Monthly Archives: אפריל 2010

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 177 – יצירת עולם לשוני בתוך העולם הדטרמיניסטי ע"י אברהם, ד'

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 177 – יצירת עולם לשוני בתוך העולם הדטרמיניסטי ע"י אברהם, ד'

התחלנו בשעור 176 לדבר על מושג 'מודעות' במשל 'עץ הדעת'. עלינו להתעכב על העובדה שהעברית כבר מכילה את המושגים הפילוסופיים שבקוד התרבותי שלה. כך ברור שמושג 'מודעות', לקוח מ'דעת', הרכש של חוה ואדם מ'עץ הדעת', מושג זה דומה למושג הפילוסופי 'הכרה', הלקוח משרש 'נכר', הזהה עם מושג 'ההבדלה', במשל 'עץ הדעת'. העברית נבנתה על בסיס המושגים במשל 'עץ הדעת'. מושג ההבדלה במשל זה הפך ל'ניכור', שאף הוא מצביע על הבדלות. ובכן 'דעת' עצמו גורם ל'מודעות', שהיא 'הבדלות', שהיא 'ניכור'.

מחשבת התנ"ך באינטואיציה הבינה שאם היא רואה את היקום כפרי 'דעת', פרי אינפורמציה, משמעות מושג זה 'דעת' מכיל את ההבדלויות ביקום, משמעות 'דעת' או 'שפה', היא היא מבדילה דבר מדבר, משמעות ה'הבדלויות' הוא שבריאה אפשרית רק על-ידי ניכור דבר מדבר. למען שנוכל לעמד על חשיבות מודעות זו, עלינו להזכיר את אנכסימנדר, פילוסוף יווני, פרה סוקראטי, שבפרגמנט שנשאר ממשנתו טוען שהחטא הגדול של האדם שהוא מתבדל מהכוליות, העונש על כך שהיא מאמצת אותו בחזרה אל חיקה.

אנכסימנדר נתן בפרגמנט ביטוי להשקפה היוונית שראתה את העולם כנצחי, כלא משתנה, כסטטי לפי פרמנידס. השנאה לפילוסוף הרקליטוס היתה כיוון שהוא דיבר על שינויים מתמידים. היוונים ביטאו משאלות אנושיות, לכן לא יפלא שהפילוסופיה שלהם התקבלה, ולא יפלא שאף אחד לא ראה את המשלים הפילוסופיים של התנ"ך כפילוסופיה. בנטיה זו להתעלם מפילוסופית השפה, אנחנו צריכים לראות דמיון להתנגדות היוונים לדעות של הפילוסוף הרקליטוס שדיבר על 'זרימה'. היינו מסתפקים בדוגמה זו, שמחשבת היוונים התקבלה כפילוסופיה, אלא שנטיה זו להתעלם מפילוסופית התנ"ך נמשכת עד ימינו, ניכור' הוא מושג שלילי, בעיני העולם המערבי.

ברור שהאדם הלשוני עושה שימוש בכלי שעומד לרשותו, אבל הוא מתעלם מחוקיו, משתעשע במשאלות, ואלה מועדפים עליו.

דבר נוסף כדאי להתעכב עליו. בעל משל 'עץ הדעת', כביכול מקלל את אדם וחוה שרכשו 'דעת', ואומר שזה יכריח אותם לעמל קשה. לכאורה אמירה זו נקלטת כקללה, אבל אם מתעמקים בדברים אלו, בעל המשל רוצה לציין שדעת לא מספיקה, הרי דעת היא שפה, ישות נעלמת, למען שהיא תתממש צריך להוסיף לה 'אנרגיה', עמל. שוב בעל המשל באינטואיציה שלו מזים את הטענה הראליסטית, אסכולה בימי הביניים, ליד האסכולה הנומינליסטית, שסברה שמושגים הם כבר ישויות עצמאיות, בזה אסכולה זו לא נבדלה ממה שחשבו המנצרים העתיקים, ממה שחשבו היוונים, ביחוד אפלטון, שחשב שהאידיאות הן עצמאיות. בהבדל מנטיות אלו של האדם, בעל משל 'עץ הדעת"  טוען שמושגים זקוקים לאנרגיה למען קיומם.

נשאלת השאלה מדוע 'דעת' הופכת לכלי יצירה? הרי דעת מבדילה, בעל המשל מצביע על כך שהישויות ביקום נוצרות על-ידי הבדלות, על-ידי 'ניכור'. כבר השפה עצמה היא קול שהאדם משמיע, קול מקוטע, קול מתמשך אינו שפה. האדם צריך לעשות הפסקות בהשמעת קולו, למען ליצור מילים. שוב אנו עדים שהשפה נוצרת על-ידי 'הבדלויות', על-ידי 'ניכור'. אפילו החומר מורכב מ'קוואנטות', הוא איננו רציף, היום לפי תורת המיתרים, החומר מורכב ממיתרים, מיחידות קטנות, הפועלות לפי האנרגיה המסופחת אליהן. אפשר אולי להגיד שה'מיתרים', הם אינפורמציה, הפועלת לפי כמות האנרגיה המסופחת אליה. אפילו האטומים שהיוונים חשבו אותם כישויות הקטנות ביותר, שאי אפשר לחלק אותם, מורכבים מישויות רבות בתוכם.

למען לסכם את ההבדלים בין תפישת עולמו של בעל משל 'עץ הדעת', לבין תפישות מבוססות על משאלות, עלינו לציין שבעל המשל תפש את הבריאה כפי שהיא, הוא תפש את עולמו הלשוני של האדם כפי שהוא, על כך נענש על-ידי הדורות, הרוצים במשאלות, רוצים בבריאה שונה.

ראינו כבר שבעל משל 'עץ  הדעת' מזים את המשאלה האנושית שהאדם בראשיתו היה בגן, 'גן-עדן', שבו הוא חי ללא דאגות. הרי עד היום הזה הפרוש המוטעה למושג 'גן-עדן', רווח, אנשים משתוקקים לקיום ב'גן-עדן', מבלי להבין את אזהרת בעל המשל שחוה ואדם בגן היו חיות בין החיות, עלו לדרגה אנושית רק ברוכשם לעצמם את 'דעת', ברוכשם לעצמם את השפה המאפשרת להם בשמה להבדל מגופם, לראות אותו עירום, להתביש בו, דבר שלא היו מודעים לו ב'גן-עדן', בדומה לחיות. על שלילת משאלה אנושית כזו, בעל המשל הוחרם במשך כל הדורות.

בעל המשל גם נענש על כך שהוא מצביע על הפן השלילי של השפה, הפן הנחשי, המבטיח לבני אדם שהם יהיו זהים עם אלוהים. הרי גם משאלה כזו קיימת עד היום הזה, הרי השליח יוחנן, בבשורתו הופך את ה'דבר', את השפה לריבונית בהתגלמותה בישוע. כולם מצטטים את הפסוק של יוחנן 'בראשית היה הדבר', מבלי להבין שהוא הפך את הכלי לריבון, אפילו הידיגר חוזר למשפט זה של יוחנן. לא לדבר על שליטים  קטנים וגדולים עד היום הזה החושבים את עצמם לאלים. אבל בעל המשל לא היה צריך להרחיק עד ימינו, הוא ראה מלכים קטנים שחשבו את עצמם לאלים.

בעל המשל לא רק מונע מחוה ואדם לאכל מ'עץ החיים', הוא גם משתמש במיתוס שרווח בימיו, שהאדם נוצר מהאדמה, שהוא יצור נברא, הרי אפילו שמו 'אדם', מעיד על מוצאו.

כל ההתקפות של הדורות על בעל המשל מזכיר את החכמה הסינית, חכמה שטענה שאוי לו לאדם שרואה דגים בתחתית הים. גם הסינים החכמים ידעו שהאדם רוצה אשליות ולא רוצה לראות את המציאות.

בחלק  השלישי של המשל, חלק 'קין והבל', בעל המשל מצביע על כך ש'דעת' הוא אלגוריתם, המצוה על האדם לבחר בטוב, טוב משמעותו רווחת חיי גופו. הרי קין בוחר ברע, הוא סבור שמושג 'בחירה', עדיף על חיי הגוף. הוא הורג את אחיו הבל למען לנכס לעצמו את 'הבחירה'. שוב אנו רואים את הבנתו העילאית של בעל המשל, הרוצה להוכיח ש'דעת', תפקידה לשרת את הגוף, אין לה קיום עצמאי. גם היום אנשים סוברים שיש להקריב את הגוף למען מושגים מופשטים. קין ההורג את אחיו הבל לפי בעל המשל הוא 'חוטא', ההרג לא העניק לו את ה'בחירה' שהוא השתוקק לו.

כל המלחמות האידיאולוגיות, לא מלחמות הגנה, מתנהלות בשם מושגים מופשטים, התובעים לעצמם קיום, ולמען הקיום הזה הם תובעים לעצמם קורבנות אדם. אפילו המלחמה הפלופונזית ביוון העתיקה, לפי עדות טוקידידס, פרצה בשם רצון הספרטנים לגזול מאתונה את ה'הגמוניה' שלה. מלחמות הדת באירופה, במאה ה-16 וה- 17התנהלו בשם מושגים מופשטים. הובס שחי בתקופת מלחמת שלושים השנה ובזמן מלחמות הדת בארצו, יצא נגדן בספרו 'בהמות', הובס הנומינליסט שהיה מושפע מהפילוסופיה הלשונית התנ"כית, הבין שצווי הקיום האנושי הוא שמירה על הגוף, ש'דעת' צריכה לשרת את הגוף, ולא לתבע קורבנות לקיומה.

המלחמות במאה ה-20, כולן התנהלו על אידיאולוגיות, לא היו מלחמות הגנה. הגרמנים רצו להגשים את ערך 'האדם העליון', של ניטשה, הם רצו להיות 'עם אדונים', השליט עם העולם. לשם מימוש מושגים אלו היו מוכנים להקריב את היהודים שסמלו בעיניהם את נושאי השפה, שפה הצריכה לשרת את הגוף, המקדשת חיים. ה'אנטישמיות', במציאות היא 'אנטי-שם', 'שם' צאצא נח, שהעברים הם צאצאציו, 'שם', המעניק לישויות 'שמות', שפה, בשרות הגוף. ושוב אנו בפרדוכסליות המחשבה האנושית, הרי הגרמנים לחמו ביהודים בשם מושגים לשוניים, 'אדם עליון', 'עם אדונים', אבל מושגים אלו אצלם היו מנותקים מתפקידם לשרת את הגוף, תבעו לעצמם 'עצמאות', ולמען גשומם היה צריך להקריב את הגופות, במקרה זה את גופם של היהודים.

כאן אנו שוב בבלבול האנושי. מחוץ לעובדה שהגרמנים רצו להיות 'עם אדונים', מושג לשוני, הם רצו להיות 'אורגניים'. במציאות שאיפה אנושית לאורגניות פירושה וויתור על השפה, חזרה לאמצעי ה'כח', לכן ה'אנטי-שמיות', ה'אנטי-שפה'. כל הבלבולים המחשבתיים האלו הם תוצאה של מרד האדם במתת שהוענק לו, מתת השפה שבפן אחד מצווה על האדם להשתמש בה בשרות הגוף, בפן ה'נחשי' שלה רוצה להיות ריבונית, רוצה לשנות את סדרי העולם.

הרי כבר השליח פאול יצא נגד משל 'עץ הדעת', נגד השפה המצביעה על ארעיות הקיום, רצה בשינוי סדרי עולם, רצה נצחיות, האם שאיפתו התגשמה? האם המרד הגרמני בשפה, בנושאי השפה, בני-שם, העברים, היהודים, הפך אותם ל'עם אדונים'? הקיום ניער את 'עם האדונים', הקפיא אותם באמצעות חורף רוסי. מפיסטו, האל שאותו אימצו הגרמנים, שחשבו אותו לכל יכול, בעוד הוא שידון חסר כח כמו 'השטן' בדרמת איוב, צוחק בפנתו הנידחת על היומרות של 'האדם העליון', של 'עם האדונים'.

מודעות פרסומת

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 176 – יצירת עולם לשוני בתוך העולם הדטרמיניסטי על-ידי אברהם, ג'

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 176 – יצירת עולם לשוני בתוך העולם הדטרמיניסטי על-ידי אברהם, ג'
התחלנו בהשוואה בין הקוסמולוגיה הכלולה בקינת האלה השומרית נינגל, אלת העיר אור, לבין השיח של אברהם עם האלוהות על גורל סדום. הצבענו על העובדה שבניגוד לקוסמולוגיה השומרית שבה האלים חורצים גורלות בצורה דטרמיניסטית, לפי הקוסמולוגיה בשיח של אברהם עם האלוהות היא נוהגת כבר לפי המוסר הלשוני, מבדילה בין טוב לרע, לא שרירותית, מוכנה לשנות את גזרותיה לפי התנהגות בני אדם.
אבל קבענו, שכנראה משל 'עץ הדעת' קדם לשיח זה, כיוון שהוא אשר מסביר שלאדם הוענקה שפה, או 'דעת', לפיה הוא יכול להבדיל בין טוב לרע. והשיח של אברהם עם האלוהות על גורל סדום, מכיל כבר הבדלה זו בין טוב לרע, גם האלוהות נוהגת לפיה, ובשמה אברהם דורש ממנה להתחשב בכמה צדיקים, אם בנמצא בסדום, למען לא להחריב את העיר.
קביעה זו שלי היא מאוחרת מקביעתי בספרי 'התנ"ך כמשל', שם עדיין ראיתי את המשל כמאוחר יותר. רק במחשבה מאוחרת יותר הבנתי שיש להקדים את ראשית הפילוסופיה הלשונית לתקופת האבות, אבות שבצו אלוהי 'ניכרו' את עצמם מהתרבות השומרית המפותחת, עברו ונדדו במדינות מפותחות אחרות, ביססו את השקפותיהם על בסיס התבוננות במעשי בני אדם, השתמשו במיתוסים של העמים שדרכם עברו, אבל נתנו להם פרשנות חדשה. משל 'עץ הדעת" מכיל שאריות של מיתוסים שונים שרווחו באותה תקופה בארצות תרבותיות מפותחות, ובעל המשל נותן לכל המיתוסים האלו פרשנות חדש.
אנחנו בהמשך נראה שכל התרבות התנ"כית המופשטת היא פרי 'ניכור', בהמשך נקדיש לכך שעור מיוחד. אבל כאן עלינו רק להצביע על תחילת הניכור הזה במשפט האלוהי לאברהם 'לך לך מארצך…'
ובכן, מדוע יש לראות את משל 'עץ הדעת', כקודם לשיח אברהם עם אלהים על גורל אור? משל זה מכיל את הפילוסופיה הלשונית, ואם אמרנו שאברהם יצר עולם לשוני בתוך העולם הדטרמיניסטי, עולם בתוך עולם, הרי היתה צריכה להיות לפניו השקפה שהעולם הוא לשוני, לפחות העולם האנושי. אבל אפשר לשער שגם היתה כבר הבנה לאבות שלא רק העולם האנושי הוא פרי שפה, פרי אינפורמציה, שגם היקום הוא פרי אינפורמציה. ההשקפה הזו זכתה להשלמה רק בשלב השני של התפתחות פילוסופית השפה, היא הושלמה על-ידי יוצאי מצרים, שוב 'ניכור' ממקום מפותח, מהתרבות המצרית, שביססו כבר את מסקנותיהם על בסיס הירושה של האבות שהיתה קיימת בקרב העברים במצרים, היתה קיימת בכתובים. הרי העברים לא השתמשו בכתב ההירוגליפי, אלא בכתב 'כנעני-פיניקי', דבר המצביע על כך שהם הביאו את הכתב הזה אתם מהנדודים של האבות.
ובכן, יש להניח אם כך שמשל 'עץ הדעת', הוא הבסיס שעליו נבנתה כל הפילוסופיה הלשונית התנ"כית. סיבה נוספת לראות את המשל הזה כראשוני, היא העובדה שהזכרנו לעיל  שמשל זה מכיל מיתוסים שרווחו באותה תקופה בארצות מפותחות, ובעל המשל   נותן לכל המיתוסים האלה פרשנות חדשה.
בתנ"ך משל 'עץ הדעת' סודר אחרי פרק הבריאה, פרק א' ותחילת פרק ב' של ספר בראשית. למעשה היה צריך להיות ההיפך, היו צריכים להתחיל עם משל 'עץ הדעת', שרק הוא יכול להסביר את ההפשטה שאנו מוצאים בפרק הבריאה, ששם אלהים יוצא מהאין, בורא את העולם בהגדים. במחשבה שניה, פרק הבריאה יכול היה להתחבר רק על בסיס משל 'עץ הדעת', שהוא בסיס הפילוסופיה הלשונית של התנ"ך.
אי הבנה הזו של המהדרים, גרם לכך שנוצרה סתירה, כביכול, בין צורת הבריאה של האדם במשל 'עץ הדעת', לבין בריאתו במשל 'הבריאה'. אבל הבריאה במשל 'עץ הדעת'
מבוססת על מיתוס שרווח, שהאדם נוצר מהאדמה, מכאן גם שמו 'אדם'. גם בריאה זו  מצביעה על כך שמשל 'עץ הדעת' על שלושת חלקיו הוא קדום. הרי במשל הבריאה, פרק א' ותחילת פרק ב' של ספר בראשית האדם נברא בצלמו של אלהים, זכר ונקבה, לא כפי שנאמר במשל 'עץ הדעת' שחוה נבראה מצלע של אדם.  מיתוס 'עץ הדעת' בהמשך מתקשר למיתוס שני שרווח בתקופת האבות, מיתוס גן-עדן, שבו חי אדם ללא דאגות. בעל המשל בצורה מינימליסטית, כדרכו, הזים אמונה זו בתור זהב, שתרבויות שונות של עמים ראו בראשית קיום האדם. אנחנו נראה שבעל המשל מביא את כל המיתוסים שהיו קיימים, למען להזים אותם, למען לתת להם פרשנות חדשה.
בעל המשל לא יצר את השקפתו מאין, הוא הסתמך על אמונות שונות, אבל כאדם שנדד רכש התבוננות יחסית על מפעלות אדם, יכול היה לתת לכל מה שראה את מסקנותיו האישיות.
בעל המשל הבין שלמען להבין את מפעלות אדם, צריך קודם כל להתיחס לכלי שבידי האדם המאפשר את היצירות השונות שלו. מהתבוננות הוא הגיע למסקנה שהאדם נבדל מהחיות בכך שבידו כלי השפה. הוא הגיע למסקנה שכלי זה מאפשר ליצור דברים 'מאין'. בעל המשל הגיע למסקנה שכלי זה אינו אימננטי בתוך האדם אלא נרכש ממקור חיצוני.
שוב מסקנות אלו של בעל המשל לא נוצרו אצלו מ'אין', הוא הכיר מיתוסים שונים שאף הם ניסו להסביר את התופעות המיחדות את האדם.
הזכרנו כבר שהשומרים סברו שה'שם', נוצר יחד עם שמים וארץ. אין לנו תעוד על כל המיתוסים שבעל המשל התבסס עליהם, אבל מכל מיני רמזים אנחנו יכולים להגיע למסקנות שמשל 'עץ הדעת', מבוסס על מיתוסים שונים. כל מה שנפרט כאן אלו הן השערות באין לנו תיעוד עליהם. וודאי שהיה קיים מיתוס 'גן-עדן', וודאי שהיה קיים מיתוס שהאדם נוצר מהאדמה, וודאי שהיה קיים מיתוס על 'עץ דעת'. אנחנו יודעים שגילגמש הגיבור השומרי יוצא לחפש צמח שיעניק לו נצחיות. וודאי שהיה קיים גם מיתוס על 'נחש חכם', ומיתוס על 'עץ חיים', הוא לגמרי וודאי.
במשל 'עץ הדעת' על שלושת חלקיו, חלק 'גן-עדן', חלק 'עץ הדעת', חלק 'קין והבל' אנו מוצאים רק את השרידים של המיתוסים הקדומים, בעל המשל אינו מתווכח אתם, הוא רק משתמש בשרידים אלו ונותן להם אינטרפרטציה משלו.
מה שמענין את בעל המשל הוא מקור השפה, אותו כלי אשר מבדיל את האדם מהחיות, אותו כלי המאפשר לו ליצור. לכן 'עץ הדעת', הוא תמצית המשל. בעל המשל מגיע למסקנה שהאדם רוכש 'דעת' ממקור חיצוני, מ'עץ הדעת'. ומה משמעות 'דעת', משמעותה היא שמאפשרת לאדם להבדיל בין טוב לרע. בעל המשל מבין שלמען שהאדם יכול להשתמש בכלי זה שהוא רכש, עליו קודם כל להיות 'מודע'. אנחנו רואים ש'מודעות', קשורה ל'דעת', לקוחה מאותו שורש. ומה משמעות 'מודעות'? המשמעות שלה היא שהאדם מסוגל להבדיל קודם בין 'דעת' שהוא רכש, לבין הגוף הביאולוגי. ובאמת חוה ואדם באוכלם מפרי עץ הדעת, מיד מודעים לעובדה שגופם עירום, הם מתבוששים במצב זה של גופם, מכסים אותו.
בעל המשל הרוצה להזים את מיתוס 'גן-עדן, במשפט אחד הוא מצביע על כך שחוה ואדם היו ערומים בגן, שם לא התבוששו בעירומם, לאחר רכישתם את 'דעת', הם מתבוששים בעירומם, כיוון שהם נעשו 'מודעים', בכך הם נבדלים מהחיות, חוה ואדם טרם אוכלם מפרי העץ, אף הם היו חיות בגן כיתר החיות, לכן לא התבוששו שם מעירומם.
אנחנו רואים שבעל המשל הוא לגמרי לוגי, הוא יוצא מ'דעת', שחוה ואדם רכשו, מכאן הוא מצביע על כך שהם נעשו 'מודעים', תרומת הפרי, שהם יכולים להבדיל, לנכר, בכך הם נבדלים מהחיות, נוסף לכך הוא מזים את המיתוס של גן-עדן, מצביע על כך ששם האדם היה חיה בין החיות.
הלוגיקה של בעל המשל היא עילאית. האם מישהו לפניו קשר את ה'מודעות', לרכישת 'דעת', ממקור חיצוני? הרי מודעות מסמלת את האדם, מודעות לא רק מאפשרת לאדם להבדיל בין טוב לרע, אלא מאפשרת לו להתבונן על הסביבה. אנחנו נוכל לעמד על הגאונות של בעל המשל רק אם נשווה את מסקנותיו עם דעות של פילוסופים מאוחרים עד ימינו. הרי לפי סוקראטס ה'ידע' נמצא באדם, צריך רק לילד אותו. האם הוא חשב, כפי שבעל המשל חשב, שלמען 'התבוננות' הוא חייב להיות דואלי, 'דעת' וגוף. הרי אם ה'ידע' בתוכו, הוא לא יכול להתבונן, רק הדואליות של האדם מאפשרת לו את ההתבוננות.
שוב, עדות מאוחרת, של לייבניץ, שראה את האדם מונדה, המכילה כבר את כל הידע. אם כך, מונדה מוניסטית, לא יכולה להתבונן על עצמה, על סביבתה. קאנט חשב שהמושגים 'זמן' ו'מרחב', הם אפריוריים. הרי מושגים אלו אפשריים רק לפי פרמטרים חיצוניים. אם הם א-פריוריים, הם לא יכולים להיות כלים המסייעים התבוננות.
רק ה'דעת' החיצונית הזו, היא היא זו המתבוננת על הגוף הביאולוגי כמנוכר מעצמה. אם היא היתה אימננטית היא לא היתה יכולה להתבונן. אנחנו כל הזמן מתבוננים על עצמינו מבחוץ.
על נתוח משל מופלא זה בשעור הבא.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 175 – יצירת עולם לשוני בתוך העולם הדטרמיניסטי ע"י אברהם, ב'

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 175 – יצירת עולם לשוני בתוך העולם הדטרמיניסטי על -ידי אברהם, ב'

הזכרנו בשעור הקודם שעלינו להביא קטעים יצוגיים של שתי התרבויות, השומרית  לתנ"כית, למען נוכל לעמד על המהפכה המחשבתית שאותה חולל אברהם שיצא מאור כשדים.

וכך נאמר בקינה של נינגל, אלת אור באספת האלים:

ביום  ההוא, כאשר הסערה הלזו השחיתה כל,

כאשר אל מול פני הגבירה חרבה עירה,

ביום ההוא, כאשר הסערה הלזו מחתה כל,

כאשר גזרו כי חרוב תחרב עירי,

כאשר גזרו כי חרוב תחרב אור,

כאשר צוו כי יהרג עמה –

ביום ההוא, רחוק לא רחקתי אנכי מעירי,

…..

אנכי בכבדי, לפני אנלל הפלתי תחנה:

'אל תחרב עירי!' כה אמרתי להם,

'אל תחרב אור!' כה אמרתי להם,

'אל יאבד עמה!' כה אמרתי להם.

אנו לא שב מדברו,

אנליל לא השקיט לבבי לאמר:'טוב הדבר, לו יהי!'

למועד השני, במחפרת, במקום הנורא מכל המקומות,

אנכי בכבודי לפני אנלל הפלתי תחינה:

'אל תחרב עירי!' כה אמרתי להם,

…..

אנלל לא השקיט לבבי לאמר: 'טוב הדבר, לו יהי!'

כי חרוב תחרב עירי – כה צוו,

כי חרוב תחרב אור – כה צוו,

……

אנלל – מוצא שפתיו לא ישנה'.

(קטעים אלו מקינת ננגל לקוחים מהאנטולוגיה 'בימים הרחוקים ההם', עמ' 432 )

כאן בקינה זו לפנינו קוסמולוגיה עם אלים רבים. אבל בקשר לדיונינו כאן, עלינו להדגיש שהאלים האלו חורצים גורלות, אינם מוכנים לשנות אותם. כאילו האלים מיצגים את חוקי הקיום הדטרמיניסטיים.

עתה עלינו לפנות לקטע התנ"כי המייצג את עולמו של אברהם שצווה לעזוב את עירו אור, מרכז תרבותי שומרי. הצווי האלוהי לאברהם הוא למעשה 'להתנכר' לעיר הולדתו, לתרבותה. את המהפכה המחשבתית של אברהם אחרי 'התנכרותו' לעירו אור ולתרבותה אנו מוצאים בשיח שלו עם אלהים על גורל סדום:

ויאמר יהוה זעקת סדם ועמרה כי רבה וחטאתם כי כבדה מאד. ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה ואם לא אדעה. ויפנו משם האנשים וילכו סדמה ואברהם עודנו עמד לפני   יהוה. ויגש אברהם ויאמר האף תספה צדיק עם רשע. אולי יש חמישים צדיקים בתוך העיר האף תספה צדיק עם רשע ולא תשא למקום למען חמשים הצדיקים אשר בקרבה. חללה לך מעשת כדבר הזה להמית צדיק עם רשע והיה כצדיק כרשע חללה לך השפט כל הארץ לא יעשה משפט. ויאמר יהוה אם אמצא בסדם חמשים צדיקים בתוך העיר ונשאתי לכל המקום בעבורם. …..

ויען ארברהם ויאמר הנה נא הואלתי לדבר אל אדני ואנכי עפר ואפר. אולי יחסרון חמשים    הצדיקים חמשה התשחית בחמשה את כל העיר ויאמר לא אשחית אם אמצא שם ארבעים וחמשה…….'

ובכן, בשיח זה של אברהם עם אלהים על גורל סדם, אנו נמצאים בקוסמולוגיה חדשה לגמרי, שונה מזו שמצאנו בקינת נינגל. שם ראינו ריבוי אלים, כאן לפנינו בפעם הראשונה מונותאיזם, אלוהות יחידה. אבל מונותאיזם עדיין לא מצביע על מהפכה מחשבתית. המהפכה המחשבתית מתבררת שהאלוהות הזו, אינה חורצת גורלות בצורה שרירותית, היא מוכנה לשנות את גזרתה אם אנשים ינהגו לפי כללי מוסר, במקרה זה, כללים לשוניים.

בקינת נינגל לא נאמר שאור, תושביה חטאו לכן העיר נחרבת, לכן העם בתוכה מושמד, הגזרה היא שרירותית לגמרי ללא סיבה, מלבד הסיבה הדטרמיניסטית השליטה ביקום, שלא מתחשבת בגורל האנשים, הם נתונים תחת חוקי כורח של היקום. חריצת גזר דין של האלים בקינה זו מזכירה את האמונה היותר מאוחרת של היוונים, שלפי אמונתם ה'מוירה', גוזרת גזרות שרירותיות.

ובכן, הצווי האלהי לאברהם 'לך לך מארצך..' הוא צווי להנתק מההשקפה השומרית על עולם דטרמיניסטי, היות האדם חלק מחוקי הקיום, למען ליצור עולם לשוני בתוך העולם הדטרמיניסטי, לנכר את עולמו של האדם מהחוקים הדטרמיניסטיים, ליצור מערכת חוקים לשונית.

אמנם האדם הביאולוגי נמצא תחת חוקי הקיום, תחת החוקים הדטרמיניסטיים, אבל לפי השיח הזה של אברהם עם אלוהים על גורל סדום, אנו עדים שלאדם הלשוני ניתנה אוטונומיה ליצור לעצמו עולם לשוני בתוך העולם הדטרמיניסטי, למשך קיומו שהוקצב לו. עולמו של האדם הוא דואלי, גופו הביאולוגי נמצא תחת חוקי הקיום הדטרמיניסטיים, אבל בפסק זמן קיומו שהוקצב לו, הוענק לו כלי, כלי השפה, כלי המעניק לו אוטונומיה מוגבלת, רצון חופשי מוגבל ליצור לעצמו עולם לשוני עם כללים מוסריים. ולא רק זה, האלוהות אף היא נוהגת לפי חוקי השפה, היא לא שרירותית.

הקוסמולוגיה הזו הנמצאת בשיח של אברהם עם האלוהות נעשית בהמשך הקוד התרבותי של העברים. כאן כבר לפנינו המודעות שהעולם האנושי, עולם בתוך עולם דטרמיניסטי מבוסס על שפה, למרות שבקטע זה דבר זה לא מוזכר. לכן עלינו להניח שמשל  'עץ הדעת' שייך לתקופה זו של האבות, משל הבא להסביר שלאדם הוענק כלי השפה, כלי המאפשר להבדיל בין טוב לרע. במשל זה נדון בשעור הבא.

אבל עלינו להניח שהשיח הזה של אברהם עם אלהים על גורל סדום, הוא כבר פרי התבוננות רבה שלו על מפעלות אדם. השקפה מהפכנית כזו לא נוצרת ללא תשתית מחשבתית. לכן יש להניח שמשל 'עץ הדעת' אפילו הקדים את השיח הזה של אברהם עם אלהים, כיוון שהוא כבר כולל את המודעות שהעולם הלשוני של האדם מבוסס על יכולת הבדלה בין טוב לרע, שהעולם הלשוני של האדם מבוסס על אוטונומיה מוגבלת, שבעולם הלשוני אין שיפוט שרירותי כמו בעולם השומרי, ששם האלים גזרו חורבן על העיר אור בלי לנמק את החלטתם.

עלינו להזכיר כאן מיתוס שרווח בעולם העתיק, מיתוס על המבול. חוקרים בעלי דעות קדומות על מחשבת התנ"ך שרצו לאחר אותה, לראות אותה תוצר השפעה של תרבויות אחרות, הצביעו על משל המבול, כאילו העברים שאלו את מושגיהם מאחרים. הם לא שמו לב שהעברים אומנם השתמשו במשלים קדומים אבל נתנו להם פרשנות מהפכנית. לפי משל המבול השומרי, האל אנליל גזר על המבול, כיוון שהאנשים הפריעו לו בשנתו. בפרשנות העברים למשל זה אנו עדים כבר למהפכה המחשבתית שהם חוללו. לפי משל המבול התנ"כי, אלהים גזר מבול כיוון שבני אדם נשחתו.

ברור שנימוק כזה למבול מצביע כבר על מודעות מוסרית לשונית. ולא רק זה, אלהים נחם על החלטתו, כרת ברית עם בני אדם שלא ישחית את העולם בעתיד, הקשת היתה צריכה להצביע על הברית הזו בין האדם לבין האלוהות. ברית כזו בין האלוהות לבין האדם כבר מצביע על כך שגם היא הנה חלק מהעולם הלשוני, כריתת ברית עם האדם, ברית שהיא חלק מפעולת השפה. קשה להניח שאנליל השומרי השרירותי היה כורת ברית עם האדם.

ברור שהעברים התבססו על תרבויות שבהם נתקלו, המהפכה היא בפרשנות החדשה שלהם למיתוסים ולקוסמולוגיות שרווחו בזמנם. יש לראות בכל המסופר על האבות כתעוד היסטורי על סמך הפרשנות שהעברים העניקו לקוסמולוגיות, למיתוסים שרווחו. תולדות העברים, תולדות האבות של העברים, היא המהפכה המחשבתית שלהם.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 174 – יצירת עולם לשוני בתוך העולם הדטרמיניסטי ע"י אברהם

 אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 174 – יצירת עולם לשוני בתוך עולם דטרמיניסטי ע"י אברהם. א'

      כל מחקר התנ"ך הלותרני התבסס על יסודות שגויים, ומחקר התנ"ך הישראלי

התבסס עליו בשגגה. ומדוע? מחקר התנ"ך הלותרני היה מגמתי, רצה לעשות דה-לגיטימציה לתנ"ך, מטעמים לותרניים תיאולוגיים. אבל מחקר התנ"ך הלותרני במאה ה-19 ובמאה שה-20, היה גם אנכרוניסטי, חסר את הגילויים הארכיאולוגיים של המאה ה-20, גילוי הכתבים השומריים ופענוח שלהם. החוקר שמואל נח קרמר שפענח את הלוחות מחימר שעליהם כתבו השומרים את יצירותיהם, מכנה את ספרו 'ההיסטוריה מתחילה בשומר'. ובאמת למען להבין את תרבות מזופוטמיה, לראות אותה מזוית חדשה, אפשר רק כתוצאה מהכרת התרבות השומרית המופלאה, שהיא מעין פלא תרבותי.

     ומדוע חשוב לדעת על התרבות השומרית למען להבין את תחילת התפתחות הפילוסופיה הלשונית של התנ"ך, הרי נאמר בפרק י"א  בספר בראשית שתרח אביו של אברהם יצא עם משפחתו מאור כשדים, אור מרכז תרבותי שומרי. ובהמשך, בפרק י"ב  נאמר לאברהם  בפסוק 1: 'ויאמר יהוה אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך…'

     לא התיחסו לפסוקים אלו  המקשרים את ראשית המחשבה התנ"כית עם שומר, יותר נכון לא הבינו את המסופר על אברהם שהוא טומן בחובו תעוד היסטורי, שקשר זה לשומר ממנו יצא אברהם עם אביו תרח מסביר את הצווי האלהי לו לצאת ממרכז תרבותי זה, למען לעשות מהפכה מחשבתית מדרגה עליונה, מהפכה שיצרה עולם לשוני בתוך העולם הדטרמיניסטי השומרי.

     אנחנו יכולים לעמד על המהפכה המחשבתית של אברהם, אם אנו משווים כתב יצוגי שומרי המכיל את עיקרי אמונתם, כמו הקינה המופלאה של האלה נינגל, קינה על חורבן עירה אור, על הגזרה שנגזרה עליה שהיא תחרב,  עם מה שמסופר על אברהם, במקרה של   סדום, השיח שלו עם אלהים, האם להשמיד את העיר או לאו. אנחנו נביא חלקים מיצירות אלו בהמשך, למען נבין שאברהם יצא מאור בצווי אלהי, למען יוכל ליצור השקפה לשונית פילוסופית, למען יוכל ליצור עולם לשוני בתוך העולם הדטרמיניסטי שהשומרים האמינו בו.

     אבל טרם נביא את הכתבים היצוגיים האלו, עלינו להקדים כמה דברים על שומר עצמה, שהיא תופעה פלאית, עם שיצר תרבות ברמה הגבוהה ביותר, שספרותה היא דגם ארכיטיפי לכל הספרות האנושית עד ימינו, שהקינות השומריות הן דגם של הספרות הטראגית, האפוס השומרי על גילגמש הוא דגם לכל האפוסים היותר מאוחרים.

     על השומרים מסופר שהם לא היו אוטוכטוניים במזופוטמיה, באו לשם ממקום לא ידוע. חשוב לציין את העובדה שהשומרים לא היו אוטוכטוניים, כיוון שבהמשך נצביע על כך שמהפכה תרבותית נוצרת בעיקר כתוצאה מהיות עם מנוכר מטריטוריה מסוימת, כיוון שהשפה מעצם מהותה פועלת כתוצאה מניכור ועם מנוכר יכול לעשות מהפכה מחשבתית אם הוא מנוכר. התרבות השומרית למרות שהמרכזים של עם זה נכבשו ע"י עמים אחרים, כפי שנאמר במקרה אברהם שיצא מאור כשדים, עובדה המצביעה על כך שאור כבר היתה  תחת שלטון כשדי. אבל עמי מזופוטמיה בהמשך התבססו על התרבות השומרית, השפה  השומרית נעשתה שפה מקודשת.

      למרות הקדמה זו על פלאיות התרבות השומרית, מה שמסופר על אברהם, שהוא עזב מרכז שומרי זה בצווי אלהי, צווי המרמז על כך שהוא היה צריך לבצע 'ניכור' נוסף, למען יוכל

 לעשות מהפכה מחשבתית נוספת, או דרגה שניה במחשבה האנושית. רק היציאה של אברהם מאור, הניכור שלו ממנה איפשר לו את המהפכה הגדולה ביותר בתולדות המחשבה האנושית, יצירת עולם בתוך עולם, יצירת עולם לשוני בתוך העולם הדטרמיניסטי, מהפכה שהשומרים לא יצרו.    

     עלינו להוסיף עוד עובדה חשובה, שהצווי האלוהי לאברהם לצאת מאור, מצביע גם על ההבנה שמהפכה מחשבתית אי אפשר לבצע במקום שבה תרבות שורשית, שרק יציאה מתרבות שורשית כזו, למקום חדש מאפשר לבצע אותה. אנחנו יכולים לקחת כדוגמה את מקרה אחנאתון, הפרעה המצרי שעשה מהפכה דתית במצרים, דת השמש, שעם מותו הכוהנים המצריים מיד ביטלו אותה. אנחנו יכולים לראות שגם משה הבין מה שאברהם הבין, שלעשות מהפכה מחשבתית אפשר רק במקום מחוץ למקום שבה קיימת תרבות שורשית. אם אברהם בצע מהפכה מחשבתית לשונית שלב א' משה הוסיף שלב ב' במהפכה המחשבתית, במהפכה הפילוסופיה הלשונית.

     עלינו גם להדגיש שמהפכה מחשבתית מתאפשרת רק כתוצאה מהתנכרות מדבר שורשי, כך צריך להבין את הצווי האלהי 'לך לך מארצך..'. צווי זה מכיל את תמצית פעולת השפה, הפועלת רק ע"י ניכור. אנחנו בהמשך נראה שהאדם בדרך כלל רוצה להיות אוטוכטוני, רוצה להיות אורגני, נטיה זו של האדם תסביר לנו בהמשך את האנשטישמיות, שהיא למעשה מהפכה אנטי לשונית. כאשר אנו הקדמנו ואמרנו שהלותרניות רצתה לעשות דה-לגיטימציה למחשבת התנ"ך התכוונו לכך שהיא רצתה להיות 'אורגנית', היא היתה במהותה אנטי-לשונית. אבל הלותרנים לא היו הראשונים שמרדו בשפה המנכרת, הם רק הקצינו נטיה זו והפנו את זעמם נגד יהודים שהצטירו בעיניהם כמיצגים השקפת עולם מנוגדת לנטיותיהם ה'אורגניות'.

     המהפכה המחשבתית הזו של אברהם אינה טבעית לאדם כאדם, הוא מעדיף להיות אורגני, דטרמיניסטי, למרות שהוא עושה שימוש בשפה שהאבולוציה העניקה לו. להיות דטרמיניסטי חוסך מאדם אחריות אישית, הוא נכנע לתכתיבי חוקי הקיום מבלי צורך להרהר על מהותם.

     אבל אברהם כנראה היה יוצא דופן, נדודיו איפשרו לו הסתכלות על הלכות בני אדם, כנווד שעבר בארצות תרבותיות, לא רק שהכיר את התרבות השומרית, הוא הכיר גם את התרבות החתית, הוא הכיר את התרבות הכנענית. אברהם כתוצאה מהסתכלות זו נוכח לדעת  שתרבות בני אדם אינה אורגנית היא יצירה לשונית. כבר השפה עצמה היא יצירה של קהילות אנושיות. יכול להיות שאברהם בנדודיו נוכח לדעת שגם אם קהילה נכחדת היא יכולה להתחדש. אם ככה, הרי הוא הסיק שאין גזרה דטרמיניסטית המונעת התחדשות.

     דבר חשוב יותר מכל התגלה לאברהם הנווד, שלכל קהילה אלוהות, מכאן הסיק את הדבר החשוב ביותר שהאלוהות אינה אורגנית, היא כלל אנושית, היא לא אוטוכטונית, היא ישות מפקחת על העולם כולו, גם אם קהילות נותנות לה גוון מקומי.

     רק אדם מנוכר, המסוגל להתבונן על יחסיות הדברים יכול להגיע להפשטה שמתחת לגוונים השונים מסתתרת אותה תופעה. ברור שאדם אוטוכטוני אורגני לא מסוגל לראות את היחסיות של הדברים, לא מסוגל לראות שמאחורי השוני מסתתרת אותה תופעה, כיוון שלאדם הפרטי נתן אותו כלי, כלי השפה, והוא מועמד מול אותה מציאות עם אותם חוקים, והוא מסביר אותם באותה צורה עם גוון מקומי.

     אבל אדם שיש לו ראיה יחסית יכול להסיק מסקנות מרחיקות לכת, כפי שהזכרנו, שהאלים השונים של הקהילות השונות למעשה הם אל אחד המפקח על העולם כולו. אבל הקדמנו ואמרנו שאברהם יצר עולם לשוני בתוך העולם הדטרמיניסטי. ושוב, רק נווד שרוכש הבנה יחסית יכול להגיע למסקנה מסוג זה. אברהם הבין שהאדם שהוענק לו כלי השפה שבאמצעותו הוא יוצר את עולמו, נבדל מהטבע הדטרמיניסטי, מחוסר האוטונומיה,  שכלי השפה מעניק אותה לאדם. אברהם הבין שהאדם שהוענק לו כלי השפה המעניקה לו אוטונומיה, מאפשר לו ליצור, כלי, למרות שהוא מעניק לו רק אוטונומיה מוגבלת, יכול ליצור לעצמו עולם לשוני עם חוקים שונים מאלו שבעולם המתוכנת, הדטרמיניסטי. כתוצאה מכך אדם כזה יכול לשאת ולתת עם זולתו, אדם כזה יכול לעשות חליפין, אדם כזה יכול ליצור דברים שלא בנמצא בטבע, אדם כזה יכול ליצור לעצמו מיכשור, יכול ליצור לעצמו בתים.

     הדבר החשוב ביותר שאברהם ובני לוויתו מצאו שיכולת המשא ומתן של האדם שהשפה מאפשרת, מבטלת את גזרת הגורל, את הדטרמיניזם. את זה נראה כאשר נשווה את קינת נינגל על חורבן אור שבה שליט גורל, דטרמיניזם, בעוד שבשיח של אברהם עם אלהים על גורל סדום אנו רואים שאברהם מנהל שיח עם אלהים, מנהל אתו משא ומתן המבטל גורליות.

     בהמשך גם נראה שמשל 'עץ הדעת', למעשה נוצר על-ידי אברהם ובני לוויתו, משל מבוסס על מיתוסים שונים שהם נתקלו בהם, ונתנו להם פרשנות חדשה, פרשנות שהיא בסיס הפילוסופיה הלשונית.