אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 176 – יצירת עולם לשוני בתוך העולם הדטרמיניסטי על-ידי אברהם, ג'

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 176 – יצירת עולם לשוני בתוך העולם הדטרמיניסטי על-ידי אברהם, ג'
התחלנו בהשוואה בין הקוסמולוגיה הכלולה בקינת האלה השומרית נינגל, אלת העיר אור, לבין השיח של אברהם עם האלוהות על גורל סדום. הצבענו על העובדה שבניגוד לקוסמולוגיה השומרית שבה האלים חורצים גורלות בצורה דטרמיניסטית, לפי הקוסמולוגיה בשיח של אברהם עם האלוהות היא נוהגת כבר לפי המוסר הלשוני, מבדילה בין טוב לרע, לא שרירותית, מוכנה לשנות את גזרותיה לפי התנהגות בני אדם.
אבל קבענו, שכנראה משל 'עץ הדעת' קדם לשיח זה, כיוון שהוא אשר מסביר שלאדם הוענקה שפה, או 'דעת', לפיה הוא יכול להבדיל בין טוב לרע. והשיח של אברהם עם האלוהות על גורל סדום, מכיל כבר הבדלה זו בין טוב לרע, גם האלוהות נוהגת לפיה, ובשמה אברהם דורש ממנה להתחשב בכמה צדיקים, אם בנמצא בסדום, למען לא להחריב את העיר.
קביעה זו שלי היא מאוחרת מקביעתי בספרי 'התנ"ך כמשל', שם עדיין ראיתי את המשל כמאוחר יותר. רק במחשבה מאוחרת יותר הבנתי שיש להקדים את ראשית הפילוסופיה הלשונית לתקופת האבות, אבות שבצו אלוהי 'ניכרו' את עצמם מהתרבות השומרית המפותחת, עברו ונדדו במדינות מפותחות אחרות, ביססו את השקפותיהם על בסיס התבוננות במעשי בני אדם, השתמשו במיתוסים של העמים שדרכם עברו, אבל נתנו להם פרשנות חדשה. משל 'עץ הדעת" מכיל שאריות של מיתוסים שונים שרווחו באותה תקופה בארצות תרבותיות מפותחות, ובעל המשל נותן לכל המיתוסים האלו פרשנות חדש.
אנחנו בהמשך נראה שכל התרבות התנ"כית המופשטת היא פרי 'ניכור', בהמשך נקדיש לכך שעור מיוחד. אבל כאן עלינו רק להצביע על תחילת הניכור הזה במשפט האלוהי לאברהם 'לך לך מארצך…'
ובכן, מדוע יש לראות את משל 'עץ הדעת', כקודם לשיח אברהם עם אלהים על גורל אור? משל זה מכיל את הפילוסופיה הלשונית, ואם אמרנו שאברהם יצר עולם לשוני בתוך העולם הדטרמיניסטי, עולם בתוך עולם, הרי היתה צריכה להיות לפניו השקפה שהעולם הוא לשוני, לפחות העולם האנושי. אבל אפשר לשער שגם היתה כבר הבנה לאבות שלא רק העולם האנושי הוא פרי שפה, פרי אינפורמציה, שגם היקום הוא פרי אינפורמציה. ההשקפה הזו זכתה להשלמה רק בשלב השני של התפתחות פילוסופית השפה, היא הושלמה על-ידי יוצאי מצרים, שוב 'ניכור' ממקום מפותח, מהתרבות המצרית, שביססו כבר את מסקנותיהם על בסיס הירושה של האבות שהיתה קיימת בקרב העברים במצרים, היתה קיימת בכתובים. הרי העברים לא השתמשו בכתב ההירוגליפי, אלא בכתב 'כנעני-פיניקי', דבר המצביע על כך שהם הביאו את הכתב הזה אתם מהנדודים של האבות.
ובכן, יש להניח אם כך שמשל 'עץ הדעת', הוא הבסיס שעליו נבנתה כל הפילוסופיה הלשונית התנ"כית. סיבה נוספת לראות את המשל הזה כראשוני, היא העובדה שהזכרנו לעיל  שמשל זה מכיל מיתוסים שרווחו באותה תקופה בארצות מפותחות, ובעל המשל   נותן לכל המיתוסים האלה פרשנות חדשה.
בתנ"ך משל 'עץ הדעת' סודר אחרי פרק הבריאה, פרק א' ותחילת פרק ב' של ספר בראשית. למעשה היה צריך להיות ההיפך, היו צריכים להתחיל עם משל 'עץ הדעת', שרק הוא יכול להסביר את ההפשטה שאנו מוצאים בפרק הבריאה, ששם אלהים יוצא מהאין, בורא את העולם בהגדים. במחשבה שניה, פרק הבריאה יכול היה להתחבר רק על בסיס משל 'עץ הדעת', שהוא בסיס הפילוסופיה הלשונית של התנ"ך.
אי הבנה הזו של המהדרים, גרם לכך שנוצרה סתירה, כביכול, בין צורת הבריאה של האדם במשל 'עץ הדעת', לבין בריאתו במשל 'הבריאה'. אבל הבריאה במשל 'עץ הדעת'
מבוססת על מיתוס שרווח, שהאדם נוצר מהאדמה, מכאן גם שמו 'אדם'. גם בריאה זו  מצביעה על כך שמשל 'עץ הדעת' על שלושת חלקיו הוא קדום. הרי במשל הבריאה, פרק א' ותחילת פרק ב' של ספר בראשית האדם נברא בצלמו של אלהים, זכר ונקבה, לא כפי שנאמר במשל 'עץ הדעת' שחוה נבראה מצלע של אדם.  מיתוס 'עץ הדעת' בהמשך מתקשר למיתוס שני שרווח בתקופת האבות, מיתוס גן-עדן, שבו חי אדם ללא דאגות. בעל המשל בצורה מינימליסטית, כדרכו, הזים אמונה זו בתור זהב, שתרבויות שונות של עמים ראו בראשית קיום האדם. אנחנו נראה שבעל המשל מביא את כל המיתוסים שהיו קיימים, למען להזים אותם, למען לתת להם פרשנות חדשה.
בעל המשל לא יצר את השקפתו מאין, הוא הסתמך על אמונות שונות, אבל כאדם שנדד רכש התבוננות יחסית על מפעלות אדם, יכול היה לתת לכל מה שראה את מסקנותיו האישיות.
בעל המשל הבין שלמען להבין את מפעלות אדם, צריך קודם כל להתיחס לכלי שבידי האדם המאפשר את היצירות השונות שלו. מהתבוננות הוא הגיע למסקנה שהאדם נבדל מהחיות בכך שבידו כלי השפה. הוא הגיע למסקנה שכלי זה מאפשר ליצור דברים 'מאין'. בעל המשל הגיע למסקנה שכלי זה אינו אימננטי בתוך האדם אלא נרכש ממקור חיצוני.
שוב מסקנות אלו של בעל המשל לא נוצרו אצלו מ'אין', הוא הכיר מיתוסים שונים שאף הם ניסו להסביר את התופעות המיחדות את האדם.
הזכרנו כבר שהשומרים סברו שה'שם', נוצר יחד עם שמים וארץ. אין לנו תעוד על כל המיתוסים שבעל המשל התבסס עליהם, אבל מכל מיני רמזים אנחנו יכולים להגיע למסקנות שמשל 'עץ הדעת', מבוסס על מיתוסים שונים. כל מה שנפרט כאן אלו הן השערות באין לנו תיעוד עליהם. וודאי שהיה קיים מיתוס 'גן-עדן', וודאי שהיה קיים מיתוס שהאדם נוצר מהאדמה, וודאי שהיה קיים מיתוס על 'עץ דעת'. אנחנו יודעים שגילגמש הגיבור השומרי יוצא לחפש צמח שיעניק לו נצחיות. וודאי שהיה קיים גם מיתוס על 'נחש חכם', ומיתוס על 'עץ חיים', הוא לגמרי וודאי.
במשל 'עץ הדעת' על שלושת חלקיו, חלק 'גן-עדן', חלק 'עץ הדעת', חלק 'קין והבל' אנו מוצאים רק את השרידים של המיתוסים הקדומים, בעל המשל אינו מתווכח אתם, הוא רק משתמש בשרידים אלו ונותן להם אינטרפרטציה משלו.
מה שמענין את בעל המשל הוא מקור השפה, אותו כלי אשר מבדיל את האדם מהחיות, אותו כלי המאפשר לו ליצור. לכן 'עץ הדעת', הוא תמצית המשל. בעל המשל מגיע למסקנה שהאדם רוכש 'דעת' ממקור חיצוני, מ'עץ הדעת'. ומה משמעות 'דעת', משמעותה היא שמאפשרת לאדם להבדיל בין טוב לרע. בעל המשל מבין שלמען שהאדם יכול להשתמש בכלי זה שהוא רכש, עליו קודם כל להיות 'מודע'. אנחנו רואים ש'מודעות', קשורה ל'דעת', לקוחה מאותו שורש. ומה משמעות 'מודעות'? המשמעות שלה היא שהאדם מסוגל להבדיל קודם בין 'דעת' שהוא רכש, לבין הגוף הביאולוגי. ובאמת חוה ואדם באוכלם מפרי עץ הדעת, מיד מודעים לעובדה שגופם עירום, הם מתבוששים במצב זה של גופם, מכסים אותו.
בעל המשל הרוצה להזים את מיתוס 'גן-עדן, במשפט אחד הוא מצביע על כך שחוה ואדם היו ערומים בגן, שם לא התבוששו בעירומם, לאחר רכישתם את 'דעת', הם מתבוששים בעירומם, כיוון שהם נעשו 'מודעים', בכך הם נבדלים מהחיות, חוה ואדם טרם אוכלם מפרי העץ, אף הם היו חיות בגן כיתר החיות, לכן לא התבוששו שם מעירומם.
אנחנו רואים שבעל המשל הוא לגמרי לוגי, הוא יוצא מ'דעת', שחוה ואדם רכשו, מכאן הוא מצביע על כך שהם נעשו 'מודעים', תרומת הפרי, שהם יכולים להבדיל, לנכר, בכך הם נבדלים מהחיות, נוסף לכך הוא מזים את המיתוס של גן-עדן, מצביע על כך ששם האדם היה חיה בין החיות.
הלוגיקה של בעל המשל היא עילאית. האם מישהו לפניו קשר את ה'מודעות', לרכישת 'דעת', ממקור חיצוני? הרי מודעות מסמלת את האדם, מודעות לא רק מאפשרת לאדם להבדיל בין טוב לרע, אלא מאפשרת לו להתבונן על הסביבה. אנחנו נוכל לעמד על הגאונות של בעל המשל רק אם נשווה את מסקנותיו עם דעות של פילוסופים מאוחרים עד ימינו. הרי לפי סוקראטס ה'ידע' נמצא באדם, צריך רק לילד אותו. האם הוא חשב, כפי שבעל המשל חשב, שלמען 'התבוננות' הוא חייב להיות דואלי, 'דעת' וגוף. הרי אם ה'ידע' בתוכו, הוא לא יכול להתבונן, רק הדואליות של האדם מאפשרת לו את ההתבוננות.
שוב, עדות מאוחרת, של לייבניץ, שראה את האדם מונדה, המכילה כבר את כל הידע. אם כך, מונדה מוניסטית, לא יכולה להתבונן על עצמה, על סביבתה. קאנט חשב שהמושגים 'זמן' ו'מרחב', הם אפריוריים. הרי מושגים אלו אפשריים רק לפי פרמטרים חיצוניים. אם הם א-פריוריים, הם לא יכולים להיות כלים המסייעים התבוננות.
רק ה'דעת' החיצונית הזו, היא היא זו המתבוננת על הגוף הביאולוגי כמנוכר מעצמה. אם היא היתה אימננטית היא לא היתה יכולה להתבונן. אנחנו כל הזמן מתבוננים על עצמינו מבחוץ.
על נתוח משל מופלא זה בשעור הבא.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: