אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 177 – יצירת עולם לשוני בתוך העולם הדטרמיניסטי ע"י אברהם, ד'

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 177 – יצירת עולם לשוני בתוך העולם הדטרמיניסטי ע"י אברהם, ד'

התחלנו בשעור 176 לדבר על מושג 'מודעות' במשל 'עץ הדעת'. עלינו להתעכב על העובדה שהעברית כבר מכילה את המושגים הפילוסופיים שבקוד התרבותי שלה. כך ברור שמושג 'מודעות', לקוח מ'דעת', הרכש של חוה ואדם מ'עץ הדעת', מושג זה דומה למושג הפילוסופי 'הכרה', הלקוח משרש 'נכר', הזהה עם מושג 'ההבדלה', במשל 'עץ הדעת'. העברית נבנתה על בסיס המושגים במשל 'עץ הדעת'. מושג ההבדלה במשל זה הפך ל'ניכור', שאף הוא מצביע על הבדלות. ובכן 'דעת' עצמו גורם ל'מודעות', שהיא 'הבדלות', שהיא 'ניכור'.

מחשבת התנ"ך באינטואיציה הבינה שאם היא רואה את היקום כפרי 'דעת', פרי אינפורמציה, משמעות מושג זה 'דעת' מכיל את ההבדלויות ביקום, משמעות 'דעת' או 'שפה', היא היא מבדילה דבר מדבר, משמעות ה'הבדלויות' הוא שבריאה אפשרית רק על-ידי ניכור דבר מדבר. למען שנוכל לעמד על חשיבות מודעות זו, עלינו להזכיר את אנכסימנדר, פילוסוף יווני, פרה סוקראטי, שבפרגמנט שנשאר ממשנתו טוען שהחטא הגדול של האדם שהוא מתבדל מהכוליות, העונש על כך שהיא מאמצת אותו בחזרה אל חיקה.

אנכסימנדר נתן בפרגמנט ביטוי להשקפה היוונית שראתה את העולם כנצחי, כלא משתנה, כסטטי לפי פרמנידס. השנאה לפילוסוף הרקליטוס היתה כיוון שהוא דיבר על שינויים מתמידים. היוונים ביטאו משאלות אנושיות, לכן לא יפלא שהפילוסופיה שלהם התקבלה, ולא יפלא שאף אחד לא ראה את המשלים הפילוסופיים של התנ"ך כפילוסופיה. בנטיה זו להתעלם מפילוסופית השפה, אנחנו צריכים לראות דמיון להתנגדות היוונים לדעות של הפילוסוף הרקליטוס שדיבר על 'זרימה'. היינו מסתפקים בדוגמה זו, שמחשבת היוונים התקבלה כפילוסופיה, אלא שנטיה זו להתעלם מפילוסופית התנ"ך נמשכת עד ימינו, ניכור' הוא מושג שלילי, בעיני העולם המערבי.

ברור שהאדם הלשוני עושה שימוש בכלי שעומד לרשותו, אבל הוא מתעלם מחוקיו, משתעשע במשאלות, ואלה מועדפים עליו.

דבר נוסף כדאי להתעכב עליו. בעל משל 'עץ הדעת', כביכול מקלל את אדם וחוה שרכשו 'דעת', ואומר שזה יכריח אותם לעמל קשה. לכאורה אמירה זו נקלטת כקללה, אבל אם מתעמקים בדברים אלו, בעל המשל רוצה לציין שדעת לא מספיקה, הרי דעת היא שפה, ישות נעלמת, למען שהיא תתממש צריך להוסיף לה 'אנרגיה', עמל. שוב בעל המשל באינטואיציה שלו מזים את הטענה הראליסטית, אסכולה בימי הביניים, ליד האסכולה הנומינליסטית, שסברה שמושגים הם כבר ישויות עצמאיות, בזה אסכולה זו לא נבדלה ממה שחשבו המנצרים העתיקים, ממה שחשבו היוונים, ביחוד אפלטון, שחשב שהאידיאות הן עצמאיות. בהבדל מנטיות אלו של האדם, בעל משל 'עץ הדעת"  טוען שמושגים זקוקים לאנרגיה למען קיומם.

נשאלת השאלה מדוע 'דעת' הופכת לכלי יצירה? הרי דעת מבדילה, בעל המשל מצביע על כך שהישויות ביקום נוצרות על-ידי הבדלות, על-ידי 'ניכור'. כבר השפה עצמה היא קול שהאדם משמיע, קול מקוטע, קול מתמשך אינו שפה. האדם צריך לעשות הפסקות בהשמעת קולו, למען ליצור מילים. שוב אנו עדים שהשפה נוצרת על-ידי 'הבדלויות', על-ידי 'ניכור'. אפילו החומר מורכב מ'קוואנטות', הוא איננו רציף, היום לפי תורת המיתרים, החומר מורכב ממיתרים, מיחידות קטנות, הפועלות לפי האנרגיה המסופחת אליהן. אפשר אולי להגיד שה'מיתרים', הם אינפורמציה, הפועלת לפי כמות האנרגיה המסופחת אליה. אפילו האטומים שהיוונים חשבו אותם כישויות הקטנות ביותר, שאי אפשר לחלק אותם, מורכבים מישויות רבות בתוכם.

למען לסכם את ההבדלים בין תפישת עולמו של בעל משל 'עץ הדעת', לבין תפישות מבוססות על משאלות, עלינו לציין שבעל המשל תפש את הבריאה כפי שהיא, הוא תפש את עולמו הלשוני של האדם כפי שהוא, על כך נענש על-ידי הדורות, הרוצים במשאלות, רוצים בבריאה שונה.

ראינו כבר שבעל משל 'עץ  הדעת' מזים את המשאלה האנושית שהאדם בראשיתו היה בגן, 'גן-עדן', שבו הוא חי ללא דאגות. הרי עד היום הזה הפרוש המוטעה למושג 'גן-עדן', רווח, אנשים משתוקקים לקיום ב'גן-עדן', מבלי להבין את אזהרת בעל המשל שחוה ואדם בגן היו חיות בין החיות, עלו לדרגה אנושית רק ברוכשם לעצמם את 'דעת', ברוכשם לעצמם את השפה המאפשרת להם בשמה להבדל מגופם, לראות אותו עירום, להתביש בו, דבר שלא היו מודעים לו ב'גן-עדן', בדומה לחיות. על שלילת משאלה אנושית כזו, בעל המשל הוחרם במשך כל הדורות.

בעל המשל גם נענש על כך שהוא מצביע על הפן השלילי של השפה, הפן הנחשי, המבטיח לבני אדם שהם יהיו זהים עם אלוהים. הרי גם משאלה כזו קיימת עד היום הזה, הרי השליח יוחנן, בבשורתו הופך את ה'דבר', את השפה לריבונית בהתגלמותה בישוע. כולם מצטטים את הפסוק של יוחנן 'בראשית היה הדבר', מבלי להבין שהוא הפך את הכלי לריבון, אפילו הידיגר חוזר למשפט זה של יוחנן. לא לדבר על שליטים  קטנים וגדולים עד היום הזה החושבים את עצמם לאלים. אבל בעל המשל לא היה צריך להרחיק עד ימינו, הוא ראה מלכים קטנים שחשבו את עצמם לאלים.

בעל המשל לא רק מונע מחוה ואדם לאכל מ'עץ החיים', הוא גם משתמש במיתוס שרווח בימיו, שהאדם נוצר מהאדמה, שהוא יצור נברא, הרי אפילו שמו 'אדם', מעיד על מוצאו.

כל ההתקפות של הדורות על בעל המשל מזכיר את החכמה הסינית, חכמה שטענה שאוי לו לאדם שרואה דגים בתחתית הים. גם הסינים החכמים ידעו שהאדם רוצה אשליות ולא רוצה לראות את המציאות.

בחלק  השלישי של המשל, חלק 'קין והבל', בעל המשל מצביע על כך ש'דעת' הוא אלגוריתם, המצוה על האדם לבחר בטוב, טוב משמעותו רווחת חיי גופו. הרי קין בוחר ברע, הוא סבור שמושג 'בחירה', עדיף על חיי הגוף. הוא הורג את אחיו הבל למען לנכס לעצמו את 'הבחירה'. שוב אנו רואים את הבנתו העילאית של בעל המשל, הרוצה להוכיח ש'דעת', תפקידה לשרת את הגוף, אין לה קיום עצמאי. גם היום אנשים סוברים שיש להקריב את הגוף למען מושגים מופשטים. קין ההורג את אחיו הבל לפי בעל המשל הוא 'חוטא', ההרג לא העניק לו את ה'בחירה' שהוא השתוקק לו.

כל המלחמות האידיאולוגיות, לא מלחמות הגנה, מתנהלות בשם מושגים מופשטים, התובעים לעצמם קיום, ולמען הקיום הזה הם תובעים לעצמם קורבנות אדם. אפילו המלחמה הפלופונזית ביוון העתיקה, לפי עדות טוקידידס, פרצה בשם רצון הספרטנים לגזול מאתונה את ה'הגמוניה' שלה. מלחמות הדת באירופה, במאה ה-16 וה- 17התנהלו בשם מושגים מופשטים. הובס שחי בתקופת מלחמת שלושים השנה ובזמן מלחמות הדת בארצו, יצא נגדן בספרו 'בהמות', הובס הנומינליסט שהיה מושפע מהפילוסופיה הלשונית התנ"כית, הבין שצווי הקיום האנושי הוא שמירה על הגוף, ש'דעת' צריכה לשרת את הגוף, ולא לתבע קורבנות לקיומה.

המלחמות במאה ה-20, כולן התנהלו על אידיאולוגיות, לא היו מלחמות הגנה. הגרמנים רצו להגשים את ערך 'האדם העליון', של ניטשה, הם רצו להיות 'עם אדונים', השליט עם העולם. לשם מימוש מושגים אלו היו מוכנים להקריב את היהודים שסמלו בעיניהם את נושאי השפה, שפה הצריכה לשרת את הגוף, המקדשת חיים. ה'אנטישמיות', במציאות היא 'אנטי-שם', 'שם' צאצא נח, שהעברים הם צאצאציו, 'שם', המעניק לישויות 'שמות', שפה, בשרות הגוף. ושוב אנו בפרדוכסליות המחשבה האנושית, הרי הגרמנים לחמו ביהודים בשם מושגים לשוניים, 'אדם עליון', 'עם אדונים', אבל מושגים אלו אצלם היו מנותקים מתפקידם לשרת את הגוף, תבעו לעצמם 'עצמאות', ולמען גשומם היה צריך להקריב את הגופות, במקרה זה את גופם של היהודים.

כאן אנו שוב בבלבול האנושי. מחוץ לעובדה שהגרמנים רצו להיות 'עם אדונים', מושג לשוני, הם רצו להיות 'אורגניים'. במציאות שאיפה אנושית לאורגניות פירושה וויתור על השפה, חזרה לאמצעי ה'כח', לכן ה'אנטי-שמיות', ה'אנטי-שפה'. כל הבלבולים המחשבתיים האלו הם תוצאה של מרד האדם במתת שהוענק לו, מתת השפה שבפן אחד מצווה על האדם להשתמש בה בשרות הגוף, בפן ה'נחשי' שלה רוצה להיות ריבונית, רוצה לשנות את סדרי העולם.

הרי כבר השליח פאול יצא נגד משל 'עץ הדעת', נגד השפה המצביעה על ארעיות הקיום, רצה בשינוי סדרי עולם, רצה נצחיות, האם שאיפתו התגשמה? האם המרד הגרמני בשפה, בנושאי השפה, בני-שם, העברים, היהודים, הפך אותם ל'עם אדונים'? הקיום ניער את 'עם האדונים', הקפיא אותם באמצעות חורף רוסי. מפיסטו, האל שאותו אימצו הגרמנים, שחשבו אותו לכל יכול, בעוד הוא שידון חסר כח כמו 'השטן' בדרמת איוב, צוחק בפנתו הנידחת על היומרות של 'האדם העליון', של 'עם האדונים'.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: