Monthly Archives: מאי 2010

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 182 – עולמוד של האדם מתת המח הקוסם, ג'

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 182 –  עולם האדם מתת המח הקוסם, ג'

    ראינו שהאדם אינו רוצה להיות מתת המח הקוסם ויצירתו השפה הנעלמת. משאלתו של האדם היא להיות אורגני, דטרמיניסטי, להיות מוחשי.  משאלות גוברות על נתונים קיומיים, מכאן המלחמה בשפה, באלו שמסומלים כנושאיה. בצורה פרדוכסלית העברים שנעשו תושבי קבע, לא תמיד הבינו את מורשתם של אבותיהם, של יוצאי מצרים, רק קומץ קטן, הנביאים הבינו את המסר הקיומי חברתי. אבל ליד הנביאים הזרם הכוהני היה מכשול למסר, בבית השני הוא גבר על המסר הנבואי, דחה אותו הצדה.

    בהמשך בהשפעת הכהונה, העברים, היהודים המאוחרים לא הבינו לאשורו את הירושה הפילוסופית הלשונית של האבות ושל יוצאי מצריים. וראה זה פלא, יהודים רב-תרבותיים,  דוקא אלו בהשפעת פילוסופיות קוטביות הבינו שמחשבת התנ"ך מבוססת על פילוסופיה לשונית, יצאו חוצצים נגדה, כיוון שהבינו שעליה מבוססת ההלכה, שהיא מאמינה רק בעולם נגלה, לא מאמינה בנצחיות הנשמה, הם רצו להשתחרר מתביעות ההלכה, רצו בנצחיות.  הזכרנו כבר את היהודים שהושפעו מפילוסופיות קוטביות ששללו את השפה, השליח פאול, השליח יוחנן, יותר מאוחר הגנוסטיקאים היהודיים, שללו את מורשת התנ"ך, לותר הלך בעקבות השוללים, בהמשך בעקבות השפעת תורתו, גם מרכס הבין את מהות מחשבת התנ"ך כתוצר פילוסופיה לשונית שאותה שלל, כיוון שהוא כחסידי לותר רצה להיות אורגני.

     בימינו הלשונאי נעם חומסקי בהשפעת הפילוסופיה הגרמנית אף הוא רואה את השפה כאורגנית, מדבר על דקדוק מולד, מדבר על גן לשוני. קשה להתוכח עם משאלות, הרי האדם נאחז בהם גם כאשר הן לא מתממשות, האם ישוע לפי הבטחת השליח פאול הביא לשינוי  סדרי עולם? שאלה אפיקורסית כזו פסולה עד היום בעולם הנוצרי. האם הבטחות מרכס התממשו, האם ההיסטוריה יחד עם מהפכה ממשו את שינוי סדרי עולם, כהבטחת אידיאולוג זה? גם כפירה כזו במסר של אידיאולוג זה לא מושמעת על-ידי חסידיו.

      אין טעם להתוכח עם משאלות, עם אמונות בשינוי סדרי עולם, עם אמונות בעולמות חלופיים, עם אמונה בנצחיות הנשמה.

     אנחנו ננסה כאן לבחן את הנתונים הקיומיים, את פעולותיו של המח הקוסם, את השפה היוצרת את עולמו של האדם. אלו הרוצים להיות ריבונים על 'דעת', מאמינים תמיד שהידיעה היא אימננטית באדם. שוב נזכיר את ההוגים שנחשבים למז'וריים, שסברו שהידיעה היא אורגנית, בתוככי האדם. כך חשב סוקראטס שסבר שיש רק לילד את הידיעה. כך חשב לייבניץ, שראה את האדם כ'מונדה', מיקרוקוסמוס המכיל כבר את כל הידע, כך חשב קאנט שטען שמושגי זמן ומרחב הם א-פריוריים.

   הפילוסוף היהודי רוזנצוויג באינטואיציה הבין שהאדם הגרמני הוא 'סגור', בעוד שהיהודי  פתוח, אלא שהוא לא הבין מדוע זה כך. הוא הבין שהלותרני האורגני סגור, בעוד היהודי הלשוני פתוח, מבלי לנמק את טענותיו.

 

 

 

    כך כל אלו  שרצו להיות  חלק מהטבע האורגני, לא יחסו לשפה יכולת יצירה, וודאי לא יחסו למח את מפעלותיו, היותו טרנספורמטור של כל היסודות היקומיים שהוא קשור אליהם, שאותם הוא מעבד לרווחת הברויים על כדור הארץ, ביחוד לרווחת האדם.

      פילוסופים נומינליסטיים שלא האמינו במשאלות, בדומה להובס וללוק, הם תמיד נחשבים להוגים מינוריים. הרי האדם רוצה משאלות, לכן אלו המספקים אותם הם גדולים, אלו המסבירים את הנתונים הקיומיים, את האפשרויות מורדים בדרגה.

      ובכן, נשאל את הקושיה הראשונה, אם הידיעה היא אימננטית, איך יכול האדם להתבונן על עצמו מבחוץ, הרי הוא סגור בתוככי עצמו, ובכן,  איך הוא יכול לנכר את עצמו מהעולם החיצוני ולהתבונן עליו?

     היקום הנברא מורכב מישויות נבדלות זו מזו. כוליות שאין בה הבדלויות, אין בה בריאה, היא אין. לאוטשה הסיני שרצה את הטאו הבלתי מחולק, מהר מאד חזר בו ממשאלתו, התיחס לנתונים. כמובן הוא לא הסביר את נסיגתו זו ממשאלתו. אדם שהוא מעין מיקרוקוסמוס, הוא ה'טאו' של לואטשה, טאו לא מחולק שאין בו חלונות שדרכם הוא יכול להתבונן על היקום.

    אף אחד ממעריצי הוגים נערצים אלו מספקי המשאלות, לא שאל אותם איך האדם שהנו 'כוליות', יכול להתבונן על היקום. האדם נאחז במשאלות, גם אם הוא נוהג בצורה פרגמטית בחייו היום-יומיים.

     ראינו שגם אם משל עץ-הדעת לא ידע על המח הקוסם, הבין באינטואיציה שלמען שהאדם ישיג מודעות, זהות, למען יכול להתבונן על היקום, עליו להיות דואלי, עליו להיות מחולק ל'דעת', שאותו רכש ולגוף המתוכנת. הוא צריך 'לנכר את עצמו' מהגוף, בהזדהותו עם 'דעת'.

      הזכרנו בשעור הקודם את מחלת האלצהיימר, השוללת מהחולה את היכולת להבדיל. נירולוגים לומדים תמיד ממחלות המח. ובכן, אנו לומדים ממחלת האלצהיימר שהמח החולה חדל להבדיל. אם ככה המח הבריא מעניק לנו את יכולת ה'הבדלה'. יכולת ה'הבדלה', היא בסיס הבריאה המבדילה דבר מדבר. אם כך, משל 'עץ הדעת צדק', 'דעת' מעניקה לאדם את יכולת ההבדלה. ללא יכולת ההבדלה האדם מאבד את אנושיותו.

      ובכן, איך מבצע המח הקוסם את מפעלו, את יכולת ה'הבדלה', הוא שובה באמצעות הקולטנים באונות הקדמיות נתח מהאינפורמציה היקומית, הופך נתח זה לשפה, ל'דעת', המסוגלת להבדיל, שלה אוטונומיה מוגבלת, שלה רצון חופשי. בפעולה זו המח הקוסם לא נוהג אחרת, מאשר בשוביו פוטונים מזרם האור, והופך אותם לראיה של הברויים על כדור הארץ.  

    מהי הפעולה הראשונה של השפה, 'דעת', יציר המח? היא מבדילה את עצמה מהגוף, נעשית מודעת לזהותה הנבדלת. יכולת זו של השפה יציר המח ל'הבדלות', מאפשר לה בהמשך גם את ההתבוננות על היקום. כפי שההתבדלויות ביקום, מפעלות האינפורמציה היקומית מאפשרות את הבריאה של הישויות, כך גם יכולת ההבדלה, יכולת ההבדלות של השפה, תוצר המח, מאפשרת לאדם יצירה, קודם את השפה עצמה, את המילים הנוצרות מקטוע רצף הקול. ראינו שחוה ואדם שנכסו לעצמם מפרי 'עץ הדעת', נתח, 'דעת', באמצעות המתת 'דעת', מבדילים את עצמם  מהגוף, נעשים מודעים לעירומם, מכנים מסקנה זו בכנוי 'בושה'. יוצרים מלה.

      אנחנו רואים איך המח הקוסם במפעלותיו, ביצירת השפה, נעשה 'ריבון', אבל הוא רק ריבון מוגבל, הרי הוא ישות נבראת, לכן הוא יכול רק ליצור באמצעות הכלי שלו, השפה, דברים ווירטואליים, ישויות שלא משכפלות את עצמן. עולמו הלשוני של האדם הוא ווירטואלי, נעלם, מכאן האימה של האדם מיצירתו הנעלמת.

     המח הקוסם עמל קשות למען לתחזק את העולם הלשוני הנעלם של האדם, עם החלשותו עולם זה מתפוגג. האדם בעל המח הקוסם, בעזרת מפעילו זה, אף הוא עמל קשות כדי לתחזק את העולם הלשוני ווירטואלי הזה. הרי אפילו 'זהות' היא נזילה ביותר, האדם זקוק כל הזמן למשוב של אחרים שאכן זהותו תקפה. כל מה שהאדם יוצר באמצעות כלי השפה, המופעל על-ידי המח הקוסם, זקוק למשובים מהזולתים, מהקהילה, אפילו הקיום עצמו הוא בספק, רק משוב מאחרים נותן לו תוקף.

    מכאן, האדם הלשוני שברוב עמל מתחזק את עולמו הווירטואלי, מתקנא תמיד בחיות המתוכנתות, רוצה להדמות להן, מוכן כביכול לוותר על יתרונותיו, לסגת לשלב התפתחותי קודם. מכאן האידיאל האנושי 'גן-עדן', שבו לפי בעל משל 'עץ הדעת', האדם היה חיה בין החיות.

      וכאן אנו שוב בפרדוכסליות המחשבתית של האדם. הרי חולה האלצהימר כביכול מסיג את האדם למצב התפתחותי קודם, למצב מחוסר מודעות, מחוסר יכולת הבדלה, למצב אורגני,  מדוע אם כן האדם רואה בכך אסון, מחלה?

      האדם אינו מתמודד עם נתונים, ועלינו שוב להביא את מקרה ניטשה שרצה להיות מעבר לטוב ולרע, וראה איזה פלא, הוא השיג את מבוקשו, איבד את שפיותו ולא יכול היה יותר להבדיל בין טוב לרע, הוא נעשה אורגני, האידיאל שלו התגשם. האם האדם משתוקק למצב כזה?

 

 

 

מודעות פרסומת

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 181 – עולם האדם מתת המח הקוסם, ב'

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 181 – עולם האדם מתת המח הקוסם, ב'

במשך אלפי שנים האדם לא היה מודע לקיום המח, וודאי שלא היה מודע לכך שאיבר זה הנו מרכז פעילותו, כפי שכבר הזכרנו פעמים רבות, רק במאה ה-2 לספירה, הרופא הפילוסוף גלן נתן למח את הבכורה, במקום הלב שנחשב קודם מרכז החשיבה. אבל היום עם הידיעה על מחלת האלצהיימר המודעות למפעלות המח נעשה מרכזי.

היום ידוע שמחלת האלזהיימר גוזלת מהאדם את אפיוניו האנושיים, האדם מאבד את הכרת זהותו, מאבד את זכרונו, מאבד את כושר היצירה שלו.

אם אמרנו שהאדם במשך אלפי שנים של היסטוריה לא היה מודע למח המאפשר לא את יחודו, בעיקר בגלל התוספת המאוחרת של האונות הקדמיות שמפותחות אצלו יותר מאשר אצל חיות, מכך עליונותו עליהן, הרי זה מופרך, האדם עשה שימוש בשפה, תרומת המח, גם אם הוא לא היה מודע איך כלי זה מעניק לו את אפיונו האנושי. היו ספקולציות לגבי חשיבות כלי השפה המעניק שמות. ראו בשמות מהות מאגית המכיל כבר את כל הפוטנציות של האדם, מבלי להבין שהשם זקוק להשלמה על-ידי אנרגיה למען יהיה אפקטיבי. גם לא הבינו שכלי זה, השפה, מעניקה לאדם את אנושיותו, את יחודו.

מחשבת התנ"ך באינטואיציה עילאית הבינה יותר מאשר תרבויות אחרות איך כלי השפה פועל,  שכלי זה מעניק לאדם את זהותו, את אנושיותו. מחשבת התנ"ך באינטואיציה ידעה שכלי השפה מאפשר לאדם ליצור את עולמו האנושי.  אבל, כפי שכבר הזכרנו, גם מחשבת התנ"ך לא ידעה על קיום המח, יוצר השפה.

וראה זה פלא דווקא מחלת האלצהיימר היא היא אשר מצביעה על כך שעם התנוונות איבר קוסם זה האדם מאבד את אנושיותו. למרות ידיעות מובהקות אלו לגבי תפקיד המח בהענקת אנושיותינו, מתקיימת ליד המימצאים האלו תורה, שהשפה היא פרי גן ביאולוגי, שהדקדוק הלשוני הוא מולד, תורתו של נעם חומסקי, תורה שהופכת את השפה לדטרמיניסטית, ללא אוטונומיה. למרות שאיש זה נחשב ללשונאי החשוב ביותר של תקופתינו, אנשים לא מודעים לכך שהוא מסיג את האדם לשלב אבולוציוני קודם, לשלב דטרמיניסטי. הרי הוא חסיד האידיאולוגיה הגרמנית האורגנית, שביטלה את הרצון החופשי, שרק הוא מאפשר לשפה לפעל, ליצור, אידיאולוגיה שרצתה להיות  מעבר לטוב ולרע, ביטול הערכים הלשוניים, רצתה בערכים אורגניים, רצון לסגת לאמצעי בשלב קודם, אמצעי המשותף לאדם ולחיה, אמצעי הכח.

וראה זה פלא, שלושה יהודים יצאו נגד ההשקפה הפילוסופית הלשונית התנ"כית, שהעניקה לכלי השפה אוטונומיה חלקית, רצון חופשי. היו אלו השליח פאול, בתקופה החדשה מרכס חזר על דבריו, היום מושל בכפה נעם חומסקי ההופך את השפה לישות אורגנית. כפי שבזמנם קשה היה לצאת נגד תיאולוגית פאול שכבשה את העולם, כפי שאי אפשר היה לצאת נגד משנת מרכס שיצא נגד ה'ניכור', רצה אורגניות, כך היום אי אפשר לצאת נגד משנת נעם חומסקי, וראה זה פלא כל אלו כתוצאה במרדם בירושה התנ"כית, לבסוף, ביודעים או ללא יודעין הפכו לאנטי- יהודיים, 'אנטי-שמיים', 'אנטי-שפה', במובן התנ"כי. כיוון ששללו את יחוד השפה כמהות אוטונומית, בעלת רצון חופשי, לבסוף שללו את נושאי השפה, את היהודים, אלו שאימצו את  הכלי המאפיין את אנושיותו של האדם.

ההצלחה של מורדים אלו בירושת אבותיהם היא לא מקרית, הרי האדם רוצה להיות אורגני, גם היוונים שלא הכירו את הפילוסופיה התנ"כית רצו להיות אורגניים, דטרמיניסטיים, הגרמנים שכבר הכירו את מחשבת התנ"ך רצו להיות אורגניים.

לראות בכלי הנעלם, השפה מקור בלעדי של אנושיותו של האדם, מפחידה אותו, הוא רוצה במשהו יותר מוחשי, הוא רוצה להיות חלק מהעולם האורגני המוחשי. לא רק היקום האינסופי מפחיד את האדם והוא רוצה להסתתר תחת כנפי הטבע, הוא גם לא רוצה להיות תוצר של אבר קטן, המח, שצורך את מירב דמו, המשתתק ברגע שזה לא מסופק לו, הוא רוצה להאחז בפריצי היקום, גרמי שמים דטרמיניסטיים, להסתתר בחיק הטבע.

אם משאלות שולטות בכפה, האדם לא נמלט מהנתונים, שהוא דר על גרם שמים קטן, שהוא פרי אבר קטן, המח, שיצר את השפה, בשביו אינפורמציה, הפיכתה לשפה, כלי שהוא בעורמה הצליח להעניק לו אוטונומיה חלקית, רצון חופשי. אותו גלן, שעמד על מרכזיותו של המח, גם שם לב לכך שדרך מחשבת התנ"ך חדר מושג 'רצון חופשי', פרי הקוסמולוגיה התנ"כית הרואה את האלוהות הבוראת את העולם בהפעילה את רצונה החופשי. והרי היוונים שראו את העולם כנצחי, לא הכירו מושג זה, רצון חופשי. הם לא היו זקוקים לו, הרי  הם  האמינו  שהעולם נצחי, דטרמיניסטי, לכן לא היה להם צורך ברצון חופשי המבצע את פקודות המח, דרך הכלי שלו, השפה.

אין לנו ברירה מלהעניק לאיבר הקטן הזה, המח את השם 'קוסם'. הרי אבר זה קשור לכל היסודות ביקום, מנכס אותם, הופך אותם לרווחת הברויים על כדור הארץ שלנו. הרי אבר זה לא בלעדי לאדם, הוא בצורה פלאית הופך את הפוטונים לראיה של רוב  הברויים על כדור הארץ הקטן שלנו. רק כאשר נוספו לאיבר זה האונות הקדמיות, באמצעותן הוא נקשר לאינפורמציה היקומית, הפך גם את היסוד הנעלם הזה לשפה, אמצעי בידי האדם. כלי זה, השפה, מיחדת את האדם משאר הברויים על כדור הארץ. נוסף לכך העניק המח הקוסם לכלי זה אוטונומייה, 'רצון חופשי'. בלעדי תוספת זו כלי השפה היה נשאר משותק, הרי רק הרצון החופשי מאשפר לאדם לפעל, ליצור את עולמו. כל אלו המתכחשים ל'רצון החופשי' בצורותיו השונות, ביטול 'ההבדלה' של השליח פאולוס, שלילת ה'רצון החופשי' ע"י לותר, ביטול 'הניכור' של מרכס, הפיכת השפה לגן ביאולוגיה ואת הדקדוק הלשוני למולד של חומסקי, לא מודעים לכך שבמקרה כזה האדם אינו יכול להפעיל את הכלי המעניק לו את יחודו. והרי כל אלו המתכחשים לאוטונומיה של כלי זה, השפה, הם עושים בו שימוש מירבי.

עלינו לא לשכח, שהמח הקוסם, תמורת ביצוע קסמיו, תובע מהגוף מרב דם, ולא, הוא חדל לבצע את קסמיו, נעשה משותק, משתק את הגוף כולו.

הרי גופינו אף הוא פרי אינפורמציה DNA , אינפורמציה מתוכנתת, דטרמיניסטית, אין לנו שליטה על רוב פעילות גופינו, ביחוד על משך קיומו. מאחר שהאדם אין לו שליטה על פעילות גופו, על משך קיומו, הוא משליך את אי היכולת הזו על כלי השפה. הוא לא מבין שהאוטונומיה, הרצון החופשי של השפה, תקפים רק לגבי יצירות לשוניות. לכן יש להבדיל בין הגוף המתוכנת, לבין הישות הלשונית המתכנתת, שנוספה לאדם ע"י המח הקוסם. אם הרצון החופשי שלנו לא תקף לגבי רוב פעילות גופינו, הכלי שהמח הקוסם העניק לנו, השפה עם הרצון החופשי, תקפים רק בהפעלת רצון חופשי ביצירה לשונית. כל עולם השפה הוא פלא, חלק מחידת הקיום, וכפי שחידת הקיום נשארת חידה, כך גם מפעלות המח הקוסם, השפה הפלאית נשארים חידות.

עלינו להשלים עם הנתונים של קיומינו, עם קיום המח הקוסם, קיום השפה מתת אבר מופלא זה, עם הרצון החופשי החלקי התקף רק לגבי השפה היוצרת את עולמינו האנושי, לא תקף לגבי הגוף המתוכנת. נשארת לנו הברירה להשמיע את תהלות הבריאה, תהלות של ספר תהלים. לא בכדי ספר 'תהלים' הוא חלק מהתנ"ך.

אם בעבר וגם בהווה שליטים קטנים רואים את עצמם כאלים, עלינו לדעת שיומרות כאלו הן חלק מהשקפה אורגנית, כוחנית, היררכית, כמו אצל החיות. הרי גם אצל החיות המפותחות יותר החיה החזקה היא בראש הסולם ההיררכי. אין יומרות כאלו תקפות לגבי ההשקפה התנ"כית ששם האדם כאדם נברא בצלם אלהים, הכוונה שהוא בעל רצון חופשי היכול ליצור את עולמו.

למרות שהתנ"ך לא ידע על קיום האבר המופלא המח הקוסם, הוא הבין באינטואיציה שתוצרת זו, נתון זה, השפה, פועלת רק דרך רצון חופשי, שכלי זה, השפה, הוא ממקור חיצוני, לא אימננטי באדם, לא גן ביאולוגי נוסח נעם חומסקי אלא חלק מהיסוד היוצר ביקום, שאותו בצורה מטפורית כינה 'עץ הדעת'. האדם שנוצר בדמות אלוהים, יכול לעשות שימוש ביסוד יוצר זה, האינפורמציה, השפה, פרי 'עץ הדעת'. למרות יכולת זו ליצור שהוענקה לאדם הוא יצור נברא, הוא לא ריבון, הוא לא אלוהות.

האדם שונה מהאלוהות בוראת העולם, הוא ריבון ביצירת ישויות ווירטואליות בלבד, ישויות שלא מכפילות את עצמן, אבל מהוות את עולמו החולף, מעניקות לו משמעות.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 180 – עולם האדם מתת המח הקוסם, א'

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 180 – עולם האדם מתת המח הקוסם, א'

האם מישהו חשב שביצירת עולם בתוך עולם, עולם בתוך היקום, הכוונה היא רק של יצירת עולם על כדור הארץ הקטן שלנו, כדור הארץ שהוכן קודם לאפשר חיים, יותר מאוחר חיים לאדם? היום אנשי פיזיקה מדברים על עולם של 'אנטרופס',  הם מדברים שהעולם נוצר למטרת ה'אנרופוס', מתעלמים מכך שרק על כדור הארץ שלנו נוצרו תנאים ל'אנטרופוס', היקום כולו לא פתח את שעריו ליצור הכרתי זה. גם ספר 'עץ חיים', של חיים וויטאל מדבר על כך שהעולם נוצר בדמותו של 'האדם הקדמון'. אבל זוהי יומרה,  הרי עד היום הזה לא ידוע לנו על גרמי שמים שעליהם חיים. אם ככה יש להעלות את ההשערה שלאבות העברים היתה מעין אינטואיציה  שכדור הארץ הקטן שלנו נוצר למען לאפשרויות של חיים הכרתיים.

כאילו היקום האילם הזדקק לישות שתהיה מסוגלת להתבונן על מפעלות הבריאה. כל המטפיזיקאים וכל אנשי המדע הרוצים להיות חלק מחוקי הקיום, מהחוקים הדטרמיניסטיים, שוכחים שבמקרה כזה הם יאבדו את יחודם האנושי, את היכולת להתבונן על מפעלות הבריאה. ואלי באמת החיים ההכרתיים על כדור הארץ שלנו, החיים ההכרתיים של האדם נוצרו למען יהיו עדים למפעלות הבריאה?

ואולי העובדה שהמין האנושי שהוענקה לו יכולת ההתבוננות, אבל האדם הפרטי מתכחש ליכולת זו  ורוצה להיות חלק מהחוקים הדטרמיניסטיים, לכן הבריאה בחרה בקומץ אנשים שיהיו מוכנים לשאת את מעמסת ההכרה, את מעמסת ההתבוננות, להיות עדים למפעלות הבריאה?

הרי בשמות בפרק י"ט 5 נאמר: 'ועתה אם שמוע תשמעו בקלי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגלה מכל העמים כי לי כל הארץ'. ומשה מודע למשימה הגדולה שהוטלה עליו ועל עמו. וכך נאמר שוב בשמות בפרק ל"ג 12 : 'ויאמר משה אל יהוה ראה אתה אמר אלי העל את  העם הזה ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי ואתה אמרת ידעתיך בשם וגם מצאת חן בעיני. ןעתה אם נא מצאתי חן בעיניך הודעני את דרכך ואדעך למען אמצא חן בעיניך  .וראה כי עמך הגוי הזה. ויאמר פני ילכו והנחתי לך. ויאמר אליו אם אין פניך הלכים אל תעלינו מזה. ובמה יודע אפוא כי מצאתי חן בעיניך אני ועמך הלוא בלכתך עמנו ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה'.

הבחירה של העברים מסתכמת בכך שעליהם להיות מוכנים למלא את מטרת יצירת חיים, יצירת האדם בעל היכולת להתבונן על מפעלות הבריאה ולהיות עד לכך,

עלינו להעלות את ההשערה המיסטית שאבות העברים באינטואיציה הבינו שלאדם הוענק כלי השפה למען יהיה מודע שעליו ליצור עולם לשוני בתוך העולם הדטרמיניסטי, שהאדם נבחר למען הוא יהיה עד למפעלות הבריאה, למטרה זו עליו להיבדל מהעולם הדטרמיניסטי, להיות אחראי לעולמו הוא, ליצור מערכת ערכים, מוסדות לרווחת האדם. לקדש את החיים. אולי לתקופת האבות שייך גם משל 'עקדת יצחק', משל הבא ללמד את האדם שהאלוהות אינה זקוקה לקורבנות אדם, ההיפך, האדם נוצר למען יעיד שהבריאה היא בעלת משמעות.

אולי יש לתת משמעות לעובדה שהעברים הם בני 'שם' בנו של נח, אולי מראש הם נועדו שיפרשו מטרת הענקת כלי השפה לאדם, למען ירכוש מודעות, למען יהיה מסוגל להתבונן על היקום

אם נכונה ההשערה של איינשטין שאלהים לא משחק קוביה, ועל כן העולם הוא דטרמיניסטי. נשאלת השאלה מדוע נוצרו חיים על כדור הארץ, מדוע הוענק לאדם כלי השפה? הרי אם הוא צודק, אם אין משמעות למפעלות האדם באמצעות הכלי שהוענק לו, הרי בעולם דטרמיניסטי אין  משמעות לחיי אדם, ההתפתות המיוחדת של חיים על כדור הארץ היא לשוא. הרי כל השגיו המדעיים של איינשטין התאפשרו כיוון שהוא היה בעל שפה. אם באמת היה איינשטין חלק מהעולם הדטרמיניסטי, הסתכלותו היתה נשללת ממנו. דבר זה נאמר על כל אותם מטפיזיקאים הרוצים להיות חלק מחוקי הטבע.

יש לשער שהיוונים הקלאסיים רצו להיות חלק מהעולם הדטרמיניסטי, כיוון שהעולם הלשוני נראה היה בעיניהם שרירותי, לכן רצו להיאחז בגרמי השמים שחשבו אותם לנצחיים. הרי היוונים בכלל לא היו מודעים לעובדה  שהשפה הנה כלי יצירה, בהבדל מאבות העברים הם לא הבינו שבידיהם כלי המאפשר להם ליצור עולם לשוני בתוך העולם הדטרמיניסטי. לכן התיחסו לכלי השפה בצורה שלילית, כאילו האלים בכלל מתנגדים שהם באמצעות כלי זה יצרו דברים, מאחר שהם ראו בכך הסגת גבולם.

במקום שהיוונים בדומה לעברים יראו בישות כמו ההשגחה, ישות המצווה על האדם ליצור את עולמו הלשוני, הם האמינו בישות כמו ה'מוירה', המתנכלת למפעלות אדם. לכן חוקי הקיום הדטרמיניסטיים היו למענם מפלט משרירותיות עולמם, חפשו את סוד הקיום בחוקים דטרמיניסטיים אלו, פתחו מדע.

אבל נטיה זו של היוונים היא ארכיטיפית לאדם, גם אנשי המדע של היום, גם מטפיזיקאים מנסים להיאחז בחוקים הדטרמיניסטיים של היקום, בבריחתם משרירותיות הקיום. מדענים מסוג זה, מטפיזיקאים מסוג זה לא מודעים לכך שבבריחתם זו הם למעשה בורחים מהמתת, היותם מודעים. אולי ניטשה השיג את המשאלה הזו, באבדו את שפיותו, את מודעותו.

אולי כל המלחמות, הכוונה לא למלחמות מגן, הן מלחמות של גוג מארץ המגוג, דחף נגד הבריאה המעניקה לאדם 'מודעות'. גם אנשי הרייך השלישי הפכו לגוגים מארץ המגוגים שהבינו שעליהם להשמיד את אלו שנבחרו להתבונן על מפעלות הבריאה, את השמים, את בני שם העברים?

ברור שאפשר להבין את פסקל שנתקף בבהלה, בראותו את עצמו מול היקום האין-סופי, בראותו את עצמו כ'אין', כ'אפס' לעומתו. יכול להיות שגם איינשטין בדומה לפסקל נתקף בבהלה בראותו את האדם הקטן מול היקום האין-סופי, לכן התיחס בביטול לכל מפעלות האדם, לכל יומרותיו, לכן אולי הוא שכח שהוא צריך להיות אסיר תודה למח הקוסם שאיפשר לו את מסקנותיו. מדוע הוא לא חשב שלהתבונן על היקום מחלון הכדור הקטן שלנו היא מתת שנתנה רק לאדם, מתת זו ניתנה לו ולאדם רק לפסק זמן קצר, עם הפסקותו האדם יהפך ממילא חלק מהיקום האילם.

ובכן, האדם שוכח את האבר הקטן שלו, את אבר המח הקוסם, שמאפשר לו את כל הפלגותיו, אבר אשר באמצעות הקולטנים באונות הקדמיות נכס נתח מהאינפורמציה והפך אותה לשפה, כלי נעלם אשר מסוגל לשבות בגבולותיו את כל היקום. איזה פלא, היקום האין-סופי שבוי במלה, איזה פלא, גרמי השמים שבויים במילים. באמצעות מילים נעלמות אלו האדם יכול ליצור לעצמו עולמות ווירטואליים שבהם הוא ריבון.

האם יש לזלזל בכך שהאדם באמצעות כלי פלאי, כלי השפה יכול ליצור לעצמו עולם בתוך עולם, עולמות בתוך עולמות?

עלינו להתיחס ביראה לאבות העברים, לאברהם ובני לוויתו, למשה ובני לוויתו, שהבינו את סוד קיום האדם עלי אדמות, ואמצו את המתת שהוענק לאדם למען יתבונן בפלאי הבריאה, למען יוכל ליצור לעצמו עולם בתוך עולם, עולם בגבולות, לפי הדגם של הבריאה.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 179 – יצירת עולם לשוני בתוך העולם הווירטואלי ע"י אברהם, ו'

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 179 – יצירת עולם לשוני בתוך העול הדטרמיניסטי ע"י   אברהם, ו'

      אם בפרק א' של ספר בראשית אנו מוצאים בריאה באמצעות כלי שפה, קוסמולוגיה, עולם לשוני בתוך היקום הדטרמיניסטי, אזי במשל עשרת הדיברות לפנינו דגם פילוסופי איך על האדם שנברא בצלם אלהים ליצור את עולמו הלשוני, לפי אותם כללים לפיהם נברא העולם הלשוני, הבריאה בפרק א'.

    במשך הדורות ניסו לראות במשל עשרת הדיברות חוקה, דומה לחוקות שקדמו לה בעולם העתיק, ביחוד ניסו לראות במשל זה חקוי לחוקת חמורבי. ברור שאלו שניסו לראות בעשרת הדיברות חוקה דומה או חיקוי לחוקת חמורבי, לא הבינו את פילוסופית השפה של התנ"ך. אם אנו בודקים את הנאמר בעשרת הדיברות אנו נוכחים לדעת שהוא דגם פילוסופי המצביע על כך איך על האדם ליצור את עולמו הלשוני.

     אם אנו מנתחים את הדיבר הראשון הרי הוא כבר סיכום כל המהפכה הפילוסופית הלשונית של האבות. יהודים בכל הדורות ראו את דתם כאמונה באל אחד, מונותאיזם. אם זוהי המסקנה היחידה מהדיבר הראשון, הרי הדורות לא הבינו את המסר בו. הרי גם המניע הבלתי מונע של אריסטו הוא 'מונותאיזם', ובאמת הרמב"ם התרשם כך, לכן ראה דמיון בין ההשקפה התנ"כית לבין השקפתו של אריסטו, ולא כן.

     בהבדל מהאלוהות של אריסטו, המניע הבלתי מונע, אלוהות בדבר הראשון הוא אלוהות כחלק מעולמו הלשוני של האדם, אלוהות אשר מעורבת בחיי אדם, 'השגחה'. ברור שאין שום דמיון בין אלוהות זו שהיא 'השגחה', לבין האלוהות של אריסטו המכנית המניעה רק עולם נצחי, שאין לה שום קשר עם האדם. 

     נוסף לכך אלוהות זו שהיא 'השגחה', לה קשר מיוחד לעברים, שאבותיהם עשו את המהפכה המחשבתית הגדולה ביותר, הכירו בעולם לשוני בתוך העולם הדטרמיניסטי, הכירו באלוהות שהיא חלק מעולם לשוני זה, אבל היא 'נעלם', מחוצה לו. ומאחר שאלוהות זו יצרה את העולם הלשוני היא משגיחה עליו, היא איפשרה את גאולת העברים משעבודם, הרי בעולם דטרמיניסטי, בעולם מכני נוסח אריסטו,  דבר כזה לא יכול היא להתרחש. אנחנו רואים שבדבר הראשון, ממשל זה של עשרת הדברות, יש סכום השקפה שלמה במשפט אחד.

    בדבר השני סיכום נוסף, שאלוהות זו, ההשגחה, היא בלעדית. לפנינו יציאה נגד פוליתאיזם וכל גלויה. הרי האלוהות היא חלק מעולם לשוני אבל היא מחוצה לו, היא 'נעלם', העולם הלשוני הוא מפעלה, לכן אסור לנסות ולכלא אלוהות זו בתמונות ובפסלים, היא צריכה להשאר מחוץ למפעלה, למען להשגיח עליו.

     הרי האדם הפוליתאיסתי בגשומו את אליו בפסלים ותמונות, ניסה לכלא אותם במקדשים שלו, למען לשלוט בהם. אלוהות כנעלם, כהשגחה לא ניתנת לכליאה, לא ניתנת לשליטה בה, היא המפקחת על עולמה.

     הדבר השלישי הוא שוב סיכום של השקפה שלמה, שהדורות לא שמו לב למה הוא מתכוון. למען להבין את הדבר השלישי, עלינו לדעת על מנהגי המצרים, ששם 'שם', היה ישות מאגית. הפרעונים בדומה לאיליהם היו מסתירים את שמם. ישנו מיתוס שבו האל 'רה' מסתיר את שמו תחת העור שלו, למען לא יגזלו אותו ממנו, כיוון שבשמו, כל סמכויותיו. לפי מיתוס זה, האלה איזיס מתחכמת לו, גוזלת את שמו ומשתלטת עליו. הפרעונים אף הם ראו בשם ישות מאגית המכיל את סמכויותיהם. בכתבים הפירמידיים, מסופר שהם נלחמו באלים, ברומזם ששמות האלים ידועים להם, בצורה כזו הם מסוגלים לנצח אותם.

     בדבר השלישי הזה לא מסופר על האמונה המצרית, באיסור זה יש הזמה של כל ההשקפות המצריות על 'שמות' כישויות מאגיות שהשימוש בהם פירושו מרד באלים, מרד באלוהות. האיסור יוצא לא רק נגד ההשקפות המצריות שהשמות הם ישויות מאגיות, אלא בעיקר נגד מרד אנושי נגד האלוהות.

      מכל זה אפשר לראות שהדברות הם לא חוקים אלא מכילות השקפות פילוסופיות, השקפות מבוססות כבר על פילוסופית השפה, מבוססות על המהפכה המחשבתית של האבות, שיצרו השקפה פילוסופית שהעולם של האדם הוא עולם לשוני, עולם בתוך העולם הדטרמיניסטי.

      מתוך הדבר הרביעי ברור שמי שחיבר את הדברות הוא גם חיבר את משל הבריאה, כיוון שדבר זה מזכיר את הבריאה בששה ימים ומנוחה ביום השביעי. דבר זה מוכיח שכל עשרת הדברות מבוססות על ההשקפה המצויה במשל הבריאה.

      אבל שוב, רק מי שמכיר תרבויות אחרות יכול להבחין את ההבדל בין ההשקפה הכלולה בדבר זה לבין השקפות כמו זו של היוונים המאוחרים יותר. בדבר זה האדם מצווה ליצור את עולמו לפי הדגם של בריאת העולם, דגם בריאה שהתבצע על ידי האלוהות שהשתמשה בשפה, בהגדים כאמצעי בריאה. האדם שנברא בצלם אלוהים אף הוא בעל שפה, בעל אמצעי יצירה, לכן הוא יכול ליצור את עולמו באמצעי זה.

     ומה ההבדל בין צווי זה או עיקרון זה לבין ההשקפה היוונית? הרי ההשקפה היוונית סברה שיצירה היא פריבילגיה של האלים, יצירה אנושית היא השגת גבולם של האלים. מספיק כאן אם נזכיר את פרומתיאוס אשר נענש כי העניק לאדם את אמצעי האש למען יברא את עולמו.

      אבל אנחנו יכולים לחזור במנהרת בזמן עוד יותר, לתקופת יצירת אנומה אליש, לפי מיתוס זה ולפי מיתוס אטרהזיס, שורד המבול לפי הנוסח המזופוטמי, האלים יצרו את האדם למען ישרת אותם. במקרה כזה לא ניתנה האוטונומיה לאדם לברא את עולמו, ווודאי שהעולם לא נברא לרווחתו כמו במשל הבריאה בפרק א' של ספר בראשית.

      רק מהשואות כאלו למיתוסים ולאמונות של תרבויות אחרות אפשר לעמד על המהפכה המחשבתית הכלולה בדבר הרביעי, שלפיו האדם יכול ליצור את עולמו לפי הדגם של בריאת העולם, בריאה לשונית.

     חוקרים ואנשי רוח לא הסתכלו על דברות אלו כתמציות פילוסופיות, מאחר שהם לא ניסו להשוות אותם לתרבויות אחרות, הסיבה לכך היתה שהם גם לא הבינו את פילוסופית השפה שבמשלים הפילוסופיים הקודמים, לכן הם לא ניסו לעמת מסקנות פילוסופיות אלו עם פילוסופיות יווניות, עם פילוסופיות מאוחרות יותר. ברור שדברות אלו אינם חוקים, אלו הם תמציות פילוסופיות, תמציות המכילות מהפכה מחשבתית שהיא כבר הסתמכה על המהפכה המחשבתית של האבות.   

     החוקרים גם לא הבינו את המסר של יתר הדברות. הרי אלו מבוססות על ההבנה שהאדם בעל כלי השפה מורד בחוקי הקיום, בחוקי הבריאה, הוא רוצה כל הזמן יותר ממה שהוקצב לו. לכן הדברות האחרות מנסות להגביל את מאוויו של האדם לגבולות. בדברות אלו לפנינו ההשקפה הקיומית התנ"כית, המבוססת על השלמה עם חוקי הקיום, חוקי הבריאה, המאפשרים את הבריאה. הרי פריצת גבולות פירושו חזרה לאין, חזרה לרצף, והרי הבריאה תיתכן רק בביתור הרצף, בשמירה על גבולות כל היסודות.

      אנחנו יכולים לראות סיכום ההשקפה הקיומית התנ"כית בדבר האחרון, בו מובטח לאדם השומר על גבולות אריכות ימים בעולם הנגלה, לא בעולם חלופי.

     יהדות מאוחרת חזרה לאמונה בעולם חלופי, לפי הדיבר האחרון מתוך עשרת הדיברות ברור שאמונה כזו סותרת את חוקי הבריאה, הרי אלהים ברא עולם בשמחה, עולם בגבולות, לכן אין צורך בעולם חלופי.

      היצירה איוב חוזרת על העיקרון הזה של עולם נגלה בלבד, לכן חכמים יחסו יצירה זו למשה, כיוון שזה תואם את הדבר האחרון, מתוך עשרת הדברות. איוב שמשלים עם חוקי הקיום, אחרי שאלהים מתגלה לו, מבין שעליו להתחיל מחדש, שהתחלה חדשה היא יתרונו של האדם על ברויים אחרים, והוא באמת זוכה לאריכות ימים ומת שבע ימים. תמיד ראו בסיום זה של יצירת איוב תוספת מלאכותית, ולא כן. כל יצירת איוב באה לאשר את ההשקפה הקיומית שאנו מוצאים בעשרת הדברות.

     מי שחיבר את משל הבריאה ואת משל עשרת הדיברות דגל בהשקפה קיומית, האמין רק בעולם נגלה, ראה כל פריצת גבולות כמרד בבריאה. רק הנביאים הבינו את ההשקפה הקיומית שבמשלים, הם גינו כל הסגת גבול, ראו בכך מרד בבריאה, למרות ההטפות שלהם הם תמיד סיימו בנבואות של נחמה, נבואות נחמה מצביעות על עיקרון שלאדם ניתנה האפשרות להתחיל מחדש.

      עיקרון התחלות חדשות הוא סוד קיום עם ישראל. 

 

 

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 178 – יצירת עולם לשוני בתוך העולם הווירטואלי ע"י אברהם, ה'

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 178 – יצירת עולם לשוני בתוך העולם הדטרמיניסטי, על-ידי אברהם, ה'

אברהם ובני דורו לא השלימו את ההשקפה הפילוסופית הלשונית, משה ובני דורו הוסיפו נדבך חשוב לנדבך הראשון. במקרה של משה ובני דורו אנו רואים תהליך דומה, אומנם המהפכה שלהם לא מתחילה עם הצווי 'לך לך מארצך…', היא מתחילה עם הצווי למשה  לרגלי הסנה הבוער, בהתגלות אלוהית, לגאל את העברים משעבודם במצרים. המהפכה הפילוסופית הלשונית, שלב שני, אף היא נוצרת  ביציאה ממקום ממוסד, שמרני, בריקנות המדבר, שלשם משה ברח. במדבר הריק קל יותר ליצור דבר חדש.

ובכן, אנו יכולים ליחס למשה ודורו את יצירת משל הבריאה בפרק א' של ספר בראשית, כיוון שמשל זה מוזכר בעשרת הדיברות, בדבר הרביעי. מכאן אנו יכולים להסיק ששני המשלים, משל הבריאה ומשל עשרת הדיברות נוצרו על-ידי אותו אדם, או על-ידי דור יוצאי מצרים.

ומדוע יש לראות בשני משלים אלו שלב שני של פילוסופית השפה? משל הבריאה כבר מסתמך על משל 'עץ הדעת' על ההנחה שהאדם בורא עולם לשוני בתוך העולם הדטרמיניסטי, שהאלוהות היא חלק מעולם לשוני זה. בשלב ראשון לא נאמר שהאלוהות בראה את היקום באמצעות כלי השפה, מדובר רק על כך שהאדם בורא את עולמו באמצעות כלי השפה, וישנה הנחה שהאלוהות היא חלק מעולם לשוני זה.

משה ויוצאי מצרים כבר מסתמכים על מסקנות אלו של האבות, מסקנות שנכתבו בכתב הכנעני-פיניקי, וכתבים אלו ירדו למצרים עם העברים. יוצאי מצרים, משה ובני דורו  מסיקים מהשלב הראשון, שאם האדם יוצר את עולמו באמצעות כלי השפה, אזי וודאי הוא שהאלוהות בראה את העולם כולו באמצעות כלי זה. ובאמת, במשל הבריאה אלהים יוצא מה'אין', ובורא את העולם בהגדים, בשפה. במשל זה יש כבר הבנה נוספת, שההגדים, השפה, האינפורמציה בוראת בתוספת פעולה, אנרגיה. את כל המסקנות האלו אנו עדיין לא מוצאים בשלב הראשון של יצירת פילוסופית השפה על-ידי  האבות.

אבל משה ובני דורו לא הסתפקו במסקנות אלו, הם מצביעים על כך שהבריאה היא בשלבים, בלי ספק שתורת האבולוציה יכלה להסתמך על מסקנות אלו של פרק הבריאה, הרי בהבדל ממסקנות אלו של משל זה שהבריאה התבצעה בשלבים, היוונים ראו את העולם כנצחי, בכלל לא האמינו בבריאה, לפי אריסטו, 'המניע הראשון', בסך הכל מנענע את העולם הנצחי. כפי שהדורות לא שמו לב לכך שמחשבת התנ"ך יצרה את הפילוסופיה הלשונית במשלים, כך גם לא שמו לב לכך שלפי משל הבריאה ההיווצרות של היקום נעשה בשלבים. אמנם המשל מתאר את הדברים בצורה מטפורית, שכל שלב  נברא ביום אחד, אבל יום מטפורי יכול גם לסמל תקופה. לכן  דרווין לא היה צריך להמציא היווצרות העולם בשלבים,   הוא היה צריך להסתמך על הנאמר במשל מטפורי זה.

אבל משל הבריאה לא מסתפק רק בכך שהוא מצביע על העובדה שהעולם נברא בשלבים, הוא מצביע גם על כך שבריאה תיתכן רק בהקצבת גבולות לכל יסוד. הבנה עילאית זו שבריאה אפשרית רק בגבולות סותרת את כל הפילוסופיות ששאפו לנצחיות, ששאפו  לרצף. כל ההשקפות על נצחיות מבוססות על ההנחה של רצף, וכאן במשל מופלא זה נאמר שבריאה תיתכן רק בגבולות, בשבירת הרצף. אנחנו נראה בהמשך שאפילו ה'שבת', מבוסס על עיקרון זה של שבירת רצף. אפילו יצירה צריכה גבולות, פעולה צריכה גבולות. עבודה רצופה נעשית מכנית, לא יצרנית.

אפילו הפעילות של המאורות הוא קצוב. יום הוא משך זריחת השמש, לילה הוא העדר זריחת השמש. למען להדגיש את הצורך הזה בגבולות של כל היסודות, גבולות לפעילויות, משל הבריאה מכניס את מודד הזמן. אם הדורות אף פעם לא הבינו את משמעות מושג הזמן, תמיד חוזרים לנאמר על-ידי אוגוסטינוס בווידויים שלו, בספר ה-11 , שהוא יודע מהוא זמן, אבל כאשר שואלים אותו על מהותו הוא אינו יודע.

ובכן, לפי משל הבריאה, הזמן הוא מודד, מודד את הפעילות. הזמן אינו מהות, הוא לא יוצר, הוא רק מודד את היצירה. אם היו חכמי הדורות מתעמקים בכל המסקנות העילאיות של משל זה, ולא רואים בו סיפור של ילדים, כפי שאפילו החכם הגדול במדע, איינשטין ראה בנאמר בתנ"ך, אזי היו מבינים את המסרים הפילוסופיים של משלים מטפוריים אלו.

הרי אם הזמן הוא מודד, אם הוא אינו מהות, הוא לא מוחלט, לכן אם מודדים התרחשויות ממקומות שונים, הזמן המודד משתנה. אנחנו יכולים לראות עד כמה מושגי זמן אינם מוחלטים. אם אנו בודקים את המושג 'יום' כפרק זמן, הרי 'יום', משתנה מעונה לעונה. בצפון כדור הארץ בימי קיץ 'יום' הוא 24 שעות.

לא חשבו על התופעה שפרק הבריאה מחלק פעילות, למשך של שבעה ימים. ברוב התרבויות פרקי הזמן נקבעו לפי גרמי שמים, אבל התנ"ך עם הפילוסופיה הלשונית, שראה את העולם תוצר השפה, יצר יחידות של פעילות באמצעות השפה, לכן הזמן בפרק הבריאה הוא לינארי ולא מעגלי. ולא רק זה, משל הבריאה הבין שפעילות לא מחולקת, רציפה, יוצרת פעילות מכנית, מכאן שבפרק הבריאה נקבע היום השביעי כיום שבת, הפסקת הפעילות, למען שלא יווצר רצף.

'שבת' אם כך הוא יום מנוחה לא רק למען להפסיק את רצף הפעילות, אלא גם למען שהאדם יתחיל מחדש. להתחיל מחדש קשור לעיקרון ההתחדשות התנ"כית.

מחבר משל הבריאה הבין שמושג 'זמן', הוא מושג לשוני, לכן הוא ביתר את רצף הפעילות האנושית על-ידי מודדים לשוניים. יחידה של שבעה ימים, היא יחידה לשונית, נמדדת במודד לשוני.

למרות שהתנ"ך יצר יחידות לשוניות, הוא לא ניתק את האדם מפרמטרים חיצוניים, כמו השמש וגרמי שמים, המקלים על האדם את המדידה של משך.

הקוסמולוגיה הכלולה במשל הבריאה, עולה מבחינת פילוסופית לא רק על הקוסמולוגיה ב'אנומה אליש' המזופוטמית, שנדון בה בהמשך, היא עולה בהבנתה את הבריאה על כל הקוסמולוגיות הפילוסופיות עד ימינו. הרי שום קוסמולוגיה בכל המשנות הפילוסופיות, החל מהתקופה היוונית עד ימינו לא תופשת את הבריאה כפרי אינפורמציה, היוצרת יש מאין. רק המדע העכשוי, תורת המפץ מאששת מה שנאמר במשל הבריאה. אנחנו גם לא מוצאים קוסמולוגיות בהן נאמר שבריאה אפשרית רק  מהתחברות הגד, שפה, עם פעולה, אינפורמציה עם אנרגיה. שבריאה אפשרית רק בביתור הרצף, שבריאה האפשרית רק בגבולות. בשום משנה פילוסופית לא נאמר שהזמן הוא רק מודד הפעילות, לא נאמר שגם פעילות צריכה ביתור, לא צריכה להיות רצופה.

בשום משנה פילוסופית לא נאמר שקביעת הפילוסופיה הלשונית התנ"כית הסבורה שהעולם הוא לשוני, מנתק את עולמו הלשוני של האדם מדטרמיניזם, מאפשר לו רצון חופשי, מאפשר לו ליצור. עד היום קיים וויכוח אם קיים רצון חופשי או לאו.

הקביעה במשל הבריאה שהאדם נברא בצלם אלוהים פירושו שכפי שהאלוהות בראה את העולם יש מאין באמצעות הגדים, האדם שנברא בצלמו, אף הוא יכול ליצור את עולמו יש מאין, כיוון שהוא בדומה לאלוהות הוא בעל רצון חופשי. ללא רצון חופשי הרי האדם לא היה יכול ליצור את שפתו, את ערכיו, את  מוסדותיו, את המיכשור שלו, את בתיו.

כל המדע החדש מבוסס על הזמן הלינארי, ולא על זמן מעגלי של המחשבה היוונית. מדע האינפורמציה החדש מאשש את התפיסה במשל הבריאה שהעולם הוא פרי הגד, שפה, אינפורמציה. כל ההתפתחויות האלו המבוססות על התפיסה הפילוסופית הלשונית הביאו לראקציות האנושיות, לרצון לאורגניות. אנחנו צריכים לראות את  התנועות השואפות בזמן החדש לאידיאולוגיות אורגניות, שלהן שורשים ארכיטיפיים, אנושיים, להיות דטרמיניסטיות. התנועה הלותרנית האורגנית מצאה את ביטויה ברייך השלישי, והתנועה המרכסיטית, שאף היא שאפה להיות אורגנית, מצא את ביטויה בברית המועצות.

למרות הכשלונות של התנועות האורגניות, עד היום יש התעלמות מתרומת המשלים הפילוסופיים הלשוניים של התנ"ך, אפילו הזכרנו את דבריו של איינשטין, שאמר, לפי ציטוטים של דבריו בעתונות, שהתנ"ך מכיל סיפורים ילדותיים. לא בכדי איינשטין לא הסיק מסקנות מממצאיו המדעיים, לא הסיק מסקנות פילוסופיות מנוסחתו שאנרגיה שווה מסה כפול אור בריבוע, שהיא למעשה מצביעה על היות האנרגיה כלואה באינפורמציה ולכן אפשר לפרק את החיבור הזה. איינשטין רצה בדטרמיניזם. הוא אמר שאלהים לא משחק בקוביה, זאת אומרת שהעולם הוא דטרמיניסטי, לכן התנגד לתורת הקוואנטים, תורה המצביעה שבעולם הקוואנטים שוררת שרירותיות. איינשטין וודאי לא השלים עם העובדה שהעולם הלשוני, ביקום הדטרמיניסטי, אפשר לו את החופש ליצור, את החופש לכרות את הענף שעליו ישב, השפה היוצרת, שאיפשר לו את פעילותו, באמצעות כלי השפה, כלי שרירותי, לא דטרמיניסטי, כלי המעניק לאדם רצון חופשי מוגבל, כלי שאיפשר לא את דברי ההבל שהתנ"ך כולו הוא סיפורי ילדים.