אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 179 – יצירת עולם לשוני בתוך העולם הווירטואלי ע"י אברהם, ו'

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 179 – יצירת עולם לשוני בתוך העול הדטרמיניסטי ע"י   אברהם, ו'

      אם בפרק א' של ספר בראשית אנו מוצאים בריאה באמצעות כלי שפה, קוסמולוגיה, עולם לשוני בתוך היקום הדטרמיניסטי, אזי במשל עשרת הדיברות לפנינו דגם פילוסופי איך על האדם שנברא בצלם אלהים ליצור את עולמו הלשוני, לפי אותם כללים לפיהם נברא העולם הלשוני, הבריאה בפרק א'.

    במשך הדורות ניסו לראות במשל עשרת הדיברות חוקה, דומה לחוקות שקדמו לה בעולם העתיק, ביחוד ניסו לראות במשל זה חקוי לחוקת חמורבי. ברור שאלו שניסו לראות בעשרת הדיברות חוקה דומה או חיקוי לחוקת חמורבי, לא הבינו את פילוסופית השפה של התנ"ך. אם אנו בודקים את הנאמר בעשרת הדיברות אנו נוכחים לדעת שהוא דגם פילוסופי המצביע על כך איך על האדם ליצור את עולמו הלשוני.

     אם אנו מנתחים את הדיבר הראשון הרי הוא כבר סיכום כל המהפכה הפילוסופית הלשונית של האבות. יהודים בכל הדורות ראו את דתם כאמונה באל אחד, מונותאיזם. אם זוהי המסקנה היחידה מהדיבר הראשון, הרי הדורות לא הבינו את המסר בו. הרי גם המניע הבלתי מונע של אריסטו הוא 'מונותאיזם', ובאמת הרמב"ם התרשם כך, לכן ראה דמיון בין ההשקפה התנ"כית לבין השקפתו של אריסטו, ולא כן.

     בהבדל מהאלוהות של אריסטו, המניע הבלתי מונע, אלוהות בדבר הראשון הוא אלוהות כחלק מעולמו הלשוני של האדם, אלוהות אשר מעורבת בחיי אדם, 'השגחה'. ברור שאין שום דמיון בין אלוהות זו שהיא 'השגחה', לבין האלוהות של אריסטו המכנית המניעה רק עולם נצחי, שאין לה שום קשר עם האדם. 

     נוסף לכך אלוהות זו שהיא 'השגחה', לה קשר מיוחד לעברים, שאבותיהם עשו את המהפכה המחשבתית הגדולה ביותר, הכירו בעולם לשוני בתוך העולם הדטרמיניסטי, הכירו באלוהות שהיא חלק מעולם לשוני זה, אבל היא 'נעלם', מחוצה לו. ומאחר שאלוהות זו יצרה את העולם הלשוני היא משגיחה עליו, היא איפשרה את גאולת העברים משעבודם, הרי בעולם דטרמיניסטי, בעולם מכני נוסח אריסטו,  דבר כזה לא יכול היא להתרחש. אנחנו רואים שבדבר הראשון, ממשל זה של עשרת הדברות, יש סכום השקפה שלמה במשפט אחד.

    בדבר השני סיכום נוסף, שאלוהות זו, ההשגחה, היא בלעדית. לפנינו יציאה נגד פוליתאיזם וכל גלויה. הרי האלוהות היא חלק מעולם לשוני אבל היא מחוצה לו, היא 'נעלם', העולם הלשוני הוא מפעלה, לכן אסור לנסות ולכלא אלוהות זו בתמונות ובפסלים, היא צריכה להשאר מחוץ למפעלה, למען להשגיח עליו.

     הרי האדם הפוליתאיסתי בגשומו את אליו בפסלים ותמונות, ניסה לכלא אותם במקדשים שלו, למען לשלוט בהם. אלוהות כנעלם, כהשגחה לא ניתנת לכליאה, לא ניתנת לשליטה בה, היא המפקחת על עולמה.

     הדבר השלישי הוא שוב סיכום של השקפה שלמה, שהדורות לא שמו לב למה הוא מתכוון. למען להבין את הדבר השלישי, עלינו לדעת על מנהגי המצרים, ששם 'שם', היה ישות מאגית. הפרעונים בדומה לאיליהם היו מסתירים את שמם. ישנו מיתוס שבו האל 'רה' מסתיר את שמו תחת העור שלו, למען לא יגזלו אותו ממנו, כיוון שבשמו, כל סמכויותיו. לפי מיתוס זה, האלה איזיס מתחכמת לו, גוזלת את שמו ומשתלטת עליו. הפרעונים אף הם ראו בשם ישות מאגית המכיל את סמכויותיהם. בכתבים הפירמידיים, מסופר שהם נלחמו באלים, ברומזם ששמות האלים ידועים להם, בצורה כזו הם מסוגלים לנצח אותם.

     בדבר השלישי הזה לא מסופר על האמונה המצרית, באיסור זה יש הזמה של כל ההשקפות המצריות על 'שמות' כישויות מאגיות שהשימוש בהם פירושו מרד באלים, מרד באלוהות. האיסור יוצא לא רק נגד ההשקפות המצריות שהשמות הם ישויות מאגיות, אלא בעיקר נגד מרד אנושי נגד האלוהות.

      מכל זה אפשר לראות שהדברות הם לא חוקים אלא מכילות השקפות פילוסופיות, השקפות מבוססות כבר על פילוסופית השפה, מבוססות על המהפכה המחשבתית של האבות, שיצרו השקפה פילוסופית שהעולם של האדם הוא עולם לשוני, עולם בתוך העולם הדטרמיניסטי.

      מתוך הדבר הרביעי ברור שמי שחיבר את הדברות הוא גם חיבר את משל הבריאה, כיוון שדבר זה מזכיר את הבריאה בששה ימים ומנוחה ביום השביעי. דבר זה מוכיח שכל עשרת הדברות מבוססות על ההשקפה המצויה במשל הבריאה.

      אבל שוב, רק מי שמכיר תרבויות אחרות יכול להבחין את ההבדל בין ההשקפה הכלולה בדבר זה לבין השקפות כמו זו של היוונים המאוחרים יותר. בדבר זה האדם מצווה ליצור את עולמו לפי הדגם של בריאת העולם, דגם בריאה שהתבצע על ידי האלוהות שהשתמשה בשפה, בהגדים כאמצעי בריאה. האדם שנברא בצלם אלוהים אף הוא בעל שפה, בעל אמצעי יצירה, לכן הוא יכול ליצור את עולמו באמצעי זה.

     ומה ההבדל בין צווי זה או עיקרון זה לבין ההשקפה היוונית? הרי ההשקפה היוונית סברה שיצירה היא פריבילגיה של האלים, יצירה אנושית היא השגת גבולם של האלים. מספיק כאן אם נזכיר את פרומתיאוס אשר נענש כי העניק לאדם את אמצעי האש למען יברא את עולמו.

      אבל אנחנו יכולים לחזור במנהרת בזמן עוד יותר, לתקופת יצירת אנומה אליש, לפי מיתוס זה ולפי מיתוס אטרהזיס, שורד המבול לפי הנוסח המזופוטמי, האלים יצרו את האדם למען ישרת אותם. במקרה כזה לא ניתנה האוטונומיה לאדם לברא את עולמו, ווודאי שהעולם לא נברא לרווחתו כמו במשל הבריאה בפרק א' של ספר בראשית.

      רק מהשואות כאלו למיתוסים ולאמונות של תרבויות אחרות אפשר לעמד על המהפכה המחשבתית הכלולה בדבר הרביעי, שלפיו האדם יכול ליצור את עולמו לפי הדגם של בריאת העולם, בריאה לשונית.

     חוקרים ואנשי רוח לא הסתכלו על דברות אלו כתמציות פילוסופיות, מאחר שהם לא ניסו להשוות אותם לתרבויות אחרות, הסיבה לכך היתה שהם גם לא הבינו את פילוסופית השפה שבמשלים הפילוסופיים הקודמים, לכן הם לא ניסו לעמת מסקנות פילוסופיות אלו עם פילוסופיות יווניות, עם פילוסופיות מאוחרות יותר. ברור שדברות אלו אינם חוקים, אלו הם תמציות פילוסופיות, תמציות המכילות מהפכה מחשבתית שהיא כבר הסתמכה על המהפכה המחשבתית של האבות.   

     החוקרים גם לא הבינו את המסר של יתר הדברות. הרי אלו מבוססות על ההבנה שהאדם בעל כלי השפה מורד בחוקי הקיום, בחוקי הבריאה, הוא רוצה כל הזמן יותר ממה שהוקצב לו. לכן הדברות האחרות מנסות להגביל את מאוויו של האדם לגבולות. בדברות אלו לפנינו ההשקפה הקיומית התנ"כית, המבוססת על השלמה עם חוקי הקיום, חוקי הבריאה, המאפשרים את הבריאה. הרי פריצת גבולות פירושו חזרה לאין, חזרה לרצף, והרי הבריאה תיתכן רק בביתור הרצף, בשמירה על גבולות כל היסודות.

      אנחנו יכולים לראות סיכום ההשקפה הקיומית התנ"כית בדבר האחרון, בו מובטח לאדם השומר על גבולות אריכות ימים בעולם הנגלה, לא בעולם חלופי.

     יהדות מאוחרת חזרה לאמונה בעולם חלופי, לפי הדיבר האחרון מתוך עשרת הדיברות ברור שאמונה כזו סותרת את חוקי הבריאה, הרי אלהים ברא עולם בשמחה, עולם בגבולות, לכן אין צורך בעולם חלופי.

      היצירה איוב חוזרת על העיקרון הזה של עולם נגלה בלבד, לכן חכמים יחסו יצירה זו למשה, כיוון שזה תואם את הדבר האחרון, מתוך עשרת הדברות. איוב שמשלים עם חוקי הקיום, אחרי שאלהים מתגלה לו, מבין שעליו להתחיל מחדש, שהתחלה חדשה היא יתרונו של האדם על ברויים אחרים, והוא באמת זוכה לאריכות ימים ומת שבע ימים. תמיד ראו בסיום זה של יצירת איוב תוספת מלאכותית, ולא כן. כל יצירת איוב באה לאשר את ההשקפה הקיומית שאנו מוצאים בעשרת הדברות.

     מי שחיבר את משל הבריאה ואת משל עשרת הדיברות דגל בהשקפה קיומית, האמין רק בעולם נגלה, ראה כל פריצת גבולות כמרד בבריאה. רק הנביאים הבינו את ההשקפה הקיומית שבמשלים, הם גינו כל הסגת גבול, ראו בכך מרד בבריאה, למרות ההטפות שלהם הם תמיד סיימו בנבואות של נחמה, נבואות נחמה מצביעות על עיקרון שלאדם ניתנה האפשרות להתחיל מחדש.

      עיקרון התחלות חדשות הוא סוד קיום עם ישראל. 

 

 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: