אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 182 – עולמוד של האדם מתת המח הקוסם, ג'

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 182 –  עולם האדם מתת המח הקוסם, ג'

    ראינו שהאדם אינו רוצה להיות מתת המח הקוסם ויצירתו השפה הנעלמת. משאלתו של האדם היא להיות אורגני, דטרמיניסטי, להיות מוחשי.  משאלות גוברות על נתונים קיומיים, מכאן המלחמה בשפה, באלו שמסומלים כנושאיה. בצורה פרדוכסלית העברים שנעשו תושבי קבע, לא תמיד הבינו את מורשתם של אבותיהם, של יוצאי מצרים, רק קומץ קטן, הנביאים הבינו את המסר הקיומי חברתי. אבל ליד הנביאים הזרם הכוהני היה מכשול למסר, בבית השני הוא גבר על המסר הנבואי, דחה אותו הצדה.

    בהמשך בהשפעת הכהונה, העברים, היהודים המאוחרים לא הבינו לאשורו את הירושה הפילוסופית הלשונית של האבות ושל יוצאי מצריים. וראה זה פלא, יהודים רב-תרבותיים,  דוקא אלו בהשפעת פילוסופיות קוטביות הבינו שמחשבת התנ"ך מבוססת על פילוסופיה לשונית, יצאו חוצצים נגדה, כיוון שהבינו שעליה מבוססת ההלכה, שהיא מאמינה רק בעולם נגלה, לא מאמינה בנצחיות הנשמה, הם רצו להשתחרר מתביעות ההלכה, רצו בנצחיות.  הזכרנו כבר את היהודים שהושפעו מפילוסופיות קוטביות ששללו את השפה, השליח פאול, השליח יוחנן, יותר מאוחר הגנוסטיקאים היהודיים, שללו את מורשת התנ"ך, לותר הלך בעקבות השוללים, בהמשך בעקבות השפעת תורתו, גם מרכס הבין את מהות מחשבת התנ"ך כתוצר פילוסופיה לשונית שאותה שלל, כיוון שהוא כחסידי לותר רצה להיות אורגני.

     בימינו הלשונאי נעם חומסקי בהשפעת הפילוסופיה הגרמנית אף הוא רואה את השפה כאורגנית, מדבר על דקדוק מולד, מדבר על גן לשוני. קשה להתוכח עם משאלות, הרי האדם נאחז בהם גם כאשר הן לא מתממשות, האם ישוע לפי הבטחת השליח פאול הביא לשינוי  סדרי עולם? שאלה אפיקורסית כזו פסולה עד היום בעולם הנוצרי. האם הבטחות מרכס התממשו, האם ההיסטוריה יחד עם מהפכה ממשו את שינוי סדרי עולם, כהבטחת אידיאולוג זה? גם כפירה כזו במסר של אידיאולוג זה לא מושמעת על-ידי חסידיו.

      אין טעם להתוכח עם משאלות, עם אמונות בשינוי סדרי עולם, עם אמונות בעולמות חלופיים, עם אמונה בנצחיות הנשמה.

     אנחנו ננסה כאן לבחן את הנתונים הקיומיים, את פעולותיו של המח הקוסם, את השפה היוצרת את עולמו של האדם. אלו הרוצים להיות ריבונים על 'דעת', מאמינים תמיד שהידיעה היא אימננטית באדם. שוב נזכיר את ההוגים שנחשבים למז'וריים, שסברו שהידיעה היא אורגנית, בתוככי האדם. כך חשב סוקראטס שסבר שיש רק לילד את הידיעה. כך חשב לייבניץ, שראה את האדם כ'מונדה', מיקרוקוסמוס המכיל כבר את כל הידע, כך חשב קאנט שטען שמושגי זמן ומרחב הם א-פריוריים.

   הפילוסוף היהודי רוזנצוויג באינטואיציה הבין שהאדם הגרמני הוא 'סגור', בעוד שהיהודי  פתוח, אלא שהוא לא הבין מדוע זה כך. הוא הבין שהלותרני האורגני סגור, בעוד היהודי הלשוני פתוח, מבלי לנמק את טענותיו.

 

 

 

    כך כל אלו  שרצו להיות  חלק מהטבע האורגני, לא יחסו לשפה יכולת יצירה, וודאי לא יחסו למח את מפעלותיו, היותו טרנספורמטור של כל היסודות היקומיים שהוא קשור אליהם, שאותם הוא מעבד לרווחת הברויים על כדור הארץ, ביחוד לרווחת האדם.

      פילוסופים נומינליסטיים שלא האמינו במשאלות, בדומה להובס וללוק, הם תמיד נחשבים להוגים מינוריים. הרי האדם רוצה משאלות, לכן אלו המספקים אותם הם גדולים, אלו המסבירים את הנתונים הקיומיים, את האפשרויות מורדים בדרגה.

      ובכן, נשאל את הקושיה הראשונה, אם הידיעה היא אימננטית, איך יכול האדם להתבונן על עצמו מבחוץ, הרי הוא סגור בתוככי עצמו, ובכן,  איך הוא יכול לנכר את עצמו מהעולם החיצוני ולהתבונן עליו?

     היקום הנברא מורכב מישויות נבדלות זו מזו. כוליות שאין בה הבדלויות, אין בה בריאה, היא אין. לאוטשה הסיני שרצה את הטאו הבלתי מחולק, מהר מאד חזר בו ממשאלתו, התיחס לנתונים. כמובן הוא לא הסביר את נסיגתו זו ממשאלתו. אדם שהוא מעין מיקרוקוסמוס, הוא ה'טאו' של לואטשה, טאו לא מחולק שאין בו חלונות שדרכם הוא יכול להתבונן על היקום.

    אף אחד ממעריצי הוגים נערצים אלו מספקי המשאלות, לא שאל אותם איך האדם שהנו 'כוליות', יכול להתבונן על היקום. האדם נאחז במשאלות, גם אם הוא נוהג בצורה פרגמטית בחייו היום-יומיים.

     ראינו שגם אם משל עץ-הדעת לא ידע על המח הקוסם, הבין באינטואיציה שלמען שהאדם ישיג מודעות, זהות, למען יכול להתבונן על היקום, עליו להיות דואלי, עליו להיות מחולק ל'דעת', שאותו רכש ולגוף המתוכנת. הוא צריך 'לנכר את עצמו' מהגוף, בהזדהותו עם 'דעת'.

      הזכרנו בשעור הקודם את מחלת האלצהיימר, השוללת מהחולה את היכולת להבדיל. נירולוגים לומדים תמיד ממחלות המח. ובכן, אנו לומדים ממחלת האלצהיימר שהמח החולה חדל להבדיל. אם ככה המח הבריא מעניק לנו את יכולת ה'הבדלה'. יכולת ה'הבדלה', היא בסיס הבריאה המבדילה דבר מדבר. אם כך, משל 'עץ הדעת צדק', 'דעת' מעניקה לאדם את יכולת ההבדלה. ללא יכולת ההבדלה האדם מאבד את אנושיותו.

      ובכן, איך מבצע המח הקוסם את מפעלו, את יכולת ה'הבדלה', הוא שובה באמצעות הקולטנים באונות הקדמיות נתח מהאינפורמציה היקומית, הופך נתח זה לשפה, ל'דעת', המסוגלת להבדיל, שלה אוטונומיה מוגבלת, שלה רצון חופשי. בפעולה זו המח הקוסם לא נוהג אחרת, מאשר בשוביו פוטונים מזרם האור, והופך אותם לראיה של הברויים על כדור הארץ.  

    מהי הפעולה הראשונה של השפה, 'דעת', יציר המח? היא מבדילה את עצמה מהגוף, נעשית מודעת לזהותה הנבדלת. יכולת זו של השפה יציר המח ל'הבדלות', מאפשר לה בהמשך גם את ההתבוננות על היקום. כפי שההתבדלויות ביקום, מפעלות האינפורמציה היקומית מאפשרות את הבריאה של הישויות, כך גם יכולת ההבדלה, יכולת ההבדלות של השפה, תוצר המח, מאפשרת לאדם יצירה, קודם את השפה עצמה, את המילים הנוצרות מקטוע רצף הקול. ראינו שחוה ואדם שנכסו לעצמם מפרי 'עץ הדעת', נתח, 'דעת', באמצעות המתת 'דעת', מבדילים את עצמם  מהגוף, נעשים מודעים לעירומם, מכנים מסקנה זו בכנוי 'בושה'. יוצרים מלה.

      אנחנו רואים איך המח הקוסם במפעלותיו, ביצירת השפה, נעשה 'ריבון', אבל הוא רק ריבון מוגבל, הרי הוא ישות נבראת, לכן הוא יכול רק ליצור באמצעות הכלי שלו, השפה, דברים ווירטואליים, ישויות שלא משכפלות את עצמן. עולמו הלשוני של האדם הוא ווירטואלי, נעלם, מכאן האימה של האדם מיצירתו הנעלמת.

     המח הקוסם עמל קשות למען לתחזק את העולם הלשוני הנעלם של האדם, עם החלשותו עולם זה מתפוגג. האדם בעל המח הקוסם, בעזרת מפעילו זה, אף הוא עמל קשות כדי לתחזק את העולם הלשוני ווירטואלי הזה. הרי אפילו 'זהות' היא נזילה ביותר, האדם זקוק כל הזמן למשוב של אחרים שאכן זהותו תקפה. כל מה שהאדם יוצר באמצעות כלי השפה, המופעל על-ידי המח הקוסם, זקוק למשובים מהזולתים, מהקהילה, אפילו הקיום עצמו הוא בספק, רק משוב מאחרים נותן לו תוקף.

    מכאן, האדם הלשוני שברוב עמל מתחזק את עולמו הווירטואלי, מתקנא תמיד בחיות המתוכנתות, רוצה להדמות להן, מוכן כביכול לוותר על יתרונותיו, לסגת לשלב התפתחותי קודם. מכאן האידיאל האנושי 'גן-עדן', שבו לפי בעל משל 'עץ הדעת', האדם היה חיה בין החיות.

      וכאן אנו שוב בפרדוכסליות המחשבתית של האדם. הרי חולה האלצהימר כביכול מסיג את האדם למצב התפתחותי קודם, למצב מחוסר מודעות, מחוסר יכולת הבדלה, למצב אורגני,  מדוע אם כן האדם רואה בכך אסון, מחלה?

      האדם אינו מתמודד עם נתונים, ועלינו שוב להביא את מקרה ניטשה שרצה להיות מעבר לטוב ולרע, וראה איזה פלא, הוא השיג את מבוקשו, איבד את שפיותו ולא יכול היה יותר להבדיל בין טוב לרע, הוא נעשה אורגני, האידיאל שלו התגשם. האם האדם משתוקק למצב כזה?

 

 

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: