אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 186 – המח הקיבוצי, א'

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 186 – המח הקיבוצי, א'

     למעשה לא קיים מח קיבוצי ביאולוגי, לא קיים בחיים החברתיים הקיבוציים ישות ביאולוגית, כמו אצל הנמלים או אצל הדברים, מלכה, אשר בהפרשות שלה מנהיגה את הקבוצה. בהבדל ממפעילה ביאולוגית כזו של הקבוצה, אצל האדם קיים קוד תרבותי, יצירה שקודשה והיא למעשה מעצבת את הקהילה האנושית. אם ככה, אפשר להגיד שבמקום מח קיבוצי ביאולוגי, לפנינו מח לשוני מלאכותי המארגן את הקהילה.

      עובדה זו רק מעצימה את תפקיד השפה ביצירת עולמו בתוך העולם של האדם,  ביצירת הקהילות. באותה מידה שהיצירות הלשוניות של האדם לא משכפלות את עצמן, כך גם הקוד התרבותי הלשוני המלאכותי, אינו משכפל את עצמו. קוד תרבותי כלה אם הוא לא מספק יותר את מאוויהם של היחידים, כתוצאה מכך הקהילה מתפוררת וקהילות חדשות נוצרות מסביב לקודים תרבותיים אחרים.

     אפשר להגיד שהמח הקוסם יכול לנכר את עצמו ביצירה כתובה, שהיא בצורה פלאית הופכת למח מלאכותי המעצב בהמשך קהילות אנושיות. שוב בצורה פלאית, המח המלאכותי הזה, היצירה הכתובה תלויה באמון הקהילה בה. שוב, אמונה היא דבר נעלם, אפילו לא   פעולה, אפשר להגדירה רק במינוח מיסטי. אולי אפשר לחזור ולהזכיר בהקשר לאמונה את דבריו של הובס בספרו 'בהמות', בו הוא טוען שהמלך הוא מלך כל עוד נתיניו מאמינים בו שהנו בתפקיד זה.

     עלינו כאן להכנס למבוך מיסטי, מבוך 'אמונה', שהיא אפילו אינה פעולה, אבל היא משמשת כיסוד מאחד קבוצה מסביב לקוד תרבותי, קוד דתי, מסביב למושג כמו שלטון של מלך. היא, האמונה, גם ביסוד יצירת השפה, הרי כל מלה שהאדם יוצר זקוק להסכם הזולת, להסכם הקהילה, המלה זקוקה לאמון הקהילה שאכן היא מסמלת עצם או פעולה. 

      אנו חייבים לנסות להבין, אם אפשר להבין, את מושג ה'אמונה', כיוון שבמציאות באותו רגע שהקהלה מפסיקה להאמין בקוד הדתי, הקוד התרבותי, שעיצב את הקהילה, קוד זה מאבד את קסמו, שליכד את הקהילה, כתוצאה מהעדר אמונת הקהילה בו היא מתפוררת. בצורה שונה, המלך שנתיניו חדלו להאמין בו, הופך לאדם מהשורה, לעתים אפילו מוצא להורג.

     לפני שננסה להבין את משמעות ה'אמונה', למען שלא נפליג לערטילאות, נקח את דוגמת העלמות הקודים של העולם העתיק, הקוד המזופוטמי, הקוד היווני, הקוד הרומאי, שאת מקומם תפש הקוד הנוצרי שעצב חברה חדשה, קהילות חדשות. תופעה זו יכלה להתרחש, כיוון שהקודים הקודמים לא סיפקו יותר את מאוויהם של האנשים, הם חדלו להאמין בהם, לכן הם נמוגו.

     אנחנו בודדנו את מושג האמונה לגבי קיום או אי-קיום של קוד תרבותי, קוד דתי. אבל למעשה השפה כולה מבוססת על 'אמונה', כפי שראינו. נקח לדוגמה יצירת מלה. הרי שני אנשים המחליטים לכנות תופעה מסוימת בשם מסוים, בהמשך השם שהם העניקו לתופעה מסוימת תלוי באמונם של הבאים אחריהם שאכן זהו השם של התופעה, של המעשה. אבל גם אלו שהעניקו לתופעה, לפעולה מסוימת שם, עליהם להאמין שהשם שהם העניקו לפעולה אכן תואמת אותה.                                        

     ובכן, כל עולם השפה מבוסס על 'אמונות', כיוון  שהשפה הנה ישות נעלמת קיימת רק אם ישנם יחידים המאמינים בה. עובדה ששפות שיחידים שהאמינו בהן נעלמו, שפתם נמוגה. אפשר להגיד שכאשר קהילה יוצרת שפה, יחד אתה היא יוצרת איזה מח קיבוצי לשוני ערטילאי שהוא נעשה הגנזך לכל ההסכמות, האמונות של הקהילה. האדם הלשוני היוצר את הגנזך הלשוני, הוא בהמשך דולה ממנו את שפתו, את ערכיו, את מוסדותיו.

     אבל כל יצירות השפה של הקהילה יונקות מהקוד הלשוני תרבותי שהקהילה אמצה בשלב מסוים של קיומה. דבר זה מתברר אם אנו משווים קהילות שונות, שעם אותם נתונים,  כלי השפה ומציאות קיומיות משותפת, נבדלות זה מזה בגוונים השונים.

     אנחנו יכולים לראות רק מדוגמאות היסטוריות של עמים שאימצו בראשיתם קוד לשוני תרבותי מסוים, בהמשך הם התפתחו, הקוד הקודם לא התאים להם יותר, אבל הם לא הצליחו להשתחרר ממנו ולכן הם גלשו למאבק עם העקרונות שקוד ראשיתי זה יצר.

     דבר כזה קרה ליוון הקלאסית. הקוד הדתי שהיה מבוסס על יצירות הומר, יחד עם קוסמולוגיה על אלים שמושבם על האולימפוס, אומץ במידה מסוימת על ידי היוונים, אבל בהמשך כאשר הם התפתחו יותר קוד זה לא התאים להם יותר. הטראגדיות היווניות היו תוצאה של מאבק בין הערכים שהקוד הראשוני יצר לבין קודים שלאט לאט התפתחו בצורה פרגמטית, שלא יכלו להשלים עם הערכים הקודמים.

     כך היוונים במאות השישית והחמישים לאט לאט פתחו ערכים לשוניים פרגמטיים שונים, שלא היתה מאחוריהם קוסמולוגיה מאחדת, שלא תאמו את עולם הערכים של אלי אולימפוס. האמונות היווניות הקודמות ראו את העולם נשלט ע"י  גורל, נשלט על-ידי אלים שרירותיים. הערכים הפרגמטיים החדשים היו במאבק עם הערכים הישנים, מאבק זה הוליד את הטראגדיות בהן הגיבור שנוהג לפי ערכים לשוניים פרגמטיים, נמצא במאבק עם שליטה של  גורל עיוור, שליטה של אלים שרירותיים.

     היוונים במאות אלו שיצרו ערכים חדשים, מנוגדים לערכים הישנים, כפי שראינו, לא פתחו קוסמולגויה שתתמוך בערכים אלו, דבר שאנו מוצאים בעולם התנ"כי שהקוסמולוגיה בפרק א' של ספר בראשית נתנה תימוכין לערכים לשוניים. בהבדל ממה שקרה בתרבות התנ"ך שנדון בה בהמשך, היוונים לא הצליחו להשתחרר מהקוסמולוגיה הראשיתית. בטראגדיות של תקופה זו אנו מעומתים מול יאוש קיומי. רק הפילוסופיה שבאה בעקבותיה, זו של סוקראטס, אפלטון ואריסטו, פתרה את הדילמה הזו. אחד מהפתרונות היה יצירת עולם חלופי שבו הצדק שהאדם זקוק לו בא על פתרונו. פתרון זה התאפשר באימוץ קוסמולוגיה עממית, אורפית. כך לפי הקוסמולוגיה אורפית זו,  סוקראטס אחרי שנידון למוות על-ידי עירו אתונה, יכול היה לטעון שהוא הולך לעולם שבו שולטים אלים טובים יותר, הוא הציג אמונה בגלגול נשמות.

      אנחנו רואים שהמח הקהילתי המבוסס על אימוץ יצירה מעצבת, בקלות נגוז עם השתנות תנאים, כאשר הערכים הקודמים לא מספקים יותר את הצרכים של קהילות. שוב אנו רואים שכל המערכות האנושיות הלשוניות תלויות ב'אמונה', שהנה ישות נעלמת שקשה להגדירה, המחזיקה קהילות ביחד.

     אנחנו רואים שהיוונים שלא היו מרוצים מתפקוד אליהם האולימפיים, לא היו מרוצים משליטת הגורל בהם יצרו לעצמם עולמות חלופיים, זהו רק אחד הפתרונות של תרבויות המתיאשות ממצב קיומי מסוים. אבל חלק גדול של התרבויות האנושיות פתרו את הצורך שלהם בצדק הקיומי, ביצירת עולמות חלופיים, עולמות חלופיים שהן יצירות לשונית, שבהם הם חקקו חוקים שתאמו את שאיפותיהם הלשוניות.

     אפילו יהדות מאוחרת, אחרי חורבן בית ראשון יצרה עולם חלופי שהעולם הקיומי לא סיפק יותר את צורכיהם הערכיים. ביהודה דבר זה היה מנוגד להשקפה הראשיתית התנכ"ית, שלפיה קיים רק עולם נגלה, עולם שההשגחה בראה, עולם מושלם. אבל אחרי חורבן בית ראשון העולם המושלם הזה התנ"כי לא סיפק יותר את בני יהודה, שנתקלו בארצות אגרסיביות שהם לא הצליחו להתמודד אתם, ולכן נזקקו לעולמות חלופיים, ששם הצורך שלהם לצדק התגשם.

     מענין לציין בקשר לפתרונות שבני אדם מוצאים, ביצירות עולמות חלופיים, הם יוצרים אותם, גם כאשר הם לא מודעים שהם מסוגלים ליצור יצירות כאלו, כיוון שלרשותם עומד כלי השפה.

     אפילו בני יהודה בבית השני, כבר לא היו מודעים לירושה של אבותיהם שבוטאה בצורה מושלמת בתנ"ך, לכן יצרו מה שיצרו מדחף אנושי ארכיטיפי למצא פתרונות לאי הצדק השורר בעולם הנגלה.

      האנשים בכלל לא מודעים לעובדה שכל הצורך שלהם ב'צדק' קיומי, צורך שדוחף אותם ליצור עולמות חלופיים שבהם צדק זה מתמלא, הוא תוצר של היותם ישויות לשוניות. הרי החיות מחוסרי כלי השפה אינם רוצים לתקן את  העולם הקיומי השרירותי. בסופו של דבר גם כאשר האדם אינו מודע שכל עולמו האנושי הוא פרי הכלי שבידיו, כלי השפה, הוא לא משלים עם עולם שבו צדק לא מתמלא.

     שוב נשאלת השאלה, האם האדם היחיד יוצר את העולם החלופי, ברור שלא, הקהילה, המח הקהילתי הווירטואלי הוא הוא אשר מחפש פתרונות. האם אפשר להגדיר מח קיבוצי זה? ישות זו היא ישות נעלמת, כפי שאמונה שבלעדיה העולם הלשוני האנושי לא קיים, היא ישות נעלמת, שקשה להגדירה.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 185 – עולם האדם הוא מתת המח הקוסם, ה'

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 185 – עולם האדם הוא מתת המח הקוסם, ה'

      המתת החשובה ביותר של המח הקוסם הוא גנזך הזכרונות. גנזך הזכרונות יוצר את סיפור חייו של האדם שהוא נאחז בו, המהווה את זהותו. אמנם גם השם הוא עוגן לאדם, מקבע את זהותו. אבל השם אינו מספיק, האדם באמצעות גנזך הזכרונות מעשיר את זהותו.    גנזך הזכרונות מעניק לאדם את רציפותו, דבר שהשם בלבד לא מסוגל לעשות.              

           בהבדל ממה שבעלי נטיות להשקפות אורגניות סבורים, גנזך הזכרונות אינו מולד, הוא אוסף המעשים של האדם הלשוני במשך קיומו. עובדה היא אם מחיקת הזכרון, האדם מאבד את אנושיותו. אנושיותינו הוא סך הכל המעשים שלנו במשך קיומינו, מעשינו הלשוניים, לא הביאולוגיים. ילד נעזב ביער, על הר קרח, ללא שפה לא יוצר גנזך זכרונות. אם הדעות של בעלי הנטיות להשקפות אורגניות, דטרמיניסטיות היו נכונות, אזי גנזך הזכרונות היה מולד, ולא היה נמחק בקלות, ולא כך במציאות. אם דעותיהם היו נכונות, מחלה, הזדקנות לא היו מוחקות את הזכרונות. הדבר היחידי שמבדיל את האדם מישויות אחרות על כדור הארץ שלנו, היא יכולת השפה, אפשר להגיד שיכולת זו היא מולדת.  

    שוב אנו יכולים ללמד על מפעל זה של המח, על גנזך הזכרונות, מכך, כפי שראינו, שכאשר אבר זה נחלש, חלה, הזכרונות נמחקים. לא רק עולמו של האדם הוא תולדה של זכרון מעשיו שהמח הקוסם שומר בגנזכו, העולם האנושי כולו הוא תולדה של הזכרון הפרטי והזכרון הקיבוצי.

      בהבדל מהזכרון האנושי הקיבוצי שנשמר רק אם הוא מקובע בכתב, הזכרון הפרטי של האדם קיים כל עוד הוא חי, גם אם לא קובע בכתב. אבל בקשר לזכרון אנו יכולים לעמד על חולשתו, הוא לא משכפל את עצמו, הוא נמוג יחד עם מוות של הפרט, אבל הוא נמוג גם עם מחלת המח של היחיד.

     עובדה זו שהזכרון האנושי לא משכפל את עצמו, מסביר את להיטותו של האדם להעלות על כתב את זכרונותיו, את סיפורו. רק בתנ"ך נאמר שהכתב הוא כתב אלהים. דבר זה נאמר בספר שמות, פרק ל"ב, פסוקים 15- 16 :'ויפן משה מן ההר ושני לחת העדת בידו כתבים משני עבריהם מזה ומזה הם כתבים. והלחת מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלחת'. חשוב לציין את העדות הזו בספר שמות, כיוון שמה שנאמר כאן מרמז על כך שגם האינפורמציה היקומית מצומתת באותיות, דבר שאנו לומדים מנוסחת ה-DNA . עלינו לציין בהקשר לזה את דבריו של אפלטון בדיאלוג 'פיידרוס', בו מסופר סיפור על האל תות, שהמציא את הכתב, אולם מלך מצרים דאז, תמוז, שממציא הכתב הביא לפניו את המצאתו, שלל את חשיבותו.

      מיתוס זה היה צריך להעצים את הרגשתם של היוונים שהכתב אינו חשוב. קודם כל עלינו לדעת שבהבדל מתרבויות עתיקות במזרח שהמציאו כתבים שונים, המצרים המציאו את כתב ההיארוגליפי, השומרים את כתב היתדות, הפיניקים את כתב האלף-בית, היוונים לא המציאו כתב, ובאמת הם לא זכרו את ראשית תולדותם. היוונים אימצו את הכתב רק במאה ה-8 מהפיניקים. לכן לא היה להם יחס כבוד להמצאה זו. אבל בדיאלוג זה 'פיידרוס' סוקראטס חוזר ואומר, דברים שהוא אמר גם בדיאלוגים אחרים, שדעת נמצא בנפשו של האדם, שהיא מולדת, שלפיו יש רק לילדה. זלזול יווני זה בכתב הוא חלק מזלזולם בשפה ככלי יצירה, הרי הם האמינו שהאדם אינו יוצר דבר באמצעות כלי זה, הוא רק מחקה את הנתון. דעה זו משותפת לסוקראטס, אפלטון, ואפילו אריסטו, אשר בספרו 'פואטיקה' טוען שהאדם הוא החקין המעולה ביותר.

     רק מחשבת התנ"ך שאימצה את השפה ככלי יצירה, הבינה שהכתב הוא אלוהי, הכתב הוא חלק משלים של השפה. אנו מציינים עובדות אלו, כדי להצביע על כך, דבר שנדון בו בהמשך, שהמח הקוסם השלים את המצאותיו בהוסיפו את המצאת הכתב, למען לשמר את גנזך הזכרונות האנושיים יחד את הגנזך הקיבוצי של מעשי בני אדם, אשר אם הוא לא מקובע בכתב הוא נמוג. ללא כתב ההיסטוריה האנושית לא תיתכן, מעשי בני אדם היו נגוזים. עובדה שעמים שלא הכירו את הכתב, זכרונם נגוז.

    ( לאחרונה דיאלוג זה, 'פיידרוס', של אפלטון, תורגם מחדש, הסוקר שלו בעתון 'הארץ', במוסף הספרותי, שכח להזכיר את המיתוס הצבעוני החשוב הזה שבו, מיתוס המצביע על היחס השלילי של היוונים  לכתב, לממציא הכתב, האל המצרי 'תות', עובדה המצביעה שהיוונים האמינו ש'דעת' הוא אורגנית, דטרמיניסטית. הישראלים, אפשר להגיד שהיהודים של כל הדורות אחרי חורבן בית ראשון, לא הבינו את חשיבות פילוסופית השפה, שמקורה במשלים התנ"כיים, לא הבינו את ההבנה העילאית התנ"כית, שהכתב הוא אלוהי, חלק מהשפה היוצרת, הכרחי לקיבוע מפעלות האדם במשך תולדותיו ).

      למרות שאנו רואים שהמח הקוסם המציא את הכתב למען שמפעלות בני אדם לא יגוזו, במציאות להמצאה זו חשיבות רק בעולם בתוך העולם, בעולם הלשוני האנושי, אין לו חשיבות ביקום.                  

     עלינו לחזור למפעל זה של המח הקוסם, מפעל 'גנזך הזכרונות', שבלעדיו למפעל הלשוני האוטונומי של האדם לא היה תוקף. הרי בלי זיכרון מפעליו הלשוניים של האדם שהם נעלמים, היו נגוזים.

      לא רק מפעלות הלשוניות הנעלמות של האדם היו נגוזים ללא קיבועם בגנזך הזכרונות, האדם העובר טראומה, שוכח לעתים גם את שמו. אם כך גם השם צריך להיות מקובע בגנזך הזכרונות.

     הפלא הגדול של גנזך הזכרונות הוא שהכל מסודר בו שכבה, שכבה, מה קדם למה, כך האדם יכול לשלוף ממנו את מעשיו וליצור את סיפור חייו. האדם לא זקוק למאורע מקרי כדי לשלף את זכרונותיו, כפי שעשה פרוסט, שקישר את יכולתו להעלות מגנזך הזכרונות את מפעלותיו הילדותיים, ע"י אכילת עוגית המדלין. הוא ייחס את יכולתו זו להעלות את זכרון ילדותו לגלוי תת הכרתו, ולא כך. האדם יכול להעלות כל יום מחייו את זכרונותיו מילדותו.

       למעשה מה שהאדם המודרני מאז פרויד מכנה 'תת-הכרה' הוא במציאות גנזך הזכרונות. ולמעשה פרויד טעה, התת הכרה הנה הדחפים הביאולוגיים של האדם ההכרתי, שהוא מנסה לרסן, מנסה לכסות, כיוון שאלו מנוגדים למערכות הערכיות שהאדם יוצר באמצעות שפתו. מספיק לנו להזכר במשל 'עץ הדעת', בו חוה ואדם אחרי אוכלם מפרי העץ, בנכסם לעצמם 'דעת', נעשים מודעים, מבדילים בין הרכש החדש 'דעת', או 'הכרה', לבין הגוף הביאולוגי שהם מתבוששים בו.

      משל 'עץ הדעת' בצורה אינטואיטיבית הבין את המאבק בין 'דעת', לבין הגוף הביאולוגי עם דחפיו, דחפים המנוגדים למערכות הערכיות של 'דעת'. לכן יש לראות במה שמכונה 'תת-הכרה' דחפים של הגוף הביאולוגי, ולא זכרונות שנאגרו בגנזך המח. יכול להיות שבגנזך המח של הזכרונות, נשמרו כבר זכרונות על מאבק כזה בין 'ההכרה' עם ערכיה, לבין הדחפים של הגוף הביאולוגי, שהאדם מתביש בהם.

     האדם נוטה לשכח שהוא דואלי, שהוא גוף ביאולוגי ו'דעת' או הכרה, שקיים מאבק ביניהם. אלו הרוצים להיות אורגניים, למעשה משתוקקים להיות ישויות ביאולוגיות בלבד, ישויות מתוכנתות שערכים המוטבעים בהם משותפים להם ולחיות. במציאות אנו רואים שאלו שרצו להיות אורגניים, אפילו אם נקח את אפלטון, הרי כל דעותיו שהידע היא מולדת, בתוך האדם, לא נרכש ע"י השפה, הוביל אותו בצורה לא מודעת להעריץ את ספרטה, להעדיף אותה על עירו אתונה. והרי ספרטה היתה מדינת כח, הוא למעשה נסוג לאמצעי המשותף לאדם ולחיות, בלי מודעות הוא רצה לוותר על היתרון האנושי, מתת השפה, המבדילה את האדם מהחיות, ולאמץ את אמצעי הכח המשותף לאדם עם החיות.

     עד כמה שהאדם אינו מודע לתוצאות משאלותיו, להיות אורגני, הרי הוא משיג את זה עם מחלת האלצהיימר, כאשר החולה מאבד את יתרונות השפה, הופך ליצור ביאולוגי בלבד.

      אבל עלינו לא להרחיק עד למחלת האלצהימר, מספיק לראות שכאשר האידיאל נעשה 'אורגניות', רצון לוותר על מתתי השפה, תרבות כזו הופכת לאגרסיבית, כוחנית, כמו ספרטה או כמו הרייך השלישי, שהוגיה אף הם רצו להיות אורגניים.

      אנחנו צריכים להיות אסירי תודה לכל המתתים של המח הקוסם השובה מהאינפורמציה היקומית נתח והפך נתך זה לשפה אוטונומית, הכלי אשר מעצב את הישות הביאולוגית, לאדם, ישות לשונית עם כל אפשרויותיה, אפילו אם הן רק ווירטואליות. ברור שהאדם יכול לסגת ולחיות לפי משאלתו בגן עדן, להיות חיה בין החיות, אזי הוא לא יתבושש בדחפיו הביאולוגיים. אבל התבוננות בחיות הנאבקות להשיג מזון, חיות הנמצאות בבריחה מתמדת מסכנות, מוכיח שחייהן לא אידיאליים.

      אולי עלינו לחזור לדבריו של ניוטון בזקנתו, שזלזל בהמצאותיו הוא, טען שחידת הקיום נשארה חידה לו, שהוא היה רק כמו ילד ששיחק על שפת הנהר בזריקת אבנים. יש להודות על יכולת המשחק שהשפה הנעלמת שליחת המח הקוסם מאפשרים לאדם. גם משחק באפשרויות בלתי אפשריות הוא מתת, עולה על מצעד כח של גוג מארץ המגוג, ההורס ונהרס.    

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 184 – עולם האדם מתת המח הקוסם, ד'

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 184 – עולם האדם הוא מתת המח הקוסם, ד'

המפעל הגדול ביותר של המח הקוסם הוא קיבוע האדם תחת שם. הרי האדם הביאולוגי כמו כל הישויות ביקום נמצא בהשתנות מתמדת, לא גוף הילד כגוף האדם הבוגר. ההשתנות המתמדת הזו של גוף האדם היה מונע את הרגשת הרציפות הקיומית של האני. אבל במקרה זה, כמו במקרה ששביית זרימת הבריאה תחת שמות, כך השם הניתן לילוד מקבע אותו, האדם המשתנה תמידית יכול לראות את עצמו כיחידה תחת מטריית שמו. הענקת השם גם מעניקה לאדם המשתנה זהות שהיא  תולדה של הבדלות האדם מהזולת, לוקח לילוד זמן עד אשר הוא מנכר את עצמו מאמו.

ברור שניכור זה של היחיד מהזולת הוא תרומת השפה המבדילה, פעולה שהאדם יכול לבצע כאשר הוא מעגן את עצמו בשמו. האם ניכור זה מהזולת מספיק להתהוות הזהות של היחיד? לא. למען זהות האדם זקוק לאגור את פעולותיו בגנזך המח, להפוך אותן לסיפור שיתן ממשות לזהותו. ראינו שחולה אלצהימר המאבד את זכרונו, מאבד את יכולת ההבדלה, יכולת הניכור, מאבד את זהותו. כאן שוב אנו חוזרים לתעלוליו של המח הקוסם, אשר יוצר לאדם גנזך שבו הוא משמר את זכרון פעולותיו, שהאדם דולה ממנו את סיפור חייו. שוב, אם לא היה סדר בזכרון מה קדם למה, האדם לא היה יכול ליצור את סיפור פעולותיו. המח הקוסם מספק באמצעות השפה את 'מודד הזמן', אשר מסדיר את הפעולות. אבל מודד הזמן עושה עוד פעולה חשובה ביותר, הוא מקבע את ההבדלות, ללא קיבוע כזה של ההבדלות ע"י מודד הזמן הקיום היה חוזר לרצף. הזמן המודד מקבע את ההבדלה בין זריחת השמש לבין העדרה. מודד הזמן מקבע את משך גוף פועל, המוגדר כגוף חי, לבין גוף שבחדל לפעל, המכונה גוף מת.

אנו שוב יכולים לחזור למחלת האלצהיימר, שהחולה במחלה זו מאבד את יכולת ההבדלה, כתוצאה מכך הוא מאבד מודד הזמן,  בצורה כזו החולה לא מסוגל להבדיל בין דבר לדבר, כיוון שהעדר מודד הזמן שולל את קיבוע ההבדלות, והחולה רואה רצף לא מובדל של פעילויות. כך השם לא מספיק לקבע את זהותינו, אנחנו זקוקים למודד הזמן אשר מקבע את ההבדלות.

ראינו שהתיאולוג הנורווגי בומן, יחס לזמן 'מהות', כאילו הדינמיות של מחשבת התנ"ך היא תולדה  של הזמן. ציינו שזוהי טעות, כיוון שהזמן הוא בסך הכל מודד את הפעולות, מקבע את ההבדלות. הדינמיות של התנ"ך היא תולדה שמחשבתה אימצה את השפה היוצרת. הזמן הוא אמצעי של השפה למדוד את משך הפעולות, לקבע את ההבדלות, להסדיר אותם. הזמן מסדיר בזכרון שנשמר בגנזך המח את פעולותיו של האדם במשך קיומו. אבל כפי שראינו הזמן כחלק של השפה מקבע את ההבדלות שלה, אבל השפה היא הפעילה, היא הדינמיות,

רק  למחלת האלצהימר יכולה להמחיש לפנינו את חשיבות מודד הזמן, שהמחלה  מוחקת אותו, כך שהחולה מאבד את היכולת להבדיל בין סדר פעולותיו, הוא לא זוכר מה קדם למה, כיוון, כפי שראינו מחיקת מודד הזמן גם מוחק את ההבדלות, לא מקבע אותן. כנראה שמודד הזמן הוא החלק המופשט ביותר של השפה, לכן כנראה המחלה מוחקת אותו ראשונה. ראינו שאריסטו רצה ב- Nunc Stans, רצה בהווה נצחי, בביטול מודד הזמן, הוא לא הבין שבמקרה כזה הוא היה מאבד את זהותו, לא היה יכול להבדיל מה קדם למה, כיוון שבמקרה כזה ההבדלות אף הן היו נמחקות, כיוון שמודד הזמן לא היה מקבע אותן. אריסטו לא הבין שמשאלה זו להווה נצחי למעשה פירושה היה לעצור את פעילות הבריאה, הרי ברצף אין בריאה.

הנצח של האדם הוא משך קיומו, ואם הוא זוכר את פעולותיו, אזי הוא יכול להבדיל באמצעות מודד הזמן מה קדם למה. יכולת זו להסדיר את הפעולות באמצעות מודד הזמן אשר מסדיר אותן לפי פרמטר של קיום הגוף, תחילת קיומו, המשך קיומו, וסוף קיומו. סדר זה שמודד הזמן קובע לפי פרמטר קיום הגוף, מאפשר לאדם גם ליצור סדר בקיום האנושי, סדר בהתרחשויות ביקום.

ההיסטוריה האנושית מוסדרת לפי הסדר שמודד הזמן קובע לפעולות הגוף. עבר בהיסטוריה נקבע לפי מה שקרה לפני קיום הגוף, ועתיד נקסם לפי דגם זה מה שקרה קודם. דגם זה מושלך לחלל ומצפה שהוא יוגשם בהמשך על-ידי היחיד, או  ששרשרת הדורות ימחישו אותו בפעולותיהם.

אנחנו רואים שכל קיום העולם האנושי הלשוני תלוי בפרמטר, שהוא משך קיום הגוף הביאולוגי שלנו, שהמח הקוסם הוסיף לו נתח מהאינפורמציה היקומית, הופך אותו לשפה, שמעניקה לגוף זה זהות המבוססת על מערכת פעולותיו של גוף זה, המוסדרות באמצעות מודד הזמן.

אפשר לטעון שהעולם האנושי הלשוני הוא תולדה דגם ה-      ANTROPOS      אבל הוא הופך לדגם זה רק לאחר שהמח הקוסם הפנים נתח מהמרחב של היקום, הפנים נתח מהאינפורמציה היקומית, הפך נתח זה לשפה המעניקה לו זהות על-ידי כך שהיא מנכרת אותו מסביבתו, כך הוא הופך לפרמטר להתבוננות על מפעלות הבריאה. ללא פרמטר זה של יחידה מנוכרת, בעלת זהות, המתבוננת, הבריאה היתה נשארת פעילות רציפה, שהאינפורמציה היקומית  בהתרכבה עם יסוד האנרגיה יוצרת בה ישויות דטרמיניסטיות לא מודעות.

האדם מתבונן ביקום, בעולם מחוצה לו, הוא מבצע פעולה זו על-ידי הבדלות של דבר מדבר, שבית הישויות המובדלות תחת שם. ההבדלות זקוקות לקיבוע, הנעשה על-ידי מודד הזמן. אבל הישויות ביקום זקוקות גם למודד המרחב. הפעילות ביקום המובדלת, מקובעת על-ידי מודד הזמן, אבל הישויות ביקום זקוקות גם להקבע על-ידי מודד המרחב. האדם שובה מהיקום המשתרע נתחים ואלו מקובעים במודד המרחב. רוב הברויים על כדור הארץ שלנו מקבעות במודד המרחב את הטריטוריה שלהם. כך גם האדם מקבע את הטריטוריה שלו במודד המרחב.

ברור שגם מודד המרחב אפשרי רק אחרי שהשפה מבדילה נתחים במרחב היקום. מודד המרחב כמו מודד הזמן מקבע את ההבדלות האלו.

ראינו שהמח הקוסם באמצעות כלי השפה שהוא יוצר גוזל מהמרחב היקומי נתח ומקבע אותו כעולמו של האדם. האדם יכול לתפש את כדור הארץ כמרחב עולמו, רק כיוון שהשפה מבדילה גרם שמים זה מגרמים אחרים ביקום. עולם אנושי זה על כדור הארץ שלנו מקובע על-ידי מודד המרחב.

כל עולמו של האדם הוא פרי יכולת המח הקוסם להבדיל בין דבר לדבר באמצעות יצירתו, כלי השפה, אבל נוסף לכך המח יצר את המודדים, מודד הזמן ומודד המרחב, אשר מקבעים את ההבדלות האלו.

למרות שהאדם משתוקק לסטטיות, לאטרקסיה, הוא יוצר את עולמו, כיוון שהקיום הפרגמטי שלו מכריח אותו לעשות שימוש באמצעים שהקיום מעמיד לרשותו, את כלי השפה, והמצאותו בקיום עם חוקים שנכפים עליו. לכן היוונים הקלאסיים עם כל משאלותיהם לסטטיות, יצרו תרבות שמגדירים אותה כפסגה. במציאות המחשבה היוונית היתה חסרה לא רק את אי ידיעת קיום מפעלות המח האנושי, שהעולם העתיק כולו היה חסר אותו, הם גם לא היו מודעים ליצירת המח את כלי השפה שאיפשר להם את יצירותיהם. אבל למרות הידיעות הניירולוגיות של היום, למרות מדע האינפורמציה, האדם גם היום שואף לאותו חידלון. אבל כאשר האדם רואה את גלום משאלתו, במקרה זה במחלת האלהיימר, הוא נחרד. גם כאשר הוא נחרד מהמראה שלפניו, הוא לא רואה סטירה בין גלום משאלתו במחלה זו, לבין משאלותיו גם להבא.

גם היום האדם המערבי רואה ב'ניכור' דבר שלילי, מבלי לתת את דעתו שכל עולמו האנושי מבוסס על פעולה זו של השפה המנכרת, המבדילה. האדם גם היום לא מכיר בכך שהזמן הוא מודד בלבד, ולא רואה ביצירתו של פרוסט 'בעקבות חיפוש הזמן האבוד', הבנה מוטעית, יחוס לזמן מהות. בלי ספק שפרוסט הושפע בתפישתו זו מברגסון שראה בזמן ישות יוצרת. בסך הכל, פרוסט רצה להחיות את ילדותו, את מעשיו ומעשי סביבתו בילדותו. הוא רצה להנציח את ילדותו שנראתה בעיניו התגלמות התום. הוא רצה בריחה לעולם ילדות זו, בריחה מהעולם ששאף להיות חלק ממנו, בסופו של דבר איכזב אותו. לבסוף פרוסט הצליח לקבע לעצמו עולם זה, עולם הילדות שלו, שדחה את העולם שאיכזב אותו. בטעות פרוסט כינה קיבוע זה של עולמו הילדותי כ'מציאת הזמן האבוד'.

פרוסט לא הבין שמי שאיפשר לו את החיאת עולמו הילדותי, היה המח הקוסם שלו, שאצר בגנזך שלו את זכרונות פעולותיו הילדותיות. היה עליו להודות למח הקוסם שאיפשר לו למצא את אבדת קיומו הילדותי, ולא לטעון שמצא את הזמן האבוד.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 183 – עולמו של האדם הוא מתת המח הקוסם, ד'

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 183 – עולם האדם מתת המח הקוסם, ד'

האדם המשתוקק להיות אורגני, דטרמיניסטי, חלק מהטבע, אינו מזהה את משאלותיו עם  תוצאות מצבן של קורבנות של מחלות המח, מחלת האלצהימר או מחלות רוח אחרות, כאשר  פעילות המח נמחקת או מופרעת. במציאות אידיאלים אלו לאורגניות זהות עם מחלות המח, כאשר המח חדל לפעל והאדם נסוג למצב אורגני דטרמיניסטי, מאבד את יכולת ההבדלה, את יכולת היצירה, במקרה כזה האידיאל הופך לבלהות.

דבר זה דומה לפחד האדם מרוחות רפאיים של מתים, למרות שהוא מאמין בהשארות הנפש, אבל הופעת אותה נפש בעולם הנגלה מפחידה את האדם, הוא לא מזהה בה את משאלתו לנצחיות הנפש.  אין צורך לחזור ולהזכיר את הפרדוכסליות של מחשבת האדם, פרדוכסליות משאלותיו.

האדם אינו משלים עם העובדה שמרדו נגד חוקי הקיום מובילים למצבים פרדוכסליים. הקיום אינו מתחשב במשאלות האדם, למשאלות אנושיות תוקף רק בעולם הווירטואלי הלשוני. כאשר מנסים לממש משאלות אלו של מרד בחוקי הקיום בעולם הנגלה, המשאלות הורסות את הקיום האפשרי.

לכן עלינו לחזור על תפקודי המח הקוסם שמפעלותיו הם פסגת האפשרויות הקיומיות. המח באמצעות כלי השפה שהוא יצר, שהנו בעל אוטונומיה, בעל רצון חופשי מנסה לשבות את הקיום במילים, לקבע אותם בהן, למען שהאדם יוכל לתפש את הקיום שנמצא בתנועה מתמדת, ביצירה מתמדת. הזכרנו כבר את הרקליטוס שהאמין בזרימה המתמדת של הקיום, שטען שהאדם אינו נכנס פעמים לאותו נהר. ובכן, המח הקוסם התחכם למצב זה, כלא את הנהר בשם, כך שהאדם יכול להכנס לאותו נהר שמי פעמים.

ברור שהרקליטוס לא היה מודע למפעלות המח באמצעות כלי השפה, לכן אמר מה שאמר. בדרך אגב, הרקליטוס זכה לשנאה מהפילוסופים היווניים, אפלטון ואריסטו המשמיצים אותו תמיד על קביעתו זו שהכל נמצא בזרימה, כיוון שהם שאפו למצב סטטי. אף הם לא ידעו שבעולם הנגלה קיימת סטטיות בכך, שהמח הקוסם באמצעות כלי השפה כולא את זרימת הבריאה במילים, מקבע אותם במילים.

האם האדם חושב על כך, האם הוא מודע לכך, שהוא כל הזמן שובה מהמרחב האין-סופי נתחים, מקבע אותם בשמות, בונה בתים בהם, בונה ערים בהם. הבתים שמוקמים על נתח נשבה מהמרחב הם הסטטיות האנושית. האדם יכול לצאת ולהכנס לבתים סטטיים אלו ולבלות בהם את משך חייו. האדם בונה ערים על שטח שהוא שבה מהמרחב האין-סופי, העיר נעשית מושב מקובע של אנשים שהם נעים בהם, מבצעים בה את כל פעולותיהם הקיומיות למען קיומם.

האדם לא היה יכול להתקיים אם לא היה שובה נתחים מהמרחב, מקבע אותם בשמות, כך שעולמו נעשה סטטי. עלינו לחזור ולהזכיר ספר של תיאולוג נורווגי שכבר הזכרנו אותו. שם הספר :Hebrew Thought Compared with Greek והמחבר של ספר זה הוא : Thorleif Boman . תיאולוג זה הבין מה שרבים מבין ההוגים היהודיים לא הבינו, שהמחשבה היוונית שאפה לסטטיות, בעוד שהמחשבה העברית, הכוונה למחשבת התנ"ך, היא דינמית. הטעות היחידה של תיאולוג זה באבחנתו שבעיקרה היא נכונה, שהוא מיחס את המחשבה התנ"כית לכך שהיא תוצר פעילות הזמן כמהות. והרי ראינו שהמחשבה התנ"כית היא דינמית, כיוון שהיא אימצה את השפה היוצרת. בומם הושפע מהשקפתו המוטעית של ברגסון שיחס לזמן מהות, ייחס לזמן יצירתיות. למעשה, כפי שכבר ראינו הזמן רק מודד את הפעילות. לכן דינמיות יכולה להיות רק תוצאה של השקפה לשונית, השקפה הסבורה שכלי השפה הוא כלי בריאה.

מדוע חשובה ההתעכבות זו לקיבעותיו של בומן? היא חשובה שהוא הבין את ההבדל בין המחשבה היוונית לבין המחשבה התנ"כית, הוא רק טעה שיחס את הדינמיות של המחשבה התנ"כית לגורם הזמן.

ראינו שההוגים היווניים רגזו על הרקליטוס שטען שהכל זורם, רצו סטטיות. הם לא הבינו שהעולם האנושי הופך לסטטי למשך מוגבל כתוצאה משביית המח באמצעות השפה חלק מהקיום במילים, המקבעות אותו. אם ככה הדינמיות של מחשבת התנ"ך היתה תוצאה של שביה מתמדת של נתחים מהקיום במילים שקבעו אותה. יצירה היא קיבוע נתחים מהזרימה של הבריאה במילים.

דורות לא הבינו את המלחמה של התנ"ך נגד האלילות שניסתה לשבות את הישויות הנעלמות שהיא חשבה שולטות בעולם בפסלים. התנ"ך בדבר השני אוסר את שביית האלוהות בתמונות. מחשבת התנ"ך הבינה שהאדם השובה את הישויות הנעלמות בתמונות, בפסלים, רוצה לשלט בהם, דבר זה נראה היה פסול.

במציאות האנושית שביית הנעלמים במילים או בפסלים היא חלק מפעילות המח הקוסם, השואף לקבע דברים, להפוך אותם לסטטיים למשך מסוים. אבל הרצון האנושי לשבות את הנעלמים שהוא חושב ששולטים בגורלו, ורצונם לשלוט בהם היא וודאי פסולה.

אפשר כאן להוסיף שגם מחשבת התנ"ך לא נמלטה מהצורך הזה לשבות את הנעלם,  את האלוהות, לא בפסלים, אלא במילים. הרי בתנ"ך ניתנים שמות לאלוהות. מה שמבדיל אלילות ליחס התנ"כי לאלוהות, שהיא לא רצתה לשלוט בה.

אם אמרנו שגם מחשבת התנ"ך שבתה את האלוהות במלה, שמות, יש להבדיל בין שבייה במילים לשבייה בפסלים ותמונות. קודם עלינו להזכיר את העובדות שבמקדשים האליליים הכהונה היתה מלבישה את הפסלים, מאכילה אותם. אפילו היום הנצרות השובה את ישוע בפסלים ובתמונות רוצה לשלוט בו. נוסף לכך הנצרות הקאתולית המציאה את המיסה, שלפיה המאמין אוכל את בשרו של ישוע ושותה את דמו, בצורה כזו זוכה להצלב ולהגאל יחד אתו.

ברור ששביית  האלוהות  בנתינת שמות לה לא דומה לשבייתה בפסלים מוחשיים. במקרה  כזה האלוהות הנעלמת הופכת למוחשית. עלינו לא לשכח את אמירתו של השליח יוחנן בפרק א' של בשורתו, בו הוא אומר שאת אלהים אף אחד לא ראה, אבל התגלמותו בישוע המוחשי, ניתן לאדם אלוהות נוכחת.

למרות ששמות הם נעלמים, לא ממש מוחשיים, עלינו לא לשכח שהמצרים העתיקים היו משתמשים בשמות האלים שלהם למטרות מאגיות, אמצעים שאיפשרו להם לשלט בהם. לכן בדבר השני מתוך עשרת הדברות נאסר לשאת את שם האלוהות לשוא. דורות לא הבינו את משמעות האיסור הזה, שהוא למעשה שולל את האמונה המצרית שאפשר להשתמש בשמות האל או האלים למטרות מאגיות.

גם אם אנו טוענים שגם השפה מקבעת את הבריאה הזורמת, הפועלת ללא הפסק, קיבוע דברים במילים בלבד השאיר את ההשקפה התנ"כית להשקפה המופשטת ביותר. אם אנו מנסים להשוות אותה להשקפתו של אפלטון, אנו יכולים לעמד על ההבדל. אפלטון יצר מדינה בדיונית, את הרפובליקה שלו, כישות אורגנית. הוא אפילו המציא את המיתוס השקרי לפי דעתו הוא, וטען שהמעמדות יצאו מאמא אדמה, שהם אוטוכטוניים, שהם נוצרו בה ממתכות שונות. בצורה כזו הוא רצה לתת לגיטימציה להשקפה של קסטות במדינתו, והמעמדות השונים דורגו לפי המתכות שמהם נוצרו באמא אדמה.

ברור שהשקפה כזו נוסח אפלטון שונה לגמרי מההשקפה התנ"כית, שלפיה האדם נוצר בצלם אלהים, הוא לפחות בחלקו 'דעת', דבר נעלם, לא מוחשי, ישות דואלית, ש'דעת', הוא ריבון, יכול ליצור עולם ווירטואלי לא מוחשי. העולם ש'דעת' יוצרת, העולם האנושי הוא ווירטואלי, לא אורגני, לא אוטוכטוני.

אנחנו יכולים לחזור לתיאולוג הנורווגי בומן, שטען שהעולם היווני היה סטטי, יותר נכון שאף לסטטיות לפי הבנתינו, בעוד שהעולם התנ"כי נשאר דינמי. בשינוי מבומן, העולם התנ"כי גם כאשר קיבע את הקיום הדינמי במילים, הוא זרם עם הקיום הבורא ישויות ומפרק אותן, השלים עם העובדה שלאדם הוענק משך מוגבל, שהוא אינו נצחי, הוא מתחדש בצאצאיו.

מחשבת התנ"ך לא מרדה בחוקי הקיום, השלימה אתם, בהבדל מהיוונים שרצו נצחיות לעולם, נצחיות לעצמם. אריסטו אפילו רצה לעצור את הזמן, שייחס לו יצירה או שינוי, ולא ראה אותו רק כמודד הפעילות של הבריאה, לכן הוא שאף ל-Nunc Stans , להווה נצחי, חשב שבצורה כזו העולם יהפך לסטטי.