אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 184 – עולם האדם מתת המח הקוסם, ד'

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 184 – עולם האדם הוא מתת המח הקוסם, ד'

המפעל הגדול ביותר של המח הקוסם הוא קיבוע האדם תחת שם. הרי האדם הביאולוגי כמו כל הישויות ביקום נמצא בהשתנות מתמדת, לא גוף הילד כגוף האדם הבוגר. ההשתנות המתמדת הזו של גוף האדם היה מונע את הרגשת הרציפות הקיומית של האני. אבל במקרה זה, כמו במקרה ששביית זרימת הבריאה תחת שמות, כך השם הניתן לילוד מקבע אותו, האדם המשתנה תמידית יכול לראות את עצמו כיחידה תחת מטריית שמו. הענקת השם גם מעניקה לאדם המשתנה זהות שהיא  תולדה של הבדלות האדם מהזולת, לוקח לילוד זמן עד אשר הוא מנכר את עצמו מאמו.

ברור שניכור זה של היחיד מהזולת הוא תרומת השפה המבדילה, פעולה שהאדם יכול לבצע כאשר הוא מעגן את עצמו בשמו. האם ניכור זה מהזולת מספיק להתהוות הזהות של היחיד? לא. למען זהות האדם זקוק לאגור את פעולותיו בגנזך המח, להפוך אותן לסיפור שיתן ממשות לזהותו. ראינו שחולה אלצהימר המאבד את זכרונו, מאבד את יכולת ההבדלה, יכולת הניכור, מאבד את זהותו. כאן שוב אנו חוזרים לתעלוליו של המח הקוסם, אשר יוצר לאדם גנזך שבו הוא משמר את זכרון פעולותיו, שהאדם דולה ממנו את סיפור חייו. שוב, אם לא היה סדר בזכרון מה קדם למה, האדם לא היה יכול ליצור את סיפור פעולותיו. המח הקוסם מספק באמצעות השפה את 'מודד הזמן', אשר מסדיר את הפעולות. אבל מודד הזמן עושה עוד פעולה חשובה ביותר, הוא מקבע את ההבדלות, ללא קיבוע כזה של ההבדלות ע"י מודד הזמן הקיום היה חוזר לרצף. הזמן המודד מקבע את ההבדלה בין זריחת השמש לבין העדרה. מודד הזמן מקבע את משך גוף פועל, המוגדר כגוף חי, לבין גוף שבחדל לפעל, המכונה גוף מת.

אנו שוב יכולים לחזור למחלת האלצהיימר, שהחולה במחלה זו מאבד את יכולת ההבדלה, כתוצאה מכך הוא מאבד מודד הזמן,  בצורה כזו החולה לא מסוגל להבדיל בין דבר לדבר, כיוון שהעדר מודד הזמן שולל את קיבוע ההבדלות, והחולה רואה רצף לא מובדל של פעילויות. כך השם לא מספיק לקבע את זהותינו, אנחנו זקוקים למודד הזמן אשר מקבע את ההבדלות.

ראינו שהתיאולוג הנורווגי בומן, יחס לזמן 'מהות', כאילו הדינמיות של מחשבת התנ"ך היא תולדה  של הזמן. ציינו שזוהי טעות, כיוון שהזמן הוא בסך הכל מודד את הפעולות, מקבע את ההבדלות. הדינמיות של התנ"ך היא תולדה שמחשבתה אימצה את השפה היוצרת. הזמן הוא אמצעי של השפה למדוד את משך הפעולות, לקבע את ההבדלות, להסדיר אותם. הזמן מסדיר בזכרון שנשמר בגנזך המח את פעולותיו של האדם במשך קיומו. אבל כפי שראינו הזמן כחלק של השפה מקבע את ההבדלות שלה, אבל השפה היא הפעילה, היא הדינמיות,

רק  למחלת האלצהימר יכולה להמחיש לפנינו את חשיבות מודד הזמן, שהמחלה  מוחקת אותו, כך שהחולה מאבד את היכולת להבדיל בין סדר פעולותיו, הוא לא זוכר מה קדם למה, כיוון, כפי שראינו מחיקת מודד הזמן גם מוחק את ההבדלות, לא מקבע אותן. כנראה שמודד הזמן הוא החלק המופשט ביותר של השפה, לכן כנראה המחלה מוחקת אותו ראשונה. ראינו שאריסטו רצה ב- Nunc Stans, רצה בהווה נצחי, בביטול מודד הזמן, הוא לא הבין שבמקרה כזה הוא היה מאבד את זהותו, לא היה יכול להבדיל מה קדם למה, כיוון שבמקרה כזה ההבדלות אף הן היו נמחקות, כיוון שמודד הזמן לא היה מקבע אותן. אריסטו לא הבין שמשאלה זו להווה נצחי למעשה פירושה היה לעצור את פעילות הבריאה, הרי ברצף אין בריאה.

הנצח של האדם הוא משך קיומו, ואם הוא זוכר את פעולותיו, אזי הוא יכול להבדיל באמצעות מודד הזמן מה קדם למה. יכולת זו להסדיר את הפעולות באמצעות מודד הזמן אשר מסדיר אותן לפי פרמטר של קיום הגוף, תחילת קיומו, המשך קיומו, וסוף קיומו. סדר זה שמודד הזמן קובע לפי פרמטר קיום הגוף, מאפשר לאדם גם ליצור סדר בקיום האנושי, סדר בהתרחשויות ביקום.

ההיסטוריה האנושית מוסדרת לפי הסדר שמודד הזמן קובע לפעולות הגוף. עבר בהיסטוריה נקבע לפי מה שקרה לפני קיום הגוף, ועתיד נקסם לפי דגם זה מה שקרה קודם. דגם זה מושלך לחלל ומצפה שהוא יוגשם בהמשך על-ידי היחיד, או  ששרשרת הדורות ימחישו אותו בפעולותיהם.

אנחנו רואים שכל קיום העולם האנושי הלשוני תלוי בפרמטר, שהוא משך קיום הגוף הביאולוגי שלנו, שהמח הקוסם הוסיף לו נתח מהאינפורמציה היקומית, הופך אותו לשפה, שמעניקה לגוף זה זהות המבוססת על מערכת פעולותיו של גוף זה, המוסדרות באמצעות מודד הזמן.

אפשר לטעון שהעולם האנושי הלשוני הוא תולדה דגם ה-      ANTROPOS      אבל הוא הופך לדגם זה רק לאחר שהמח הקוסם הפנים נתח מהמרחב של היקום, הפנים נתח מהאינפורמציה היקומית, הפך נתח זה לשפה המעניקה לו זהות על-ידי כך שהיא מנכרת אותו מסביבתו, כך הוא הופך לפרמטר להתבוננות על מפעלות הבריאה. ללא פרמטר זה של יחידה מנוכרת, בעלת זהות, המתבוננת, הבריאה היתה נשארת פעילות רציפה, שהאינפורמציה היקומית  בהתרכבה עם יסוד האנרגיה יוצרת בה ישויות דטרמיניסטיות לא מודעות.

האדם מתבונן ביקום, בעולם מחוצה לו, הוא מבצע פעולה זו על-ידי הבדלות של דבר מדבר, שבית הישויות המובדלות תחת שם. ההבדלות זקוקות לקיבוע, הנעשה על-ידי מודד הזמן. אבל הישויות ביקום זקוקות גם למודד המרחב. הפעילות ביקום המובדלת, מקובעת על-ידי מודד הזמן, אבל הישויות ביקום זקוקות גם להקבע על-ידי מודד המרחב. האדם שובה מהיקום המשתרע נתחים ואלו מקובעים במודד המרחב. רוב הברויים על כדור הארץ שלנו מקבעות במודד המרחב את הטריטוריה שלהם. כך גם האדם מקבע את הטריטוריה שלו במודד המרחב.

ברור שגם מודד המרחב אפשרי רק אחרי שהשפה מבדילה נתחים במרחב היקום. מודד המרחב כמו מודד הזמן מקבע את ההבדלות האלו.

ראינו שהמח הקוסם באמצעות כלי השפה שהוא יוצר גוזל מהמרחב היקומי נתח ומקבע אותו כעולמו של האדם. האדם יכול לתפש את כדור הארץ כמרחב עולמו, רק כיוון שהשפה מבדילה גרם שמים זה מגרמים אחרים ביקום. עולם אנושי זה על כדור הארץ שלנו מקובע על-ידי מודד המרחב.

כל עולמו של האדם הוא פרי יכולת המח הקוסם להבדיל בין דבר לדבר באמצעות יצירתו, כלי השפה, אבל נוסף לכך המח יצר את המודדים, מודד הזמן ומודד המרחב, אשר מקבעים את ההבדלות האלו.

למרות שהאדם משתוקק לסטטיות, לאטרקסיה, הוא יוצר את עולמו, כיוון שהקיום הפרגמטי שלו מכריח אותו לעשות שימוש באמצעים שהקיום מעמיד לרשותו, את כלי השפה, והמצאותו בקיום עם חוקים שנכפים עליו. לכן היוונים הקלאסיים עם כל משאלותיהם לסטטיות, יצרו תרבות שמגדירים אותה כפסגה. במציאות המחשבה היוונית היתה חסרה לא רק את אי ידיעת קיום מפעלות המח האנושי, שהעולם העתיק כולו היה חסר אותו, הם גם לא היו מודעים ליצירת המח את כלי השפה שאיפשר להם את יצירותיהם. אבל למרות הידיעות הניירולוגיות של היום, למרות מדע האינפורמציה, האדם גם היום שואף לאותו חידלון. אבל כאשר האדם רואה את גלום משאלתו, במקרה זה במחלת האלהיימר, הוא נחרד. גם כאשר הוא נחרד מהמראה שלפניו, הוא לא רואה סטירה בין גלום משאלתו במחלה זו, לבין משאלותיו גם להבא.

גם היום האדם המערבי רואה ב'ניכור' דבר שלילי, מבלי לתת את דעתו שכל עולמו האנושי מבוסס על פעולה זו של השפה המנכרת, המבדילה. האדם גם היום לא מכיר בכך שהזמן הוא מודד בלבד, ולא רואה ביצירתו של פרוסט 'בעקבות חיפוש הזמן האבוד', הבנה מוטעית, יחוס לזמן מהות. בלי ספק שפרוסט הושפע בתפישתו זו מברגסון שראה בזמן ישות יוצרת. בסך הכל, פרוסט רצה להחיות את ילדותו, את מעשיו ומעשי סביבתו בילדותו. הוא רצה להנציח את ילדותו שנראתה בעיניו התגלמות התום. הוא רצה בריחה לעולם ילדות זו, בריחה מהעולם ששאף להיות חלק ממנו, בסופו של דבר איכזב אותו. לבסוף פרוסט הצליח לקבע לעצמו עולם זה, עולם הילדות שלו, שדחה את העולם שאיכזב אותו. בטעות פרוסט כינה קיבוע זה של עולמו הילדותי כ'מציאת הזמן האבוד'.

פרוסט לא הבין שמי שאיפשר לו את החיאת עולמו הילדותי, היה המח הקוסם שלו, שאצר בגנזך שלו את זכרונות פעולותיו הילדותיות. היה עליו להודות למח הקוסם שאיפשר לו למצא את אבדת קיומו הילדותי, ולא לטעון שמצא את הזמן האבוד.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: