אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 185 – עולם האדם הוא מתת המח הקוסם, ה'

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 185 – עולם האדם הוא מתת המח הקוסם, ה'

      המתת החשובה ביותר של המח הקוסם הוא גנזך הזכרונות. גנזך הזכרונות יוצר את סיפור חייו של האדם שהוא נאחז בו, המהווה את זהותו. אמנם גם השם הוא עוגן לאדם, מקבע את זהותו. אבל השם אינו מספיק, האדם באמצעות גנזך הזכרונות מעשיר את זהותו.    גנזך הזכרונות מעניק לאדם את רציפותו, דבר שהשם בלבד לא מסוגל לעשות.              

           בהבדל ממה שבעלי נטיות להשקפות אורגניות סבורים, גנזך הזכרונות אינו מולד, הוא אוסף המעשים של האדם הלשוני במשך קיומו. עובדה היא אם מחיקת הזכרון, האדם מאבד את אנושיותו. אנושיותינו הוא סך הכל המעשים שלנו במשך קיומינו, מעשינו הלשוניים, לא הביאולוגיים. ילד נעזב ביער, על הר קרח, ללא שפה לא יוצר גנזך זכרונות. אם הדעות של בעלי הנטיות להשקפות אורגניות, דטרמיניסטיות היו נכונות, אזי גנזך הזכרונות היה מולד, ולא היה נמחק בקלות, ולא כך במציאות. אם דעותיהם היו נכונות, מחלה, הזדקנות לא היו מוחקות את הזכרונות. הדבר היחידי שמבדיל את האדם מישויות אחרות על כדור הארץ שלנו, היא יכולת השפה, אפשר להגיד שיכולת זו היא מולדת.  

    שוב אנו יכולים ללמד על מפעל זה של המח, על גנזך הזכרונות, מכך, כפי שראינו, שכאשר אבר זה נחלש, חלה, הזכרונות נמחקים. לא רק עולמו של האדם הוא תולדה של זכרון מעשיו שהמח הקוסם שומר בגנזכו, העולם האנושי כולו הוא תולדה של הזכרון הפרטי והזכרון הקיבוצי.

      בהבדל מהזכרון האנושי הקיבוצי שנשמר רק אם הוא מקובע בכתב, הזכרון הפרטי של האדם קיים כל עוד הוא חי, גם אם לא קובע בכתב. אבל בקשר לזכרון אנו יכולים לעמד על חולשתו, הוא לא משכפל את עצמו, הוא נמוג יחד עם מוות של הפרט, אבל הוא נמוג גם עם מחלת המח של היחיד.

     עובדה זו שהזכרון האנושי לא משכפל את עצמו, מסביר את להיטותו של האדם להעלות על כתב את זכרונותיו, את סיפורו. רק בתנ"ך נאמר שהכתב הוא כתב אלהים. דבר זה נאמר בספר שמות, פרק ל"ב, פסוקים 15- 16 :'ויפן משה מן ההר ושני לחת העדת בידו כתבים משני עבריהם מזה ומזה הם כתבים. והלחת מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלחת'. חשוב לציין את העדות הזו בספר שמות, כיוון שמה שנאמר כאן מרמז על כך שגם האינפורמציה היקומית מצומתת באותיות, דבר שאנו לומדים מנוסחת ה-DNA . עלינו לציין בהקשר לזה את דבריו של אפלטון בדיאלוג 'פיידרוס', בו מסופר סיפור על האל תות, שהמציא את הכתב, אולם מלך מצרים דאז, תמוז, שממציא הכתב הביא לפניו את המצאתו, שלל את חשיבותו.

      מיתוס זה היה צריך להעצים את הרגשתם של היוונים שהכתב אינו חשוב. קודם כל עלינו לדעת שבהבדל מתרבויות עתיקות במזרח שהמציאו כתבים שונים, המצרים המציאו את כתב ההיארוגליפי, השומרים את כתב היתדות, הפיניקים את כתב האלף-בית, היוונים לא המציאו כתב, ובאמת הם לא זכרו את ראשית תולדותם. היוונים אימצו את הכתב רק במאה ה-8 מהפיניקים. לכן לא היה להם יחס כבוד להמצאה זו. אבל בדיאלוג זה 'פיידרוס' סוקראטס חוזר ואומר, דברים שהוא אמר גם בדיאלוגים אחרים, שדעת נמצא בנפשו של האדם, שהיא מולדת, שלפיו יש רק לילדה. זלזול יווני זה בכתב הוא חלק מזלזולם בשפה ככלי יצירה, הרי הם האמינו שהאדם אינו יוצר דבר באמצעות כלי זה, הוא רק מחקה את הנתון. דעה זו משותפת לסוקראטס, אפלטון, ואפילו אריסטו, אשר בספרו 'פואטיקה' טוען שהאדם הוא החקין המעולה ביותר.

     רק מחשבת התנ"ך שאימצה את השפה ככלי יצירה, הבינה שהכתב הוא אלוהי, הכתב הוא חלק משלים של השפה. אנו מציינים עובדות אלו, כדי להצביע על כך, דבר שנדון בו בהמשך, שהמח הקוסם השלים את המצאותיו בהוסיפו את המצאת הכתב, למען לשמר את גנזך הזכרונות האנושיים יחד את הגנזך הקיבוצי של מעשי בני אדם, אשר אם הוא לא מקובע בכתב הוא נמוג. ללא כתב ההיסטוריה האנושית לא תיתכן, מעשי בני אדם היו נגוזים. עובדה שעמים שלא הכירו את הכתב, זכרונם נגוז.

    ( לאחרונה דיאלוג זה, 'פיידרוס', של אפלטון, תורגם מחדש, הסוקר שלו בעתון 'הארץ', במוסף הספרותי, שכח להזכיר את המיתוס הצבעוני החשוב הזה שבו, מיתוס המצביע על היחס השלילי של היוונים  לכתב, לממציא הכתב, האל המצרי 'תות', עובדה המצביעה שהיוונים האמינו ש'דעת' הוא אורגנית, דטרמיניסטית. הישראלים, אפשר להגיד שהיהודים של כל הדורות אחרי חורבן בית ראשון, לא הבינו את חשיבות פילוסופית השפה, שמקורה במשלים התנ"כיים, לא הבינו את ההבנה העילאית התנ"כית, שהכתב הוא אלוהי, חלק מהשפה היוצרת, הכרחי לקיבוע מפעלות האדם במשך תולדותיו ).

      למרות שאנו רואים שהמח הקוסם המציא את הכתב למען שמפעלות בני אדם לא יגוזו, במציאות להמצאה זו חשיבות רק בעולם בתוך העולם, בעולם הלשוני האנושי, אין לו חשיבות ביקום.                  

     עלינו לחזור למפעל זה של המח הקוסם, מפעל 'גנזך הזכרונות', שבלעדיו למפעל הלשוני האוטונומי של האדם לא היה תוקף. הרי בלי זיכרון מפעליו הלשוניים של האדם שהם נעלמים, היו נגוזים.

      לא רק מפעלות הלשוניות הנעלמות של האדם היו נגוזים ללא קיבועם בגנזך הזכרונות, האדם העובר טראומה, שוכח לעתים גם את שמו. אם כך גם השם צריך להיות מקובע בגנזך הזכרונות.

     הפלא הגדול של גנזך הזכרונות הוא שהכל מסודר בו שכבה, שכבה, מה קדם למה, כך האדם יכול לשלוף ממנו את מעשיו וליצור את סיפור חייו. האדם לא זקוק למאורע מקרי כדי לשלף את זכרונותיו, כפי שעשה פרוסט, שקישר את יכולתו להעלות מגנזך הזכרונות את מפעלותיו הילדותיים, ע"י אכילת עוגית המדלין. הוא ייחס את יכולתו זו להעלות את זכרון ילדותו לגלוי תת הכרתו, ולא כך. האדם יכול להעלות כל יום מחייו את זכרונותיו מילדותו.

       למעשה מה שהאדם המודרני מאז פרויד מכנה 'תת-הכרה' הוא במציאות גנזך הזכרונות. ולמעשה פרויד טעה, התת הכרה הנה הדחפים הביאולוגיים של האדם ההכרתי, שהוא מנסה לרסן, מנסה לכסות, כיוון שאלו מנוגדים למערכות הערכיות שהאדם יוצר באמצעות שפתו. מספיק לנו להזכר במשל 'עץ הדעת', בו חוה ואדם אחרי אוכלם מפרי העץ, בנכסם לעצמם 'דעת', נעשים מודעים, מבדילים בין הרכש החדש 'דעת', או 'הכרה', לבין הגוף הביאולוגי שהם מתבוששים בו.

      משל 'עץ הדעת' בצורה אינטואיטיבית הבין את המאבק בין 'דעת', לבין הגוף הביאולוגי עם דחפיו, דחפים המנוגדים למערכות הערכיות של 'דעת'. לכן יש לראות במה שמכונה 'תת-הכרה' דחפים של הגוף הביאולוגי, ולא זכרונות שנאגרו בגנזך המח. יכול להיות שבגנזך המח של הזכרונות, נשמרו כבר זכרונות על מאבק כזה בין 'ההכרה' עם ערכיה, לבין הדחפים של הגוף הביאולוגי, שהאדם מתביש בהם.

     האדם נוטה לשכח שהוא דואלי, שהוא גוף ביאולוגי ו'דעת' או הכרה, שקיים מאבק ביניהם. אלו הרוצים להיות אורגניים, למעשה משתוקקים להיות ישויות ביאולוגיות בלבד, ישויות מתוכנתות שערכים המוטבעים בהם משותפים להם ולחיות. במציאות אנו רואים שאלו שרצו להיות אורגניים, אפילו אם נקח את אפלטון, הרי כל דעותיו שהידע היא מולדת, בתוך האדם, לא נרכש ע"י השפה, הוביל אותו בצורה לא מודעת להעריץ את ספרטה, להעדיף אותה על עירו אתונה. והרי ספרטה היתה מדינת כח, הוא למעשה נסוג לאמצעי המשותף לאדם ולחיות, בלי מודעות הוא רצה לוותר על היתרון האנושי, מתת השפה, המבדילה את האדם מהחיות, ולאמץ את אמצעי הכח המשותף לאדם עם החיות.

     עד כמה שהאדם אינו מודע לתוצאות משאלותיו, להיות אורגני, הרי הוא משיג את זה עם מחלת האלצהיימר, כאשר החולה מאבד את יתרונות השפה, הופך ליצור ביאולוגי בלבד.

      אבל עלינו לא להרחיק עד למחלת האלצהימר, מספיק לראות שכאשר האידיאל נעשה 'אורגניות', רצון לוותר על מתתי השפה, תרבות כזו הופכת לאגרסיבית, כוחנית, כמו ספרטה או כמו הרייך השלישי, שהוגיה אף הם רצו להיות אורגניים.

      אנחנו צריכים להיות אסירי תודה לכל המתתים של המח הקוסם השובה מהאינפורמציה היקומית נתח והפך נתך זה לשפה אוטונומית, הכלי אשר מעצב את הישות הביאולוגית, לאדם, ישות לשונית עם כל אפשרויותיה, אפילו אם הן רק ווירטואליות. ברור שהאדם יכול לסגת ולחיות לפי משאלתו בגן עדן, להיות חיה בין החיות, אזי הוא לא יתבושש בדחפיו הביאולוגיים. אבל התבוננות בחיות הנאבקות להשיג מזון, חיות הנמצאות בבריחה מתמדת מסכנות, מוכיח שחייהן לא אידיאליים.

      אולי עלינו לחזור לדבריו של ניוטון בזקנתו, שזלזל בהמצאותיו הוא, טען שחידת הקיום נשארה חידה לו, שהוא היה רק כמו ילד ששיחק על שפת הנהר בזריקת אבנים. יש להודות על יכולת המשחק שהשפה הנעלמת שליחת המח הקוסם מאפשרים לאדם. גם משחק באפשרויות בלתי אפשריות הוא מתת, עולה על מצעד כח של גוג מארץ המגוג, ההורס ונהרס.    

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: