Monthly Archives: יולי 2010

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 190 – המח הקיבוצי, ה'

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 190 – המח הקיבוצי,ה'

      אמנם אנו יכולים להשוות את המהפכה המחשבתית שחוללו אברהם ובני דורו לתרבויות שקדמו למהפכה זו, לתרבות השומרית, המזופוטמית, החתית והמצרית, אבל לפני שנחזור במנהרת הזמן, ברצוני להשוות מהפכה זו לתרבות היוונית היותר מאוחרת, כיוון שהאחרונה בדרך כלל משמשת אנטיתזה למחשבת התנ"ך, וכיוון שהפילוסופיה שלה הפכה למודד לדיסציפלינה זו, ולכן מנעה מהדורות להתיחס למחשבת התנ"ך כפילוסופיה, בגלל הצמצום המכסימלי של עקרונותיה, בגלל שהיא בוטאה במשלים מטפוריים.

      אנו יכולים להתחיל בהשווה בין תולדות העברים לבין תולדות היוונים. העברים, כפי שמסופר בספר בראשית יצאו ממרכזים תרבותיים מפותחים, לכן אברהם ובני דורו יכלו לחולל מהפכה, כאנטיתזה  לתרבויות אלו, אנטיתזה לעקרונות שלהם.

      לעומת העברים שיצאו ממרכזים תרבותיים מפותחים, שהמציאו גם כתב, היוונים יצאו ממרכזים לא מפותחים, היו חסרים כתב, שאותו רכשו רק במאה השמינית לפני הספירה מהפיניקים, לא זכרו את ראשיתם. המסורת היוונית אם היתה, נשמרה בעל פה, אפילו יצירותיו של הומר נשמרו בעל פה, ונכתבו רק יותר מאוחר. מה שאנו לומדים מיצירותיו של הומר, יצירות שהפכו למח הקיבוצי של היוונים, לקוד התרבותי שלהם, שהם האמינו באלים שמושבם היה על האולימפוס,  שדמו מאד בתכונותיהם לבני אדם, רק שהם היו נצחיים. אבל אלים אלו היו מסוכסכים ביניהם, הם עצמם נשלטו על-ידי הגורל, נוסף לכך היתה אמונה בישות עוינת את האדם, 'המוירה', שסיכלה את מעשיהם של בני אדם.

     בלי ספק ש'המוירה' העיוורת המכשילה את האדם, היא התגלמות חוקי הקיום, שהם דטרמיניסטיים. היוונים גלמו חוקים אלו בדמותה של המוירה, שהיא כמו חוקים דטרמיניסטיים אלו, לא משתפת פעולה עם האדם, אף  עוינת אותו, אפילו מכשילה אותו. לפי אמונה יותר מאוחרת של איסכילוס, הרודוטוס ואפלטון, 'מוירה' היא זהה עם אלת 'הכרחיות', ובנותיה הן:Clotho, Lachesis, Atropos . לפי המסורת היותר מאוחרת הזו, כפי שכבר ראינו, גם אלי אולימפוס נשלטים על-ידי אלות ההכרחיות, אלות הגורל.  

      כל האמונות האלו מוכיחות שההשקפה היוונית סברה שקיים עולם דטרמיניסטי, או עולם של חוקי הקיום הדטרמיניסטיים. למעשה במילים אחרות, אפשר להגיד ש'דטרמיניזם' זהה עם 'גורל'. הרי בעולם של חוקי הקיום הדטרמיניסטיים, אין מקום לחופש כלשהו, אין מקום לחופש של האדם, חוקי הקיום הם גורליים לגביו.

     מה שקרה ביוון, שבמאות הששית והחמישית לפני הספירה, התפתחה בה תרבות פרגמטית, שעקרונותיה סטו מהמסורת הקדומה. אבל תרבות פרגמטית זו שהתפתחה ביוון לא חוללה מהפכה מחשבתית, נוסח אברהם, לא יצרה עולם בתוך עולם, עולם לשוני שחוקיו שונים מחוקי הקיום הדטרמיניסטיים, שהם מבוססים על אוטונומיה חלקית, לכן לא דטרמיניסטיים, לא גורליים.  ההתפתחות הפרגמטית הזו לא הובילה  להכרה מלאה, שאפשרית רק על בסיס אימוץ השפה היוצרת, שעל-ידה אפשר היה לחולל מהפכה מנוגדת לאמונות המסורתיות, אמונות בגורל. אבל גם תרבות פרגמטית זו, באה להתנגשות עם האמונות המסורתיות, אמונות בגורל, שאי אפשר לשנות אותן.

      התנגשות זו בין המסורת לבין ההתפתחות הפרגמטית החדשה, הולידה את עולם הטראגדיות. העולם הפרגמטי שיצר משטר דמוקראטי, חוקי חברה מתקדמים, הרגיש סתירה בין היכולת ליצור, אפילו אם היצירה לא היתה תוצר של הכרה מלאה בכלי שבסיוע שלו אפשר לבצע שינויים, לבין המסורת עם האמונה בגורליות, בדטרמיניזם.

      הסכיזואידיות בנפש היוונים הוליד את היצירה הטראגית, שלמעשה אין בה פיתרון. קביעתו של אריסטו שציפיה בטראגדיה מביאה לקתרזיס, הוא הסבר דחוק, הרי זה לא פותר את הבעיה. האדם טראגי היווני נשאר עם ההרגשה שהוא נמצא בעולם שגורל קובע את חייו, שאין ביכולתו לשנות דבר.

      אנחנו רק יכולים לראות את ההבדל בין ההשקפה התנ"כית לבין ההשקפה היוונית בכך, שבתנ"ך אין טרגדיה, הצדיק בסופו של דבר נשכר, גם אם הוא עובר נסיונות, כמו יוסף, משה או איוב. הרי בעולם של השגחה לא תיתכן טראגדיה.

      אבל לא כך בעולם היווני שלא הצליח ליצור לעצמו עולם בתוך עולם, עולם לשוני שבו לאדם אוטונומיה מוגבלת, רצון חופשי לנהל את חייו.

      אנחנו רואים שהקוסמולוגיה היוונית המסורתית, שהפכה למח הקיבוצי שלהם, הובילה את היוונים למבוי סתום. עולם זה שנשלט על-ידי גורל, דטרמיניזם לא השאיר לאדם מקום ל'אמונה' קיבוצית שאפשר ליצור עולם אנושי משופר, שאפשר ליצור עתיד. אפשר לראות בדבריו של סופוקלס בטראגדיה 'נשי טראקיס', את משבר האמון במסורת, את חוסר האונים של האדם היווני. וכך הוא אומר בטראגדיה זו:' סלחו לי כל האנשים והשגיחו במקרה זה ראיתן דברים ברשעות האלים הלא-סלחניים. אנו קוראים להם אבות לבנים והם מסתכלים למטה על הטראגדיה, ללא השתתפות בצער. העתיד נסתר מאתנו. זהו ההווה – צערנו, מי משגיח בו, בסבל האין סופי שהנו מנת חלקנו, והתוכחה של אלו אשר מרשים זאת. נשי טראקיס, הנכן חופשיות ללכת. ראיתן דברים מוזרים, את היד הקשה של המוות, צורות חדשות של כאב, סבל בלתי נדלה. וכל מה שראיתן הנו אלוהים.'   

     אפשר לראות מדבריו של סופוקלס שהיוונים אבדו את אמונם באיליהם, ולא רק זה, אנו רואים מדבריו של טראגיקון זה שהוא מבין שבעולם שנשלט על-ידי גורל, על ידי אלים עוינים לאדם, אי אפשר ליצור עתיד שהוא פרי 'אמונה קיבוצית' שלאדם אוטונומיה מסוימת.

      הדבר המוזר הוא שהפילוסופים שבאו אחרי הטראגיקונים, לא המציאו קוסמולוגיה חדשה, לא המציאו מח קיבוצי חדש שהיה מתאפשר רק אם הם היו מאמצים את השפה ככלי יצירה, נוסח התנ"ך. ההפך קרה. אפלטון ואריסטו שהמשיכו להאמין בעולם נצחי, בכלל טענו שהאדם בסך הכל הוא חקיין, כך טען אפלטון, שהאדם מחקה את האידיאות הנצחיות, כך טען אריסטו בספרו 'פואטיקה'. ואם העולם הוא נצחי והאדם הוא רק חקיין, אזי יש להשתלב בחוקי הטבע. לא בכדי אפלטון יצר מדינה אורגנית, שבה אפילו בני אדם הם אוטוכטוניים, ילידי אדמה, נוצרו ממתכות שונות, מעמדם נקבע לפי המתכת שממנה עוצבו. ברור שמדינה אורגנית נוסח אפלטון היא מדינת כח. ובאמת האידיאל של אפלטון היתה ספרטה הכוחנית.

      אריסטו מצא פתרון קצת שונה מזה של אפלטון, אף הוא האמין בעולם נצחי שבו אין שינויים, שבו רק תנועה מכח לפועל, שבו האלוהות היא 'מניע בלתי מונע', שאינה יוצרת את העולם, היא רק מנענעת אותו. השקפתו של אריסטו היתה לגמרי מכנית, הוא אפילו רצה לעצור את הזמן בקבעו נוסחה: Nunc Stans , הווה נצחי, סטטיות.

      לא רק אפלטון שנא את הרקליטוס שדיבר שהעולם נמצא בזרימה מתמדת, הוא העדיף את העולם הסטטי של פרמנידס, גם אריסטו רצה את אותו הדבר לעצור את העולם, להפוך אותו לסטטי.

    לא בכדי תלמידו של אריסטו היה אלכסנדר מוקדון הכוחני, שכיבושיו פתחו תקופה חדשה, את התקופה ההלניסטית. יורשי אלכסנדר הדיאדוכים מצאו פתרונות במלחמות זה עם זה.

     התרבות היוונית הסתבכה בפרדוכסים, מאחר שלא שאלה את השאלה החשובה ביותר, מהו אותו כלי המאפשר לאדם ליצור, הרי הם יצרו ויצרו. התכחשותם למהותם היחודי, שהינם בני לשון, הוביל אותם לאפשרות היחידה שנשארת במקרה כזה, אימוץ אמצעי הכח, רצון להשתלב בחוקי הטבע. לרשות האדם האורגני, האדם כחלק מהטבע, עומד רק אמצעי הכח, הוא מאבד את כל היתרונות שהשפה מעניקה לאדם, גם את ה'אמונה' שהיא היא מאפשרת יצירת 'עתיד'.

       אנחנו רואים לאיזו פרדוכסים האדם נקלע אם הוא לא מרפה מאמונתו שהעולם הוא נצחי, אזי הוא מוותר על אבולוציה, במקרה כזה לא נשאר לאדם תפקיד. מתת השפה המיחדת אותו מתיתרת, ואם כך, הוא רק יכול לסגת למצב התפתחותי קודם, להיות חלק מחוקי הטבע, יכול להיות אורגני. רצון לנצחיות מיתרת גם את הבריאה, לא בכדי האלוהות של אריסטו היא 'המניע הבלתי מונע', ישות מכנית שלא בוראת את העולם, רק מנענעת אותו. בהסתבכות מחשבתית כזו האדם עדיין לא מוותר על קיומו, קיום שהוא נסיגה לשלב התפתחותי קודם, ללא שפה ויתרונותיה. אדם הנסוג לשלב התפתחותי קודם האמצעי שלו הוא אמצעי הכח כמו לחיות         

     ואם האדם הופך חלק  מחוקי הטבע, הוא מאבד את יכולת ה'אמונה', המלכדת קבוצות אנשים, מאבד את יכולת יצירת 'עתיד' המבוסס על דגמים לשוניים קודמים שאפשר להשליך אותם קדימה המבוססים על 'אמונה קיבוצית'.

      מה שמבדיל את היוונים הקלאסיים משאיפות לאורגניות יותר מאוחרת, שהם לא הכירו את תרבות התנ"ך, לכן יש הבדל בינם לבין הלותרנים המאוחרים שאף הם רצו להיות אורגניים, אבל אחרונים אלו נטיותיהם היו תוצר מרד במורשת התנ"כית ולכן היו הרבה יותר אגרסיביים, על כך נמשיך בהמשך.

מודעות פרסומת

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 189 – המח הקיבוצי, ד'

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 189 – המח הקיבוצי, ד'

      המהפכה המחשבתית שאותה חולל אברהם, לא היתה יכולה להתקיים ללא תימוכין שהיא קבלה מהמשל המופלא 'עץ הדעת', משל על שלושת חלקיו, חלק גן-עדן, חלק האכילה מפרי העץ, וחלק קין והבל. מחבר משל זה על שלושת חלקיו היה אחד ההוגים הגאוניים ביותר, וכנראה השתייך על דורו של אברהם.

     כבר הזכרנו בשעורים קודמים, שמשל זה מכיל שרידים של מיתוסים של תרבויות מפותחות שדרכם נדדו אברהם ובני דורו. אבל בעל המשל הזה עשה שימוש במיתוסים רווחים אלו למען להזים אותם ועל אפוס שלהם ליצור את הפילוסופיה הלשונית החשובה ביותר, שעד היום אין שניה לה. אבל כאן בהקשר של דיונינו ב'מח הקיבוצי', ברצוני להתיחס למיתוס ה'נחש', שכנראה היה קיים, נחש עם כוחות על-טבעיים, עם כוחות מאגיים.

     בעל משל זה, 'עץ הדעת', בתמצות המירבית כדרכו, התיחס למיתוס זה על ה'נחש בעל  יכולות מאגיות', מבלי לפרט. הוא רק מצביע על כך שנחש זה מפתה את חוה לאכל מפרי 'עץ הדעת', בהבטיחו לה יכולות אלוהיות. למען נבין את דברי הנחש עלינו לדעת שמאגיה בכל הדורות היא פרי המרד האנושי בחוקי הקיום, רצון לשנות אותם. הנחש כאן דובר המרד האנושי נגד חוקי הקיום, מבטיח לחוה שהיא תהיה זהה עם האלוהות, יהיו לה יכולות לשנות סדרי עולם.

     בלי ספק עם הפילוסופים היווניים היו צריכים לדון במיתוס על נחש בעל יכולות על-טבעיות, היו כותבים על זה ספרים רבים, אותו דבר אמור לגבי הלותרנים, שהיו כותבים על כל עיקרון של משל זה ספרים עבי כרס. מספיק אם נזכיר כאן את ספרו של הגל עב הכרס 'הפנומנולוגיה של הרוח', בו הוא דן ב'ניכור', שבעל משל עץ הדעת מקדיש לו משפט אחד.

      הצמצום הזה של בעל המשל, הצמצום של מחשבת התנ"ך לקבע עקרונות במשלים מתומצתים גרם לכך שהדורות לא התיחסו אליהם כפילוסופיה.

     ובכן, בעל המשל מיד מזים את דבריו הרברבניים של הנחש. חוה אוכלת מפרי עץ-הדעת, ומושיטה גם לאדם את הפרי. ובאמת הפרי שנלקח ממקור חיצוני, גורם לחוה ואדם מיד שהם מתבוששים בעירומם. במשפט קצר זה בעל המשל מצביע על כך שחוה ואדם שקודם בגן-עדן לא התבוששו בעירומם, כיוון שהיו בדרגת חיות כיתר החיות, עם אוכלם מפרי העת מתבוששים בעירומם, כיוון שנעשו מודעים, הם מיד מנכרים את גופם מ'דעת', שרכשו, מסוגלים להתבונן עליו. חוה ואדם רכשו 'מודעות', שתאפשר להם בהמשך התבוננות על הסובב אותם.

      האם הרכש 'דעת' עושה את חוה ואדם זהים עם האלוהות? בעל המשל מיד מצנן את הציפיות של הזוג הראשון, אוסר עליהם לאכל מ'עץ החיים'. האם ההוגים מאז בעל המשל הבינו מה פירוש איסור זה? פירוש איסור זה מזים את כל המלל של הנחש, שחוה ואדם באוכלם מהפרי יהיו 'נצחיים'. הרי כל המרד האנושי בחוקי הקיום הוא תמיד סובב על הרצון של האדם להיות 'נצחי', כל המאגיה שואפת לעשות את האדם 'נצחי', כך המאגיה המצרית העתיקה באמצעות השבעות איפשרה לנפטרים לעבור לעולם חלופי ולהיות נצחיים. כבר בלעם בקללתו שהפכה לברכתו, אומר 'שאין נחש ואין קסם בישראל' (במדבר, פרק כ"ג, 23).

      סוקראטס רוצה להיות נצחי, בדיאלוג פיידו הוא מתאר את נדודי הנשמה המשתחררת מכלא הגוף, הופכת לנצחית ודרה בין האלים. ובכן, בעל המשל מיד מזים את דברי הנחש, ולא רק זה, הוא מעניש את הקוסם הזה המורד בחוקי הקיום, מוריד אותו לדרגת חיה בזויה.

      מדוע כל ההקדמה הזו על מיתוס ה'נחש הקוסם? בעל המשל רצה להצביע על כך ש'דעת' השפה למרות המתתים שלה לאדם, שהוא יכול להבדיל, כתוצאה מכך יכול ליצור, היא לא ריבונית, אינה יכולה לשנות סדרי עולם, מאפשרת לאדם ליצור חיים, מאפשרת לו ליצור לעצמו קיום משופר באמצעות עבודה קשה. בעל המשל מצנן את כל הציפיות האנושיות על עשיה פלאית.

     אבל בעל המשל נותן תימוכין להשקפתו של אברהם, אשר מקבל הבטחות מהאלוהות על עתיד לצאצאיו. אברהם יצר קוסמולוגיה לפיה האלוהות ערבה לכך שהוא יכול לרקום עתיד לצאצאיו. האמצעי ליצירת העתיד היא 'דעת', שחוה ואדם רוכשים ממקור חיצוני, בלי שפה האדם לא יכול לרקום עתיד. ובכן, בעל משל 'עץ הדעת', מסביר איך אברהם יכול היה לרקום עתיד, כיוון שחוה ואדם רכשו 'דעת'. בהמשך,  אברהם יוצר קהילה מסביב ל'מח קיבוצי', 'קוסמולוגיה', שאף היא מתאפשרת על-ידי כך שחוה ואדם רכשו  'דעת', הם יוצרים עולם לשוני בתוך העולם הדטרמיניסטי האילם, מסוגלים ליצור חיים, מסוגלים ליצור עתיד לצאצאים שלהם. אם אברהם יצר קוסמולוגיה עם אלוהות מיטיבה שהיא חלק מהעולם הלשוני, חלק מ'דעת', בעל משל 'עץ הדעת' מוסיף הסבר על אופן פעילות 'דעת', השפה, מצביעה על כך שהיא מנוגדת למאגיה, שיכולתה רק ליצור עולם לשוני, עולם שבו לאדם אוטונומיה ליצור חיים במודעות, ליצור את עולמו.

     במשל זה 'עץ הדעת', אמנם האלוהות אוסרת על חוה ואדם לאכל מפרי 'עץ החיים', הם לא יכולים להיות נצחיים, כפי שהבטיח להם ה'נחש הקוסם', אבל אלהים לא אוסר עליהם ליצור, יצירה אינה הסגת גבול האלוהות כמו אצל היוונים המאוחרים.

     עולם בתוך עולם שאותו יוצר אברהם, הקוסמולוגיה שהוא יוצר ההופכת ל'מח הקיבוצי' של העברים הוא פרי רכישת 'דעת', רכישת שפה המאפשרת הנתקות מהעולם הדטרמיניסטי הנשלט על-ידי גורל, עולם זה שאברהם בורא הוא מבוסס על 'אמונה', ש'דעת' שפה היא לגיטימית, לא מבוסס על מאגיה, ובהמשך נראה שעולם זה גם לא מבוסס על 'כח מאגי'.

      בעל משל 'עץ הדעת', העמיד מיד את 'דעת' על אפשרויותיה, העמיד אותה מול 'המאגיה' של הנחש, מול מאגיה שהיא מרד בחוקי הקיום. 'דעת' היא לגיטימית, אם היא מצטמצמת בגבולות הקיום, אינה מורדת בו. ואם 'דעת' מצטמצמת בגבולות הקיום, היא יכולה ליצור עולם לשוני שנתמך על-ידי קהילה 'מאמינה'.

      בעל המשל בחלק השלישי של משלו, גם מזים את ה'כח המאגי'. קין המקנא באחיו הבל שזכה לבכורה, מנסה לגזול ממנו אותה על-ידי הריגתו, על-ידי שמוש בכוח שכביכול הוא מאגי. בעל המשל מצביע על כך שקין אינו משיג את מטרתו, הוא מוכרז כחוטא ועל מצחו נטבע אות הקלון. קין הקדים את גיבורו של הגל, שבספרו 'פנומנולגויה של הרוח' רוכש 'זהות' על-ידי הריגת הזולת. לפי הגל מעשה זה הוא לגיטימי, הרי הלותרנים ראו באמצעי הכח המאגי אמצעי לגיטימי.

      אנחנו נראה בהמשך על 'מלחמה קוסמית' שמתנהלת עד היום הזה בין 'עולם בתוך עולם', עולם מבוסס על 'דעת', עולם מבוסס על 'אמונה' קיבוצית בו, לבין עולם המורד בחוקי   הקיום, רוצה עולם מבוסס על 'כח מאגי', עולם 'נחשי מאגי', עולם שהתגשם ברייך השלישי.

      הלותרנים ראו בצדק בצאצאי אברהם 'אויב קוסמי', נלחמו מלחמה קוסמית נגד אויב זה, רצו עולם בשלטון 'הנחש המאגי', ב'מפיסטו'. אנו רואים שבעל משל 'עץ הדעת' לא הצליח לנטרל את 'הנחש המאגי' הממשיך להלחם נגד 'דעת' המאפשרת יצירת עולם בתוך עולם, עולם לשוני שאלוהות מיטיבה ערבה לו, עולם שהקוסמולוגיה שלה הפכה ל'מח קיבוצי' לא רק של צאצאי העברים אבל גם של העולם הקלוויניסטי.

            עלינו לחזור כאן ל'מח הקיבוצי', התקף רק אם הוא מבוסס על 'דעת', על יצירה לשונית מקודשת, אשר מודעת לכך שעולם בתוך עולם, עולם לשוני מתקיים רק אם הקהילה שאימצה אותו, 'מאמינה' בו.  

    בראשית עיסוקי באידיאולוגיה הלותרנית שהובילה לרייך השלישי, נוכחתי לדעת שאנשי רייך אלף השנה, רייך שהתקיים רק שתים עשרה שנה, העלו את היהודים שהם לחמו בירושתם הפילוסופית הלשונית, לדרגה של 'אויב קוסמי', למען להצדיק את מלחמתם הרצחנית בהם ( את מסקנותי דאז פרסמתי בשנת 1979 בספר בשם 'אויב קוסמי'). באותו זמן עדיין לא עסקתי בפילוסופיה הלשונית של התנ"ך, ולא ידעתי שכבר בעל משל 'עץ הדעת' הבין את הסכנה מה'נחש בעל יכולת מאגית', בשמו המאוחר 'מפיסטו', הבין שבריאה זו המורדת בחוקי הקיום  מובילה להרס הקיים.

     מי שלא מתמצא במלחמות הקוסמיות האלו בין ה'נחש בעל יכולת מאגית', לבין 'דעת', היוצרת עולם בתוך עולם, עולם לשוני המבוסס על 'אמונה', צריך לדעת, שהשם 'אנטי- שם', 'אנטישמיות' הוא למעשה כינוי למלחמתו של ה'נחש', בצאצאי 'שם', אלו שיצרו את הפילוסופיה הלשונית, המאפשרת עולם בתוך עולם, עולם מבוסס על 'אמונה', עולם עם קוסמולוגיה בראשות אלוהות מיטיבה, קוסמולוגיה שהפכה ל'מח הקיבוצי', של העולם המערבי, גם אם עולם זה אינו אסיר תודה לבעל משל 'עץ הדעת'.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 189 – המח הקיבוצי, ד'

      המהפכה המחשבתית שאותה חולל אברהם, לא היתה יכולה להתקיים ללא תימוכין שהיא קבלה מהמשל המופלא 'עץ הדעת', משל על שלושת חלקיו, חלק גן-עדן, חלק האכילה מפרי העץ, וחלק קין והבל. מחבר משל זה על שלושת חלקיו היה אחד ההוגים הגאוניים ביותר, וכנראה השתייך על דורו של אברהם.

     כבר הזכרנו בשעורים קודמים, שמשל זה מכיל שרידים של מיתוסים של תרבויות מפותחות שדרכם נדדו אברהם ובני דורו. אבל בעל המשל הזה עשה שימוש במיתוסים רווחים אלו למען להזים אותם ועל אפוס שלהם ליצור את הפילוסופיה הלשונית החשובה ביותר, שעד היום אין שניה לה. אבל כאן בהקשר של דיונינו ב'מח הקיבוצי', ברצוני להתיחס למיתוס ה'נחש', שכנראה היה קיים, נחש עם כוחות על-טבעיים, עם כוחות מאגיים.

     בעל משל זה, 'עץ הדעת', בתמצות המירבית כדרכו, התיחס למיתוס זה על ה'נחש בעל  יכולות מאגיות', מבלי לפרט. הוא רק מצביע על כך שנחש זה מפתה את חוה לאכל מפרי 'עץ הדעת', בהבטיחו לה יכולות אלוהיות. למען נבין את דברי הנחש עלינו לדעת שמאגיה בכל הדורות היא פרי המרד האנושי בחוקי הקיום, רצון לשנות אותם. הנחש כאן דובר המרד האנושי נגד חוקי הקיום, מבטיח לחוה שהיא תהיה זהה עם האלוהות, יהיו לה יכולות לשנות סדרי עולם.

     בלי ספק עם הפילוסופים היווניים היו צריכים לדון במיתוס על נחש בעל יכולות על-טבעיות, היו כותבים על זה ספרים רבים, אותו דבר אמור לגבי הלותרנים, שהיו כותבים על כל עיקרון של משל זה ספרים עבי כרס. מספיק אם נזכיר כאן את ספרו של הגל עב הכרס 'הפנומנולוגיה של הרוח', בו הוא דן ב'ניכור', שבעל משל עץ הדעת מקדיש לו משפט אחד.

      הצמצום הזה של בעל המשל, הצמצום של מחשבת התנ"ך לקבע עקרונות במשלים מתומצתים גרם לכך שהדורות לא התיחסו אליהם כפילוסופיה.

     ובכן, בעל המשל מיד מזים את דבריו הרברבניים של הנחש. חוה אוכלת מפרי עץ-הדעת, ומושיטה גם לאדם את הפרי. ובאמת הפרי שנלקח ממקור חיצוני, גורם לחוה ואדם מיד שהם מתבוששים בעירומם. במשפט קצר זה בעל המשל מצביע על כך שחוה ואדם שקודם בגן-עדן לא התבוששו בעירומם, כיוון שהיו בדרגת חיות כיתר החיות, עם אוכלם מפרי העת מתבוששים בעירומם, כיוון שנעשו מודעים, הם מיד מנכרים את גופם מ'דעת', שרכשו, מסוגלים להתבונן עליו. חוה ואדם רכשו 'מודעות', שתאפשר להם בהמשך התבוננות על הסובב אותם.

      האם הרכש 'דעת' עושה את חוה ואדם זהים עם האלוהות? בעל המשל מיד מצנן את הציפיות של הזוג הראשון, אוסר עליהם לאכל מ'עץ החיים'. האם ההוגים מאז בעל המשל הבינו מה פירוש איסור זה? פירוש איסור זה מזים את כל המלל של הנחש, שחוה ואדם באוכלם מהפרי יהיו 'נצחיים'. הרי כל המרד האנושי בחוקי הקיום הוא תמיד סובב על הרצון של האדם להיות 'נצחי', כל המאגיה שואפת לעשות את האדם 'נצחי', כך המאגיה המצרית העתיקה באמצעות השבעות איפשרה לנפטרים לעבור לעולם חלופי ולהיות נצחיים. כבר בלעם בקללתו שהפכה לברכתו, אומר 'שאין נחש ואין קסם בישראל' (במדבר, פרק כ"ג, 23).

      סוקראטס רוצה להיות נצחי, בדיאלוג פיידו הוא מתאר את נדודי הנשמה המשתחררת מכלא הגוף, הופכת לנצחית ודרה בין האלים. ובכן, בעל המשל מיד מזים את דברי הנחש, ולא רק זה, הוא מעניש את הקוסם הזה המורד בחוקי הקיום, מוריד אותו לדרגת חיה בזויה.

      מדוע כל ההקדמה הזו על מיתוס ה'נחש הקוסם? בעל המשל רצה להצביע על כך ש'דעת' השפה למרות המתתים שלה לאדם, שהוא יכול להבדיל, כתוצאה מכך יכול ליצור, היא לא ריבונית, אינה יכולה לשנות סדרי עולם, מאפשרת לאדם ליצור חיים, מאפשרת לו ליצור לעצמו קיום משופר באמצעות עבודה קשה. בעל המשל מצנן את כל הציפיות האנושיות על עשיה פלאית.

     אבל בעל המשל נותן תימוכין להשקפתו של אברהם, אשר מקבל הבטחות מהאלוהות על עתיד לצאצאיו. אברהם יצר קוסמולוגיה לפיה האלוהות ערבה לכך שהוא יכול לרקום עתיד לצאצאיו. האמצעי ליצירת העתיד היא 'דעת', שחוה ואדם רוכשים ממקור חיצוני, בלי שפה האדם לא יכול לרקום עתיד. ובכן, בעל משל 'עץ הדעת', מסביר איך אברהם יכול היה לרקום עתיד, כיוון שחוה ואדם רכשו 'דעת'. בהמשך,  אברהם יוצר קהילה מסביב ל'מח קיבוצי', 'קוסמולוגיה', שאף היא מתאפשרת על-ידי כך שחוה ואדם רכשו  'דעת', הם יוצרים עולם לשוני בתוך העולם הדטרמיניסטי האילם, מסוגלים ליצור חיים, מסוגלים ליצור עתיד לצאצאים שלהם. אם אברהם יצר קוסמולוגיה עם אלוהות מיטיבה שהיא חלק מהעולם הלשוני, חלק מ'דעת', בעל משל 'עץ הדעת' מוסיף הסבר על אופן פעילות 'דעת', השפה, מצביעה על כך שהיא מנוגדת למאגיה, שיכולתה רק ליצור עולם לשוני, עולם שבו לאדם אוטונומיה ליצור חיים במודעות, ליצור את עולמו.

     במשל זה 'עץ הדעת', אמנם האלוהות אוסרת על חוה ואדם לאכל מפרי 'עץ החיים', הם לא יכולים להיות נצחיים, כפי שהבטיח להם ה'נחש הקוסם', אבל אלהים לא אוסר עליהם ליצור, יצירה אינה הסגת גבול האלוהות כמו אצל היוונים המאוחרים.

     עולם בתוך עולם שאותו יוצר אברהם, הקוסמולוגיה שהוא יוצר ההופכת ל'מח הקיבוצי' של העברים הוא פרי רכישת 'דעת', רכישת שפה המאפשרת הנתקות מהעולם הדטרמיניסטי הנשלט על-ידי גורל, עולם זה שאברהם בורא הוא מבוסס על 'אמונה', ש'דעת' שפה היא לגיטימית, לא מבוסס על מאגיה, ובהמשך נראה שעולם זה גם לא מבוסס על 'כח מאגי'.

      בעל משל 'עץ הדעת', העמיד מיד את 'דעת' על אפשרויותיה, העמיד אותה מול 'המאגיה' של הנחש, מול מאגיה שהיא מרד בחוקי הקיום. 'דעת' היא לגיטימית, אם היא מצטמצמת בגבולות הקיום, אינה מורדת בו. ואם 'דעת' מצטמצמת בגבולות הקיום, היא יכולה ליצור עולם לשוני שנתמך על-ידי קהילה 'מאמינה'.

      בעל המשל בחלק השלישי של משלו, גם מזים את ה'כח המאגי'. קין המקנא באחיו הבל שזכה לבכורה, מנסה לגזול ממנו אותה על-ידי הריגתו, על-ידי שמוש בכוח שכביכול הוא מאגי. בעל המשל מצביע על כך שקין אינו משיג את מטרתו, הוא מוכרז כחוטא ועל מצחו נטבע אות הקלון. קין הקדים את גיבורו של הגל, שבספרו 'פנומנולגויה של הרוח' רוכש 'זהות' על-ידי הריגת הזולת. לפי הגל מעשה זה הוא לגיטימי, הרי הלותרנים ראו באמצעי הכח המאגי אמצעי לגיטימי.

      אנחנו נראה בהמשך על 'מלחמה קוסמית' שמתנהלת עד היום הזה בין 'עולם בתוך עולם', עולם מבוסס על 'דעת', עולם מבוסס על 'אמונה' קיבוצית בו, לבין עולם המורד בחוקי   הקיום, רוצה עולם מבוסס על 'כח מאגי', עולם 'נחשי מאגי', עולם שהתגשם ברייך השלישי.

      הלותרנים ראו בצדק בצאצאי אברהם 'אויב קוסמי', נלחמו מלחמה קוסמית נגד אויב זה, רצו עולם בשלטון 'הנחש המאגי', ב'מפיסטו'. אנו רואים שבעל משל 'עץ הדעת' לא הצליח לנטרל את 'הנחש המאגי' הממשיך להלחם נגד 'דעת' המאפשרת יצירת עולם בתוך עולם, עולם לשוני שאלוהות מיטיבה ערבה לו, עולם שהקוסמולוגיה שלה הפכה ל'מח קיבוצי' לא רק של צאצאי העברים אבל גם של העולם הקלוויניסטי.

            עלינו לחזור כאן ל'מח הקיבוצי', התקף רק אם הוא מבוסס על 'דעת', על יצירה לשונית מקודשת, אשר מודעת לכך שעולם בתוך עולם, עולם לשוני מתקיים רק אם הקהילה שאימצה אותו, 'מאמינה' בו.  

    בראשית עיסוקי באידיאולוגיה הלותרנית שהובילה לרייך השלישי, נוכחתי לדעת שאנשי רייך אלף השנה, רייך שהתקיים רק שתים עשרה שנה, העלו את היהודים שהם לחמו בירושתם הפילוסופית הלשונית, לדרגה של 'אויב קוסמי', למען להצדיק את מלחמתם הרצחנית בהם ( את מסקנותי דאז פרסמתי בשנת 1979 בספר בשם 'אויב קוסמי'). באותו זמן עדיין לא עסקתי בפילוסופיה הלשונית של התנ"ך, ולא ידעתי שכבר בעל משל 'עץ הדעת' הבין את הסכנה מה'נחש בעל יכולת מאגית', בשמו המאוחר 'מפיסטו', הבין שבריאה זו המורדת בחוקי הקיום  מובילה להרס הקיים.

     מי שלא מתמצא במלחמות הקוסמיות האלו בין ה'נחש בעל יכולת מאגית', לבין 'דעת', היוצרת עולם בתוך עולם, עולם לשוני המבוסס על 'אמונה', צריך לדעת, שהשם 'אנטי- שם', 'אנטישמיות' הוא למעשה כינוי למלחמתו של ה'נחש', בצאצאי 'שם', אלו שיצרו את הפילוסופיה הלשונית, המאפשרת עולם בתוך עולם, עולם מבוסס על 'אמונה', עולם עם קוסמולוגיה בראשות אלוהות מיטיבה, קוסמולוגיה שהפכה ל'מח הקיבוצי', של העולם המערבי, גם אם עולם זה אינו אסיר תודה לבעל משל 'עץ הדעת'.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 189 – המח הקיבוצי, ד'

      המהפכה המחשבתית שאותה חולל אברהם, לא היתה יכולה להתקיים ללא תימוכין שהיא קבלה מהמשל המופלא 'עץ הדעת', משל על שלושת חלקיו, חלק גן-עדן, חלק האכילה מפרי העץ, וחלק קין והבל. מחבר משל זה על שלושת חלקיו היה אחד ההוגים הגאוניים ביותר, וכנראה השתייך על דורו של אברהם.

     כבר הזכרנו בשעורים קודמים, שמשל זה מכיל שרידים של מיתוסים של תרבויות מפותחות שדרכם נדדו אברהם ובני דורו. אבל בעל המשל הזה עשה שימוש במיתוסים רווחים אלו למען להזים אותם ועל אפוס שלהם ליצור את הפילוסופיה הלשונית החשובה ביותר, שעד היום אין שניה לה. אבל כאן בהקשר של דיונינו ב'מח הקיבוצי', ברצוני להתיחס למיתוס ה'נחש', שכנראה היה קיים, נחש עם כוחות על-טבעיים, עם כוחות מאגיים.

     בעל משל זה, 'עץ הדעת', בתמצות המירבית כדרכו, התיחס למיתוס זה על ה'נחש בעל  יכולות מאגיות', מבלי לפרט. הוא רק מצביע על כך שנחש זה מפתה את חוה לאכל מפרי 'עץ הדעת', בהבטיחו לה יכולות אלוהיות. למען נבין את דברי הנחש עלינו לדעת שמאגיה בכל הדורות היא פרי המרד האנושי בחוקי הקיום, רצון לשנות אותם. הנחש כאן דובר המרד האנושי נגד חוקי הקיום, מבטיח לחוה שהיא תהיה זהה עם האלוהות, יהיו לה יכולות לשנות סדרי עולם.

     בלי ספק עם הפילוסופים היווניים היו צריכים לדון במיתוס על נחש בעל יכולות על-טבעיות, היו כותבים על זה ספרים רבים, אותו דבר אמור לגבי הלותרנים, שהיו כותבים על כל עיקרון של משל זה ספרים עבי כרס. מספיק אם נזכיר כאן את ספרו של הגל עב הכרס 'הפנומנולוגיה של הרוח', בו הוא דן ב'ניכור', שבעל משל עץ הדעת מקדיש לו משפט אחד.

      הצמצום הזה של בעל המשל, הצמצום של מחשבת התנ"ך לקבע עקרונות במשלים מתומצתים גרם לכך שהדורות לא התיחסו אליהם כפילוסופיה.

     ובכן, בעל המשל מיד מזים את דבריו הרברבניים של הנחש. חוה אוכלת מפרי עץ-הדעת, ומושיטה גם לאדם את הפרי. ובאמת הפרי שנלקח ממקור חיצוני, גורם לחוה ואדם מיד שהם מתבוששים בעירומם. במשפט קצר זה בעל המשל מצביע על כך שחוה ואדם שקודם בגן-עדן לא התבוששו בעירומם, כיוון שהיו בדרגת חיות כיתר החיות, עם אוכלם מפרי העת מתבוששים בעירומם, כיוון שנעשו מודעים, הם מיד מנכרים את גופם מ'דעת', שרכשו, מסוגלים להתבונן עליו. חוה ואדם רכשו 'מודעות', שתאפשר להם בהמשך התבוננות על הסובב אותם.

      האם הרכש 'דעת' עושה את חוה ואדם זהים עם האלוהות? בעל המשל מיד מצנן את הציפיות של הזוג הראשון, אוסר עליהם לאכל מ'עץ החיים'. האם ההוגים מאז בעל המשל הבינו מה פירוש איסור זה? פירוש איסור זה מזים את כל המלל של הנחש, שחוה ואדם באוכלם מהפרי יהיו 'נצחיים'. הרי כל המרד האנושי בחוקי הקיום הוא תמיד סובב על הרצון של האדם להיות 'נצחי', כל המאגיה שואפת לעשות את האדם 'נצחי', כך המאגיה המצרית העתיקה באמצעות השבעות איפשרה לנפטרים לעבור לעולם חלופי ולהיות נצחיים. כבר בלעם בקללתו שהפכה לברכתו, אומר 'שאין נחש ואין קסם בישראל' (במדבר, פרק כ"ג, 23).

      סוקראטס רוצה להיות נצחי, בדיאלוג פיידו הוא מתאר את נדודי הנשמה המשתחררת מכלא הגוף, הופכת לנצחית ודרה בין האלים. ובכן, בעל המשל מיד מזים את דברי הנחש, ולא רק זה, הוא מעניש את הקוסם הזה המורד בחוקי הקיום, מוריד אותו לדרגת חיה בזויה.

      מדוע כל ההקדמה הזו על מיתוס ה'נחש הקוסם? בעל המשל רצה להצביע על כך ש'דעת' השפה למרות המתתים שלה לאדם, שהוא יכול להבדיל, כתוצאה מכך יכול ליצור, היא לא ריבונית, אינה יכולה לשנות סדרי עולם, מאפשרת לאדם ליצור חיים, מאפשרת לו ליצור לעצמו קיום משופר באמצעות עבודה קשה. בעל המשל מצנן את כל הציפיות האנושיות על עשיה פלאית.

     אבל בעל המשל נותן תימוכין להשקפתו של אברהם, אשר מקבל הבטחות מהאלוהות על עתיד לצאצאיו. אברהם יצר קוסמולוגיה לפיה האלוהות ערבה לכך שהוא יכול לרקום עתיד לצאצאיו. האמצעי ליצירת העתיד היא 'דעת', שחוה ואדם רוכשים ממקור חיצוני, בלי שפה האדם לא יכול לרקום עתיד. ובכן, בעל משל 'עץ הדעת', מסביר איך אברהם יכול היה לרקום עתיד, כיוון שחוה ואדם רכשו 'דעת'. בהמשך,  אברהם יוצר קהילה מסביב ל'מח קיבוצי', 'קוסמולוגיה', שאף היא מתאפשרת על-ידי כך שחוה ואדם רכשו  'דעת', הם יוצרים עולם לשוני בתוך העולם הדטרמיניסטי האילם, מסוגלים ליצור חיים, מסוגלים ליצור עתיד לצאצאים שלהם. אם אברהם יצר קוסמולוגיה עם אלוהות מיטיבה שהיא חלק מהעולם הלשוני, חלק מ'דעת', בעל משל 'עץ הדעת' מוסיף הסבר על אופן פעילות 'דעת', השפה, מצביעה על כך שהיא מנוגדת למאגיה, שיכולתה רק ליצור עולם לשוני, עולם שבו לאדם אוטונומיה ליצור חיים במודעות, ליצור את עולמו.

     במשל זה 'עץ הדעת', אמנם האלוהות אוסרת על חוה ואדם לאכל מפרי 'עץ החיים', הם לא יכולים להיות נצחיים, כפי שהבטיח להם ה'נחש הקוסם', אבל אלהים לא אוסר עליהם ליצור, יצירה אינה הסגת גבול האלוהות כמו אצל היוונים המאוחרים.

     עולם בתוך עולם שאותו יוצר אברהם, הקוסמולוגיה שהוא יוצר ההופכת ל'מח הקיבוצי' של העברים הוא פרי רכישת 'דעת', רכישת שפה המאפשרת הנתקות מהעולם הדטרמיניסטי הנשלט על-ידי גורל, עולם זה שאברהם בורא הוא מבוסס על 'אמונה', ש'דעת' שפה היא לגיטימית, לא מבוסס על מאגיה, ובהמשך נראה שעולם זה גם לא מבוסס על 'כח מאגי'.

      בעל משל 'עץ הדעת', העמיד מיד את 'דעת' על אפשרויותיה, העמיד אותה מול 'המאגיה' של הנחש, מול מאגיה שהיא מרד בחוקי הקיום. 'דעת' היא לגיטימית, אם היא מצטמצמת בגבולות הקיום, אינה מורדת בו. ואם 'דעת' מצטמצמת בגבולות הקיום, היא יכולה ליצור עולם לשוני שנתמך על-ידי קהילה 'מאמינה'.

      בעל המשל בחלק השלישי של משלו, גם מזים את ה'כח המאגי'. קין המקנא באחיו הבל שזכה לבכורה, מנסה לגזול ממנו אותה על-ידי הריגתו, על-ידי שמוש בכוח שכביכול הוא מאגי. בעל המשל מצביע על כך שקין אינו משיג את מטרתו, הוא מוכרז כחוטא ועל מצחו נטבע אות הקלון. קין הקדים את גיבורו של הגל, שבספרו 'פנומנולגויה של הרוח' רוכש 'זהות' על-ידי הריגת הזולת. לפי הגל מעשה זה הוא לגיטימי, הרי הלותרנים ראו באמצעי הכח המאגי אמצעי לגיטימי.

      אנחנו נראה בהמשך על 'מלחמה קוסמית' שמתנהלת עד היום הזה בין 'עולם בתוך עולם', עולם מבוסס על 'דעת', עולם מבוסס על 'אמונה' קיבוצית בו, לבין עולם המורד בחוקי   הקיום, רוצה עולם מבוסס על 'כח מאגי', עולם 'נחשי מאגי', עולם שהתגשם ברייך השלישי.

      הלותרנים ראו בצדק בצאצאי אברהם 'אויב קוסמי', נלחמו מלחמה קוסמית נגד אויב זה, רצו עולם בשלטון 'הנחש המאגי', ב'מפיסטו'. אנו רואים שבעל משל 'עץ הדעת' לא הצליח לנטרל את 'הנחש המאגי' הממשיך להלחם נגד 'דעת' המאפשרת יצירת עולם בתוך עולם, עולם לשוני שאלוהות מיטיבה ערבה לו, עולם שהקוסמולוגיה שלה הפכה ל'מח קיבוצי' לא רק של צאצאי העברים אבל גם של העולם הקלוויניסטי.

            עלינו לחזור כאן ל'מח הקיבוצי', התקף רק אם הוא מבוסס על 'דעת', על יצירה לשונית מקודשת, אשר מודעת לכך שעולם בתוך עולם, עולם לשוני מתקיים רק אם הקהילה שאימצה אותו, 'מאמינה' בו.  

    בראשית עיסוקי באידיאולוגיה הלותרנית שהובילה לרייך השלישי, נוכחתי לדעת שאנשי רייך אלף השנה, רייך שהתקיים רק שתים עשרה שנה, העלו את היהודים שהם לחמו בירושתם הפילוסופית הלשונית, לדרגה של 'אויב קוסמי', למען להצדיק את מלחמתם הרצחנית בהם ( את מסקנותי דאז פרסמתי בשנת 1979 בספר בשם 'אויב קוסמי'). באותו זמן עדיין לא עסקתי בפילוסופיה הלשונית של התנ"ך, ולא ידעתי שכבר בעל משל 'עץ הדעת' הבין את הסכנה מה'נחש בעל יכולת מאגית', בשמו המאוחר 'מפיסטו', הבין שבריאה זו המורדת בחוקי הקיום  מובילה להרס הקיים.

     מי שלא מתמצא במלחמות הקוסמיות האלו בין ה'נחש בעל יכולת מאגית', לבין 'דעת', היוצרת עולם בתוך עולם, עולם לשוני המבוסס על 'אמונה', צריך לדעת, שהשם 'אנטי- שם', 'אנטישמיות' הוא למעשה כינוי למלחמתו של ה'נחש', בצאצאי 'שם', אלו שיצרו את הפילוסופיה הלשונית, המאפשרת עולם בתוך עולם, עולם מבוסס על 'אמונה', עולם עם קוסמולוגיה בראשות אלוהות מיטיבה, קוסמולוגיה שהפכה ל'מח הקיבוצי', של העולם המערבי, גם אם עולם זה אינו אסיר תודה לבעל משל 'עץ הדעת'.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 188 – המח הקיבוצי, ג'

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 188 –המח הקיבוצי, ג'

     ראינו בשעור הקודם שהאדם זקוק ל'אמונה קיבוצית' שאכן הוא קיים, וכן באמונה קיבוצית שאכן מה שהוא רואה אכן קיים. אם לא 'אמונה קיבוצית' הוא זקוק לערבות אלוהית, כפי שדקרט רצה, לקיום העולם. עלינו כאן להוסיף שהאדם אינו זקוק לאמונה קיבוצית לקיום גופו המוחשי, הוא זקוק ל'אמונה קיבוצית', או ערבות אלוהית לקיומו  הנעלם, הלשוני, באותה מידה הוא זקוק לאמונה קיבוצית בקיום העולם הלשוני שהוא יוצר באמצעות כלי השפה.

     לפני שנדון ב'מוחות הקיבוציים' או 'הקודים הקיבוציים', המעצבים קהילות, הקיימים רק אם היחידים מאמינים בהם, ברגע שהם חדלים להאמין בהם הם נגוזים, הקהילה מתפוררת. אבל לפני שנדון בכל הדגמים של מוחות קיבוציים עלינו להתעכב ליצירת העתיד של האדם, עתיד לשוני, לא עתיד גופני מוחשי. האדם לא צריך ליצור עתיד ביאולוגי, כיוון שהאדם  בהתבוננות שלו רואה שעולם זה מתפתח לקראת עתיד, הילד כיצור ביאולוגי גדל לפי חוקי הקיום. אבל עתיד לשוני  לא קיים, האדם יוצר אותו לפי דגם של נסיונותיו בעבר ובהווה, משליך דגם זה לחלל ומצפה שהוא יתגשם בעתיד על-ידי פעולות שלו.

     תהליך זה נראה לנו טבעי, הרי כולנו קוסמים לעצמינו עתידים שאין שום ערבות שהם יתגשמו. ובכל זאת זה נראה לנו טבעי לרקום עתידים. האדם הרוקם עתיד אינו מודע לכך שהוא מסתמך על אמונה קיבוצית, שאכן אפשר לרקום עתידים לשוניים. אבל האדם לא סומך לגמרי על האמונה האנושית הקיבוצית שאכן מה שהוא רואה יתקיים, כפי שדקרט לא סמך על אמונה כזו שמה שהוא רואה אכן קיים, הוא הוסיף שאלוהות מיטיבה ערבה לכך שמה שהוא רואה אכן קיים, וקווה שעתידים שהוא ירקום יתגשמו כיוון שאלוהות מיטיבה תערוב לכך.

     יהודים מאמינים או חילוניים, ברוקמם עתיד, מוסיפים תמיד את הפסוק 'אם ירצה השם'. ודאי אף אחד לא חשב להשוות את הפסוק הזה לפסוקו של דקרט שהסתמך על אלוהות מיטיבה כערבה לבטחונו שאכן מה שהוא רואה קיים, שהוא יכול לרקום עתיד שיתקיים. ליהודים זה טבעי להאמין באלוהות מיטיבה הערבה לעולם הלשוני, הערבה שהאדם כחלק מעולם לשוני זה, עולם בתוך עולם, אלוהות שאף היא חלק מעולם זה, תערוב לכך שהעתיד הלשוני שהוא ירקום יתקיים.

      חשוב לציין את העובדה הזו שצאצאי שם, צאצאי העברים, שיצרו עולם לשוני בתוך העולם הדטרמיניסטי, יכולים להסתמך על אלוהות שהיא חלק מעולם לשוני זה, שהיא ערבה גם לגישום עתיד לשוני, ולא רק עתיד ביאולוגי.

      למשל, אם נקח את הדוגמה של השומרים, שאברהם יצא מעירם אור, ועשה את המהפכה הלשונית הגדולה, יצר עולם לשוני בתוך העולם הדטרמיניסטי, הם לא יכלו לרקום  עתיד לשוני, המשך קיום עירם, המשך קיום עמם, כפי שכבר ראינו את זה בשעורים קודמים, שהאלה השומרית, אלת אור, נינגל, נוכחת לדעת בקינה שלה, שהאלים החליטו על חורבן עירה, על חורבן עמה, ללא עתיד. הקינה של נינגל מבוססת על אמונה בגורל, בדטרמיניזם, לכן השומרים לא יכלו לרקום לעצמם עתיד, ובאמת הם כעם נעלמו ממפת מזופוטמיה.

  והאמת גם היוונים הקלאסיים, כפי שנראה בשעורים עתידיים, לא יכלו לרקום לעצמם עתיד, כיוון שאף הם האמינו בגורל, האמינו בדטרמיניזם, האמינו שהמוירה מתנכלת לאדם, שהאלים רואים בכל יצירה אנושית הסגת גבולם, וכתוצאה מעוינות זו של האלים, היוונים האמינו שהם רק מחקים דברים קיימים, לא יוצרים דברים חדשים, והרי יצירת עתיד פירושו יצירת דברים חדשים, שעדיין לא בנמצא.

      אמנם עדיין לא התיחסנו לכל אותן תרבויות שהאמינו בגורל, שהאמינו בדטרמיניזם ולכן לא יכלו לרקום עתידים. למרות זה נתעכב עוד טרם דנו בכל התרבויות האחרות, בתרבות העברית, במחשבה התנ"כית, בקוסמולוגיה שלה, שכולה היתה מבוססת על אמונה בעתיד, ובאמת אמונה זו סייע להשרדות צאצאי העברים.

     מי שקורא היסטוריונים, הוגים, המתיחסים, לתרבות היוונית, המתיחסים לטראגדיות שנעשו  מקור המחשבה המערבית, נדהם מהעובדה שאין שום התיחסות אצלם למקור התנ"כי שעיצב ומעצב את התרבות המערבית. גם כאשר   דקרט עגן את עצמו באלוהות מיטיבה, הוא לא הוסיף  את העובדה שרק בתנ"ך קיימת אלוהות כזו הערבה לקיום העולם הלשוני, ברור שהיא לא קיימת לא בתרבות השומרית, לא בתרבות המזופוטמית המאוחרת יותר, לא בתרבות היוונית ולא בתרבות הרומית.

     אזכיר כאן דוגמה, ספר בשם:Myth and Tragedy in Ancient Greece'  מאת שני מחברים:" Jean Pierre Vernant &  Pierre Vidal-Naquet , שאין בו אזכור למחשבת התנ"ך, כאילו התרבות המערבית כולה היא תולדה של המחשבה היוונית. אפשר להוסיף כדוגמה גם את ניטשה, והוגים גרמניים אחרים, שראו את עצמם כממשיכי תרבות יוונית זו, בלא הבינם את המהפכה הפילוסופית הלשונית הגדולה שאברהם ובני דורו חוללו, שעל הנדבך שלהם  משה ובני דורו הוסיפו והשלימו אותה.

      התרבות המערבית כולה היא תולדה של המהפכה הפילוסופית הלשונית של אברהם ובני דורו, של משה ובני דורו. דברים הנראים כמובנים מאליהם היום לא היו ידועים בעולם העתיק, לא רק לא היה ידוע שהעולם הוא פרי השפה, פרי 'דעת', כפי שראינו, אפילו המושג רצון חופשי לא היה ידוע בתרבות היוונית, שכולם רוצים להיות ממשיכיה. העולם המערבי יכול לרקום את עתידו, כיוון שבמודע או לא מודע הוא מאמין שאלוהות מיטיבה ערבה להתגשמותו.

     לכן אל נזלזל באמרה היהודית העממית 'אם ירצה השם', שהיא תולדה של השקפה מהפכנית, פילוסופיה לשונית, של קוסמולוגיה מהפכנית, שאותה חוללו אבות העברים. אנחנו משתמשים במלה 'אמן', מבלי לחשוב שאף היא הנה תולדה של ההבנה שהעולם הלשוני האנושי מבוסס על 'אמונה' בו, אם אמונה אנושית קיבוצית, אם אמונה באלוהות מיטיבה הערבה לעולם לשוני נעלם זה.

     כל מדע האינפורמציה יכול היה להתפתח על בסיס הפילוסופיה הלשונית התנ"כית. מדע זה התפתח בארצות קלוויניסטיות, שהתבססו על תורת קלווין שנתן בכורה ל'השגחה', ישות ערבה לעולם האנושי ולא עוינת לו.

   היוונים הקלאסיים מאחר שלא היתה להם קוסמולוגיה לפיה אלים ערבים לעולם האנושי, (אנחנו מציינים עולם אנושי בלבד, כיוון שהיוונים לא היו מודעים שעולמם האנושי הוא לשוני), מאחר שלפי הקוסמולוגיה שלהם האלים התנכלו ליצירתם, הם רצו להיות 'אוטוכטוניים', לפי אפלטון, הם רצו להיות 'אורגניים'. מאחר שהלותרנים, כתוצאה ממרדם במסורת התנ"כית, אף הם רצו להיות 'אורגניים', רצו להיות כמו הטבע המתחדש, הם לא הבינו שבמקרה כזה, אם יהיו אורגניים, אמנם גופם הביאולוגי  יתחדש, אבל עולמם הלשוני ייגוז, הרי לשון ויצירתה היא נחלת האדם בלבד, לטבע אין שפה, הרי הוא מתוכנת, אמנם מתוכנת מהתרכבות אינפורמציה יחד עם אנרגיה, אבל כישות מתוכנתת אין  לו צורך בשפה עם אוטונומיה ליצור.  ואם המין האנושי היה נסוג למצב 'אורגני', הרי היכולת לרקום עתידים היה נשלל ממנו. כפי שרקימת עתיד נשלל מתרבויות שהאמינו בשליטת גורל על חייהם, שהאמינו בדטרמיניזם.

       ואנו באמת יכולים לראות מההיסטוריה היוונית שהם לא יכלו לרקום עתיד, הם כקהילה התפוררו. היוונים לא רק לא יכלו לרקום לעצמם עתיד, גם היו חסרים אמונה בקהילתם שהיתה מאפשרת את ההמשך קיומה.

      וגם הלותרנים שחדלו להאמין באלוהות ערבה, ניסו לקיים את עצמם באמצעות כח, במציאות כח שלא יוצר עתידים, כח יכול רק להרוס את הקיים. בדומה ללותרניות, גם המרכסיזם שאף לקיום אורגני, ואף הוא ניסה להתקיים באמצעות כח, כח כאמצעי שלא מסוגל לרקום עתיד.

     אימפריות שהיו מבוססות על אמצעי כוח בלבד, נעלמו ממפת ההיסטוריה, כאילו לא היו. דבר דומה קרה לרייך השלישי, רייך אלף השנה, שהתקיים רק שתים-עשרה שנה, אותו דבר קרה לברית המועצות שהיתה מבוססת על אמצעי כח, שהאמינה בקיום אורגני.

      עולמו האנושי הלשוני של האדם מתקיים רק על בסיס 'אמונה' בו, מבוסס על כך שכל היחידים בו מודעים שהם מחזיקים את חופת עולמם, שעתידם תלוי באמונה קיבוצית בו. אמונה אינה 'פעולה', היא 'יחס', יחס לשפה היוצרת, יחס ליצירותיה, יחס לזולתים המחזיקים ביחד את חופת העולם הלשוני, עולם בתוך עולם, עולם  אוטונומי בתוך היקום הדטרמיניסטי האילם. בכל זאת האפשרות בעולם לשוני זה, עולם בתוך העולם הדטרמיניסטי, לשחק מחבואים עדיף על אלם.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 187 – המח הקיבוצי, ב'

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 187 – המח הקיבוצי, ב' 

    ראנו שקהילות אנושיות נוצרות מסביב למח קיבוצי, שהוא למעשה קוד תרבותי.

הקוד התרבותי הזה הוא יצירה ספרותית, מיתוס או קוסמולוגיה, שהקהילה מאמצת ומקדשת שבהמשך מעצב את הקהילה.

      אבל לפני שנמשיך ונפרט על המוחות הקיבוציים, הקודים התרבותיים של עמים שונים, עלינו להתעכב קודם על תופעת ה'אמונה', שכבר הזכרנו בשעור הקודם. למעשה כל העולם הלשוני האנושי מבוסס על 'אמונה'. האדם בתור יצור ביאולוגי יכול להתקיים בלי קהילה, יכול להתקיים בלי 'אמונה' קיבוצית בקיומה. הרי האדם הביאולוגי הוא מתוכנת על-ידי חוקי הקיום, הוא מוחשי. אבל לא כך העולם הלשוני של האדם, עולם פרי המח הקוסם, היוצר ישויות נעלמות, לא מוחשיות.

      למען להדגים את אי הוודאות של האדם בקיום עולמו הלשוני, נביא כמה דוגמאות לספקנות זו. נביא קודם את תהייתו של הפילוסוף דקרט, אשר טען שהוא בטוח במה שהוא רואה אכן קיים, כיוון שאלוהות מיטיבה אינה משטה בו, שאכן מה שהוא רואה הוא ממשי. דקרט הביא את 'אמונתו', בישות אלוהית כערבה לממשות העולם הלשוני. דקרט לא רצה בערבות של 'אמונה' קיבוצית אנושית, העדיף ישר ערבות אלוהית. דקרט לא רצה בערבות אנושית את זה אנו כבר יכולים לראות מהכרזתו: cogito ergo sum, הכרזה הסותרת את הצורך שלו בערבות קהילתית, שאכן מה שהוא חושב תקף, אבל הכרזתו המאוחרת יותר, הצורך שלו בערבות אלוהית, מצביעה על כך שגם לגבי הודאות על קיומו הוא היה זקוק לערבות, אם לא ערבות אנושית, אזי בערבות אלוהית. אם לא של הקהילה, אזי של אלוהות מיטיבה. 

      אבל דקרט שלא רצה ב'אמונה' קהילתית כערבות לממשות העולם הלשוני שלו, שכח שגם מושג 'אלוהות מיטיבה' מבוססת על 'אמונה קיבוצית' בישות כזו. דקרט הסתמך על הקוד התנ"כי על מושג ה'השגחה', מושג שנוצר על-ידי אבות העברים, על ה'אמונה' שלהם שהעולם מונהג על-ידי ישות מיטיבה, ה'השגחה'.

      למשל, היוונים לא הכירו במושג התנ"כי  'השגחה' המנהיגה את העולם, הם האמינו בישות כמו ה'מוירה' העיוורת, וגם באלי אולימפוס. כאשר היוונים התפתחו מהם והלאה, מאמונתם המסורתית, הם שקעו ביאוש שבא לידי ביטוי ביצירות הטראגיות שלהם, בהן ערכים לשוניים מתקדמים יותר נאבקו עם אמונות ישנות, אמונות בגורל, בשרירותיות האלים האולימפיים. אנו נדון בתופעה יוונית זו בהמשך.

      עלינו כאן לחזור לאמונתו של דקרט באלוהות מיטיבה. ובכן, העולם הקלוויניסטי אימץ את ה'השגחה' הכל יכולה, שדקרט למרות שלא היה קלוויניסט, היה קאתולי, הושפע ממנה. אפשר להגיד שהעולם המערבי כולו אימץ את ה'אמונה' בהשגחה', כפי שמושג זה קיבל את צורתו בתורת קלווין. עלינו כאן להוסיף שהעולם הלותרני נבדל מאמונה קלוויניסטית זו, גם על כך נדבר בהמשך.

     ובכן, העולם המערבי שהושפע מתורת קלווין שנתן ל'השגחה' מקום מרכזי בתורתו, הוא פחות מיואש מאשר היה העולם היווני. העולם המערבי יותר יציב כיוון שהוא מבוסס על 'אמונה' ב'השגחה' הערבה לעולם הלשוני, לעולם בתוך עולם, בתוך היקום הדטרמיניסטי האילם. על הפרשנות המוטעית של מקס וובר על הבדל בין העולם הקלוויניסטי לבין העולם הלותרני, נדון בהמשך.

        אבל עתה רצוני להצטמצם בעובדה ספרותית, פסוק של שקספיר ביצירתו 'המלט', 'להיות או לא להיות'. דורות של פרשנים לא עמדו על הסיבות למשפט זה, מדוע הוא מסכם,     במשפט אחד, ספקנות של דור. בני דורו של שקספיר, מחזאים ומשוררים, כמו מרלו וגרין,  ששקספיר ביסס על דמותו המופקרת של האחרון את דמותו של 'פלסטף', היו אנרכיסטים, ורובם מתו בגיל צעיר. שקספיר עצמו לא נסחף עם ההוללות של בני דורו אלו, אבל אף הוא סיכם את השקפת עולמו בספקנות על כדאיות קיום או אי קיום בעולם לשוני זה, שהיה מעורער בזמנו, ש'אמונה' נעדרה ממנו.

    שקספיר נולד בתקופה האליזבטנית, שהיתה פרי הרפורמציה של הנרי ה-VIII . אבל הרפורמציה הזו של מלך זה ערערה את האמונות הקודמות, בלי ליצב אמונות חדשות, כך שבתו מרי, שנשארה קאתולית ניסתה בזמן שלטונה הקצר להחזיר את האמונה הקאתולית. היא ניסתה לממש את המהפך בהוצאות להורג את אלו שלא הסכימו אתה. אחרי מותה אליזבט חזרה לרפורמציה של אביה, ומאחר שהכנסיה הקאתולית ומאמינים קאתוליים בארצה חתרו מתחת לשלטונה אף היא ניסתה ליצב את המצב על-ידי הוצאות להורג של מתנגדיה הדתיים.

      מצב דתי זה ערער את אמונתם של בני דורו של שקספיר, עוגן ה'אמונה' בקוד דתי נגוז, עובדה זו מסבירה את האנרכיזים של אנשים כמו מרלו וגריו ואחרים. למרות ששקספיר לא נסחב עם החבורה האנרכיסטית הזו של בני דורו, עולמו היה מעורער וגיבורו, בן דמותו, המלט, נתן ביטוי לספקנות זו של המחאי.

     אם במחזה זה, המלט, אנו לא מוצאים את השקפתו הלשונית של שקספיר, אנו מוצאים את זה דווקא בתאור דמותו השלילית של 'פלסטף'. גיבור מתהולל זה שהיה ידידו של יורש העצר הנרי, שהפך למלך הנרי ה-IV , האחרון אחרי עלותו לשלטון רצה להיפטר מידיד זה והעליב אותו, והנה דבריו של פלסטף:

'כלום יכול הכבוד להשיב לי רגל?

לא. או יד? לא, או להפיג את הכאב שבפצעי? לא. מכאן שאין הכבוד בקי בעניני כירורגיה? לא. כבוד מהו? מלה. ומה גנוז בזו המלה? הבל תכשיט נאה, אך יקר במקצת! ולמי חולקים כבוד? למי שמת תמול שלשום. האם הוא חש בו? לא. האם הוא שומע אותו? לא. אי אפשר לחוש בו, איפוא? לא. אין המתים חשים בו, אך, אולי, הוא חי עם אלה שחיים? לא. מדוע? כיון שהרכילות משחירה את פניו. אם כך, מוחל אני על הכבוד.'      

     ובכן שקספיר הבין שערך 'כבוד' הוא 'מלה', שפה, לכן לפלסטף הארצי החיים הביאולוגיים עדיפים על ערך 'כבוד' שהוא רק 'מלה'. שקספיר חי בתקופה שהערכים אבדו את משמעותם. עולם השפה קיים רק אם יש 'אמונה' קהלתית בו. אמנם שקספיר הפרגמטי ניסה להעלות ערכים דרך גיבורו הנרי ה-IV , אבל גם דבריו של גיבורו השלילי היו דבריו הוא.

     אמנם שקספיר לא פיתח משנה לשונית, אבל הוא הבין שעולם השפה, הערכים שלו הם מאד שבריריים. למרות ששקספיר רצה להאחז במציאות, ניסה לשדרג את מעמדו על-ידי קנית תאר אציל, בתוך תוכו הוא בז לכל הערכים האנושיים, התעלה עליהם. שקספיר הבין שזה העולם, אלו האנשים, אלו הם ערכים שהם רק מילים, למרות כל זה אין עולם אחר, אין אנשים אחרים, אין ערכים יותר מוחשיים מאשר ערכים לשוניים. שקספיר, למרות שלא היה מודע למהות השפה ככלי יצירה, איפשר לגיבוריו ליצור לעצמם עולם פנימי, עולם לשוני. אם שקספיר לא הבין במודעות את מהות השפה, בצורה אינטואיטיבית הוא הבין אותה.

     מאחר ששקספיר היה בסופו של דבר אדם פרגמטי, הוא השאיר מאחוריו ירושה חיובית. אבל שקספיר יכול להדגים לפנינו מה קורה כאשר 'אמונה' יציבה חסרה לקהילת אנשים.

     מעניין לציין ששקספיר בהבדל מדקרט, לא נאחז באלוהות מיטיבה כערבה לעולם. הוא בסופו של דבר השלים עם העולם האנושי כפי שהוא, כנראה כתוצאה של הבנה שאין עולם אחר. הוא לא השלים עם 'פלסטף' הארצי, חיים ביאולוגיים סתם לא תאמו עם מזגו.

    שקספיר הפרגמטי בהבדל מדקרט, לא הסתמך על אלוהות מיטיבה כערבה לעולם, הרי הוא ראה את הרצחנות בשם הדתות שהתחלפו במדינתו זו אחרי זו, שקספיר בחייו הפרטיים השלים עם העולם על הרע בו ועל הטוב בו, הוא לא הלך בדרכי גיבורו הספקן, המלט, גם לו בדרכו של 'פלסטף', הוא ראה במו עיניו שבני דורו הצעירים המשכילים, חניכי האוניברסיטאות המתהוללים מתו כולם צעירים, כיוון שלא היה להם עוגן להאחז בו, לו היתה להם 'אמונה' קיבוצית.

      באנגליה עצמה אחרי ההתפרקות של 'אמונה' קיבוצית, בזמנו של שקספיר, זמן קצר אחריו הפוריטנים השתלטו עליה, ואלו אימצו את 'ההשגחה', את האלוהות המיטיבה של קלווין, הערבה לעולם.