אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 187 – המח הקיבוצי, ב'

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 187 – המח הקיבוצי, ב' 

    ראנו שקהילות אנושיות נוצרות מסביב למח קיבוצי, שהוא למעשה קוד תרבותי.

הקוד התרבותי הזה הוא יצירה ספרותית, מיתוס או קוסמולוגיה, שהקהילה מאמצת ומקדשת שבהמשך מעצב את הקהילה.

      אבל לפני שנמשיך ונפרט על המוחות הקיבוציים, הקודים התרבותיים של עמים שונים, עלינו להתעכב קודם על תופעת ה'אמונה', שכבר הזכרנו בשעור הקודם. למעשה כל העולם הלשוני האנושי מבוסס על 'אמונה'. האדם בתור יצור ביאולוגי יכול להתקיים בלי קהילה, יכול להתקיים בלי 'אמונה' קיבוצית בקיומה. הרי האדם הביאולוגי הוא מתוכנת על-ידי חוקי הקיום, הוא מוחשי. אבל לא כך העולם הלשוני של האדם, עולם פרי המח הקוסם, היוצר ישויות נעלמות, לא מוחשיות.

      למען להדגים את אי הוודאות של האדם בקיום עולמו הלשוני, נביא כמה דוגמאות לספקנות זו. נביא קודם את תהייתו של הפילוסוף דקרט, אשר טען שהוא בטוח במה שהוא רואה אכן קיים, כיוון שאלוהות מיטיבה אינה משטה בו, שאכן מה שהוא רואה הוא ממשי. דקרט הביא את 'אמונתו', בישות אלוהית כערבה לממשות העולם הלשוני. דקרט לא רצה בערבות של 'אמונה' קיבוצית אנושית, העדיף ישר ערבות אלוהית. דקרט לא רצה בערבות אנושית את זה אנו כבר יכולים לראות מהכרזתו: cogito ergo sum, הכרזה הסותרת את הצורך שלו בערבות קהילתית, שאכן מה שהוא חושב תקף, אבל הכרזתו המאוחרת יותר, הצורך שלו בערבות אלוהית, מצביעה על כך שגם לגבי הודאות על קיומו הוא היה זקוק לערבות, אם לא ערבות אנושית, אזי בערבות אלוהית. אם לא של הקהילה, אזי של אלוהות מיטיבה. 

      אבל דקרט שלא רצה ב'אמונה' קהילתית כערבות לממשות העולם הלשוני שלו, שכח שגם מושג 'אלוהות מיטיבה' מבוססת על 'אמונה קיבוצית' בישות כזו. דקרט הסתמך על הקוד התנ"כי על מושג ה'השגחה', מושג שנוצר על-ידי אבות העברים, על ה'אמונה' שלהם שהעולם מונהג על-ידי ישות מיטיבה, ה'השגחה'.

      למשל, היוונים לא הכירו במושג התנ"כי  'השגחה' המנהיגה את העולם, הם האמינו בישות כמו ה'מוירה' העיוורת, וגם באלי אולימפוס. כאשר היוונים התפתחו מהם והלאה, מאמונתם המסורתית, הם שקעו ביאוש שבא לידי ביטוי ביצירות הטראגיות שלהם, בהן ערכים לשוניים מתקדמים יותר נאבקו עם אמונות ישנות, אמונות בגורל, בשרירותיות האלים האולימפיים. אנו נדון בתופעה יוונית זו בהמשך.

      עלינו כאן לחזור לאמונתו של דקרט באלוהות מיטיבה. ובכן, העולם הקלוויניסטי אימץ את ה'השגחה' הכל יכולה, שדקרט למרות שלא היה קלוויניסט, היה קאתולי, הושפע ממנה. אפשר להגיד שהעולם המערבי כולו אימץ את ה'אמונה' בהשגחה', כפי שמושג זה קיבל את צורתו בתורת קלווין. עלינו כאן להוסיף שהעולם הלותרני נבדל מאמונה קלוויניסטית זו, גם על כך נדבר בהמשך.

     ובכן, העולם המערבי שהושפע מתורת קלווין שנתן ל'השגחה' מקום מרכזי בתורתו, הוא פחות מיואש מאשר היה העולם היווני. העולם המערבי יותר יציב כיוון שהוא מבוסס על 'אמונה' ב'השגחה' הערבה לעולם הלשוני, לעולם בתוך עולם, בתוך היקום הדטרמיניסטי האילם. על הפרשנות המוטעית של מקס וובר על הבדל בין העולם הקלוויניסטי לבין העולם הלותרני, נדון בהמשך.

        אבל עתה רצוני להצטמצם בעובדה ספרותית, פסוק של שקספיר ביצירתו 'המלט', 'להיות או לא להיות'. דורות של פרשנים לא עמדו על הסיבות למשפט זה, מדוע הוא מסכם,     במשפט אחד, ספקנות של דור. בני דורו של שקספיר, מחזאים ומשוררים, כמו מרלו וגרין,  ששקספיר ביסס על דמותו המופקרת של האחרון את דמותו של 'פלסטף', היו אנרכיסטים, ורובם מתו בגיל צעיר. שקספיר עצמו לא נסחף עם ההוללות של בני דורו אלו, אבל אף הוא סיכם את השקפת עולמו בספקנות על כדאיות קיום או אי קיום בעולם לשוני זה, שהיה מעורער בזמנו, ש'אמונה' נעדרה ממנו.

    שקספיר נולד בתקופה האליזבטנית, שהיתה פרי הרפורמציה של הנרי ה-VIII . אבל הרפורמציה הזו של מלך זה ערערה את האמונות הקודמות, בלי ליצב אמונות חדשות, כך שבתו מרי, שנשארה קאתולית ניסתה בזמן שלטונה הקצר להחזיר את האמונה הקאתולית. היא ניסתה לממש את המהפך בהוצאות להורג את אלו שלא הסכימו אתה. אחרי מותה אליזבט חזרה לרפורמציה של אביה, ומאחר שהכנסיה הקאתולית ומאמינים קאתוליים בארצה חתרו מתחת לשלטונה אף היא ניסתה ליצב את המצב על-ידי הוצאות להורג של מתנגדיה הדתיים.

      מצב דתי זה ערער את אמונתם של בני דורו של שקספיר, עוגן ה'אמונה' בקוד דתי נגוז, עובדה זו מסבירה את האנרכיזים של אנשים כמו מרלו וגריו ואחרים. למרות ששקספיר לא נסחב עם החבורה האנרכיסטית הזו של בני דורו, עולמו היה מעורער וגיבורו, בן דמותו, המלט, נתן ביטוי לספקנות זו של המחאי.

     אם במחזה זה, המלט, אנו לא מוצאים את השקפתו הלשונית של שקספיר, אנו מוצאים את זה דווקא בתאור דמותו השלילית של 'פלסטף'. גיבור מתהולל זה שהיה ידידו של יורש העצר הנרי, שהפך למלך הנרי ה-IV , האחרון אחרי עלותו לשלטון רצה להיפטר מידיד זה והעליב אותו, והנה דבריו של פלסטף:

'כלום יכול הכבוד להשיב לי רגל?

לא. או יד? לא, או להפיג את הכאב שבפצעי? לא. מכאן שאין הכבוד בקי בעניני כירורגיה? לא. כבוד מהו? מלה. ומה גנוז בזו המלה? הבל תכשיט נאה, אך יקר במקצת! ולמי חולקים כבוד? למי שמת תמול שלשום. האם הוא חש בו? לא. האם הוא שומע אותו? לא. אי אפשר לחוש בו, איפוא? לא. אין המתים חשים בו, אך, אולי, הוא חי עם אלה שחיים? לא. מדוע? כיון שהרכילות משחירה את פניו. אם כך, מוחל אני על הכבוד.'      

     ובכן שקספיר הבין שערך 'כבוד' הוא 'מלה', שפה, לכן לפלסטף הארצי החיים הביאולוגיים עדיפים על ערך 'כבוד' שהוא רק 'מלה'. שקספיר חי בתקופה שהערכים אבדו את משמעותם. עולם השפה קיים רק אם יש 'אמונה' קהלתית בו. אמנם שקספיר הפרגמטי ניסה להעלות ערכים דרך גיבורו הנרי ה-IV , אבל גם דבריו של גיבורו השלילי היו דבריו הוא.

     אמנם שקספיר לא פיתח משנה לשונית, אבל הוא הבין שעולם השפה, הערכים שלו הם מאד שבריריים. למרות ששקספיר רצה להאחז במציאות, ניסה לשדרג את מעמדו על-ידי קנית תאר אציל, בתוך תוכו הוא בז לכל הערכים האנושיים, התעלה עליהם. שקספיר הבין שזה העולם, אלו האנשים, אלו הם ערכים שהם רק מילים, למרות כל זה אין עולם אחר, אין אנשים אחרים, אין ערכים יותר מוחשיים מאשר ערכים לשוניים. שקספיר, למרות שלא היה מודע למהות השפה ככלי יצירה, איפשר לגיבוריו ליצור לעצמם עולם פנימי, עולם לשוני. אם שקספיר לא הבין במודעות את מהות השפה, בצורה אינטואיטיבית הוא הבין אותה.

     מאחר ששקספיר היה בסופו של דבר אדם פרגמטי, הוא השאיר מאחוריו ירושה חיובית. אבל שקספיר יכול להדגים לפנינו מה קורה כאשר 'אמונה' יציבה חסרה לקהילת אנשים.

     מעניין לציין ששקספיר בהבדל מדקרט, לא נאחז באלוהות מיטיבה כערבה לעולם. הוא בסופו של דבר השלים עם העולם האנושי כפי שהוא, כנראה כתוצאה של הבנה שאין עולם אחר. הוא לא השלים עם 'פלסטף' הארצי, חיים ביאולוגיים סתם לא תאמו עם מזגו.

    שקספיר הפרגמטי בהבדל מדקרט, לא הסתמך על אלוהות מיטיבה כערבה לעולם, הרי הוא ראה את הרצחנות בשם הדתות שהתחלפו במדינתו זו אחרי זו, שקספיר בחייו הפרטיים השלים עם העולם על הרע בו ועל הטוב בו, הוא לא הלך בדרכי גיבורו הספקן, המלט, גם לו בדרכו של 'פלסטף', הוא ראה במו עיניו שבני דורו הצעירים המשכילים, חניכי האוניברסיטאות המתהוללים מתו כולם צעירים, כיוון שלא היה להם עוגן להאחז בו, לו היתה להם 'אמונה' קיבוצית.

      באנגליה עצמה אחרי ההתפרקות של 'אמונה' קיבוצית, בזמנו של שקספיר, זמן קצר אחריו הפוריטנים השתלטו עליה, ואלו אימצו את 'ההשגחה', את האלוהות המיטיבה של קלווין, הערבה לעולם.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: