אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 190 – המח הקיבוצי, ה'

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 190 – המח הקיבוצי,ה'

      אמנם אנו יכולים להשוות את המהפכה המחשבתית שחוללו אברהם ובני דורו לתרבויות שקדמו למהפכה זו, לתרבות השומרית, המזופוטמית, החתית והמצרית, אבל לפני שנחזור במנהרת הזמן, ברצוני להשוות מהפכה זו לתרבות היוונית היותר מאוחרת, כיוון שהאחרונה בדרך כלל משמשת אנטיתזה למחשבת התנ"ך, וכיוון שהפילוסופיה שלה הפכה למודד לדיסציפלינה זו, ולכן מנעה מהדורות להתיחס למחשבת התנ"ך כפילוסופיה, בגלל הצמצום המכסימלי של עקרונותיה, בגלל שהיא בוטאה במשלים מטפוריים.

      אנו יכולים להתחיל בהשווה בין תולדות העברים לבין תולדות היוונים. העברים, כפי שמסופר בספר בראשית יצאו ממרכזים תרבותיים מפותחים, לכן אברהם ובני דורו יכלו לחולל מהפכה, כאנטיתזה  לתרבויות אלו, אנטיתזה לעקרונות שלהם.

      לעומת העברים שיצאו ממרכזים תרבותיים מפותחים, שהמציאו גם כתב, היוונים יצאו ממרכזים לא מפותחים, היו חסרים כתב, שאותו רכשו רק במאה השמינית לפני הספירה מהפיניקים, לא זכרו את ראשיתם. המסורת היוונית אם היתה, נשמרה בעל פה, אפילו יצירותיו של הומר נשמרו בעל פה, ונכתבו רק יותר מאוחר. מה שאנו לומדים מיצירותיו של הומר, יצירות שהפכו למח הקיבוצי של היוונים, לקוד התרבותי שלהם, שהם האמינו באלים שמושבם היה על האולימפוס,  שדמו מאד בתכונותיהם לבני אדם, רק שהם היו נצחיים. אבל אלים אלו היו מסוכסכים ביניהם, הם עצמם נשלטו על-ידי הגורל, נוסף לכך היתה אמונה בישות עוינת את האדם, 'המוירה', שסיכלה את מעשיהם של בני אדם.

     בלי ספק ש'המוירה' העיוורת המכשילה את האדם, היא התגלמות חוקי הקיום, שהם דטרמיניסטיים. היוונים גלמו חוקים אלו בדמותה של המוירה, שהיא כמו חוקים דטרמיניסטיים אלו, לא משתפת פעולה עם האדם, אף  עוינת אותו, אפילו מכשילה אותו. לפי אמונה יותר מאוחרת של איסכילוס, הרודוטוס ואפלטון, 'מוירה' היא זהה עם אלת 'הכרחיות', ובנותיה הן:Clotho, Lachesis, Atropos . לפי המסורת היותר מאוחרת הזו, כפי שכבר ראינו, גם אלי אולימפוס נשלטים על-ידי אלות ההכרחיות, אלות הגורל.  

      כל האמונות האלו מוכיחות שההשקפה היוונית סברה שקיים עולם דטרמיניסטי, או עולם של חוקי הקיום הדטרמיניסטיים. למעשה במילים אחרות, אפשר להגיד ש'דטרמיניזם' זהה עם 'גורל'. הרי בעולם של חוקי הקיום הדטרמיניסטיים, אין מקום לחופש כלשהו, אין מקום לחופש של האדם, חוקי הקיום הם גורליים לגביו.

     מה שקרה ביוון, שבמאות הששית והחמישית לפני הספירה, התפתחה בה תרבות פרגמטית, שעקרונותיה סטו מהמסורת הקדומה. אבל תרבות פרגמטית זו שהתפתחה ביוון לא חוללה מהפכה מחשבתית, נוסח אברהם, לא יצרה עולם בתוך עולם, עולם לשוני שחוקיו שונים מחוקי הקיום הדטרמיניסטיים, שהם מבוססים על אוטונומיה חלקית, לכן לא דטרמיניסטיים, לא גורליים.  ההתפתחות הפרגמטית הזו לא הובילה  להכרה מלאה, שאפשרית רק על בסיס אימוץ השפה היוצרת, שעל-ידה אפשר היה לחולל מהפכה מנוגדת לאמונות המסורתיות, אמונות בגורל. אבל גם תרבות פרגמטית זו, באה להתנגשות עם האמונות המסורתיות, אמונות בגורל, שאי אפשר לשנות אותן.

      התנגשות זו בין המסורת לבין ההתפתחות הפרגמטית החדשה, הולידה את עולם הטראגדיות. העולם הפרגמטי שיצר משטר דמוקראטי, חוקי חברה מתקדמים, הרגיש סתירה בין היכולת ליצור, אפילו אם היצירה לא היתה תוצר של הכרה מלאה בכלי שבסיוע שלו אפשר לבצע שינויים, לבין המסורת עם האמונה בגורליות, בדטרמיניזם.

      הסכיזואידיות בנפש היוונים הוליד את היצירה הטראגית, שלמעשה אין בה פיתרון. קביעתו של אריסטו שציפיה בטראגדיה מביאה לקתרזיס, הוא הסבר דחוק, הרי זה לא פותר את הבעיה. האדם טראגי היווני נשאר עם ההרגשה שהוא נמצא בעולם שגורל קובע את חייו, שאין ביכולתו לשנות דבר.

      אנחנו רק יכולים לראות את ההבדל בין ההשקפה התנ"כית לבין ההשקפה היוונית בכך, שבתנ"ך אין טרגדיה, הצדיק בסופו של דבר נשכר, גם אם הוא עובר נסיונות, כמו יוסף, משה או איוב. הרי בעולם של השגחה לא תיתכן טראגדיה.

      אבל לא כך בעולם היווני שלא הצליח ליצור לעצמו עולם בתוך עולם, עולם לשוני שבו לאדם אוטונומיה מוגבלת, רצון חופשי לנהל את חייו.

      אנחנו רואים שהקוסמולוגיה היוונית המסורתית, שהפכה למח הקיבוצי שלהם, הובילה את היוונים למבוי סתום. עולם זה שנשלט על-ידי גורל, דטרמיניזם לא השאיר לאדם מקום ל'אמונה' קיבוצית שאפשר ליצור עולם אנושי משופר, שאפשר ליצור עתיד. אפשר לראות בדבריו של סופוקלס בטראגדיה 'נשי טראקיס', את משבר האמון במסורת, את חוסר האונים של האדם היווני. וכך הוא אומר בטראגדיה זו:' סלחו לי כל האנשים והשגיחו במקרה זה ראיתן דברים ברשעות האלים הלא-סלחניים. אנו קוראים להם אבות לבנים והם מסתכלים למטה על הטראגדיה, ללא השתתפות בצער. העתיד נסתר מאתנו. זהו ההווה – צערנו, מי משגיח בו, בסבל האין סופי שהנו מנת חלקנו, והתוכחה של אלו אשר מרשים זאת. נשי טראקיס, הנכן חופשיות ללכת. ראיתן דברים מוזרים, את היד הקשה של המוות, צורות חדשות של כאב, סבל בלתי נדלה. וכל מה שראיתן הנו אלוהים.'   

     אפשר לראות מדבריו של סופוקלס שהיוונים אבדו את אמונם באיליהם, ולא רק זה, אנו רואים מדבריו של טראגיקון זה שהוא מבין שבעולם שנשלט על-ידי גורל, על ידי אלים עוינים לאדם, אי אפשר ליצור עתיד שהוא פרי 'אמונה קיבוצית' שלאדם אוטונומיה מסוימת.

      הדבר המוזר הוא שהפילוסופים שבאו אחרי הטראגיקונים, לא המציאו קוסמולוגיה חדשה, לא המציאו מח קיבוצי חדש שהיה מתאפשר רק אם הם היו מאמצים את השפה ככלי יצירה, נוסח התנ"ך. ההפך קרה. אפלטון ואריסטו שהמשיכו להאמין בעולם נצחי, בכלל טענו שהאדם בסך הכל הוא חקיין, כך טען אפלטון, שהאדם מחקה את האידיאות הנצחיות, כך טען אריסטו בספרו 'פואטיקה'. ואם העולם הוא נצחי והאדם הוא רק חקיין, אזי יש להשתלב בחוקי הטבע. לא בכדי אפלטון יצר מדינה אורגנית, שבה אפילו בני אדם הם אוטוכטוניים, ילידי אדמה, נוצרו ממתכות שונות, מעמדם נקבע לפי המתכת שממנה עוצבו. ברור שמדינה אורגנית נוסח אפלטון היא מדינת כח. ובאמת האידיאל של אפלטון היתה ספרטה הכוחנית.

      אריסטו מצא פתרון קצת שונה מזה של אפלטון, אף הוא האמין בעולם נצחי שבו אין שינויים, שבו רק תנועה מכח לפועל, שבו האלוהות היא 'מניע בלתי מונע', שאינה יוצרת את העולם, היא רק מנענעת אותו. השקפתו של אריסטו היתה לגמרי מכנית, הוא אפילו רצה לעצור את הזמן בקבעו נוסחה: Nunc Stans , הווה נצחי, סטטיות.

      לא רק אפלטון שנא את הרקליטוס שדיבר שהעולם נמצא בזרימה מתמדת, הוא העדיף את העולם הסטטי של פרמנידס, גם אריסטו רצה את אותו הדבר לעצור את העולם, להפוך אותו לסטטי.

    לא בכדי תלמידו של אריסטו היה אלכסנדר מוקדון הכוחני, שכיבושיו פתחו תקופה חדשה, את התקופה ההלניסטית. יורשי אלכסנדר הדיאדוכים מצאו פתרונות במלחמות זה עם זה.

     התרבות היוונית הסתבכה בפרדוכסים, מאחר שלא שאלה את השאלה החשובה ביותר, מהו אותו כלי המאפשר לאדם ליצור, הרי הם יצרו ויצרו. התכחשותם למהותם היחודי, שהינם בני לשון, הוביל אותם לאפשרות היחידה שנשארת במקרה כזה, אימוץ אמצעי הכח, רצון להשתלב בחוקי הטבע. לרשות האדם האורגני, האדם כחלק מהטבע, עומד רק אמצעי הכח, הוא מאבד את כל היתרונות שהשפה מעניקה לאדם, גם את ה'אמונה' שהיא היא מאפשרת יצירת 'עתיד'.

       אנחנו רואים לאיזו פרדוכסים האדם נקלע אם הוא לא מרפה מאמונתו שהעולם הוא נצחי, אזי הוא מוותר על אבולוציה, במקרה כזה לא נשאר לאדם תפקיד. מתת השפה המיחדת אותו מתיתרת, ואם כך, הוא רק יכול לסגת למצב התפתחותי קודם, להיות חלק מחוקי הטבע, יכול להיות אורגני. רצון לנצחיות מיתרת גם את הבריאה, לא בכדי האלוהות של אריסטו היא 'המניע הבלתי מונע', ישות מכנית שלא בוראת את העולם, רק מנענעת אותו. בהסתבכות מחשבתית כזו האדם עדיין לא מוותר על קיומו, קיום שהוא נסיגה לשלב התפתחותי קודם, ללא שפה ויתרונותיה. אדם הנסוג לשלב התפתחותי קודם האמצעי שלו הוא אמצעי הכח כמו לחיות         

     ואם האדם הופך חלק  מחוקי הטבע, הוא מאבד את יכולת ה'אמונה', המלכדת קבוצות אנשים, מאבד את יכולת יצירת 'עתיד' המבוסס על דגמים לשוניים קודמים שאפשר להשליך אותם קדימה המבוססים על 'אמונה קיבוצית'.

      מה שמבדיל את היוונים הקלאסיים משאיפות לאורגניות יותר מאוחרת, שהם לא הכירו את תרבות התנ"ך, לכן יש הבדל בינם לבין הלותרנים המאוחרים שאף הם רצו להיות אורגניים, אבל אחרונים אלו נטיותיהם היו תוצר מרד במורשת התנ"כית ולכן היו הרבה יותר אגרסיביים, על כך נמשיך בהמשך.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: