אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 195 – המח הקיבוצי, י'

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 195 – המח הקיבוצי, י'

       האם המח הקיבוצי האנגלי נוצר כבר בשנת 1215 , עם הגשת מסמך חוקתי של ברוני אנגליה למלך ג'ון? הרי מסמך זה, גם אם לא ראו בו רפורמציה, מרד נגד הכנסיה הקאתולית, מסמך חוקתי הווה מרד כזה. ומדוע כך? הרי התיאולוגיה של הכנסיה הקאתולית שהיתה מבוססת על הבשורה של השליח פאול, הניחה שיש לבטל חוקה, שבמלכות שמים העתידה להתגשם, לא יהיה צורך בחוקים. אמנם השליח פאול בעיקר התכוון לבטל את ההלכה היהודית, את חוקי התנ"ך, אבל כל השקפתו היתה מבוססת על ביטול 'ההבדלה', שרק היא מאפשרת יצירת חוקה.

     ואם כך, הרי הצגת ה-Magna Carta, לפני מלך אנגליה, ג'ון, היא מרד בהשקפה זו של השליח פאול, מסמך זה הוא מרד נגד הכנסיה הקאתולית. בדרך כלל לא מציינים את המסמך

הזה כמרד נגד הכנסיה הקאתולית, אבל אם אנו רוצים להבין מדוע אנגליה התפתחה בצורה שונה מארצות אחרות באירופה, עוד טרם הרפורמציה, אנו צריכים ליחס את זה למסמך חוקתי זה. כתוצאה ממסמך חוקתי זה נוצר גם הפרלמנט האנגלי. וגם אם אין שום איזכור במסמך זה לשפה היוצרת, הרי ללא שפה לא קיימת חוקה.

      אמנם חוקות היו קיימות כבר אצל השומרים, הם היו קיימות במזופוטמיה, ביחוד מתיחסים לחוקת חמורבי האמורי. אבל חוקות אלו היו תוצר אינטואיציה פרגמטית, במסמך המגנה קרטה יש יותר מודעות, גם אם אין התיחסות לשפה. מסמך זה לא נוצר כמו במדינות של העולם העתיק ע"י מלך, חוקה שנכפתה על האוכלוסיה, הוא נוצר על-ידי ברונים שראו את עצמם בעלי זכויות. חוקה זו, גם אם אין איזכור בה לכך, דומה לעשרת הדיברות, שלפי מה שמסופר בספר 'שמות', קבלו את הסכמת העברים לתקפתה.

     עובדה היא שבהשפעת המסמך הזה, המגנה קרטה, אנו מוצאים באנגליה טרם הרפורמציה, הוגים נומינליסטיים, כמו אוקם, היוצא נגד ההשקפה היוונית שהעולם הוא נצחי, וטוען שלפי המסופר בתנ"ך אלהים רצה להשמיד את העולם בזמן המבול, ז.א. שקיומו של העולם תלוי ברצונו של האלוהות.

     אפשר להגיד בקיצור, שהנטיה של ההוגים האנגליים לנומינליזם, הזימה את ההשקפה הראליסטית, נוסח אפלטון, שהניחה שלאידיאות קיום עצמאי, בעוד שהנומינליסטים, בדומה להשקפה התנ"כית ראו בשמות רק כינוי לדברים מוחשיים, שללו קיום עצמאי לשמות. אנו עדיין לא מוצאים אצל הנומינליסטים האנגליים המוקדמים אלו השקפה כפי שאנו מוצאים אצל הובס, שהאדם יוצר את עולמו, מבלי שהוא אומר מפורשות שהוא יוצר אותו באמצעות השפה, למרות שהוא סבר שחשיבה אנושית תיתכן רק באמצעות השפה. במשנת הובס נדון בהמשך.

     ההתפתחות הנומינליסטית אצל ההוגים האנגליים החל עם אוקם, שחי בתחילת המאה ה-14 , ומת כנראה במגפה השחורה שהשתוללה בכל אירופה, היא מצביעה על כך שכבר בתקופה קדומה זו המחשבה האנגלית הושפעה מהתנ"ך, אוקם לימד את כתבי הקודש באוכספורד. לנומינליסטים לא היתה הבנה ממשית בפילוסופית השפה, כפי שזה התבטא במשלים הפילוסופיים הלשוניים של התנ"ך, אבל אפילו ההבנה הזו ששמות צריכים להיות מחוברים לישויות מוחשיות, ואין להם קיום עצמאי, מצביע על כך שהיתה להם אינטואיציה לשונית. הנומינליסטים מאחר שלא היתה להם הבנה ממשית של פילוסופית השפה, הם גם לא הבינו שהשפה מעניקה שמות לא רק לישויות מוחשיות, אלא גם לפעולות. ואם היא מעניקה שמות לפעולות, היא הופכת אותן לאלגוריתמים, כלים המסוגלים ליצור. אבל גם ההבנה החלקית הזו של אוקם את מחשבת התנ"ך גרמה לכך שהכנסיה הקאתולית ראתה בו מורד, ורדפה אותו.

      אנחנו יכולים לראות שאנגליה כתוצאה מחוקה זו, מ'המח הקיבוצי' הזה, התפתחה בצורה שונה מהלותרניות שהיתה תוצר הרפורמציה של לותר. עלינו כאן להזכיר את העובדה   שהדרמטורג מרלו  בן תקופתו של שקספיר, אף הוא המחיז את הסיפור שרווח בתקופתו על האלגימאי ד"ר פאוסטוס, ונראה איך התיחסה הצנזורה האנגלית החוקתית לסיום שהוא נתן לדרמה זו.

     הסיפור על האלכימאי ד"ר פאוסטוס התפרסם בגרמניה בתקופת הרפורמציה, ד"ר פאוסטוס היה דמות חצי היסטורית, רבים ממתנגדי לותר ראו בדמות זו את דמותו של לותר. אבל הסיפור הזה הגיע גם לאנגליה וכפי שראינו, מרלו המחיז אותו. לפי מבקר במאה הקודמת, בשם וויליאם סימפסון, מרלו נתן סיום לדרמה שלו, סיום דומה לזה שגיתה יותר מאוחר נתן לו, שהגיבור השלילי הזה לא נענש. אבל במקרה מרלו שחי באנגליה, הצנזורים הכריחו אותו לשנות את סוף הדרמה ולהעניש את החוטא. אנחנו רואים שכבר במאה ה-16 הצנזורים האנגליים הבינו שסיום דרמה כזו מבלי להעניש את הגיבור החוטא יהיה לו השפעה שלילית על הקהל האנגלי.

    ממקרה זה של דרמת מרלו, והצווי של הצנזורים לשנות את הסיום, אנו רואים שאנגליה היתה כבר מדינת חוק, ובמדינת חוק אחד הכורת ברית עם השטן בהכרח נענש.

      בתקופתו של מרלו וגם של שקספיר, בשלהי המאה ה-16 , השפעתו של קלווין עדיין לא היתה ממשית באנגליה. השפעתו של קלווין היתה יותר מאוחרת בתקופת מלחמת הדת באנגליה, ביחוד היתה השפעתו של קלווין בסקוטלנד. אבל מי שקורה את כתביו התיאולוגיים של המשורר מילטון, נוכח לדעת שהוא היה עוד יותר קרוב לתנ"ך מאשר קלווין. זאת אומרת שבאנגליה התפתחה תיאולוגיה שונה לגמרי מאשר בגרמניה בהשפעת לותר.

      אנו גם יכולים ללמד על השקפתו התיאולוגית של מילטון מהדרמות שלו, 'גן העדן האבוד' ו'גן העדן המוחזר'. לא כאן המקום לנתוח של יצירות אלו, אלא שיש להדגיש שלפי הדרמות של מילטון ה'שטן' המורד באלוהות, בסופו של דבר מנוצח על-ידה. ברור שסיום כזה למרד של ה'שטן' מצביע על השקפה קוטבית לזו של לותר וממשיכו גיתה, שאצלם, ה'שטן' או מפיסטו נעשה הבן האהוב של האלוהות, כפי שזה  בפרולוג של גיתה בדרמת 'פאוסט'.

      התפתחות זו באנגליה לא היתה מושפעת מתיאולוגית קלווין, אלא התפתחות עצמאית. יש לשער שמילטון פיתח את התיאולוגיה שלו בצורה עצמאית. ברור מקורות מלחמות הדת באנגליה במאה ה-17 שהשפעת קלווין היתה שם רבה. הסקוטים שנלחמו ראו את עצמם כ'בני ברית'.

      אבל אפילו לפני מלחמות הדת באנגליה במאה ה-17, אנו יכולים לראות אפילו ביצירות שקספיר, שלפי המחקרים החדשים היה אפילו קאתולי בסתר, יש אצלו כבר השתחררות מהירושה היוונית, שהיתה תוצאה מהמחשבה הנומינליסטית שהתפתחה באנגליה. אנו עדים לכך שבטראגדיות של שקספיר, הגיבורים אינם כלי משחק של 'גורל', כפי שהיו הגיבורים היווניים בטראגדיות היווניות. גיבורי הטראגדיות האלו פעלו מתוך דחף של תאווה, או פעלו מתוך שיקול דעת מוטעית, ולא גורל דטרמיניסטי הוביל אותם בהתנהגות שלהם. המלט שוקל אם כדאי או לא כדאי להיות לאור חולשות בני אדם מסביבו, הוא לא מריונטה של גורל כמו למשל אדיפוס או גיבורים אחרים של טראגדיות יווניות.

      אם הגיבורים היווניים בטראגדיות היווניות היו חלק מעולם דטרמיניסטי, גיבורי הטראגדיות של שקספיר הם כבר תוצר של עולם לשוני בתוך העולם הדטרמיניסטי, הגיבורים פועלים לפי השיקולים שלהם, לעתים שיקולים מוטעים. המלט יכול לבחר ולהיות או יכול לוותר על החיים, לוותר על הקיום שאינו נראה לו. בהבדל ממנו אדיפוס הרוצה לברח מהגזרה שנגזרה עליו וזו רודפת אותו, היא כופה עליו התנהגות שהוא רצה להמנע ממנה.

     אנחנו רואים שעולמו של שקספיר שונה מעולמם של הטראגיקונים היווניים. יש להניח שהרעיונות והעקרונות התנ"כיים חדרו לעולם המערבי הנוצרי, למרות שתחילת הנצרות התבססה על מרד נגד רעיונות אלו. השפעה תנ"כית זו פעלה ביחוד באנגליה,  וה-Magna Carta , הנומינליסטים האנגליים מצביעים על כך.

      ואם רעיונות תנ"כיים השפיעו על העולם הנוצרי, ברפורמציה עצמה שוב חל פילוג, לותר מרד בכל הערכים התנ"כיים, וכפי שנראה בהמשך, קלווין חזר לרוב עקרונות התנ"ך. אבל אנגליה בהדרגתיות, מבלי מודעות לשונית ברורה, חזרה לעולם הלשוני, עולם לשוני בתוך העולם הדטרמיניסטי. המלט בחר בגורלו, בהבדל מאדיפוס שהגורל הכריע אותו.

      על קלווין והשפעתו, בשעור הבא.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 195 – המח הקיבוצי, י'

       האם המח הקיבוצי האנגלי נוצר כבר בשנת 1215 , עם הגשת מסמך חוקתי של ברוני אנגליה למלך ג'ון? הרי מסמך זה, גם אם לא ראו בו רפורמציה, מרד נגד הכנסיה הקאתולית, מסמך חוקתי הווה מרד כזה. ומדוע כך? הרי התיאולוגיה של הכנסיה הקאתולית שהיתה מבוססת על הבשורה של השליח פאול, הניחה שיש לבטל חוקה, שבמלכות שמים העתידה להתגשם, לא יהיה צורך בחוקים. אמנם השליח פאול בעיקר התכוון לבטל את ההלכה היהודית, את חוקי התנ"ך, אבל כל השקפתו היתה מבוססת על ביטול 'ההבדלה', שרק היא מאפשרת יצירת חוקה.

     ואם כך, הרי הצגת ה-Magna Carta, לפני מלך אנגליה, ג'ון, היא מרד בהשקפה זו של השליח פאול, מסמך זה הוא מרד נגד הכנסיה הקאתולית. בדרך כלל לא מציינים את המסמך

הזה כמרד נגד הכנסיה הקאתולית, אבל אם אנו רוצים להבין מדוע אנגליה התפתחה בצורה שונה מארצות אחרות באירופה, עוד טרם הרפורמציה, אנו צריכים ליחס את זה למסמך חוקתי זה. כתוצאה ממסמך חוקתי זה נוצר גם הפרלמנט האנגלי. וגם אם אין שום איזכור במסמך זה לשפה היוצרת, הרי ללא שפה לא קיימת חוקה.

      אמנם חוקות היו קיימות כבר אצל השומרים, הם היו קיימות במזופוטמיה, ביחוד מתיחסים לחוקת חמורבי האמורי. אבל חוקות אלו היו תוצר אינטואיציה פרגמטית, במסמך המגנה קרטה יש יותר מודעות, גם אם אין התיחסות לשפה. מסמך זה לא נוצר כמו במדינות של העולם העתיק ע"י מלך, חוקה שנכפתה על האוכלוסיה, הוא נוצר על-ידי ברונים שראו את עצמם בעלי זכויות. חוקה זו, גם אם אין איזכור בה לכך, דומה לעשרת הדיברות, שלפי מה שמסופר בספר 'שמות', קבלו את הסכמת העברים לתקפתה.

     עובדה היא שבהשפעת המסמך הזה, המגנה קרטה, אנו מוצאים באנגליה טרם הרפורמציה, הוגים נומינליסטיים, כמו אוקם, היוצא נגד ההשקפה היוונית שהעולם הוא נצחי, וטוען שלפי המסופר בתנ"ך אלהים רצה להשמיד את העולם בזמן המבול, ז.א. שקיומו של העולם תלוי ברצונו של האלוהות.

     אפשר להגיד בקיצור, שהנטיה של ההוגים האנגליים לנומינליזם, הזימה את ההשקפה הראליסטית, נוסח אפלטון, שהניחה שלאידיאות קיום עצמאי, בעוד שהנומינליסטים, בדומה להשקפה התנ"כית ראו בשמות רק כינוי לדברים מוחשיים, שללו קיום עצמאי לשמות. אנו עדיין לא מוצאים אצל הנומינליסטים האנגליים המוקדמים אלו השקפה כפי שאנו מוצאים אצל הובס, שהאדם יוצר את עולמו, מבלי שהוא אומר מפורשות שהוא יוצר אותו באמצעות השפה, למרות שהוא סבר שחשיבה אנושית תיתכן רק באמצעות השפה. במשנת הובס נדון בהמשך.

     ההתפתחות הנומינליסטית אצל ההוגים האנגליים החל עם אוקם, שחי בתחילת המאה ה-14 , ומת כנראה במגפה השחורה שהשתוללה בכל אירופה, היא מצביעה על כך שכבר בתקופה קדומה זו המחשבה האנגלית הושפעה מהתנ"ך, אוקם לימד את כתבי הקודש באוכספורד. לנומינליסטים לא היתה הבנה ממשית בפילוסופית השפה, כפי שזה התבטא במשלים הפילוסופיים הלשוניים של התנ"ך, אבל אפילו ההבנה הזו ששמות צריכים להיות מחוברים לישויות מוחשיות, ואין להם קיום עצמאי, מצביע על כך שהיתה להם אינטואיציה לשונית. הנומינליסטים מאחר שלא היתה להם הבנה ממשית של פילוסופית השפה, הם גם לא הבינו שהשפה מעניקה שמות לא רק לישויות מוחשיות, אלא גם לפעולות. ואם היא מעניקה שמות לפעולות, היא הופכת אותן לאלגוריתמים, כלים המסוגלים ליצור. אבל גם ההבנה החלקית הזו של אוקם את מחשבת התנ"ך גרמה לכך שהכנסיה הקאתולית ראתה בו מורד, ורדפה אותו.

      אנחנו יכולים לראות שאנגליה כתוצאה מחוקה זו, מ'המח הקיבוצי' הזה, התפתחה בצורה שונה מהלותרניות שהיתה תוצר הרפורמציה של לותר. עלינו כאן להזכיר את העובדה   שהדרמטורג מרלו  בן תקופתו של שקספיר, אף הוא המחיז את הסיפור שרווח בתקופתו על האלגימאי ד"ר פאוסטוס, ונראה איך התיחסה הצנזורה האנגלית החוקתית לסיום שהוא נתן לדרמה זו.

     הסיפור על האלכימאי ד"ר פאוסטוס התפרסם בגרמניה בתקופת הרפורמציה, ד"ר פאוסטוס היה דמות חצי היסטורית, רבים ממתנגדי לותר ראו בדמות זו את דמותו של לותר. אבל הסיפור הזה הגיע גם לאנגליה וכפי שראינו, מרלו המחיז אותו. לפי מבקר במאה הקודמת, בשם וויליאם סימפסון, מרלו נתן סיום לדרמה שלו, סיום דומה לזה שגיתה יותר מאוחר נתן לו, שהגיבור השלילי הזה לא נענש. אבל במקרה מרלו שחי באנגליה, הצנזורים הכריחו אותו לשנות את סוף הדרמה ולהעניש את החוטא. אנחנו רואים שכבר במאה ה-16 הצנזורים האנגליים הבינו שסיום דרמה כזו מבלי להעניש את הגיבור החוטא יהיה לו השפעה שלילית על הקהל האנגלי.

    ממקרה זה של דרמת מרלו, והצווי של הצנזורים לשנות את הסיום, אנו רואים שאנגליה היתה כבר מדינת חוק, ובמדינת חוק אחד הכורת ברית עם השטן בהכרח נענש.

      בתקופתו של מרלו וגם של שקספיר, בשלהי המאה ה-16 , השפעתו של קלווין עדיין לא היתה ממשית באנגליה. השפעתו של קלווין היתה יותר מאוחרת בתקופת מלחמת הדת באנגליה, ביחוד היתה השפעתו של קלווין בסקוטלנד. אבל מי שקורה את כתביו התיאולוגיים של המשורר מילטון, נוכח לדעת שהוא היה עוד יותר קרוב לתנ"ך מאשר קלווין. זאת אומרת שבאנגליה התפתחה תיאולוגיה שונה לגמרי מאשר בגרמניה בהשפעת לותר.

      אנו גם יכולים ללמד על השקפתו התיאולוגית של מילטון מהדרמות שלו, 'גן העדן האבוד' ו'גן העדן המוחזר'. לא כאן המקום לנתוח של יצירות אלו, אלא שיש להדגיש שלפי הדרמות של מילטון ה'שטן' המורד באלוהות, בסופו של דבר מנוצח על-ידה. ברור שסיום כזה למרד של ה'שטן' מצביע על השקפה קוטבית לזו של לותר וממשיכו גיתה, שאצלם, ה'שטן' או מפיסטו נעשה הבן האהוב של האלוהות, כפי שזה  בפרולוג של גיתה בדרמת 'פאוסט'.

      התפתחות זו באנגליה לא היתה מושפעת מתיאולוגית קלווין, אלא התפתחות עצמאית. יש לשער שמילטון פיתח את התיאולוגיה שלו בצורה עצמאית. ברור מקורות מלחמות הדת באנגליה במאה ה-17 שהשפעת קלווין היתה שם רבה. הסקוטים שנלחמו ראו את עצמם כ'בני ברית'.

      אבל אפילו לפני מלחמות הדת באנגליה במאה ה-17, אנו יכולים לראות אפילו ביצירות שקספיר, שלפי המחקרים החדשים היה אפילו קאתולי בסתר, יש אצלו כבר השתחררות מהירושה היוונית, שהיתה תוצאה מהמחשבה הנומינליסטית שהתפתחה באנגליה. אנו עדים לכך שבטראגדיות של שקספיר, הגיבורים אינם כלי משחק של 'גורל', כפי שהיו הגיבורים היווניים בטראגדיות היווניות. גיבורי הטראגדיות האלו פעלו מתוך דחף של תאווה, או פעלו מתוך שיקול דעת מוטעית, ולא גורל דטרמיניסטי הוביל אותם בהתנהגות שלהם. המלט שוקל אם כדאי או לא כדאי להיות לאור חולשות בני אדם מסביבו, הוא לא מריונטה של גורל כמו למשל אדיפוס או גיבורים אחרים של טראגדיות יווניות.

      אם הגיבורים היווניים בטראגדיות היווניות היו חלק מעולם דטרמיניסטי, גיבורי הטראגדיות של שקספיר הם כבר תוצר של עולם לשוני בתוך העולם הדטרמיניסטי, הגיבורים פועלים לפי השיקולים שלהם, לעתים שיקולים מוטעים. המלט יכול לבחר ולהיות או יכול לוותר על החיים, לוותר על הקיום שאינו נראה לו. בהבדל ממנו אדיפוס הרוצה לברח מהגזרה שנגזרה עליו וזו רודפת אותו, היא כופה עליו התנהגות שהוא רצה להמנע ממנה.

     אנחנו רואים שעולמו של שקספיר שונה מעולמם של הטראגיקונים היווניים. יש להניח שהרעיונות והעקרונות התנ"כיים חדרו לעולם המערבי הנוצרי, למרות שתחילת הנצרות התבססה על מרד נגד רעיונות אלו. השפעה תנ"כית זו פעלה ביחוד באנגליה,  וה-Magna Carta , הנומינליסטים האנגליים מצביעים על כך.

      ואם רעיונות תנ"כיים השפיעו על העולם הנוצרי, ברפורמציה עצמה שוב חל פילוג, לותר מרד בכל הערכים התנ"כיים, וכפי שנראה בהמשך, קלווין חזר לרוב עקרונות התנ"ך. אבל אנגליה בהדרגתיות, מבלי מודעות לשונית ברורה, חזרה לעולם הלשוני, עולם לשוני בתוך העולם הדטרמיניסטי. המלט בחר בגורלו, בהבדל מאדיפוס שהגורל הכריע אותו.

      על קלווין והשפעתו, בשעור הבא.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 194 – המח הקיבוצי, ט'

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 194 – המח הקיבוצי, ט'

      ראינו שהלותרניות, מאז לותר עד גיתה יצרו מח-קיבוצי, מבוסס על 'כח-מאגי'. נשאלת השאלה האם אפשר לראות נוסחה כזאת כ'מח-קיבוצי', הרי מח-קיבוצי צריך להיות מבוסס על נוסחה לשונית שהאדם או קהילה נאחזים בה כעוגן. העולם האנושי מבוסס על התוספת הלשונית שהאבולוציה ציידה בו את האדם. אם האדם מוותר על המתת הזו, השפה, הוא חוזר למצב חייתי. ראינו שגיתה שלל את ה'דבר', השפה כבסיס העולם האנושי, הוא רצה בפעילות כוחנית, גיבורו רצה להדמות לאיתני הטבע.

     אם ככה לא יפלא שהרייך השלישי שנוצר על בסיס הנוסחה הזו שאותה יצר גיתה בדרמה שלו 'פאוסט', האריך רק שתים עשרה שנה. הרי לאנשי הרייך השלישי לא היה במה להיאחז. אנחנו בהקשר זה יכולים להצביע על הקוסמולוגיה המזופטמית, 'אנומה אליש', לפיה האל הצעיר מרדוך ברא את העולם בבתרו את אלת התהום תיאמת. ובכן, בריאה כוחנית. אבל בהמשך המיתוס הקוסמולוגי הזה, מרדוך מנכס לעצמו חמישים שמות. המזופוטמים באינטואיציה הבינו שהעולם האנושי מבוסס על 'שמות', על שפה. הם לא הצליחו ליצור קוסמולוגיה שאנו מוצאים בפרק א' של ספר בראשית, לפיה האלוהות בראה את העולם בסיוע 'הגדים', שפה. אבל הם הבינו שלמען קיום העולם האנושי יש צורך ב'שמות', בשפה.

      כנראה לא לותר ולא גיתה הבינו מה שהמזופוטמים הבינו, הם שללו את ה'דבר', את השפה היוצרת את עולמו של האדם, הם נשארו בריקנות. מעניין כאן להזכיר הוגה דעות אנטישמי, לגרד, שלמרות שלילתו את הירושה התנ"כית, הבין שלותר השאיר לחסידיו 'ריקנות'. אבל גם תומס מאן באחור, במשך מלחמת העולם השניה, הבין שהתיאולוגיה של לותר בלבושה המומחז ביצירת 'פאוסט', הוליכה את גרמניה למפלתה. לא כאן המקום להרחיב מה שבאחור אנשים,  כמו לגרד, מקס וובר ותומס מאן הבינו, אבל עלינו לעסוק מה משמעות 'מח קיבוצי', שהוא עוגן לשוני.

      כל עולמו של האדם, לא של גופו הביאולוגי, מבוסס על 'שמות', על שפה נעלמת, שהאדם צריך להחזיק בה כבחופה, ואם הוא מפקפק בתקיפות השמות, בערכים ומוסדות שהשפה הנעלמת יוצרת, הוא צריך את הסיוע של קהילה, שאכן העוגנים הלשוניים הם עולמו. ההבנה הזו היתה חלקם של אלו שחברו את הקוסמולוגיה בפרק א' של ספר בראשית, היום מדע האינפורמציה מאשש את ההבנה הזו, הוא יודע שהעולם מבוסס  על אינפורמציה, גם אם הוא לא מרחיב את הדיבור על כך שעולמו של האדם מבוסס על 'שפה'. מדע האינפורמציה אינו מצביע על כך שהשפה היא טרנספורמציה של אינפורמציה, שהמח  הפלאי מבצע, כפי שהוא מבצע טרנספורמציות לפוטונים והופך אותם לראיה, כפי שהוא קולט את גלי הקול ועושה להם טרנספורמציה, כך הוא מצייד את האדם ביכולת שמיעה.

      אבות העברים באינטואיציה הבינו מה שמדע האינפורמציה לא מבין, שהאדם מחובר ל'דעת', אינפורמציה יקמומית, הם הבינו את זה, גם אם הם עדיין לא ידעו שהמח הוא הוא מרכז החשיבה, יותר נכון, שהמח שלא ידעו עליו, הוא טרנספורמטור של יסודות ביקום לצורכי האדם.

      תמיד מועלית השאלה אם הרייך השלישי היה יכול להתקיים, אם הוא היה מאפשר למדענים שלו לפתח את פצצת האטום. התשובה היא, שגם במקרה כזה 'רייך אלף השנה' לא היה יכול להתקיים, כיוון שלא היה לו במה להאחז. במקרה כזה הוא היה מצליח לפוצץ את העולם בלבד.

      אם גרמניה היום מתקיימת, הרי זה כיוון שהיא אימצה את תרבותם של אלו שניצחו אותה.

      עלינו לחזור ולשאל מדוע העולם הפרוטסטנטי לא עמד על ההבדל בין הלותרניות לבין הקלוויניזם. כמעט שאין תשובה לעיוורון זה שנמשך כשלוש מאות שנה. ההסבר היחידי יכול להיות שהעולם הפרוטסטנטי שהסתמך על תיאולוגית קלווין, האמין להצהרות השקרריות של לותר שהוא מסתמך על כתבי הקודש, שהוא ממשיכו של השליח פאול. הם כמובן לא קראו את כתביהם של אלו שיצרו את הקוסמולוגיה השלילית, לא קראו את כתביהם של שני האנשים, לותר וגיתה, לפיהם אלוהות שלילית כוחנית-מאגית, השטן או מפיסטו שולטים בעולם, והאמצעי שלהם הוא 'כח-מאגי'  

      אבל קיימת סיבה נוספת לעיוורון של העולם הפרוטסטנטי הקלוויניסטי, ויש גם כאן להוסיף את עיוורונם של יהודים. הסיבה הנוספת היא שעד היום מחוץ לפיתוח פילוסופית השפה במשלים התנ"כיים, אנשים לא מודעים לחשיבות השפה, שמות, כעוגנים לתחזוק העולם האנושי. לכן הם לא עמדו על הסכנה בהכרזה כזו שאנו מוצאים ביצירת 'פאוסט', שלא ה'דבר', השפה היא הראשית, אלא מעשה כוחני, מעשה מאגי.

  בהקשר זה כדאי לנו לעמד על המושג 'אנטי-שמיות'. אם אנו מתרגמים מושג זה לשפה רגילה, הרי 'אנטי' -'שמיות', הוא אנטי שפה. האנטישמים באינטואיציה הבינו שבני 'שם', ה'עברים', מחברי משלי התנ"ך על השפה, הם מקור השפה, שכבר השליח פאול ניסה לנטרל, שפה זו של העברים, של התנ"ך, הוא מקור המוסר האנושי, המוסר הנבואי. האנטישמים האלו רצו ורוצים ב'כוחנות-מאגית' של פאוסט, המוסר הנבואי הוא מכשול לרצון ההתפרצות שלהם, כפי שזה קרה ברייך השלישי.

     אפילו הצדיק קאנט, שיהודים טובים מעריצים אותו עד היום הזה, יצא נגד המוסר התנ"כי. גם היהודי המומר מרכס יצא בדומה לשליח פאול נגד 'הניכור', שהוא אותה הבדלה שחוה ואדם רוכשים מ'עץ הדעת'. כל שלילת השפה פירושה שהאדם רוצה לסגת למצב החיתי כאשר לרשותו עמד אמצעי ה'כח', שהוא חושב שיש לו  יכולת 'מאגית'.

     לא בכדי אנשי הרייך השלישי שללו שמות מהיהודים במחנות המוות. האדם, מחוץ להיותו גוף ביאולוגי, הוא 'שם' שמקבע את זהותו. כישות שמית, לרשותו של האדם עומד כלי השפה שדרכו הוא יוצר את עולמו, יחד עם הקהילה הערבה לו.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 193 – המח הקיבוצי, ח'

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 193 – המח הקיבוצי, ח' 

   לותר לא השלים תיאוריה מושלמת שתשמש  כ'מח קיבוצי' של הלותרנים, כיוון שהוא לא העיז לצאת לגמרי נגד הנצרות, וכפי שראינו הוא טען כל הזמן שהוא ממשיכו של השליח פאול וכן  מסתמך על כתבי הקודש. לותר עשה כך כיוון שפחד שיוכרז מין, ואזי הכנסיה יכולה לדון אותו למוות. לכן לותר לא יצר קוסמולוגיה מושלמת שיכלה להחליף את הישנה, ההכרזה שלו בספרו 'העדר רצון חופשי' שהשטן הוא נסיך העולם הנגלה, לא יכול היה לשמש במקום קוסמולוגיה נוצרית מושלמת. לכן היה צורך באדם נוסף שישלים את מלאכתו של לותר, ואדם כזה נמצא, הוא היה המשורר גיתה, כמאתים שנה אחרי תחילת הרפורמציה, שיצר קוסמולוגיה חדשה לגמרי.

    פחד מצד הכנסיה הקאתולית כבר לא היה לגיתה, כיוון שבינתים הרפורמציה גרמה להחלשת הכנסיה, ותוצאות הרפורמציה היו כבר עובדה קיימת. לכן גיתה העיז לעשות את כל מה שלותר לא העיז. ויכול להיות שגם לא היתה ברורה לו מטרתו. מספיק אם אנו קוראים את ההקדמה  של גיתה ליצירתו 'פאוסט', את הפרולוג שלו, כדי להיווכח שאנו נמצאים כבר בעולם משוחרר מהנצרות בכללה. כאן בפרולוג לפנינו סדר חדש. האל, האב הוא מעין  ישות נלעגת, והוא דווקא מחבב ומאמץ את בנו 'מפיסטו', גלגולו של השטן של לותר. מקומו של ישוע נעדר לגמרי. גם המלאכים המופיעים בקרבת אלוהות נלעגת זו הן בדומה לה נלעגים.

       האלוהות הנלעגת שולחת את בנה חביבה, מפיסטו, לזרז את בני האדם המתעצלים במעשיהם. עלינו להזכיר כאן, שבהמשך,  המעמד בין האלוהות למפיסטו,  רוצה להיות חקוי  ליצירת 'איוב',  לשיח ביצירה זו בין אלהים לשטן. בהקשר לחקוי זה מוזכר שמו של 'פאוסט', שהנו התגלמות האדם הסובל. פאוסט בהבדל מאיוב לא פקדו אותו אסונות, אלא שהוא התגלמות האדם המורד בהגבלות שהקיום מטיל עליו, הגבלות של הסדר האנושי.

     קשה בהקשר המצומצם של בלוג  להרחיב על כל יצירתו של גיתה, פאוסט, לכן נצטמצם בעיקרי הדברים. ברור שגיתה יצר כאן קוסמולוגיה חדשה, שבמקום הבן, ישוע, הוא המליך בעקבותיו של לותר, את הבן האהוב על האלוהות, את מפיסטו, שעליו הושמה המשימה לפתר את בעיותיו של פאוסט התגלמות האדם. לותר לא השלים את מלאכתו, הוא לא הציע פתרון במקום הפתרון של השליח פאול, שהציע שינוי סדרי עולם. גיתה שהמחיז את רעיונותיו של לותר, מציע פתרון לאדם הסובל, לאדם המורד, הפתרון הוא ברית בין מפיסטו לפאוסט, במקום ה'ברית החדשה' של ישוע. ברית חדשה זו צריכה לפתור את מצוקת האדם שהקיום מטיל עליו הגבלות.

    ובכן, אם השליח פאול רצה לשנות סדרי עולם למען שחרור האדם מגורל מוות, כאן לפנינו גאולה חדשה, הענקת משאלות האדם לחופש מהגבלות קיומיות, ועל הגיבור למען ישיג את משאלותיו אלו, למשכן את נפשו.

     אבל טרם כריתת הברית החדשה הזו בין מפיסטו לבין פאוסט, אנו פוגשים את הגיבור הזה, המבין שעליו להזים את המסר של השליח השני, יוחנן, שבבשורתו, בפרק הראשון שלו, טוען 'בראשית היה הדבר'. אם לותר לא הצביע על הצורך לבטל את 'דעת', את ה'דבר', השפה, גיתה הבין שלמען התגשמות הבשורה החדשה צריך לבטל את 'הדבר', את השפה, ובמקום זה להציב 'פעולה כוחנית', פעולה כוחנית מאגית. גם לותר הגדיר את השטן, נסיך העולם הנגלה, כפועל באמצעות כלי הכח, הרי כבר השליח פאול ביטל 'דעת', ואם כך רק אמצעי כח נשאר. גיתה השלים את המסקנה הזו של לותר, בבטלו את המסר לא רק של השליח פאול, אלא גם את המסר של השליח יוחנן, שבפרק הראשון של בשורתו, טען 'בראשית היה הדבר', השפה, שעברה אצלו טרנספורמציה, מכלי יצירה בידי האלוהות בבריאת העולם, בפרק א' של ספר בראשית, לריבונית, בהתגלמות ישוע הבן.

      כל מה שלותר החסיר, גיתה ללא מורא מצד הכנסיה הקאתולית, השלים. לפנינו סדר עולמי חדש, עם אלוהות חדשה, 'מפיסטו' או השטן, שאתו כורתים ברית, למען השגת את המירב מהקיום. לפי גיתה מפיסטו אינו ממונה רק על אמצעי הכח, הוא הבין שלכח יש פן מאגי, הרי כל המורדים האנושיים במשך הדורות השתמשו באמצעי הכח בראותם כלי זה כלי מאגי שיספק להם את מאוויהם, ריבונות על חוקי הקיום הסרבניים. 

     אם המורדים בכל הדורות בצורה אינטואיטיבית חשבו שכלי הכח יעיל יותר מאשר כלי השפה שברשותם, להיות ריבוניים, גיתה בצורה מסודרת יצר אלוהות חדשה, את 'מפיסטו' המספק לאלו הכורתים ברית אתו 'כח מאגי' להשגת מאוויהם. 

   גיתה באחד הפרקים מסביר שמאגיה של מפיסטו אינה שונה מהטכסים הנוצריים, כמו המיסה, שלפיו מבוססת על יסודות מאגיים, לכן מאגיה נעשית לגיטמית לפיו.

    גיתה בעקבות לותר רצה להוקיע את כל הרמאויות של הכנסיה הקאתולית, שלפיו השתמשה באמצעים מאגיים שהגדירה אותם כרוחניים. גיתה החליט שמאחר שכל ההבטחות של הנצרות לא התגשמו, צריך לתת לגיטימציה לאלוהות העושה שימוש ב'כח מאגי', אשר יעיל יותר מאשר האמצעים של אלו שנכשלו בהבטחותיהם, השליחים פאול ויוחנן.

      לכאורה בצעד הראשון אחרי כריתת הברית עם מפיסטו, פאוסט רוצה נעורים ואהבה, אבל בהמשך אנו רואים שרצונו בדבר הרבה יותר מהותי, רצון של כל המורדים האנושיים, ריבונות על חוקי הקיום. פאוסט בחלק השני המאוחר יותר, רוצה להדמות לאיתני הטבע, רוצה להתמודד אתם, רוצה ריבונות עליהם.

      עלינו לדעת שגיתה בדומה ללותר יצר את יצירתו זו, פאוסט, בהדרגתיות, במשך ששים שנה מחייו, את הסיום השלים רק לפני מותו שאותו לא רצה לפרסם בחייו, השאירו כמסר לדורות. גיתה שבדומה ללותר פיתח את משנתו בהדרגתיות, אפילו ה'פרולוג' המכיל את הקוסמולוגיה החדשה הוא חיבר יותר מאוחר מאשר את החלק הראשון הכולל את משנת פאוסט המורד. הרי בחלק הראשון של הדרמה, פאוסט המורד רוצה בעיקר 'אהבה' ונעורים. משאלות אלו לא מספיקות לאפיין את האדם המורד, הרי הוא רוצה בריבונות על חוקי הקיום, לכן גיתה תיקן את עצמו בחלק השני, והוסיף לגיבורו את שאיפתו לשלט באיתני הטבע.

     למרות שבחלק השני של הדרמה גיתה מוריד את גיבורו לעבר הקפוא למען להיפגש עם הדמויות המפורסמות של העבר, גם עם הלנה היפה שבגללה האכאיים יצאו למלחמה עם טרויה, הוא מעלה אותו בהמשך מעולם קפוא זה של העבר, כיוון שהמטרה של הגיבור היא עשייה מאגית. הוא בסיוע מיטיבו, מפיסטו, בעולם הנגלה באמצעות מאגיה מחסל את צבאות האויב של הקיסר, ומקבל ממנו חלקת אדמה שאותה הוא רוצה לגאל מהים.

     אנחנו פוגשים את הגיבור בסוף היצירה, הפועל בצורה מכנית, הרי הוא ביטל את השפה, האנשים אתו משועבדים וללא שפה אין קשר בינו לבינם. האנשים הם עבדים של פאוסט הפועל. לכאורה, פאוסט השיג את מטרתו. קשה להגיד אם גיתה שינה בערוב ימיו את דעותיו, הוא מתאר את גיבורו פאוסט שהזדקן, התעוור ועומד למות. קסמיו של מפיסטו לא גאלו אותו מגורל בן-תמותה. גיתה הצמיד פתרון למצוקותיו של פאוסט, פיתרון כפי שהזכרנו שאותו לא רצה בחייו לגלות. הגיבור מתחכם למפיסטו שלא גאל אותו מגורל בן-תמותה, ממלט עם נפשו לממלכת הנשים המיטיבות.

      אם אמרנו שאולי גיתה שינה את דעתו לא דייקנו, כיוון כפי שראינו גם לפי לותר נפשו של המאמין נגאלת ומעשיו אינם מכתימים אותה. אבל גיתה בהבדל מלותר התנכר לנצרות, למרות כך הוא בחר גאולה לגיבורו, אמנם לא גאולה נוצרית, אלא גאולה בממלכת הנשים המיטיבות.

       במציאות לא הפיתרון המלאכותי של סוף הגיבור פאוסט הפך ל'מח הקיבוצי' שאותו יצר גיתה, אלא הברית עם מפיסטו תמורת אמצעי כוחני מאגי להתגבר על חוקי הקיום, להיהפך לריבון על איתני הטבע, בעיקר ריבון על בני אדם, להפוך אותם לעבדים. אלו שאימצו את הקוסמולוגיה החדשה שאותה יצר גיתה בדרמה זו 'פאוסט' היו מוכנים גם לאמץ את הגאולה המלאכותית של הגיבור.

       הקוסמולוגיה החדשה הזו של גיתה, 'המח הקיבוצי' שהוא יצר השתלט מהר מאד על הלותרנים, הם אימצו את 'מפיסטו' קיוו שבסיוע 'הכח המאגי' שלו יוכלו להשתלט על העולם.

ולמרות מעשיהם הנפשעים, שלא הכתימו את הנפשם, יזכו לגאולה בממלכת הנשים המיטיבות. רק ככה אפשר להבין את היטלר בספרו Mein Kampf , מאמין שההשגחה מובילה אותו במעשיו, רק ככה אפשר להבין שאיכמן היה סבור שנפשו תגאל.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 192 – המח הקיבוצי, ז'

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 192 – המח הקיבוצי, ז'

     הדת החדשה, הנצרות הקאתולית החזיקה מעמד 1500 שנה, הצליחה לדכא את כל המרידות של אלו שרצו בהגשמת ההבטחות. אבל בתחילת המאה ה-16, קם לכנסיה הקאתולית מורד, אשר בהבדל ממורדים אחרים שדוכאו, הוא הצליח במרידה שלו כיוון שנתמך ע"י נסיכי גרמניה.

    לותר הצליח במקום שמורדים אחרים נכשלו, גם כיוון שכפי שציינו הוא נתמך ע"י נסיכי גרמניה, אבל גם כיוון שהכנסיה הקאתולית בתקופת הרנסנס נשחתה לגמרי. ללותר היתה היסטוריה מענינת משלו. הוא כתוצאה מפחדים קיומיים נכנס  לכנסיה כנזיר, קיווה שע"י סיגופים ישתחרר מפחדיו. אבל לא כך קרה. לותר נוכח לדעת שסיגופים אינם משחררים אדם מחרדותיו.

      כאשר לותר נשלח לרומא מטעם הכנסיה, הוא נוכח לדעת באופן אישי שהכנסיה הקאתולית היא לגמרי מושחתת. אבל הסיבה העיקרית למרדו של לותר היתה משבר ה'אינדולגנציות', תשלום שהכנסיה הקאתולית דרשה ממאמיניה בהבטיחה להם שחרור מעוונות תמורת התרומה שלהם. הנסיון של הכנסיה הקאתולית לגבות מסים נוספים מהאמינים בגרמניה היתה הסיבה לכך שבהמשך נסיכי גרמני תמכו בלותר.

     אנחנו כאן לא נפרט את כל הפרטים על הרפורמציה של לותר, ונסתפק רק בטעונים העיקריים של רפורמטור זה נגד הכנסיה.

      עלינו קודם כל לא לשכח שלותר בשנת 1517 היה כבר 1500 שנה אחרי היווצרות הכנסיה, והבטחותיה לא התגשמו, גם לא ההבטחות של השליח פאול שישוע יופיע שנית ויגשים את שינוי סדרי עולם. הכנסיה הקאתולית התימרה שהיא מלכות שמיים, ואם היא לא הצליחה להביא לשינוי סדרי עולם, היא החליפה את הציפיות המשיחיות בהשתלטות על טריטוריות. ראינו שהשפה תמיד מאפשרת להחליף משאלות מופשטות לשלטון והשתלטות מוחשיים. המשאלות לשינוי סדרי עולם התחלפו בשלטון רחב ממדים, בתוספת יצירת טכס מיסטי מיתי, ה'מיסה', שנתנה פורקן למאמינים שהם באכילת לחם הקודש ושתית היין המקודש, ייהפכו בצורה מיסטית לגופו ולדמו של לישוע הגואל, ייצלבו ויקומו לתחיה אתו. שוב, השפה הכל יכולה הופכת ציפיות ממשיות לגאולה, לשינוי סדרי עולם, לטכס.

       לותר שהתאכזב באופן אישי מיכולת אמונה בסיגופים לשנות את מצבו הנפשי, לא היה מוכן יותר להאמין ביומרות הכנסיה הקאתולית שהיא הנה מלכות שמים, שבאמצעות טכס מיסטי-מיתי אפשר להרדים את המאמינים. הוא הגיע למסקנה שההבטחות לא תגשמו, ואם ככה הרי הבן ישוע שבשמו הבטיחו אותן, נכשל. אבל לותר לא העיז לצאת נגד ההשקפה הפאולינית, טען שהוא ממשיכו, שהוא מסתמך על כתבי הקודש. ובאמת אם ההבטחות לא התגשמו, מה שנשאר מתיאולוגית פאול היה ביטול 'דעת', שרכישתה לפי שליח זה גרמה לכניסת המוות לעולם האדם. ואם מבטלים 'דעת', לאדם נשאר אמצעי אחד, אמצעי ה'כח'.

     כמה מסקנות אלו נראות פשטניות, במציאות אלו הפכו עיקרי אמונתו של לותר, גם אם הוא רק בהדרגתיות הצליח ליצור תיאולוגיה חדשה, שהפכה ה'מח הקיבוצי' של חסידיו, שעצב בהמשך את התרבות הגרמנית הלותרנית.

      ההטעיה של לותר כמו ההטעיה של השליח פאול היתה שהוא התימר להיות ממשיכו, של שליח זה. ההטעיה הזו של לותר הסתמכה על כמה שקרים, או פרשנויות שונות של עקרונות רבו. הרי לותר לקח מתורת פאול רק את שלילת 'דעת', הוא לא האמין יותר בהבטחות שלו לשינוי סדרי עולם, החלק הארי של תורת רבו כביכול. לותר נוסף לכך טען כל הזמן שהוא מסתמך על כתבי הקודש, אפילו תרגם את התנ"ך לגרמנית, למעשה הוא רוקן כתבים אלו מתוכנם, כפי שהוא ביטל את הבטחות פאול לשינוי סדרי עולם. עובדה שלקח לעולם הפרוטסטנטי שלוש מאות שנה להבין את הסטיות הלותרניות, שאפילו עד היום הזה הם לא מודים בכך.

     הפרוטסטנטים במערב הסתמכו על כך שלותר מרד בכנסיה הקאתולית, הם הסתמכו על כך שהוא טען שהוא ממשיכו של השליח פאול, שהוא מסתמך על כתבי הקודש. כדרכם של בני אדם הם לא בחנו אם הדברים הם כך. הרי היה מספיק אם היו מתיחסים ל- 95 התיזות של לותר בשנת 1517, בהם ביטל את המעשים הטובים כנחוצים לגאולה. הרי הכרזה כזו כבר רוקנה את כל העקרונות הקיומיים של התנ"ך, ומדוע יהודים טובים לא שמו לב לכך, הסתמכו על העובדה שהוא תרגם את התנ"ך לגרמנית, הם לא שמו לב לכך, כמו שהפרוטסטנטים לא שמו לב לכך שלמרות טענותיו שהוא ממשכיו של פאול, הוא ביטל את הציפיות האפוקליפטיות שלו על שינוי סדרי עולם.

     במציאות מה שנשאר מבשורת פאול, היה ניטרול משל 'עץ הדעת', שמשמעו היה ביטול השפה ככלי יצירה, אם כך מה שנשאר למאמין היה כלי ה'כח'. האם לותר הבין ממש את מסקנות עצמו? זוהי שאלה שאנו לא יכולים לענות עליה, אבל בצורה אינטואיטיבית לותר הסיק מסקנות עקביות ממה שנשאר בידיו ממהפכת השליח פאול. מאחר שהדברים לא היו ברורים ללותר עצמו, הוא החל לפתח תורה גנוסטית קיצונית בהדרגתיות. ומהי תורה גנוסטית קיצונית, היא מסתכמת בכך, שמאחר שישוע לא מלא אחרי הבטחותיו, הוא נכשל, ויריבו השטן מושל על העולם הנגלה, ומה האמצעי של שליט או נסיך זה? האמצעי שלו הוא 'כח מאגי'.

      רק מי שקורא בעיון את כל כתביו של לותר יכול לעקוב אחרי ההתפתחות האידיאולוגיה שלו, שנעשתה ה'מח הקיבוצי' של הלותרנים. הפרוטסטנטים המערביים לא עשו כך, הם לא בדקו את התיאולוגיה שלותר פיתח בהדרגתיות, כתוצאה מאינטואיציה שלו שמה שנשאר מבשרות פאול הוא שבמקום אמצעי השפה, נשאר אמצעי הכח. אם היו שואלים את לותר אם כך הוא הדבר, הוא וודאי היה מכחיש את זה, אבל ספרו החשוב ביותר 'העדר רצון חופשי', מלמד שהוא הגיע למסקנות אלו בצורה הדרגתית, בצורה לא מודעת.

      ומה מצביע על מסקנות מרחיקות לכת אלו של לותר? בסוף ספר חשוב זה הוא טוען שהשטן הוא שליט העולם הנגלה, ושאמצעי שליט זה הוא כלי הכח.

      היינו צריכים להתחיל ולהצביע קודם על שם ספר זה 'העדר רצון חופשי'. לותר כתב ספר זה כתשובה לארסמוס שבספרון הגן על 'רצון חופשי' בשם הכנסיה הקאתולית. שוב צר המקום כאן להתיחס לכל הפולמוס הזה של לותר עם ארסמוס. אבל אם נצטמצם בהכרזה כזו 'העדר רצון חופשי', הרי אנו עדים לכך ש'הנצרות' כביכול של לותר, ביטלה את העיקרון של 'רצון חופשי', עיקרון בסיס מחשבת התנ"ך. ואם ההבטחות של שנוי סדרי עולם של פאול התבטלו, אזי 'נצרות זו' של לותר נסוגה בחזרה לעולם דטרמיניסטי, שאבות העברים ביוצרם עולם בתוך עולם, עולם לשוני בתוך העולם הדטרמיניסטי, ניסו לצאת ממנו.

      באמת מי שקורא את הספר הזה של לותר נוכח לדעת שה'אלוהות' שלו, 'ההשגחה' שלו בספר זה היא חלק מחוקי הטבע הדטרמיניסטיים, לא אלוהות יותר כחלק מעולם השפה. הרי  לפי הלוגיקה של לותר לא רק הבן ישוע נכשל אלא גם האב נכשל, הרי העולם כמנהגו נוהג, עולם בשליטת המנצח ה'שטן', עם אמצעי הכח שלו. האם יפלא, שההוגים הגרמניים הלותרניים כולם ראו את עצמם ממשיכי התרבות היוונית, שאף היא האמינה באלוהות שלילית, המוירה, השרירותית המכשילה את האדם, בדומה לשטן של לותר.

      אנו נצטרך להקדיש למהפכה מחשבתית זו של לותר וממשיכיו שעור נוסף, כיוון שאחרת אי אפשר להבין את התוצאות של מחשבה זו, שהיו הרות גורל ליהודים ולעולם המערבי. אבל למען נבין איך אפשר להרדים מאמינים, לותר סיפק להם שחרור נפשם מעולם נחטא זה בשליטת השטן. בספרו 'על החופש של האדם הנוצרי', הוא טען שמעשיו של הנוצרי המאמין לא מכתימה את נפשו, כיוון שזו נגאלה על-ידי קורבנו של ישוע. לותר סיפק ללותרנים את 'הפנימיות הנפשית' הזו, שאפילו אנשי הרייך השלישי יכלו להשען עליה ולהיות בטוחים בגאולתם לעתיד לבוא.

      כאן עלינו לציין בקיצור מדוע 'מיסטיקות' בעבר וגם בהווה תמיד מצליחות, כיוון שהן משחררות את האדם מ'חובות' קיומיות. פאול רצה שחרור כזה, אבל הוא לפחות העלה את האשליה ששחרור כזה יהיה מוצדק כאשר האלוהות המיטיבה תשנה סדרי עולם. לותר לקח מרבו רק את ה'שחרור האוטומטי', ובמציאות הוא השאיר על כנו אלוהות שלילית, השטן, עם אמצעי הכח.

    המאמין הלותרני אימץ מרבו את המשאלה, שחרור מחובות, שחרור נפשו הטהורה מהכתמתה במעשים שליליים, האם יש צורך באשליות טובות מאלו?

      תוצאות שליליות של עיוותים מחשבתיים מגשמות רק עם הזמן, למרות ש וגם אז אנשים לא תוהים מה הוביל לכך. תורת לותר הגנוסטית הקיצונית הראתה את פרצופה רק ברייך השלישי, בגלומה בדרמת 'פאוסט', של גיתה, שהשתלטה על הלותרנים והובילה לשלטון השטן, עם האמצעי שלו, אמצעי הכח, שהשתלט על המערב כולו. אבל עלינו לא להתעלם מהעובדה שהמחשבה הגרמנית כולה, מאז הרפורמציה עוצבה ע"י עקרונותיו של לותר.