Monthly Archives: ספטמבר 2010

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 199 – יחס האדם לנתונים קיומיים, ב'

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 199 – יחס האדם לנתונים קיומיים, ב'

      אם התחלנו את דיונינו ביחס האדם לנתונים קיומיים מהתקופה הפרה-היסטורית, שעליה אנו יודעים רק מממצאים ארכיאולוגיים, עתה אנו נעסוק ביחס של האדם לנתונים קיומיים מכתבים. שאף הם התגלו רק מחפירות ארכיאולוגיות,  כתבים על לוחות חמר, בכתב היתדות.

     רק במאה הקודמת, כתב היתדות הזה שהתגלה על לוחות חימר, פוענח. אחד מהמפענחים החשובים ביותר היה שמחה נ'ח קרמר. לוחות החימר האלו שהתגלו שייכים לעם השומרי, לתרבות השומרית, שלפני פיענוח כתביהם, כמעט לא היה ידוע עליהם דבר, הם נשכחו, למרות שהיצירות שלהם נשמרו בשפתם ע"י כובשי ערי מדינה של עם זה, הם נשמרו כשפה מקודשת, ששמרה על היצירות הדתיות, יצירות ספרותיות שלהם.

     גילוי ופענוח הכתבים השומריים מהווה מהפכה בתולדות האדם, לא רק מהפכה, פליאה, איך צץ עם קטן וגלה את הכתב כבר בסוף האלף הרביעי לפני הספירה, כתב שהתפתח לממדיו המפותים במשך האלף השלישי לפני הספירה, כתב שאיפשר שימור אוצרות התרבות של עם זה, אוצרות של יצירה דתית, יצירה ספרותית, יצירה חוקתית וגם ראשית מדע.

     גילויים אלו של התרבות השומרית יכולים גם להסביר לנו איך התאפשרה המהפכה המחשבתית של אבות העברים, על רקע תרבות גבוהה זו, מהפכה ששנתה את עקרונות תרבות זו. הרי מסופר על אברהם שיצא מאור כשדים, אור מרכז תרבותי שומרי, שבימיו היה כבר בשליטת הכשדים, עם שמי, אבל כמו הכובשים האחרים של ערי המדינה השומריות שמר על התרבות של הנכבשים.

     על בסיס הירושה השומרית הזו, ירושה שהיא אחד מפלאי תולדות האדם, אפשר להבין את הפלא השני, המהפכה המחשבתית של אבות העברים.

     אבל עלינו קודם לדון ביחס לנתונים הקיומיים של עם מופלא זה, השומרים. היינו יכולים להתחיל לדון בקינות של האמהות על מות הרועה דומוזי, על קינת האלה של העיר אור, קינת נינגל, אבל מאחר שאנו דנים בשפה נתחיל את דיונינו באפוס שהוא מהווה כבר את השלב השני של ההתפתחות התרבות השומרית, אפוס של גילגמש.

     אפוס זה התחבר כנראה בסוף האלף השלישי לפני הספירה בימיו של המלך שולגי, מאור, שראה את עצמו כאחד הצאצאים של השושלת העיר ארך, צאצא של הגיבור גילגמש.

     גילגמש, גיבור האפוס הזה, מופיע ב'רשימת המלכים השומרית', כמלך החמישי בשושלת הראשונה של ארך, זמן קצר אחרי המצאת כתב היתדות בין השנים 2700-2500   לפני הספירה.

     שמחה נ"ח קרמר בספרו: 'ההיסטוריה מתחילה בשומר' אומר שחכמי שומר כבר סברו, מתוך התבוננות איך האדם יוצר באמצעות כלי השפה, שאליהם, בוראים דברים במוצא פיהם, בשפה. אנחנו יודעים שדעה כזו היתה קיימת גם במצרים, התיאולוגיה הממפיתית המצרית טוענת שהאל פתה יצר באמצעות השפה את העולם. קרמר טוען שהדעות האלו על יצירה באמצעות שפה התפשטו מהתרבות השומרית.

     כל הדברים האלו הם רק הקדמה, אולי הקדמה היכולה להסביר את המהפכה הלשונית של אבות העברים, שיצאו מאור. אבל אבות העברים גם אם הושפעו מדברים אלו במקום מוצאם, הפכו את המסקנות האלו לתורה לשונית חד-פעמית.

      אבל נחזור לגילגמש, כיוון שברצונינו להצביע על העובדה שגיבור זה ראה כבר בשפה בשם, ישות היכולה לשרוד את הגוף הכלה. אם ראינו שהאדם הפרה היסטוריה הניח שהישות הנעלמת, השפה שלו שורדת את הגוף, כאן באפוס זה של גילגמש אנו מוצאים כבר מודעות רבה יותר שה'שם' יכול לשרוד בזכרון הקיבוצי.

     נביא כאן את התבוננותו של הגיבור, יחסו לנתונים הקיומיים (ציטוטים אלו לקוחים מהאנתולוגיה 'בימים הרחוקים '):                                                                  

האדון, גלגמש, אל הר-האיש החי לעד', שם פניו,

אמר אל עבדו אנכדו:

'אנכדו גם איש חי, גבור, לא ינון עד קץ הימים,

אל ההר אבוא נא, אעשה לי שם.

במקום בו הוחק שם (על מצבת) את שמי אחק נא,

במקום בו לא הוחק שם (על מצבת) את שם האלים אחק נא!

…….

בעירי – בני אנוש מתים, הלב יחרד,

השקפתי מעל החומה,

ראיתי גויות נסחפות במי הנהר,

….

גם איש חי, גבור, לא ינון עד קץ הימים,

אל ההר אבוא נא, אעשה לי שם.'

  אם האדם הפרה-היסטורי הסיק מסקנות בצורה לא מודעת, אנו עדים מהדברים האלו של הגיבור, שהוא מגיע למסקנות מתוך התבוננות. ברור לגילגמש שאדם החזק ביותר לא שורד, ולכן הוא מסיק מסקנה הגיונית, מבלי להצביע עליה במפורש, שהחלק הנעלם באדם, 'שם' יכול לשרוד בזכרון הקהילה.

     גילגמש לפי מה שמסופר באפוס זה יוצא להרפתקאות, הוא רוצה להוכיח את גבורתו על-ידי מעשים נועזים, שיזכו אותו ב'שם', ראוי לזכרון בתוך קהילה. גילגמש מורד בחוקי הקיום, הוא לא מוכן לקבל את גזר דינם שעליו לחדול, הוא רוצה לעופף על כנפי השפה, השם, ובצורה כזו הוא רוצה להתחכם לגזרות הכליון.

    בלי ספק שמסקנותיו של גילגמש הן מאד קיומיות, השומרים עדיין לא האמינו בעולם חלופי כמו המצרים העתיקים, כמו היוונים היותר מאוחרים, הם רק ידעו על שאול, לפי מה שמסופר באפוס זה. מכאן שגילגמש המורד מוצא לעצמו מפלט מגזרות חוקי הקיום באמצעות השפה.

    למרות ההתבוננות של הגיבור גילגמש, ומסקנותיו הנכונות, הוא עדיין לא מודע איך אותו כלי, השפה המעניקה לדברים 'שם', פועלת, אבל הוא מבין שתמורת כל דבר האדם צריך לתת תמורה. ממסקנות נכונות אלו של הגיבור עלינו להסיק שהשפה כאלגוריתם מובילה את האדם לפעל לפי חוקיה, גם כאשר הוא לא עמד עדיין על אופן פעולת כלי השפה.

     בשלב הראשון, של התרבות השומרית, בקינות האמהות על מות הרועה דומוזי, הן טוענות נגד המוות המוקדם של יקירם, שהוא מילא אחרי חובות חברתיות ולכן היה זכאי ליותר חיים. האמהות בקינות עדיין לא יודעות שהנפטר יכול לשרוד בזכרון הקהילה בגלל מעשיו. אנחנו כאן בשלב השני של ההתפתחות הספרותית הבא לידי ביטוי באפוס זה, הגיבור טוען נגד המוות ורוצה להתחכם לו, בכך שהוא יהיה זכאי לזכרון קהילתי בתור 'שם' של גיבור, ולשם כך עליו לבצע מעשי גבורה.

     אפשר לכנות את המסקנות הפילוסופיות של השומרים כמתוחכמות יותר מאשר מסקנות של המצרים העתיקים שהאמינו בעולם חלופי שלשם נשמתו של האדם הנפטר נודדת, גם יותר מתוחכמות מאשר הדעות של הפילוסופים היווניים, כמו סוקראטס ואפלטון שאף הם האמינו בעולם חלופי. השומרים הבינו, ששם יכול לשרוד בזכרון הקהילה, השאלה רק נשאלת האם למען זכיה כזו צריך לבצע מעשי גבורה, או מספיק אם האדם מבצע מעשים חברתיים מועילים, כך סברו אבות העברים, הם גם האמינו שהאדם שורד באמצעות צאצאיו

    גם אם אפשר לכנות את מסקנותיו של גילגמש כמסקנות קיומיות, אמונה ששמו ישמר בקהילה, יש במסקנותיו קו מאד אנוכי, גילגמש מנכס לעצמו את השפה, שהיא יצירה קיבוצית, אינו דואג לחברה, הוא דואג רק ל'שמו' הוא. גילגמש למען לשמר את שמו, מוכן להקריב הרבה קורבנות.  אם מסקנות אלו של הגיבור מבטאים את המסקנות של עם מופלא זה השומרים, זה אולי מסביר את היעלמותם המהירה בתור עם.

     אם אנו מתבוננים על מעשיו של גילגמש, כפי שזה מסופר באפוס זה, אנו עדים שגיבור זה הוא גיבור הרסני. הוא במידה רבה מזכיר את הגיבור היווני אכילס, שכפי שנראה בהמשך, אף הוא רצה לשמר את שמו, ולשם כך ביצע מעשי הרג. אותו דבר נאמר על גילגמש, למען להשיג את ה'שם', הוא יצא למלחמות סרק והקריב רבים מבני עירו ארך, עד כדי כך, שנשי עיר זו מרדו בו. אם באמת דמותו של גילגמש נעשתה דמות מעצבת של השומרים, עובדה זו תסביר את העלמות עם פלאי זה  מתודעת הדורות, גם אם שמו של גילגמש עצמו שרד, שרד על חשבון הקרבת עמו.

     אבל אפשר להבין את מסקנותיו הקיומיות האנוכיות של גיבור זה,את המרד שלו בחוקי הקיום, אם נזכור את הקוסמולוגיה השומרית, לפיה האדם נברא למען לשרת את האלים. האלים עצמם לא דאגו לאדם, הם גזרו גזרות בלבד עליו. אלים שלא היה להם ענין בגורל האדם, הצמיחו גיבור אנוכי בדמות גילגמש, שמרד בחוקי הקיום, בגזרות האלים, שניכס לעצמו כלי, נכס קהילתי, רצה בשם תמורת הקרבת הזולתים. סמל אנכי כזה, החליש את החברה השומרית, עד אשר לא צלחה לשרוד.

    על רקע גילגמש נבין  את גודל מהפכת אברהם, שהבין אחרת את הנתונים הקיומיים, את מתת השפה, שהנה נכס קיבוצי, למען הטבת חיי הקהילה ולא נכס להארכת חיי היחיד בלבד. 

מודעות פרסומת

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 198 – יחס לנתונים קיומיים

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 198 – יחס לנתונים הקיומיים, א'

     השקפה קיומית עוסקת בנתונים, היא אינה שואלת על ה'מדוע', על ה'איך'. את ההשקפה התנ"כית אפשר לכנות כהשקפה 'קיומית', כיוון שהיא משלימה עם העולם הנגלה, אינה יוצרת עולמות חלופיים, אינה מורדת בנתונים.

     ומה הם הנתונים? אנחנו נמצאים על כדור הארץ שלנו, שהוא הגרם היחידי הידוע לנו עד היום הזה, שמאפשר חיים. האדם כמו ישויות אחרות על גרם זה הוא ישות מוחשית, ישות ביאולוגית. כישות ביאולוגית לאדם אותן תכונות כמו לישויות ביאולוגיות מוחשיות אחרות על כדור הארץ. למרות הדמיון של האדם לישויות ביאולוגיות אחרות, ביחוד למפותחות ביניהן, בכל זאת שונה מישויות ביאולוגיות אחרות, נשאלת השאלה במה הוא שונה?

     הדבר המבדיל את האדם מישויות ביאולוגיות אחרות, גם מחיות מפותחות, היא יכולת השפה. לחיות על גרם שמימי זה הוענק כלי הכח למען קיומן. כלי הכח מאפשר לישויות הביאולוגיות להשיג מזון למען קיומן. הישויות הביאולוגיות משיגות את מזונן מהמוכן.

     האדם מקדמת דנא נוכח לדעת שנוסף לכלי הכח בידיו כלי נוסף, כלי נעלם, שפה, המאפשרת לו קיום משופר על קיומן של החיות מחוסרות כלי זה. מענין לציין, שכבר האדם הפרה-היסטורי רצה נוסף למזון, תוספת קיום. איך אנו יודעים על כך? מחפירות ארכיאולוגיות מתברר שכבר האדם הפרה-היסטורי היה קובר את מתיו ומניח בצד הגופה פריטי מזון וחפצים.

     ברור שהאדם הפרה-היסטורי נוכח לדעת שהגוף כלה, משום מה הוא הניח שאותה תוספת שהוענקה לו, תוספת השפה הנעלמת שהיא מאפשרת לו להשיג יותר מזון, היא ישות שממשיכה להתקיים. הרי בהבדל מכך שהוא נוכח לדעת שגופו כלה, למעשה נוכח לדעת שגוף הזולת כלה, הרי את מותו הוא הוא לא ראה, הוא לא חש, אבל בהבדל מהבנה שהגוף הביאולוגי כלה, הוא לא ראה בכליון התוספת שהוענקה לו, תוספת השפה הנעלמת.

     ממצאים ארכיאולוגיים אלו, העובדה שהאדם קובר את מתיו ומשאיר מזון וחפצים להמשך קיום התוספת הנעלמת המהווה אותו, מצביעה על כך שהאדם מראשיתו ראה את עצמו דואלי, גוף מוחשי וישות נעלמת. ברור שמסקנות אלו של האדם הפרה-היסטורי הם לא מודעים, הם אינטואיטיביים. עלינו להניח שהשפה מעניקה לאדם הבנה אינטואיטיבית, גם כאשר הוא לא מודע למהות הכלי שבידיו. או אפשר להגיד, שהשפה כאלגוריתם מוליכה את האדם למעשים אינטואיטיביים, עוד טרם עמד על מהותה.

     ההשערה השניה היא סבירה, כיוון שהשפה מוליכה את האדם למעשים שהוא לא מודע להם, כמו התאגדות בקהילה, הרי לשפה אין משמעות ביחידות, יש לה משמעות רק בקהילה. הרי האדם באמצעות הכלי שהוענק לו, שפה, מתקשר עם הזולת. גם החיה מתקשרת אבל בהבדל מהתקשור של החיה, הכלי, השפה כאלגוריתם מוליכה את האדם גם לפעולות נוספות. אבל כל פעולותיו של האדם שהאלגוריתם הלשוני מוביל אותו לבצע, מתגשמות רק אם הזולתים ערבים להן, אם הזולתים מאמינים בהן.

     החיה היוצאת לרכישת מזון, אינה זקוקה להסכמת חיות אחרות לפעולתה. גם האדם הביאולוגי היוצא לרכוש מזון, אינו זקוק לכך להסכמת הזולת. אבל כל פעולותיו הלשוניות של האדם תקפות רק אם הזולת נותן להן ערבות. כבר יצירת המלה הראשונה אפשרית רק בהדדיות, בהסכם הזולת לתקפותה. השפה כאלגוריתם מתממשת רק במשא ומתן עם הזולת.

    האלגוריתם הלשוני המוביל את האדם לתקשר עם הזולת, מעניק לו גם מודעות שהוא  דואלי, אפילו אם מודעות זו היא רק אינטואיטיבית, הרי אם האדם לא היה רוכש מודעות כזו, הוא לא היה קובר את מתיו ומניח מזון וחפצים להמשך קיום החלק הנעלם שבו, השפה. הכלי החדש, השפה מיד מבדילה את עצמה מהגוף הכלה, רואה את עצמה ריבונית עליו, אחרת אנחנו לא יכולים להסביר את התופעה שהאדם הפרה-היסטורי קובר את מתיו ומניח מזון וחפצים בצדם.

     למרות נתונים ארכיאולוגיים אלו שהאדם קובר את מתיו, הרי הוא עושה פעולות אלו , בצורה אינטואיטיבית, כאילו מובל לעשותם על-ידי האלגוריתם, מבלי להיות מודע למשמעות פעולותיו. אבל הנתונים הארכיאולוגיים מצביעים על תופעה ארכיטיפית, המלווה את האדם לאורך כל תולדותיו, שלמרות שהאלגוריתם הלשוני מוביל אותו ליצירת קהילה למען התגשמותו, האדם מיד מנכס אלגוריתם זה לדחף לעשות בו שימוש להאריך את קיומו הוא.

     האלגוריתם הלשוני הוא ינוסי, מצד אחד הוא מוביל את האדם ליצירת קהילה, הפיכתו לחלק מגוף גדול, מצד שני מיד מאפשר לאדם לנכס אותו להארכת קיומו האינדיבידואלי. כבר פעולות ראשוניות אלו מצביעות על הדואליות של האדם, מצד אחד הוא הופך ליצור מודע רק בקהילה המכירה בו, הנותנת לו אשור על קיומו, מצד שני האלגוריתם הלשוני מאפשר לאדם להיבדל מהקבוצה ולדאג לקיומו הוא בלבד.

    במציאות אם האדם באמת היה הופך למודע למהות הכלי שבידיו, היה מבין שההובריס של כלי זה, הרואה את עצמו ריבון על הגוף, במציאות כל קיומו תלוי בו, קיומו תלוי באנרגיה שגוף זה מספק לפעולותיו.

    האדם עד היום הזה מתעלם מהעובדה שכל עולמו הלשוני הווירטואלי ניזון ומתקיים מאותו גוף הכלה המספק את האנרגיה לקיום הבועות הלשוניות.

      שאיפתו של האדם, הרצון שלו לקיום מתמשך, משכיח ממנו שכל קיומו תלוי בקהילה, שכל קיומו תלוי בהיותו חלק מהיסודות ביקום, הוא משכיח גם מעצמו שכל אותו אלגוריתם קוסם, הוא חלק מהאינפורמציה היקומית, לא רכושו הפרטי, כפי שהוא שוכח שהשפה היא לא רכושו הפרטי, היא רכוש קיבוצי, שאפילו מודעותו היא תרומת הקהילה, ואם היא חדלה להכיר בו, הוא מאבד אותה.

     הדחף הזה של האדם להארכת קיומו הוא, להאדרת קיומו הוא, מונע ממנו את ההכרה במהות הכלי שבידיו, כלי השאול מהאינפורמציה היקומית, מונע ממנו להבין שעולמו הלשוני הוא תוצר של אברים מוחשיים של גופו, כמו המח הקוסם, שהוא טרנספורמטור של כל היסודות ביקום לרווחתו. האדם משכיח מעצמו שהמח הפלאי העושה את כל המלאכות האלו, העושה טרנספורמציה ליסודות, הוא עצמו תלוי באנרגיה שהגוף מספק לו, בדם, שברגע שהוא לא מסופק לו, הוא כלה.

     אם התעלמות זו מהנתונים היה רק חלקו של האדם הפרה-היסטורי, אזי לא היינו צריכים לדון בה, אבל התעלמות זו מנתונים היא תכונה ארכיטיפית של האדם, כיוון שבסופו של דבר האדם נשאר יצור ביאולוגי עם דחפים שגוברים על שקול דעת לשוני. החיה שגם לה כיצור ביאולוגי דחפים, בהבדל מהאדם לא יכולה לממש אותן, כיוון שלא עומד לרשותה כלי השפה.

      נשאלת השאלה האם השפה עצמה בהיותה ינוסית, אינה גורמת בפן האפל שלה להתעלם מהנתונים הקיומיים, ולהתמכר לדחפים הרסניים?

      אם החיה מוגבלת כיוון שלדחפיה אין מוצא, אין גוף, שהיא יכולה להניע למימושן, הדחפים הביאולוגיים של האדם יכולים תמיד לגבור על השיקול של האלגוריתם הלשוני, לרתום אותו ולצאת למסע אמוקי.  

     ושוב נשאלת השאלה, האם רק הדחפים הביאולוגיים הם הגורם למסע האמוקי של האדם, או שמא השפה בפן האפל שלה משטה באדם על אפשרויות בלתי אפשריים?

     במציאות השפה יכולה להשלות את האדם על אפשרויות בלתי אפשריים, אבל היא מוגבלת בפעולותיה. רק השידוך בין אלגוריתם השפה לבין אמצעי הכח מאפשר לאדם את המסע האמוקי.

  החיבור בין אמצעי הכח לבין אמצעי כלי השפה הופך את האדם ליצור הרסני. כלי הכח בעידוד האלגוריתם הלשוני בפן האשליתי שלו איננו מכיר בגבולות. וכאן אנו רואים שהעדר מודעות האדם למהות כלי השפה מטעה אותו, מעוור אותו עד כדי כך שהוא לא רואה שהקיום אפשרי רק בגבולות, שהבריאה היא יציאה מהרצף, שפריצת גבולות מוביל לרצף שהוא אין, שהוא  תהום.

     מאחר שהשפה עצמה אינה יכולה לממש את הבטחותיה על אפשרויות בלתי אפשריים, היא מאפשרת לאדם להעניק לכלי הכח פן מאגי. ברור שכח אינו יכול להעניק לעצמו תכונות, הרי הוא דחף בלבד, אבל האדם הלשוני בעיוורונו מעניק לאמצעי הכח יכולות מאגיות. הוא סבור שכל מה שהשפה אינה יכולה להגשים, הכח המאגי יכול.

     העדר מודעות במהות כלי השפה, במהות הבריאה עם אפשרויותיה, הן בעוכרי מסעות האמוקיים של האדם במשך ההיסטוריה שלו.

     על כל זה בהמשך.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 198 – יחס לנתונים הקיומיים, א'

     השקפה קיומית עוסקת בנתונים, היא אינה שואלת על ה'מדוע', על ה'איך'. את ההשקפה התנ"כית אפשר לכנות כהשקפה 'קיומית', כיוון שהיא משלימה עם העולם הנגלה, אינה יוצרת עולמות חלופיים, אינה מורדת בנתונים.

     ומה הם הנתונים? אנחנו נמצאים על כדור הארץ שלנו, שהוא הגרם היחידי הידוע לנו עד היום הזה, שמאפשר חיים. האדם כמו ישויות אחרות על גרם זה הוא ישות מוחשית, ישות ביאולוגית. כישות ביאולוגית לאדם אותן תכונות כמו לישויות ביאולוגיות מוחשיות אחרות על כדור הארץ. למרות הדמיון של האדם לישויות ביאולוגיות אחרות, ביחוד למפותחות ביניהן, בכל זאת שונה מישויות ביאולוגיות אחרות, נשאלת השאלה במה הוא שונה?

     הדבר המבדיל את האדם מישויות ביאולוגיות אחרות, גם מחיות מפותחות, היא יכולת השפה. לחיות על גרם שמימי זה הוענק כלי הכח למען קיומן. כלי הכח מאפשר לישויות הביאולוגיות להשיג מזון למען קיומן. הישויות הביאולוגיות משיגות את מזונן מהמוכן.

     האדם מקדמת דנא נוכח לדעת שנוסף לכלי הכח בידיו כלי נוסף, כלי נעלם, שפה, המאפשרת לו קיום משופר על קיומן של החיות מחוסרות כלי זה. מענין לציין, שכבר האדם הפרה-היסטורי רצה נוסף למזון, תוספת קיום. איך אנו יודעים על כך? מחפירות ארכיאולוגיות מתברר שכבר האדם הפרה-היסטורי היה קובר את מתיו ומניח בצד הגופה פריטי מזון וחפצים.

     ברור שהאדם הפרה-היסטורי נוכח לדעת שהגוף כלה, משום מה הוא הניח שאותה תוספת שהוענקה לו, תוספת השפה הנעלמת שהיא מאפשרת לו להשיג יותר מזון, היא ישות שממשיכה להתקיים. הרי בהבדל מכך שהוא נוכח לדעת שגופו כלה, למעשה נוכח לדעת שגוף הזולת כלה, הרי את מותו הוא הוא לא ראה, הוא לא חש, אבל בהבדל מהבנה שהגוף הביאולוגי כלה, הוא לא ראה בכליון התוספת שהוענקה לו, תוספת השפה הנעלמת.

     ממצאים ארכיאולוגיים אלו, העובדה שהאדם קובר את מתיו ומשאיר מזון וחפצים להמשך קיום התוספת הנעלמת המהווה אותו, מצביעה על כך שהאדם מראשיתו ראה את עצמו דואלי, גוף מוחשי וישות נעלמת. ברור שמסקנות אלו של האדם הפרה-היסטורי הם לא מודעים, הם אינטואיטיביים. עלינו להניח שהשפה מעניקה לאדם הבנה אינטואיטיבית, גם כאשר הוא לא מודע למהות הכלי שבידיו. או אפשר להגיד, שהשפה כאלגוריתם מוליכה את האדם למעשים אינטואיטיביים, עוד טרם עמד על מהותה.

     ההשערה השניה היא סבירה, כיוון שהשפה מוליכה את האדם למעשים שהוא לא מודע להם, כמו התאגדות בקהילה, הרי לשפה אין משמעות ביחידות, יש לה משמעות רק בקהילה. הרי האדם באמצעות הכלי שהוענק לו, שפה, מתקשר עם הזולת. גם החיה מתקשרת אבל בהבדל מהתקשור של החיה, הכלי, השפה כאלגוריתם מוליכה את האדם גם לפעולות נוספות. אבל כל פעולותיו של האדם שהאלגוריתם הלשוני מוביל אותו לבצע, מתגשמות רק אם הזולתים ערבים להן, אם הזולתים מאמינים בהן.

     החיה היוצאת לרכישת מזון, אינה זקוקה להסכמת חיות אחרות לפעולתה. גם האדם הביאולוגי היוצא לרכוש מזון, אינו זקוק לכך להסכמת הזולת. אבל כל פעולותיו הלשוניות של האדם תקפות רק אם הזולת נותן להן ערבות. כבר יצירת המלה הראשונה אפשרית רק בהדדיות, בהסכם הזולת לתקפותה. השפה כאלגוריתם מתממשת רק במשא ומתן עם הזולת.

    האלגוריתם הלשוני המוביל את האדם לתקשר עם הזולת, מעניק לו גם מודעות שהוא  דואלי, אפילו אם מודעות זו היא רק אינטואיטיבית, הרי אם האדם לא היה רוכש מודעות כזו, הוא לא היה קובר את מתיו ומניח מזון וחפצים להמשך קיום החלק הנעלם שבו, השפה. הכלי החדש, השפה מיד מבדילה את עצמה מהגוף הכלה, רואה את עצמה ריבונית עליו, אחרת אנחנו לא יכולים להסביר את התופעה שהאדם הפרה-היסטורי קובר את מתיו ומניח מזון וחפצים בצדם.

     למרות נתונים ארכיאולוגיים אלו שהאדם קובר את מתיו, הרי הוא עושה פעולות אלו , בצורה אינטואיטיבית, כאילו מובל לעשותם על-ידי האלגוריתם, מבלי להיות מודע למשמעות פעולותיו. אבל הנתונים הארכיאולוגיים מצביעים על תופעה ארכיטיפית, המלווה את האדם לאורך כל תולדותיו, שלמרות שהאלגוריתם הלשוני מוביל אותו ליצירת קהילה למען התגשמותו, האדם מיד מנכס אלגוריתם זה לדחף לעשות בו שימוש להאריך את קיומו הוא.

     האלגוריתם הלשוני הוא ינוסי, מצד אחד הוא מוביל את האדם ליצירת קהילה, הפיכתו לחלק מגוף גדול, מצד שני מיד מאפשר לאדם לנכס אותו להארכת קיומו האינדיבידואלי. כבר פעולות ראשוניות אלו מצביעות על הדואליות של האדם, מצד אחד הוא הופך ליצור מודע רק בקהילה המכירה בו, הנותנת לו אשור על קיומו, מצד שני האלגוריתם הלשוני מאפשר לאדם להיבדל מהקבוצה ולדאג לקיומו הוא בלבד.

    במציאות אם האדם באמת היה הופך למודע למהות הכלי שבידיו, היה מבין שההובריס של כלי זה, הרואה את עצמו ריבון על הגוף, במציאות כל קיומו תלוי בו, קיומו תלוי באנרגיה שגוף זה מספק לפעולותיו.

    האדם עד היום הזה מתעלם מהעובדה שכל עולמו הלשוני הווירטואלי ניזון ומתקיים מאותו גוף הכלה המספק את האנרגיה לקיום הבועות הלשוניות.

      שאיפתו של האדם, הרצון שלו לקיום מתמשך, משכיח ממנו שכל קיומו תלוי בקהילה, שכל קיומו תלוי בהיותו חלק מהיסודות ביקום, הוא משכיח גם מעצמו שכל אותו אלגוריתם קוסם, הוא חלק מהאינפורמציה היקומית, לא רכושו הפרטי, כפי שהוא שוכח שהשפה היא לא רכושו הפרטי, היא רכוש קיבוצי, שאפילו מודעותו היא תרומת הקהילה, ואם היא חדלה להכיר בו, הוא מאבד אותה.

     הדחף הזה של האדם להארכת קיומו הוא, להאדרת קיומו הוא, מונע ממנו את ההכרה במהות הכלי שבידיו, כלי השאול מהאינפורמציה היקומית, מונע ממנו להבין שעולמו הלשוני הוא תוצר של אברים מוחשיים של גופו, כמו המח הקוסם, שהוא טרנספורמטור של כל היסודות ביקום לרווחתו. האדם משכיח מעצמו שהמח הפלאי העושה את כל המלאכות האלו, העושה טרנספורמציה ליסודות, הוא עצמו תלוי באנרגיה שהגוף מספק לו, בדם, שברגע שהוא לא מסופק לו, הוא כלה.

     אם התעלמות זו מהנתונים היה רק חלקו של האדם הפרה-היסטורי, אזי לא היינו צריכים לדון בה, אבל התעלמות זו מנתונים היא תכונה ארכיטיפית של האדם, כיוון שבסופו של דבר האדם נשאר יצור ביאולוגי עם דחפים שגוברים על שקול דעת לשוני. החיה שגם לה כיצור ביאולוגי דחפים, בהבדל מהאדם לא יכולה לממש אותן, כיוון שלא עומד לרשותה כלי השפה.

      נשאלת השאלה האם השפה עצמה בהיותה ינוסית, אינה גורמת בפן האפל שלה להתעלם מהנתונים הקיומיים, ולהתמכר לדחפים הרסניים?

      אם החיה מוגבלת כיוון שלדחפיה אין מוצא, אין גוף, שהיא יכולה להניע למימושן, הדחפים הביאולוגיים של האדם יכולים תמיד לגבור על השיקול של האלגוריתם הלשוני, לרתום אותו ולצאת למסע אמוקי.  

     ושוב נשאלת השאלה, האם רק הדחפים הביאולוגיים הם הגורם למסע האמוקי של האדם, או שמא השפה בפן האפל שלה משטה באדם על אפשרויות בלתי אפשריים?

     במציאות השפה יכולה להשלות את האדם על אפשרויות בלתי אפשריים, אבל היא מוגבלת בפעולותיה. רק השידוך בין אלגוריתם השפה לבין אמצעי הכח מאפשר לאדם את המסע האמוקי.

  החיבור בין אמצעי הכח לבין אמצעי כלי השפה הופך את האדם ליצור הרסני. כלי הכח בעידוד האלגוריתם הלשוני בפן האשליתי שלו איננו מכיר בגבולות. וכאן אנו רואים שהעדר מודעות האדם למהות כלי השפה מטעה אותו, מעוור אותו עד כדי כך שהוא לא רואה שהקיום אפשרי רק בגבולות, שהבריאה היא יציאה מהרצף, שפריצת גבולות מוביל לרצף שהוא אין, שהוא  תהום.

     מאחר שהשפה עצמה אינה יכולה לממש את הבטחותיה על אפשרויות בלתי אפשריים, היא מאפשרת לאדם להעניק לכלי הכח פן מאגי. ברור שכח אינו יכול להעניק לעצמו תכונות, הרי הוא דחף בלבד, אבל האדם הלשוני בעיוורונו מעניק לאמצעי הכח יכולות מאגיות. הוא סבור שכל מה שהשפה אינה יכולה להגשים, הכח המאגי יכול.

     העדר מודעות במהות כלי השפה, במהות הבריאה עם אפשרויותיה, הן בעוכרי מסעות האמוקיים של האדם במשך ההיסטוריה שלו.

     על כל זה בהמשך.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 198 – יחס לנתונים הקיומיים, א'

     השקפה קיומית עוסקת בנתונים, היא אינה שואלת על ה'מדוע', על ה'איך'. את ההשקפה התנ"כית אפשר לכנות כהשקפה 'קיומית', כיוון שהיא משלימה עם העולם הנגלה, אינה יוצרת עולמות חלופיים, אינה מורדת בנתונים.

     ומה הם הנתונים? אנחנו נמצאים על כדור הארץ שלנו, שהוא הגרם היחידי הידוע לנו עד היום הזה, שמאפשר חיים. האדם כמו ישויות אחרות על גרם זה הוא ישות מוחשית, ישות ביאולוגית. כישות ביאולוגית לאדם אותן תכונות כמו לישויות ביאולוגיות מוחשיות אחרות על כדור הארץ. למרות הדמיון של האדם לישויות ביאולוגיות אחרות, ביחוד למפותחות ביניהן, בכל זאת שונה מישויות ביאולוגיות אחרות, נשאלת השאלה במה הוא שונה?

     הדבר המבדיל את האדם מישויות ביאולוגיות אחרות, גם מחיות מפותחות, היא יכולת השפה. לחיות על גרם שמימי זה הוענק כלי הכח למען קיומן. כלי הכח מאפשר לישויות הביאולוגיות להשיג מזון למען קיומן. הישויות הביאולוגיות משיגות את מזונן מהמוכן.

     האדם מקדמת דנא נוכח לדעת שנוסף לכלי הכח בידיו כלי נוסף, כלי נעלם, שפה, המאפשרת לו קיום משופר על קיומן של החיות מחוסרות כלי זה. מענין לציין, שכבר האדם הפרה-היסטורי רצה נוסף למזון, תוספת קיום. איך אנו יודעים על כך? מחפירות ארכיאולוגיות מתברר שכבר האדם הפרה-היסטורי היה קובר את מתיו ומניח בצד הגופה פריטי מזון וחפצים.

     ברור שהאדם הפרה-היסטורי נוכח לדעת שהגוף כלה, משום מה הוא הניח שאותה תוספת שהוענקה לו, תוספת השפה הנעלמת שהיא מאפשרת לו להשיג יותר מזון, היא ישות שממשיכה להתקיים. הרי בהבדל מכך שהוא נוכח לדעת שגופו כלה, למעשה נוכח לדעת שגוף הזולת כלה, הרי את מותו הוא הוא לא ראה, הוא לא חש, אבל בהבדל מהבנה שהגוף הביאולוגי כלה, הוא לא ראה בכליון התוספת שהוענקה לו, תוספת השפה הנעלמת.

     ממצאים ארכיאולוגיים אלו, העובדה שהאדם קובר את מתיו ומשאיר מזון וחפצים להמשך קיום התוספת הנעלמת המהווה אותו, מצביעה על כך שהאדם מראשיתו ראה את עצמו דואלי, גוף מוחשי וישות נעלמת. ברור שמסקנות אלו של האדם הפרה-היסטורי הם לא מודעים, הם אינטואיטיביים. עלינו להניח שהשפה מעניקה לאדם הבנה אינטואיטיבית, גם כאשר הוא לא מודע למהות הכלי שבידיו. או אפשר להגיד, שהשפה כאלגוריתם מוליכה את האדם למעשים אינטואיטיביים, עוד טרם עמד על מהותה.

     ההשערה השניה היא סבירה, כיוון שהשפה מוליכה את האדם למעשים שהוא לא מודע להם, כמו התאגדות בקהילה, הרי לשפה אין משמעות ביחידות, יש לה משמעות רק בקהילה. הרי האדם באמצעות הכלי שהוענק לו, שפה, מתקשר עם הזולת. גם החיה מתקשרת אבל בהבדל מהתקשור של החיה, הכלי, השפה כאלגוריתם מוליכה את האדם גם לפעולות נוספות. אבל כל פעולותיו של האדם שהאלגוריתם הלשוני מוביל אותו לבצע, מתגשמות רק אם הזולתים ערבים להן, אם הזולתים מאמינים בהן.

     החיה היוצאת לרכישת מזון, אינה זקוקה להסכמת חיות אחרות לפעולתה. גם האדם הביאולוגי היוצא לרכוש מזון, אינו זקוק לכך להסכמת הזולת. אבל כל פעולותיו הלשוניות של האדם תקפות רק אם הזולת נותן להן ערבות. כבר יצירת המלה הראשונה אפשרית רק בהדדיות, בהסכם הזולת לתקפותה. השפה כאלגוריתם מתממשת רק במשא ומתן עם הזולת.

    האלגוריתם הלשוני המוביל את האדם לתקשר עם הזולת, מעניק לו גם מודעות שהוא  דואלי, אפילו אם מודעות זו היא רק אינטואיטיבית, הרי אם האדם לא היה רוכש מודעות כזו, הוא לא היה קובר את מתיו ומניח מזון וחפצים להמשך קיום החלק הנעלם שבו, השפה. הכלי החדש, השפה מיד מבדילה את עצמה מהגוף הכלה, רואה את עצמה ריבונית עליו, אחרת אנחנו לא יכולים להסביר את התופעה שהאדם הפרה-היסטורי קובר את מתיו ומניח מזון וחפצים בצדם.

     למרות נתונים ארכיאולוגיים אלו שהאדם קובר את מתיו, הרי הוא עושה פעולות אלו , בצורה אינטואיטיבית, כאילו מובל לעשותם על-ידי האלגוריתם, מבלי להיות מודע למשמעות פעולותיו. אבל הנתונים הארכיאולוגיים מצביעים על תופעה ארכיטיפית, המלווה את האדם לאורך כל תולדותיו, שלמרות שהאלגוריתם הלשוני מוביל אותו ליצירת קהילה למען התגשמותו, האדם מיד מנכס אלגוריתם זה לדחף לעשות בו שימוש להאריך את קיומו הוא.

     האלגוריתם הלשוני הוא ינוסי, מצד אחד הוא מוביל את האדם ליצירת קהילה, הפיכתו לחלק מגוף גדול, מצד שני מיד מאפשר לאדם לנכס אותו להארכת קיומו האינדיבידואלי. כבר פעולות ראשוניות אלו מצביעות על הדואליות של האדם, מצד אחד הוא הופך ליצור מודע רק בקהילה המכירה בו, הנותנת לו אשור על קיומו, מצד שני האלגוריתם הלשוני מאפשר לאדם להיבדל מהקבוצה ולדאג לקיומו הוא בלבד.

    במציאות אם האדם באמת היה הופך למודע למהות הכלי שבידיו, היה מבין שההובריס של כלי זה, הרואה את עצמו ריבון על הגוף, במציאות כל קיומו תלוי בו, קיומו תלוי באנרגיה שגוף זה מספק לפעולותיו.

    האדם עד היום הזה מתעלם מהעובדה שכל עולמו הלשוני הווירטואלי ניזון ומתקיים מאותו גוף הכלה המספק את האנרגיה לקיום הבועות הלשוניות.

      שאיפתו של האדם, הרצון שלו לקיום מתמשך, משכיח ממנו שכל קיומו תלוי בקהילה, שכל קיומו תלוי בהיותו חלק מהיסודות ביקום, הוא משכיח גם מעצמו שכל אותו אלגוריתם קוסם, הוא חלק מהאינפורמציה היקומית, לא רכושו הפרטי, כפי שהוא שוכח שהשפה היא לא רכושו הפרטי, היא רכוש קיבוצי, שאפילו מודעותו היא תרומת הקהילה, ואם היא חדלה להכיר בו, הוא מאבד אותה.

     הדחף הזה של האדם להארכת קיומו הוא, להאדרת קיומו הוא, מונע ממנו את ההכרה במהות הכלי שבידיו, כלי השאול מהאינפורמציה היקומית, מונע ממנו להבין שעולמו הלשוני הוא תוצר של אברים מוחשיים של גופו, כמו המח הקוסם, שהוא טרנספורמטור של כל היסודות ביקום לרווחתו. האדם משכיח מעצמו שהמח הפלאי העושה את כל המלאכות האלו, העושה טרנספורמציה ליסודות, הוא עצמו תלוי באנרגיה שהגוף מספק לו, בדם, שברגע שהוא לא מסופק לו, הוא כלה.

     אם התעלמות זו מהנתונים היה רק חלקו של האדם הפרה-היסטורי, אזי לא היינו צריכים לדון בה, אבל התעלמות זו מנתונים היא תכונה ארכיטיפית של האדם, כיוון שבסופו של דבר האדם נשאר יצור ביאולוגי עם דחפים שגוברים על שקול דעת לשוני. החיה שגם לה כיצור ביאולוגי דחפים, בהבדל מהאדם לא יכולה לממש אותן, כיוון שלא עומד לרשותה כלי השפה.

      נשאלת השאלה האם השפה עצמה בהיותה ינוסית, אינה גורמת בפן האפל שלה להתעלם מהנתונים הקיומיים, ולהתמכר לדחפים הרסניים?

      אם החיה מוגבלת כיוון שלדחפיה אין מוצא, אין גוף, שהיא יכולה להניע למימושן, הדחפים הביאולוגיים של האדם יכולים תמיד לגבור על השיקול של האלגוריתם הלשוני, לרתום אותו ולצאת למסע אמוקי.  

     ושוב נשאלת השאלה, האם רק הדחפים הביאולוגיים הם הגורם למסע האמוקי של האדם, או שמא השפה בפן האפל שלה משטה באדם על אפשרויות בלתי אפשריים?

     במציאות השפה יכולה להשלות את האדם על אפשרויות בלתי אפשריים, אבל היא מוגבלת בפעולותיה. רק השידוך בין אלגוריתם השפה לבין אמצעי הכח מאפשר לאדם את המסע האמוקי.

  החיבור בין אמצעי הכח לבין אמצעי כלי השפה הופך את האדם ליצור הרסני. כלי הכח בעידוד האלגוריתם הלשוני בפן האשליתי שלו איננו מכיר בגבולות. וכאן אנו רואים שהעדר מודעות האדם למהות כלי השפה מטעה אותו, מעוור אותו עד כדי כך שהוא לא רואה שהקיום אפשרי רק בגבולות, שהבריאה היא יציאה מהרצף, שפריצת גבולות מוביל לרצף שהוא אין, שהוא  תהום.

     מאחר שהשפה עצמה אינה יכולה לממש את הבטחותיה על אפשרויות בלתי אפשריים, היא מאפשרת לאדם להעניק לכלי הכח פן מאגי. ברור שכח אינו יכול להעניק לעצמו תכונות, הרי הוא דחף בלבד, אבל האדם הלשוני בעיוורונו מעניק לאמצעי הכח יכולות מאגיות. הוא סבור שכל מה שהשפה אינה יכולה להגשים, הכח המאגי יכול.

     העדר מודעות במהות כלי השפה, במהות הבריאה עם אפשרויותיה, הן בעוכרי מסעות האמוקיים של האדם במשך ההיסטוריה שלו.

     על כל זה בהמשך.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 197 – המח הקיבוצי, י"א

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 197 – המח הקיבוצי, י"ב

      האם יש הסבר לכך שהעולם הפרוטסטנטי במשך למעלה משלוש מאות שנה לא הדגיש את ההבדל בין התיאולוגיה של לותר וזו של קלווין? הסבר אחד יכול להיות שהם הסתפקו בכך ששני התיאולוגים האלו מרדו בכנסיה הקאתולית ולא טרחו לקרא את כתביהם למען לעמד על ההבדל ביניהם. סיבה שניה יכולה להיות, שהפרוטסטנטים הסתמכו על הכרזות לותר שהוא ממשיכו של השליח פאול וכן שהוא מסתמך על כתבי הקודש, הרי הוא תרגם אותם לגרמנית. אבל סיבה נוספת יכולה להיות שהעולם הפרוטסטנטי לא רצה להודות בכך שתורתו של שקלווין שונה לגמרי מזו של לותר כיוון שהוא למעשה חזר לרוב עקרונות התנ"ך, פירוש הדבר שהוא חזר ליהדות.

      הסבר אחרון זה יכול להסביר את העובדה שמקס וובר שכבר בסוף המאה ה-19 עמד על ההבדל בין תיאולוגית לותר וקלווין, עמד על כך מהתוצאות של שתי התיאולוגיות, תוצאות שהיו פועל יוצא מהשוני המהותי שלהן, האחת פסימית והשניה אופטימית. אבל מקס וובר הלותרני לא היה מוכן להודות בכך שההבדל נובע מהמלכת האחד, לותר, את השטן על העולם הנגלה, בעוד השני המליך את ה'השגחה' הכל יכולה. מקס וובר מצא דבר שולי בתיאולוגית קלווין 'הגזרה הקדומה', שהיתה למעשה 'הבחירה' התנ"כית, בצורה מוקצנת. וובר טען שעיקרון זה היה הגורם לשוני שהוביל להתפתחות השונה של חברות שהושפעו משני התיאולוגים. אם לא זדון מצד מקס וובר בפרשנות זו, כיוון שבסופו של דבר היה לותרני, אפשר רק להעלות על הדעת שהוא לא קרא את הכתבים של שני הרפורמטורים, וגם אפשר להעלות על הדעת שהוא לא הבין באמת מהו השוני בין שתי התיאולוגיות.

    עד היום הזה לא מוצאים בפרשנות התיאולוגית הנוצרית הדגשת ההבדל הגדול בין שני הרפורמטורים, בהדגשת העובדה שהאחד, לותר העמיד את ה'שטן' אלוהות שלילית בהנהגת העולם, בעוד שקלווין העמיד את ה'ההשגחה', אלוהות מיטיבה.

     למעשה קלווין ביטל לא רק את תיאולוגית לותר, הוא ביטל את תיאולוגית השליח יוחנן  אשר בפרק א' של בשורתו אומר )פרק א',14 -18 ): 'והדבר לבש בשר וישכן בתוכנו ואת כבודו ראינו ככבוד בן יחיד לאביו מלא חסד……..את האלהים לא ראה אדם מעולם והבן היחיד בחיק האב הוא הגיד תכונתו'. אנו צריכים כאן להזכיר שלפי פרק זה של יוחנן, ה'דבר', השפה היא ראשית. ואם ה'דבר' הוא ראשית וישוע הוא התגלמות 'דבר' זה, הוא למעשה האלוהות הריבונית, דבר זה מסתבר מפסוק 18, שם השליח מסביר את הסיבה שישוע הוא הריבון, כיוון שאת אלהים אף אחד לא ראה, לכן הוא היה צריך להתגלם ב'דבר', היה צריך להתגלם בבשר למען יראו אותו, היה צריך להתגלם בבן ישוע שהוא אשר מעיד על האב.

     על בסיס פסוקים אלו של יוחנן התבססה הכנסיה הקאתולית, היא אמצה את הבן, שהנו התגלמות ה'דבר', ולא האב שאותו אף אחד לא ראה. הכנסיה הקאתולית ראתה בבן, שהתגלם בבשר, שהנו התגלמות ה'דבר', אלוהות הריבונית. למעשה ישוע, הבן הצלוב נעשה האלוהות הריבונית בימי הבינים,  מקום האב נפקד.

     רק כך אנו יכולים להבין את המהפכה התיאולוגית של קלווין, שהוא החזיר עטרת ליושנה, החזיר ל'אב', ה'השגחה' את הבכורה, החזיר לו את הריבונות. ברור מכך, ששום תיאולוג נוצרי אינו רוצה להצביע על המהפכה התיאולוגית הזו המבטלת למעשה את הריבונות של ישוע ומחזירה אותה ל'אב', ל'השגחה', וגם מקס וובר לא רצה בכך.

     אי אפשר להגיד על 'ישוע הצלוב הריבון', שהוא היה אלוהות שלילית, הרי הוא היה צריך לגאל את המאמינים, להבטיח להם נצחיות, אם לא בפועל, בצורה טכסית באמצעות ה'מיסה'. אבל, לפי לותר, גם אם הוא לא הודה בכך, אלוהות זו, ישוע הצלוב, לא צלח במשימתו, הרי העולם לא נגאל. כתוצאה ממסקנה זו של רפורמטור זה, היה צורך להמליך את מתנגדו, השטן.

      ואם ככה, הרי לותר המליך אלוהות שלילית על העולם, לא שונה מהמוירה היוונית, שממנה היה צריך 'ישוע הצלוב' לגאל את העולם, אבל גם אלוהות זו לא הצליחה להביא לשינוי סדרי עולם, לגאל את האדם ממוות, שזו היתה מטרתו של השליח פאול כאשר המליך אותו, הוא גם לא הופיע שנית, כפי ששליח זה הבטיח למאמינים למען להשלים את מלאכתו.

     והנה, קלווין שבא בעקבות לותר שמרד בכנסיה הקאתולית, הבין שהאלוהות הריבונית היא למעשה 'ההשגחה', האלוהות שנגדה יצא השליח פאול וגם השליח יוחנן. בצורה כזו כל המרד של שני השליחים האלו התבטלה. אבל קלווין לא הכריז על כך, הוא רק הלך לדרכו מבלי לצאת נגד המרד של שני השליחים, החזיר עטרה ליושנה, החזיר את הריבונות האומניפוטנטית ל'אב, ל'השגחה'.

    קלווין גם לא יצא בהכרזה נגד כל הכתות הגנוסטיות כולל תיאולוגית לותר עצמה, שהפכו את ה'אב', ל'דמורג' שלילי, אשר ברא עולם שלילי. הרי בדרמת פאוסט, דרמה שהיא המחזת תיאולוגית לותר, גיתה הפך את האב לדמות של זקן מגוחך.

     עד היום אין תיאולוגים נוצריים, גם לא פרוטסטנטיים שידגישו את המהפכה הזו של קלווין, אשר חזר למקור התנ"ך, קיבל את עקרונותיו, ולמעשה ביטל את כל המרד של השליחים פאול ויוחנן בירושה התנ"כית.

       ומה מה משמעות מהפכה זו של קלווין? משמעותה שהעולם המערבי שקיבל את תורתו, חזר להאמין בעולם אופטימי, עולם מנוגד לעולם היווני הטראגי, שהאמין בישות שלילית, כמו המוירה, המכשילה את האדם. האדם הקלוויניסטי בדומה לאדם התנ"כי קיבל רשות לפעל, ואם הוא קיים את ה'ברית' עם האלוהות המשגיחה הזו, הוא היה זכאי להצלחה. מקס וובר כפי שציינו, ראה את התוצאות החיוביות של העולם הקלווניסטי, רק שהוא נתן לכך פרשנות שגויה מתוך חוסר הבנה, או מתוך זדון.

      מקס וובר כמובן גם לא ייחס את התוצאות השליליות של העולם הלותרני  שקיבל את תיאולוגית לותר עם האלוהות השלילית, השטן. לקח עוד עשרות שנים, עד התבססות הרייך השלישי על בסיס תיאולוגית לותר, ותוצאות רייך זה, שתומס מאן באינטואיציה, שוב מבלי לנתח את תיאולוגית לותר, הבין שהמלכת השטן של רפורמטור זה גרם לתוצאות השליליות.

תומס מאן לא התעמק בהבדל של תיאולוגיות שני הרפורמטורים, לותר וקלווין. הסתפק בכך שהצביע שהשטן שאותו המליך לותר והמשורר החשוב ביותר של גרמניה, גיתה המחיז את תורתו, איפשר את קמום הרייך השלישי.

      עלינו לחזור לחשיבות ה'מח הקיבוצי', שהוא פרי קוסמולוגיה ראשיתית, קוסמולוגיה שבהמשך מעצבת מבנה חברתי, מעצבת מושגים ומילים. לא שמו לב לכך, שבגרמניה למעשה לא נוצרה חוקה, דומה ל-Magna Carta , האנגלית, למרות שהיו בה חוקים, לא נוצרה בה קונסטיטוציה נוסח ארצות הברית, המהווה את ה'מח הקיבוצי' שלה.

     למרות שהמגנה קרטה האנגלית לא היתה תוצאה של קוסמולוגיה מחודשת, היא גרמה לכך שההוגים שלה, כמו אוקם כבר במאה ה-14 מתיחס לאלוהי התנ"ך, כאשר הוא רוצה להזים את ההשקפה היוונית על עולם נצחי, הרי רק בעולם של שלטון אלוהות מיטיבה יש מקום לחברה מתוקנת, חברה מבוססת על חוקה.

      ארצות הברית שהיתה תולדה של הפוריטנים שהושפעו מקלווין, האמינו שאם הם מקיימים ברית עם אלוהות מיטיבה, היא תגמל אותם. החוקה של ארצות הברית היא תולדה של האמונה שהעולם נשלט על-ידי אלוהות מיטיבה, שלא רק ערבה לחיים חברתיים תקינים, אלוהות זו גם ערבה שבני אדם יהיו מאושרים.

      הצלחה היא זכותו של האדם בהקשר למחשבה של אנשי ארצות הברית, בהבדל ממה שהיוונים הקלאסיים האמינו שהצלחה מביאה למפלתו של המצליח, כיוון שהאלים מקנאים בו, כיוון שיצירה אנושית היא לא לגיטימית, שהיא רק פריבילגיה של האלים. בהקשר להשקפה התנ"כית שהפוריטנים בארצות הברית אימצו, יצירה היא לגיטימית.

      לא הדגישו דיו שבהבדל מיחס השלילי של היוונים לעשייה, הרי אצלם עבודה היתה בזויה, מתאימה רק לעבדים, אנשים חופשיים היו צריכים לעסוק רק או במלחמה, כפי שהפילוסופים של אפלטון ברפובליקה שלו מצווים לעשות, או  להתבונן בצורה פסיבית. בארה"ב עבודה הנה מקודשת, כפי שהיתה מקודשת בהקשר התנ"כי. ישעיהו מנבא שאפילו באחרית הימים 'האדם יכתת את חרבו לאתים, יעבד'.   

   העולם המערבי הדמוקראטי קיבל את רוב עקרונות התנ"ך, במודע או לא מודע, מחוץ ללותרנים, מחוץ לקאתולים. בצרפת הקאתולית עד היום הצלחה אינה לגמרי לגיטימית.

 

 

 

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 196 – המח הקיבוצי, י"א

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 196 – המח הקיבוצי, י"א   

    ברצוני לסטות קצת משרשרת הדיון הסדרתי ב'מח הקיבוצי', בגין מאמר שהופיע ב-Herald Tribune, בשבוע האחרון,העתק של מאמר מתוך המגזין של ה-' ,New-York Time Magazine, שכתב אותו חוקר לשון בשם Guy Deutcher. הוא מתמיחס לתיאוריה של אנטרופולוג בשנות  הארבעים של המאה הקודמת בשם Whorf  אשר חקר את השפות של ילידים בארה"ב, והגיע למסקנה שהשפה מעצבת  את החשיבה האנושית. תיאוריה שהיתה באופנה ואחר כך סתרו אותה. דויטצ'ר מנסה בספרו העומד להופיע בקרוב, להציל כמה מרעיונותיו של וורף זה.

     ברצוני דווקא להתיחס לדעותיו של וורף, שדויטצ'ר עושה להם טרנספורמציה. עלי קודם להזכיר מחדש את  דבריו של הרופא הפילוסוף גלן, שלו מיחסים גם את הקביעה במאה השניה של הספירה, שהמח ולא הלב הוא מרכז החשיבה. ובכן, גלן שחי כבר בתקופה של התפשטות הנצרות, קרא כנראה את כתבי הקודש, והגיע למסקנה נכונה, שקוסמולוגיות מעצבות שפות. דבריו הקצרים של גלן הופיעו בספר של חוקר בשם: Albrecht Dihle, ושם הספר הוא: The Theory of Will in Classical Antiquityאני כאן מרחיבה את ההתיחסות הקצרה של רופא זה, הוא רק טען שמושג 'רצון חופשי' הוא תוצאה מהקוסמולוגיה של פרק הבריאה בספר בראשית, כפי שאלהים ברא את העולם מרצונו החופשי, האדם או השפה העברית אימצה את מושג ה'רצון החופשי'. הוא הוסיף שהיוונים לא הכירו את המושג הזה. כפי שציינתי גלן לא מרחיב את הדיבור על נושא זה, ואני כאן מוסיפה מה שהוא הבין רק באינטואיציה מבלי לנמק את דבריו.

    ובכן, מה שגלן הבין, אלו היום העוסקים בשפה, לא מבינים. במחקרי בפילוסופית השפה, בעיקר הפילוסופיה הלשונית של התנ"ך הגעתי למסקנה, עוד טרם קראתי את ההתיחסות הקצרה של גלן למקור מושג 'רצון חופשי', שהשפה העברית עוצבה לפי הקוסמולוגיה בפרק א' של ספר בראשית, וכן על-ידי משל 'עץ הדעת'. מי שמכיר את השפה העברית, נוכח לדעת שהיא במקורה תוצר הקוסמולוגיה בפרק א' של ספר בראשית, לפיה האלוהות בראה את העולם ב'הגדים', בשפה. והקוסמולוגיה הזו היא כבר תולדה של משל 'עץ הדעת'. משל קצר  זה, והקוסמולוגיה שנוצרה על בסיסו, מהווים את ה'מח הקיבוצי' התנ"כי, ומח קיבוצי זה עיצב את השפה העברית.

     כך רק בשפה העברית לפנינו השורש 'נכר', שממנו נגזרים השם 'הכרה', הפועל 'לנכר', שוב השם 'נוכרי', המפועל 'להכיר'. מושגים אלו הם תולדה של משל 'עץ הדעת', הטוען שחוה ואדם ירכשו את היכולת 'להבדיל, רכשו את 'דעת'. השפה שחוה ואדם רכשו מקבלת לגיטימציה מכך שהאלוהות בוראת את העולם ב'הגדים', בראה אותו על-ידי כך שהאמצעי, השפה, הבדילה דבר מדבר, ניכרה דבר מדבר.  אם ככה שפה היא לגיטימית, וברור מכך שאם האלהים באמצעותה יוצר את העולם שגם האדם יכול ליצור את עולמו, והוא יכול ליצור אותו באמצעות היכולת 'להבדיל', ל'נכר' דבר מדבר. והרי למען ליצור יש צורך ב'רצון חופשי', והרי האלוהות כבר השתמשה ברצון חופשי בבראה את העולם, היא לא היתה כפופה לחוקים דטרמיניסטיים. כל מחשבת התנ"ך בהמשך עוצבה על-ידי עקרונות ראשוניים אלו, שהפכו ל'מח הקיבוצי' ש העברים.

      ובכן השפה היא תולדה של ה'מח הקיבוצי', ולא כפי שחשב וורף, שהשפה מעצבת את המחשבה, אלא הקוסמולוגיה או 'המח הקיבוצי', הוא שמעצב את הבנת האדם את עולמו. ברור שאחרי שהשפה המשרתת את העקרונות הראשוניים, בהמשך מעצבת את התרבות. אבל שפה היא שלב שני, לא ראשוני, היא תמיד מסתמכת על העקרונות הראשוניים המהווים את הקוסמולוגיה.

    גיא דויטצ'ר שהוא במוצאו ישראלי , לא השכיל להגיע להבנתו האינטואיטיבת של גלן. הוא תוצר המחשבה המערבית, שמאז שהשליח פאול שלל את משל 'עץ הדעת', העולם המערבי לא השכיל לחזור למשל זה, לא השכיל להיווכח שהשליח הזה נתן פירוש מסולף לו, למען ליצור את התיאולוגיה ששללה את המסר של התנ"ך. העולם המערבי, ובתוכם גם היהודים שבו, לא השכילו להבין שמשל זה הוא מקור הפילוסופיה הלשונית. זוהי הסיבה שעד היום במערב, למרות מדע האינפורמציה, לא השכילו לבסס את פילוסופית השפה, שבעל משל זה השכיל לעשות.

    עד כמה כל המחשבה התנ"כית נגזרת מהקוסמולוגיה שלה אנו יכולים לראות מכך, שבדבר הרביעי מתוך עשרת הדברות  האדם מצווה ליצור את עולמו:'כי ששת ימים עשה יהוה את השמים ואת הארץ …' לא שמו לב למצווה חשובה זו שהאדם מצווה ליצור את עולמו כדוגמת האלוהות אשר בראה את העולם. חשיבות דבר רביעי זה מתברר רק, אם יודעים שלפי ההשקפה היוונית יצירה היתה פריבילגיה של האלים בלבד, ויצירה אנושית לא היתה לגיטימית.

     שוב רק מהשוואות נוכל לאמת דברים אלו, כך עשה גם גלן, הוא השווה את הקוסמולוגיה התנ"כית עם הקוסמולוגיה היוונית. ובכן, היוונים האמינו בנצחיות העולם, ואם כך, הרי אין צורך ליצור אותו, ואם אין צורך ליצור את העולם או את עולמו של האדם, אין צורך במושג 'רצון חופשי'. בכלל אין צורך ליצור דבר, הרי הכל קיים מקדמת דנא. כך, שאפילו אריסטו לא רואה מקום ליצירה, הכל בעולמו נע מכח לפועל וחלילה. אבל נוסף לכך שהיוונים, או אולי כתוצאה מכך האלים שלהם, ראו ביצירה של האדם הסגת הגבול שלהם, יצירה היתה לא לגיטימית. ראינו שדעה זו מבוטאת בטראגדיה של איסכילוס, 'פרומתיאוס', שבה חצי-אל זה נענש על כי סיפק לבני אדם את יכולת ה'אש', אמצעי המאפשר יצירה.

      ברור שעקרונות אלו שהפכו ל'מח הקיבוצי' היווני, לא יצרו את המושג 'רצון חופשי', כיוון שבעולם נצחי אין צורך בו. אפילו אם רק נתיחס למושג זה, ברור שהשפה היא תולדה של קוסמולוגיה ראשיתית, וזו מעצבת את השפה.

      ברור שהיוונים הפעלתניים עשו שימוש ברצון חופשי, אחרת הרי הם לא היו מסוגלים ליצור. אבל השפה שלהם לא נתנה ביטוי לצורת תפקודה, שהרי בלי רצון חופשי היא לא יכולה לפעל. אבל כפי שראינו מהקוסמולוגיה היוונית נגזר גם שיצירה היא הסגת גבול האלים.

    ואם יצירה היא הסגת גבול האלים, רצון חופשי הוא מיותר. ואם בהקשר התנ"כי הצדיק תמיד נשכר גם אם הוא מעומת עם מכשולים, הרי אצל היוונים היה תמיד פחד של הצלחה, כי היא נראתה הסגת גבול האלים, היא סוכמה במושג 'הובריס'. עשייה בסופו של דבר בעולם היווני נענש. דבר זה מסביר מדוע באתונה כל המנהיגים, המצביאים המצליחים גורשו מהעיר.

     אם כך לא יפלא עצתו של סוקראטס לאלקיביאדס בדיאלוג המשתה, שאל עליו לעסוק בפוליטיקה, אלא לדאג רק לנפשו. 

     למרות שמחשבת התנ"ך לא פיתחה מדע, כיוון שהסתפקה בכך שהעולם הוא לשוני, שהעולם הלשוני הוא 'עולם בתוך עולם', בתוך העולם הדטרמיניסטי. ואם כך מספיק להתרכז ביצירת עולם חברתי קיומי משופר, עולם שלו הטיפו הנביאים. מחשבת התנ"ך התרכזה ביצירת המוסר הקיומי, מוסר אנושי יחידי.

     אבל המערב למרות המרד של הנצרות בעקרונותיו, הושפע מהקוסמולוגיה התנ"כית, ביחוד אנו מוצאים השפעה כזו על תיאולוגית קלווין. קוסמולוגיה תנ"כית זו איפשרה את התפתחות מדע האבולוציה, התפתחות ולא סטטיות יוונית, היא איפשרה את התפתחות מדע האינפורמציה.

     בניגוד המחשבה הדינמית הזו של התנ"ך שאלוהות שלה היא 'אהיה אשר אהיה', אלוהות שהיא חלק מהעולם הדינמי, היוונים נטו לסטטיות, פרמנידס, הם נטו למרחביות, גיאומטריה של אאוקלידס. האלוהות של אריסטו 'המניע הבלתי מונע' בסך הכל מנענע עולם נצחי, לא יוצר אותו. חשוב לחזור על דברים אלו, כיוון שיהודים כחלק מהעולם המערבי לא מודעים לשוני זה בין מחשבת התנ"ך, תולדה של הקוסמולוגיה שלה, לבין המחשבה היוונית שהיא תולדה של הקוסמולוגיה שלה על נצחיות העולם, קוסמולוגיה שלפיה ליצור היא פריבילגיה של האלים בלבד, יצירה היא לא לגיטימית.

     בהשפעת העולם המערבי הנוצרי יהודים אפילו לא מתיחסים לפילוסופיה הלשונית של התנ"ך, אף הם מתעלמים מחשיבות משל 'עץ הדעת'. יהודים במערב, דוגמת דויטשר הנ"ל, לא מודעים לכך שהעולם המערבי, בעיקר בהשפעת קלווין שחזר לרוב עקרונות התנ"ך, הוא שונה תכלית שינוי מהעולם היווני.

    הבנה אינטואיטיבית דוגמת הרופא גלן, מצביעה על אבחנה, שיהודים ולא יהודים לא מבינים, שקוסמולוגיה מעצבת את מחשבת האדם, ששפה היא תולדה שלה בלבד.

     

 

 

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 197 – המח הקיבוצי, י"א

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 197 – המח הקיבוצי, י"ב

      האם יש הסבר לכך שהעולם הפרוטסטנטי במשך למעלה משלוש מאות שנה לא הדגיש את ההבדל בין התיאולוגיה של לותר וזו של קלווין? הסבר אחד יכול להיות שהם הסתפקו בכך ששני התיאולוגים האלו מרדו בכנסיה הקאתולית ולא טרחו לקרא את כתביהם למען לעמד על ההבדל ביניהם. סיבה שניה יכולה להיות, שהפרוטסטנטים הסתמכו על הכרזות לותר שהוא ממשיכו של השליח פאול וכן שהוא מסתמך על כתבי הקודש, הרי הוא תרגם אותם לגרמנית. אבל סיבה נוספת יכולה להיות שהעולם הפרוטסטנטי לא רצה להודות בכך שתורתו של שקלווין שונה לגמרי מזו של לותר כיוון שהוא למעשה חזר לרוב עקרונות התנ"ך, פירוש הדבר שהוא חזר ליהדות.

      הסבר אחרון זה יכול להסביר את העובדה שמקס וובר שכבר בסוף המאה ה-19 עמד על ההבדל בין תיאולוגית לותר וקלווין, עמד על כך מהתוצאות של שתי התיאולוגיות, תוצאות שהיו פועל יוצא מהשוני המהותי שלהן, האחת פסימית והשניה אופטימית. אבל מקס וובר הלותרני לא היה מוכן להודות בכך שההבדל נובע מהמלכת האחד, לותר, את השטן על העולם הנגלה, בעוד השני המליך את ה'השגחה' הכל יכולה. מקס וובר מצא דבר שולי בתיאולוגית קלווין 'הגזרה הקדומה', שהיתה למעשה 'הבחירה' התנ"כית, בצורה מוקצנת. וובר טען שעיקרון זה היה הגורם לשוני שהוביל להתפתחות השונה של חברות שהושפעו משני התיאולוגים. אם לא זדון מצד מקס וובר בפרשנות זו, כיוון שבסופו של דבר היה לותרני, אפשר רק להעלות על הדעת שהוא לא קרא את הכתבים של שני הרפורמטורים, וגם אפשר להעלות על הדעת שהוא לא הבין באמת מהו השוני בין שתי התיאולוגיות.

    עד היום הזה לא מוצאים בפרשנות התיאולוגית הנוצרית הדגשת ההבדל הגדול בין שני הרפורמטורים, בהדגשת העובדה שהאחד, לותר העמיד את ה'שטן' אלוהות שלילית בהנהגת העולם, בעוד שקלווין העמיד את ה'ההשגחה', אלוהות מיטיבה.

     למעשה קלווין ביטל לא רק את תיאולוגית לותר, הוא ביטל את תיאולוגית השליח יוחנן  אשר בפרק א' של בשורתו אומר )פרק א',14 -18 ): 'והדבר לבש בשר וישכן בתוכנו ואת כבודו ראינו ככבוד בן יחיד לאביו מלא חסד……..את האלהים לא ראה אדם מעולם והבן היחיד בחיק האב הוא הגיד תכונתו'. אנו צריכים כאן להזכיר שלפי פרק זה של יוחנן, ה'דבר', השפה היא ראשית. ואם ה'דבר' הוא ראשית וישוע הוא התגלמות 'דבר' זה, הוא למעשה האלוהות הריבונית, דבר זה מסתבר מפסוק 18, שם השליח מסביר את הסיבה שישוע הוא הריבון, כיוון שאת אלהים אף אחד לא ראה, לכן הוא היה צריך להתגלם ב'דבר', היה צריך להתגלם בבשר למען יראו אותו, היה צריך להתגלם בבן ישוע שהוא אשר מעיד על האב.

     על בסיס פסוקים אלו של יוחנן התבססה הכנסיה הקאתולית, היא אמצה את הבן, שהנו התגלמות ה'דבר', ולא האב שאותו אף אחד לא ראה. הכנסיה הקאתולית ראתה בבן, שהתגלם בבשר, שהנו התגלמות ה'דבר', אלוהות הריבונית. למעשה ישוע, הבן הצלוב נעשה האלוהות הריבונית בימי הבינים,  מקום האב נפקד.

     רק כך אנו יכולים להבין את המהפכה התיאולוגית של קלווין, שהוא החזיר עטרת ליושנה, החזיר ל'אב', ה'השגחה' את הבכורה, החזיר לו את הריבונות. ברור מכך, ששום תיאולוג נוצרי אינו רוצה להצביע על המהפכה התיאולוגית הזו המבטלת למעשה את הריבונות של ישוע ומחזירה אותה ל'אב', ל'השגחה', וגם מקס וובר לא רצה בכך.

     אי אפשר להגיד על 'ישוע הצלוב הריבון', שהוא היה אלוהות שלילית, הרי הוא היה צריך לגאל את המאמינים, להבטיח להם נצחיות, אם לא בפועל, בצורה טכסית באמצעות ה'מיסה'. אבל, לפי לותר, גם אם הוא לא הודה בכך, אלוהות זו, ישוע הצלוב, לא צלח במשימתו, הרי העולם לא נגאל. כתוצאה ממסקנה זו של רפורמטור זה, היה צורך להמליך את מתנגדו, השטן.

      ואם ככה, הרי לותר המליך אלוהות שלילית על העולם, לא שונה מהמוירה היוונית, שממנה היה צריך 'ישוע הצלוב' לגאל את העולם, אבל גם אלוהות זו לא הצליחה להביא לשינוי סדרי עולם, לגאל את האדם ממוות, שזו היתה מטרתו של השליח פאול כאשר המליך אותו, הוא גם לא הופיע שנית, כפי ששליח זה הבטיח למאמינים למען להשלים את מלאכתו.

     והנה, קלווין שבא בעקבות לותר שמרד בכנסיה הקאתולית, הבין שהאלוהות הריבונית היא למעשה 'ההשגחה', האלוהות שנגדה יצא השליח פאול וגם השליח יוחנן. בצורה כזו כל המרד של שני השליחים האלו התבטלה. אבל קלווין לא הכריז על כך, הוא רק הלך לדרכו מבלי לצאת נגד המרד של שני השליחים, החזיר עטרה ליושנה, החזיר את הריבונות האומניפוטנטית ל'אב, ל'השגחה'.

    קלווין גם לא יצא בהכרזה נגד כל הכתות הגנוסטיות כולל תיאולוגית לותר עצמה, שהפכו את ה'אב', ל'דמורג' שלילי, אשר ברא עולם שלילי. הרי בדרמת פאוסט, דרמה שהיא המחזת תיאולוגית לותר, גיתה הפך את האב לדמות של זקן מגוחך.

     עד היום אין תיאולוגים נוצריים, גם לא פרוטסטנטיים שידגישו את המהפכה הזו של קלווין, אשר חזר למקור התנ"ך, קיבל את עקרונותיו, ולמעשה ביטל את כל המרד של השליחים פאול ויוחנן בירושה התנ"כית.

       ומה מה משמעות מהפכה זו של קלווין? משמעותה שהעולם המערבי שקיבל את תורתו, חזר להאמין בעולם אופטימי, עולם מנוגד לעולם היווני הטראגי, שהאמין בישות שלילית, כמו המוירה, המכשילה את האדם. האדם הקלוויניסטי בדומה לאדם התנ"כי קיבל רשות לפעל, ואם הוא קיים את ה'ברית' עם האלוהות המשגיחה הזו, הוא היה זכאי להצלחה. מקס וובר כפי שציינו, ראה את התוצאות החיוביות של העולם הקלווניסטי, רק שהוא נתן לכך פרשנות שגויה מתוך חוסר הבנה, או מתוך זדון.

      מקס וובר כמובן גם לא ייחס את התוצאות השליליות של העולם הלותרני  שקיבל את תיאולוגית לותר עם האלוהות השלילית, השטן. לקח עוד עשרות שנים, עד התבססות הרייך השלישי על בסיס תיאולוגית לותר, ותוצאות רייך זה, שתומס מאן באינטואיציה, שוב מבלי לנתח את תיאולוגית לותר, הבין שהמלכת השטן של רפורמטור זה גרם לתוצאות השליליות.

תומס מאן לא התעמק בהבדל של תיאולוגיות שני הרפורמטורים, לותר וקלווין. הסתפק בכך שהצביע שהשטן שאותו המליך לותר והמשורר החשוב ביותר של גרמניה, גיתה המחיז את תורתו, איפשר את קמום הרייך השלישי.

      עלינו לחזור לחשיבות ה'מח הקיבוצי', שהוא פרי קוסמולוגיה ראשיתית, קוסמולוגיה שבהמשך מעצבת מבנה חברתי, מעצבת מושגים ומילים. לא שמו לב לכך, שבגרמניה למעשה לא נוצרה חוקה, דומה ל-Magna Carta , האנגלית, למרות שהיו בה חוקים, לא נוצרה בה קונסטיטוציה נוסח ארצות הברית, המהווה את ה'מח הקיבוצי' שלה.

     למרות שהמגנה קרטה האנגלית לא היתה תוצאה של קוסמולוגיה מחודשת, היא גרמה לכך שההוגים שלה, כמו אוקם כבר במאה ה-14 מתיחס לאלוהי התנ"ך, כאשר הוא רוצה להזים את ההשקפה היוונית על עולם נצחי, הרי רק בעולם של שלטון אלוהות מיטיבה יש מקום לחברה מתוקנת, חברה מבוססת על חוקה.

      ארצות הברית שהיתה תולדה של הפוריטנים שהושפעו מקלווין, האמינו שאם הם מקיימים ברית עם אלוהות מיטיבה, היא תגמל אותם. החוקה של ארצות הברית היא תולדה של האמונה שהעולם נשלט על-ידי אלוהות מיטיבה, שלא רק ערבה לחיים חברתיים תקינים, אלוהות זו גם ערבה שבני אדם יהיו מאושרים.

      הצלחה היא זכותו של האדם בהקשר למחשבה של אנשי ארצות הברית, בהבדל ממה שהיוונים הקלאסיים האמינו שהצלחה מביאה למפלתו של המצליח, כיוון שהאלים מקנאים בו, כיוון שיצירה אנושית היא לא לגיטימית, שהיא רק פריבילגיה של האלים. בהקשר להשקפה התנ"כית שהפוריטנים בארצות הברית אימצו, יצירה היא לגיטימית.

      לא הדגישו דיו שבהבדל מיחס השלילי של היוונים לעשייה, הרי אצלם עבודה היתה בזויה, מתאימה רק לעבדים, אנשים חופשיים היו צריכים לעסוק רק או במלחמה, כפי שהפילוסופים של אפלטון ברפובליקה שלו מצווים לעשות, או  להתבונן בצורה פסיבית. בארה"ב עבודה הנה מקודשת, כפי שהיתה מקודשת בהקשר התנ"כי. ישעיהו מנבא שאפילו באחרית הימים 'האדם יכתת את חרבו לאתים, יעבד'.   

   העולם המערבי הדמוקראטי קיבל את רוב עקרונות התנ"ך, במודע או לא מודע, מחוץ ללותרנים, מחוץ לקאתולים. בצרפת הקאתולית עד היום הצלחה אינה לגמרי לגיטימית.