אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 198 – יחס לנתונים הקיומיים, א'
השקפה קיומית עוסקת בנתונים, היא אינה שואלת על ה'מדוע', על ה'איך'. את ההשקפה התנ"כית אפשר לכנות כהשקפה 'קיומית', כיוון שהיא משלימה עם העולם הנגלה, אינה יוצרת עולמות חלופיים, אינה מורדת בנתונים.
ומה הם הנתונים? אנחנו נמצאים על כדור הארץ שלנו, שהוא הגרם היחידי הידוע לנו עד היום הזה, שמאפשר חיים. האדם כמו ישויות אחרות על גרם זה הוא ישות מוחשית, ישות ביאולוגית. כישות ביאולוגית לאדם אותן תכונות כמו לישויות ביאולוגיות מוחשיות אחרות על כדור הארץ. למרות הדמיון של האדם לישויות ביאולוגיות אחרות, ביחוד למפותחות ביניהן, בכל זאת שונה מישויות ביאולוגיות אחרות, נשאלת השאלה במה הוא שונה?
הדבר המבדיל את האדם מישויות ביאולוגיות אחרות, גם מחיות מפותחות, היא יכולת השפה. לחיות על גרם שמימי זה הוענק כלי הכח למען קיומן. כלי הכח מאפשר לישויות הביאולוגיות להשיג מזון למען קיומן. הישויות הביאולוגיות משיגות את מזונן מהמוכן.
האדם מקדמת דנא נוכח לדעת שנוסף לכלי הכח בידיו כלי נוסף, כלי נעלם, שפה, המאפשרת לו קיום משופר על קיומן של החיות מחוסרות כלי זה. מענין לציין, שכבר האדם הפרה-היסטורי רצה נוסף למזון, תוספת קיום. איך אנו יודעים על כך? מחפירות ארכיאולוגיות מתברר שכבר האדם הפרה-היסטורי היה קובר את מתיו ומניח בצד הגופה פריטי מזון וחפצים.
ברור שהאדם הפרה-היסטורי נוכח לדעת שהגוף כלה, משום מה הוא הניח שאותה תוספת שהוענקה לו, תוספת השפה הנעלמת שהיא מאפשרת לו להשיג יותר מזון, היא ישות שממשיכה להתקיים. הרי בהבדל מכך שהוא נוכח לדעת שגופו כלה, למעשה נוכח לדעת שגוף הזולת כלה, הרי את מותו הוא הוא לא ראה, הוא לא חש, אבל בהבדל מהבנה שהגוף הביאולוגי כלה, הוא לא ראה בכליון התוספת שהוענקה לו, תוספת השפה הנעלמת.
ממצאים ארכיאולוגיים אלו, העובדה שהאדם קובר את מתיו ומשאיר מזון וחפצים להמשך קיום התוספת הנעלמת המהווה אותו, מצביעה על כך שהאדם מראשיתו ראה את עצמו דואלי, גוף מוחשי וישות נעלמת. ברור שמסקנות אלו של האדם הפרה-היסטורי הם לא מודעים, הם אינטואיטיביים. עלינו להניח שהשפה מעניקה לאדם הבנה אינטואיטיבית, גם כאשר הוא לא מודע למהות הכלי שבידיו. או אפשר להגיד, שהשפה כאלגוריתם מוליכה את האדם למעשים אינטואיטיביים, עוד טרם עמד על מהותה.
ההשערה השניה היא סבירה, כיוון שהשפה מוליכה את האדם למעשים שהוא לא מודע להם, כמו התאגדות בקהילה, הרי לשפה אין משמעות ביחידות, יש לה משמעות רק בקהילה. הרי האדם באמצעות הכלי שהוענק לו, שפה, מתקשר עם הזולת. גם החיה מתקשרת אבל בהבדל מהתקשור של החיה, הכלי, השפה כאלגוריתם מוליכה את האדם גם לפעולות נוספות. אבל כל פעולותיו של האדם שהאלגוריתם הלשוני מוביל אותו לבצע, מתגשמות רק אם הזולתים ערבים להן, אם הזולתים מאמינים בהן.
החיה היוצאת לרכישת מזון, אינה זקוקה להסכמת חיות אחרות לפעולתה. גם האדם הביאולוגי היוצא לרכוש מזון, אינו זקוק לכך להסכמת הזולת. אבל כל פעולותיו הלשוניות של האדם תקפות רק אם הזולת נותן להן ערבות. כבר יצירת המלה הראשונה אפשרית רק בהדדיות, בהסכם הזולת לתקפותה. השפה כאלגוריתם מתממשת רק במשא ומתן עם הזולת.
האלגוריתם הלשוני המוביל את האדם לתקשר עם הזולת, מעניק לו גם מודעות שהוא דואלי, אפילו אם מודעות זו היא רק אינטואיטיבית, הרי אם האדם לא היה רוכש מודעות כזו, הוא לא היה קובר את מתיו ומניח מזון וחפצים להמשך קיום החלק הנעלם שבו, השפה. הכלי החדש, השפה מיד מבדילה את עצמה מהגוף הכלה, רואה את עצמה ריבונית עליו, אחרת אנחנו לא יכולים להסביר את התופעה שהאדם הפרה-היסטורי קובר את מתיו ומניח מזון וחפצים בצדם.
למרות נתונים ארכיאולוגיים אלו שהאדם קובר את מתיו, הרי הוא עושה פעולות אלו , בצורה אינטואיטיבית, כאילו מובל לעשותם על-ידי האלגוריתם, מבלי להיות מודע למשמעות פעולותיו. אבל הנתונים הארכיאולוגיים מצביעים על תופעה ארכיטיפית, המלווה את האדם לאורך כל תולדותיו, שלמרות שהאלגוריתם הלשוני מוביל אותו ליצירת קהילה למען התגשמותו, האדם מיד מנכס אלגוריתם זה לדחף לעשות בו שימוש להאריך את קיומו הוא.
האלגוריתם הלשוני הוא ינוסי, מצד אחד הוא מוביל את האדם ליצירת קהילה, הפיכתו לחלק מגוף גדול, מצד שני מיד מאפשר לאדם לנכס אותו להארכת קיומו האינדיבידואלי. כבר פעולות ראשוניות אלו מצביעות על הדואליות של האדם, מצד אחד הוא הופך ליצור מודע רק בקהילה המכירה בו, הנותנת לו אשור על קיומו, מצד שני האלגוריתם הלשוני מאפשר לאדם להיבדל מהקבוצה ולדאג לקיומו הוא בלבד.
במציאות אם האדם באמת היה הופך למודע למהות הכלי שבידיו, היה מבין שההובריס של כלי זה, הרואה את עצמו ריבון על הגוף, במציאות כל קיומו תלוי בו, קיומו תלוי באנרגיה שגוף זה מספק לפעולותיו.
האדם עד היום הזה מתעלם מהעובדה שכל עולמו הלשוני הווירטואלי ניזון ומתקיים מאותו גוף הכלה המספק את האנרגיה לקיום הבועות הלשוניות.
שאיפתו של האדם, הרצון שלו לקיום מתמשך, משכיח ממנו שכל קיומו תלוי בקהילה, שכל קיומו תלוי בהיותו חלק מהיסודות ביקום, הוא משכיח גם מעצמו שכל אותו אלגוריתם קוסם, הוא חלק מהאינפורמציה היקומית, לא רכושו הפרטי, כפי שהוא שוכח שהשפה היא לא רכושו הפרטי, היא רכוש קיבוצי, שאפילו מודעותו היא תרומת הקהילה, ואם היא חדלה להכיר בו, הוא מאבד אותה.
הדחף הזה של האדם להארכת קיומו הוא, להאדרת קיומו הוא, מונע ממנו את ההכרה במהות הכלי שבידיו, כלי השאול מהאינפורמציה היקומית, מונע ממנו להבין שעולמו הלשוני הוא תוצר של אברים מוחשיים של גופו, כמו המח הקוסם, שהוא טרנספורמטור של כל היסודות ביקום לרווחתו. האדם משכיח מעצמו שהמח הפלאי העושה את כל המלאכות האלו, העושה טרנספורמציה ליסודות, הוא עצמו תלוי באנרגיה שהגוף מספק לו, בדם, שברגע שהוא לא מסופק לו, הוא כלה.
אם התעלמות זו מהנתונים היה רק חלקו של האדם הפרה-היסטורי, אזי לא היינו צריכים לדון בה, אבל התעלמות זו מנתונים היא תכונה ארכיטיפית של האדם, כיוון שבסופו של דבר האדם נשאר יצור ביאולוגי עם דחפים שגוברים על שקול דעת לשוני. החיה שגם לה כיצור ביאולוגי דחפים, בהבדל מהאדם לא יכולה לממש אותן, כיוון שלא עומד לרשותה כלי השפה.
נשאלת השאלה האם השפה עצמה בהיותה ינוסית, אינה גורמת בפן האפל שלה להתעלם מהנתונים הקיומיים, ולהתמכר לדחפים הרסניים?
אם החיה מוגבלת כיוון שלדחפיה אין מוצא, אין גוף, שהיא יכולה להניע למימושן, הדחפים הביאולוגיים של האדם יכולים תמיד לגבור על השיקול של האלגוריתם הלשוני, לרתום אותו ולצאת למסע אמוקי.
ושוב נשאלת השאלה, האם רק הדחפים הביאולוגיים הם הגורם למסע האמוקי של האדם, או שמא השפה בפן האפל שלה משטה באדם על אפשרויות בלתי אפשריים?
במציאות השפה יכולה להשלות את האדם על אפשרויות בלתי אפשריים, אבל היא מוגבלת בפעולותיה. רק השידוך בין אלגוריתם השפה לבין אמצעי הכח מאפשר לאדם את המסע האמוקי.
החיבור בין אמצעי הכח לבין אמצעי כלי השפה הופך את האדם ליצור הרסני. כלי הכח בעידוד האלגוריתם הלשוני בפן האשליתי שלו איננו מכיר בגבולות. וכאן אנו רואים שהעדר מודעות האדם למהות כלי השפה מטעה אותו, מעוור אותו עד כדי כך שהוא לא רואה שהקיום אפשרי רק בגבולות, שהבריאה היא יציאה מהרצף, שפריצת גבולות מוביל לרצף שהוא אין, שהוא תהום.
מאחר שהשפה עצמה אינה יכולה לממש את הבטחותיה על אפשרויות בלתי אפשריים, היא מאפשרת לאדם להעניק לכלי הכח פן מאגי. ברור שכח אינו יכול להעניק לעצמו תכונות, הרי הוא דחף בלבד, אבל האדם הלשוני בעיוורונו מעניק לאמצעי הכח יכולות מאגיות. הוא סבור שכל מה שהשפה אינה יכולה להגשים, הכח המאגי יכול.
העדר מודעות במהות כלי השפה, במהות הבריאה עם אפשרויותיה, הן בעוכרי מסעות האמוקיים של האדם במשך ההיסטוריה שלו.
על כל זה בהמשך.
אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 198 – יחס לנתונים הקיומיים, א'
השקפה קיומית עוסקת בנתונים, היא אינה שואלת על ה'מדוע', על ה'איך'. את ההשקפה התנ"כית אפשר לכנות כהשקפה 'קיומית', כיוון שהיא משלימה עם העולם הנגלה, אינה יוצרת עולמות חלופיים, אינה מורדת בנתונים.
ומה הם הנתונים? אנחנו נמצאים על כדור הארץ שלנו, שהוא הגרם היחידי הידוע לנו עד היום הזה, שמאפשר חיים. האדם כמו ישויות אחרות על גרם זה הוא ישות מוחשית, ישות ביאולוגית. כישות ביאולוגית לאדם אותן תכונות כמו לישויות ביאולוגיות מוחשיות אחרות על כדור הארץ. למרות הדמיון של האדם לישויות ביאולוגיות אחרות, ביחוד למפותחות ביניהן, בכל זאת שונה מישויות ביאולוגיות אחרות, נשאלת השאלה במה הוא שונה?
הדבר המבדיל את האדם מישויות ביאולוגיות אחרות, גם מחיות מפותחות, היא יכולת השפה. לחיות על גרם שמימי זה הוענק כלי הכח למען קיומן. כלי הכח מאפשר לישויות הביאולוגיות להשיג מזון למען קיומן. הישויות הביאולוגיות משיגות את מזונן מהמוכן.
האדם מקדמת דנא נוכח לדעת שנוסף לכלי הכח בידיו כלי נוסף, כלי נעלם, שפה, המאפשרת לו קיום משופר על קיומן של החיות מחוסרות כלי זה. מענין לציין, שכבר האדם הפרה-היסטורי רצה נוסף למזון, תוספת קיום. איך אנו יודעים על כך? מחפירות ארכיאולוגיות מתברר שכבר האדם הפרה-היסטורי היה קובר את מתיו ומניח בצד הגופה פריטי מזון וחפצים.
ברור שהאדם הפרה-היסטורי נוכח לדעת שהגוף כלה, משום מה הוא הניח שאותה תוספת שהוענקה לו, תוספת השפה הנעלמת שהיא מאפשרת לו להשיג יותר מזון, היא ישות שממשיכה להתקיים. הרי בהבדל מכך שהוא נוכח לדעת שגופו כלה, למעשה נוכח לדעת שגוף הזולת כלה, הרי את מותו הוא הוא לא ראה, הוא לא חש, אבל בהבדל מהבנה שהגוף הביאולוגי כלה, הוא לא ראה בכליון התוספת שהוענקה לו, תוספת השפה הנעלמת.
ממצאים ארכיאולוגיים אלו, העובדה שהאדם קובר את מתיו ומשאיר מזון וחפצים להמשך קיום התוספת הנעלמת המהווה אותו, מצביעה על כך שהאדם מראשיתו ראה את עצמו דואלי, גוף מוחשי וישות נעלמת. ברור שמסקנות אלו של האדם הפרה-היסטורי הם לא מודעים, הם אינטואיטיביים. עלינו להניח שהשפה מעניקה לאדם הבנה אינטואיטיבית, גם כאשר הוא לא מודע למהות הכלי שבידיו. או אפשר להגיד, שהשפה כאלגוריתם מוליכה את האדם למעשים אינטואיטיביים, עוד טרם עמד על מהותה.
ההשערה השניה היא סבירה, כיוון שהשפה מוליכה את האדם למעשים שהוא לא מודע להם, כמו התאגדות בקהילה, הרי לשפה אין משמעות ביחידות, יש לה משמעות רק בקהילה. הרי האדם באמצעות הכלי שהוענק לו, שפה, מתקשר עם הזולת. גם החיה מתקשרת אבל בהבדל מהתקשור של החיה, הכלי, השפה כאלגוריתם מוליכה את האדם גם לפעולות נוספות. אבל כל פעולותיו של האדם שהאלגוריתם הלשוני מוביל אותו לבצע, מתגשמות רק אם הזולתים ערבים להן, אם הזולתים מאמינים בהן.
החיה היוצאת לרכישת מזון, אינה זקוקה להסכמת חיות אחרות לפעולתה. גם האדם הביאולוגי היוצא לרכוש מזון, אינו זקוק לכך להסכמת הזולת. אבל כל פעולותיו הלשוניות של האדם תקפות רק אם הזולת נותן להן ערבות. כבר יצירת המלה הראשונה אפשרית רק בהדדיות, בהסכם הזולת לתקפותה. השפה כאלגוריתם מתממשת רק במשא ומתן עם הזולת.
האלגוריתם הלשוני המוביל את האדם לתקשר עם הזולת, מעניק לו גם מודעות שהוא דואלי, אפילו אם מודעות זו היא רק אינטואיטיבית, הרי אם האדם לא היה רוכש מודעות כזו, הוא לא היה קובר את מתיו ומניח מזון וחפצים להמשך קיום החלק הנעלם שבו, השפה. הכלי החדש, השפה מיד מבדילה את עצמה מהגוף הכלה, רואה את עצמה ריבונית עליו, אחרת אנחנו לא יכולים להסביר את התופעה שהאדם הפרה-היסטורי קובר את מתיו ומניח מזון וחפצים בצדם.
למרות נתונים ארכיאולוגיים אלו שהאדם קובר את מתיו, הרי הוא עושה פעולות אלו , בצורה אינטואיטיבית, כאילו מובל לעשותם על-ידי האלגוריתם, מבלי להיות מודע למשמעות פעולותיו. אבל הנתונים הארכיאולוגיים מצביעים על תופעה ארכיטיפית, המלווה את האדם לאורך כל תולדותיו, שלמרות שהאלגוריתם הלשוני מוביל אותו ליצירת קהילה למען התגשמותו, האדם מיד מנכס אלגוריתם זה לדחף לעשות בו שימוש להאריך את קיומו הוא.
האלגוריתם הלשוני הוא ינוסי, מצד אחד הוא מוביל את האדם ליצירת קהילה, הפיכתו לחלק מגוף גדול, מצד שני מיד מאפשר לאדם לנכס אותו להארכת קיומו האינדיבידואלי. כבר פעולות ראשוניות אלו מצביעות על הדואליות של האדם, מצד אחד הוא הופך ליצור מודע רק בקהילה המכירה בו, הנותנת לו אשור על קיומו, מצד שני האלגוריתם הלשוני מאפשר לאדם להיבדל מהקבוצה ולדאג לקיומו הוא בלבד.
במציאות אם האדם באמת היה הופך למודע למהות הכלי שבידיו, היה מבין שההובריס של כלי זה, הרואה את עצמו ריבון על הגוף, במציאות כל קיומו תלוי בו, קיומו תלוי באנרגיה שגוף זה מספק לפעולותיו.
האדם עד היום הזה מתעלם מהעובדה שכל עולמו הלשוני הווירטואלי ניזון ומתקיים מאותו גוף הכלה המספק את האנרגיה לקיום הבועות הלשוניות.
שאיפתו של האדם, הרצון שלו לקיום מתמשך, משכיח ממנו שכל קיומו תלוי בקהילה, שכל קיומו תלוי בהיותו חלק מהיסודות ביקום, הוא משכיח גם מעצמו שכל אותו אלגוריתם קוסם, הוא חלק מהאינפורמציה היקומית, לא רכושו הפרטי, כפי שהוא שוכח שהשפה היא לא רכושו הפרטי, היא רכוש קיבוצי, שאפילו מודעותו היא תרומת הקהילה, ואם היא חדלה להכיר בו, הוא מאבד אותה.
הדחף הזה של האדם להארכת קיומו הוא, להאדרת קיומו הוא, מונע ממנו את ההכרה במהות הכלי שבידיו, כלי השאול מהאינפורמציה היקומית, מונע ממנו להבין שעולמו הלשוני הוא תוצר של אברים מוחשיים של גופו, כמו המח הקוסם, שהוא טרנספורמטור של כל היסודות ביקום לרווחתו. האדם משכיח מעצמו שהמח הפלאי העושה את כל המלאכות האלו, העושה טרנספורמציה ליסודות, הוא עצמו תלוי באנרגיה שהגוף מספק לו, בדם, שברגע שהוא לא מסופק לו, הוא כלה.
אם התעלמות זו מהנתונים היה רק חלקו של האדם הפרה-היסטורי, אזי לא היינו צריכים לדון בה, אבל התעלמות זו מנתונים היא תכונה ארכיטיפית של האדם, כיוון שבסופו של דבר האדם נשאר יצור ביאולוגי עם דחפים שגוברים על שקול דעת לשוני. החיה שגם לה כיצור ביאולוגי דחפים, בהבדל מהאדם לא יכולה לממש אותן, כיוון שלא עומד לרשותה כלי השפה.
נשאלת השאלה האם השפה עצמה בהיותה ינוסית, אינה גורמת בפן האפל שלה להתעלם מהנתונים הקיומיים, ולהתמכר לדחפים הרסניים?
אם החיה מוגבלת כיוון שלדחפיה אין מוצא, אין גוף, שהיא יכולה להניע למימושן, הדחפים הביאולוגיים של האדם יכולים תמיד לגבור על השיקול של האלגוריתם הלשוני, לרתום אותו ולצאת למסע אמוקי.
ושוב נשאלת השאלה, האם רק הדחפים הביאולוגיים הם הגורם למסע האמוקי של האדם, או שמא השפה בפן האפל שלה משטה באדם על אפשרויות בלתי אפשריים?
במציאות השפה יכולה להשלות את האדם על אפשרויות בלתי אפשריים, אבל היא מוגבלת בפעולותיה. רק השידוך בין אלגוריתם השפה לבין אמצעי הכח מאפשר לאדם את המסע האמוקי.
החיבור בין אמצעי הכח לבין אמצעי כלי השפה הופך את האדם ליצור הרסני. כלי הכח בעידוד האלגוריתם הלשוני בפן האשליתי שלו איננו מכיר בגבולות. וכאן אנו רואים שהעדר מודעות האדם למהות כלי השפה מטעה אותו, מעוור אותו עד כדי כך שהוא לא רואה שהקיום אפשרי רק בגבולות, שהבריאה היא יציאה מהרצף, שפריצת גבולות מוביל לרצף שהוא אין, שהוא תהום.
מאחר שהשפה עצמה אינה יכולה לממש את הבטחותיה על אפשרויות בלתי אפשריים, היא מאפשרת לאדם להעניק לכלי הכח פן מאגי. ברור שכח אינו יכול להעניק לעצמו תכונות, הרי הוא דחף בלבד, אבל האדם הלשוני בעיוורונו מעניק לאמצעי הכח יכולות מאגיות. הוא סבור שכל מה שהשפה אינה יכולה להגשים, הכח המאגי יכול.
העדר מודעות במהות כלי השפה, במהות הבריאה עם אפשרויותיה, הן בעוכרי מסעות האמוקיים של האדם במשך ההיסטוריה שלו.
על כל זה בהמשך.
אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 198 – יחס לנתונים הקיומיים, א'
השקפה קיומית עוסקת בנתונים, היא אינה שואלת על ה'מדוע', על ה'איך'. את ההשקפה התנ"כית אפשר לכנות כהשקפה 'קיומית', כיוון שהיא משלימה עם העולם הנגלה, אינה יוצרת עולמות חלופיים, אינה מורדת בנתונים.
ומה הם הנתונים? אנחנו נמצאים על כדור הארץ שלנו, שהוא הגרם היחידי הידוע לנו עד היום הזה, שמאפשר חיים. האדם כמו ישויות אחרות על גרם זה הוא ישות מוחשית, ישות ביאולוגית. כישות ביאולוגית לאדם אותן תכונות כמו לישויות ביאולוגיות מוחשיות אחרות על כדור הארץ. למרות הדמיון של האדם לישויות ביאולוגיות אחרות, ביחוד למפותחות ביניהן, בכל זאת שונה מישויות ביאולוגיות אחרות, נשאלת השאלה במה הוא שונה?
הדבר המבדיל את האדם מישויות ביאולוגיות אחרות, גם מחיות מפותחות, היא יכולת השפה. לחיות על גרם שמימי זה הוענק כלי הכח למען קיומן. כלי הכח מאפשר לישויות הביאולוגיות להשיג מזון למען קיומן. הישויות הביאולוגיות משיגות את מזונן מהמוכן.
האדם מקדמת דנא נוכח לדעת שנוסף לכלי הכח בידיו כלי נוסף, כלי נעלם, שפה, המאפשרת לו קיום משופר על קיומן של החיות מחוסרות כלי זה. מענין לציין, שכבר האדם הפרה-היסטורי רצה נוסף למזון, תוספת קיום. איך אנו יודעים על כך? מחפירות ארכיאולוגיות מתברר שכבר האדם הפרה-היסטורי היה קובר את מתיו ומניח בצד הגופה פריטי מזון וחפצים.
ברור שהאדם הפרה-היסטורי נוכח לדעת שהגוף כלה, משום מה הוא הניח שאותה תוספת שהוענקה לו, תוספת השפה הנעלמת שהיא מאפשרת לו להשיג יותר מזון, היא ישות שממשיכה להתקיים. הרי בהבדל מכך שהוא נוכח לדעת שגופו כלה, למעשה נוכח לדעת שגוף הזולת כלה, הרי את מותו הוא הוא לא ראה, הוא לא חש, אבל בהבדל מהבנה שהגוף הביאולוגי כלה, הוא לא ראה בכליון התוספת שהוענקה לו, תוספת השפה הנעלמת.
ממצאים ארכיאולוגיים אלו, העובדה שהאדם קובר את מתיו ומשאיר מזון וחפצים להמשך קיום התוספת הנעלמת המהווה אותו, מצביעה על כך שהאדם מראשיתו ראה את עצמו דואלי, גוף מוחשי וישות נעלמת. ברור שמסקנות אלו של האדם הפרה-היסטורי הם לא מודעים, הם אינטואיטיביים. עלינו להניח שהשפה מעניקה לאדם הבנה אינטואיטיבית, גם כאשר הוא לא מודע למהות הכלי שבידיו. או אפשר להגיד, שהשפה כאלגוריתם מוליכה את האדם למעשים אינטואיטיביים, עוד טרם עמד על מהותה.
ההשערה השניה היא סבירה, כיוון שהשפה מוליכה את האדם למעשים שהוא לא מודע להם, כמו התאגדות בקהילה, הרי לשפה אין משמעות ביחידות, יש לה משמעות רק בקהילה. הרי האדם באמצעות הכלי שהוענק לו, שפה, מתקשר עם הזולת. גם החיה מתקשרת אבל בהבדל מהתקשור של החיה, הכלי, השפה כאלגוריתם מוליכה את האדם גם לפעולות נוספות. אבל כל פעולותיו של האדם שהאלגוריתם הלשוני מוביל אותו לבצע, מתגשמות רק אם הזולתים ערבים להן, אם הזולתים מאמינים בהן.
החיה היוצאת לרכישת מזון, אינה זקוקה להסכמת חיות אחרות לפעולתה. גם האדם הביאולוגי היוצא לרכוש מזון, אינו זקוק לכך להסכמת הזולת. אבל כל פעולותיו הלשוניות של האדם תקפות רק אם הזולת נותן להן ערבות. כבר יצירת המלה הראשונה אפשרית רק בהדדיות, בהסכם הזולת לתקפותה. השפה כאלגוריתם מתממשת רק במשא ומתן עם הזולת.
האלגוריתם הלשוני המוביל את האדם לתקשר עם הזולת, מעניק לו גם מודעות שהוא דואלי, אפילו אם מודעות זו היא רק אינטואיטיבית, הרי אם האדם לא היה רוכש מודעות כזו, הוא לא היה קובר את מתיו ומניח מזון וחפצים להמשך קיום החלק הנעלם שבו, השפה. הכלי החדש, השפה מיד מבדילה את עצמה מהגוף הכלה, רואה את עצמה ריבונית עליו, אחרת אנחנו לא יכולים להסביר את התופעה שהאדם הפרה-היסטורי קובר את מתיו ומניח מזון וחפצים בצדם.
למרות נתונים ארכיאולוגיים אלו שהאדם קובר את מתיו, הרי הוא עושה פעולות אלו , בצורה אינטואיטיבית, כאילו מובל לעשותם על-ידי האלגוריתם, מבלי להיות מודע למשמעות פעולותיו. אבל הנתונים הארכיאולוגיים מצביעים על תופעה ארכיטיפית, המלווה את האדם לאורך כל תולדותיו, שלמרות שהאלגוריתם הלשוני מוביל אותו ליצירת קהילה למען התגשמותו, האדם מיד מנכס אלגוריתם זה לדחף לעשות בו שימוש להאריך את קיומו הוא.
האלגוריתם הלשוני הוא ינוסי, מצד אחד הוא מוביל את האדם ליצירת קהילה, הפיכתו לחלק מגוף גדול, מצד שני מיד מאפשר לאדם לנכס אותו להארכת קיומו האינדיבידואלי. כבר פעולות ראשוניות אלו מצביעות על הדואליות של האדם, מצד אחד הוא הופך ליצור מודע רק בקהילה המכירה בו, הנותנת לו אשור על קיומו, מצד שני האלגוריתם הלשוני מאפשר לאדם להיבדל מהקבוצה ולדאג לקיומו הוא בלבד.
במציאות אם האדם באמת היה הופך למודע למהות הכלי שבידיו, היה מבין שההובריס של כלי זה, הרואה את עצמו ריבון על הגוף, במציאות כל קיומו תלוי בו, קיומו תלוי באנרגיה שגוף זה מספק לפעולותיו.
האדם עד היום הזה מתעלם מהעובדה שכל עולמו הלשוני הווירטואלי ניזון ומתקיים מאותו גוף הכלה המספק את האנרגיה לקיום הבועות הלשוניות.
שאיפתו של האדם, הרצון שלו לקיום מתמשך, משכיח ממנו שכל קיומו תלוי בקהילה, שכל קיומו תלוי בהיותו חלק מהיסודות ביקום, הוא משכיח גם מעצמו שכל אותו אלגוריתם קוסם, הוא חלק מהאינפורמציה היקומית, לא רכושו הפרטי, כפי שהוא שוכח שהשפה היא לא רכושו הפרטי, היא רכוש קיבוצי, שאפילו מודעותו היא תרומת הקהילה, ואם היא חדלה להכיר בו, הוא מאבד אותה.
הדחף הזה של האדם להארכת קיומו הוא, להאדרת קיומו הוא, מונע ממנו את ההכרה במהות הכלי שבידיו, כלי השאול מהאינפורמציה היקומית, מונע ממנו להבין שעולמו הלשוני הוא תוצר של אברים מוחשיים של גופו, כמו המח הקוסם, שהוא טרנספורמטור של כל היסודות ביקום לרווחתו. האדם משכיח מעצמו שהמח הפלאי העושה את כל המלאכות האלו, העושה טרנספורמציה ליסודות, הוא עצמו תלוי באנרגיה שהגוף מספק לו, בדם, שברגע שהוא לא מסופק לו, הוא כלה.
אם התעלמות זו מהנתונים היה רק חלקו של האדם הפרה-היסטורי, אזי לא היינו צריכים לדון בה, אבל התעלמות זו מנתונים היא תכונה ארכיטיפית של האדם, כיוון שבסופו של דבר האדם נשאר יצור ביאולוגי עם דחפים שגוברים על שקול דעת לשוני. החיה שגם לה כיצור ביאולוגי דחפים, בהבדל מהאדם לא יכולה לממש אותן, כיוון שלא עומד לרשותה כלי השפה.
נשאלת השאלה האם השפה עצמה בהיותה ינוסית, אינה גורמת בפן האפל שלה להתעלם מהנתונים הקיומיים, ולהתמכר לדחפים הרסניים?
אם החיה מוגבלת כיוון שלדחפיה אין מוצא, אין גוף, שהיא יכולה להניע למימושן, הדחפים הביאולוגיים של האדם יכולים תמיד לגבור על השיקול של האלגוריתם הלשוני, לרתום אותו ולצאת למסע אמוקי.
ושוב נשאלת השאלה, האם רק הדחפים הביאולוגיים הם הגורם למסע האמוקי של האדם, או שמא השפה בפן האפל שלה משטה באדם על אפשרויות בלתי אפשריים?
במציאות השפה יכולה להשלות את האדם על אפשרויות בלתי אפשריים, אבל היא מוגבלת בפעולותיה. רק השידוך בין אלגוריתם השפה לבין אמצעי הכח מאפשר לאדם את המסע האמוקי.
החיבור בין אמצעי הכח לבין אמצעי כלי השפה הופך את האדם ליצור הרסני. כלי הכח בעידוד האלגוריתם הלשוני בפן האשליתי שלו איננו מכיר בגבולות. וכאן אנו רואים שהעדר מודעות האדם למהות כלי השפה מטעה אותו, מעוור אותו עד כדי כך שהוא לא רואה שהקיום אפשרי רק בגבולות, שהבריאה היא יציאה מהרצף, שפריצת גבולות מוביל לרצף שהוא אין, שהוא תהום.
מאחר שהשפה עצמה אינה יכולה לממש את הבטחותיה על אפשרויות בלתי אפשריים, היא מאפשרת לאדם להעניק לכלי הכח פן מאגי. ברור שכח אינו יכול להעניק לעצמו תכונות, הרי הוא דחף בלבד, אבל האדם הלשוני בעיוורונו מעניק לאמצעי הכח יכולות מאגיות. הוא סבור שכל מה שהשפה אינה יכולה להגשים, הכח המאגי יכול.
העדר מודעות במהות כלי השפה, במהות הבריאה עם אפשרויותיה, הן בעוכרי מסעות האמוקיים של האדם במשך ההיסטוריה שלו.
על כל זה בהמשך.
אוניברסיטה ווירטואלית - פלוסופית השפה 