אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 199 – יחס האדם לנתונים קיומיים, ב'

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 199 – יחס האדם לנתונים קיומיים, ב'

      אם התחלנו את דיונינו ביחס האדם לנתונים קיומיים מהתקופה הפרה-היסטורית, שעליה אנו יודעים רק מממצאים ארכיאולוגיים, עתה אנו נעסוק ביחס של האדם לנתונים קיומיים מכתבים. שאף הם התגלו רק מחפירות ארכיאולוגיות,  כתבים על לוחות חמר, בכתב היתדות.

     רק במאה הקודמת, כתב היתדות הזה שהתגלה על לוחות חימר, פוענח. אחד מהמפענחים החשובים ביותר היה שמחה נ'ח קרמר. לוחות החימר האלו שהתגלו שייכים לעם השומרי, לתרבות השומרית, שלפני פיענוח כתביהם, כמעט לא היה ידוע עליהם דבר, הם נשכחו, למרות שהיצירות שלהם נשמרו בשפתם ע"י כובשי ערי מדינה של עם זה, הם נשמרו כשפה מקודשת, ששמרה על היצירות הדתיות, יצירות ספרותיות שלהם.

     גילוי ופענוח הכתבים השומריים מהווה מהפכה בתולדות האדם, לא רק מהפכה, פליאה, איך צץ עם קטן וגלה את הכתב כבר בסוף האלף הרביעי לפני הספירה, כתב שהתפתח לממדיו המפותים במשך האלף השלישי לפני הספירה, כתב שאיפשר שימור אוצרות התרבות של עם זה, אוצרות של יצירה דתית, יצירה ספרותית, יצירה חוקתית וגם ראשית מדע.

     גילויים אלו של התרבות השומרית יכולים גם להסביר לנו איך התאפשרה המהפכה המחשבתית של אבות העברים, על רקע תרבות גבוהה זו, מהפכה ששנתה את עקרונות תרבות זו. הרי מסופר על אברהם שיצא מאור כשדים, אור מרכז תרבותי שומרי, שבימיו היה כבר בשליטת הכשדים, עם שמי, אבל כמו הכובשים האחרים של ערי המדינה השומריות שמר על התרבות של הנכבשים.

     על בסיס הירושה השומרית הזו, ירושה שהיא אחד מפלאי תולדות האדם, אפשר להבין את הפלא השני, המהפכה המחשבתית של אבות העברים.

     אבל עלינו קודם לדון ביחס לנתונים הקיומיים של עם מופלא זה, השומרים. היינו יכולים להתחיל לדון בקינות של האמהות על מות הרועה דומוזי, על קינת האלה של העיר אור, קינת נינגל, אבל מאחר שאנו דנים בשפה נתחיל את דיונינו באפוס שהוא מהווה כבר את השלב השני של ההתפתחות התרבות השומרית, אפוס של גילגמש.

     אפוס זה התחבר כנראה בסוף האלף השלישי לפני הספירה בימיו של המלך שולגי, מאור, שראה את עצמו כאחד הצאצאים של השושלת העיר ארך, צאצא של הגיבור גילגמש.

     גילגמש, גיבור האפוס הזה, מופיע ב'רשימת המלכים השומרית', כמלך החמישי בשושלת הראשונה של ארך, זמן קצר אחרי המצאת כתב היתדות בין השנים 2700-2500   לפני הספירה.

     שמחה נ"ח קרמר בספרו: 'ההיסטוריה מתחילה בשומר' אומר שחכמי שומר כבר סברו, מתוך התבוננות איך האדם יוצר באמצעות כלי השפה, שאליהם, בוראים דברים במוצא פיהם, בשפה. אנחנו יודעים שדעה כזו היתה קיימת גם במצרים, התיאולוגיה הממפיתית המצרית טוענת שהאל פתה יצר באמצעות השפה את העולם. קרמר טוען שהדעות האלו על יצירה באמצעות שפה התפשטו מהתרבות השומרית.

     כל הדברים האלו הם רק הקדמה, אולי הקדמה היכולה להסביר את המהפכה הלשונית של אבות העברים, שיצאו מאור. אבל אבות העברים גם אם הושפעו מדברים אלו במקום מוצאם, הפכו את המסקנות האלו לתורה לשונית חד-פעמית.

      אבל נחזור לגילגמש, כיוון שברצונינו להצביע על העובדה שגיבור זה ראה כבר בשפה בשם, ישות היכולה לשרוד את הגוף הכלה. אם ראינו שהאדם הפרה היסטוריה הניח שהישות הנעלמת, השפה שלו שורדת את הגוף, כאן באפוס זה של גילגמש אנו מוצאים כבר מודעות רבה יותר שה'שם' יכול לשרוד בזכרון הקיבוצי.

     נביא כאן את התבוננותו של הגיבור, יחסו לנתונים הקיומיים (ציטוטים אלו לקוחים מהאנתולוגיה 'בימים הרחוקים '):                                                                  

האדון, גלגמש, אל הר-האיש החי לעד', שם פניו,

אמר אל עבדו אנכדו:

'אנכדו גם איש חי, גבור, לא ינון עד קץ הימים,

אל ההר אבוא נא, אעשה לי שם.

במקום בו הוחק שם (על מצבת) את שמי אחק נא,

במקום בו לא הוחק שם (על מצבת) את שם האלים אחק נא!

…….

בעירי – בני אנוש מתים, הלב יחרד,

השקפתי מעל החומה,

ראיתי גויות נסחפות במי הנהר,

….

גם איש חי, גבור, לא ינון עד קץ הימים,

אל ההר אבוא נא, אעשה לי שם.'

  אם האדם הפרה-היסטורי הסיק מסקנות בצורה לא מודעת, אנו עדים מהדברים האלו של הגיבור, שהוא מגיע למסקנות מתוך התבוננות. ברור לגילגמש שאדם החזק ביותר לא שורד, ולכן הוא מסיק מסקנה הגיונית, מבלי להצביע עליה במפורש, שהחלק הנעלם באדם, 'שם' יכול לשרוד בזכרון הקהילה.

     גילגמש לפי מה שמסופר באפוס זה יוצא להרפתקאות, הוא רוצה להוכיח את גבורתו על-ידי מעשים נועזים, שיזכו אותו ב'שם', ראוי לזכרון בתוך קהילה. גילגמש מורד בחוקי הקיום, הוא לא מוכן לקבל את גזר דינם שעליו לחדול, הוא רוצה לעופף על כנפי השפה, השם, ובצורה כזו הוא רוצה להתחכם לגזרות הכליון.

    בלי ספק שמסקנותיו של גילגמש הן מאד קיומיות, השומרים עדיין לא האמינו בעולם חלופי כמו המצרים העתיקים, כמו היוונים היותר מאוחרים, הם רק ידעו על שאול, לפי מה שמסופר באפוס זה. מכאן שגילגמש המורד מוצא לעצמו מפלט מגזרות חוקי הקיום באמצעות השפה.

    למרות ההתבוננות של הגיבור גילגמש, ומסקנותיו הנכונות, הוא עדיין לא מודע איך אותו כלי, השפה המעניקה לדברים 'שם', פועלת, אבל הוא מבין שתמורת כל דבר האדם צריך לתת תמורה. ממסקנות נכונות אלו של הגיבור עלינו להסיק שהשפה כאלגוריתם מובילה את האדם לפעל לפי חוקיה, גם כאשר הוא לא עמד עדיין על אופן פעולת כלי השפה.

     בשלב הראשון, של התרבות השומרית, בקינות האמהות על מות הרועה דומוזי, הן טוענות נגד המוות המוקדם של יקירם, שהוא מילא אחרי חובות חברתיות ולכן היה זכאי ליותר חיים. האמהות בקינות עדיין לא יודעות שהנפטר יכול לשרוד בזכרון הקהילה בגלל מעשיו. אנחנו כאן בשלב השני של ההתפתחות הספרותית הבא לידי ביטוי באפוס זה, הגיבור טוען נגד המוות ורוצה להתחכם לו, בכך שהוא יהיה זכאי לזכרון קהילתי בתור 'שם' של גיבור, ולשם כך עליו לבצע מעשי גבורה.

     אפשר לכנות את המסקנות הפילוסופיות של השומרים כמתוחכמות יותר מאשר מסקנות של המצרים העתיקים שהאמינו בעולם חלופי שלשם נשמתו של האדם הנפטר נודדת, גם יותר מתוחכמות מאשר הדעות של הפילוסופים היווניים, כמו סוקראטס ואפלטון שאף הם האמינו בעולם חלופי. השומרים הבינו, ששם יכול לשרוד בזכרון הקהילה, השאלה רק נשאלת האם למען זכיה כזו צריך לבצע מעשי גבורה, או מספיק אם האדם מבצע מעשים חברתיים מועילים, כך סברו אבות העברים, הם גם האמינו שהאדם שורד באמצעות צאצאיו

    גם אם אפשר לכנות את מסקנותיו של גילגמש כמסקנות קיומיות, אמונה ששמו ישמר בקהילה, יש במסקנותיו קו מאד אנוכי, גילגמש מנכס לעצמו את השפה, שהיא יצירה קיבוצית, אינו דואג לחברה, הוא דואג רק ל'שמו' הוא. גילגמש למען לשמר את שמו, מוכן להקריב הרבה קורבנות.  אם מסקנות אלו של הגיבור מבטאים את המסקנות של עם מופלא זה השומרים, זה אולי מסביר את היעלמותם המהירה בתור עם.

     אם אנו מתבוננים על מעשיו של גילגמש, כפי שזה מסופר באפוס זה, אנו עדים שגיבור זה הוא גיבור הרסני. הוא במידה רבה מזכיר את הגיבור היווני אכילס, שכפי שנראה בהמשך, אף הוא רצה לשמר את שמו, ולשם כך ביצע מעשי הרג. אותו דבר נאמר על גילגמש, למען להשיג את ה'שם', הוא יצא למלחמות סרק והקריב רבים מבני עירו ארך, עד כדי כך, שנשי עיר זו מרדו בו. אם באמת דמותו של גילגמש נעשתה דמות מעצבת של השומרים, עובדה זו תסביר את העלמות עם פלאי זה  מתודעת הדורות, גם אם שמו של גילגמש עצמו שרד, שרד על חשבון הקרבת עמו.

     אבל אפשר להבין את מסקנותיו הקיומיות האנוכיות של גיבור זה,את המרד שלו בחוקי הקיום, אם נזכור את הקוסמולוגיה השומרית, לפיה האדם נברא למען לשרת את האלים. האלים עצמם לא דאגו לאדם, הם גזרו גזרות בלבד עליו. אלים שלא היה להם ענין בגורל האדם, הצמיחו גיבור אנוכי בדמות גילגמש, שמרד בחוקי הקיום, בגזרות האלים, שניכס לעצמו כלי, נכס קהילתי, רצה בשם תמורת הקרבת הזולתים. סמל אנכי כזה, החליש את החברה השומרית, עד אשר לא צלחה לשרוד.

    על רקע גילגמש נבין  את גודל מהפכת אברהם, שהבין אחרת את הנתונים הקיומיים, את מתת השפה, שהנה נכס קיבוצי, למען הטבת חיי הקהילה ולא נכס להארכת חיי היחיד בלבד. 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: