Monthly Archives: אוקטובר 2010

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 204 , יחס האדם לנתונים קיומיים,ז', יחס הנצרות אליהם,2

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור  204  – יחס האדם לנתונים קיומיים ז', יחס הנצרות אליהם,2

     מי שאמון בספרות עיונית העוסקת בפילוסופית השפה יתקל תמיד במשפט משל השליח יוחנן בבשורתו, 'בראשית היה הדבר'. גיתה שחשב כמו האחרים שיוחנן מתכוון לשפה היוצרת, ביצירתו פאוסט שלל אותו, במקומו העמיד את 'המעשה', 'מעשה כוחני'. חשוב לציין עובדה זו כיוון שהידיגר, שהיה קתולי ולא לותרני, חזר למשפט זה, ואימץ אותו, כאשר החל להתיחס לשפה ככלי יצירה, גם הוא לא הבין לגמרי את דעתו של יוחנן, שה'דבר' כריבון תפקידו נועד לדבר אחר אצל יוחנן, אבל גם אלו שהבינו חלקית את משמעות המשפט הזה,  לא עמדו על כך שיוחנן נכס לעצמו מפרק א' של ספר בראשית את הרעיון, שאלהים בורא את העולם 'בהגדים', שהשפה היא בידיו כלי  בריאה. אבל יוחנן נתן לנאמר בפרק א' של ספר בראשית אינטרפרטציה חדשה, הפך את הכלי לריבון, ויעד אותו למטרה אחרת.

     אם התיאולוגיה של השליח פאול היתה התמקדות במשל 'עץ הדעת', התמקדותו של יוחנן היתה במשל הבריאה, בפרק א' של ספר בראשית. אבל כל אלו שחוזרים למשפט זה מהבשורה של יוחנן, פרק א' 1, לא עמדו על האינטרפרטציה החדשה ששליח זה העניק לרעיון זה. אם בפרק א' של ספר בראשית 'ההגדים', ה'שפה', הם כלי בידי אלהים, אצל יוחנן 'הדבר', 'השפה' היא 'ראשית', היא התגלמות בישוע, לא יותר כלי אלא 'ריבון', והיא נועדה למטרה אחרת.

      קודם עלינו לעמד על עובדה אחת, שאם השליח פאול שלל את השפה היוצרת, כאילו יוחנן מחזיר ל'שפה' את תפקידה ככלי יצירה. אבל לא זו היתה מטרתו של יוחנן. מטרתו של יוחנן היתה לעשות את ישוע 'ריבון', התגלמות השפה, ובתור כזה לקחת את מקומה של ההשגחה. אם ישוע הוא התגלמות ה'דבר', הוא ראשית, הוא הבורא, הוא גם יכול לשנות סדרי עולם. יוחנן בדומה לשליח פאול רצה לשנות סדרי עולם. השפה, ה'דבר', לא היה בידי יוחנן יותר כלי בריאה, אלא כלי המשנה סדרי עולם

     וכך מתחילה בשורתו של יוחנן: (פרק א',1) בראשית היה הדבר והדבר היה את האלהים והוא הדבר היה אלהים. הוא היה מראש את האלהים……(14 ) והדבר לבש בשר וישכן בתוכנו ואת כבודו ראינו ככבוד בן יחיד לאביו מלא חסד ואמת….(18) את האלהים לא ראה אדם מעולם והבן היחיד בחיק האב הוא הגיד תכונתו'. אם בתחילה לא ברור אם יוחנן מדבר על ההשגחה, הרי כאן בהמשך מתברר שאותה אף אחד לא ראה ולכן הבן שהתגלה בבשר ממלא את מקומה. ואם ההשגחה השתמשה ב'דבר', ב'שפה' ככלי יצירה, הפרידה בין היסודות וכך בראה את הישויות, הנה הבן הוא התגלמות ה'דבר', והוא ראשית, הוא ה'אור', הוא ה'חסד' לא ההשגחה היא ראשית, הבן הוא הראשית, שהתגלה בבשר, שהוא ה'דבר' הוא הראשית. ובכן, הקיום החדש הוא לא יצירת ישויות על-ידי הבדלות, ניכורים, יצירת ישויות בגבולות, העולם של יוחנן הוא אור לא מחולק, ז.א. הוא 'אין'.יחסו של יוחנן לנתונים הקיומיים הוא ביטול הניכור, החזרת הקיום ל'אור' ישות לא מחולקת. 

     ובכן למעשה יוחנן הופך את ישוע התגלמות ה'דבר' לריבון, במקום ההשגחה. יוחנן לא מכריז על החלפת ההשגחה בבן כריבון יחידי, הוא אומר דברים אלו בצורה עקלקלה. אבות הנצרות כמו אירנאוס בישוף של ליאון, במאה השניה לספירה, הבין את המסר של יוחנן, והפך את בשורתו לתשתית הדת החדשה, ואת ישוע לאלוהות היחידה.

  נשאלת השאלה האם מטרתו של יוחנן היתה רק להחליף את ההשגחה בישוע? ברור שלא. אנו רואים בהמשך מה היתה מטרתו, וכך הוא אומר בפרק ג' 16: 'כי כן אוהב אלהים את העולם עד אשר נתן בעדו את בנו את יחידו וכל המאמין בו לא יאבד כי בו ימצא חיי עולם. כי לא שלח אלהים את בנו אל העולם להרשיעו בהשפטו כי אם למען יושע בו העולם'.

       אם השליח פאול רצה להשיג נצחיות לאדם על-ידי ביטול השפה המעניקה לאדם מודעות, מודעות על היותו מוותי, רצה בשינוי סדרי עולם, יוחנן רצה את אותו הדבר, הוא רצה 'חיי עולם', רצה בשינוי סדרי עולם. יוחנן אומר בצורה עקלקלה את אותו הדבר שאמר אותו פאול, אין לשפט את האדם, והכוונה אין לעשותו בן תמותה, ישוע כריבון בא להושיע את העולם, הוא בא לבטל את המוות, הוא בא להפוך את האדם לנצחי. השפה, ה'דבר', לפי יוחנן אינה יותר עושה את האדם מודע להיותו 'מוותי', היא מקבלת תפקיד חדש, תפקידה הוא לשחרר את האדם ממשפט מוות, תפקידה להושיע אותו, לעשותו נצחי.

    כל אלו המשתמשים בפסוק של יוחנן 'בראשית היה הדבר', לא מבינים שהשפה, הדבר לפי יוחנן היא לא יותר בוראת את העולם הקיומי, היא למעשה מבטלת אותו, כיוון שבמציאות נצחיות היא 'אין'.

     אמנם יוחנן לא אומר דברים מפורשים, אלא צריך להבין את המסר שלו מהדברים הסתומים, וכך הוא אומר בפרק ח',12: 'ויוסף ישוע וידבר אליהם לאמר אנכי אור העולם ההלך אחרי לא ילך בחשך כי לו אור החיים' ובכן הבריאה הקודמת של ההשגחה היתה 'חושך',  ועתה כל מי שהולך בעקבותיו של ישוע שהנו התגלמות ה'דבר', עובר לקיום שהוא אור, שהוא נצח.

     ואם מישהו מפקפק בפרשנות חדשה זו של יוחנן, אנו שומעים ממנו בהמשך של פרק ח', דברים מפורשים בוכוח של ישוע עם היהודים, פסוק 31 : 'ויאמר ישוע אל היהודים המאמינים בו אם תעמדו בדברי אז תהיו תלמידי באמת ובתמים. כי תשכילו את האמת והאמת תעשה אתכם חפשיים. ויענו אתו הן זרע אברהם אנחנו ולא היינו עבדים לאדם מעולם ואיך תאמר אתה כי חפשים תהיו' היהודים אינם משתכנעים מדברי ישוע שהוא יהפוך אותם לחופשיים, הטענה שלהם היא שהם אף פעם לא היו עבדים לאדם.

     הוכוח בפרק זה נמשך בהמשך ולובש צורה עוינת ליהודים ולהשגחה. וכך נאמר בפסוק 44:'אתם מאת אביכם השטן הנכם ותתמכרו לעשות כתאות אביכם הוא היה רצח נפשות מראש ובמו אמת לא עמד כי אמת אין בו כאשר ידבר כזב מלבו הוא דבר כי משקר הוא ואבי כל משקר'. נשאלת השאל מי הוא 'אבי' היהודים' שישוע מכנה אותו השטן? נראה שבלהט הוכוח עם היהודים שלא רוצים להכיר באלוהיותו של ישוע, הוא מכנה את אביהם, את ההשגחה בשם 'שטן'. כאן לפנינו ראשית התורות הגנוסטיות שהפכו את בורא העולם ל'דמורג', אלוהות שלילית.

      אם בהתחלת בשורתו של יוחנן הדברים נראו אידיאליים, כאן בלהט הווכוח עם היהודים  מתבררת כוונתו האמיתית של שליח זה, לאפס את האמונה של היהודים בהשגחה, בהופכו אותה ל'שטן'.

      והיהודים שלא הרפו מישוע והמסר שלו, המשיכו בהתנגדותם לו, פסוק 51 : 'אמנם אמנם אני אמר לכם אם ישמר איש את דברי לא יראה מות לעולם. ויאמרו אליו היהודים עתה ידענו כי רוח רעה בך גם אברהם מת גם הנביאים ואתה אמרת אם ישמר איש את דברי  יטעם מות לעולם. הגדול אתה מאברהם אבינו אשר מת והנביאים כי מתו מה תעשה בנפשך'. תשובתו של ישוע שהיהודים אינם מבינים את אלהיהם, הוא היחיד המבין אותו.

     אם השליח פאול עדיין לא העיז לתקוף את ההשגחה, האשים את חוה ואדם בקלקלת העולם, אפילו נתן להשגחה את תפקיד שינוי סדרי עולם, הרי יוחנן כבר מעמיד את ישוע במרכז, הרי את אלהים כדבריו אף אחד לא ראה, והנה התגלמותו בישוע, התפקיד שלו לשינוי סדרי עולם עבר אליו. ולא רק זה, ישוע התגלמות ה'דבר', ה'ראשית' מעז כבר לכנות את אלוהי היהודים כה'שטן'

     בהבנת הדורות את המסר של יוחנן, קרה מה שבדרך כלל קורה, שמאמינים לא מתעמקים למה התכוון בעל המסר במשפט מסוים. המאמינים נאחזים בסיסמה מבלי להתעמק בכל הטכסט. הרי ה'שפה', ה'דבר' המתת שהוענק לאדם לא באה לבטל את המוות, השפה ככלי היא חלק מהאינפורמציה היקומית היוצרת, הבוראת, הבוראת ישויות בהצבת גבולות להן. לפי המשך הבשורה של יוחנן ישוע ה'דבר', למעשה בא לבטל את תפקוד כלי זה, תפקוד 'השפה' הפועלת על-ידי הבדלות. היהודים שהתוכחו עם ישוע הבינו שהוא רוצה בשינוי סדרי עולם, ביטול המות, דבר המנוגד להשקפה הקיומית התנ"כית שאמצה את הבריאה, את חוקיה.

     בהבדל מהיהוים שהתנגדו למסר של ישוע. אלו שאימצו אותו כהאל החדש, האל שהתגלה בבשר, קבלו את המסר שהוא בא לבטל את המוות, היהודים הבינו שפירוש דבר זה היא ביטול הבריאה של ההשגחה, הם הבינו שהמסר של ישוע הוא מסר ה'אין'.

      אם השליח פאול הסתפק ביחסו לנתונים קיומיים ברצון להחזיר את האדם למצב טרם מודעות, למצב חייתי, הרי יוחנן הרחיק לכת, הוא התיחס לנתונים הקיומיים בשלילה גמורה, רצה לבטל את הבריאה, רצה לחזור ל'אין'. בני אדם עד היום לא מבינים ש'נצח', הוא קיום רצוף, ובקיום רצוף לא קיימים חיים, שהם פרי בריאה, חלוקת היסודות לישויות בגבולות. בריאה היא חלוקה, היא ניכור, נצח הוא 'אין'.

    ובכן כל אלו השוללים את הנתונים הקיומיים, רוצים בשינויים, למעשה מוליכים ל'אין'. הנצרות ניצלה בגורל כזה, באמצה את התנ"ך, ליד מסרים שאלו של יוחנן ופאול ואת בשורת ישוע שאף היא מבוססת עליו.    

מודעות פרסומת

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 203 – יחס האדם לנתונים קיומיים, ו'

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 203 – יחס האדם לנתונים קיומיים, ן', יחס הנצרות אליהם,1

     אם ראינו שאבות העברים שניכרו את עצמם מתרבות שומר, עשו את המהפכה הלשונית הגדולה ביותר בתולדות האדם, הרי יהודים הלניסטיים, שראו את עצמם זרים בעולם ההלניסטי וגם ביהודה, מרדו בירושה של אבות העברים, ירושה שהכבידה עליהם. יהודים הלניסטיים אלו חוללו מהפכה מחשבתית שבאה לבטל את ירושת אבותיהם, מהפכה אפוקליפטית שלפיהם היתה צריכה לשחרר אותם ממעמסת החובות שהפילוסופיה הלשונית של אבות העברים הטילה עליהם.

    עלינו כאן לעסוק בתיאולוגיה של שני שליחים, פאול ויוחנן, שמחשבתם היתה אפוקליפטית אבל שונה זו מזו. שניהם הסתמכו על כתבי הקודש אבל נתנו להם פרשנות חדשה, שלמעשה ביטלה אותם.

     הנצרות כדת חדשה לא נבנתה דווקא על הירושה של ישוע כפי שזה בא לידי ביטוי בבשורות של מתי, מרק לוקס, אלא יותר על בשורות של יוחנן, ועוד יותר על ה'אגרת אל הרומיים' של השליח פאול.

    בבשורה של מתי, פרק ה' נמצאת הדרשה על ההר של ישוע, הוא טוען שם שלא בא לבטל את החוקים, הוא רק בא להוסיף עליהם. מסר זה של ישוע לא נעשה בסיס הנצרות, ההיפך ביטול החוק לפי ה'אגרת אל הרומיים' של פאולוס הפך בסיס שלה.

     ישוע בן ארץ יהודה לא היה מעיז לבטל את החוק, הוא יכול היה רק להטיף לשינויים. אבל גישתם של יהודים הלניסטיים שהחוק, ההלכה הכבידה עליהם, יכלו להעיז לבטל אותה.

    לכן כאשר אנו דנים בנצרות עלינו להתיחס לשני השליחים פאול ויוחנן, לא לירושתו של ישוע עצמו. הוא רק שימש את שני השליחים ברצונם בשינויים. השליחים האלו כפי שעשו שימוש בירושה המחשבתית התנ"כית ונתנו לה פרשנות חדשה, כך השתמשו גם בישוע, ברקימתם תיאולוגיה חדשה שאותה עגנו בדמותו.

    אם ישוע היה מושרש במחשבת יהודה, שני השליחים פאול ויוחנן היו מנוכרים ממנה וגם מהשורשים של התרבות ההלניסטית, אבל הם לקחו משתי התרבויות יסודות שתאמו את מחשבתם ונתנו להם אינטרפרטציות שתאמו את שאיפותיהם. את היסוד האפוקליפטי שני שליחים אלו אימצו ממסורות שוליות בארץ יהודה בסוף הבית השני. אבל גם לגבי האפוקליפסה של ארץ יהודה, שני שליחים אלו עשו לה אינטרפטציה משלהם, הרי אפוקליפסה יהודית לא היתה מעיזה לבטל את החוק, את ההלכה. אנו רואים שגם בחזונות של דניאל שבהם יש יסודות אפוקליפטיים, אין ביטול סדרי עולם, אין ביטול החוק.

    אפוקליפסה יהודית בתקופת בית שני לא היתה מעיזה להעלות ציפיה לשינוי סדרי עולם, לא היתה מעיזה לראות את העולם כנחטא, הרי העולם בפרק א' של ספר בראשית נברא כעולם מושלם. אמנם גם יהודים בתקופה מאוחרת יותר, כמו תלמידו של האר"י, חיים וויטאל, בספרו 'עץ חיים' רקם בריאה קטסטרופית ועולם נחטא, אבל הוא נשאר במסגרת היהודית כיוון שהוא ומיסטיקונים יהודיים אף פעם לא ביטלו את החוקה, את ההלכה.              יש כאן, בדרך אגב, לציין שפאול אף פעם לא העיז להתגרות בשלטון הרומי, הוא לא העיז לבטל את החוקים של האימפריה הרומית, הוא למד מלקחו של ישוע, שמרד בשלטון הרומי,

לא להתגרות בשליטים הרומאיים.

     ובכן, מה היה רצונו של פאול? הוא רצה בשינוי סדרי עולם, כיוון שבהם לא מצא את מקומו. מכאן הוא רקם מיתוס אפוקליפטי חדש, שבו שילב את קורות ישוע, צליבתו על הצלב, הפך אותו לקורבן קוסמי, שהאלוהות של התנ"ך ההשגחה הקריבה, למען לשנות סדרי עולם. ומדוע לפי שליח זה היה צריך לשנות סדרי עולם ע"י ההשגחה עצמה שבראה עולם מושלם? ובכן, פאול ברוב תחכומו, ערמומיותו, לא האשים את האלוהות בקלקלת העולם, הוא בחר במשל 'עץ הדעת', משל שנעשה בסיס ההשקפה הקיומית התנ"כית. הוא נתן למשל זה אינטרפרטציה חדשה, אכילת פרי עץ הדעת, שהעניקה לחוה ואדם מודעות, שהעניקה להם יכולת יצירה, לפיו בחטא יסודה, הרי נאסר על חוה ואדם לאכל מפרי העץ הזה, עבירה זו החטיאה את עולמו של האדם, גרמה לכניסת מוות לעולם זה.

     מעניין לציין שאינטרפרטציה שגויה זו התקבלה על ידי חסידי הדת החדשה. אף אחד לא ניסה עד היום להצביע שהאינטרפרטציה של שליח זה היא מגמתית, מטעה, הרי חוה ואדם בגן העדן עדיין לא אכלו מ'עץ החיים', לכן הם היו מוותיים גם שם, כפי שהחיות בגן היו. בעל המשל בתחכומו רצה להגיד שחוה ואדם באוכלם מפרי העץ נעשו 'מודעים' להיותם בני תמותה, כפי שהם נעשו מודעים לעירומם רק אחרי שאכלו מפרי העץ.

     הפרשנות המגמתית הזו של השליח פאול תקפה עד היום הזה בעולם המערבי, אף אחד לא ניסה עד היום להבין את מסר בעל המשל, שעם האכילה האדם נכס לעצמו 'מודעות', ואם מודעות, הוא יכול היה בהמשך ליצור לעצמו עולם לשוני בתוך העולם הדטרמיניסטי. עולם לשוני זה נמבוסס על חוקה לשונית, חוקה או חוקים שונים מהחוקים הדטרמיניסטיים מחוץ לעולם הלשוני האנושים.

     חוקים לשוניים אלו היוצרים את העולם הלשוני בתוך העולם הדטרמיניסטי, מטילים על האדם חובות, הרי אי אפשר ליצור דבר מבלי לתת תמורה, לפי חוקי השפה. וראינו שחובות הכבידו על פאול, הוא רצה להשתחרר מהם. ומה הציע שליח זה במקום העולם שנחטא לפי דעתו בגין אכילה מפרי 'עץ הדעת', על-יד חוה ואדם, הוא הציע את המצב בגן- עדן, טרם האכילה.

     ושוב אנו רואים שהעולם המערבי, גם היהודי, לא עמדו על המסר של בעל משל 'עץ הדעת', הוא בקיצור האופיני ליצרתו, במשפט אחד במשל מבדיל את מצבם של חוה ואדם בגן-העדן, ממצבם אחרי האכילה. וכך אומר בעל המשל בפרק ב' 25  על חוה ואדם, בהיותם בגן-עדן: 'והיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבששו'. אבל  בפרק ג' 7, אחרי שהם אוכלים מפרי העץ: 'ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירמם הם…' ובכן לפי בעל משל זה על שלושת חלקיו, בגן עדן חוה ואדם היו דומים לחיות, לא היו מודעים לעירומם. ההבדל הגדול במצבם קורה אחרי שאכלו מהפרי, נעשו 'מודעים', מודעים לעירומם, מודעים להיותם מוותיים, דבר שהפך אותם מחיות לבני אדם. האם יש להבין מתיאור זה של מצבם של חוה ואדם בגן-עדן, כתאור מועדף על מצבם 'המודע', אחרי האכילה? ברור שבעל המשל מאמץ את המצב 'המודע', על המצב הלא 'מודע'. גן-עדן לפיו לא היה אידיאל.

     ומדוע הפכו בני אדם את השהות בגן-עדן לאידיאל, מדוע מתעלמים מכוונתו של בעל המשל? ברור שבני אדם בדומה לשליח פאול מעדיפים מצב 'לא מודע' על מצב 'מודע' עם חובות, לכן הפרשנות הזו של השליח פאול התקבלה.   

     מה שפרשנים במשך הדורות לא הבינו, שפאול למעשה ביטל את העולם הלשוני של האדם, ובכך הוא במידה מסוימת חזר לאמונה היוונית, שאף היא לא ראתה בכלי השפה אמצעי נחוץ, הרי היוונים האמינו שהעולם נצחי שבו אין צורך בכלי השפה ליצור דברים חדשים. ואם אין צורך בכלי השפה אזי גם אין צורך בחובות שכלי זה מטיל על האדם. אבל בהבדל מההשקפה של פאול, היוונים לא ידעו על אפשרות אפוקליפטית שתפתור את כל הבעיות האנושיות. היוונים בהבדל מפאול גם לא האמינו באלוהות מיטיבה, השגחה, המבצעת שינוי סדרי עולם לרווחת האדם. המסר הזה של פאול התקבל בשמחה על-ידי היוונים שלמעשה יחסם לנתונים הקיומיים היה טראגי, כיוון שהאמינו בישות 'המוירה', המתנכלת לאדם, האמינו שהאלים מקנאים במעשי בני אדם.

     ליוונים הבשורה על בן אלהים שהוקרב למען לגאל את האדם בהסכמת אביו, ההשגחה, התקבלה בשמחה. אנחנו רק צריכים לזכור את גורלו של פרומתיאוס שנענש על-ידי זאוס, כי רצה להקל על בני אדם, בעוד שישוע קיבל את תמיכת אביו, ההשגחה, לגאל את בני אדם. האדם כאדם תמיד חולם על עולם עם סדרים חדשים, הוא לא עושה לעצמו דין וחשבון שכל יתרונו על החיות הוא היותו ישות לשונית מודעת.

     ובכן יחסו של השליח פאול לנתונים הקיומיים היה ביטול התוספת הלשונית המכבידה, וחזרה לגן-עדן טרם מעמסת החובות שמתת זו מטילה על האדם. שאיפותיו של השליח פאול הן שאיפות האדם כאדם, לכן התקבלו, מבלי שהאדם יתאמץ לחשוב מה היתה כוונתו של יוצר משל 'עץ הדעת' על 'גן-עדן', שהוא ראה בו קיום חייתי של האדם.

      אם אבות העברים ראו בקיום עולם בתוך עולם, עולם לשוני, כמועדף על קיום בעולם הדטרמיניסטי,ראו קיום מודע מועדף על קיום לא מודע, יהודים הלניסטיים רצו להחזיר את הגלגל אחורה, לבטל את המתת של חוקי הקיום לאדם, את מתת השפה.

   עלינו כאן להזכיר ששליחים אלו לא ביטלו את המקור שעליו הסתמכו, מקור התנ"ך, עם השקפתו האופטימית, עם אלוהות מיטיבה.

    בשעור הבא נבדוק את תרומתו של השליח יוחנן למרקם הדת החדשה, הנצרות.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 202 – יחס האדם לנתונים קיומיים, ה'

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 202 – יחס האדם לנתונים קיומיים, ה'

    ראינו שהמצרים העתיקים התיחסו לנתונים הקיומיים בהאמינם שהעולם הוא נצחי והישויות בו הן מעין אלימנציות מהכוליות, ישויות או לפחות בני אדם עם כליונם עוברים לעולם חלופי, או יותר נכון הופכים לחלק מהיסודות של הקיום. ובכן גם היוונים האמינו שהעולם הוא נצחי, אבל הם היו חסרים את הפתרון של המצרים שהישויות אחרי כליונם עוברים לעולם חלופי, הופכים לחלק מהיסודות של הקיום. חסר זה של היוונים השאיר אותם ללא פתרון, ללא נחמה. ומאחר שהיוונים לא המציאו את הפתרון של המצרים, אנו מוצאים אותם בתקופה הקלאסית בעלי השקפה טראגית על הקיום, השקפה הבאה לידי ביטוי בספרות הטראגית שלהם.

     בספרות הטראגית היוונית לגיבורים אין נחמה. הגיבורים של הטראגדיות הם שבויי גורל עיוור ונסיונם להמלט מגורל עיוור זה מושם לאל. בהבדל מאיוב, גיבור התנ"ך, לגיבורים היווניים לא ניתנת אפשרות להתחיל מחדש. אפילו אם נתיחס לגורלו של פרומתיאוס, גיבור הטראגדיה של איסכילוס, הוא נידון על-ידי הגורל אבל נענש גם על-ידי זאוס, ולא מסופר עליו שמצפה לו גאולה. אותו גורל מצפה לאדיפוס, המנסה להמלט מגזרת הגורל, מאמציו לא נושאים פרי, הוא מגשים את גזרת גורלו, נענש ואין לו גאולה.

     מבחינת אמונת היוונים בגורל הם היו דומים לשומרים, שגם הם האמינו שהגורל שליט על מעשי אדם, אבל בהבדל מהיוונים הם המציאו את הפתרון של גילגמש, המשכיות ברכישת שם עולם. אמנם גם גיבורו של הומר אכילס אף הוא מאמין ברכישת שם עולם, אבל אנו לא מוצאים את הפתרון הזה בהמשך ביוון. אם היו היוונים מאמינים בפתרון כזה לא היתה נוצרת הספרות הטראגית. אבל ספרות טראגית זו האריכה רק כמאה שנה ביוון, עד אשר הופיעו הפילוסופים סוקראטס ואפלטון שהם בדומה למצרים המציאו קיום בעולם חלופי.

      אמנם נאמר שאמונתו של סוקראטס בעולם חלופי הושפע מאמונה עממית שהתפתחה ביוון, האמונה האורפית על כן אנו מוצאים בדיאלוג 'פיידו' את הפתרון של השארות הנשמה בעולם חלופי. בפיידו אנו מוצאים גם אמונה בגלגול הנשמות, אמונה רווחת בתרבויות שונות, גם בתרבות ההודית, ששם המחוקק מנו הצדיק את הקסטות הלא שויוניות באשמת אלו בקסטות נמוכות, שבגלגולים קודמים חטאו באיזשהי צורה. אמונה דומה בקיום עולם חלופי  אנו מוצאים גם בדיאלוגים של אפלטון. בסוף ספרו 'המדינה', אנו פוגשים את הדמות 'אר' אשר דר בעולם חלופי. אמונות אלו במידה רבה סייעה ליוונים לצאת מהרגשתם הטראגית.

     אבל אמונה זו שאנו מוצאים בדיאלוגים של אפלטון לא הפכה ביוון לדת ממוסדת כמו במצרים. יכול להיות שהעדר אמונה בפתרון ממוסד, בדומה לאמונה המצרית החלישה את היוונים. אם התרבות המצרית האריכה אלפי שנים, התרבות היוונית הקלאסית היתה קצרת ימים. העולם ההלניסטי שהיה כביכול המשך התרבות היוונית היה כבר שונה, עולם זה אימץ כל מיני אמונות מזרחיות.     

    העדר דת ממוסדת עם אמונה באיזשהו פתרון, יכול להסביר את הצלחת הנצרות שכבשה עולם הלניסטי זה, ויותר מאוחר גם את העולם הרומי.

      אנו רואים שאותם נתונים קיומיים מוסברים על-ידי קהילות אנושיות בצורות שונות, וההסברים השונים לנתונים הקיומיים הם אשר מעניקים לתרבויות השונות את גווניהם.

     אנחנו מכירים את התרבות היוונית הקלאסית בעיקר מהירושה האתונאית, הרי הטראגדיות, הפילוסופיה של סוקראטס, אפלטון ואריסטו נוצרה בעיר מדינה זו. אתונה למרות שהיא התפתחה למשטר דמוקראטי, לא השתחררה מהירושה היוונית המסורתית של אמונה בעולם נצחי, אמונה בגורל, אמונה באלוהות בדמותה של המוירה, אלוהות שלילית המתנכלת לאדם, לא השתחררה מהאמונה המסורתית שהאלים מקנאים באדם, שמעשיהם נחשבים בעיניהם כהסגת גבולם. אמונות אלו גרמו לכך שהאתונאים התיחסו בצורה שלילית לאנשים מצליחים, דבר זה מסביר את התופעה המשונה שאת רוב מנהיגיהם שהצליחו הם גרשו מעירם.

     כאן אנו רואים את ההבדל בין ההשקפה היוונית והתנ"כית, הרי לפי ההשקפה הקיומית התנ"כית, האמונה בהשגחה כל יכולה, הגיבורים תמיד היו בסופו של דבר נשכרים, גם אם היו צריכים במשך חייהם להתגבר על נסיונות שליליים. זוהי הסיבה שבהקשר התנ"כי לא קיימת טראגדיה, הצדיק בסופו של דבר נשכר.

     למרות  כל האמונות המסורתיות האלו האתונאים פיתחו השקפות פרגמטיות, השקפות שאיפשרו את קמום המשטר הדמוקראטי. השקפות חדשות אלו לא זכו ללגיטימציה על-ידי קוסמולוגיה חדשה, או אידיאולוגיה קיומית. גם אם הסופיסטים היו דוברי השקפה פרגמטית זו, ביחוד הפילוסוף פרוטגורס, הם לא הצליחו לתת להשקפתם לגיטימציה. מכתביו של אפלטון מתברר שהוא חלק על הסופיסטים, הוא חלק על תורת פרוטגורס, הוא חלק על המשטר הדמוקראטי האתונאי, באופן פרדוכסלי פילוסוף זה אימץ את ההשקפה הכוחנית של ספרטה, אויבתה של אתונה. ספרו 'המדינה', היא למעשה מבוססת על השקפה אורגנית כוחנית, השקפה דומה להשקפה של ספרטה.

     העדר הלגיטימציה למשטר הדמוקראטי של אתונה, הביא לסוף ההגמוניה שלה, ולמעשה הביא לסוף הפריחה התרבותית של יוון כולה.

     גם הפתרונות של הפילוסופים סוקראטס ואפלטון ויותר מאוחר של אריסטו לא נקלטו ביוון. הסיבה לכך היתה כנראה שהם לא יצרו קוסמולוגיות שיכלו להתחרות באמונות המסורתיות היווניות. הקוסמולוגיה שאנו מוצאים בטימאוס לא נקלטה ביוון כיוון שהיא למעשה לא היתה תורה סדורה, היא לא יצרה איזה אלוהות שמאמינים יכלו להזדהות אתה, בוראי העולם בדיאלוג זה היו דמורגים נחותים שיצרו את העולם הנגלה לפי דגם של אידיאות נצחיות נעלמות. אפלטון אפילו לא הצליח להעניק לאידיאות הנצחיות את הביסוס שהתבקש, שהם פרי אינפורמציה יקומית, פרי שפה. אפלטון בכלל לא הכיר בשפה היוצרת, נטיותיו היו יותר אורגניות, אבל אידיאות פרי אינפורמציה לא מתישבות עם השקפה אורגנית.

    כל השקפתו האידיאונית של אפלטון בדיאלוג 'טימאוס', לא מתישב עם דעותיו האורגניות הבאות לידי ביטוי בספרו ה'מדינה'. בספר זה ברור שנטיותיו המוקדמות של אפלטון נטו להשקפה אורגנית, הוא ראה את מדינתו כיצירה אורגנית, נוסח ספרטה, את תושבי מדינה זו הוא ראה כיצירה האדמה, כישויות אוטוכטוניות. עובדה זו באה לידי ביטוי במשל השקרי שלו, לפי עדותו הוא, בו מסופר שהקסטות השונות נוצרו באמא אדמה, הם נוצרו ממתכות שונות. קשה לצפות מאנשים שנוצרו בצורה אוטוכטונית שהם יהיו בעלי השקפות רוחניות. ובאמת אפילו הפילוסופים, לפי דברי אפלטון, הם אנשי מלחמה, וכל מה שהם מסוגלים לעשות הוא 'התבוננות' אילמת באידיאות הנצחיות, ללא שפה, ללא תגובה.

     אפלטון גרש ממדינתו האורגנית הזו לא רק את המשוררים, הוא גירש או ביטל את השפה היוצרת. במצב סטטי הרי אין מקום ליצירה, אין מקום לשינויים, הרי כל מדינתו זו של אפלטון יצאה מושלמת מאמא אדמה, ממתכות שונות.

     אם אצל אפלטון ילוד  אתונה יש עדיין התרוצצות של דעות שונות, אצל אריסטו הדברים הרבה יותר סדורים, עקביים. הוא אימץ הרבה ממורו אפלטון, אבל סיכם את דבריו בצורה יותר עקבית. גם אריסטו האמין בעולם נצחי שבו אין שינויים, שהכל מתנהל בו מכח לפועל. הקוסמולוגיה של אריסטו מכילה אלוהות 'המניע הבלתי מונע', אלוהות שאינה בוראת את העולם, שהיא בסך הכל מנענעת אותו. עולמו של אריסטו היא לגמרי מכני, שאף בו אין יצירה, תפקידו היחידי של האדם הוא לחקות דפוסים קיימים, כפי שדעה זו שלו באה לידי ביטוי בספרו 'פואטיקה', ששם הוא מגדיר את האדם כהחקיין הטוב ביותר.   

     אריסטו אפילו רצה להמלט מהתנועה המוגבלת בעולמו, הוא שאף למצב של Nunc Stans  הווה נצחי. אפשר כאן להוסיף שגם אפלטון כמו אריסטו הזדהו עם פרמנידס שהאמין בעולם סטטי, הם יצאו בשצף קצף נגר דעותיו של הרקליטוס שדיבר על זרימה מתמדת, על שינויים מתמידים.

   אם כל ההסתייגויות האלו אין לשכח שיוון יצרה תרבות מפוארת, שאולי יש ליחס אותה לאותה רוח של הסופיסטים, לרוח הפרגמטית שנוצרה בה ליד כל המסורות העתיקות שלה. הרי אנו יודעים שסוקראטס ואפלטון לחמו בסופיסטים שהיו דוברי הרוח החדשה שאיפשרה את כל הפריחה התרבותית. סוקראטס ואפלטון לחמו בסופיסטים, כפי שספרטה האורגנית שהפכה האידיאל של האחרון, לחמה בהגמוניה של אתונה, מרכז התרבות היוונית הקלאסית, שעם מפלתה כמעט אפשר להגיד שהתרבות היוונית הקלאסית כלתה.

    למרות תרומתם העצומה של היוונים לתרבות האנושית, הם בהבדל מהשומרים שקדמו להם באלפי שנים, לא הבינו אפילו בדומה לאחרונים את חשיבות השפה ככלי יצירה. העדר אבחון זה כנראה היה תולדה של השקפתם שהעולם הוא נצחי, שאין בו שינויים שהאדם הוא חקיין בלבד וגם מהאמונה שהאלים רואים ביצירה אנושית הסגת גבולם. גם בנקודה זו יש לראות את ההבדל המהותי בין ההשקפה היוונית לבין ההשקפה התנ"כית, שנתנה לגיטימציה ליצירה אנושית.   

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 201 – יחס האדם לנתונים קיומיים, ד'

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 201 – יחס האדם לנתונים קיומיים, ד'

 את הרקע של מחשבת התנ"ך לנתונים קיומיים אפשר להבין רק על רקע שתי תרבויות מפותחות, תרבות שומר ותרבות מצרים. התנ"ך מעיד על כך שאבות העברים אברהם ובני דורו יצאו מאור כשדים, אור מרכז תרבותי שומרי שהיה כבר בזמנם תחת שלטון הכשדים, ששמרו על התרבות השומרית כפי שכל אלו שכבשו את ערי המדינות השומריות שמרו על תרבותה. היציאה מאור כשדים מהווה את השלב הראשון של התפתחות התרבות התנ"כית. השלב השני התפתח עם יציאת בני ישראל ממצרים.

   חשוב לציין את העובדות האלו, שמחשבת התנ"ך היתה תולדה של שתי תרבויות מפותחות אלו, ויותר נכון היא היתה ראקציה לשתי התרבויות האלו. בכלל מחשבת התנ"ך לא רק שהיא היתה תולדה של שתי התרבויות המפותחות האלו, היא היתה תולדה של העובדה שאבות העברים היו נוודים לכן יכלו לשפט את התרבות שממנה יצאו ולהגיע למסקנות שונות מהתבוננות שלהם לנתונים הקיומיים. העברים גם היו במצרים קהילה נפרדת, שכבר הביאה אתה למקום מושבם זה את הירושה של אבותיהם בכתובים, בכתב הפיניקי כנעני, ולא עשו שימוש בכתב המצרי ההיארוגליפי, כך שגם הם יכלו לשפוט את התרבות המצרית מזוית של ירושת אבותיהם, יכלו להגיע להשקפה יחסית לגבי הנתונים הקיומיים, שהועילה להם להגיע למסקנות שונות, מהמסקנות של התרבות המצרית.

     כפי שציינו כבר עמים אוטוכטוניים אין להם ראיה יחסית לנתונים הקיומיים, הם רואים אותם כאורגניים. אבל נוודים שראו תרבויות שונות, מבינים שהנתונים הקיומיים בקהילות שונות יוצרים תרבויות שונות. הם גם יכולים להגיע למסקנה שהכלי המשמש את האדם, את הקהילה ביצירת תרבותה, כלי זה מנתק את האדם מחוקי הקיום הדטרמיניסטיים, מאפשר לו ליצור בצורה שרירותית מוסדות וערכים, אפילו את השפה עצמה, יצירות שלא קיימות ביקום הדטרמיניסטי.

    השומרים והמצרים יצרו את תרבויותיהם בצורה אינטואיטיבית, הרי השפה מעצם מהותה היא אלגוריתם המוביל את האדם לפעולות מסוימות. אבל השומרים וגם המצרים לא היו מודעים למהות הכלי שבידם, כיוון שלא היתה להם הראיה היחסית שאבות העברים רכשו בנדודיהם, יחסיות שאיפשרה להם להיהפך למודעים לגמרי, ולהעריך את הכלי שבידי אדם ככלי המוציא אותו מחוקי הקיום הדטרמיניסטיים, כלי המעניק לאדם רצון חופשי, אוטונומיה  מוגבלת ליצור את עולמם הלשוני.

     המודעות המושלמת מאפיין את אבות העברים, מודעות המבדילה אותם מבני תרבויות אחרות שראו את עצמם כאוטוכטוניים, אורגנים, יצירי הטריטוריה שעליה ישבו. הניכור הזה של אבות העברים מטריטוריה הפך אותם לא רק לבעלי הסתכלות יחסית, אלא גם לבעלי הסתכלות מופשטת לגמרי, עד כדי כך, שאין דומים להם להפשטה עד היום הזה. הניכור איפשר גם לאבות העברים להגיע להבנה שאלוהות לא קשורה לטריטוריה מסוימת, אלא שייכת לעולם כולו.

      יש לראות במשל 'עץ הדעת' יצירה של השלב הראשון של מחשבת התנ"ך, כיוון שהוא מכיל שרידי של מיתוסים של עמים תרבותיים שונים שדרכם אבות העברים בנדודיהם עברו, שרידים אלו מצביעים על קדמותם, כיוון שבשלב השני אנו מוצאים רק ראקציה לעקרונות המחשבתיים של המצרים. משל מופלא זה מכיל את המודעות האנושית העליונה, מודעות שעד היום אלו העוסקים בפילוסופית השפה לא הגיעו עדיה. משל זה מהווה את המח הקיבוצי של העברים שנוספו לו הבנות מהשלב השני של היווצרות הבנות של יוצאי מצריים.

      ההבנה של הנתון הקיומי של בעל משל זה, הבנה שהאדם יוצא ממצבו האורגני, ממצבו החיתי, בגן  העדן, רק כאשר הוא רוכש לעצמו את פרי 'עץ הדעת', את השפה, המאפשרת לו ליצור לעצמו עולם בתוך עולם, עולם לשוני עם חוקים שונים מהחוקים ביקום הנשלט על-ידי חוקים דטרמיניסטיים.

      ראינו שהשומרים, נציגם, גילגמש, הבין שהנתון הקיומי, השפה, מאפשרת לאדם להתחכם לחוקי הקיום המקציבים לאדם משך קיום מוקצב, להתלות בנתון זה ובצורה כזו לשרוד כ'שם', לפחות בזכרון הקהילה. בהבדל מהשומרים המצרים ראו בנתון השפה, אמצעי מאגי, הם הפכו את השפה להשבעות המאפשרות להם לעבור את המהמורות הניצבות לפני נפשו של הנפטר להגיע לעולם החלופי, עולם הנצח. לפי הבנת בעל משל 'עץ הדעת' הכלי החדש שהאדם רכש מאפשר לו להנתק מהעולם הדטרמיניסטי, מאפשר לו ליצור את עולמו, עולם לשוני בתוך העולם הדטרמיניסטי, מאפשר לו התבוננות כתוצאה מהיהפכותו למודע באמצעות הרכש החדש, מודעות,  ההופכת אותו מחיה לא מודעת לישות לשונית מודעת, מודעות המאפשרת לו לא רק  את היכולת להתבונן על הסביבה, אלא גם ליצור. עד היום הזה אלו העוסקים בפילוסופית השפה אינם מציינים את העובדה שכלי השפה הוא כלי יצירה, מדגישים תמיד את הפן הקומונקטיבי שלו בלבד.

     אם אבות העברים הגיעו כבר להבנה עילאית זו של הנתון הקיומי, כלי השפה, הרי בשלב השני, שלב דור יוצאי מצריים, הגיעו להבנה שכל העולם הוא פרי אותה 'דעת', פרי אינפורמציה, ורק לאדם ניתנה תוספת של אוטונומיה מוגבלת, שהמח הפלאי שהוא מעבדה, בעשותו טרנספורמציה ל'דעת', הפך אותה לכלי יצירה, יצירה האפשרית רק אם האינפורמציה, ה'דעת', נכסה לעצמה 'רצון חופשי', אוטונומיה.

     הבנה זו של יוצרי מחשבת התנ"ך איפשר להם לעמד על מהות הכלי, שתרבויות אחרות לא הגיעו עדיה. עובדה היא שעד היום אלו העוסקים בפילוסופית השפה אינם מתיחסים למשל מופלא זה, כיוון שהשליח פאול בתיאולוגיה הטיל על משל זה חרם, בטענה שחוה ואדם שהפרו את האיסור לאכל מפרי העץ גרמו למוות לשלוט בעולמו של האדם. לדאבונינו גם היהודים התעלמו ממשל מופלא זה, עובדה היא שהמחשבה המיסטית היהודית, ספר 'עץ חיים' של חיים וויטאל, תלמידו של האר"י מכנה את ספרו 'עץ החיים', בהתעלמו שבמשל 'עץ הדעת' נאסר לאכל מפרי עץ זה. ובאמת כל התיאולוגיה הקטסטרופלית של ספרו זה של חיים וויטאל מנוגד למחשבה התנ"כית. אבל גם הקבלה העדיפה את 'עץ החיים' על 'עץ הדעת',

     אם אלו העוסקים בפילוסופית השפה, כמו וויטגנשטין והידיגר ואחרים, היו מגיעים לרמת הבנתו של בעל משל 'עץ הדעת' את מהות כלי זה, לא היינו צריכים להזכיר את הבנתו של הראשון.

      הבנתו זו של בעל משל 'עץ הדעת' את מהות הכלי, הנתון הקיומי, איפשר את המחשבה הקיומית של התנ"ך. דבר זה התאפשר כיוון שיוצרי משלים פילוסופיים לשוניים אלו, ביניהם גם מי שיצר את משל הבריאה, משל בפרק א' של ספר בראשית, הבינו גם את חוקי הבריאה. הם הבינו מה שהשומרים לא הבינו, מה שהמצרים לא הבינו, מה שגם היום לא מבינים, שחוקי הבריאה מאפשרים רק יצירות קצובות במשך שלהם.

      הבנה זו של חוקי הבריאה, האפשריים רק אם קוצבים את משך קיומם של הישויות, מזים את האמונה האנושית בנצחיות. גם אם זה לא נאמר במחשבת התנ"ך, ברור שנצחיות, רצף, משמעו 'אין'. התנ"ך גם אם לא פירש, האמין רק בעולם נגלה, לא יצר עולם חלופי כמו המצרים, לא יצר אמונה בעולם חלופי כפי שהתיאולוגיה הנוצרית יצרה.

      שוב עלינו לציין שגם יהדות יותר מאוחרת חזרה לאמונה בעולם חלופי, חזרה לאמונה בנצחיות הנשמה.

      מחשבת התנ"ך בהבינה את מהות הכלי שהוענק לאדם על-ידי חוקי הקיום, הבינה שהנשמה הניזונה מהאנרגיה שהגוף מספק לה, כלה יחד אתו. הנצחיות לפי מחשבת התנ"ך מושגת על-ידי שרשרת הדורות.

      הבנה עילאית זו של מחשבת התנ"ך הושכחה עם חורבן בית ראשון, כפי שהזכרנו העברים בבית השני חזרו לאמונה בעולם חלופי, חזרו לאמונה בנצחיות הנשמה.

      למרות שצאצאי העברים יוצרי מחשבת התנ"ך חזרו לאמונות שמחשבה זו שללה, צאצאי העברים בגולה נאחזו בירושה הכתובה הזו, בירושה התנ"כית, מבלי להבין את מהותה. ירושה כתובה זו החליפה לצאצאי העברים את הטריטוריה, כך שהמאורעות ההיסטוריים שיצרו את התופעה המחשבתית היחודית הזו של התנ"ך, הפכו לטכסים ליהודי הגולה. כך יציאת מצריים הפכה לטכס 'פסח', כך כל המאורעות האחרים אף הם עברו טרנספורמציה והפכו לטכסים.

      פרשנות שגויה זו של יהודי הגולה למחשבת התנ"ך, היא בניגוד להבנת אבות העברים שהבינו שמחשבה זקוקה להאחז בטריטוריה, כמו שהשפה הנספחת לאדם זקוקה לאנרגיה של הגוף, כך אידיאולוגיה זקוקה לאנרגיה שטריטוריה מספקת לה.

 

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 201 – יחס האדם לנתונים קיומיים, ד'

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 201 – יחס האדם לנתונים קיומיים, ד'

 את הרקע של מחשבת התנ"ך לנתונים קיומיים אפשר להבין רק על רקע שתי תרבויות מפותחות, תרבות שומר ותרבות מצרים. התנ"ך מעיד על כך שאבות העברים אברהם ובני דורו יצאו מאור כשדים, אור מרכז תרבותי שומרי שהיה כבר בזמנם תחת שלטון הכשדים, ששמרו על התרבות השומרית כפי שכל אלו שכבשו את ערי המדינות השומריות שמרו על תרבותה. היציאה מאור כשדים מהווה את השלב הראשון של התפתחות התרבות התנ"כית. השלב השני התפתח עם יציאת בני ישראל ממצרים.

   חשוב לציין את העובדות האלו, שמחשבת התנ"ך היתה תולדה של שתי תרבויות מפותחות אלו, ויותר נכון היא היתה ראקציה לשתי התרבויות האלו. בכלל מחשבת התנ"ך לא רק שהיא היתה תולדה של שתי התרבויות המפותחות האלו, היא היתה תולדה של העובדה שאבות העברים היו נוודים לכן יכלו לשפט את התרבות שממנה יצאו ולהגיע למסקנות שונות מהתבוננות שלהם לנתונים הקיומיים. העברים גם היו במצרים קהילה נפרדת, שכבר הביאה אתה למקום מושבם זה את הירושה של אבותיהם בכתובים, בכתב הפיניקי כנעני, ולא עשו שימוש בכתב המצרי ההיארוגליפי, כך שגם הם יכלו לשפוט את התרבות המצרית מזוית של ירושת אבותיהם, יכלו להגיע להשקפה יחסית לגבי הנתונים הקיומיים, שהועילה להם להגיע למסקנות שונות, מהמסקנות של התרבות המצרית.

     כפי שציינו כבר עמים אוטוכטוניים אין להם ראיה יחסית לנתונים הקיומיים, הם רואים אותם כאורגניים. אבל נוודים שראו תרבויות שונות, מבינים שהנתונים הקיומיים בקהילות שונות יוצרים תרבויות שונות. הם גם יכולים להגיע למסקנה שהכלי המשמש את האדם, את הקהילה ביצירת תרבותה, כלי זה מנתק את האדם מחוקי הקיום הדטרמיניסטיים, מאפשר לו ליצור בצורה שרירותית מוסדות וערכים, אפילו את השפה עצמה, יצירות שלא קיימות ביקום הדטרמיניסטי.

    השומרים והמצרים יצרו את תרבויותיהם בצורה אינטואיטיבית, הרי השפה מעצם מהותה היא אלגוריתם המוביל את האדם לפעולות מסוימות. אבל השומרים וגם המצרים לא היו מודעים למהות הכלי שבידם, כיוון שלא היתה להם הראיה היחסית שאבות העברים רכשו בנדודיהם, יחסיות שאיפשרה להם להיהפך למודעים לגמרי, ולהעריך את הכלי שבידי אדם ככלי המוציא אותו מחוקי הקיום הדטרמיניסטיים, כלי המעניק לאדם רצון חופשי, אוטונומיה  מוגבלת ליצור את עולמם הלשוני.

     המודעות המושלמת מאפיין את אבות העברים, מודעות המבדילה אותם מבני תרבויות אחרות שראו את עצמם כאוטוכטוניים, אורגנים, יצירי הטריטוריה שעליה ישבו. הניכור הזה של אבות העברים מטריטוריה הפך אותם לא רק לבעלי הסתכלות יחסית, אלא גם לבעלי הסתכלות מופשטת לגמרי, עד כדי כך, שאין דומים להם להפשטה עד היום הזה. הניכור איפשר גם לאבות העברים להגיע להבנה שאלוהות לא קשורה לטריטוריה מסוימת, אלא שייכת לעולם כולו.

      יש לראות במשל 'עץ הדעת' יצירה של השלב הראשון של מחשבת התנ"ך, כיוון שהוא מכיל שרידי של מיתוסים של עמים תרבותיים שונים שדרכם אבות העברים בנדודיהם עברו, שרידים אלו מצביעים על קדמותם, כיוון שבשלב השני אנו מוצאים רק ראקציה לעקרונות המחשבתיים של המצרים. משל מופלא זה מכיל את המודעות האנושית העליונה, מודעות שעד היום אלו העוסקים בפילוסופית השפה לא הגיעו עדיה. משל זה מהווה את המח הקיבוצי של העברים שנוספו לו הבנות מהשלב השני של היווצרות הבנות של יוצאי מצריים.

      ההבנה של הנתון הקיומי של בעל משל זה, הבנה שהאדם יוצא ממצבו האורגני, ממצבו החיתי, בגן  העדן, רק כאשר הוא רוכש לעצמו את פרי 'עץ הדעת', את השפה, המאפשרת לו ליצור לעצמו עולם בתוך עולם, עולם לשוני עם חוקים שונים מהחוקים ביקום הנשלט על-ידי חוקים דטרמיניסטיים.

      ראינו שהשומרים, נציגם, גילגמש, הבין שהנתון הקיומי, השפה, מאפשרת לאדם להתחכם לחוקי הקיום המקציבים לאדם משך קיום מוקצב, להתלות בנתון זה ובצורה כזו לשרוד כ'שם', לפחות בזכרון הקהילה. בהבדל מהשומרים המצרים ראו בנתון השפה, אמצעי מאגי, הם הפכו את השפה להשבעות המאפשרות להם לעבור את המהמורות הניצבות לפני נפשו של הנפטר להגיע לעולם החלופי, עולם הנצח. לפי הבנת בעל משל 'עץ הדעת' הכלי החדש שהאדם רכש מאפשר לו להנתק מהעולם הדטרמיניסטי, מאפשר לו ליצור את עולמו, עולם לשוני בתוך העולם הדטרמיניסטי, מאפשר לו התבוננות כתוצאה מהיהפכותו למודע באמצעות הרכש החדש, מודעות,  ההופכת אותו מחיה לא מודעת לישות לשונית מודעת, מודעות המאפשרת לו לא רק  את היכולת להתבונן על הסביבה, אלא גם ליצור. עד היום הזה אלו העוסקים בפילוסופית השפה אינם מציינים את העובדה שכלי השפה הוא כלי יצירה, מדגישים תמיד את הפן הקומונקטיבי שלו בלבד.

     אם אבות העברים הגיעו כבר להבנה עילאית זו של הנתון הקיומי, כלי השפה, הרי בשלב השני, שלב דור יוצאי מצריים, הגיעו להבנה שכל העולם הוא פרי אותה 'דעת', פרי אינפורמציה, ורק לאדם ניתנה תוספת של אוטונומיה מוגבלת, שהמח הפלאי שהוא מעבדה, בעשותו טרנספורמציה ל'דעת', הפך אותה לכלי יצירה, יצירה האפשרית רק אם האינפורמציה, ה'דעת', נכסה לעצמה 'רצון חופשי', אוטונומיה.

     הבנה זו של יוצרי מחשבת התנ"ך איפשר להם לעמד על מהות הכלי, שתרבויות אחרות לא הגיעו עדיה. עובדה היא שעד היום אלו העוסקים בפילוסופית השפה אינם מתיחסים למשל מופלא זה, כיוון שהשליח פאול בתיאולוגיה הטיל על משל זה חרם, בטענה שחוה ואדם שהפרו את האיסור לאכל מפרי העץ גרמו למוות לשלוט בעולמו של האדם. לדאבונינו גם היהודים התעלמו ממשל מופלא זה, עובדה היא שהמחשבה המיסטית היהודית, ספר 'עץ חיים' של חיים וויטאל, תלמידו של האר"י מכנה את ספרו 'עץ החיים', בהתעלמו שבמשל 'עץ הדעת' נאסר לאכל מפרי עץ זה. ובאמת כל התיאולוגיה הקטסטרופלית של ספרו זה של חיים וויטאל מנוגד למחשבה התנ"כית. אבל גם הקבלה העדיפה את 'עץ החיים' על 'עץ הדעת',

     אם אלו העוסקים בפילוסופית השפה, כמו וויטגנשטין והידיגר ואחרים, היו מגיעים לרמת הבנתו של בעל משל 'עץ הדעת' את מהות כלי זה, לא היינו צריכים להזכיר את הבנתו של הראשון.

      הבנתו זו של בעל משל 'עץ הדעת' את מהות הכלי, הנתון הקיומי, איפשר את המחשבה הקיומית של התנ"ך. דבר זה התאפשר כיוון שיוצרי משלים פילוסופיים לשוניים אלו, ביניהם גם מי שיצר את משל הבריאה, משל בפרק א' של ספר בראשית, הבינו גם את חוקי הבריאה. הם הבינו מה שהשומרים לא הבינו, מה שהמצרים לא הבינו, מה שגם היום לא מבינים, שחוקי הבריאה מאפשרים רק יצירות קצובות במשך שלהם.

      הבנה זו של חוקי הבריאה, האפשריים רק אם קוצבים את משך קיומם של הישויות, מזים את האמונה האנושית בנצחיות. גם אם זה לא נאמר במחשבת התנ"ך, ברור שנצחיות, רצף, משמעו 'אין'. התנ"ך גם אם לא פירש, האמין רק בעולם נגלה, לא יצר עולם חלופי כמו המצרים, לא יצר אמונה בעולם חלופי כפי שהתיאולוגיה הנוצרית יצרה.

      שוב עלינו לציין שגם יהדות יותר מאוחרת חזרה לאמונה בעולם חלופי, חזרה לאמונה בנצחיות הנשמה.

      מחשבת התנ"ך בהבינה את מהות הכלי שהוענק לאדם על-ידי חוקי הקיום, הבינה שהנשמה הניזונה מהאנרגיה שהגוף מספק לה, כלה יחד אתו. הנצחיות לפי מחשבת התנ"ך מושגת על-ידי שרשרת הדורות.

      הבנה עילאית זו של מחשבת התנ"ך הושכחה עם חורבן בית ראשון, כפי שהזכרנו העברים בבית השני חזרו לאמונה בעולם חלופי, חזרו לאמונה בנצחיות הנשמה.

      למרות שצאצאי העברים יוצרי מחשבת התנ"ך חזרו לאמונות שמחשבה זו שללה, צאצאי העברים בגולה נאחזו בירושה הכתובה הזו, בירושה התנ"כית, מבלי להבין את מהותה. ירושה כתובה זו החליפה לצאצאי העברים את הטריטוריה, כך שהמאורעות ההיסטוריים שיצרו את התופעה המחשבתית היחודית הזו של התנ"ך, הפכו לטכסים ליהודי הגולה. כך יציאת מצריים הפכה לטכס 'פסח', כך כל המאורעות האחרים אף הם עברו טרנספורמציה והפכו לטכסים.

      פרשנות שגויה זו של יהודי הגולה למחשבת התנ"ך, היא בניגוד להבנת אבות העברים שהבינו שמחשבה זקוקה להאחז בטריטוריה, כמו שהשפה הנספחת לאדם זקוקה לאנרגיה של הגוף, כך אידיאולוגיה זקוקה לאנרגיה שטריטוריה מספקת לה.