אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 200 – יחס האדם לנתונים קיומיים, ג'

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 200 – יחס האדם לנתונים הקיומיים, ג'

  היחס של המצרים העתיקים לנתונים הקיומיים היו שונים לגמרי מזה של השומרים. לפי  ההיסטוריון Henri Frankfort    בספריו: Ancient Egyptian Religion ו-Kingship and the Gods, המצרים העתיקים האמינו שהם חיים ביקום לא משתנה, האמינו שהיקום הוא סטטי, הם האמינו שחיי חברת בני אדם הם חלק מעולם סטטי זה, אבל מה שהנרי פרנקפורט אינו מציין, שהמצרים העתיקים מצאו פתרון למצוקת היותם מוותיים, הם האמינו בעולם חלופי שלשם נשמות הנפטרים נודדות. עלינו לציין את הפתרון הזה שהמצרים העתיקים מצאו, דבר שהבדיל אותם לגמרי מהשומרים, שלא מצאו פתרון כזה, ואם אמונה כזו מאפינת את המצרים, השומרים בהבדל מהם  האמינו רק בקיום של שאול בלבד.

       פתרון זה, אמונה בעולם חלופי, שמאפין את המצרים העתיקים, גרם לכך שהם לא תפשו את הקיום כטראגי לכן לא פיתחו בדומה לשומרים ספרות של קינות טראגיות, הם לא פיתחו גם ספרות אפית, נוסח יצירת גילגמש. אם גילגמש השומרי מצא פתרון להמשך קיומו 'בשם עולם', דבר שגרם לכך, שהוא האמין למען השגת שם כזה, עליו לבצע מעשי גבורה, גרם גם לכך שהוא ניהל מלחמות אגרסיביות, כמו המלחמה שהוא ניהל  עם מלך אגא, מלך העיר קיש.

       עלינו לציין את ההבדל העיקרי הזה בין ההשקפות השונות, העובדה שהשומרים, והעמים שכבשו אותם, נכסו לעצמם את הפתרון הזה של גילגמש, ואולי עובדה זו מסבירה את המדינות האגרסיביות של מזופוטמיה, שכל שליטיה ניסו לחקות את הגיבור גילגמש, לנהל מלחמות אגרסיביות למען השגת שם עולם, כך נהגו הכשדים, המלך שלהם סרגון שכבש כמעט את כל מזופוטמיה וגם את ערי השומרים, כך נהגו מלכי האמורים, כמו חמורבי, כך נהגו האשורים וגם הבבלים. ראינו שגם הקוסמולוגיה המזופוטמית הבתר שומרית 'אנומה אליש', יצרה אלוהות אגרסיבית, את מרדוך, שברא את העולם בבתרו את האלה תיאמת בכוח, ושלטונו התבסס על חמישים השמות שהוא נכס לעצמו.

     אם במזופוטמיה השליטים ניהלו מלחמות אגרסיביות למען לרכוש לעצמם 'שם עולם', הרי במצרים העתיקה שמות, שפה, שמשו למטרת אחרות, כמו מעבר לעולם החלופי. המצרים הפכו את השפה להשבעות, שהיו צריכות לסייע להם לעבור את המהמורות בדרך לעולם הנצחי.

   אנחנו נוכל להבין עד כמה שפיתרון זה של עולם חלופי שלשם עוברות הנשמות של הנפטרים גרם למצב הסטטי במרקם החברתי המצרי. אם נשווה את התרבות המצרית לתרבות היוונית המאוחרת יותר, שאף היא האמינה בעולם נצחי, בקיום נצחי, אבל לא המציאה עולם חלופי שלשם הנשמות של הנפטרים נודדות. הם המציאו פתרון כזה רק באיחור, אנו מוצאים אמונה כזו אצל סוקראטס ואפלטון, שהושפעו מאמונה אורפית בעולם חלופי, פתרון זה בא אחרי התקופה של יצירות טראגיות ביוון, היה צריך לשחרר את היוונים מההרגשה הטראגית שלהם, מאחר שהעדר אמונה כזו בעולם חלופי אצל היוונים, גרם להתפתחות ההרגשה הטראגית שלהם לגבי העולם, גרם להיווצרות הספרות הטראגית נוסח הקינות השומריות, גרם להיווצרות הטראגדיות. על היוונים נדון בהמשך.

     אבל גם את האמונה המצרית בסדר הקיים ביקום וגם בחברה האנושית, סדר שאותו כינו בשם 'מאאט', נוכל להבין רק אם נשווה את היחס הזה לנתונים הקיומיים המצריים, ליחס של מחשבת התנ"ך לנתונים הקיומיים, שיצרה עולם בתוך עולם, הפרידה בין סדר הקיים ביקום לסדר הקיים בעולם הלשוני האנושי. לפי מחשבת התנ"ך הסדר בעולם הלשוני האנושי שונה מהסדר ביקום, ששם קיימת חוקיות דטרמיניסטית, בעוד שבעולמו הלשוני של האדם קיים  סדר שרירותי ולאדם ניתנה יכולת לנווט עולם זה לרווחתו, גם על זה נדבר בהמשך.

      שוב אנו נוכל לעמד על ההבדל בין התרבות המצרית העתיקה לזו של השומרים, שאף הם האמינו שהעולם האנושי הוא חלק מהעולם הדטרמיניסטי, אבל מאחר שלא מצאו מוצא בדומה למצרים, עולם חלופי, וגם לא מצאו מוצא של מחשבת התנ"ך, שיצרה עולם בתוך עולם, עולם לשוני עם חוקים שונים, ראו את הקיום האנושי כטראגי.

     למרות האמונה המצרית בעולם סטטי, האמונה שלהם שסדר, 'מאאט', קיים ביקום ובעולמו של האדם, המצרים לא היו לגמרי פסיביים. ברור שהם היו צריכים גם להתיחס לנתון, לשפה. והם עשו שימוש לגמרי מקורי באמצעי זה. הזכרנו את ההשבעות שהן למעשה הנם טרנספורמציה של השפה, לאמצעי מאגי. הרי המעבר מחיים בעולם הנגלה לחיים בעולם  החלופי לא היה כל כך פשוט, הנפטר היה צריך להתגבר על כל מיני מכשולים למען להגיע לעולם הנצחי. ובכן, למען להתגבר על המכשולים המצרים הזדקקו להשבעות, שהן למעשה היו הפיכת השפה לאמצעי מאגי למטרה זו.

     אנחנו רואים שכל תרבות מתיחסת לנתון זה, אמצעי השפה, בצורה שונה. המצרים בהבדל מהשומרים ראו גם ב'שם', אמצעי מאגי. הם האמינו שהשם מכיל כבר את כל היכולות של האדם. ומאחר שהשם היה ישות טעונה ביכולות מאגיות, האלים וגם הפרעונים היו מסתירים את שמותיהם. קיים מיתוס לפיו האל 'רה' הסתיר את שמו מתחת עורו, והאלה איזיס בעורמה רכשה אותו ממנו, בצורה כזו היכולות המאגיות הכלולות בשמו של האל הזה, עברו לידיה.

     אף פעם לא הבינו את ה'דבר' השלישי' מתוך עשרת הדברות, לפיו אל לו לאדם להשתמש לשוא בשם האלוהות. כמו בעקרונות אחרים בעשרת הדברות, בדבר זה יש ראקציה לנוהג המצרי להשתמש בשם האלוהות למטרות מאגיות.

      אבל למצרים היו גם תובנות אחרות של השפה, מהתובנות הדומיננטיות. קיימת היתה תיאולוגיה שמכנים אותה 'תיאולוגיה ממפיתית'. לפי תיאולוגיה זו האל פתה יצר את העולם בהגדים. נשאלת השאלה מדוע תיאולוגיה זו נדחתה, התשובה המתבקשת שהמצרים העדיפו עולם סטטי, עולם נצחי, על עולם יצירת השפה.

     המצרים לא רק לא יצרו ספרות בעלת משמעות, לא ספרות טראגית וגם לא אפוסים, הם גם לא הזדקקו לחוקה. מושלי שומר יצרו חוקות, חוקת חמורבי היה רק חקוי לחוקות השומריות. המצרים שאצלם העולם התנהל לפי הסדר של 'מאאט', לא הזדקקו לחוקים כתובים..

    האמונה בסדר, 'מאאט', כל מקיף, גרם לכך שבמצרים לא היו מרידות נגד שלטון הפרעונים. שליטים אלו נתפשו על-ידי המצרים כמיצגים את הסדר היקומי, את הסדר של 'מאאט'. כל התנגדות נתפשה כמרד נגד 'מאאט'. הפרעונים גם לא היו שליטים נוסח שליטי מזופוטמיה, הם לא היו כובשים אגרסיביים, לכך גרם כנראה גם המצב הגיאוגראפי של מצריים שהיתה במידה רבה מוגנת מכל הצדדים.

     את התרבות המצרית אפשר לכנות כתרבות מאגית בעיקרה, השפה המעוותת הזו בצורת השבעות היתה צריכה לשרת את המטרה העיקרית של אמונת המצרים, את האמונה בעולם חלופי. ברור שתפקידה של השפה היה בשרות רצונו של האדם בנצחיות. מעניין כאן לציין שגם גילגמש רצה לרתום את השפה למטרת נצחיות, לשמר אם לא את הגוף הכלה, את השם הנעלם. אנחנו רואים שהאדם כאדם עושה תמיד שימוש שונה באותו נתון, השפה, אבל ברוב המקרים כלי זה, השפה, צריכה לשמש את שאיפתו של האדם לנצחיות.

      עלינו להתיחס בהקשר לשאיפתו של האדם לנצחיות, לסברתו של פרויד שהעלה את השאיפה האנושית כשאיפה ל-THANATOS, שאיפה לחדלון. במציאות כפי שאנו רואים מדגמים אלו של תרבויות שונות, הן כולן שאפו לדבר הפוך, הם שאפו לנצחיות. נכון הוא, שבמציאות הקיומית רצון לנצחיות, פירושו 'אין', כיוון שהקיום האנושי, בכלל הקיום, אפשרי רק בקיצוב. כל נסיון לעבור את הקיצוב, לחזור לרצף שהוא 'נצחיות', פירושו חזרה ל'אין'. אבל פרויד לא התכוון להסבר זה, כיוון שהוא לא חקר תרבויות, לא חקר היסטוריה אנושית, לא הבין את תפקוד השפה, הוא באיזה שהיא צורה ראה את שאיפתו של האדם למוות, לחדלון, בעוד שבמציאות שאיפתו של האדם היא לנצחיות, שהופכת למעשה לחדלון.

     אפשר להגיד על פרויד, כפי שאפשר להגיד על חלק גדול מהוגי האדם המערביים, מאחר שהם בדרך כלל לא חקרו את תולדות האדם, את ההיסטוריה שלו, לא חקרו את התרבויות השונות,  הם הגיעו למסקנות שגויות ביותר.

     אצל רוב ההוגים אנחנו גם לא מוצאים את הנסיון להשוות את היחס השונה של האדם לנתונים הקיומיים. רק מהשוואות כאלו אפשר לעמד על השוני בהתיחסות לנתונים הקיומיים, אפשר לעמד על השוני בשאיפות בני אדם, בפתרונות שהם ממציאים להקל על מצוקתם על היותם סופניים. 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: