אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 202 – יחס האדם לנתונים קיומיים, ה'

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 202 – יחס האדם לנתונים קיומיים, ה'

    ראינו שהמצרים העתיקים התיחסו לנתונים הקיומיים בהאמינם שהעולם הוא נצחי והישויות בו הן מעין אלימנציות מהכוליות, ישויות או לפחות בני אדם עם כליונם עוברים לעולם חלופי, או יותר נכון הופכים לחלק מהיסודות של הקיום. ובכן גם היוונים האמינו שהעולם הוא נצחי, אבל הם היו חסרים את הפתרון של המצרים שהישויות אחרי כליונם עוברים לעולם חלופי, הופכים לחלק מהיסודות של הקיום. חסר זה של היוונים השאיר אותם ללא פתרון, ללא נחמה. ומאחר שהיוונים לא המציאו את הפתרון של המצרים, אנו מוצאים אותם בתקופה הקלאסית בעלי השקפה טראגית על הקיום, השקפה הבאה לידי ביטוי בספרות הטראגית שלהם.

     בספרות הטראגית היוונית לגיבורים אין נחמה. הגיבורים של הטראגדיות הם שבויי גורל עיוור ונסיונם להמלט מגורל עיוור זה מושם לאל. בהבדל מאיוב, גיבור התנ"ך, לגיבורים היווניים לא ניתנת אפשרות להתחיל מחדש. אפילו אם נתיחס לגורלו של פרומתיאוס, גיבור הטראגדיה של איסכילוס, הוא נידון על-ידי הגורל אבל נענש גם על-ידי זאוס, ולא מסופר עליו שמצפה לו גאולה. אותו גורל מצפה לאדיפוס, המנסה להמלט מגזרת הגורל, מאמציו לא נושאים פרי, הוא מגשים את גזרת גורלו, נענש ואין לו גאולה.

     מבחינת אמונת היוונים בגורל הם היו דומים לשומרים, שגם הם האמינו שהגורל שליט על מעשי אדם, אבל בהבדל מהיוונים הם המציאו את הפתרון של גילגמש, המשכיות ברכישת שם עולם. אמנם גם גיבורו של הומר אכילס אף הוא מאמין ברכישת שם עולם, אבל אנו לא מוצאים את הפתרון הזה בהמשך ביוון. אם היו היוונים מאמינים בפתרון כזה לא היתה נוצרת הספרות הטראגית. אבל ספרות טראגית זו האריכה רק כמאה שנה ביוון, עד אשר הופיעו הפילוסופים סוקראטס ואפלטון שהם בדומה למצרים המציאו קיום בעולם חלופי.

      אמנם נאמר שאמונתו של סוקראטס בעולם חלופי הושפע מאמונה עממית שהתפתחה ביוון, האמונה האורפית על כן אנו מוצאים בדיאלוג 'פיידו' את הפתרון של השארות הנשמה בעולם חלופי. בפיידו אנו מוצאים גם אמונה בגלגול הנשמות, אמונה רווחת בתרבויות שונות, גם בתרבות ההודית, ששם המחוקק מנו הצדיק את הקסטות הלא שויוניות באשמת אלו בקסטות נמוכות, שבגלגולים קודמים חטאו באיזשהי צורה. אמונה דומה בקיום עולם חלופי  אנו מוצאים גם בדיאלוגים של אפלטון. בסוף ספרו 'המדינה', אנו פוגשים את הדמות 'אר' אשר דר בעולם חלופי. אמונות אלו במידה רבה סייעה ליוונים לצאת מהרגשתם הטראגית.

     אבל אמונה זו שאנו מוצאים בדיאלוגים של אפלטון לא הפכה ביוון לדת ממוסדת כמו במצרים. יכול להיות שהעדר אמונה בפתרון ממוסד, בדומה לאמונה המצרית החלישה את היוונים. אם התרבות המצרית האריכה אלפי שנים, התרבות היוונית הקלאסית היתה קצרת ימים. העולם ההלניסטי שהיה כביכול המשך התרבות היוונית היה כבר שונה, עולם זה אימץ כל מיני אמונות מזרחיות.     

    העדר דת ממוסדת עם אמונה באיזשהו פתרון, יכול להסביר את הצלחת הנצרות שכבשה עולם הלניסטי זה, ויותר מאוחר גם את העולם הרומי.

      אנו רואים שאותם נתונים קיומיים מוסברים על-ידי קהילות אנושיות בצורות שונות, וההסברים השונים לנתונים הקיומיים הם אשר מעניקים לתרבויות השונות את גווניהם.

     אנחנו מכירים את התרבות היוונית הקלאסית בעיקר מהירושה האתונאית, הרי הטראגדיות, הפילוסופיה של סוקראטס, אפלטון ואריסטו נוצרה בעיר מדינה זו. אתונה למרות שהיא התפתחה למשטר דמוקראטי, לא השתחררה מהירושה היוונית המסורתית של אמונה בעולם נצחי, אמונה בגורל, אמונה באלוהות בדמותה של המוירה, אלוהות שלילית המתנכלת לאדם, לא השתחררה מהאמונה המסורתית שהאלים מקנאים באדם, שמעשיהם נחשבים בעיניהם כהסגת גבולם. אמונות אלו גרמו לכך שהאתונאים התיחסו בצורה שלילית לאנשים מצליחים, דבר זה מסביר את התופעה המשונה שאת רוב מנהיגיהם שהצליחו הם גרשו מעירם.

     כאן אנו רואים את ההבדל בין ההשקפה היוונית והתנ"כית, הרי לפי ההשקפה הקיומית התנ"כית, האמונה בהשגחה כל יכולה, הגיבורים תמיד היו בסופו של דבר נשכרים, גם אם היו צריכים במשך חייהם להתגבר על נסיונות שליליים. זוהי הסיבה שבהקשר התנ"כי לא קיימת טראגדיה, הצדיק בסופו של דבר נשכר.

     למרות  כל האמונות המסורתיות האלו האתונאים פיתחו השקפות פרגמטיות, השקפות שאיפשרו את קמום המשטר הדמוקראטי. השקפות חדשות אלו לא זכו ללגיטימציה על-ידי קוסמולוגיה חדשה, או אידיאולוגיה קיומית. גם אם הסופיסטים היו דוברי השקפה פרגמטית זו, ביחוד הפילוסוף פרוטגורס, הם לא הצליחו לתת להשקפתם לגיטימציה. מכתביו של אפלטון מתברר שהוא חלק על הסופיסטים, הוא חלק על תורת פרוטגורס, הוא חלק על המשטר הדמוקראטי האתונאי, באופן פרדוכסלי פילוסוף זה אימץ את ההשקפה הכוחנית של ספרטה, אויבתה של אתונה. ספרו 'המדינה', היא למעשה מבוססת על השקפה אורגנית כוחנית, השקפה דומה להשקפה של ספרטה.

     העדר הלגיטימציה למשטר הדמוקראטי של אתונה, הביא לסוף ההגמוניה שלה, ולמעשה הביא לסוף הפריחה התרבותית של יוון כולה.

     גם הפתרונות של הפילוסופים סוקראטס ואפלטון ויותר מאוחר של אריסטו לא נקלטו ביוון. הסיבה לכך היתה כנראה שהם לא יצרו קוסמולוגיות שיכלו להתחרות באמונות המסורתיות היווניות. הקוסמולוגיה שאנו מוצאים בטימאוס לא נקלטה ביוון כיוון שהיא למעשה לא היתה תורה סדורה, היא לא יצרה איזה אלוהות שמאמינים יכלו להזדהות אתה, בוראי העולם בדיאלוג זה היו דמורגים נחותים שיצרו את העולם הנגלה לפי דגם של אידיאות נצחיות נעלמות. אפלטון אפילו לא הצליח להעניק לאידיאות הנצחיות את הביסוס שהתבקש, שהם פרי אינפורמציה יקומית, פרי שפה. אפלטון בכלל לא הכיר בשפה היוצרת, נטיותיו היו יותר אורגניות, אבל אידיאות פרי אינפורמציה לא מתישבות עם השקפה אורגנית.

    כל השקפתו האידיאונית של אפלטון בדיאלוג 'טימאוס', לא מתישב עם דעותיו האורגניות הבאות לידי ביטוי בספרו ה'מדינה'. בספר זה ברור שנטיותיו המוקדמות של אפלטון נטו להשקפה אורגנית, הוא ראה את מדינתו כיצירה אורגנית, נוסח ספרטה, את תושבי מדינה זו הוא ראה כיצירה האדמה, כישויות אוטוכטוניות. עובדה זו באה לידי ביטוי במשל השקרי שלו, לפי עדותו הוא, בו מסופר שהקסטות השונות נוצרו באמא אדמה, הם נוצרו ממתכות שונות. קשה לצפות מאנשים שנוצרו בצורה אוטוכטונית שהם יהיו בעלי השקפות רוחניות. ובאמת אפילו הפילוסופים, לפי דברי אפלטון, הם אנשי מלחמה, וכל מה שהם מסוגלים לעשות הוא 'התבוננות' אילמת באידיאות הנצחיות, ללא שפה, ללא תגובה.

     אפלטון גרש ממדינתו האורגנית הזו לא רק את המשוררים, הוא גירש או ביטל את השפה היוצרת. במצב סטטי הרי אין מקום ליצירה, אין מקום לשינויים, הרי כל מדינתו זו של אפלטון יצאה מושלמת מאמא אדמה, ממתכות שונות.

     אם אצל אפלטון ילוד  אתונה יש עדיין התרוצצות של דעות שונות, אצל אריסטו הדברים הרבה יותר סדורים, עקביים. הוא אימץ הרבה ממורו אפלטון, אבל סיכם את דבריו בצורה יותר עקבית. גם אריסטו האמין בעולם נצחי שבו אין שינויים, שהכל מתנהל בו מכח לפועל. הקוסמולוגיה של אריסטו מכילה אלוהות 'המניע הבלתי מונע', אלוהות שאינה בוראת את העולם, שהיא בסך הכל מנענעת אותו. עולמו של אריסטו היא לגמרי מכני, שאף בו אין יצירה, תפקידו היחידי של האדם הוא לחקות דפוסים קיימים, כפי שדעה זו שלו באה לידי ביטוי בספרו 'פואטיקה', ששם הוא מגדיר את האדם כהחקיין הטוב ביותר.   

     אריסטו אפילו רצה להמלט מהתנועה המוגבלת בעולמו, הוא שאף למצב של Nunc Stans  הווה נצחי. אפשר כאן להוסיף שגם אפלטון כמו אריסטו הזדהו עם פרמנידס שהאמין בעולם סטטי, הם יצאו בשצף קצף נגר דעותיו של הרקליטוס שדיבר על זרימה מתמדת, על שינויים מתמידים.

   אם כל ההסתייגויות האלו אין לשכח שיוון יצרה תרבות מפוארת, שאולי יש ליחס אותה לאותה רוח של הסופיסטים, לרוח הפרגמטית שנוצרה בה ליד כל המסורות העתיקות שלה. הרי אנו יודעים שסוקראטס ואפלטון לחמו בסופיסטים שהיו דוברי הרוח החדשה שאיפשרה את כל הפריחה התרבותית. סוקראטס ואפלטון לחמו בסופיסטים, כפי שספרטה האורגנית שהפכה האידיאל של האחרון, לחמה בהגמוניה של אתונה, מרכז התרבות היוונית הקלאסית, שעם מפלתה כמעט אפשר להגיד שהתרבות היוונית הקלאסית כלתה.

    למרות תרומתם העצומה של היוונים לתרבות האנושית, הם בהבדל מהשומרים שקדמו להם באלפי שנים, לא הבינו אפילו בדומה לאחרונים את חשיבות השפה ככלי יצירה. העדר אבחון זה כנראה היה תולדה של השקפתם שהעולם הוא נצחי, שאין בו שינויים שהאדם הוא חקיין בלבד וגם מהאמונה שהאלים רואים ביצירה אנושית הסגת גבולם. גם בנקודה זו יש לראות את ההבדל המהותי בין ההשקפה היוונית לבין ההשקפה התנ"כית, שנתנה לגיטימציה ליצירה אנושית.   

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: