Monthly Archives: נובמבר 2010

אוניברסיטה ווירטואלית- שעור 208- יחס האדם לנתונים קיומיים, י"ב, אפלטון,3

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 208 – יחס האדם לנתונים קיומיים, י"א, – אפלטון,2

   התחלנו את הדיון ביחסו של אפלטון לנתונים הקיומיים בדגם המדיני שלו, בספרו הרפובליקה. אבל אפלטון נוסף לכך שיצר דגם למדינה, הוא גם יצר קוסמולוגיה חדשה, בדיאלוג 'טימאוס'. בדיאלוג זה סוקראטס חוזר לפני הדוברים על מה שהוא סיפר להם במפגש קודם, על דגם המדינה, המתאים למה שנאמר בספר ה'רפובליקה. אבל מטרת דיאלוג זה, שבו משתתף האסטרונום טימאוס הוא להעלות השערות איך העולם נברא.

     מבחינה ספרותית אפלטון בדיאלוג ארוך זה הוא במיטבו, מעלה מיתוסים שונים, שהמקור שלהם הוא כוהן מצרי שסיפר על תולדות אתונה לסולון, שביקר במצרים. הכוהן המצרי מספר את תולדות אתונה לפני המבולים הרבים שהחריבו אותה, לכן לא נשארו לה זכרונות היסטוריים, בעוד שכוהני מצריים שמרו בכתבים שלהם את תולדותיה,  הוא גם מספר  על תולדות מדינת אטלנטיס, שאתונה נלחמה בה טרם שקעה למצולות כתוצא  מרעידות אדמה.   

     הקדמה  לדיאלוג זה באה להסביר מדוע לא היה ליוונים זכרון היסטורי, הרי הם רכשו את הכתב שלהם רק במאה השמינית לפני הספירה, מהפיניקים, לכן הם לא יכלו להעלות על הכתב את ראשית תולדותם. ברור שהסיפורים של כוהן מצרים על תולדות אתונה לפני המבולים, לא מתאים למציאות היסטורית. אבל סיפורים אלו נותנים לדיאלוג זה את הצבעוניות שלו. סיבות להעדר זכרון היסטורי של אתונה נבע מכך שהם לא המציאו כתב, וכפי שהזכרנו הם רכשו מיומנות זו מהפיניקים.

    עלינו להתעלם מהפן הספרותי של הדיאלוג ולהצטמצם בהשערות אפלטון על היווצרות היקום. הדובר של דיאלוג זה, כפי שהזכרנו, הוא טימאוס שהוא אסטרונום, והוא זה אשר  מעלה השערות על היווצרות היקום. טימאוס קודם מבדיל במה האדם תופש עם האינטלקט שלו, לבין מה שהוא תופש בחושים שלו.

   וכך מתחיל טימאוס את תיאורו, הוא שואל: 'האם העולם היה קיים תמיד, ללא התחלה? או נברא והיתה לו התחלה? הוא נברא היא תשובתי, כיוון שהוא נראה לעין המוחשית'. והוא ממשיך ושואל: 'אם העולם נברא הרי בהכרח נברא כתוצאה של סיבה'. והוא ממשיך ואומר, מאחר שהאב והבורא של עולם זה לא בנמצא, לכן אי אפשר לשאל אותו איך נוצר היקום. נשאלת עוד שאלה, אומר טימאוס, איזה דגם עמד לפני היוצר הזה כאשר יצר את העולם, האם היה לפניו דגם נברא או דגם  בלתי משתנה. יש להחליט ולהגיד שלפני יוצר העולם היה דגם נצחי. אבל מילים לפי טימאוס יכולות  לדבר רק על העתק, הן מוגבלות ביכולות שלהן לדבר על דברים שהנם מעבר לעולם שהוא העתק, הם לא יכולות לדבר על העולם הנצחי . לכן, טימאוס מעיר לסוקראטס: 'מאחר שקיימות דעות שונות על האלים ועל היקום אנחנו לא יכולים לתת דעות עקביות, על כן אל תהיה מופתע שנביא רק השערות'. והוא ממשיך ואומר, שמאחר שהוא והשומעים אותו  הנם מוותיים , יש להסתפק בסיפור שהוא השערה ולא לדרוש הלאה.

      מאחר שלא נוכל לעקב אחרי כל הטיעונים של טימאוס, עלינו להתרכז בדברים העיקריים הנאמרים בדיאלוג זה. יש כאן הודאה מצד טימאוס שיוצר העולם, נפקד, ואי אפשר לשאל אותו. הודאה זו מזכירה את ההודאה של השליח יוחנן, בבשורה שלו, שאת אלהים אף אחד לא ראה, לכן הבן שהתגלה בבשר מדבר בשמו. ובכן, בהבדל מהודאת טימאוס שיוצר העולם נפקד, יוחנן מעמיד אלוהות חדשה לפני בני אדם, אלוהות שהתגשמה בבשר, אלוהות שהיא ה'דבר', ישוע, ואלוהות זו מביאה מסר אמיתי לבני אדם. כאן בהודאה זו של טימאוס אנו מוצאים את החסר הגדול של אפלטון שהאלוהות שלו היא נפקדת, אבל הוא בהבדל מיוחנן אינו מעמיד אלוהות חדשה במקומה. לכן טימאוס מביא רק השערות, מיתוסים ועל האדם להסתפק בהם.

     אם אנו רוצים להבין את אפלטון, הרי לפיו יש דגם נצחי לא משתנה, קיום נצחי לא משתנה, שהאדם מאחר היותו מוותי, מוגבל, לא יכול לדעת עליו, לא יכול לדבר עליו. ואם יש דגם נצחי לא משתנה למעשה אין צורך בבריאה, לכן כל התיאור הזה של טימאוס הוא מופרך. ואם אין צורך בבריאה גם אין צורך באלוהות, וטימאוס מודה בכך שבורא או יוצר העולם  נפקד.   

    מאחר שטימאוס לא מתימר להביא אמתות חדשות, עלינו לחפש בדיאלוג ארוך זה את דעותיו של אפלטון, המופיעות בין הספקולציות, ההשערות של טימאוס. ובאמת כפי שראינו, שבתחילת הדיאלוג סוקראטס מזכיר בהקדמה שלו דברים שהוא דיבר עליהם יום לפני מפגש מחודש זה, על העקרונות של הרפובליקה. 

   ובכן אולי כדאי לנו דווקא להתיחס לסוף הדיאלוג, ששם טימאוס מדבר על גלגול הנשמות, רעיון שמצאנו אותו כבר בדיאלוג 'פיידו'. למעשה אפשר להגיד שהאמונה ב'מטמפסיכוזיס', הנה האמונה הבסיסית של אפלטון, אמונה המצדיקה את רצונו לקבע את החברה למצב סטטי. אפלטון האמין  שחוקי הקיום הדטרמיניסטיים ממונים על הסדרים ביקום, עובדה השוללת מהאדם כל אפשרות לפעל.

   למעשה אפלטון נתן ביטוי לאמונה היוונית, שמוצאים גם בטראגדיות היווניות, שעולמו של האדם נשלט על-ידי הגורל, או חוקי הקיום הדטרמיניסטיים. היוונים בהבדל מאבות העברים לא נתנו מקום לעולם הלשוני של האדם, עולם בתוך העולם הדטרמיניסטי, עולם לשוני שבו חוקים לשוניים שרירותיים, המאפשרים לאדם ליצור, להיטיב את מצבו. הצידוק של אפלטון למצב לא שוויוני, היתה האמונה ב'מטמפסיכוזיס', אמונה שמצב נחות של אדם הוא תולדה ממעשיו בגלגולים קודמים. בסוף הדיאלוג מובאת אפילו ההשערה, שגברים מוגים בגלגול קודם הופכים לנשים בגולגול הבא.

     אם אנו מנסים להבין את אמונתיו זו של אפלטון, הרי הן חוזרות גם על האמונות היווניות שאל לאדם לנסות ליצור, שיצירה היא הסגת גבול האלים. אמונה שכבר נמצאת בטראגדיה של פרומתאוס, שנענש על כי העניק לאדם את אמצעי האש, למען יוכל לשפר את חיו. מטמפסיכוזיס מאשש גם אמונה זו, שהסדרים נקבעים בצורה מכנית או דטרמיניסטית, שלא משאירות לאדם אפשרות לשנות  דבר.

    אבל אמונתו של אפלטון גם מזכירה את האמונה המצרית, וראינו שהוא תמיד מסתמך על  כוהני מצריים, שהעולם מתנהל לפי סדר דטרמיניסטי, סדר שנקרא אצלם 'מאאט', לכן אין לשנות דברים, יש להתאים את המעשים לסדר זה השורר ביקום. ההיסטוריון הנרי פרנקפורט, שחקר את התרבות המצרית, מיחס לאמונה זו של המצרים את העובדה שהם אף פעם לא מרדו  בפרעונים, שאותם חשבו  להתגלמות האלים, הורוס או רה.

     למעשה אפלטון רצה מצב חברתי סטטי כזה, שהוא תולדה של 'מטמפסיכוזיס', או תולדה של 'מאאט' המצרי. הוא לא השאיר מקום ליצירה אנושית. מכאן הזלזול של אפלטון או של סוקראטס רבו, אפילו בשפה, שנראתה בעיניהם כחסרה יכולת לדבר על הדברים הנצחיים. לכן לא יפלא שהשומרים, הפילוסופים ברפובליקה רק מתבוננים באידיאות הנצחיות, הם אלמים, לא עושים שימוש בשפה, הפעילות היחידה שלהם היא להלחם, להגן על המדינה. אנו יכולים להגיד שבאמת מה שאפשלטון השאיר בידי האדם הוא כלי הכח בלבד.

       אם דבר זה נראה למישהו מופרך, הרי ידוע שאפלטכן היה מעריץ גדול של המשטר הספרטני, הרי עיר מדינה זו ספרטה, היתה מדינת כח בלבד. לא רק כאן בטימאוס אנו מוצאים ספקנות לגבי השפה לבטא או להבין את עולם האידיאות הנצחיות, הסטטיות, גם בדיאלוג 'קרטילוס' יש ספקנות לגבי יכולת השפה להגיע לאמת. בדיאלוג פיידרוס שוב אפלטון מביא מיתוס מצרי על פרעה תמוז, שמזלזל ביעילות הכתב. עלינו לא לשכח שסוקראטס האמין שהמידע הוא אמננטי, מולד, שרק צריך לילד אותו. שוב אנו רואים את הנטיה לביטול כל העולם החיצוני של השפה.

     שוב דברים אלו נראים מופרכים לרוב אלו העוסקים באפלטון, שהיה סופר גדול, תיאר בצבעוניות עולמות סטטיים. אנו לפני פרדוכסליות האדם הלשוני, המנסה באמצעות כלי השפה לשלול את הלגיטימיות שלה. עלינו לא לשכח שהשליח פאול בעל התרבות הכפולה, הלניסטית ועברית, ניסה לבטל את משל 'עץ הדעת', בטענה שרכש 'דעת', או שפה על-ידי חוה ואדם שלל מבני אדם את הנצחיות שהיה כביכול חלקם בגן-עדן. אבל פאול לפחות האמין שישוע שהוקרב על-ידי ההשגחה, למען שינוי סדרי עולם, ייתר את מתת השפה, שאינה מבטיחה לאדם את הנצחיות. הנצרות על כל חלקיה, העובדה שקידשה גם את התנ"ך כספר מקודש, נמלטה מגורל המסר העקר של אפלטון.

    בהמשך נראה איך אפלטון בזקנתו שינה את דעותיו, אולי בסיוע הזר המופיע בספרו 'החוקים', מקומו של סוקראטס נפקד כבר בספר זה. ומי היה ה'זר', הדובר בספר זה, שבגינו אפלטון שינה את דעותיו? חידה שאף אחד לא התיחס אליה.   

מודעות פרסומת

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 207- יחס האדם לנתונים קיומיים, י', אפלטון

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 207 – יחס האדם לנתונים קיומיים, י' – אפלטון

     ראינו ששני השליחים, פאול ויוחנן, שמוצאם היה מהעולם ההלניסטי, שהבשורות שלהם נעשו בסיס הנצרות, הביאו עמם מהעולם הזה את היחס לנתונים הקיומיים, את ההשקפה שהעולם הנגלה הוא עולם פגום, חקוי נחות של עולם האידיאות המושלמות. את ההשקפה הזו מזגו עם הירושה העברית שלהם. נשאלת השאלה מדוע העולם היווני הקלאסי, הפילוסופים כמו סוקראטס, אפלטון ואריסטו, לא הצליחו ליצור מיחסם השלילי הזה לנתונים הקיומיים 'מח קיבוצי' שיארגן מסביבו מאמינים, למרות נסיונם לעשות כן.

      לפני שנפרט מה היו הפתרונות לנתונים הקיומיים,  של פילוסופים אלו, נקדים ונגיד שהם לא הצליחו במשימתם, הסיבה העיקרית לכך היתה, כיוון שהם לא מקדו את המסר שלהם בדמות על-טבעית, שמאמינים יכלו לעגן עצמם בה. אפילו ה'מח- הקיבוצי' היווני המסורתי עם אלי אולימפוס היה יותר יעיל מאשר מה שפילוסופים אלו הציעו.

  אם נשוה את סוקראטס לישוע, כידוע פילוסוף זה ביקר את מוסדות עירו אתונה, על כך נידון למוות על-ידי בני עירו. סיפור זה של סוקראטס דומה מאד לסיפורו של ישוע. בדיאלוג פיידו, סוקראטס לפני מותו אומר שהוא הולך לעולם של אלים חכמים יותר וצודקים יותר. סוקראטס  אינו מפרט מה דמות אלים אלו, הם ישויות נעלמות לגמרי. בהמשך הוא רוקם מיתוס על עולמות אחרים, ששם הנשמה של הנפטרים עוברת גלגולים, מטמפסיכוזיס, ובהתאם למעשיהם הם נשפטים. שוב כל תהליך זה, שהוא לקח אותו מכתות אורפיות שהיו ביוון, אין לנו מושג מי הם ישויות  אלו השופטות את הנפטרים. לעצמו סוקראטס מיעד בגלגולים אלו לדור בין האלים.

       ביצירתו 'הרפובליקה', אפלטון שוב מנסה לתקן את העולם הפגום כפי שהוא מצא אותו בדגם עירו אתונה. בספר השלישי, סוקראטס הדובר,מציע לספר לבני הרפובליקה איזה מיתוס שקרי לפי עדות עצמו, נחוץ, סיפור פיניקי עתיק. לפי סיפור זה יש לספר לצעירים  שהם עוצבו בחיק האדמה, שאמנם הם אחים אבל כל קבוצה עוצבה אחרת, אלו שיש להם את יכולת ההנהגה עוצבו ממתכת הזהב, המסייעים להם עוצבו ממתכת הכסף, אחרים בעלי מלאכה עוצבו מברזל. אנו רואים שהפתרון הקיומי של אפלטון הוא ליצור ישות אורגנית, אוטוכטונית, שבתוכה האזרחים ישלימו עם מצבם כיוון שהם ישויות אורגניות, אין זכר במבנה זה לבני אדם לשוניים עם אוטונומיה חלקית היכולים לשנות את מצבם. אפלטון מקבע דגם חברתי של קסטות.

    אפלטון יוצר הדיאלוגים, אפלטון שעשה שימוש מירבי בכלי השפה, שולל מתושבי המדינה שהוא מציע, את המתת החשוב ביותר שניתן לבני אדם, את מתת השפה. הרי אם בני מדינה זו הם יצירי האדמה, הם אוטוכטוניים, אורגניים, מתוכנתים לא רק בגוף הביאולוגי שלהם, הם מתוכנתים ומקובעים, גם במצבם האנושי, הרי הם משוללי כלי השפה המאפשרת לחשוב, המאפשרת יצירה, המאפשרת שינויים, לכן  אין הבדל ביניהם לבין החיות, שאף הן מתוכנתות, מחוסרות כלי השפה.

     מזכירים תמיד את אפלטון שהוא יעד את הפילוסופים במדינתו להנהיג אותה. שוב אפלטון לו מעניק למנהיגים אלו יכולת יצירה, לא ניתן להם היכולת לעשות איזה שינויים, הרי אף הם מקובעים, מתוכנתים. הפילוסופים מחוץ להיותם גם שומרים על המדינה, צריכים להתבונן באידיאות הנצחיות. ההתבוננות האילמת הזו צריכה לצייד את הפילוסופים ביכולת ההנהגה שלהם. כאן ביצירה זו אפלטון מציע קיום מכני, הרי הדפוסים החברתיים כבר נקבעו ע"י הטבע, הם אורגניים, בהמשך הדברים צריכים להתרחש מעצמם, כפי שבדיאלוג פיידו הגלגולים של הנשמות מתרחשות בצורה מכנית.

     אם אנו משווים את הפתרון הזה של אפלטון למה שהשליחים פאול ויוחנן הציעו, אנו רואים את החסר הגדול אצלו, חסרה ישות מנהיגה פעילה, אלוהות המשנה דברים. המיתוס השקרי, לפי סוקראטס עצמו, צריך רק לגרום לבני המדינה להשלים עם מצב אורגני מבלי יכולת לשנות דבר שנקבע, הרי לתושבי מדינה זו של אפלטון חסר כלי השפה. נשאלת השאלה אם בני מדינתו של אפלטון צריכים להתנהג בצורה מכנית לפי דגם אורגני שנקבע, הרי בני מדינה זו כבר עוצבו בחיק האדמה, הם אוטוכטוניים, מדוע אם כך הם שונים מהחיות?

     אולי הצעה זו של אפלטון מסבירה את רצונו של השליח פאול בעל הירושה ההלניסטית לחזור למצב גן-עדן, הרי לפי פרשנותו למשל 'עץ הדעת', היא שהשפה שנרכשה ע"י חוה ואדם הכניסה את המוות לעולמו של האדם, הוא כמו אפלטון רוצה בקיום ללא שפה, קיום כמו טרם האכילה 'מעץ הדעת', קיום בגן העדן טרם הפגו של העולם האנושי. לכן יש צורך בשינוי סדרי עולם, חזרה לגן-עדן, שלפי בעל משל 'עץ הדעת' חוה ואדם היו דומים בו לחיות, היו חסרים מודעות. הרי גם תושבי מדינת אפלטון נלקח מהם הכלי המאפשר מודעות. בשני המקרים הפתרון הוא לחזור למצב טרם שפה, למצב אורגני או מצב מכני.

    ההבדל בין הבשורות של שני השליחים פאול ויוחנן לבין הבשורה של אפלטון הוא בכך שלשליחים היתה דמות על-טבעית שהיתה צריכה לחולל את השינוי, דמות החסרה אצל אפלטון. לפי בשורת השליחים הגאולה היתה מיועדת לאנושות כולה, בעוד לפי אפלטון השינוי היה למען נבחרים, שאת עליונותם יש לקבע, אין לחלוק עליה. אפלטון כנראה בצורה לא מודעת עשה שימוש בתורה המטמפסיכוזיס, לפיה הנבחרים הם אלו שמירקו את חטאיהם בגלגולים קודמים, כפי שסוקראטס ראה את מצבו בדיאלוג פיידו, שהוא מיועד לדור עם האלים, בגין הטהרותו. אפלטון רצה לשתק את רעש הווכחנות של עירו אתונה.

     למעשה אפשר להגיד על אפלטון שהוא רצה לקבע את מצבם של הנבחרים, האריסטוקראטים, שלא יהיה ערעור על מצבם, דבר שקרה בעירו אתונה. מתחת לכל החידושים של אפלטון אנחנו יכולים להבחין באמונה במטמפסיכוזיס, כפי שאנו מוצאים בדיאלוג פיידו, שהוא לא מזכיר אותו מחדש. מטמפסיכוזיס, גלגול נשמות, מכיל בתוכו מצב מכני סטטי שהוא למעשה מתגמל את הנבחרים, מצדיק את זכויותיהם.

     לתורתו של אפלטון לא היה שום מסר להמונים המדוכאים באימפריה הרומית, גם לא בממלכות ההלניסטיות, היא השאירה מקום רק לממלכות האגרסיביות, כיוון שאפלטון למעשה שלל את היסוד שניתן לאדם, השפה הגורם המתסיס, המאפשר שינויים, המאפשר לשפר את מצבו של האדם. לכן במציאות הכלי היחידי שנשאר לדרי הממלכות ההלניסטיות היה כלי הכח שהם עשו בו שימוש רב.

    לא בכדי אפלטון ואחריו גם אריסטו שנאו את הרקליטוס שדיבר על עולם זורם משתנה, לא בכדי הם שנאו את הסופיסטים, האלמנט המתסיס ביוון. פילוסופים אלו, סוקראטס, אפלטון ואריסטו מסמלים את סוף פריחת יוון, את תחילת ירידתה. הרי אם שוללים את יסוד השפה, האמצעי היחידי שנשאר בידי האדם הוא אמצעי הכח.   

   עד היום מעלים תמיד את הצעתו של אפלטון שהשלטון ינתן לפילוסופים. אף אחד לא בודק מה מהות שכבה זו. קודם כל הפילוסופים במדינתו של אפלטון הם גם שומרים, ז.א. אנשי מלחמה, שנית מה תפקידם, הם צריכים בצורה אילמת להתבונן באידיאות הנצחיות, האם האידיאות הנצחיות מאצילות עליהם חוכמה איך למשל? דבר לא נאמר על כך, אולי גם החיות מתבוננות?

    הדורות לא שמו לב לכך שבני אדם אצל אפלטון לא שונים מהחיות, הרי אף הם יצירי חוקי הטבע. אם לבני אם לא הוענק מתת נוספת, מתת השפה, כלי המאפשר לאדם להיטיב את מצבו הקיומי, האדם הנו חיה בין החיות. הדורות גם לא שמו לב לכך שלפי ההשקפה היוונית המסורתית העולם הוא נצחי, אריסטו תלמידו של אפלטון טען שאין שינויים בעולם, יש רק תנועה ממצב בכח למצב בפועל. מכאן מובנת התנגדותם, כפי שכבר אמרנו, של פילוסופים אלו להרקליטוס שדיבר על זרימה מתמדת, על שינויים מתמידים, מכאן שנאתם לסופיסטים בעלי נטיות דמוקראטיות שהטיפו לשינויים.

    אפלטון היה סופר גדול, הוא יצר בועות צבעוניות הקוסמות לבני אדם, אבל לא שמו לב לכך שמתחת כל הבועות האלו שאיפתו של אפלטון היתה למצב סטטי, בדומה לתורת פרמנידס, דומה להשקפה היוונית הקלאסית שהעולם הוא נצחי, לא נברא. לכן לא היה מקום לאלוהות בוראת, למרות שבדיאלוג טימאוס, שנראה בהמשך, אפלטון מדבר על דמורגים, אלים נחותים הבוראים עולם באמצעות חקויים של האידיאות הנצחיות.

     בטימאוס, כפי שנראה בהמשך, מסופר על סולון, שביקר במצריים ושם למד דברים מכוהניה. ההתיחסות של אפלטון בדיאלוגים למקורות מצריים, אף היא צריכה ללמד על כך שהוא רצה בהשקפה דומה להשקפה המצרית העתיקה שאף היא האמינה בעולם נצחי, בסטטיות של כל המוסדות, שאף היא האמינה בנדידת הנשמות לעולמות חלופיים. גם המצרים האמינו בסדר יקומי דטרמיניסט, ב'מאאט', שלא ניתן לשינויים.

    אנו מביאים את הדגמים הסטטיים של הפילוסופים היווניים למען להבין מדוע הנצרות הצליחה לכבש את העולם העתיק. למרות שהיו בה גם יסודות דומים לאלו של היוונים, אבל היא מקדה את הכל באלוהות, ישוע, שאפשר היה להזדהות אתה, הטיפו לשוויון, גאולה לאנושות כולה, נוסף לכך, הם אימצו גם את התנ"ך עם ההשקפה הלשונית הדינמית.   

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 206- יחס האדם לנתונים קיומיים,ט',יחס הנצרות אליהם,ד'

אוניברסיטה ווירטואלית, שעור 206 – יחס האדם לנתונים קיומיים, ט', יחס הנצרות אליהם, ד'.

     מאחר ששעורים אלו עוסקים בתפקיד השפה בעולמו הלשוני של האדם, עלינו לברר איך מוחות קיבוציים משמרים במשך הדורות את המסר שלהם, מסר שצריך לעצב את דמות הקהילה. אבל טרם נעסוק בנושא זה, ברצוני כאן להסביר, בקשר לשעורי הקודם, שהנצרות הקאתולית לא היתה מעוניינת בהשמדת היהודים, היא רצתה לנצר אותם, כפי שזה קרה בספרד, אבל היא היתה זקוקה גם ליהודים שאותם היא השפילה,  שישמשו עדות לכך שהם

היורשים הלגיטימיים של הירושה התנ"כית, שההסבר שלהם הוא הנכון, עובדה שהיהודים נוצחו, הושפלו, איבדו את עצמאותם, אבדו את מרכזם, את המקדש שלהם.

     לכן אין ליחס דווקא לקאתולים את מה שקרה בשואה, היה צורך בהקצנת מסר השליח פאול על-ידי לותר, הסקת מסקנות גנוסטיות קיצוניות מבשורתו, שלילה מוחלטת של כל הערכים התנ"כיים. בהמשך דה-לגיטימציה גמורה של התנ"ך, שלילת 'הדבר' על-ידי גיתה בדרמת פאוסט שלו, למען שהזעם יצא נגד היורשים הלגיטימיים של התנ"ך שסימלו בשביל הלותרנים את ה'אויב הקוסמי', המונע מהם את הרצון להשתלטות על העולם. אני דנה בדברים אלו בספרי על האידיאולוגיה הגרמנית שהובילה לרייך השלישי. מי שמעונין לדעת את השתלשלות ההתנגדות נגד היהודים על-ידי הלותרנים, יכול לעיין בספרי: "אויב קוסמי' (הכוונה שהגרמנים הפכו את היהודים ל'אויב קוסמי'(, 'אושוויץ כממלכת פאוסט', 'השורשים התיאולוגיים של הרייך השלישי', וכן את ספרי 'מפיסטו צחק: הה-הה'. על התפתחות זו נדון בהמשך.

     ועתה לנושא איך קהילה משמרת את היחס שלה לנתונים הקיומיים שמסוכם ב'מח הקיבוצי' שלה. למען להבין את חשיבות ה'מח הקיבוצי', כתופעה אנושית, עלינו שוב לחזור למהות השפה, שפה ככלי שהוענק לאדם, אם הוא מודע למהותה או לאו, מאפשרת לאדם ליצור לעצמו עולם בתוך עולם. עולם זה שהשפה יוצרת באמצעות ה'מח הקיבוצי', הופך לטריטורית-על, טריטוריה שהקהילה צריכה לשמור עליה, כפי שהיא שומרת על הטריטוריה הפיזית שלה. לשם כך הקהילה זקוקה לשומרי חומות 'המח הקיבוצי', שומרי חומה של הטריטוריה הלשונית הנעלמת שהיא יצרה על-ידי ה'מח- הקיבוצי'. בדרך כלל שומרי החומה אלו הם הכוהנים.

     כדאי לנו להתיחס לתופעה היסטורית, למהפכה הדתית של הפרעה אחנאתון, שקיימת עליה עדות היסטורית. לנו ליהודים חשוב להבין את התופעה הזו, כיוון שרבים ראו במשה ממשיך מהפכה זו, או מושפע מתורת אחנאתון. אפילו פרויד בספרו על משה, ראה בו נסיך מצרי שאימץ את דת אחנאתון. ברור שכל הפרשנות של פרויד בטעות יסודה, כיוון שהוא היה חסר ידיעות היסטוריות. אם היה בעל ידיעות היסטוריות, היה יודע שמשחרר עם, הוא בדרך כלל משתייך לעם המשועבד, אבל הוא בעל תרבות השליטים, לכן הוא מעיז להתעמת אתם. מספיק אם נזכיר את הרצל, שהיה בעל תרבות של השליטים, אבל דוגמאות מתולדות עמים אחרים לא חסרים, כדי לאמת טיעון זה, נזכיר כאן את פרנל האירי, שאף הוא היה בעל

 תרבות השליטים האנגליים. נזכיר גם את נהרו ההודי.                                              פרויד היה מחוסר השכלה ההיסטורית, מחוסר היה הבנת ההבדל בין המהפכה של אחנאתון לבין המהפכה הדתית של משה, מהפכה מבוססת על פילוסופיה לשונית. אפשר להגיד על משה ואותו דבר אפשר להגיד על אבותיו, אברהם ובני דורו, שבשבילם השמש היתה יצירה  

בין היצירות האחרות של אלוהי התנ"ך, שיצר עולם באמצעות כלי השפה.                                                                                                                                        מדוע דוגמת המהפכה הדתית של אחנאתון חשובה לדיונינו, כיוון שהמהפכה שלו לא צלחה, כיוון שהתעלמה משומרי החומה של הדת המצרית הממוסדת. אחרי מותו של אחנאתון,  הכוהנים המצרים, שומרי החומה של הדת הממוסדת, ביטלו את המהפכה הדתית שלו, כאילו לא היתה.       

      אחנאתון בשלטונו הקצר לא הצליח ליצור למהפכה הדתית שלו, פולחן השמש בלבד,  שומרי חומה שישמרו עליה.

     ועכשיו ננסה להבין איך הבשורות של השליחים פאול ויוחנן על שינוי סדרי עולם, שלא התגשמו, בכל זאת הצליחו לשרוד, הפכו לדת עולמית. הבשורות של פאול ויוחנן יחד עם שאר הבשורות של הברית החדשה, הפכו למוסד, מוסד עם שומרי חומה. קודם הם הפכו את הבשורות לשינוי סדרי עולם לטכס, טכס המיסה. אבל טכס זה היה כולו מבוסס על דברי ישוע עצמו, בבשורת יוחנן. וכך אומר שם ישוע: (פרק ו',47 ואילך):'אמנם אמנם אני אמר לכם כל המאמין בי יש לו חיי עולם. אני הוא לחם החיים. אבותיכם אכלו את המן במדבר וימתו. וזה הוא הלחם הירד מן השמים לבעבור יאכל אדם ממנו ולא ימות. אנכי לחם חיים הירד מן השמים אדם כי יאכל מלחם הזה וחי לעולם והלחם אשר אני נתן בשרי הוא אשר אתננו בעד חיי העולם.

   וירננו היהודים ביניהם לאמר איכה יוכל זה לתת לנו את בשרו לאכל. ויאמר אליהם ישוע אמנם אני אמר לכם אם לא תאכלו מבשר בן אדם ומדמו לא תשתו לא יהיו לכם חיים בעצמותיכם. האכל מבשרי והשתה מדמי יש לו חיי עולם ואני אקימנו ביום האחרון. כי בשרי הוא אכל אמת ודמי שקוי אמת. האכל את בשרי והשתה את דמי הוא ישכן בי ואני בו. כי כמו האב החי שלחני ואנכי חי בגללו כן האכל אתי גם הוא יחיה בגללי. זה הוא הלחם הירד מן השמים לא כמו אשר אכלו אבותיכם ומתו האכל מן הלחם הזה יחיה לעולם. כדברים האלה דבר בלמדו בבית הכנסת בכפר נחום.'

     אנחנו רואים תופעה פלאית, מילים מופשטות, אינפורמציה נטו, הפכה ל'מח הקיבוצי' של קבוצת מאמינים, 'מח קיבוצי' זה לא הצביע על טריטוריה מוחשית שעליה המאמינים צריכים באמצעותו ליצור קהילה עם שומרי חומה, טכס ה'מיסה' שהתבסס על מסר זה של יוחנן היה צריך ליצור ישות רפאית עלי אדמות, ישות שלא נשמעת לחוקי הקיום, המנוגדת לחוקי הקיום, המבטלת את חוקי הקיום. הרי חיי נצח, חיים ברציפות, מנוגדת לחוקי הבריאה היוצרת רק ישויות בגבולות. אבל מאחר שמסר זה הווה משאלה אנושית, המאמינים נתנו לו תוקף על-ידי אמונתם, ביוצרם לעצמם מציאות רפאית על-ידי טכס המיסה.

     מציאות רפאית זו אומצה על-ידי שומרי חומה, הכהונה של הכנסיה הקאתולית, שיצרו מתחתה מציאות מוחשית מוסד ארצי שהתימר להיות התגלמות המסר.

     הכנסיה המוחשית הכוחנית סיפקה למאמינים איזה שיקוי, שיקוי באמצעות טכס המיסה שהעניק למאמינים קתרזיס, והמאמינים הסתפקו בו, לו שאלו אם באמת סדרי עולם השתנו, אם באמת הם אלמותיים.

      ברור שיוחנן שדיבר בשמו של ישוע, הרי הוא עצמו כתב דברים אלו לא מפיו, כיוון שפעל אחרי מותו, הוא כביכול הסתמך על עדות אחרים,  באמת האמין בשינוי סדרי עולם, הוא לא האמין שמסר זה שלו בשמו של ישוע יהפך לטכס, למציאות רפאית, שמוסד ערמומי, מתוכחם יציג את הפנטום הזה, ובשמו ינסה לכבש מציאות אמיתית, שלטון אמיתי.

     עובדה שישות רפאית זו קיימת עד היום הזה, הסיבה לכך היא שאנשים זקוקים להבטחה מעין זו, הבטחה לנצחיות שלמעשה לא יכולה להתגשם. הישות הרפאית הזו מתקיימת כיוון שהיא מעוגנת במוסד עם שומרי חומה, מוסד ארצי כוחני.

      הוכחות היהודים שהתוכחו עם יוחנן לא הועילו, כמו אזהרותיו של בעל משל 'עץ הדעת', שיומרות של השפה לריבונות, הן מרד בבריאה, הו יומרות נחשיות, המושמות לאל על-ידי  חוקי הקיום.

     יוחנן שהביא עמו מהעולם היווני, העולם ההלניסטי אמונה באידיאות מנותקות מהמציאות, קיימות כישויות רפאיות, כמו האידיאות של אפלטון, הצליח במה שהיוונים לא הצליחו, לעגן אידיאות כאלו בישות, בישוע, אלוהות מיטיבה עם בשורה של גאולה ממוותיות לנצחיות, ובצורה כזו לאפשר התהוות עולם רפאי, נתמך על-ידי מוסד ארצי, מוסד שסיפק שומרי חומה לישות הרפאית. שומרי חומות חדשים אלו הצליחו לשמר את המח הקיבוצי החדש, כיוון ששומרי חומות של מוחות קיבוציים קודמים נחלשו.  

     אם כך יש להבין את המשפט הראשון של יוחנן בבשורתו 'בראשית היה הדבר', לא כשפה יוצרת, כפי שמבינים אותו כל אלו העוסקים בפילוסופית השפה והמצטטים אותו היום, לא ככלי יוצר אלא כ- Logos , ישות רפאית, ישות לשונית מנותקת מקיום מוחשי, ישות שהנצח שלה למעשה הוא 'אין'. עולם רפאי זה המבוסס על טכס המיסה נתן ונותן כסות לעולם כוחני, המוכן היה להשמיד כל אלו שערערו בלגיטימיות שלו, שלא האמינו בו. הרי הכנסיה הקאתולית השמידה קבוצות מיניות מורדות בה בתקופת ימי ביניים, קבוצות שרצו בגשום 'מלכות שמיים' עלי אדמות, עד שקם המורד לותר שאותו לא הצליחו להשמיד.

.   

    

 

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 206 -יחס האדם לנתונים קיומיים,ט',יחס הנצרות אליהם,ד'

אוניהאביטנ וויאטוטלית- שעור 205 – יחס האדם לנתונים קיומיים, יחס הנצרות אליהם,3

אוניברסיטה ווירטואלית- שעור 205- יחס האדם לנתונים קיומיים, ח', יחס הנצרות אליהם, 3

     עלינו להתרכז בוויכוח זה בין השליח יוחנן לבין היהודים, כפי שראינו בבשורה שלו, כיוון שוויכוח זה מסמל את שתי ההשקפות הקוטביות שמסביבם מתנהלים החיים הלשוניים. היהודים בכל הגילגולים שלהם, מצייגים את ההשקפה הקיומית, לא בכדי ניטשה סיכם את היהודים והשקפתם במילים: 'היהודים בחרו בחיים'. לא צריך להפתות מדבריו אלו של ניטשה, שרבים מהיהודים התפתו מהן, כיוון שמה שמאפיין את ניטשה הוא הדו-משמעות, הוא יכול להגיד שבחים על מחשבת התנ"ך בו בזמן לטעון שמוסר זה של התנ"ך הוא מוסר עבדים. במהותו ניטשה מייצג את ההשקפה הקוטבית ליהדות, כיוון שאפשר לסכם אותו בעיקרון שלו 'רצון לכח', שנעשה עיקרון הרייך השלישי.   

    אבל גם יוחנן מסמל השקפה קוטבית למחשבת התנ"ך. לכאורה, כפי שראינו, יוחנן מאמץ את השפה, אבל הפרשנות שלו לשפה מרוקנת אותה מתפקידה, תפקיד לברא. השפה בעיני יוחנן צריכה להבטיח לאדם חיי נצח, וכפי שכבר ראינו רצון לנצח או רציפות, פירושו במציאות ביטול הבריאה שהיא תולדה של הענקת משך קיום מוגבל לכל הברואים.

      היהודים שהחחלו להתווכח עם יוחנן הבינו את סטיתו מעקרונות מחשבת התנ"ך, הם הבינו שהבטחת חיי נצח בעולם הנגלה פירושו ביטול הבריאה. מה שיהודים אלו הבינו לא מבינים כל אלו המצטטים את הפסוק של יוחנן : 'בראשית היה הדבר', כאילו הוא אימץ את השפה היוצרת.

     למעשה יוחנן מבטא את ההשקפה הראליסטית, הסוברת שהשפה היא ריבון, קיימת כעצמאית, ללא צורך להיות מסופחת לגוף הביאולוגי של האדם המספק לה אנרגיה. יש דמיון גם בין השקפתו של יוחנן להשקפה של אפלטון על האידיאות הנצחיות. דמיון זה הוא רק חלקי. אבל בתרגום המושג 'דבר', ביוונית הוא Logos  שהוא מושג יווני שמשמעותו הוא לא 'דבר', או שפה יוצרת, היא האידיאה של אפלטון, ישות עצמאית לא מסופחת לגוף החייב לספק לה אנרגיה למען התגשמותה.

      אם בהתחלה כאילו נדמה היה לנו שיוחנן הפך את ישוע התגלמות ה'דבר', זהה לאלוהות, הרי במציאות אם אנו בודקים את דבריו בהמשך, ישוע אינו 'אהיה אשר אהיה', אלוהות מתהווית, או אלוהות הגורמת להתהוות העולם בתמידות, אלא הוא ישות סטטית, המעניק לאלו המאמינים בו סטטיות, נצחיות, רציפות, שהן אין. כיוון שברצף אין קיום.

      היהודים הטובים שהתווכחו עם יוחנן באינטואיציה הבינו שהבטחותיו הן ביטול הקיום, הם הבינו את זה באינטואיציה יהודית קיומית, שללא מוות אין קיום.

     לא בכדי יוחנן מייצג את הפן העוין ביותר את היהדות בנצרות, את הפן העוין את היהודים. העוינות של יוחנן ליהדות וליהודים היתה אינטואיטיבית בדומה להבנת היהודים את משנתו היתה אינטואיטיבית. שני הצדדים לא הבינו למעשה את מהות השפה, לכן יהודים שהתחנכו על ברכי מחשבת התנ"ך גם אם לא הבינו את הפילוסופיה הלשונית שעליה היא מבוססת הבינו שדבריו של יוחנן סותרים אותה. יוחנן שבדומה לשליח פאול רצה נצחיות הבין שאלו מבין היהודים שהתנגדו לו, שוללים את המסר שלו, לכן אמר שאביהם הוא השטן.

     עלינו לחזור להבנת מחשבת התנ"ך, את תפקיד השפה. הפילוסופיה הלשונית התנ"כית הבינה ש'דעת' שחוה ואדם רכשו קיימת רק כנספח לגוף ביאולוגי המספק לו אנרגיה. לכן מחשבת התנ"ך לא האמינה בקיום 'דעת' או נפש אחרי כליון הגוף שסיפק אנרגיה ל'דעת' למען תתגשם, מחשבת התנ"ך לא האמינה בעולם חלופי האמינה רק בעולם נגלה.

     אם אנו מניחים בצד את ההבנה התנ"כית ש'דעת' לא קיימת אם היא לא מסופחת לגוף המספק לה אנרגיה, ומתיחסים רק לקיום עצמו, ושואלים,  האם הקיום מקבל את ההפלגות האלו של השפה הרוצה להיות ריבונית, הרוצה קיום רציף? לא ולא. הרי השפה, האינפורמציה היא אלגוריתם המכוון אנרגיה. אלגוריתם זה אינו קיום הוא מארגן את יסוד האנרגיה. 'דעת' כאלגוריתם יכול לכוון את האדם הביאולוגי, היא עצמה אינה קיום. עלינו לראות את 'דעת', או השפה הנספחת לאדם כמו תוכנה במחשב, תוכנה המתגשמת רק אם אנו מוסיפים לה אנרגיה, חשמל.

    כל התפישה הראליסטית המניחה שלמושגים קיום עצמאי, טועה. עובדה היא ששפה מתבטלת אם הקהילה שפיתחה אותה נשמדת. במקרה אפשר להחיות שפה מתה אם היא נשארה בכתובים, כפי שעם ישראל החיה את העברית. אבל רוב השפות של עמים שנכחדו נעלמו, ולא רק השפות של עמים שנכחדו נעלמו כלא היו, גם כל המערכת הלשונית אם היא לא נשארה בכתובים נעלמה יחד עם העלמות הקהילה שיצרה אותה.

      אנו יכולים לראות את פלא גילוי התרבות השומרית שנשכחה במשך אלפי שנים, ורק כאשר גילו בחפירות ארכיאולוגיות את החרסים עם הכתבים שלהם ופענחו אותם, תרבות זו קמה לתחיה.

   ובכן, שפה וכל יצירותיה הן אינפורמציה נטו, אינפורמציה מתגשמת רק אם מוסיפים לה אנרגיה. לכן אינפורמציה, שפה וכל יצירותיה לא קיימת בצורה עצמאית.

     מכאן אם יוחנן הבטיח לאלו המאמינים בו, או המאמינים בישוע, נצחיות, חוקי הקיום לא שיתפו פעולה אתו, הרי הם יצרו ויוצרים ישויות ביאולוגיות, שהן תרכובת של אינפורמציה ואנרגיה, הם יוצרים את האדם כישות מוותית, כישות בגבולות, שנספח אליו 'דעת'. האדם כאדם ביאולוגי לא יכול להתקיים כרצף. היהודים שהתוכחו עם יוחנן באינטואיציה הבינו את זה, אמרו לו שכל גדולי התנ"ך מתו. אמנם הם לא הסבירו ליוחנן שהאדם לא יכול להתקיים ברצף, אבל לפי השכל הישר שלהם דבריו של יוחנן לא התקבלו על דעתם. הכפירה הזו של יהודים אלו במסר שלו עורר את זעמו של יוחנן, עד כדי כך שכינה את אביהם, את האלוהות שלהם כ'שטן'.

     בהבדל ממסר יוחנן, תרבויות אחרות, למשל, התרבות המצרית, או אפילו דבריו של סוקראטס בדיאלוג פיידו, יצרו 'עולם חלופי' ששם המשאלות לנצחיות צריכות להתגשם. אבל יוחנן רצה התגשמות משאלותיו בעולם הנגלה. האם זה התקיים? וודאי שלא, האדם אינו יכול לשנות את חוקי הקיום. ראינו כבר שהאדם יכול להבין רק את מה שהוא יוצר באמצעות כלי השפה, אבל אין לו שליטה על חוקי הקיום, אלו לא משתפים אתו פעולה. ואם אדם כמו יוחנן והשליח פאול רצו לשנות את סדרי העולם, וברור שלא צלחו בכך, הם היו צריכים למצא אשמים לאי התגשמות משאלותיהם, היהודים נשארו בעיני הנוצרים האלו אויב המפריע להתגשמות מלכות שמים עלי אדמות.

    פאול ברוב תחכומו ראה שמשאלותיו לשינוי סדרי עולם לא התקיימו, ברוב עורמתו הבטיח לחסידיו שישוע יופיע שנית ואזי סדרי עולם ישתנו. הכנסיה ברוב עורמתה הפכה את כל המשאלות של פאול ושל יוחנן לטכס, לטכס המיסה. השפה היא סבלנית, אפשר לעשות בה את כל התעלולים, הופכים משאלות שלא יכולות להתגשם, לטכס, מציאות ווירטואלית. המאמינים הנוצריים בעולם הווירטואלי של הטכס התאחדו עם המושיע שלהם, ישוע, נצלבו יחד אתו וקמו לתחיה יחד אתו.

     ובכן, האדם שהנתונים הקיומיים לא נושאים חן בעיניו, יכול ליצור לעצמו באמצעות השפה הכל יכולה עולמות ווירטואליים. עולמות ווירטואליים אלו שהאדם בורא לעצמו עד כדי כך תקפים בעיניו, שכל מי שכופר בהם דינו מוות. השנאה ליהודים הכופרים גם כאשר הבשורות של השליחים לא התגשמו לא פגה.

     ואם קמו כופרים בתוך חיק הנצרות אחרי אלף חמש מאות שנה אחרי היוצרותה, ברפורמציה, גם הכופרים האלו לא חזרו ואמצו את האמת הקיומית של התנ"ך. היחס של האדם לנתונים הקיומיים הוא שונה מקהילה לקהילה והוכחות לא משכנעות אף אחד, למרות שהמציאות לא משתפת פעולה עם המשאלות האנושיות.

     השפה דווקא בהיותה ישות נעלמת מאפשרת יצירת עולמות ווירטואליים מכל הסוגים, אם אלו היוצרים 'עולמות ווירטואליים חלופיים', אזי אין סכנה מהם, אבל כאשר אלו היוצרים עולמות ווירטואליים, עולמות לשוניים ורוצים שאלו יתקיימו בעולם הנגלה, הם מנהלים  מלחמות חורמה, אוכלוסיות שלמות מועלות כקורבנות למולך ווירטואלי זה, הקורבנות מואשמים שהם מונעים התגשמות עולמות אלו. נראה בהמשך גם את הפרדוכסליות של מחשבת האדם בגלויה אצל מרכס שרצה מציאות אורגנית, מציאות אורגנית שאותה גילם בשפה, הרי הוא לא יכול היה ליצור מציאות אורגנית, כפי שיוחנן לא יכול היה ליצור אדם נצחי, הוא רק יכול היה ליצור ישות רפאית לשונית, ובשם מציאות אורגנית לשונית זו מאמיניה ניהלו מלחמות, יצרו את ה'גולג', שבו נמקו אלו שבעיניהם מנעו התגשמות מלכות שמים, מלכות אורגנית עלי אדמות.

     משאלות הן לגיטימיות, כל עוד הם נדחים לעולמות חלופיים אחרי המוות, הן הופכות רק למסוכנות כאשר הן רוצות להתגשם. ומאחר שאי אפשר לגשם אותן בעולם הנגלה, צריך תמיד למצא אשמים באי התגשמותם. בהמשך נעמד על הפן ה'נחשי' של 'דעת', 'השפה', כדברי משל 'עץ הדעת', האם יוחנן הבין שהוא למעשה דיבר מגרונו של ה'נחש' שהבטיח לחוה שתהיה דומה לאלהים אם תאכל מפרי 'עץ הדעת'?