אוניהאביטנ וויאטוטלית- שעור 205 – יחס האדם לנתונים קיומיים, יחס הנצרות אליהם,3

אוניברסיטה ווירטואלית- שעור 205- יחס האדם לנתונים קיומיים, ח', יחס הנצרות אליהם, 3

     עלינו להתרכז בוויכוח זה בין השליח יוחנן לבין היהודים, כפי שראינו בבשורה שלו, כיוון שוויכוח זה מסמל את שתי ההשקפות הקוטביות שמסביבם מתנהלים החיים הלשוניים. היהודים בכל הגילגולים שלהם, מצייגים את ההשקפה הקיומית, לא בכדי ניטשה סיכם את היהודים והשקפתם במילים: 'היהודים בחרו בחיים'. לא צריך להפתות מדבריו אלו של ניטשה, שרבים מהיהודים התפתו מהן, כיוון שמה שמאפיין את ניטשה הוא הדו-משמעות, הוא יכול להגיד שבחים על מחשבת התנ"ך בו בזמן לטעון שמוסר זה של התנ"ך הוא מוסר עבדים. במהותו ניטשה מייצג את ההשקפה הקוטבית ליהדות, כיוון שאפשר לסכם אותו בעיקרון שלו 'רצון לכח', שנעשה עיקרון הרייך השלישי.   

    אבל גם יוחנן מסמל השקפה קוטבית למחשבת התנ"ך. לכאורה, כפי שראינו, יוחנן מאמץ את השפה, אבל הפרשנות שלו לשפה מרוקנת אותה מתפקידה, תפקיד לברא. השפה בעיני יוחנן צריכה להבטיח לאדם חיי נצח, וכפי שכבר ראינו רצון לנצח או רציפות, פירושו במציאות ביטול הבריאה שהיא תולדה של הענקת משך קיום מוגבל לכל הברואים.

      היהודים שהחחלו להתווכח עם יוחנן הבינו את סטיתו מעקרונות מחשבת התנ"ך, הם הבינו שהבטחת חיי נצח בעולם הנגלה פירושו ביטול הבריאה. מה שיהודים אלו הבינו לא מבינים כל אלו המצטטים את הפסוק של יוחנן : 'בראשית היה הדבר', כאילו הוא אימץ את השפה היוצרת.

     למעשה יוחנן מבטא את ההשקפה הראליסטית, הסוברת שהשפה היא ריבון, קיימת כעצמאית, ללא צורך להיות מסופחת לגוף הביאולוגי של האדם המספק לה אנרגיה. יש דמיון גם בין השקפתו של יוחנן להשקפה של אפלטון על האידיאות הנצחיות. דמיון זה הוא רק חלקי. אבל בתרגום המושג 'דבר', ביוונית הוא Logos  שהוא מושג יווני שמשמעותו הוא לא 'דבר', או שפה יוצרת, היא האידיאה של אפלטון, ישות עצמאית לא מסופחת לגוף החייב לספק לה אנרגיה למען התגשמותה.

      אם בהתחלה כאילו נדמה היה לנו שיוחנן הפך את ישוע התגלמות ה'דבר', זהה לאלוהות, הרי במציאות אם אנו בודקים את דבריו בהמשך, ישוע אינו 'אהיה אשר אהיה', אלוהות מתהווית, או אלוהות הגורמת להתהוות העולם בתמידות, אלא הוא ישות סטטית, המעניק לאלו המאמינים בו סטטיות, נצחיות, רציפות, שהן אין. כיוון שברצף אין קיום.

      היהודים הטובים שהתווכחו עם יוחנן באינטואיציה הבינו שהבטחותיו הן ביטול הקיום, הם הבינו את זה באינטואיציה יהודית קיומית, שללא מוות אין קיום.

     לא בכדי יוחנן מייצג את הפן העוין ביותר את היהדות בנצרות, את הפן העוין את היהודים. העוינות של יוחנן ליהדות וליהודים היתה אינטואיטיבית בדומה להבנת היהודים את משנתו היתה אינטואיטיבית. שני הצדדים לא הבינו למעשה את מהות השפה, לכן יהודים שהתחנכו על ברכי מחשבת התנ"ך גם אם לא הבינו את הפילוסופיה הלשונית שעליה היא מבוססת הבינו שדבריו של יוחנן סותרים אותה. יוחנן שבדומה לשליח פאול רצה נצחיות הבין שאלו מבין היהודים שהתנגדו לו, שוללים את המסר שלו, לכן אמר שאביהם הוא השטן.

     עלינו לחזור להבנת מחשבת התנ"ך, את תפקיד השפה. הפילוסופיה הלשונית התנ"כית הבינה ש'דעת' שחוה ואדם רכשו קיימת רק כנספח לגוף ביאולוגי המספק לו אנרגיה. לכן מחשבת התנ"ך לא האמינה בקיום 'דעת' או נפש אחרי כליון הגוף שסיפק אנרגיה ל'דעת' למען תתגשם, מחשבת התנ"ך לא האמינה בעולם חלופי האמינה רק בעולם נגלה.

     אם אנו מניחים בצד את ההבנה התנ"כית ש'דעת' לא קיימת אם היא לא מסופחת לגוף המספק לה אנרגיה, ומתיחסים רק לקיום עצמו, ושואלים,  האם הקיום מקבל את ההפלגות האלו של השפה הרוצה להיות ריבונית, הרוצה קיום רציף? לא ולא. הרי השפה, האינפורמציה היא אלגוריתם המכוון אנרגיה. אלגוריתם זה אינו קיום הוא מארגן את יסוד האנרגיה. 'דעת' כאלגוריתם יכול לכוון את האדם הביאולוגי, היא עצמה אינה קיום. עלינו לראות את 'דעת', או השפה הנספחת לאדם כמו תוכנה במחשב, תוכנה המתגשמת רק אם אנו מוסיפים לה אנרגיה, חשמל.

    כל התפישה הראליסטית המניחה שלמושגים קיום עצמאי, טועה. עובדה היא ששפה מתבטלת אם הקהילה שפיתחה אותה נשמדת. במקרה אפשר להחיות שפה מתה אם היא נשארה בכתובים, כפי שעם ישראל החיה את העברית. אבל רוב השפות של עמים שנכחדו נעלמו, ולא רק השפות של עמים שנכחדו נעלמו כלא היו, גם כל המערכת הלשונית אם היא לא נשארה בכתובים נעלמה יחד עם העלמות הקהילה שיצרה אותה.

      אנו יכולים לראות את פלא גילוי התרבות השומרית שנשכחה במשך אלפי שנים, ורק כאשר גילו בחפירות ארכיאולוגיות את החרסים עם הכתבים שלהם ופענחו אותם, תרבות זו קמה לתחיה.

   ובכן, שפה וכל יצירותיה הן אינפורמציה נטו, אינפורמציה מתגשמת רק אם מוסיפים לה אנרגיה. לכן אינפורמציה, שפה וכל יצירותיה לא קיימת בצורה עצמאית.

     מכאן אם יוחנן הבטיח לאלו המאמינים בו, או המאמינים בישוע, נצחיות, חוקי הקיום לא שיתפו פעולה אתו, הרי הם יצרו ויוצרים ישויות ביאולוגיות, שהן תרכובת של אינפורמציה ואנרגיה, הם יוצרים את האדם כישות מוותית, כישות בגבולות, שנספח אליו 'דעת'. האדם כאדם ביאולוגי לא יכול להתקיים כרצף. היהודים שהתוכחו עם יוחנן באינטואיציה הבינו את זה, אמרו לו שכל גדולי התנ"ך מתו. אמנם הם לא הסבירו ליוחנן שהאדם לא יכול להתקיים ברצף, אבל לפי השכל הישר שלהם דבריו של יוחנן לא התקבלו על דעתם. הכפירה הזו של יהודים אלו במסר שלו עורר את זעמו של יוחנן, עד כדי כך שכינה את אביהם, את האלוהות שלהם כ'שטן'.

     בהבדל ממסר יוחנן, תרבויות אחרות, למשל, התרבות המצרית, או אפילו דבריו של סוקראטס בדיאלוג פיידו, יצרו 'עולם חלופי' ששם המשאלות לנצחיות צריכות להתגשם. אבל יוחנן רצה התגשמות משאלותיו בעולם הנגלה. האם זה התקיים? וודאי שלא, האדם אינו יכול לשנות את חוקי הקיום. ראינו כבר שהאדם יכול להבין רק את מה שהוא יוצר באמצעות כלי השפה, אבל אין לו שליטה על חוקי הקיום, אלו לא משתפים אתו פעולה. ואם אדם כמו יוחנן והשליח פאול רצו לשנות את סדרי העולם, וברור שלא צלחו בכך, הם היו צריכים למצא אשמים לאי התגשמות משאלותיהם, היהודים נשארו בעיני הנוצרים האלו אויב המפריע להתגשמות מלכות שמים עלי אדמות.

    פאול ברוב תחכומו ראה שמשאלותיו לשינוי סדרי עולם לא התקיימו, ברוב עורמתו הבטיח לחסידיו שישוע יופיע שנית ואזי סדרי עולם ישתנו. הכנסיה ברוב עורמתה הפכה את כל המשאלות של פאול ושל יוחנן לטכס, לטכס המיסה. השפה היא סבלנית, אפשר לעשות בה את כל התעלולים, הופכים משאלות שלא יכולות להתגשם, לטכס, מציאות ווירטואלית. המאמינים הנוצריים בעולם הווירטואלי של הטכס התאחדו עם המושיע שלהם, ישוע, נצלבו יחד אתו וקמו לתחיה יחד אתו.

     ובכן, האדם שהנתונים הקיומיים לא נושאים חן בעיניו, יכול ליצור לעצמו באמצעות השפה הכל יכולה עולמות ווירטואליים. עולמות ווירטואליים אלו שהאדם בורא לעצמו עד כדי כך תקפים בעיניו, שכל מי שכופר בהם דינו מוות. השנאה ליהודים הכופרים גם כאשר הבשורות של השליחים לא התגשמו לא פגה.

     ואם קמו כופרים בתוך חיק הנצרות אחרי אלף חמש מאות שנה אחרי היוצרותה, ברפורמציה, גם הכופרים האלו לא חזרו ואמצו את האמת הקיומית של התנ"ך. היחס של האדם לנתונים הקיומיים הוא שונה מקהילה לקהילה והוכחות לא משכנעות אף אחד, למרות שהמציאות לא משתפת פעולה עם המשאלות האנושיות.

     השפה דווקא בהיותה ישות נעלמת מאפשרת יצירת עולמות ווירטואליים מכל הסוגים, אם אלו היוצרים 'עולמות ווירטואליים חלופיים', אזי אין סכנה מהם, אבל כאשר אלו היוצרים עולמות ווירטואליים, עולמות לשוניים ורוצים שאלו יתקיימו בעולם הנגלה, הם מנהלים  מלחמות חורמה, אוכלוסיות שלמות מועלות כקורבנות למולך ווירטואלי זה, הקורבנות מואשמים שהם מונעים התגשמות עולמות אלו. נראה בהמשך גם את הפרדוכסליות של מחשבת האדם בגלויה אצל מרכס שרצה מציאות אורגנית, מציאות אורגנית שאותה גילם בשפה, הרי הוא לא יכול היה ליצור מציאות אורגנית, כפי שיוחנן לא יכול היה ליצור אדם נצחי, הוא רק יכול היה ליצור ישות רפאית לשונית, ובשם מציאות אורגנית לשונית זו מאמיניה ניהלו מלחמות, יצרו את ה'גולג', שבו נמקו אלו שבעיניהם מנעו התגשמות מלכות שמים, מלכות אורגנית עלי אדמות.

     משאלות הן לגיטימיות, כל עוד הם נדחים לעולמות חלופיים אחרי המוות, הן הופכות רק למסוכנות כאשר הן רוצות להתגשם. ומאחר שאי אפשר לגשם אותן בעולם הנגלה, צריך תמיד למצא אשמים באי התגשמותם. בהמשך נעמד על הפן ה'נחשי' של 'דעת', 'השפה', כדברי משל 'עץ הדעת', האם יוחנן הבין שהוא למעשה דיבר מגרונו של ה'נחש' שהבטיח לחוה שתהיה דומה לאלהים אם תאכל מפרי 'עץ הדעת'?

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: