אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 207- יחס האדם לנתונים קיומיים, י', אפלטון

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 207 – יחס האדם לנתונים קיומיים, י' – אפלטון

     ראינו ששני השליחים, פאול ויוחנן, שמוצאם היה מהעולם ההלניסטי, שהבשורות שלהם נעשו בסיס הנצרות, הביאו עמם מהעולם הזה את היחס לנתונים הקיומיים, את ההשקפה שהעולם הנגלה הוא עולם פגום, חקוי נחות של עולם האידיאות המושלמות. את ההשקפה הזו מזגו עם הירושה העברית שלהם. נשאלת השאלה מדוע העולם היווני הקלאסי, הפילוסופים כמו סוקראטס, אפלטון ואריסטו, לא הצליחו ליצור מיחסם השלילי הזה לנתונים הקיומיים 'מח קיבוצי' שיארגן מסביבו מאמינים, למרות נסיונם לעשות כן.

      לפני שנפרט מה היו הפתרונות לנתונים הקיומיים,  של פילוסופים אלו, נקדים ונגיד שהם לא הצליחו במשימתם, הסיבה העיקרית לכך היתה, כיוון שהם לא מקדו את המסר שלהם בדמות על-טבעית, שמאמינים יכלו לעגן עצמם בה. אפילו ה'מח- הקיבוצי' היווני המסורתי עם אלי אולימפוס היה יותר יעיל מאשר מה שפילוסופים אלו הציעו.

  אם נשוה את סוקראטס לישוע, כידוע פילוסוף זה ביקר את מוסדות עירו אתונה, על כך נידון למוות על-ידי בני עירו. סיפור זה של סוקראטס דומה מאד לסיפורו של ישוע. בדיאלוג פיידו, סוקראטס לפני מותו אומר שהוא הולך לעולם של אלים חכמים יותר וצודקים יותר. סוקראטס  אינו מפרט מה דמות אלים אלו, הם ישויות נעלמות לגמרי. בהמשך הוא רוקם מיתוס על עולמות אחרים, ששם הנשמה של הנפטרים עוברת גלגולים, מטמפסיכוזיס, ובהתאם למעשיהם הם נשפטים. שוב כל תהליך זה, שהוא לקח אותו מכתות אורפיות שהיו ביוון, אין לנו מושג מי הם ישויות  אלו השופטות את הנפטרים. לעצמו סוקראטס מיעד בגלגולים אלו לדור בין האלים.

       ביצירתו 'הרפובליקה', אפלטון שוב מנסה לתקן את העולם הפגום כפי שהוא מצא אותו בדגם עירו אתונה. בספר השלישי, סוקראטס הדובר,מציע לספר לבני הרפובליקה איזה מיתוס שקרי לפי עדות עצמו, נחוץ, סיפור פיניקי עתיק. לפי סיפור זה יש לספר לצעירים  שהם עוצבו בחיק האדמה, שאמנם הם אחים אבל כל קבוצה עוצבה אחרת, אלו שיש להם את יכולת ההנהגה עוצבו ממתכת הזהב, המסייעים להם עוצבו ממתכת הכסף, אחרים בעלי מלאכה עוצבו מברזל. אנו רואים שהפתרון הקיומי של אפלטון הוא ליצור ישות אורגנית, אוטוכטונית, שבתוכה האזרחים ישלימו עם מצבם כיוון שהם ישויות אורגניות, אין זכר במבנה זה לבני אדם לשוניים עם אוטונומיה חלקית היכולים לשנות את מצבם. אפלטון מקבע דגם חברתי של קסטות.

    אפלטון יוצר הדיאלוגים, אפלטון שעשה שימוש מירבי בכלי השפה, שולל מתושבי המדינה שהוא מציע, את המתת החשוב ביותר שניתן לבני אדם, את מתת השפה. הרי אם בני מדינה זו הם יצירי האדמה, הם אוטוכטוניים, אורגניים, מתוכנתים לא רק בגוף הביאולוגי שלהם, הם מתוכנתים ומקובעים, גם במצבם האנושי, הרי הם משוללי כלי השפה המאפשרת לחשוב, המאפשרת יצירה, המאפשרת שינויים, לכן  אין הבדל ביניהם לבין החיות, שאף הן מתוכנתות, מחוסרות כלי השפה.

     מזכירים תמיד את אפלטון שהוא יעד את הפילוסופים במדינתו להנהיג אותה. שוב אפלטון לו מעניק למנהיגים אלו יכולת יצירה, לא ניתן להם היכולת לעשות איזה שינויים, הרי אף הם מקובעים, מתוכנתים. הפילוסופים מחוץ להיותם גם שומרים על המדינה, צריכים להתבונן באידיאות הנצחיות. ההתבוננות האילמת הזו צריכה לצייד את הפילוסופים ביכולת ההנהגה שלהם. כאן ביצירה זו אפלטון מציע קיום מכני, הרי הדפוסים החברתיים כבר נקבעו ע"י הטבע, הם אורגניים, בהמשך הדברים צריכים להתרחש מעצמם, כפי שבדיאלוג פיידו הגלגולים של הנשמות מתרחשות בצורה מכנית.

     אם אנו משווים את הפתרון הזה של אפלטון למה שהשליחים פאול ויוחנן הציעו, אנו רואים את החסר הגדול אצלו, חסרה ישות מנהיגה פעילה, אלוהות המשנה דברים. המיתוס השקרי, לפי סוקראטס עצמו, צריך רק לגרום לבני המדינה להשלים עם מצב אורגני מבלי יכולת לשנות דבר שנקבע, הרי לתושבי מדינה זו של אפלטון חסר כלי השפה. נשאלת השאלה אם בני מדינתו של אפלטון צריכים להתנהג בצורה מכנית לפי דגם אורגני שנקבע, הרי בני מדינה זו כבר עוצבו בחיק האדמה, הם אוטוכטוניים, מדוע אם כך הם שונים מהחיות?

     אולי הצעה זו של אפלטון מסבירה את רצונו של השליח פאול בעל הירושה ההלניסטית לחזור למצב גן-עדן, הרי לפי פרשנותו למשל 'עץ הדעת', היא שהשפה שנרכשה ע"י חוה ואדם הכניסה את המוות לעולמו של האדם, הוא כמו אפלטון רוצה בקיום ללא שפה, קיום כמו טרם האכילה 'מעץ הדעת', קיום בגן העדן טרם הפגו של העולם האנושי. לכן יש צורך בשינוי סדרי עולם, חזרה לגן-עדן, שלפי בעל משל 'עץ הדעת' חוה ואדם היו דומים בו לחיות, היו חסרים מודעות. הרי גם תושבי מדינת אפלטון נלקח מהם הכלי המאפשר מודעות. בשני המקרים הפתרון הוא לחזור למצב טרם שפה, למצב אורגני או מצב מכני.

    ההבדל בין הבשורות של שני השליחים פאול ויוחנן לבין הבשורה של אפלטון הוא בכך שלשליחים היתה דמות על-טבעית שהיתה צריכה לחולל את השינוי, דמות החסרה אצל אפלטון. לפי בשורת השליחים הגאולה היתה מיועדת לאנושות כולה, בעוד לפי אפלטון השינוי היה למען נבחרים, שאת עליונותם יש לקבע, אין לחלוק עליה. אפלטון כנראה בצורה לא מודעת עשה שימוש בתורה המטמפסיכוזיס, לפיה הנבחרים הם אלו שמירקו את חטאיהם בגלגולים קודמים, כפי שסוקראטס ראה את מצבו בדיאלוג פיידו, שהוא מיועד לדור עם האלים, בגין הטהרותו. אפלטון רצה לשתק את רעש הווכחנות של עירו אתונה.

     למעשה אפשר להגיד על אפלטון שהוא רצה לקבע את מצבם של הנבחרים, האריסטוקראטים, שלא יהיה ערעור על מצבם, דבר שקרה בעירו אתונה. מתחת לכל החידושים של אפלטון אנחנו יכולים להבחין באמונה במטמפסיכוזיס, כפי שאנו מוצאים בדיאלוג פיידו, שהוא לא מזכיר אותו מחדש. מטמפסיכוזיס, גלגול נשמות, מכיל בתוכו מצב מכני סטטי שהוא למעשה מתגמל את הנבחרים, מצדיק את זכויותיהם.

     לתורתו של אפלטון לא היה שום מסר להמונים המדוכאים באימפריה הרומית, גם לא בממלכות ההלניסטיות, היא השאירה מקום רק לממלכות האגרסיביות, כיוון שאפלטון למעשה שלל את היסוד שניתן לאדם, השפה הגורם המתסיס, המאפשר שינויים, המאפשר לשפר את מצבו של האדם. לכן במציאות הכלי היחידי שנשאר לדרי הממלכות ההלניסטיות היה כלי הכח שהם עשו בו שימוש רב.

    לא בכדי אפלטון ואחריו גם אריסטו שנאו את הרקליטוס שדיבר על עולם זורם משתנה, לא בכדי הם שנאו את הסופיסטים, האלמנט המתסיס ביוון. פילוסופים אלו, סוקראטס, אפלטון ואריסטו מסמלים את סוף פריחת יוון, את תחילת ירידתה. הרי אם שוללים את יסוד השפה, האמצעי היחידי שנשאר בידי האדם הוא אמצעי הכח.   

   עד היום מעלים תמיד את הצעתו של אפלטון שהשלטון ינתן לפילוסופים. אף אחד לא בודק מה מהות שכבה זו. קודם כל הפילוסופים במדינתו של אפלטון הם גם שומרים, ז.א. אנשי מלחמה, שנית מה תפקידם, הם צריכים בצורה אילמת להתבונן באידיאות הנצחיות, האם האידיאות הנצחיות מאצילות עליהם חוכמה איך למשל? דבר לא נאמר על כך, אולי גם החיות מתבוננות?

    הדורות לא שמו לב לכך שבני אדם אצל אפלטון לא שונים מהחיות, הרי אף הם יצירי חוקי הטבע. אם לבני אם לא הוענק מתת נוספת, מתת השפה, כלי המאפשר לאדם להיטיב את מצבו הקיומי, האדם הנו חיה בין החיות. הדורות גם לא שמו לב לכך שלפי ההשקפה היוונית המסורתית העולם הוא נצחי, אריסטו תלמידו של אפלטון טען שאין שינויים בעולם, יש רק תנועה ממצב בכח למצב בפועל. מכאן מובנת התנגדותם, כפי שכבר אמרנו, של פילוסופים אלו להרקליטוס שדיבר על זרימה מתמדת, על שינויים מתמידים, מכאן שנאתם לסופיסטים בעלי נטיות דמוקראטיות שהטיפו לשינויים.

    אפלטון היה סופר גדול, הוא יצר בועות צבעוניות הקוסמות לבני אדם, אבל לא שמו לב לכך שמתחת כל הבועות האלו שאיפתו של אפלטון היתה למצב סטטי, בדומה לתורת פרמנידס, דומה להשקפה היוונית הקלאסית שהעולם הוא נצחי, לא נברא. לכן לא היה מקום לאלוהות בוראת, למרות שבדיאלוג טימאוס, שנראה בהמשך, אפלטון מדבר על דמורגים, אלים נחותים הבוראים עולם באמצעות חקויים של האידיאות הנצחיות.

     בטימאוס, כפי שנראה בהמשך, מסופר על סולון, שביקר במצריים ושם למד דברים מכוהניה. ההתיחסות של אפלטון בדיאלוגים למקורות מצריים, אף היא צריכה ללמד על כך שהוא רצה בהשקפה דומה להשקפה המצרית העתיקה שאף היא האמינה בעולם נצחי, בסטטיות של כל המוסדות, שאף היא האמינה בנדידת הנשמות לעולמות חלופיים. גם המצרים האמינו בסדר יקומי דטרמיניסט, ב'מאאט', שלא ניתן לשינויים.

    אנו מביאים את הדגמים הסטטיים של הפילוסופים היווניים למען להבין מדוע הנצרות הצליחה לכבש את העולם העתיק. למרות שהיו בה גם יסודות דומים לאלו של היוונים, אבל היא מקדה את הכל באלוהות, ישוע, שאפשר היה להזדהות אתה, הטיפו לשוויון, גאולה לאנושות כולה, נוסף לכך, הם אימצו גם את התנ"ך עם ההשקפה הלשונית הדינמית.   

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: