אוניברסיטה ווירטואלית- שעור 208- יחס האדם לנתונים קיומיים, י"ב, אפלטון,3

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 208 – יחס האדם לנתונים קיומיים, י"א, – אפלטון,2

   התחלנו את הדיון ביחסו של אפלטון לנתונים הקיומיים בדגם המדיני שלו, בספרו הרפובליקה. אבל אפלטון נוסף לכך שיצר דגם למדינה, הוא גם יצר קוסמולוגיה חדשה, בדיאלוג 'טימאוס'. בדיאלוג זה סוקראטס חוזר לפני הדוברים על מה שהוא סיפר להם במפגש קודם, על דגם המדינה, המתאים למה שנאמר בספר ה'רפובליקה. אבל מטרת דיאלוג זה, שבו משתתף האסטרונום טימאוס הוא להעלות השערות איך העולם נברא.

     מבחינה ספרותית אפלטון בדיאלוג ארוך זה הוא במיטבו, מעלה מיתוסים שונים, שהמקור שלהם הוא כוהן מצרי שסיפר על תולדות אתונה לסולון, שביקר במצרים. הכוהן המצרי מספר את תולדות אתונה לפני המבולים הרבים שהחריבו אותה, לכן לא נשארו לה זכרונות היסטוריים, בעוד שכוהני מצריים שמרו בכתבים שלהם את תולדותיה,  הוא גם מספר  על תולדות מדינת אטלנטיס, שאתונה נלחמה בה טרם שקעה למצולות כתוצא  מרעידות אדמה.   

     הקדמה  לדיאלוג זה באה להסביר מדוע לא היה ליוונים זכרון היסטורי, הרי הם רכשו את הכתב שלהם רק במאה השמינית לפני הספירה, מהפיניקים, לכן הם לא יכלו להעלות על הכתב את ראשית תולדותם. ברור שהסיפורים של כוהן מצרים על תולדות אתונה לפני המבולים, לא מתאים למציאות היסטורית. אבל סיפורים אלו נותנים לדיאלוג זה את הצבעוניות שלו. סיבות להעדר זכרון היסטורי של אתונה נבע מכך שהם לא המציאו כתב, וכפי שהזכרנו הם רכשו מיומנות זו מהפיניקים.

    עלינו להתעלם מהפן הספרותי של הדיאלוג ולהצטמצם בהשערות אפלטון על היווצרות היקום. הדובר של דיאלוג זה, כפי שהזכרנו, הוא טימאוס שהוא אסטרונום, והוא זה אשר  מעלה השערות על היווצרות היקום. טימאוס קודם מבדיל במה האדם תופש עם האינטלקט שלו, לבין מה שהוא תופש בחושים שלו.

   וכך מתחיל טימאוס את תיאורו, הוא שואל: 'האם העולם היה קיים תמיד, ללא התחלה? או נברא והיתה לו התחלה? הוא נברא היא תשובתי, כיוון שהוא נראה לעין המוחשית'. והוא ממשיך ושואל: 'אם העולם נברא הרי בהכרח נברא כתוצאה של סיבה'. והוא ממשיך ואומר, מאחר שהאב והבורא של עולם זה לא בנמצא, לכן אי אפשר לשאל אותו איך נוצר היקום. נשאלת עוד שאלה, אומר טימאוס, איזה דגם עמד לפני היוצר הזה כאשר יצר את העולם, האם היה לפניו דגם נברא או דגם  בלתי משתנה. יש להחליט ולהגיד שלפני יוצר העולם היה דגם נצחי. אבל מילים לפי טימאוס יכולות  לדבר רק על העתק, הן מוגבלות ביכולות שלהן לדבר על דברים שהנם מעבר לעולם שהוא העתק, הם לא יכולות לדבר על העולם הנצחי . לכן, טימאוס מעיר לסוקראטס: 'מאחר שקיימות דעות שונות על האלים ועל היקום אנחנו לא יכולים לתת דעות עקביות, על כן אל תהיה מופתע שנביא רק השערות'. והוא ממשיך ואומר, שמאחר שהוא והשומעים אותו  הנם מוותיים , יש להסתפק בסיפור שהוא השערה ולא לדרוש הלאה.

      מאחר שלא נוכל לעקב אחרי כל הטיעונים של טימאוס, עלינו להתרכז בדברים העיקריים הנאמרים בדיאלוג זה. יש כאן הודאה מצד טימאוס שיוצר העולם, נפקד, ואי אפשר לשאל אותו. הודאה זו מזכירה את ההודאה של השליח יוחנן, בבשורה שלו, שאת אלהים אף אחד לא ראה, לכן הבן שהתגלה בבשר מדבר בשמו. ובכן, בהבדל מהודאת טימאוס שיוצר העולם נפקד, יוחנן מעמיד אלוהות חדשה לפני בני אדם, אלוהות שהתגשמה בבשר, אלוהות שהיא ה'דבר', ישוע, ואלוהות זו מביאה מסר אמיתי לבני אדם. כאן בהודאה זו של טימאוס אנו מוצאים את החסר הגדול של אפלטון שהאלוהות שלו היא נפקדת, אבל הוא בהבדל מיוחנן אינו מעמיד אלוהות חדשה במקומה. לכן טימאוס מביא רק השערות, מיתוסים ועל האדם להסתפק בהם.

     אם אנו רוצים להבין את אפלטון, הרי לפיו יש דגם נצחי לא משתנה, קיום נצחי לא משתנה, שהאדם מאחר היותו מוותי, מוגבל, לא יכול לדעת עליו, לא יכול לדבר עליו. ואם יש דגם נצחי לא משתנה למעשה אין צורך בבריאה, לכן כל התיאור הזה של טימאוס הוא מופרך. ואם אין צורך בבריאה גם אין צורך באלוהות, וטימאוס מודה בכך שבורא או יוצר העולם  נפקד.   

    מאחר שטימאוס לא מתימר להביא אמתות חדשות, עלינו לחפש בדיאלוג ארוך זה את דעותיו של אפלטון, המופיעות בין הספקולציות, ההשערות של טימאוס. ובאמת כפי שראינו, שבתחילת הדיאלוג סוקראטס מזכיר בהקדמה שלו דברים שהוא דיבר עליהם יום לפני מפגש מחודש זה, על העקרונות של הרפובליקה. 

   ובכן אולי כדאי לנו דווקא להתיחס לסוף הדיאלוג, ששם טימאוס מדבר על גלגול הנשמות, רעיון שמצאנו אותו כבר בדיאלוג 'פיידו'. למעשה אפשר להגיד שהאמונה ב'מטמפסיכוזיס', הנה האמונה הבסיסית של אפלטון, אמונה המצדיקה את רצונו לקבע את החברה למצב סטטי. אפלטון האמין  שחוקי הקיום הדטרמיניסטיים ממונים על הסדרים ביקום, עובדה השוללת מהאדם כל אפשרות לפעל.

   למעשה אפלטון נתן ביטוי לאמונה היוונית, שמוצאים גם בטראגדיות היווניות, שעולמו של האדם נשלט על-ידי הגורל, או חוקי הקיום הדטרמיניסטיים. היוונים בהבדל מאבות העברים לא נתנו מקום לעולם הלשוני של האדם, עולם בתוך העולם הדטרמיניסטי, עולם לשוני שבו חוקים לשוניים שרירותיים, המאפשרים לאדם ליצור, להיטיב את מצבו. הצידוק של אפלטון למצב לא שוויוני, היתה האמונה ב'מטמפסיכוזיס', אמונה שמצב נחות של אדם הוא תולדה ממעשיו בגלגולים קודמים. בסוף הדיאלוג מובאת אפילו ההשערה, שגברים מוגים בגלגול קודם הופכים לנשים בגולגול הבא.

     אם אנו מנסים להבין את אמונתיו זו של אפלטון, הרי הן חוזרות גם על האמונות היווניות שאל לאדם לנסות ליצור, שיצירה היא הסגת גבול האלים. אמונה שכבר נמצאת בטראגדיה של פרומתאוס, שנענש על כי העניק לאדם את אמצעי האש, למען יוכל לשפר את חיו. מטמפסיכוזיס מאשש גם אמונה זו, שהסדרים נקבעים בצורה מכנית או דטרמיניסטית, שלא משאירות לאדם אפשרות לשנות  דבר.

    אבל אמונתו של אפלטון גם מזכירה את האמונה המצרית, וראינו שהוא תמיד מסתמך על  כוהני מצריים, שהעולם מתנהל לפי סדר דטרמיניסטי, סדר שנקרא אצלם 'מאאט', לכן אין לשנות דברים, יש להתאים את המעשים לסדר זה השורר ביקום. ההיסטוריון הנרי פרנקפורט, שחקר את התרבות המצרית, מיחס לאמונה זו של המצרים את העובדה שהם אף פעם לא מרדו  בפרעונים, שאותם חשבו  להתגלמות האלים, הורוס או רה.

     למעשה אפלטון רצה מצב חברתי סטטי כזה, שהוא תולדה של 'מטמפסיכוזיס', או תולדה של 'מאאט' המצרי. הוא לא השאיר מקום ליצירה אנושית. מכאן הזלזול של אפלטון או של סוקראטס רבו, אפילו בשפה, שנראתה בעיניהם כחסרה יכולת לדבר על הדברים הנצחיים. לכן לא יפלא שהשומרים, הפילוסופים ברפובליקה רק מתבוננים באידיאות הנצחיות, הם אלמים, לא עושים שימוש בשפה, הפעילות היחידה שלהם היא להלחם, להגן על המדינה. אנו יכולים להגיד שבאמת מה שאפשלטון השאיר בידי האדם הוא כלי הכח בלבד.

       אם דבר זה נראה למישהו מופרך, הרי ידוע שאפלטכן היה מעריץ גדול של המשטר הספרטני, הרי עיר מדינה זו ספרטה, היתה מדינת כח בלבד. לא רק כאן בטימאוס אנו מוצאים ספקנות לגבי השפה לבטא או להבין את עולם האידיאות הנצחיות, הסטטיות, גם בדיאלוג 'קרטילוס' יש ספקנות לגבי יכולת השפה להגיע לאמת. בדיאלוג פיידרוס שוב אפלטון מביא מיתוס מצרי על פרעה תמוז, שמזלזל ביעילות הכתב. עלינו לא לשכח שסוקראטס האמין שהמידע הוא אמננטי, מולד, שרק צריך לילד אותו. שוב אנו רואים את הנטיה לביטול כל העולם החיצוני של השפה.

     שוב דברים אלו נראים מופרכים לרוב אלו העוסקים באפלטון, שהיה סופר גדול, תיאר בצבעוניות עולמות סטטיים. אנו לפני פרדוכסליות האדם הלשוני, המנסה באמצעות כלי השפה לשלול את הלגיטימיות שלה. עלינו לא לשכח שהשליח פאול בעל התרבות הכפולה, הלניסטית ועברית, ניסה לבטל את משל 'עץ הדעת', בטענה שרכש 'דעת', או שפה על-ידי חוה ואדם שלל מבני אדם את הנצחיות שהיה כביכול חלקם בגן-עדן. אבל פאול לפחות האמין שישוע שהוקרב על-ידי ההשגחה, למען שינוי סדרי עולם, ייתר את מתת השפה, שאינה מבטיחה לאדם את הנצחיות. הנצרות על כל חלקיה, העובדה שקידשה גם את התנ"ך כספר מקודש, נמלטה מגורל המסר העקר של אפלטון.

    בהמשך נראה איך אפלטון בזקנתו שינה את דעותיו, אולי בסיוע הזר המופיע בספרו 'החוקים', מקומו של סוקראטס נפקד כבר בספר זה. ומי היה ה'זר', הדובר בספר זה, שבגינו אפלטון שינה את דעותיו? חידה שאף אחד לא התיחס אליה.   

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: