Monthly Archives: ינואר 2011

וניברסיטה ווירטואלית – שעור 217 -מפנה ביחס לפילוסופית השפה

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 217 – מפנה ביחס לפילוסופית השפה

    אם אנו רוצים לאפיין את וויטגנשטיין, עלינו לאפיין אותו שהוא שייך לדור שנתן גט כריתות למטפיזיקה הגרמנית, ולמטפיזיקה בכלל. וויטגנשטיין יצא מהחוג הווינאי, קבוצת הוגה דעות שהתנגדו למטפיזיקה הגרמנית, הזכרנו כבר את מאוטנר שאף הוא השתייך לחוג זה, ולמרות שהיידיגר לא השתייך לחוג זה, אף הוא נתן גט כריתות למטפיזיקה הגרמנית בטענה שלו שניטה היה המטפיזיקאי האחרון. חשוב לציין עובדה זו, כיוון שהיא מצביעה על כך שרק גט כריתות למטפיזיקה הגרמנית איפשר את התפתחות פילוסופית השפה.

    מה פירוש גט כריתות למטפיזיקה? פירוש הדבר שהוגים אלו, הידיגר, מאוטנר וויטגנשטיין שחררו את השפה מחוקי הקיום הדטרמיניסטיים, בצורה אינטואיטיבית הבינו שהשפה היא שרירותית, שאי אפשר לכפות עליה לא דקדוק ולא לוגיקה, שהשפה אינה מולדת. בהקשר לקביעה אחרונה זו יש להזכיר את נעם חומסקי שהוא מסמל נסיגה לשפה מולדת, לא שפה חיצונית שרירותית עם אוטונומיה מוגבלת. לכן טענתו של חומסקי על דקדוק מולד מנוגד למה שאלו שקדמו לו, טענו וחידשו. בתורת חומסקי נדון בהמשך.

    אנו יכולים אפילו לחזור לאחור, ולהזכיר את המלחמה של המטפיזיקאים היווניים בתורת הרקליטוס שראה את הקיום כזרימה, את הקיום האנושי ככזה,  לא סטטי, כמו פרמנידס, לא חלק מחוקי הקיום הדטרמיניסטיים, לכן אפלטון ואריסטו יצאו נגדו בשצף קצף, כיוון שרצו לכלא גם את עולמו של האדם בחוקים דטרמיניסטיים. הרי אריסטו הוא הוא שהמציא את הלוגיקה שאותה ניסה לכפות על השפה הזורמת.

    אנחנו רואים שהמלחמה הזו בין הוגים שראו את הקיום האנושי כשרירותי, את עולמו הלשוני של האדם כשרירותי, זורם, לא דטרמניסטי לבין אלו שרצו לכלא את הקיום, את עולמו הלשוני של האדם,  על-ידי חוקים דטרמיניסטיים, הוא עתיק ימים. ברור שהפילוסופיה הלשונית התנ"כית מסמלת ביותר את שחרור של עולמו הלשוני של האדם מחוקים דטרמיניסטיים.

      אבל בהבדל ממחברי המשלים הפילוסופיים הלשוניים התנ"כיים שהעניקו לאדם אוטונומיה מוגבלת, שרירותיות, רצון חופשי, הוגים אלו המוזכרים לעיל לא פיתחו פילוסופיה לשונית סדורה. למרות כך  אפשר להגיד עליהם שהם בצורה אינטואיטיבית שחררו את עולמו הלשוני של האדם מחוקים דטרמיניסטיים.

     כבר בשעור הקודם בקשר למשנת מאוטנר הזכרנו את העובדה שוויטגנשטיין אימץ את תורתו, מבלי להזכיר אותו. אולי יש ליחס לוויטגנשטיין מינוח חדש ליצירת השפה, הוא דיבר על 'משחקי לשון'. במציאות שם זה אינו תואם את התופעה, כיוון שהשפה היא תולדה של הסכמים. אם מאוטנר דיבר על כך באריכות שהאדם חושב בשפה, הוא לא היה מודע לעובדה שהובס הנומינליסט הקדים אותו באמירה זו, ביותר משלוש מאות שנה, בוויכוח שלו עם דקרט שסבר שהשפה לא נחוצה לחשיבה. אבל כפי שכבר ציינו פעמים רבות, הובס הבין יותר מאשר מאוטנר וויטגנשטין, הוא הבין שהשפה היא גם כלי יצירה. גם הובס לא הרחיב על כך את הדיבור, הוא הלך בדרכו ויצר מדינה, את ה'לוויתן', תוצר השפה. מבחינה זו עצוב להגיד שהנומינליסטים האנגליים הסתמכו יותר על מחשבת התנ"ך מאשר צאצאי העברים, צאצאים למחצה, הרי וויטגנשטיין השתייך למשפחה שכבר התנצרה כמה דורות לפניו.

     קשה בכלל לדבר על וויטגנשטיין כאחד שחקר את המחשבה שקדמה לו, הוא הופיע כמעין גורו, שביטא את מחשבתו ב'הצהרות'. הוא אפילו את רוב דבריו לא כתב , מחוץ לספרו הראשון בשם: Tractatus Logico Philosophicus שאותו סיים במשפט אניגמטי 'מה  שאפשר להגיד בכלל אפשר להגיד בצורה פשוטה ומה שאנו לא יכולים לדבר עליהם, יש לעבור עליהם בשתיקה'. עיקרי רעיונותיו של וויטגנשטין נמצאים במחברות 'הכחולות והחומות', תמצית הרצאותיו, שתלמידיו סיכמו במחברות אלו, בסוף ימיו וויטגנשטין הוסיף כמה רעיונות בספר 'מחקרים פילוסופיים'.

     את הטענה העיקרית שאפשר לטעון נגד הוגים יהודיים אלו, מאוטנר, וויטגנשטיין, ואפילו בובר שנדבר עליו בהמשך, שהם בהבדל מהנומינליסטים האנגליים שהיו אדוני ארצם, היו ריבוניים, לא נתנו לפן הפרגמטי, היצירתי של השפה מקום. את העובדה הזו יש לייחס לכך, שהוגים אלו היו מיעוט, שלא העיז להציע מוסדות או מדינה, כי לא היו בעלי בית במושבם. כנראה שהצעות ליצירת מוסדות ומדינה היא פריבילגיה של הוגים ריבוניים.

      בהיסטוריה היהודית קיימים שני יהודים, השליח פאול ויותר מאוחר מרכס המומר, שכאשר הציעו שינוי במבנה חברתי, ביטאו את אפשרות השינוי בצורה אפוקליפטית, במקרה של פאול, שישוע בסיוע אביו, ההשגחה ישנו סדרי עולם, אצל מרכס ההיסטוריה כישות מובילה, תשנה את סדרי העולם. עובדה זו מצביעה על כך שהם לא ראו את עצמם ריבוניים בעולם ששם חיו, ביקשו מכוחות על-אנושיים לבצע את השינוי. האחרים, כמו מאוטנר, וויטגנשטין, התעלמו מהפן הפרגמטי של השפה, לא ראו את עצמם כרשאים לחולל שינוי, לבסוף  מצאו במחשבה מיסטית פתרון לקיומם.

      ממצב קיומי זה של יהודים כמיעוט, אפשר להבין מדוע מאוטנר ובעקבותיו וויטגנשטין לא היו נומינליסטים, כיוון שנעדר בתורותיהם הפן הפרגמטי.

      אבות העברים יוצרי פילוסופית השפה, שהתיחסו לפן היצירתי שלה, הבינו שעליהם ליצור מדינה ששם הם יהיו ריבוניים ויוכלו לממש את יעוד השפה. יהודים בגולה באמת הזניחו כבר לגמרי את הפן היצירתי של השפה.

     אף אחד עד היום הזה לא ציין את העובדה שיהודים בגולה, בהיותם מיעוט, לא העיזו להתיחס למציאות הקיומית כנתון, תמיד ברחו לאפוקליפסה, כפי שראינו שכך עשו השליח פאול ומרכס, או שהם התיחסו לשפה ככלי חסר יכולת לשנות את המציאות החברתית. גישה זו מאפיינת גם את וויטגנשטיין. אפילו היידיגר, כפי שראינו העיז יותר ממנו וממאוטנר, וטען בקשר לשירו של המשורר גאורגה, שהשפה יוצרת את העולם.

      לכן מאחר שאפשר להגיד על וויגנשטיין שהיה רק נומינליסט חלקי, נביא כאן את דבריו, מתוך המחברות 'הכחולות והחומות'. וכך הוא אומר שם: 'זכרו אנו לא משתמשים בדרך כלל בשפה בהתאם לכללים מדויקים, היא לא הוקנתה לנו על ידי חוקים מדויקים. אנחנו, בשיח  שלנו מצד אחד, באופן מתמיד משווים שפה עם מדע המתמטיקה שלה חוקים מדויקים.'. ברור מדברים אלו שוויטגנשטיין רואה את השפה בזרימה, הוא אומר שהשפה לא ניתנה לאדם בחוקים מדויקים, כוונתו היא, מבלי להגיד את זה, שבני אדם יוצרים את השפה בשרירות,  ולכן בהבדל מהטבע המתוכנת הקבוע, אין לה חוקים קבועים. הוא בדומה למאוטנר סבר שהשפה הזורמת היא שרירותית וללא חוקים, לכן אי אפשר להכיל עליה חוקי דקדוק וחוקים לוגיים.

     במקום אחר במחברות אלו אומר וויטגנשטיין: 'פילוסופים באופן קבוע רואים את שיטת המדע לנגד עיניהם, והם מתפתים לשאול ולהשיב על שאלות כמו שהמדע עושה את זה. נטיה זו היא המקור האמיתי של המטפיזיקה, והיא מובילה את הפילוסוף לחשכה גמורה'.

    מדברים אלו של וויטגנשטיין ברור שהוא הבין בצורה אינטואיטיבית שהשפה היא יצירה מלאכותית של האדם, שהיא ווירטואלית, ולכן חוקיה שונים מחוקי הקיום הדטרמיניסטיים. אבל וויטגנשטיין לא הצליח ליצור פילוסופית שפה סדורה.

    אם היה וויטגנשטיין מבין את מהות השפה לאשורה, היה מבין שלמח הפלאי של האדם, נוספו לו האונות הקדמיות, ואלו מקושרים לאינפורמציה היקומית. המח הפלאי הוא מעבדה, הוא מקושר ליסודות ביקום, כך הוא מקושר לפוטונים, מרכיבי האור, מעבד אותם לראיה של הישויות על כדור הארץ, מקושר לגלי הקול, שאותם הוא מעבד לשמיעה של הישויות, ויתרונו של האדם שנוספו לו אונות קדמיות שלהן קולטנים מקושרים לאינפורמציה היקומית, שהמח הפלאי מעבד אותה לשפת בני אדם, נוסף לכך המח גם נכס לעצמו אוטונומיה מוגבלת, דבר המאפשר לאדם ליצור לא רק את שפתו, גם מאפשר לו לעשות שימוש במתת כלי זה ליצירת  עולמו, עולם לשוני  בתוך העולם הדטרמיניסטי.

     עלינו לא לשכח שמאוטנר וויטגנשטיין חיו ופעלו לפני המהפכה המדעית, שהגיעה להבנה שהישויות על כדור הארץ הם פרי אינפורמציה, DNA. העולם המדעי לאחר אלפי שנים מאשר את ההבנה האינטואיטיבית של מחשבת התנ"ך שהעולם הוא יצירה לשונית.

      אבל עלינו להוסיף, שעולמו הלשוני של האדם הוא ווירטואלי, בהבדל מהעולם הביאולוגי המתוכנת, הוא לא משכפל את עצמו.

 

מודעות פרסומת

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 216- מפנה ביחס לפילוסופית השפה

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 216 – מפנה ביחס לפילוסופית השפה.

המפנה של היידיגר לכוון פילוסופית השפה היה מאוחר יותר מאשר מפנה דומה אצל כמה הוגים יהודיים, כמו בובר, מאוטנר,וויטגנשטיין, אחרון זה רק  אבותיו היו ממוצא יהודי. אבל הוגים יהודיים אלו הבינו את פילוסופית השפה עוד פחות מהיידיגר, אולי כיוון שהוא כבר עמד על כתפיהם. אבל גם הוא לא הגיע לדרגת הבנה כפי שאנו מוצאים במשלים הפילוסופיים הלשוניים של התנ"ך, וגם לא כמו הנומינליסט הובס.

     אנחנו בהמשך נעסוק גם בנעם חומסקי, ונראה על בסיס קודמיו, שקיימת אצלו אפילו נסיגה בחזרה להשקפה הלותרנית, כפי שאנו מוצאים אותה אצל הרדר. הוגה דעות לותרני זה ראה את השפה כאורגנית, חומסקי חוזר על עקרונותיו.

     אבל בין אלו שמינינו אותם לעיל, ברצוני להתחיל עם מאוטנר, שכמו אחרים לא ידעתי על קיומו, עד אשר במקרה מביאוגראפיה על המתמטיקאי גודל, ביאוגראפיה שנכתבה על-ידי שני מלומדים בשם":John Casti & Werner DePauli , קראתי שוויטגנשטיין בעצם לקח את רוב התיאוריות שלו ממאוטנר, שפרסם בשנת 1901 ספר בשם:Beitrage zu einer Kritik der Sprache- Von Fritz Mautner . ספר זה הוא ספר רב מדות, כולל 2000 עמודים, בהבדל מדבריו הקצרים של וויטגנשטין, שחלק מחבריו באו לידינו מהרצאות שהוא נשא וסוכמו על-ידי תלמידיו בספרים הנקראים:'ספרים בכחול וחום' 

     ובכן מי היה 'מאוטנר? בחפושי אחריו, התברר לי שדוקא באוניברסיטה העברית ידעו  עליו. הרי בין המורים הראשונים לפילוסופיה בה, היה הוגו ברגמן, יליד פראג,  חברו של קפקא, והוא הכיר את כתביו של מאוטנר, כתב עליו ערך באנציקלופדיה העברית. תלמידו. של ברגמן, גרשון ווילר כתב עליו ספר בשם: 'הביקורת הלשונית של מאוטנר', ספר שהיה סכום הדוקטורט שלו, שאותו עשה בקמבריג'. למרות ספר זה של גרשון ווילר, מאוטנר לא הפך להוגה מוכר.

      מי שיתאזר באורך רוח ויקרא ספר רב עמודים זה של מאוטנר, יווכח שהוגה זה מרבה  בדברת, דברים שאפשר להגיד אותם בקיצור רב, דבר שאותו עשה וויטגנשטיין שהסתמך עליו. מאוטנר מכנה את עצמו נומינליסט, נראה בהמשך שהוא היה נומינליסט חלקי בלבד.  הוא טוען, דבר שכבר הובס טען לפניו שהאדם חושב בשפה. הובס טען דברים אלו בוויכוח שלו עם דקרט, שחשב ששפה אינה הכרחית למחשבה אנושית.       

   הובס הנומינליסט הבין הרבה יותר מאשר מאוטנר המאוחר יותר, כיוון שהוא הסתמך על התנ"ך, ולמרות שהבין רק חלקית את הפילוסופיה הלשונית, הכלולה במשלים הפילוסופיים הלשוניים של התנ"ך, הבין שנוסף לכך שהאדם חושב בשפה, הוא גם בעל יכולת של יצירה באמצעות כלי זה. הובס שלא הרחיב על כך, נתן דגם ליצירה לשונית כזו ביצירתו 'הלוויתן', המדינה שהוא מציע הנה פרי אמנה, מדינה לא אורגנית, מדינה מבוססת על הסכם לשוני, לא דומה למדינה כפי שאנו מוצאים אצל אפלטון, שיצר דגם של מדינה אורגנית, בספרו 'המדינה'.

   מאוטנר היהודי שהיה בעל שנאה עצמית יהודית, כמובן לא הסתמך על התנ"ך, כפי שגם היהודים האחרים, כמו וויטגנשטין ואפילו נעם חומסקי לא הסתמכו עליו. היחידי בין הוגים יהודיים אלו שהסתמך על התנ"ך, לפחות בבואו להעלות את 'השיח' היהודי, היה בובר, שנעסוק בו בהמשך. מאוטנר בהבדל מהיידיגר הצעיר ממנו, שרק התמוטטות כל האידיאולוגיה הגרמנית, אחרי מלחמת העולם השניה, הובילה אותו לשפה, הבין שהיא גם כלי יצירה.

    אבל מאוטנר בספרו לעיל אמר כמה דברים חשובים נוספים על השפה, דברים שוויטגנשטין אימץ אותם. הוא טען שהשפה הזורמת ומתחדשת כל הזמן, אינה נכנסת לסד של לוגיקה ולא לסד של דקדוק. שוב את הדעות האלו נמצא גם אצל וויגטנשטיין. דברים אלו חשובים, כיוון שכל התיאוריות של נעם חומסקי מבוססים על 'דקדוק מולד'. אבל דעותיו אלו של מאוטנר מנוגדים גם לנסיון היווני, ביחוד של אריסטו, לכפות על השפה 'לוגיקה'. ברור שבשביל היוונים שלא ייחסו לשפה יכולת יצירה, שראו את העולם נצחי תחת חוקים דטרמיניסטיים, חשבו גם את השפה כחלק מחוקים דטרמיניסטיים אלו, לא ראו אותה כבעלת אוטונומיה, שרירותית, דבר המאפשר לה ליצור. הרי אם העולם הוא נצחי, כפי שחשב את זה אריסטו, אין מקום לשפה יוצרת, אין גם מקום לשרירותיות.

   מפליא הדבר שמאוטנר שראה את השרירותיות של השפה, לא הסיק את המסקנות המתבקשות, שתכונה זו של השפה מאפשרת לאדם יצירה באמצעותה. בסופו של דבר אי הסקת מסקנות פרגמטיות כאלו, כפי שהנומינליסטים האנגליים הסיקו, גרם למאוטנר במעגל  מחשבתי לחזור למיסטיקה הגרמנית.

    אם היה היהודי מאוטנר, ששנא את היותו יהודי, מסתמך על מחשבת התנ"ך כמו הנומינליסטים האנגליים, שהסתמכו עליו, היה מבין שכבר במשל 'עץ הדעת" ניתנת לחוה ואדם אוטונומיה כתוצאה מאכלם מפרי העץ, אוטונומיה המאפשרת יצירה. חוה ואדם מבינים את המתת הזו, ובאמת מפרשים את זה שהם בעלי יכולת לברא חיים, לברא חיים לא כדחף כמו אצל החיות, אלא מתוך רצון חופשי. הם גם מבינים שהאוטונומיה, הרצון החופשי שניכסו   לעצמם באוכלם את פרי העץ, מאפשר להם להבדיל בין טוב לרע, מאפשר להם לנכר את עצמם מגופם, ניכור ההופך אותם למודעים לעירומם, הופך אותם למודעים לקיומם, הופך אותם לאנושיים, נבדלים מהחיות בגן העדן, הופך אותם לבעלי יכולת להתבונן על העולם מסביב.

     כאן עלינו להתעכב על הבעיה של יהודים מתבוללים אלו, שלא מצאו את עצמם בעולם  הלותרני כשווים, חיפשו מוצא ממנו. אם כך, מאוטנר מצא מוצא חלקי מהיותו שונה, מצא מה שהלותרנים לא מצאו, לא טענו, שהאדם חושב בשפה, שהוא לא מתוכנת, לא חלק מחוקי הקיום הדטרמיניסטיים, הוא ישות לשונית. למרות שהגיע למסקנה כזו, הוא לא הגיע להבנה מלאה של ההשקפה שרצה לצאת ממנה. אפילו שמאוטנר כינה את עצמו 'נומינליסט', הוא חסר היה הבנת הובס הנומינליסט שהאדם יוצר את מוסדותיו. הובס האנגלי, בהבדל מהיהודי מאוטנר המתבולל, לא סלד מהתנ"ך, ולמד ממנו עקרונות פרגמטיים.

    מאוטנר שסלד מיהדותו, סלד מהמחשבה התנ"כית, דבר שמנע ממנו להגיע להבנה מלאה של תפקיד השפה בעולמו של האדם. הרי רק התנ"ך מכיל את הפילוסופיה הלשונית המלאה, הנומינליסטים האנגליים הבינו את זה, מה שהיהודים המתבוללים לא הבינו.

      מאוטנר, לפי שני המלומדים האלו שמוזכרים לעיל, שכתבו את הביאוגראפיה של גודל, מביאים עוד דבר חשוב שמאוטנר הרגיש. הוא הבין שההשקפה הראליסטית, השקפה הטוענת שלמלים יש עצמאות, היא השקפה כוחנית. ושוב, גם אם מאוטנר הבין את הדבר הוא לא הבין מדוע זה כך. הסיבה שהמחשבה ה'ראליסטית' מובילה תמיד למלחמות אגרסיביות היא, שמחשבה זו לא מכירה בפן הפרגמטי של ההשקפה הנומינליסטית המאמצת את השפה ככלי יצירה. המחשבה הנומינליסטית המבוססת על פילוסופית השפה מאמצת את ה'משא ומתן', שהוא חלק מהשפה. משא ומתן תמיד יכול לפתור סכסוכים, יכול למנע להשתמש בכלי היחיד שנשאר בידי ה'ראליסטים', שלא מאמצים 'משא ומתן', כלי הכח.

     שוב גם אם מאוטנר הבין את הדבר הזה באינטואיציה, שמילים מנותקות מהפן הפרגמטי שלהם, 'משא ומתן', מסוכנות. מאוטנר שחי בין השנים ,1849-1923  באינטואיציה הבין את הסכנה האורבת לו כחלק ממיעוט בחברה שהוא הרגיש בה זרות.

     אומנם אי אפשר להגיד על האידיאולוגיה הלותרנית שהיא היתה 'ראליסטית', אבל בהיותה אורגנית, היא לא אימצה את המשא ומתן הפרגמטי. הלותרנים תמיד סלדו ממשא ומתן, הם סלדו מפוליטיקה מבוססת על משא ומתן.

   מאחר שמאוטנר לא הבין עד הסוף את מהות השפה, בדומה לנומינליסטים האנגליים, לא הבין שהיא כלי יצירה, לכן גם לא הבין שלה פן פרגמטי, פן המאפשר משא ומתן, פתרון לסכסוכים ומניעת אגרסיה כוחנית, הוא לא הצליח לצאת מהסבך שנקלע לתוכו, הוא לא הצליח להשתחרר מהירושה של המחשבה הלותרנית, לבסוף מצא רק פתרון בבריחה למיסטיקה, למיסטיקה של הגרמני מיסטר אקהרד, שחי בימי הביניים.

     בהמשך נראה שוויטגנשטיין שהיה כפילו של מאוטנר, אף הוא כרבו ברח למיסטיקה, למרות שבספריו המאוחרים יותר הוא כבר עמד יותר על מהות השפה, והיה מוכן להצטרף לנומינליסטים האנגליים.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 215 – מפנה ביחס לפילוסופית השפה

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 215 – מפנה ביחס לפילוסופית השפה                         

מעטים נעשו מודעים לעובדה שדווקא היידיגר חולל שינוי ביחס לפילוסופית השפה בהקשר המחשבה הגרמנית. ברור שקשה להתיחס להיידיגר כיוון שהוא בראשית השלטון הנאצי הזדהה אתו, ואף פעם לא היה מוכן להתנצל על כך. אבל תכונה זו של היידיגר לא להתנצל, לא להודות בדברים מסוימים אפיין אותו גם בכך שהוא סטה מהזרם הלותרני האידיאולוגי, מבלי להכריז על כך, מבלי להודות בכך שהוא חולל מפנה, מפנה אפילו לגבי מחשבתו המוקדמת כפי שזה בא לידי ביטוי בספרו 'היות וזמן'. חשוב לציין את העובדות האלו, שחל מפנה במחשבתו של היידיגר שלא מרבים להזכיר אותו.

     הייתי מסכמת את מחשבתו של היידיגר בספרו 'היות וזמן', במשפט שהוא טבע, בריחה מ-das Man, בריחה 'ממאן דהו', התנכרות לזולת שמציינת את המחשבה הגרמנית. אולי בהזדמנות זו אזכיר כאן את הפילוסוף היהודי רוזנצוויג אשר אמר שהמחשבה הגרמנית היא 'סגורה', בעוד שהמחשבה היהודית היא 'פתוחה'. למען נבין מה היתה כוונתו של רוזנצוויג, כוונתו היתה באמת ל'ההתנכרות' הזו של המחשבה הגרמנית, של הגרמנים, לזולת, התרכזותם בפנים שלהם, הרי הם שללו את התפקודים החיצוניים של השפה, המתאפשרים רק על-ידי שיח עם הזולת. הגדרתו של רוזנצוויג את היהדות 'כפתוחה', כוונתו היתה 'השיח' היהודי, שהיה פועל יוצא מהעובדה שיהדות, לפחות בראשיתה אימצה את השפה, שפה האפשרית רק בשיח עם הזולת. רוזנצוויג שהיה בן תקופתו של בובר, וודאי התכוון להעלתו של בובר את ה'שיח' היהודי. בובר שדיבר על 'השיח', לאמיתו של דבר לא הבין לגמרי את פילוסופית השפה, שהיתה תשתית מחשבת התנ"ך, לפחות לא התעכב להסביר אותה, גם אם הוא באינטואיציה העלה את 'השיח', אבל לא טען שהיא תולדה של פילוסופית השפה בתשתית המחשבה התנ"כית. את אותו דבר אפשר גם להגיד על רוזנצוויג שלא הבין שהשיח הוא חלק  ממחשבת התנ"ך, הוא תולדה של פילוסופית השפה התנ"כית. 

     מדוע חשוב לסכם את תקופתו הראשונה של היידיגר 'כהתנכרות' לזולת, הוא כיוון שבסוף ימיו הוא אימץ את השפה, הוא אימץ משוררים יוצרי השפה, יוצרי עולמות באמצעות כלי זה,  והרי השפה אפשרית רק בשיח עם הזולת. אמנם כפי שנראה היידיגר לא כל כך אימץ את ה'שיח' עם הזולת, גם כאשר הוא אימץ את השפה. ושוב יש להניח שהיידיגר הושפע מבובר, מבלי להזכיר את זה, הרי הוא אף פעם לא רצה להודות בכך שהוא הושפע חס וחלילה מיהודים.

     כאן אולי רצוי להזכיר רכילות, את היחסים בין היידיגר וחנה ארנדט, שאחרי המלחמה הוא ביקש ממנה לקדם את תורתו בארה"ב, אבל לא היה מוכן להכיר בתרומתה המחשבתית. בכלל יחסיה של חנה ארנדט עם היידיגר הם סבוכים ותמוהים. אלא אם נבין שהיא היתה חצויה בין יהדותה לבין גרמניותה. אלזה לסקר שילר הגדירה את עצמה בצורה   הטובה ביותר בדרמה שלה, שכנתה אותה 'אני ואני', את היותה חצויה, יהודיה וגרמניה. שתי הדמויות האלו מסמלות את התסבוכת של יהדות גרמניה שלא הצליחו להשתחרר מהירושה הגרמנית.

     בשביל חנה ארנדט היידיגר גם היה מעין דמות אב, כיוון שהתיתמה בגיל צעיר, אביה מת מסיפיליס. חנה ארנדט חבה גם להיידיגר שהוא המליץ עליה לפילוסוף יספרס שאצלו היא סיימה את הדוקטורט שלה. יספרס היה נשוי ליהודיה, בזמן המלחמה מפאת כבודו הנאצים לא נגעו באשתו.

     אבל כפיות הטובה של היידיגר לחנה ארנדט, והתעלמות שלו מתרומתה המחשבתית, יש לייחס לחוסר יכולתו בכלל, או אי רצונו  של היידיגר להיות אסיר תודה למישהו, באותה מדה כמו  חוסר יכולתו להודות בכך שהוא הושפע מבובר או ממחשבה יהודית.                                                                  

   כאן יש לציין שהיידיגר היה קתולי ולא לותרני, דבר זה איפשר לו לחזור לקביעתו של השליח יוחנן 'בראשית היה הדבר'. באימוץ זה של היידיגר את משפט הפתיחה של השליח יוחנן בבשורתו, יש לראות את המפנה שלו מהמחשבה הלותרנית. עלינו לזכור שגיתה  ביצירתו 'פאוסט', שלל את משפט הפתיחה הזה של יוחנן, במקום 'בראשית היה הדבר', הוא טבע ב'ראשית היה המעשה', וכן טבע את המשפט 'בראשית היה הכח'.

  היידיגר העיז לעשות את המפנה הזה רק אחרי מלחמת העולם השניה, אחרי התמוטטות הרייך השלישי. מפליא שאף אחד לא מזכיר את העזתו זו של היידיגר לעשות תפנית במחשבה הגרמנית שהקצינה יותר ויותר, שללה את השפה, אימצה 'כח', אימצה את המעשה המחני שאפיין את הרייך השלישי.

   ברור שמשפטו של השליח יוחנן 'בראשית היה הדבר', או בראשית היתה השפה, אינו זהה עם מה שנאמר בפרק א' של ספר בראשית שאלהים ברא את העולם 'בהגדים', בשפה. בשביל יוחנן שאמנם ניסה לחקות את הנאמר בפרק א' של ספר בראשית, ה'שפה', או ה'דבר', לא היה יותר אמצעי של בריאה כמו בפרק א' של ספר בראשית, אלא אמצעי לגאל את העולם מחוקים על-ידי ישוע. אבל הדורות לא התעמקו במה ששליח זה אומר בפרק א' זה של בשורתו, הם מבינים בקביעה זו כאילו השליח הזה אימץ את השפה.

    לכן אין לצפות מהיידיגר יותר מאשר מהשליח יוחנן בהבנת משמעות 'הדבר', 'השפה'. ובאמת אם אנו קוראים את דבריו של היידיגר בספרו 'הדרך לשפה', אנחנו עדים לכך שהוא אימץ את השפה בצורה סלקטיבית. כמובן שהשפה איננה בשבילו אמצעי מחוקק, הוא מנסה להשתמט מפן זה של השפה, מהפן החמור שלה, לפי דבריו.

     מה משמעות השפה בשביל היידיגר? הדגם הטוב ביותר להבנתו אנו מוצאים באימוץ שלו את השיר של המשורר גאורגה, שיר בשם 'המלה'. גאורגה מתאר בשיר זה איך המלה, השפה, יוצרת את העולם בשביל האדם. בשיר זה גאורגה מיחס למלה את יצירת השיר, יצירה פואטית, לא יצירת העולם. בשלב זה של חייו היידיגר באמת הזדהה עם כמה משוררים, לא רק עם גאורגה, בעיקר עם הולדרלין יותר מאוחר עם טרקל. אבל היידיגר מדבר גם על פנים אחרות של השפה, כך הוא רואה אותה כמקור של 'מיסתור', האדם יכול להתעטף בשפה, במילים, ולהמלט בצורה כזו מהעולם החיצון. אם זו מטרת השפה, הרי בכך יש המשך של רצונו של היידיגר להמלט מהזולת, כמו בספרו 'היות וזמן', השפה במקרה שלו מאפשרת לו את המיסתור, המלטות מהזולת.

     השפה משמשת את היידיגר גם ביצירת עולמות חלופיים. מכל האמור לעיל קשה ליחס להיידיגר הבנה יסודית של השפה, מאחר שהוא נמנע מלאמצה בתפקידיה העיקריים. למרות כל זה יש לראות בדבריו של היידיגר מפנה במחשבה הגרמנית, במחשבה הלותרנית.

     יש להזכיר כאן עוד אמירה של היידיגר שלא מדגישים אותה, כיוון שלא עמדו על המפנה במחשבתו שהוא קובע שניטשה הוא המטפיזיקאי האחרון. אפשר להגיד שהיידיגר באמירה זו נותן גט כריתות למטפיזיקה הגרמנית. את משמעות האמירה הזו יש להבין מתוך כך שהוא הרגיש שהוא חולל מפנה בחזרתו לשפה שאותה ביטלו המטפיזיקאים הלותרניים, שבמקומה אימצו את 'המעשה', את ה'כח'.

  היידיגר רואה גם בשפה כלי 'נכוס'. האדם באמצעות השפה, המלה, מנכס חלקים מהיקום לצרכיו. ברור שהשפה מאפשרת את מחשבתו של האדם על-ידי כך שהיא כולאת נתחים מהעולם החיצון במילים, כך שהאדם יכול להתיחס אליהם. אבל כל הבנתו של היידיגר את כלי השפה היא חלקית, כיוון שהוא לא הבין שהמח הפלאי של האדם יוצר השפה, שאותה הוא מנכס מיסוד האינפורמציה היקומית, ניכס לה גם 'אוטונומיה', רצון חופשי, אוטונומיה המאפשרת את כל הפעולות של השפה.

     הרי היידיגר גם לא מוכן לאמץ את הפן המחוקק של השפה, ושוב, רק פן זה מאפשר לאדם ליצור לעצמו עולם בתוך עולם, עולם לשוני עם אוטונומיה מוגבלת בתוך העולם הדטרמיניסטי, המאפשר לו את היצירה.

       למרות החסרים האלו בהבנתו של היידיגר את השפה, יש לראות אותו מחולל מפנה במחשבה הגרמנית.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 214 שינויים ביחס האדם לנתונים קיומיים

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 214  – שינויים ביחס האדם לנתונים קיומיים

     השבוע הופיע ב-Herald Tribune מאמר של אוליבר זקס, נירולוג יהודי ידוע, שכתב ספרים רבים על נושאים נירולוגיים. בכתבה זו בעתון זה הוא מדבר על יכולת האדם לשנות את מבנה המח שלו גם עם גיל מתקדם. וכך הוא אומר: 'בעוד חלקים מהמח הם מתוכנתים מלדה, אזורים אחרים, באונות הקדמיות, שהם מרכזיים ליכולות אינטלקטואליות כמו שפה וחשיבה… אפשר לתכנת אותם מחדש עם הגיל'. הוא מציע לתרגל את המח כפי שהאדם מתרגל את הגוף.

    מסקנות נירולוגיות חדשות אלו חשובות, כיוון שהן סותרות מסורות פילוסופיות שתמיד ראו כאילו המידע שלנו כולו מולד, שרק צריך לילד אותו. כך חשב סוקראטס, אבל אנו מוצאים דעות כאלו גם אצל פילוסופים של העת החדשה, כמו לייבניץ שחשב שהאדם הוא מונדה, מיקרוקוסמוס, שהמידע שלו מולד, אבל דעות דומות אנו מוצאים גם אצל קאנט, שלא רק חשב שמושגים כמו זמן וחלל הם מולדים, חשב גם שהמוסר האנושי הוא פנימי, ז.א. מולד, יצא בשצף קצף נגד המוסר התנ"כי החיצון, פרי שפה. למען לא נאשים את כל הפילוסופים כבעלי דעות מסוג זה, עלינו להזכיר את לוק, אשר חשב שהילד נולד עם מח כלוח חלק.

    דבריו של לוק הם נכונים רק חלקית, כיוון כפי שראינו את דבריו של אוליבר זקס, המידע של האדם בחלקו מולד, מידע משותף לאדם ולחיה, לכן המח אינו לוח חלק, רק התוספת של המידע המתווסף מהאונות הקדמיות, מקור השפה והאינטלקט, לא קיים עם הלדה, לכן חלק זה של המח הוא לוח חלק, שמתפתח עם השנים, כתוצאה מפעילות האדם. החלק הזה המתפתח כתוצאה פעילות האדם שלא קיים עם לידה, הוא מידע נזיל, לכן האדם במשך חייו יכול לתכנת מחדש חלק זה של המח.

    אם אנו מזכירים את דעותיו של לוק, עלינו לציין בדרך אגב, שהוא הגיע לדעות אלו, השונות מאלו שחשבו שהמידע האנושי הוא מולד, כיוון שהוא הושפע ממחשבת התנ"ך, בדומה להובס, אבל לא הרחיב על כך. למרות שהוא הושפע ממחשבת התנ"ך, אפשר להגיד שהוא לא הבין  את פילוסופית השפה התנ"כית לעומקה, אבל לא כאן המקום להרחיב על כך.

    אני מזכירה כאן את דבריו של אוליבר זקס, כיוון שדעות דומות השמיעו כבר נירולוגים אחרים, כמו נירולוג רוסי יהודי לוריה ותלמידו אלחנן גולדברג, שהצביעו על האונות הקדמיות כמרכז האינטלקט האנושי, אבל הם לא מדברים על היות אונות קדמיות אלו גם מרכז השפה, בדומה לאוליבר זקס.

      למרות שאוליבר זקס ונירולוגים אחרים היום מבינים שהאונות הקדמיות שנוספו לאדם בשלב מאוחר יותר של התפתחותו, הם מרכז האינטלקט ומרכז השפה, הם עדיין לא הגיעו למסקנה כפי שאנו מוצאים במשל 'עץ הדעת', שהאינטלקט, או בשפת משל 'עץ הדעת', 'דעת', הוא ממקור חיצוני. כפי שכבר הזכרנו בשעורים קודמים, יוצרי המשלים הפילוסופיים הלשוניים של התנ"ך עדיין לא ידעו על ה'מח', כמרכז החשיבה, כפי שדורות עד למאה השנייה לספירה, לא ידעו עליו, רק גלן הפילוסוף והרופא במאה השניה הצביע על אבר זה כמרכז החשיבה, למרות כך, גאוני מחברי המשלים האלו הבינו באינטואיציה שהמידע האנושי הוא ממקור חיצוני.

    כפי שכבר הזכרנו בשעורים קודמים המח האנושי הוא 'קולטן', הוא 'מעבדה', קולט את הפוטונים  והופך אותם לראיה, קולט את גלי הקול, הופך אותם לשמיעה, מח פלאי זה קולט את האינפורמציה היקומית, הופך אותה לשפה עם אוטונומיה מוגבלת, המעניקה לאדם את היכולת של 'ניכור', ניכור המאפשר לאדם לשבות, לנכס את העולם החיצון במילים. ניכוס זה של העולם החיצון במילים הוא שורש החשיבה האינטלקטואלית האנושית.

    הנירולוגיה עדיין לא הגיעה למסקנות אלו, למרות שאנו רואים שבצעדים מדודים היא מתקרבת לכך.

    ממסקנות קצרות אלו של אוליבר זקס, שאנו מביאים לעיל, אנו לא רואים שהוא עושה הבדלה בין המידע המולד האנושי המשותף לאדם ולחיה, לבין המידע שהאדם רוכש באמצעות אבר המח עם הרכש החדש, האונות הקדמיות, המכילות קולטנים הקשורים לאינפורמציה היקומית. אוליבר זקס גם לא מסביר מדוע המידע הנרכש על-ידי האונות הקדמיות הוא נזיל, אפשר לתכנת אותו מחדש.

     אוליבר זקס אומר לנו נכון שאנו לא יכולים לשנות את המידע המולד, המתוכנת, אבל אנו יכולים לשנות, לתכנת מחדש את המידע מהאונות הקדמיות או את המידע המגיע אלינו מהאונות הקדמיות. הסיבה שהמידע הזה שאנו רוכשים מהאונות הקדמיות הוא 'נזיל', מתאפשר, כיוון שהמח צייד את השפה עם אוטונומיה מוגבלת. אוטונומיה מוגבלת זו של השפה מאפשרת לנו ליצור על-ידי כלי זה, היא גם מאפשרת לנו את התכנות המחודשת.

     קשה לא לחזור בהקשר זה לגאונות אבות העברים שיצרו 'עולם בתוך עולם', עולם לשוני עם אוטונומיה מוגבלת, אוטונומיה המנתקת עולם לשוני זה מהיקום הדטרמיניסטי, המאפשרת לאדם ליצור, המאפשרת לאדם 'לתכנת את חייו מחדש, אחרי כל כשלון'. כך גיבורי התנ"ך, יוסף, אברהם, איוב הבדיוני התחדשו אחרי כל כשלון. 'עולם נזיל', זה, עולם לשוני, מאפשר לתכנת אותו מחדש. זה הוא  'עולם של עצמות יבשות' של יחזקאל: 'היתה עלי יד יהוה ויוציאני ברוח יהוה ויניחני בתוך הבקעה והיא מלאה עצמות. והעבירני עליהם סביב סביב והנה רבות מאד על פני הבקעה והנה יבשות מאד. ויאמר אלי בן אדם התחיינה העצמות האלה ואמר אדני יהוה אתה ידעת. ויאמר אלי הנבא על העצמות האלה ואמרת אליהם העצמות היבשות שמעו דבר יהוה. כה אמר אדני יהוה לעצמות האלה הנה אני מביא בכם רוח וחייתם…'

     אבות העברים מתוך התבוננות גאונית בעולם האדם, הגיעו למסקנות גאוניות אלו שהעולם האנושי הלשוני הוא נזיל, אפשר לתכנת אותו מחדש. הם האמינו, בהבדל מהאמונות של תרבויות מפותחות, כמו התרבות השומרית שממרכזה 'אור' אברהם יצא,  שהאמינה שאין לשנות גזרות שנגזרו על-ידי האלים. אבות העברים חוללו את המהפכה המחשבתית הגדולה ביותר, ביצרם 'עולם לשוני בתוך העולם הדטרמיניסטי' מבלי לדעת על אבר ה'מח', מבלי לדעת על 'אונות קדמיות', מבלי לדעת את כל הממצאים המדעיים של היום שהחומר הוא 'אנרגיה כלואה באינפורמציה, בשפה', כפי שאפשר לתרגם את הנוסחה המפורסמת של איינשטין, שאנרגיה שווה למסה כפול מהירות האור בריבוע. הם הבינו שהעולם הוא אינפורמציה, הוא שפה, שאלהים ברא אותו ב'הגדים', בשפה, הבנה שהיום מדענים בצעדים מדודים מגיעים אליהם.

     נשאלת השאלה מדוע אבות העברים לא הנחילו את גאונותם לצאצאיהם, ליהודים ששכחו את הירושה המחשבתית שלהם? יהודים שהשתעבדו להשקפות פילוסופיות קוטביות. שאלות אלו מתעוררות נוכח האידיאולוגיה הגרמנית שיהודים השתעבדו לה, שעדיין משועבדים לה.         

    עם כל המידע שהנירולוגיה בצעדים מדודים מספקת לנו על המח הפלאי שלנו, האדם עם כל יכולתיו הוא חלק מחוקי הבריאה, חוקים המקציבים לכל הישויות משך מוגבל, הרי הבריאה אפשרית רק אם הישויות קצובות.

     המידע החדש לא יכול לשחרר את האדם מחוקי הבריאה, אבל הוא יכול ללמד את האדם לא להשתעבד לאלו המתכחשים ליתרונות שהקיום, האבולוציה העניקו לאדם, ליצור בגבולות שהוקצבו לאדם חיים תקינים.

    גיתה שרצה ליצור דרמה דומה לדרמת איוב, נכשל לכל אורך דרכו. הוא לא הבין את המסר הגאוני של דרמת איוב שבו יש השלמה עם חוקי הקיום, חוקים המקציבים לאדם משך מוגבל, חוקים לעתים שרירותיים, אבל המסר של יצירה זו היא שעל האדם להתחדש, שעולמו בגבולות הוא נזיל, נתון לשינוי. איוב מתכנת את חייו מחודש, זוכה לאריכות חיים. איוב לא ממלט את נפשו בדומה לפאוסט לעולם בדיוני של נשים מיטיבות, הוא מסתפק בחיים בעולם הנגלה, עם יתרונותיו, יתרונות שהוענקו לאדם, היכול להתחדש, היכול לשפר את תנאי חייו.  

 

 

 

 

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 213 – שינויים ביחס לנתונים קיומיים

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 213 – שינויים ביחס האדם לנתונים קיומיים

העולם המערבי לא היה מודע להשפעת שלילת עיקרון 'רצון חופשי' על-ידי לותר, על התפתחות החברה הגרמנית. השפעת שלילת תפקוד השפה על-ידי לותר באה לידי ביטוי כמאתים שנה אחרי הרפורמציה, ביצירתו של גיתה, בדרמה שלו 'פאוסט'. לותר שבספרו המפורסם  'העדר רצון חופשי', אמנם המליך את השטן כהנסיך על עולם הנגלה, הוא לא יצר קוסמולוגיה ראויה, את המשימה הזו השלים גיתה ביצירתו 'פאוסט'. יצירה זו היא למעשה דרמתיזציה  של תיאולוגית לותר. מה שלותר החסיר גיתה השלים.

   לפני שנפרט על הקוסמולוגיה החדשה שאותה יצר גיתה בדרמה זו, נקדים להתיחס להשפעת עיקרון 'העדר רצון חופשי' על  התנהגות הגיבור 'פאוסט'. פאוסט הכורת ברית עם מפיסטו, השטן, שאותו המליך לותר, בהמשך נעשה מריונטה של אלוהות זו, מפיסטו. לא שמו לב לכך שלמעשה פאוסט מאבד את העצמאות שלו, הרי הוא מחוסר 'רצון חופשי', המעניק לאדם אוטונומיה מסוימת איך לפעול.

    עוד לפני כריתת הברית של פאוסט עם מפיסטו, הוא מעיין בברית החדשה, בבשורתו של יוחנן, מבין באינטואיציה מה שלותר לא הבין, ששלילת 'רצון חופשי', פירושה שלילת אמצעי השפה. הרי אם שוללים 'רצון  חופשי', משתקים את פעילות השפה. לכן פאוסט הקורא  את הפרק הראשון של בשורת יוחנן 'בראשית היה הדבר', שולל פסוק זה, במקומו הוא מעמיד את העיקרון, שבראשית היה ה'מעשה', ה'מעשה הכוחני'. ברור ש'מעשה כוחני' הוא אמצעי של החיות מחוסרות השפה. 'מעשה כוחני', הוא דחף, הוא לא מונחה על-ידי האלגוריתם הלשוני המעניק לאדם אוטונומיה מוגבלת של חופש פעולה. החיה פועלת בצורה מכנית, ואנו עדים לכך שגם גיבורו של גיתה בדרמה זו, פועל בהמשך בצורה מכנית.

     אבל כאשר פאוסט כרת ברית עם מפיסטו, הוא רצה להשיג יתרונות שהשפה ככלי שוללת, שוללת למען שהאדם יוכל לחיות בחברה אנושית, יוכל ליצור בצורה מבוקרת. פאוסט רוצה בפעילות ללא הגבלה. אבל פעילות כזו היא בלתי אפשרית לפי חוקי הקיום, וודאי לא לפי חוקי כלי השפה. מכאן פאוסט למען להשיג את משאלותיו פועל לפי תכתיביו המאגיים של מפיסטו, הוא למעשה מופעל על-ידו. במציאות השגים אלו של פאוסט הם ווירטואליים, לא ממשיים, הם השגים מאגיים, שאין להם ממשות. כך השגו של פאוסט באהבה, כאשר הוא מקושר עם מרגריטה, אהבתם נגמרת בצורה טראגית לגיבורת האהבה זו. מרגריטה רוצחת את הולד שנולד לה מקשר אהבה זו. פאוסט  ממלט את עצמו מתוצאות מעשיו באמצעות המאגיה של מפיסטו.

     טרם נפרט את כל מעשיו של פאוסט בהמשך הדרמה , שכולם מופעלים על-ידי המאגיה של מפיסטו, שוב נקדים ונצביע על כך, שהדגם של פאוסט שנעשה מריונטה של מפיסטו, גיבור שאיבד את האוטונומיה שהשפה מעניקה לאדם, נעשה דגם גרמניה, כאשר דרמה זו של גיתה אומצה כהדרמה הלאומית הגרמנית. לכן לא יפלא שפושעי המלחמה של הרייך השלישי כל הזמן טענו להגנתם שהם מלאו פקודות. העם הגרמני, הלותרנים, כתוצאה מהזדהותם עם פאוסט, היו זקוקים לדמות שתמלא את תפקיד מפיסטו, שתוביל אותם במעשיהם. דמות כזו התגלמה בהיטלר. פושעי המלחמה שנשלל מהם 'רצון חופשי', על-ידי יוצר ה'מח-הקיבוצי' הלותרני, 'מח קיבוצי', שקיבל את גלומו המושלם בדרמה של גיתה, פאוסט, פעלו רק כמריונטות של מנהיג שגילם את מפיסטו, היטלר.

     כל אלו שתמהו שאדם דימוני כמו היטלר יכול היה להפעיל עם שלם למעשים כוחניים  הרסניים, שבסופו של דבר הובילו למפלה הגדולה של הרייך השלישי, לא התעמקו בתיאולוגיה של  לותר, תיאולוגיה שהמליכה את השטן כהנסיך העולם נגלה, ששללה 'רצון חופשי' מהעם הגרמני.

      למרות שהגרמנים טענו כל הזמן שהם ממשיכי התרבות היוונית הקלאסית, פרשו תרבות זו בצורה מעוותת. קודם נגיד, שהיוונים אף פעם לא היו מציגים את עצמם בדמות שלילית כמו פאוסט. בכלל אנו לא מוצאים בהיטסטוריה האנושית דמות תרבותית שלילית בדומה לפאוסט. בטראגדיות היווניות הגיבורים הם ישויות מוסריות המנסות להלחם בגזרות הגרל העיוור. ברור שפרומתיאוס בטראגדיה של איסכילוס, הוא דמות חיובית, המנסה להלחם בשרירות חוקי הגורל. הדמויות של הטראגדיות כולן מנסות להלחם בחוקי הגורל, רואים את עצמם עולים מבחינה מוסרית על האלים השרירותיים, על חוקי הגורל השרירותיים. הסבריו של ניטשה בספרו 'הולדת הטראגדיה', על משמעות הטראגדיות הם לגמרי מוטעים. היוונים הכירו את מושג ה'הובריס', מושג מנוגד לגמרי להשתוללות הכוחנית הגרמנית. היוונים וודאי לא היו יוצרים דמות כמו 'פאסוט', דמות כוחנית משוללת כל מעצורים.

    אמנם היוונים לא הכירו את מושג 'רצון חופשי', לא היו זקוקים לו, הרי הם האמינו בעולם נצחי, עולם שלא נברא בדומה לעולם בפרק א' של ספר בראשית, הם גם האמינו שהאלים שוללים יצירה אנושית, רואים ביצירה פריבילגיה בלעדית שלהם, בכל זאת היוונים  פעלו, האמינו שהשתוללות אנושית היא הובריס שמביא למפלת גיבור שאינו מכיר בגבולות.

     השתלטות מיתוס פאוסט גרם לעיוורון גמור של הפאוסטים ברייך השלישי. הם חיקו גיבור זה בכל מעשיו. הרי בחלק השני של הדרמה, פאוסט באמצעות המאגיה של מפיסטו

מנצח את אויבי הקיסר, ותמורת מעשיו מקבל ממנו חלקת אדמה שהוא מתעתד לשחרר מגלי הים. בהמשך כל מעשיו של פאוסט המונהג על-ידי מפיסטו הם הזויים. הוא נסוג לעולם העבר, עבר שהוא כולו קפוא, שם הוא פוגש את הגיבורים של האתמול, אפילו את הלנה שבגינה פרצה מלחמת טרויה, אבל גם גיבורה זו נמוגה כאשר פאוסט רוצה לנגע בה.

    החלק המהותי ביותר של דרמה זו היא פעילותו של פאוסט על חלקת האדמה שהוא רכש מידי הקיסר, אחר שהוא חזר לעולם הנגלה. אפשר היה לחשוב שפאוסט הפועל לפי משאלותיו ללא הגבלות הוא מאושר, אבל לא כך. פאוסט ששלל את השפה, כלי המעניק לאדם את תחושותיו, פועל בצורה לגמרי מכנית כמריונטה של מפיסטו. בממלכה זו של פאוסט כל השותפים נעשים עבדים בידי פאוסט, כך שאין לו שיח ושיג עם אף אחד, מחוץ עם מפעילו מפיסטו. אחרון זה למרות כל פעולותיו המאגיות אינו חוסך מגיבורו להזדקן, והרי פאוסט רצה בנעורים נצחיים. מפיסטו גם לא חוסך מגיבורו להתעוור ולחכות למוות. גיבורינו פאוסט בסופו של דבר מתחכם למפעילו  שמשכן את נפשו לו תמורת מענקיו, הוא ממלט את עצמו לעולמן של הנשים המיטיבות. גאולה זו היא בהתאם לתיאולוגית לותר, כפי שראינו שנפשו של הנוצרי לא נכתמת ממעשיו והיא נגאלת.

     ובכן לא יפלא שאייכמן אזרח בממלכת מפיסטו, היטלר, אף הוא היה בטוח שנפשו תגאל. למען להבין את רוח הרייך השלישי, אנו צריכים לחזור לפרולוג של היצירה פאוסט. בפרולוג זה, שנכתב שנים אחרי שגיתה כתב את החלק הראשון של דרמה זו, פרולוג  שרוצה להדמות לפרולוג של איוב, אנו פוגשים אלוהות רפה, שהבן האהוב  שלה הוא מפיסטו. אין זכר יותר לישוע. גיתה הסיק את המסקנות מתיאולוגית לותר שלמעשה שלל את קיומו, אימץ  את יריבו השטן. אמנם לותר אף פעם לא היה מודה בכך, אבל ברגע שהוא המליך את השטן על העולם הנגלה הוא ייתר את קיום ישוע.

  אם השטן ביצירת איוב הוא מתווך זוטר, כאן ביצירתו של גיתה הוא הופך לבן האהוב של אלוהים, הוא מחליף את ישוע. כבר מפרולוג זה היו צריכים להבין שהעולם שאותו יוצר גיתה הוא עולם שטני, עולם מופעל על-ידי מאגיה, עולם אנושי מחוסר 'רצון חופשי', עולם אנושי מחוסר מוסר. ושוב רק מי שמכיר את האידיאולוגיה הגרמנית שהתפתחה על בסיס התיאולוגיה של לותר, יודע שאפילו קאנט הצדקן, שיהודים העריצו אותו ומעריצים אותו עד היום הזה, רצה במוסר 'פנימי', והרי מוסר דטרמיניניסטי פנימי כזה משותף לאדם ולחיה. קאנט שלל את המוסר החיצוני של התנ"ך, לא הבין שמוסר אנושי הוא תוצר השפה. אם קאנט לא הבין, מה נלין על גיתה, מה נלין על ניטשה שהעיקרון שלו היה 'רצון לכח'. המחשבה הגרמנית כולה היתה תולדה של שלילת רצון חופשי, פירוש הדבר השתקת פעילות השפה, כלי היוצר את המוסר האנושי.

    הבעיה היא שגם כאשר האדם מתכחש לשפה הוא נשאר ישות לשונית, אלא שאי הבנת מהות השפה ותפקידה ביצירת עולמו של האדם יוצר עיוותים נוראים המשבשים את עולמו של האדם. במקרה של אי הבנת מהות השפה שתפקידה לשפר את עולמו של האדם, היא מעצימה את הכוחנות האנושית, כך שאם כוחנות כאמצעי בידי החיה מוגבלת, בידי האדם היא נעשית בלתי מוגבלת, הרסנית לגמרי, במקרה כזה האדם הופך לפאוסט המהרס.