אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 213 – שינויים ביחס לנתונים קיומיים

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 213 – שינויים ביחס האדם לנתונים קיומיים

העולם המערבי לא היה מודע להשפעת שלילת עיקרון 'רצון חופשי' על-ידי לותר, על התפתחות החברה הגרמנית. השפעת שלילת תפקוד השפה על-ידי לותר באה לידי ביטוי כמאתים שנה אחרי הרפורמציה, ביצירתו של גיתה, בדרמה שלו 'פאוסט'. לותר שבספרו המפורסם  'העדר רצון חופשי', אמנם המליך את השטן כהנסיך על עולם הנגלה, הוא לא יצר קוסמולוגיה ראויה, את המשימה הזו השלים גיתה ביצירתו 'פאוסט'. יצירה זו היא למעשה דרמתיזציה  של תיאולוגית לותר. מה שלותר החסיר גיתה השלים.

   לפני שנפרט על הקוסמולוגיה החדשה שאותה יצר גיתה בדרמה זו, נקדים להתיחס להשפעת עיקרון 'העדר רצון חופשי' על  התנהגות הגיבור 'פאוסט'. פאוסט הכורת ברית עם מפיסטו, השטן, שאותו המליך לותר, בהמשך נעשה מריונטה של אלוהות זו, מפיסטו. לא שמו לב לכך שלמעשה פאוסט מאבד את העצמאות שלו, הרי הוא מחוסר 'רצון חופשי', המעניק לאדם אוטונומיה מסוימת איך לפעול.

    עוד לפני כריתת הברית של פאוסט עם מפיסטו, הוא מעיין בברית החדשה, בבשורתו של יוחנן, מבין באינטואיציה מה שלותר לא הבין, ששלילת 'רצון חופשי', פירושה שלילת אמצעי השפה. הרי אם שוללים 'רצון  חופשי', משתקים את פעילות השפה. לכן פאוסט הקורא  את הפרק הראשון של בשורת יוחנן 'בראשית היה הדבר', שולל פסוק זה, במקומו הוא מעמיד את העיקרון, שבראשית היה ה'מעשה', ה'מעשה הכוחני'. ברור ש'מעשה כוחני' הוא אמצעי של החיות מחוסרות השפה. 'מעשה כוחני', הוא דחף, הוא לא מונחה על-ידי האלגוריתם הלשוני המעניק לאדם אוטונומיה מוגבלת של חופש פעולה. החיה פועלת בצורה מכנית, ואנו עדים לכך שגם גיבורו של גיתה בדרמה זו, פועל בהמשך בצורה מכנית.

     אבל כאשר פאוסט כרת ברית עם מפיסטו, הוא רצה להשיג יתרונות שהשפה ככלי שוללת, שוללת למען שהאדם יוכל לחיות בחברה אנושית, יוכל ליצור בצורה מבוקרת. פאוסט רוצה בפעילות ללא הגבלה. אבל פעילות כזו היא בלתי אפשרית לפי חוקי הקיום, וודאי לא לפי חוקי כלי השפה. מכאן פאוסט למען להשיג את משאלותיו פועל לפי תכתיביו המאגיים של מפיסטו, הוא למעשה מופעל על-ידו. במציאות השגים אלו של פאוסט הם ווירטואליים, לא ממשיים, הם השגים מאגיים, שאין להם ממשות. כך השגו של פאוסט באהבה, כאשר הוא מקושר עם מרגריטה, אהבתם נגמרת בצורה טראגית לגיבורת האהבה זו. מרגריטה רוצחת את הולד שנולד לה מקשר אהבה זו. פאוסט  ממלט את עצמו מתוצאות מעשיו באמצעות המאגיה של מפיסטו.

     טרם נפרט את כל מעשיו של פאוסט בהמשך הדרמה , שכולם מופעלים על-ידי המאגיה של מפיסטו, שוב נקדים ונצביע על כך, שהדגם של פאוסט שנעשה מריונטה של מפיסטו, גיבור שאיבד את האוטונומיה שהשפה מעניקה לאדם, נעשה דגם גרמניה, כאשר דרמה זו של גיתה אומצה כהדרמה הלאומית הגרמנית. לכן לא יפלא שפושעי המלחמה של הרייך השלישי כל הזמן טענו להגנתם שהם מלאו פקודות. העם הגרמני, הלותרנים, כתוצאה מהזדהותם עם פאוסט, היו זקוקים לדמות שתמלא את תפקיד מפיסטו, שתוביל אותם במעשיהם. דמות כזו התגלמה בהיטלר. פושעי המלחמה שנשלל מהם 'רצון חופשי', על-ידי יוצר ה'מח-הקיבוצי' הלותרני, 'מח קיבוצי', שקיבל את גלומו המושלם בדרמה של גיתה, פאוסט, פעלו רק כמריונטות של מנהיג שגילם את מפיסטו, היטלר.

     כל אלו שתמהו שאדם דימוני כמו היטלר יכול היה להפעיל עם שלם למעשים כוחניים  הרסניים, שבסופו של דבר הובילו למפלה הגדולה של הרייך השלישי, לא התעמקו בתיאולוגיה של  לותר, תיאולוגיה שהמליכה את השטן כהנסיך העולם נגלה, ששללה 'רצון חופשי' מהעם הגרמני.

      למרות שהגרמנים טענו כל הזמן שהם ממשיכי התרבות היוונית הקלאסית, פרשו תרבות זו בצורה מעוותת. קודם נגיד, שהיוונים אף פעם לא היו מציגים את עצמם בדמות שלילית כמו פאוסט. בכלל אנו לא מוצאים בהיטסטוריה האנושית דמות תרבותית שלילית בדומה לפאוסט. בטראגדיות היווניות הגיבורים הם ישויות מוסריות המנסות להלחם בגזרות הגרל העיוור. ברור שפרומתיאוס בטראגדיה של איסכילוס, הוא דמות חיובית, המנסה להלחם בשרירות חוקי הגורל. הדמויות של הטראגדיות כולן מנסות להלחם בחוקי הגורל, רואים את עצמם עולים מבחינה מוסרית על האלים השרירותיים, על חוקי הגורל השרירותיים. הסבריו של ניטשה בספרו 'הולדת הטראגדיה', על משמעות הטראגדיות הם לגמרי מוטעים. היוונים הכירו את מושג ה'הובריס', מושג מנוגד לגמרי להשתוללות הכוחנית הגרמנית. היוונים וודאי לא היו יוצרים דמות כמו 'פאסוט', דמות כוחנית משוללת כל מעצורים.

    אמנם היוונים לא הכירו את מושג 'רצון חופשי', לא היו זקוקים לו, הרי הם האמינו בעולם נצחי, עולם שלא נברא בדומה לעולם בפרק א' של ספר בראשית, הם גם האמינו שהאלים שוללים יצירה אנושית, רואים ביצירה פריבילגיה בלעדית שלהם, בכל זאת היוונים  פעלו, האמינו שהשתוללות אנושית היא הובריס שמביא למפלת גיבור שאינו מכיר בגבולות.

     השתלטות מיתוס פאוסט גרם לעיוורון גמור של הפאוסטים ברייך השלישי. הם חיקו גיבור זה בכל מעשיו. הרי בחלק השני של הדרמה, פאוסט באמצעות המאגיה של מפיסטו

מנצח את אויבי הקיסר, ותמורת מעשיו מקבל ממנו חלקת אדמה שהוא מתעתד לשחרר מגלי הים. בהמשך כל מעשיו של פאוסט המונהג על-ידי מפיסטו הם הזויים. הוא נסוג לעולם העבר, עבר שהוא כולו קפוא, שם הוא פוגש את הגיבורים של האתמול, אפילו את הלנה שבגינה פרצה מלחמת טרויה, אבל גם גיבורה זו נמוגה כאשר פאוסט רוצה לנגע בה.

    החלק המהותי ביותר של דרמה זו היא פעילותו של פאוסט על חלקת האדמה שהוא רכש מידי הקיסר, אחר שהוא חזר לעולם הנגלה. אפשר היה לחשוב שפאוסט הפועל לפי משאלותיו ללא הגבלות הוא מאושר, אבל לא כך. פאוסט ששלל את השפה, כלי המעניק לאדם את תחושותיו, פועל בצורה לגמרי מכנית כמריונטה של מפיסטו. בממלכה זו של פאוסט כל השותפים נעשים עבדים בידי פאוסט, כך שאין לו שיח ושיג עם אף אחד, מחוץ עם מפעילו מפיסטו. אחרון זה למרות כל פעולותיו המאגיות אינו חוסך מגיבורו להזדקן, והרי פאוסט רצה בנעורים נצחיים. מפיסטו גם לא חוסך מגיבורו להתעוור ולחכות למוות. גיבורינו פאוסט בסופו של דבר מתחכם למפעילו  שמשכן את נפשו לו תמורת מענקיו, הוא ממלט את עצמו לעולמן של הנשים המיטיבות. גאולה זו היא בהתאם לתיאולוגית לותר, כפי שראינו שנפשו של הנוצרי לא נכתמת ממעשיו והיא נגאלת.

     ובכן לא יפלא שאייכמן אזרח בממלכת מפיסטו, היטלר, אף הוא היה בטוח שנפשו תגאל. למען להבין את רוח הרייך השלישי, אנו צריכים לחזור לפרולוג של היצירה פאוסט. בפרולוג זה, שנכתב שנים אחרי שגיתה כתב את החלק הראשון של דרמה זו, פרולוג  שרוצה להדמות לפרולוג של איוב, אנו פוגשים אלוהות רפה, שהבן האהוב  שלה הוא מפיסטו. אין זכר יותר לישוע. גיתה הסיק את המסקנות מתיאולוגית לותר שלמעשה שלל את קיומו, אימץ  את יריבו השטן. אמנם לותר אף פעם לא היה מודה בכך, אבל ברגע שהוא המליך את השטן על העולם הנגלה הוא ייתר את קיום ישוע.

  אם השטן ביצירת איוב הוא מתווך זוטר, כאן ביצירתו של גיתה הוא הופך לבן האהוב של אלוהים, הוא מחליף את ישוע. כבר מפרולוג זה היו צריכים להבין שהעולם שאותו יוצר גיתה הוא עולם שטני, עולם מופעל על-ידי מאגיה, עולם אנושי מחוסר 'רצון חופשי', עולם אנושי מחוסר מוסר. ושוב רק מי שמכיר את האידיאולוגיה הגרמנית שהתפתחה על בסיס התיאולוגיה של לותר, יודע שאפילו קאנט הצדקן, שיהודים העריצו אותו ומעריצים אותו עד היום הזה, רצה במוסר 'פנימי', והרי מוסר דטרמיניניסטי פנימי כזה משותף לאדם ולחיה. קאנט שלל את המוסר החיצוני של התנ"ך, לא הבין שמוסר אנושי הוא תוצר השפה. אם קאנט לא הבין, מה נלין על גיתה, מה נלין על ניטשה שהעיקרון שלו היה 'רצון לכח'. המחשבה הגרמנית כולה היתה תולדה של שלילת רצון חופשי, פירוש הדבר השתקת פעילות השפה, כלי היוצר את המוסר האנושי.

    הבעיה היא שגם כאשר האדם מתכחש לשפה הוא נשאר ישות לשונית, אלא שאי הבנת מהות השפה ותפקידה ביצירת עולמו של האדם יוצר עיוותים נוראים המשבשים את עולמו של האדם. במקרה של אי הבנת מהות השפה שתפקידה לשפר את עולמו של האדם, היא מעצימה את הכוחנות האנושית, כך שאם כוחנות כאמצעי בידי החיה מוגבלת, בידי האדם היא נעשית בלתי מוגבלת, הרסנית לגמרי, במקרה כזה האדם הופך לפאוסט המהרס.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: