אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 216- מפנה ביחס לפילוסופית השפה

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 216 – מפנה ביחס לפילוסופית השפה.

המפנה של היידיגר לכוון פילוסופית השפה היה מאוחר יותר מאשר מפנה דומה אצל כמה הוגים יהודיים, כמו בובר, מאוטנר,וויטגנשטיין, אחרון זה רק  אבותיו היו ממוצא יהודי. אבל הוגים יהודיים אלו הבינו את פילוסופית השפה עוד פחות מהיידיגר, אולי כיוון שהוא כבר עמד על כתפיהם. אבל גם הוא לא הגיע לדרגת הבנה כפי שאנו מוצאים במשלים הפילוסופיים הלשוניים של התנ"ך, וגם לא כמו הנומינליסט הובס.

     אנחנו בהמשך נעסוק גם בנעם חומסקי, ונראה על בסיס קודמיו, שקיימת אצלו אפילו נסיגה בחזרה להשקפה הלותרנית, כפי שאנו מוצאים אותה אצל הרדר. הוגה דעות לותרני זה ראה את השפה כאורגנית, חומסקי חוזר על עקרונותיו.

     אבל בין אלו שמינינו אותם לעיל, ברצוני להתחיל עם מאוטנר, שכמו אחרים לא ידעתי על קיומו, עד אשר במקרה מביאוגראפיה על המתמטיקאי גודל, ביאוגראפיה שנכתבה על-ידי שני מלומדים בשם":John Casti & Werner DePauli , קראתי שוויטגנשטיין בעצם לקח את רוב התיאוריות שלו ממאוטנר, שפרסם בשנת 1901 ספר בשם:Beitrage zu einer Kritik der Sprache- Von Fritz Mautner . ספר זה הוא ספר רב מדות, כולל 2000 עמודים, בהבדל מדבריו הקצרים של וויטגנשטין, שחלק מחבריו באו לידינו מהרצאות שהוא נשא וסוכמו על-ידי תלמידיו בספרים הנקראים:'ספרים בכחול וחום' 

     ובכן מי היה 'מאוטנר? בחפושי אחריו, התברר לי שדוקא באוניברסיטה העברית ידעו  עליו. הרי בין המורים הראשונים לפילוסופיה בה, היה הוגו ברגמן, יליד פראג,  חברו של קפקא, והוא הכיר את כתביו של מאוטנר, כתב עליו ערך באנציקלופדיה העברית. תלמידו. של ברגמן, גרשון ווילר כתב עליו ספר בשם: 'הביקורת הלשונית של מאוטנר', ספר שהיה סכום הדוקטורט שלו, שאותו עשה בקמבריג'. למרות ספר זה של גרשון ווילר, מאוטנר לא הפך להוגה מוכר.

      מי שיתאזר באורך רוח ויקרא ספר רב עמודים זה של מאוטנר, יווכח שהוגה זה מרבה  בדברת, דברים שאפשר להגיד אותם בקיצור רב, דבר שאותו עשה וויטגנשטיין שהסתמך עליו. מאוטנר מכנה את עצמו נומינליסט, נראה בהמשך שהוא היה נומינליסט חלקי בלבד.  הוא טוען, דבר שכבר הובס טען לפניו שהאדם חושב בשפה. הובס טען דברים אלו בוויכוח שלו עם דקרט, שחשב ששפה אינה הכרחית למחשבה אנושית.       

   הובס הנומינליסט הבין הרבה יותר מאשר מאוטנר המאוחר יותר, כיוון שהוא הסתמך על התנ"ך, ולמרות שהבין רק חלקית את הפילוסופיה הלשונית, הכלולה במשלים הפילוסופיים הלשוניים של התנ"ך, הבין שנוסף לכך שהאדם חושב בשפה, הוא גם בעל יכולת של יצירה באמצעות כלי זה. הובס שלא הרחיב על כך, נתן דגם ליצירה לשונית כזו ביצירתו 'הלוויתן', המדינה שהוא מציע הנה פרי אמנה, מדינה לא אורגנית, מדינה מבוססת על הסכם לשוני, לא דומה למדינה כפי שאנו מוצאים אצל אפלטון, שיצר דגם של מדינה אורגנית, בספרו 'המדינה'.

   מאוטנר היהודי שהיה בעל שנאה עצמית יהודית, כמובן לא הסתמך על התנ"ך, כפי שגם היהודים האחרים, כמו וויטגנשטין ואפילו נעם חומסקי לא הסתמכו עליו. היחידי בין הוגים יהודיים אלו שהסתמך על התנ"ך, לפחות בבואו להעלות את 'השיח' היהודי, היה בובר, שנעסוק בו בהמשך. מאוטנר בהבדל מהיידיגר הצעיר ממנו, שרק התמוטטות כל האידיאולוגיה הגרמנית, אחרי מלחמת העולם השניה, הובילה אותו לשפה, הבין שהיא גם כלי יצירה.

    אבל מאוטנר בספרו לעיל אמר כמה דברים חשובים נוספים על השפה, דברים שוויטגנשטין אימץ אותם. הוא טען שהשפה הזורמת ומתחדשת כל הזמן, אינה נכנסת לסד של לוגיקה ולא לסד של דקדוק. שוב את הדעות האלו נמצא גם אצל וויגטנשטיין. דברים אלו חשובים, כיוון שכל התיאוריות של נעם חומסקי מבוססים על 'דקדוק מולד'. אבל דעותיו אלו של מאוטנר מנוגדים גם לנסיון היווני, ביחוד של אריסטו, לכפות על השפה 'לוגיקה'. ברור שבשביל היוונים שלא ייחסו לשפה יכולת יצירה, שראו את העולם נצחי תחת חוקים דטרמיניסטיים, חשבו גם את השפה כחלק מחוקים דטרמיניסטיים אלו, לא ראו אותה כבעלת אוטונומיה, שרירותית, דבר המאפשר לה ליצור. הרי אם העולם הוא נצחי, כפי שחשב את זה אריסטו, אין מקום לשפה יוצרת, אין גם מקום לשרירותיות.

   מפליא הדבר שמאוטנר שראה את השרירותיות של השפה, לא הסיק את המסקנות המתבקשות, שתכונה זו של השפה מאפשרת לאדם יצירה באמצעותה. בסופו של דבר אי הסקת מסקנות פרגמטיות כאלו, כפי שהנומינליסטים האנגליים הסיקו, גרם למאוטנר במעגל  מחשבתי לחזור למיסטיקה הגרמנית.

    אם היה היהודי מאוטנר, ששנא את היותו יהודי, מסתמך על מחשבת התנ"ך כמו הנומינליסטים האנגליים, שהסתמכו עליו, היה מבין שכבר במשל 'עץ הדעת" ניתנת לחוה ואדם אוטונומיה כתוצאה מאכלם מפרי העץ, אוטונומיה המאפשרת יצירה. חוה ואדם מבינים את המתת הזו, ובאמת מפרשים את זה שהם בעלי יכולת לברא חיים, לברא חיים לא כדחף כמו אצל החיות, אלא מתוך רצון חופשי. הם גם מבינים שהאוטונומיה, הרצון החופשי שניכסו   לעצמם באוכלם את פרי העץ, מאפשר להם להבדיל בין טוב לרע, מאפשר להם לנכר את עצמם מגופם, ניכור ההופך אותם למודעים לעירומם, הופך אותם למודעים לקיומם, הופך אותם לאנושיים, נבדלים מהחיות בגן העדן, הופך אותם לבעלי יכולת להתבונן על העולם מסביב.

     כאן עלינו להתעכב על הבעיה של יהודים מתבוללים אלו, שלא מצאו את עצמם בעולם  הלותרני כשווים, חיפשו מוצא ממנו. אם כך, מאוטנר מצא מוצא חלקי מהיותו שונה, מצא מה שהלותרנים לא מצאו, לא טענו, שהאדם חושב בשפה, שהוא לא מתוכנת, לא חלק מחוקי הקיום הדטרמיניסטיים, הוא ישות לשונית. למרות שהגיע למסקנה כזו, הוא לא הגיע להבנה מלאה של ההשקפה שרצה לצאת ממנה. אפילו שמאוטנר כינה את עצמו 'נומינליסט', הוא חסר היה הבנת הובס הנומינליסט שהאדם יוצר את מוסדותיו. הובס האנגלי, בהבדל מהיהודי מאוטנר המתבולל, לא סלד מהתנ"ך, ולמד ממנו עקרונות פרגמטיים.

    מאוטנר שסלד מיהדותו, סלד מהמחשבה התנ"כית, דבר שמנע ממנו להגיע להבנה מלאה של תפקיד השפה בעולמו של האדם. הרי רק התנ"ך מכיל את הפילוסופיה הלשונית המלאה, הנומינליסטים האנגליים הבינו את זה, מה שהיהודים המתבוללים לא הבינו.

      מאוטנר, לפי שני המלומדים האלו שמוזכרים לעיל, שכתבו את הביאוגראפיה של גודל, מביאים עוד דבר חשוב שמאוטנר הרגיש. הוא הבין שההשקפה הראליסטית, השקפה הטוענת שלמלים יש עצמאות, היא השקפה כוחנית. ושוב, גם אם מאוטנר הבין את הדבר הוא לא הבין מדוע זה כך. הסיבה שהמחשבה ה'ראליסטית' מובילה תמיד למלחמות אגרסיביות היא, שמחשבה זו לא מכירה בפן הפרגמטי של ההשקפה הנומינליסטית המאמצת את השפה ככלי יצירה. המחשבה הנומינליסטית המבוססת על פילוסופית השפה מאמצת את ה'משא ומתן', שהוא חלק מהשפה. משא ומתן תמיד יכול לפתור סכסוכים, יכול למנע להשתמש בכלי היחיד שנשאר בידי ה'ראליסטים', שלא מאמצים 'משא ומתן', כלי הכח.

     שוב גם אם מאוטנר הבין את הדבר הזה באינטואיציה, שמילים מנותקות מהפן הפרגמטי שלהם, 'משא ומתן', מסוכנות. מאוטנר שחי בין השנים ,1849-1923  באינטואיציה הבין את הסכנה האורבת לו כחלק ממיעוט בחברה שהוא הרגיש בה זרות.

     אומנם אי אפשר להגיד על האידיאולוגיה הלותרנית שהיא היתה 'ראליסטית', אבל בהיותה אורגנית, היא לא אימצה את המשא ומתן הפרגמטי. הלותרנים תמיד סלדו ממשא ומתן, הם סלדו מפוליטיקה מבוססת על משא ומתן.

   מאחר שמאוטנר לא הבין עד הסוף את מהות השפה, בדומה לנומינליסטים האנגליים, לא הבין שהיא כלי יצירה, לכן גם לא הבין שלה פן פרגמטי, פן המאפשר משא ומתן, פתרון לסכסוכים ומניעת אגרסיה כוחנית, הוא לא הצליח לצאת מהסבך שנקלע לתוכו, הוא לא הצליח להשתחרר מהירושה של המחשבה הלותרנית, לבסוף מצא רק פתרון בבריחה למיסטיקה, למיסטיקה של הגרמני מיסטר אקהרד, שחי בימי הביניים.

     בהמשך נראה שוויטגנשטיין שהיה כפילו של מאוטנר, אף הוא כרבו ברח למיסטיקה, למרות שבספריו המאוחרים יותר הוא כבר עמד יותר על מהות השפה, והיה מוכן להצטרף לנומינליסטים האנגליים.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: