אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 221 – האלגוריתם הלשוני

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 221 – האלגוריתם הלשוני

      מי מריץ אותנו להיהפך למודעים לקיומינו, מי מריץ אותנו ליצור שפה, ליצור באמצעותה את עולמינו האנושי? האלגוריתם מצליף בנו לנכר את עצמינו מהזולת, מהעולם הסובב אותנו, הוא אשר מצליף בנו להיהפך לנוכרים ביקום, מצליף בנו בהעניקו לנו את יכולת הניכור להיהפך למודעים להיותינו ישויות מוגבלות במשך קיומינו, מודעים למותינו. האלגוריתם הלשוני כחלק מהאינפורמציה היקומית, הוא ישות מבדילה, מנכרת, מכאן הוא כופה על האדם להנכר מהסביבה, מהזולת, ניכור זה יוצר את המודעות האנושית, מודעות על משך  קיום מוגבל, מודעות על כליון הגוף.

    האלגוריתם הכופה עלינו את הניכור, את המודעות, מעמיד לרשות האדם את השפה כתחליף לגוף הכלה. אנחנו יודעים מחפירות ארכיאולוגיות שכבר האדם הפרה-היסטורי קבר את מתיו, הניח בצד המת מצרכים להמשך קיום. כבר האדם הפרה-היסטורי נעשה מודע לכך שגופו כלה, אבל כבר הוא הניח, שאותו חלק שנספח אליו, החלק הנעלם שורד. נשאלת השאלה מאין היה המידע הזה לאדם הפרה-היסטורי, תעלומה, שהפתרון לתעלומה זו היא שהאלגוריתם הלשוני מוליך את האדם לתובנות אינטואיטיביות.       

       המודעות למוות, המאורע הטראומטי הזה מאפשר לאלגוריתם להצליף באדם ליצור את השפה. יש לשער שמות הילוד מניע את האם לזעקה, שהנה ראשית השפה. הזעקה של האם הופכת לקינה, ישות לשונית, הנעשית תחליף לגוף הכלה.

    השפה האנושית אינה תולדה של קומוניקציה פרגמטית, היא תולדה של טראומת המוות, שהזעקה על גזר דין זה, הופכת לראשית השפה, לתחליף לגוף הכלה. עלינו להניח שהשפה, האלגוריתם הלשוני, מצליף באדם ליצור את השפה, את העולם הלשוני, כתחליף לגזרת חוקי הקיום, הגוזרים משך קיום מוגבל.

     אנחנו רואים שהמודעות קודמת ליצירת השפה. ומהי מודעות זו? המודעות היא היבדלות היחיד מהסביבה, מהזולת. יכולת הניכור שהאלגוריתם הלשוני כופה על האדם, הוא גם  האמצעי ליצירת השפה. הרי השפה קוצבת בקול היוצא מהגוף, שהנו אנרגיה, הזעקה של האם על מות פרי בטנה היא מתמשכת, למען להפוך אותה לשפה, יש לקצוב בה. הישות הקצובה הופכת למלה. החיה משמיעה זעקה, אבל היא חסרה את האלגוריתם הלשוני הקוצב, המנכר את הזעקה המתמשכת.

    עלינו שוב לשאל, מאין האלגוריתם הלשוני? ראינו שהוא תולדה של המח הפלאי, שהוא מעבדה, הקולט יסודות ביקום, בתוספת אנרגיה מהגוף, יוצר מיומנויות. האלגוריתם הלשוני הוא אפי-גנטי, ישות אפי-גנטית יכולה לשכפל את עצמה בהמשך, לכן ישות זו היא מולדת, רק שיצירי ישות זו, יצירי השפה לא משכפלים את עצמם.   

    הזכרנו שכדור הארץ שלנו הוא אנומלי, כיוון שעד עכשיו לא נמצאו גרמי שמים שחיים התפתחו עליהם. למרות עובדה זו, שחיים התפתחו על כדור הארץ, חיים אלו נשלטים על-ידי חוקי הקיום, הקוצבים לישויות משך מוגבל. החיים של החיות על כדור הארץ שלנו קצובים, כפי שהחיים של בני אדם קצובים, בהבדל אחד, לאחרונים יש מודעות על היות חייהם קצובים. טעות היא לחשוב שבגן-עדן החיים של אדם וחוה היו נצחיים, הרי הם עדיין לא אכלו מפרי 'עץ החיים', רק שהם לא היו מודעים לעובדת היותם מוותיים, כפי שהחיות לא מודעות לעובדה זו. הטעות שבני אדם מאמינים בעקבות הפרשנות המוטעית של משל 'עץ הדעת', הוא שהחיים בגן-עדן של חוה ואדם היו נצחיים, היא תוצאה של אי הבנת הצבעת בעל המשל על העובדה, שרק אחרי שהזוג הראשון נעשה מודע, הוא הבין שהוא מוותי, למרות שגם קודם היה כזה, כמו החיות בגן.

    ובכן, האלגוריתם הלשוני ההופך את האדם למודע, מודע להיותו מוותי, מספק לו כלי, את כלי השפה, כתחליף לגזרות חוקי הקיום. מתת השפה, תרומת האלגוריתם הלשוני, מאפשר ,לאדם ליצור לעצמו עולמות צבעוניים, עולמות המתכחשים לחוקי הקיום הקוצבים קיום קצוב. העונש של חוקי הקיום הגוזרים משך קצוב, למורדים בחוקיהם, הוא שהעולמות הצבעוניים של השפה הרוצה להיות ריבונית, לא משכפלים את עצמם.

     האלגוריתם הלשוני הוא ינוסי, הוא קוצב, מנכר דבר מדבר, מחוקק, אבל גם ממריד את בן טפוחיו, האדם, משלה אותו על אפשרויות בלתי אפשריים, כיוון שבסופו של דבר אין לו שליטה על חוקי הקיום. 

    אנו רואים מהחלק השלישי של משל 'עץ הדעת', החלק על קין והבל, שהראשון מייחס לתחליף, למושג לשוני 'בכורה', או 'בחירה', קיום, והוא מוכן להרג את אחיו הבל, בחושבו שהישות הלשונית תתגשם למענו, בגוזלו אותו מאחיו המת. הוא מייחס למושג, לערך לשוני קיום, ולא מבין שמושג לשוני הוא רק נספח לגוף, צריך לשרת אותו. בעל משל 'עץ הדעת', רצה להזהיר את האדם בכל הדורות לא לייחס למושגים לשוניים קיום עצמאי, שלמענם הוא מוכן להקריב את הגוף של הזולת, את גופו הוא. חלק שלישי זה של המשל, אינו על תחרות בין אחים, הוא המשך לדעתו של בעל המשל, שכבר בתחילה יצא נגד השפה, 'הנחש', השואף לריבונות, המשלה את האדם שלשפה, התוספת לגוף זכות לעצמאות. האדם לא מבין שכלי זה, השפה, צריך לשרת את הגוף, אינו תחליף לגוף, הוא תוספת לגוף המשכפל עצמו, הוא צריך לשרת אותו.

    הדורות לא הבינו את כוונת בעל המשל, שאזהרותיו נכונות לכל הדורות, הרי רוב המלחמות האידיאולוגיות נגרמות כאשר האדם בשם מושגים לשוניים, שהוא מיחס להם קיום עצמאי, מוכן להרוג. מאחר  שלמושגים לשוניים אין שעור, כיוון שהם נעלמים, ללא גבולות, למלחמות האידיאולוגיות, מלחמות הדת אין שעור.

      האלגוריתם הינוסי מצד אחד מצליף באדם ליצור קהילות עם מוסדות וערכים, מצד שני הוא מצליף בו למרוד בחוקי הקיום לתת לתחליף, השפה, עדיפות על הגוף שהוא צריך לשרתו, על-ידי כך להרוס את מה שיצר קודם.

   בעל המשל 'עץ הדעת' הבין שהשפה היוצרת, השואפת להיות ריבון, אינה משכפלת את עצמה, רק הגוף הביאולוגי משכפל את עצמו, לכן למען לשמר את היצירות הלשוניות הן צריכות לשרת את הגוף, אשר יוכל לשמר את הירושה הלשונית. ללא בני אדם גורל הירושה הלשונית הוא להמוג. אם האנושות תושמד, הירושה הלשונית תימוג. לירושה זו קיום רק אם בני אדם נושאים אותה, זוכרים אותה, היקום אדיש ליצירה הלשונית הווירטואלית.

     לאלגוריתם הלשוני המצליף באדם ליצור, ליצור עולמות ווירטואליים, לא נתנה ריבונות.  ואם השליח יוחנן בבשורה שלו העניק ל'דבר', לשפה, ריבונות שהתגלמה בישוע, גלום ה'דבר', הוא לא הבין את משמעות ה'דבר', משמעות ההגד, של פרק א' של ספר בראשית, שעליו התבסס, שבו השפה היא כלי ולא ריבון.

    אם יוחנן השליח העניק ל'דבר', לשפה, בדמות ישוע ריבונות, במעשה זה הוא נתן ביטוי לאדם המורד, או לאלגוריתם בפן המרדני שלו, ביטוי, הוא רצה באמצעות ה'דבר' הריבוני לשנות סדרי עולם, ליצור חוקי קיום אחרים. יוחנן רצה את אותו הדבר בצורה אחרת, בדומה מש שרצה השליח פאולוס, שאף הוא מרד בחוקי הקיום, בבטלו את האלגוריתם הלשוני, את 'דעת', מתוך משל 'עץ הדעת', וייחס להשגחה רצון לשנות את חוקי הקיום, תמורת הקורבן של בנה, ישוע.

     הרצונות האלו לשנות את חוקי הקיום הן תמיד תולדה של אי השלמה מצד האדם, עם העובדה שהכלי שהוענק לו, כלי השפה אין לו שליטה על חוקי הקיום, על הקיצוב שלהם, המעניקים  משך מוגבל לאדם. ברור שאישים אלו ללא מודעות, הם שליחי הפן ה'נחשי' של השפה, הרוצה ריבונות, המבטיחה לאדם גורל אלוהי.

    כל אלו המתפתים על ידי הפן 'הנחשי' של האלגוריתם הלשוני, על אפשרויות בלתי אפשריים, לא משלימים עם העובדה שכלי זה, כלי השפה, מיועד רק לשרת את הגוף הביאולוגי המשכפל את עצמו. הם שואפים להיות דומים לאלים, כפי שהנחש הבטיח לחוה, אם תאכל מפרי עץ הדעת. המורדים בקיצוב שהכלי שהוענק להם, רוצים, מדמיינים, שהם יהפכו לאלים, כך חשב סוקראטס, כפי שהוא סיפר לתלמידיו בדיאלוג פיידו, שאחרי מותו ידור בין האלים, כך חשב ניטשה, בספרו ECCE HOMO שהוא יהיה האל דיוניזוס, שהוא יהיה ה'צלוב'.

     רק מי שמתבונן בקורות האדם, כנראה בעל משל 'עץ הדעת ' השתייך למיעוט זה, מבין שעם כל המיומניות שהאלגוריתם הלשוני מעניק לאדם, הוא לא יכול להעניק לו יכולת לשנות את חוקי הקיום, הוא לא יכול להקנות ליצירותיו את יכולת השכפול.

     

 

 

 

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 220 – האלגוריתם הלשוני

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 220 – האלגוריתם הלשוני

     אם ראינו שלפי נעם חומסקי השפה היא תולדה של גן ביאולוגי, עלינו לעמת את קביעתו זו עם אלגוריתם לשוני. ומדוע? אם באמת השפה והמידע האנושי היו מולדים, הרי גן   ביאולוגי מצביע על כך, שהשפה לא רק היכולת האנושית לשפה, אלא השפה היוצרת את עולמו של האדם, המידע האנושי, הדקדוק הלשוני, לפי חומסקי, הם מולדים. ואם כך  נשאלת השאלה איך יכולות מולדות אלו יוצרות עולם עם דגמים שלא קיימים ביקום? הרי דגמים ביאולוגיים מולדים משכפלים דגמים קודמים, דגמים הנשמעים לחוקי הקיום. היאך, המידע המולד, משנה פתאום את יצירותיו, שאין להן מקבילות ביקום?

      דיברנו על כך שהיצירות הלשוניות אינן משכפלות את עצמן, עובדה זו מצביעה על כך שיצירות אלו לא נשמעות לחוקי הקיום, הם לא שכפול של דגמים קודמים. עובדה זו מזימה את קביעתו של חומסקי על 'גן לשוני ביאולוגי', מזימה את ההנחה של מטפיזיקאים שהמידע הוא מולד.

   למען נביא את מהות ה'אלגוריתם הלשוני', עלינו לחזור להתפתחות המח האנושי על-ידי האבולוציה. כאן עלינו שוב להזכיר את העובדה שהאדם לא ידע על קיום המח, עד למאה השניה לספירה, כאשר הרופא הפילוסוף גלן קבע שלא הלב אלא המח הוא מרכז החשיבה. ובכן, המח משותף כמעט לכל הברואים על כדור הארץ שלנו. הוא מספק לישויות ראיה ושמיעה. אבל המח לא חדל להתפתח, הוא סיפח לעצמו את האונות הקדמיות, המכילות קולטנים המקושרים לאינפורמציה היקומית.

      עובדה זו שהמח מקושר ליסודות ביקום, אינה חדשה, הרי גם הראיה וגם השמיעה של הישויות על כדור הארץ מתאפשרות מכך שהמח, האבר המשוכלל ביותר ביקום, מקושר ליסוד האור, לפוטונים המהווים אותו, ומעבד אותם לראיה של הישויות על כדור הארץ. המח מקושר גם לגלי הקול ומהם הוא יוצר את השמיעה. ההתפתחות האבולוציונית הנוספת של המח, שנוספו לו האונות הקדמיות, מצביע על כך על היות איבר זה יחודי, אנומליה, שעד היום הזה לא בנמצא אבר דומה לו ביקום. בכלל כבר ההתפתחות המיוחדת של כדור הארץ שלנו, המאפשר חיים, היא אנומליה יקומית. שוב היא אנומליה, כיוון שעד היום לא נמצא גרם שמים דומה לו המאפשר חיים.

      אם כדור הארץ הוא אנומליה, המח הוא הפלא הגדול, תרומת האבולוציה, אבר היוצר מיומניות שלא קיימות ביקום. הרי לא בנמצא ישויות ביקום הרואות, לא בנמצא ביקום ישויות השומעות. לכן לא יפלא, שאבר פלאי זה יצר מיומנות נוספת, את יכולת השפה. ובכן, השפה אינה גן ביאולוגי, השפה היא תולדה של המח הפלאי, מח אשר הנו מעבדה, המעבד יסודות ביקום והופך אותם למיומניות של הברויים על כדור הארץ. והשפה, המיומנות המשוכללת ביותר, היא רק עוד יצירת קסם של אבר פלאי זה. וראה זה פלא, מיומנות אחרונה זו, תרומת המח הפלאי, היא מיומנות, קוסמת היוצרת עולמות ווירטואליים שלא בנמצא ביקום, יוצרת    פלאים שלא נשמעים לחוקי הקיום. היקום מעניש את הקוסם הזה, השפה הנחשית, הוא מעניש אותו שיצירותיו לא משכפלות את עצמן.

    כבר בעל משל 'עץ הדעת', עמד על העובדה ש'הנחש' השפה, הרוצה להיות ריבונית, רוצה להיות דומה לאלהים נענשת. רק שהוא לא הסביר מה משמעות עונש זה, כיוון שבסופו של דבר עם כל גאוניותו של מחבר משל זה, הוא עדיין לא ידע על קיום המח הפלאי, הוא עדיין לא ידע על ה-DNA , המכפיל את עצמו, כך שלא היה יכול לנבא שהעונש המוטל על ה'נחש', השפה הרוצה להיות ריבונית, הוא, שהיא לא יכולה לשכפל את עצמה.

    האלגוריתם הלשוני, שהנו אנומליה, הוא מעין זרז, מעין ישות המוליכה את האדם ליצור את עולמו, גם כאשר הוא עדיין לא מודע למהות הכלי הזה. ראינו שאפילו הגאון שחיבר את משל 'עץ הדעת', הגיע למסקנות, מבלי לדעת שמרכז החשיבה הוא המח, מבלי לדעת על האונות הקדמיות שנוספו לו בתהליך האבולוציוני, אונות קדמיות המכילות קולטנים, הוא הבין באינטואיציה ש'דעת', השפה הנחשית הנה ממקור חיצוני, לא מולדת.

      מאחר שלא רק בעל המשל הגאוני הזה הבין דברים באינטואיציה, כך אפשר להגיד גם על תרבויות שעדיין לא עמדו על מהות השפה, בכל זאת באינטואיציה יצרו, כיוון שהונחו על-ידי האלגוריתם הלשוני ליצור את עולמם הלשוני. ההבדל בין תרבויות שלא עמדו על מהות השפה, לבין אבות העברים שהבינו יותר, הוא שהאחרונים הסיקו מעובדת הבנתם, שחוקי הבריאה בוראים את היקום בהתווית גבולות לכל הישויות. על בסיס הבנה זו התחבר פרק הבריאה בבראשית א', לפיו אלהים בורא את העולם ב'הגדים', מתווה גבולות לכל הישויות.

      הבנה זו של אבות העברית את מהות השפה, מנע מהם למרוד בחוקי הבריאה, בהבדל מתרבויות אחרות שלא הגיעו להבנת מהות השפה, לכן מרדו בחוקים אלו, ניסו ליצור עולמות החלופיים ששם השליטו חוקים לפי משאלותיהם.

      אבל אנו דנים כאן בעובדה שיצירות האלגוריתם הלשוני אינן משכפלות את עצמן, עובדה המצביעה על כך שיצירות אלו אינן  פרי של שכפול ביאולוגי, שכפול של דגמים קיימים, אלא יצירות של המח הפלאי, שלא השכיל, אינו משכיל להעניק ליצירותיו את יכולת השכפול. הסיבה יכולה להיות שהיצירות האלו של האלגוריתם הלשוני, שלא נשמעות לחוקי הבריאה, שהן תתולדה של מרד בהם, הנן  ישויות שרירותיות, מאחר שלא נשמעות לחוקי הקיום, גם לא מסוגלות לשכפל את עצמן.

     אנו אולי יכולים לייחס למחבר משל 'עץ הדעת' הגאוני, שבאינטואיציה הבין את חולשת היצירות הווירטואליות של 'דעת', של השפה, לכן הוא ניסה לרתום יצירות אלו, לשרות הגוף הביאולוגי המשכפל את עצמו.

   במשל 'עץ הדעת', המחבר מיעד לאדם וחוה יצירת חיים. הרי גם החיות מולידות, אולם כאן במשל זה חוה ואדם מודעים לכך שהם יוצרים חיים, יצירה שונה מזו של החיות המולידות כתוצאה מדחף בלבד. בחלק השלישי של משל זה, אנו רואים שבעל המשל יוצא נגד מעשיו של קין, אשר בשם מושג לשוני, 'בכורה', הורג את אחיו הבל. בעל המשל יוצא נגד נתינת בכורה למושגים לשוניים, שאינם משרתים את החיים.

      האלגוריתם ה'נחשי', הרוצה להיות ריבון, בתרבויות שלא היו מודעים למהות השפה, כתוצאה מכך גם לא היו מודעים לחוקי הבריאה המאפשרים קיום רק למשך קצוב, החלו להבין שהגוף כלה, כך בעידודו הניחו שהישות הנעלמת, השפה שלא ראו בכליונה, שורדת. שוב, השקפה זו של תרבויות שונות מזו של תרבות התנ"ך שהבינה  שהשפה קיימת רק כל עוד הגוף הביאולוגי מעניק לה אנרגיה, לא הבינה את העובדה הזו.

      מאחר שאבות העברים הבינו גם את העובדה הזו שהשפה לא קיימת ללא הגוף המספק לה אנרגיה, הם ראו את שכפול הגוף הביאולוגי בצאצאים את מטרת הבריאה, ראו בשרשרת הדורות התגשמות רצון האדם להמשך.

     שוב, מאותה הבנה של מהות השפה, אבות העברים הבינו גם את מהות חוקי הבריאה הבוראים ישויות עם משך מוגבל, הבינו גם שקיים רק עולם נגלה. הבנה זו של אבות העברים, ביחוד של צאצאיהם הנביאים הוביל אותם לשאיפה ליצור את העולם הנגלה כעולם מושלם, מכאן הלהט הנבואי שלהם, רצונם לתקן את החברה של העברים.

      ואם תרבויות אחרות לא הבינו את מהות השפה בדומה לאבות העברים, הם בכל זאת הבינו שבידם כלי יצירה, או יצרו באמצעות כלי זה, האלגוריתם הלשוני, את עולמם הלשוני בצורה פרגמטית. הם אפילו הסיקו בשוגג מהעובדה שבידם כלי יצירה, שכלי זה הוא מאגי, יכול לשנות את חוקי הקיום. תרבויות אלו שלא עמדו על מהות הכלי, חשבו שיצירותיהם הווירטואליות הן ממשיות.

      שוב, מחוסר הבנת מהות כלי השפה, תרבויות מפוארות חשבו שלשפה, למילים שהאלגוריתם הלשוני מאפשר לאדם ליצור, יש קיום ללא הענקת אנרגיה מהגוף הביאולוגי. כל ההשקפות הראליסטיות, פילוסופיה ראליסטית שנוצרה בימי הביניים בהבדל מהפילוסופיה הנומינליסטית, פילוסופיה שמבוססת על הנטיות הטבעיות של האדם מראשיתו, לייחס קיום למושגים ומילים, מניחות שלמושגים קיום עצמאי, מבלי שהגוף מעניק להם אנרגיה.

      לסוג מחשבתי ראליסטי זה שייכים גם המטפיזיקאים, ביניהם גם נעם חומסקי, החושבים שקיימת שפה עצמאית, מולדת, שאינה תלויה באלגוריתם הלשוני, היוצר מילים ומושגים בצורכו אנרגיה של הגוף, שלא קיימים טרם המזוג בין האלגוריתם הלשוני לבין אנרגיה של הגוף. לכן כל היצירות של האלגוריתם הלשוני האנומלי, אלגוריתם שהוא מתת האינפורמציה היקומית, שהמח הפלאי נכס לעצמו נתח ממנו, קיימות כל עוד האדם פועל, מעניק מהאנרגיה שלו קיום ליסוד זה, שהוא חלק מהאינפורמציה, שהמח הפלאי נכס לעצמו נתח ממקור זה, ומעבד אותו לשפה.                                                                     

    אנחנו נראה בהמשך איך תרבויות מפוארות של העבר, כמו התרבות השומרית, התרבות המצרית, ותרבויות אחרות של העבר, יצרו את עולמן הלשוני, למרות שלא עמדו על מהות הכלי שבידם, כלי השפה. תרבויות אלו יצרו, כיוון שהם הונחו על-ידי האלגוריתם האנומלי ליצור עולם לשוני שלא משכפל את עצמו, בהיותו תולדה של ישות מרדנית, חיצונית, לא מולדת,  שלא נשמעת לחוקי הקיום.

 

 

 

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 219 -מפנה ביחס לפילוסופית השפה

     אוניברסיטה ווירטואלית- שעור 219 – מפנה ביחס לפילוסופית השפה                                                

     אם אמרנו שפילוסופית השפה יכלה להתפתח רק אחרי שניתן גט כריתות למטפיזיקה, נעם חומסקי מסמל את הנסיגה ממפנה זה, הוא מחזיר את המטפיזיקה, לכן הוא גם נסוג לקביעות שלה, שהמידע הוא מולד. אמנם נעם חומסקי לא מדבר על מידע בכלל, הוא מדבר על הדקדוק המולד.

      ראינו שגם מאוטנר ובעקבותיו וויטגנשטין טענו שאין לכפות על השפה לא דקדוק ולא לוגיקה כיוון שהשפה היא חיצונית, פרי הסכמים והיא נמצאת בזרימה מתמדת. לפי מאוטנר וויטגנשטין השפה היא שרירותית.

     אין לנו ברירה אלא להזכיר את העובדה שיהודים שמרדו במורשתם היהודית, תמיד יצאו נגד השפה השרירותית, רצו להיות אורגניים, רצו לשנות סדרי עולם, רצו להיות דטרמיניסטיים, מתוכנתים ולא מתכנתים. נעם חומסקי שייך לקבוצת יהודים אלו, שבין השאר השתיכו אליה  השליח פאול, שפינוזה ומרכס. השליח פאול ומרכס יצאו נגד ה'ניכור'. אמנם השליח פאול לא דיבר על 'ניכור', הוא ביטל את משל 'עץ הדעת', משל המצביע על כך שהאדם רכש לעצמו יכולת 'הבדלה', הבדלה בין טוב לרע. השליח פאול רצה לחזור למצב 'גן-עדן', טרם רכשו חוה ואדם את יכולת ההבדלה, טרם נוצרו חוקים, ההלכה, שהוא רצה להשתחרר ממנה. גם שפינוזה רצה להשתחרר מההלכה, הוא אמנם לא דיבר על השפה, אבל שלל את 'הרצון  החופשי', הסיג את האדם למצב דטרמיניסטי, פנתאיסטי, שבו ההלכה התבטלה, במצב פנתאיסטי הדברים נוצרים על-יד אמנציות. במצב כזה אין צורך ברצון חופשי, הרי הדברים נוצרים ע"י אמנציות,  וברור שבמצב כזה אין מקום לשפה, למרות ששפינוזה לא הסיק מסקנה כזו מתורתו.

       אבל מרכס הוא היהודי, או המומר, אשר חזר במינוח אחר על דבריו של השליח פאול, במקום לבטל את 'ההבדלה', הוא יצא נגד ה'ניכור' היהודי, הרי ניכור הוא 'הבדלה'. אף הוא רצה לחזור למצב אורגני, מצב טרם ניכור, טרם הבדלה, הוא רצה לחזור למצב פאוסטי, במקום משא ומתן הוא רצה במהפכות כוחניות שיחזירו את העולם למצבו האורגני. אם השליח פאול רצה שההשגחה תשנה את סדרי עולם, הוא היה קוויטיסטי, לפי מרכס 'ההיסטוריה', מצעידה את העולם לגאולה, אבל על בני-אדם לסייע ל'היסטוריה', על-ידי השתתפות במהפכות כוחניות.

     אף אחד מאלו שביקרו, מבקרים, את התיאוריות של נעם חומסקי לא מצביע על העובדה שהוא נסוג למטפיזיקה. לכן כדאי לנו להביא את דבריו מספרו 'הרהורים על שפה'. וכך אומר חומסקי בספר זה עמ' 156 : 'קאנט הניח שהצורה של הבנתינו, היחס שלנו לתופעות, היא אומנות מוסתרת בעומק נשמתינו, שאת פעילותה אנו לא יכולים לגלות, שהיא לא פתוחה למבטינו'. ברור ממשפטים אלו של קאנט, שאותם חומסקי מאמץ, שהמידע האנושי, ההבנה האנושית את התופעות היא מולדת. הבאת ציטוטים אלו של חומסקי, מתורת קאנט, רק מיועדים להצביע על כך שכל מה שהוא אומר על הבנה מולדת, על דקדוק מולד, מושפע מהמטפיזיקה, ביחוד המטפיזיקה של קאנט, המטפיזיקה הגרמנית. הרי גם הרדר סבר שהשפה היא אורגנית.

      וכך אומר נעם חומסקי בעמ' 23 של הספר הנ"ל: ' אין שום מיסטורין במושג, שקיים  מבנה מופשט  של הכרה, שנוצר על-ידי יכולת מולדת של הנפש, מיוצג באיזו צורה לא ידועה במח, החודר  לשיטה של היכולות, לפרש דברים'. מענין להתעכב על המינוח של חומסקי 'מיסטורין', שכאן הוא שולל אותו, בעוד  שבהמשך הוא תמיד טוען שהשפה היא יכולת מיסטורית.

     ברור שהיכולת לשפה היא מולדת, מקורה בקולטנים באונות הקדמיות המקושרות לאינפורמציה היקומית. מבחינה זו לוק לא צדק שדיבר על 'מח חלק', המח חלק רק חלקית, הוא חלק רק לגבי אותו חלק,  שהמח הפלאי, בהמשך מעבד מהאינפורמציה שהקולטנים קולטים מהאינפורמציה היקומית, הופך אותה לשפה האנושית, שפה שהיא פרי שתוף פעולה של מוחות יחידים, שבצורה שרירותית מכנים את הסובב בסימנים מוסכמים. עובדה שקיימות הרבה שפות, שאם באמת השפה היתה מולדת, אזי לבני אדם היתה שפה אחת. אותו דבר אפשר להגיד לגבי הדקדוק המולד שחומסקי מדבר עליו, אם באמת דקדוק זה היה מולד הוא היה צריך להיות אחיד לכל השפות, לכל בני אדם.

     הדמיון בין מסקנות בני אדם, הצורה הדומה שהם קולטים את העולם החיצוני, באמצאות  כלי השפה שלהם, הוא תולדה שהאדם מועמת עם אותה מציאות, ושלרשותם עומד אותו כלי, כלי השפה, ולמען קיומם, בני אדם צריכים להתחשב בנתונים למען להסדיר את חייהם.

 טוב שחומסקי אינו מצטט את ההובריס של קאנט, שהאדם מחוקק לטבע. הובריס כזה יכול היה להיווצר רק בממלכת השטן הלותרני. היוונים אף פעם לא היו מרשים  לעצמם הובריס כזה.

     אם היה חומסקי קובע שהקיום הוא מיסטורין, אפשר היה לקבל את קביעתו, אבל במציאות האנושית קיימים נתונים, שאינם מיסטורין, האדם נמצא ביקום, נמצא על כדור הארץ הקטן שלנו, שבו חוקים דטרמיניסטיים, ועולמו של האדם, הוא תולדה של המח הפלאי שלו. ואבר זה, מח פלאי זה, מספק לאדם את כלי השפה, מספק לו אוטונומיה מוגבלת, ונתונים אלו מאפשרים לו ליצור, לתכנת את עולמו הלשוני בתוך העולם המתוכנת הזה.

    חומסקי טוען שהשפה היא תולדה של גן ביאולוגי. קשה להעלות על הדעת שגן ביאולוגי מאפשר לאדם ליצור את עולמו הלשוני, ליצור עולמות ווירטואליים, ליצור מוסדות וחוקים  וכלים, הרי כל אלו הם המצאות של האדם, לא קיימים ביקום. אם כל יצירותיו של האדם הם מולדים, איך פתאם נוצרים על-ידו דברים שלא קיימים בטבע? קשה להעלות על הדעת  שמתוך הדקדוק המולד, מכל מידע מולד, נוצרים כל הדברים הפלאיים האלו. יותר קל להניח, שהמח הפלאי, יצירה אבולוציונית מיוחדת, שנוספו לו גם האונות הקדמיות המכילות קולטנים, המקשרים את המח לאינפורמציה היקומית, מאפשרים לאיבר פלאי זה ליצור את העולם הלשוני, מאפשרים לו ליצור את העולם הווירטואלי. הרי העולמות הווירטואליים שהאדם יוצר הם לא בנמצא ביקום, לכן הם לא יכולים להיות מולדים, ועל כן יש להניח שהאדם שרכש לעצמו אוטונומיה, רצון חופשי, יוצר בועות צבעוניות, גם אם אלו לא משכפלים את עצמם, הם קיימים בעולמו הלשוני של האדם.

     לא בכדי אלו שרצו לתת מקום לשפה היוצרת, היו צריכים קודם לתת גט כריתות למטפיזיקה עם השקפתה שהמידע האנושי הוא מולד. כבר הובס התוכח עם דקרט, וטען שהאדם חושב באמצעות השפה, בעוד שדקרט חשב שהאדם חושב ללא אמצעי זה.

      בעמ' 72 של ספר המוזכר לעיל, חומסקי מביא לעזרתו את דבריו של הפילוסוף הסקוטי יום, וכך הוא אומר: 'אנחנו דנים כאן בשיטות שהמתפתחות בצורה טבעית, בדומה לאינסטיקטים של חיות, לפי היום, ללא צורך בבחירה הכרתית, ללא צורך בשכל, ללא צורך בלימוד והתניה.'

     ובכן, לפי חומסקי אין הבדל בין החיה לבין האדם, לכן כל פעילותו היא אינסטינקטיבית. איך בכל זאת מסביר חומסקי את עולמו השונה של האדם מהעולם החיתי? כאשר הוא נתקל בקשיים הסברתיים, הוא תמיד חוזר ואומר שהדברים הם מיסטוריים.

     נראה שיהודים מתבוללים שנתקלו בקשיים קיומיים בהיותם מיעוט, רצו תמיד לחזור לגן-עדן, כאשר האדם היה דומה לחיות, לא היה מודע להיותו ערום, לפי משל 'עץ הדעת'. אפילו מרכס בכתביו המוקדמים טוען  שהחיה יותר מותאמת לטבע מהאדם, והוא העדיף את קיומה על קיום האדם.

      אנחנו רואים את התופעה המוזרה, שיהודים אלו שמרדו בירושתם היהודית, תמיד הצליחו יותר למכור את סחורתם לגויים, כיוון שהאדם כאדם מעדיף להיות מתוכנת ולא לתכנת, שהיא מעמסה.

     יהודים אלו, כמו השליח פאול, שפינוזה, מרכס וגם נעם חומסקי הצליחו יותר במשימתם, מאשר הוגי הדעות התנ"כיים עם הפילוסופיה הלשונית שלהם, פילוסופיה המטילה על האדם חובות. כל המהפכנים האלו, רק לא היו מודעים לעובדה, שהם יכלו להעלות את משאלותיהם להיות מתוכנתים, כיוון שהם היו בעלי שפה, הרי החיות אינן מהפכניות, אינן מיצרות אפוקליפסות.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 218 -מפנה ביחסלפילוסופית השפה

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 218 – מפנה ביחס לפילוסופית השפה

בובר הוא כבר הפילוסוף עם מודעות יהודית רבה יותר מאשר כל ההוגים שפעלו במרחב התרבותי הגרמני. בובר עסק בתנ"ך, בחסידות. בובר הבין שה'שיח' הוא חלק מפילוסופית השפה, לדעותיו היתה השפעה רבה בשנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת, וחבל שהוא כמעט נשכח בישראל ואת מקום הגותו תפשה הקבלה הדימונית, שגרשון שולם נתן לה בכורה. אפילו ניוטון שמחוץ למדע עסק גם במחשבת התנ"ך, הבין שהקבלה היא סטיה מהיהדות.

   בובר היה מודע לבעיה המחשבתית של היהודים שהיו מיעוט במרחב האידיאולוגי הגרמני הדומיננטי, לכן נשלטו על-ידה, למרות זה אף הוא לא השתחרר ממנה, דבר שנראה בהמשך. אבל קודם שנדון בכך שבובר למרות מודעותו הבין רק חלקית את הפילוסופיה הלשונית של התנ"ך, נביא את דבריו, את הבנתו את בעית היהודים. וכך הוא אומר בספרו 'עם עולם', בפרק בשם 'לקצה של הסימביוזה הגרמנית-יהודית': 'במציאות כזו יש להבין, שכמה אנשים מצויינים מבני ישראל נתמכרו לגרמניות יותר מדי. אני וידידים שלי הזהרנו על כך בכל השנים ההן אזהרות נמרצות בלי הרף, אבל אותה מציאות היתה לרוב חזקה ממנו, מי שמוציא כאן בקלות ראש גזר דין לחובה, לא הבין את העומק הטראגי של גורל הגלות, את התהוותן וכליון של סינתזות אמיתיות'.

    כדאי לזכור את דבריו אלו של בובר, את הבנתו את מצבן של היהודים בגלות, שתמיד לא רק השתעבדו למחשבה הגרמנית, כבר בעולם ההלניסטי, היהודים השתעבדו לפילוסופיה היוונית הדומיננטית. אנשים כמו פילון רצה לעשות סינתזה בין מחשבת התנ"ך, ומחשבתו של אפלטון המוקדם, את אותו הדבר אפשר להגיד על הרמב"ם, למרות שסיכם את ההלכה בספרו 'משנה תורה', בהגותו הפילוסופית ניסה לעשות סינתזה בין המחשבה התנ"כית לבין המחשבה האריסטוטלית הקוטבית לה.

      ואם אמרנו שיהודים לא צלחו להשתחרר מפילוסופיות דומיננטיות של זמנם, לדאבונינו עד היום בישראל העולם האקדמי לא השתחרר מהמחשבה הגרמנית, אפילו בחקר התנ"ך ההשפעה של הפרשנות של תיאולוגים לותרניים שליטה, תיאולוגיה שמטרתה היתה דה-לגיטימציה של מחשבת התנ"ך.

    שעבוד זה של העולם האקדמי למחשבה הגרמנית ולפרשנות שלה לפילוסופית התנ"ך, מזכיר את הסיפור העממי, שעכברים קטנים רוצים רק לשמע את זמרת החתול, במקרה של היהודים, את זמרת החתול הגרמני.

    מצב זה גורם לכך שהמחלקות לתנ"ך באוניברסיטאות, מחלקות למחשבת היהדות, לספרות העברית, התרוקנו מתלמידים. דבר זה גורם גם לכך שהנוער מתנכר לתנ"ך בגלל הפרשוניות השגויות הנלמדות בבתי הספר.

     ומדוע יש לראות גם את בובר כקורבן המחשבה המערבית הנוצרית? אנו נביא כאן קטע מתוך מאמרו 'המלה המדוברת': 'אם, כפי שראינו, אין להסיק צביון בראשית מונולוגי של הלשון מתוך ניסיון עצמו של החושב, קל וחומר שיטעה מי שיבקש לגלות צביון כזה בתחום הפילוגנזה. אכן, סמל בעל תוקף כובש הוא הסיפור המקראי, שלפיו אלהים מצווה על האדם  לקרוא מתוך חירות שמות לבעלי החיים, שהוא מעביר לפניו.

     התיחסותו של בובר  לחלק זה של משל 'עץ הדעת', על שלושת חלקיו, מצביע על כך שהוא כמו מלומדים נוצריים במערב, תמיד ראו את מקור השפה בנתינת שמות על-ידי אדם לחיות, והתעלמו מהחלק של 'האכילה מעץ הדעת', כיוון שהשליח פאול הטיל על חלק זה חרם, והם לא השתחררו מכך. ואנו רואים שבובר היהודי, שהכיר את התנ"ך, בדומה לתיאולוגים נוצריים מתעלם מהחלק של 'האכילה מעץ- הדעת'. התעלמות זו של בובר מחלק זה, גזר עליו העדר הבנה של הפילוסופיה הלשונית של התנ"ך שכולה היא תולדה של החלק הזה.

     אם יהודים במרחב האידיאולוגי הגרמני לא השתחררו מהמחשבה הדומיננטית הזו, בובר לא השתחרר אף הוא ממנה, יותר נכון שהוא לא השתחרר מהאידיאולוגיה הנוצרית שהחרימה את החלק של 'האכילה מעץ הדעת', כדי לתת מקום לאפוקליפסה של השליח פאול, אפוקליפסה שרצתה בשינוי סדרי עולם, ביטול ההבדלה בין טוב לרע, ביטול החוקה,   

ביטול חובות.

      בובר אימץ את 'השיח', שהוא בלי ספק חלק חשוב מהפילוסופיה הלשונית, אבל השיח    במחשבה התנ"כית יש לו מטרה הוא נועד לאפשר לאדם ליצור, קודם כל את השפה עצמה, הרי ללא שיח שפה לא נוצרת. שנית השיח מטרתו ליצור בכוחות משותפים מערכת חוקתית, מערכת אתית. השיח הוא גם נחוץ למען יצירה בכלל. הרי האדם המבודד לא יוצר דבר, לא יוצר יותר מאשר החיה מחוסרת השפה.

     אבל בובר החסיר את הדבר העיקרי של משל 'עץ הדעת', את 'הניכור', המאפשר לאדם להיהפך ל'מודע'. ושוב למען שיח האדם קודם חייב להיות מודע. אפילו מרכס עם השנאה היהודית העצמית, במאמרו 'על השאלה היהודית', מגדיר את היהדות כ'ניכור'. מרכס לא רצה בניכור, כיוון שהוא רצה בקיום אורגני, כמו הוגים גרמניים אחרים, שאותו ראה כמאחד.

     אם בובר לא היה מתעלם מחלק זה של משל 'עץ הדעת', מהאכילה מהפרי, הרי היה מבין בעקבות מחברו, שמה שמבדיל את חוה ואדם מהחיות ב'גן העדן', היא ה'מודעות' שלהם, שאותה רוכשים מפרי העץ. בעל המשל ברוב גאונותו מתאר את ההבדל הזה בין חוה ואדם לבין החיות, באומרו שבגן הם לא התבוששו בעירומם, בעוד שאחרי שאכלו מפרי העץ התבוששו בו. מה שאיפשר לחוה ואדם את המודעות של היותם עירומים, היה ה'ניכור', שאותו רכשו מפרי העץ, 'ניכור' שזהה עם יכולת ההבדלה בין טוב לרע. למען שהאדם יהפך למודע, עליו לנכר את עצמו מהזולת, במקרה חוה ואדם, הם ניכרו את גופם מ'דעת' שאותה רכשו מאכילת הפרי, כך יכלו בהמשך לנכר את עצמם זה מזה, יכלו לנכר את עצמם מהסובב, דבר שאיפשר להם התבוננות על הסובב המנוכר מהם. ובכן, המודעות נחוצה למען להכיר בזולת, הכרה כזו מולידה את השיח ביניהם, מאפשרת להם לנכר את עצמם מהסביבה, ניכור המאפשר התבוננות. הניכור גם מאפשר את היצירה. הרי יכולת להבדיל בין טוב לרע היא תולדה של ניכור דבר מדבר. ללא ניכור האדם לא יכול להבדיל. ואם האדם לא יכול להבדיל, הוא גם לא יכול ליצור מערכת חוקתית, לא יכול ליצור מערכת אתית. אבל יותר מכך, השפה עצמה אפשרית רק על בסיס יכולת האדם לנכר דבר מדבר.

      בובר היהדוי שלא צלח להשתחרר מהירושה הנוצרית, פחד להעלות את המושג השנוא 'ניכור' שהוא תשתית פילוסופית השפה התנ"כית, לכן תרומתו לפילוסופית השפה היא חלקית בלבד.

     עד כמה בובר לא צלח להשתחרר מההגמוניה המחשבתית הנוצרית, ביחוד מההגמוניה המחשבתית הלותרנית, הסיפור הבא ימחיש. המשוררת אלזה לסקר שילר, הגאונית, המטורפת כתבה כבר בשנת 1940 מחזה גאוני בשם 'אני ואני', היא בצורה מטפורית רצתה להמחיש שהיא חצויה בין היותה יהודיה, לבין היותה גרמניה. אבל אלזה לסקר שילר שלא היו לה מעצורים כמו ליהודים אחרים, היא דומה מבחינה זו למשורר היינה, הבינה את מקור הרועה הגרמני. במחזה זה שעד היום לא תורגם לעברית, לא הוצג כאן, היא אוספת את ההנהגה הנאצית בגיא בן הנום למשפט אחרון. מאחר שכאן קצרה היריעה אסתפק בדברים עיקריים של המחזה. היא היהודיה הראשונה הרואה בדרמה של גיתה, פאוסט את מקור הרועה הגרמני. היא אפילו מעיזה להצהיר שגיתה הוא בן מפיסטו, כפירה כזו בגיתה שהפך מעין אלוהות בעיני היהודים, ולא רק בעיני הגרמנים, גרם לכך שאלו שהיו ממונים על הירושה הספרותית שלה, פחדו לפרסם את המחזה הזה. לבסוף פנו לבובר אם לפרסם את היצירה זו, ובובר אפילו אחרי המלחמה האיומה פחד לפגע באלהים, גיתה, הרשה רק לפרסם חלקים מובחרים מהמחזה.

    אפילו תומס מאן, בסוף מלחמת העולם השניה, אחרי התמוטטות הרייך השלישי, בספרו 'ד"ר פאוסטוס', תוקף לא רק את לותר אלא גם את גיתה שהמחיז את התיאולוגיה שלו. יהודים גם אחרי הזוועות של מלחמת העולם השניה, לא השתחררו מהמורא, מההערצה לתרבות הגרמנית. כנראה עדיין מקומו של האלהים גיתה לא נפקד מהעולם האקדמי הישראלי. העובדה הזו שהעולם האקדמי הישראלי עדיין לא השתחרר מהמטפיזיקה הגרמנית, מקאנט ומרעיו, היא הסיבה שעולם אקדמי זה לא מוכן לקבל את העובדה שמחשבת התנ"ך היא מקור הפילוסופיה הלשונית, פילוסופיה הרואה את העולם כפרי אינפורמציה, מחשבה שהיום מדע האינפורמציה מאשש.