אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 218 -מפנה ביחסלפילוסופית השפה

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 218 – מפנה ביחס לפילוסופית השפה

בובר הוא כבר הפילוסוף עם מודעות יהודית רבה יותר מאשר כל ההוגים שפעלו במרחב התרבותי הגרמני. בובר עסק בתנ"ך, בחסידות. בובר הבין שה'שיח' הוא חלק מפילוסופית השפה, לדעותיו היתה השפעה רבה בשנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת, וחבל שהוא כמעט נשכח בישראל ואת מקום הגותו תפשה הקבלה הדימונית, שגרשון שולם נתן לה בכורה. אפילו ניוטון שמחוץ למדע עסק גם במחשבת התנ"ך, הבין שהקבלה היא סטיה מהיהדות.

   בובר היה מודע לבעיה המחשבתית של היהודים שהיו מיעוט במרחב האידיאולוגי הגרמני הדומיננטי, לכן נשלטו על-ידה, למרות זה אף הוא לא השתחרר ממנה, דבר שנראה בהמשך. אבל קודם שנדון בכך שבובר למרות מודעותו הבין רק חלקית את הפילוסופיה הלשונית של התנ"ך, נביא את דבריו, את הבנתו את בעית היהודים. וכך הוא אומר בספרו 'עם עולם', בפרק בשם 'לקצה של הסימביוזה הגרמנית-יהודית': 'במציאות כזו יש להבין, שכמה אנשים מצויינים מבני ישראל נתמכרו לגרמניות יותר מדי. אני וידידים שלי הזהרנו על כך בכל השנים ההן אזהרות נמרצות בלי הרף, אבל אותה מציאות היתה לרוב חזקה ממנו, מי שמוציא כאן בקלות ראש גזר דין לחובה, לא הבין את העומק הטראגי של גורל הגלות, את התהוותן וכליון של סינתזות אמיתיות'.

    כדאי לזכור את דבריו אלו של בובר, את הבנתו את מצבן של היהודים בגלות, שתמיד לא רק השתעבדו למחשבה הגרמנית, כבר בעולם ההלניסטי, היהודים השתעבדו לפילוסופיה היוונית הדומיננטית. אנשים כמו פילון רצה לעשות סינתזה בין מחשבת התנ"ך, ומחשבתו של אפלטון המוקדם, את אותו הדבר אפשר להגיד על הרמב"ם, למרות שסיכם את ההלכה בספרו 'משנה תורה', בהגותו הפילוסופית ניסה לעשות סינתזה בין המחשבה התנ"כית לבין המחשבה האריסטוטלית הקוטבית לה.

      ואם אמרנו שיהודים לא צלחו להשתחרר מפילוסופיות דומיננטיות של זמנם, לדאבונינו עד היום בישראל העולם האקדמי לא השתחרר מהמחשבה הגרמנית, אפילו בחקר התנ"ך ההשפעה של הפרשנות של תיאולוגים לותרניים שליטה, תיאולוגיה שמטרתה היתה דה-לגיטימציה של מחשבת התנ"ך.

    שעבוד זה של העולם האקדמי למחשבה הגרמנית ולפרשנות שלה לפילוסופית התנ"ך, מזכיר את הסיפור העממי, שעכברים קטנים רוצים רק לשמע את זמרת החתול, במקרה של היהודים, את זמרת החתול הגרמני.

    מצב זה גורם לכך שהמחלקות לתנ"ך באוניברסיטאות, מחלקות למחשבת היהדות, לספרות העברית, התרוקנו מתלמידים. דבר זה גורם גם לכך שהנוער מתנכר לתנ"ך בגלל הפרשוניות השגויות הנלמדות בבתי הספר.

     ומדוע יש לראות גם את בובר כקורבן המחשבה המערבית הנוצרית? אנו נביא כאן קטע מתוך מאמרו 'המלה המדוברת': 'אם, כפי שראינו, אין להסיק צביון בראשית מונולוגי של הלשון מתוך ניסיון עצמו של החושב, קל וחומר שיטעה מי שיבקש לגלות צביון כזה בתחום הפילוגנזה. אכן, סמל בעל תוקף כובש הוא הסיפור המקראי, שלפיו אלהים מצווה על האדם  לקרוא מתוך חירות שמות לבעלי החיים, שהוא מעביר לפניו.

     התיחסותו של בובר  לחלק זה של משל 'עץ הדעת', על שלושת חלקיו, מצביע על כך שהוא כמו מלומדים נוצריים במערב, תמיד ראו את מקור השפה בנתינת שמות על-ידי אדם לחיות, והתעלמו מהחלק של 'האכילה מעץ הדעת', כיוון שהשליח פאול הטיל על חלק זה חרם, והם לא השתחררו מכך. ואנו רואים שבובר היהודי, שהכיר את התנ"ך, בדומה לתיאולוגים נוצריים מתעלם מהחלק של 'האכילה מעץ- הדעת'. התעלמות זו של בובר מחלק זה, גזר עליו העדר הבנה של הפילוסופיה הלשונית של התנ"ך שכולה היא תולדה של החלק הזה.

     אם יהודים במרחב האידיאולוגי הגרמני לא השתחררו מהמחשבה הדומיננטית הזו, בובר לא השתחרר אף הוא ממנה, יותר נכון שהוא לא השתחרר מהאידיאולוגיה הנוצרית שהחרימה את החלק של 'האכילה מעץ הדעת', כדי לתת מקום לאפוקליפסה של השליח פאול, אפוקליפסה שרצתה בשינוי סדרי עולם, ביטול ההבדלה בין טוב לרע, ביטול החוקה,   

ביטול חובות.

      בובר אימץ את 'השיח', שהוא בלי ספק חלק חשוב מהפילוסופיה הלשונית, אבל השיח    במחשבה התנ"כית יש לו מטרה הוא נועד לאפשר לאדם ליצור, קודם כל את השפה עצמה, הרי ללא שיח שפה לא נוצרת. שנית השיח מטרתו ליצור בכוחות משותפים מערכת חוקתית, מערכת אתית. השיח הוא גם נחוץ למען יצירה בכלל. הרי האדם המבודד לא יוצר דבר, לא יוצר יותר מאשר החיה מחוסרת השפה.

     אבל בובר החסיר את הדבר העיקרי של משל 'עץ הדעת', את 'הניכור', המאפשר לאדם להיהפך ל'מודע'. ושוב למען שיח האדם קודם חייב להיות מודע. אפילו מרכס עם השנאה היהודית העצמית, במאמרו 'על השאלה היהודית', מגדיר את היהדות כ'ניכור'. מרכס לא רצה בניכור, כיוון שהוא רצה בקיום אורגני, כמו הוגים גרמניים אחרים, שאותו ראה כמאחד.

     אם בובר לא היה מתעלם מחלק זה של משל 'עץ הדעת', מהאכילה מהפרי, הרי היה מבין בעקבות מחברו, שמה שמבדיל את חוה ואדם מהחיות ב'גן העדן', היא ה'מודעות' שלהם, שאותה רוכשים מפרי העץ. בעל המשל ברוב גאונותו מתאר את ההבדל הזה בין חוה ואדם לבין החיות, באומרו שבגן הם לא התבוששו בעירומם, בעוד שאחרי שאכלו מפרי העץ התבוששו בו. מה שאיפשר לחוה ואדם את המודעות של היותם עירומים, היה ה'ניכור', שאותו רכשו מפרי העץ, 'ניכור' שזהה עם יכולת ההבדלה בין טוב לרע. למען שהאדם יהפך למודע, עליו לנכר את עצמו מהזולת, במקרה חוה ואדם, הם ניכרו את גופם מ'דעת' שאותה רכשו מאכילת הפרי, כך יכלו בהמשך לנכר את עצמם זה מזה, יכלו לנכר את עצמם מהסובב, דבר שאיפשר להם התבוננות על הסובב המנוכר מהם. ובכן, המודעות נחוצה למען להכיר בזולת, הכרה כזו מולידה את השיח ביניהם, מאפשרת להם לנכר את עצמם מהסביבה, ניכור המאפשר התבוננות. הניכור גם מאפשר את היצירה. הרי יכולת להבדיל בין טוב לרע היא תולדה של ניכור דבר מדבר. ללא ניכור האדם לא יכול להבדיל. ואם האדם לא יכול להבדיל, הוא גם לא יכול ליצור מערכת חוקתית, לא יכול ליצור מערכת אתית. אבל יותר מכך, השפה עצמה אפשרית רק על בסיס יכולת האדם לנכר דבר מדבר.

      בובר היהדוי שלא צלח להשתחרר מהירושה הנוצרית, פחד להעלות את המושג השנוא 'ניכור' שהוא תשתית פילוסופית השפה התנ"כית, לכן תרומתו לפילוסופית השפה היא חלקית בלבד.

     עד כמה בובר לא צלח להשתחרר מההגמוניה המחשבתית הנוצרית, ביחוד מההגמוניה המחשבתית הלותרנית, הסיפור הבא ימחיש. המשוררת אלזה לסקר שילר, הגאונית, המטורפת כתבה כבר בשנת 1940 מחזה גאוני בשם 'אני ואני', היא בצורה מטפורית רצתה להמחיש שהיא חצויה בין היותה יהודיה, לבין היותה גרמניה. אבל אלזה לסקר שילר שלא היו לה מעצורים כמו ליהודים אחרים, היא דומה מבחינה זו למשורר היינה, הבינה את מקור הרועה הגרמני. במחזה זה שעד היום לא תורגם לעברית, לא הוצג כאן, היא אוספת את ההנהגה הנאצית בגיא בן הנום למשפט אחרון. מאחר שכאן קצרה היריעה אסתפק בדברים עיקריים של המחזה. היא היהודיה הראשונה הרואה בדרמה של גיתה, פאוסט את מקור הרועה הגרמני. היא אפילו מעיזה להצהיר שגיתה הוא בן מפיסטו, כפירה כזו בגיתה שהפך מעין אלוהות בעיני היהודים, ולא רק בעיני הגרמנים, גרם לכך שאלו שהיו ממונים על הירושה הספרותית שלה, פחדו לפרסם את המחזה הזה. לבסוף פנו לבובר אם לפרסם את היצירה זו, ובובר אפילו אחרי המלחמה האיומה פחד לפגע באלהים, גיתה, הרשה רק לפרסם חלקים מובחרים מהמחזה.

    אפילו תומס מאן, בסוף מלחמת העולם השניה, אחרי התמוטטות הרייך השלישי, בספרו 'ד"ר פאוסטוס', תוקף לא רק את לותר אלא גם את גיתה שהמחיז את התיאולוגיה שלו. יהודים גם אחרי הזוועות של מלחמת העולם השניה, לא השתחררו מהמורא, מההערצה לתרבות הגרמנית. כנראה עדיין מקומו של האלהים גיתה לא נפקד מהעולם האקדמי הישראלי. העובדה הזו שהעולם האקדמי הישראלי עדיין לא השתחרר מהמטפיזיקה הגרמנית, מקאנט ומרעיו, היא הסיבה שעולם אקדמי זה לא מוכן לקבל את העובדה שמחשבת התנ"ך היא מקור הפילוסופיה הלשונית, פילוסופיה הרואה את העולם כפרי אינפורמציה, מחשבה שהיום מדע האינפורמציה מאשש.    

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: