אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 225 – האלגוריתם הלשוני

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 225 – האלגוריתם הלשוני

   מדע האינפורמציה שהנו בשלבי התפתחות, מודע לעובדה שקיים יסוד ביקום המארגן את הישויות בהתרכבו עם אנרגיה, אבל יסוד מארגן זה אינו יסוד מוחשי. בהקשר ליסוד  זה שאינו מוחשי, עלי להזכיר מחדש ספר של פיזיקאי בשם Heinz R. Paegels, שכתב ספר בשם: The Cosmic Code- Quantum Physics as the Language of Natureספר זה  יצא בפעם הראשונה בשנת 1982, הודפס במהדורות רבות, היה במשך השנים רב מכר, ועדיין הוא ספר מבוקש. כפי שאנו רואים מהכותרת, ספר זה לא עוסק בשפה האנושית, הוא עוסק בשפה הפיזית ביקום, אבל ספר זה חשוב לדיונינו כיוון שהוא מגיע לסיכום מעניין לגבי שפה יקומית זו.

 מחבר ספר  זה מת צעיר מתאונה.

  וכך פיזיקאי זה מסכם את דבריו בסוף הספר, עמ' 312:Science shows us that the visible world is neither matter nor spirit, the visible world is the invisible organization of energy.

    סיכום זה של מדען זה, שהעולם הנו ארגון של אנרגיה על-ידי ישות בלתי מוחשית, בלתי נראית, חוזר למעשה על פרק א' של ספר בראשית בו אלהים בורא את העולם ב'הגדים', שפה, בלתי מוחשית. הסיכום של פג'לס יותר משכנע היום בני אדם, בהיותו מבוסס על ממצאים מדעיים כביכול. למרות שקשה להגיד שהקביעה של פג'לס, על ארגון בלתי נראה ובלתי מוחשי הוא פרי ניסויים מדעיים, הוא השערה מדעית, לא יותר מבוסס מאשר ההשערה שאותה אנו מוצאים בפרק א' ותחילת פרק ב', בספר בראשית, אלא שהשערה בספר בראשית נאמרת בהקשר להשקפה דתית, לכן פחות אמינה היום בעיני בני אדם. השערה זו של פג'לס דומה גם להשערה המדעית היום על המפץ הגדול, כתחילת היקום, השערה שוב, המתקבלת יותר על דעת בני אדם, מאשר מה שנאמר בפרק א' של ספר בראשית, שאלהים בורא את העולם בהגדים, יש מאין.

     פג'לס אומר עוד דבר, שפעמים רבות הדגשתי לגבי מחבר משל 'עץ הדעת', שבאינטואיציה גאונית, מבלי לדעת על קיום המח כמרכז חשיבה, מבלי דעת על האונות הקדמיות שהתווספו למח האנושי בשלב מאוחר יותר של ההתפתחות האבולוציונית, מבלי לדעת את מסקנות מדע האינפורמציה של היום, הבין את מהות השפה, את אופן פעולתה, שאלו העוסקים בה היום לא מגיעים לדרגת הבנתו. פג'לס מבחין בין שני מיני גאונים, גאונים רגילים לבין גאונים מחוץ לשורה, עקלקלים. לראשונים תלמידים רבים, לאחרונים אין תלמידים, כיוון שאינם יכולים להסביר איך הם הגיעו למסקנות שלהם. באבחון זה הוא מסתמך על מתמטיקאי, בשם:Mark Kac. פג'לס מביא תמונה של הצייר דורר, המצייר את המלאך המתבונן. פג'לס רואה בציור מלאך זה את החוקר בעל 'ההכרה', כוונתו ודאי לאותו חוקר גאון עקלקל, הדומה למלאך המתבונן בציורו זה של דורר, שהנו מבודד בין הכוכבים.

     אני מביאה דברים אלו של פג'לס, כיוון שהיום אלו העוסקים בשפה, מסתמכים יותר על ממצאים של נירולוגים הבודקים את פעילויות הנירונים במח, ישויות מוחשיות, שנירולוגים אלו מעדיפים להאחז בהם, בעוד שהם מתעלמים מהיסוד הנעלם, המארגן ביקום, שנירונים אלו מעבדים, הרי המח האנושי הוא מעבדה המעבד יסודות שונים שהוא קולט מהיקום וגם הישות הבלתי נראית, לא מוחשית, שפג'לס מדבר עליה נקלטת במח, על-ידי האונות הקדמיות, המאוחרות, שנספחו לאבר זה. הנירולוגים גם מתעלמים או לא מדגידים את העובדה, שמושב השפה, המעובדת על-ידי הנירונים מהאינפורמציה היקומית, האינפורמציה, היסוד הבלתי מוחשי, בלתי נראה, אזור ברוקה וורניקה נמצאים באונה הקדמית השמאלית. עובדה זו שמושב השפה המעובדת נמצאת באונה השמאלית הקדמית, שהנירולוגים אינם מדגישים, הנה עובדה המצביעה על כך שהשפה שהתפתחה בשלב מאוחר של האבולוציה על-ידי המח, הנה תולדה של קולטנים בחלק זה של המח, קולטנים הקולטים את היסוד הנעלם, הבלתי נראה הזה של היקום. כפי שכבר הודגש בפעמים קודמים, המח קולט יסודות ביקום, כמו הפוטונים וגלי הקול, והנירונים בתוכו מעבדים את אלו לצרכי האדם. כך גם קליטת היסוד הנעלם המארגן ביקום, היוצר את הישויות, לא שונה מקליטת היסודות הקודמים, אלא שהוא תולדה של התפתחות מאוחרת יותר בסולם האבולוציוני, התווספות האונות הקדמיות למח, והנירונים בחלק זה, מעבדים את היסוד שנקלט בהם, היסוד הנעלם הבלתי נראה, לפי פג'לס. המח באמצעות הנירונים הופך יסוד זה  לשפה האנושית, שאף היא ישות נעלמת. אבל שפה זו, בדומה למולידה, היסוד הנעלם, הבלתי נראה, המארגן את הישויות ביקום בהתרכבו עם אנרגיה, הופכת לכלי יצירה בידי האדם.

     ובכן, הנירולוגים, הנאחזים בפעילות הנירונים המוחשיים, הם כמו בני אדם שבדרך כלל מעדיפים דבר מוחשי על דבר נעלם, מתעלמים מהיסוד שנירונים אלו מעבדים, יסוד נעלם, בלתי נראה, שהאדם פוחד ממנו כפי שהוא פוחד מרוחות רפאיים. כך למרות התפתחות מדע האינפורמציה,  נירולוגים ואלו העוסקים בשפה, אינם מדגישים את הפן היצירתי של מתת זו  שהאבולוציה העניקה לאדם, מתת השפה היוצרת את עולמו הלשוני .

     כאן עלינו לחזור לגאונות של אבות העברים, גאונות עקלקלה, לפי דבריו של פג'לס, גאונות שיצרה את פילוסופית השפה, גאונות שהיתה מסוגלת באינטואיציה מהסתכלות על מפעלות אדם, להגיע למסקנות, שאחרים, שלמרות המדע המפותח, כמו נירולוגים ואלו העוסקים בשפה, לא צלחו להגיע אליהן.

      אבות העברים כפי שמסופר עליהם בספר בראשית ובספר שמות, היו נוודים, יצאו ממושבם במרכז תרבותי שומרי, אור, נדדו בין עמים עם תרבויות מפותחות. מהתבוננות שלהם הגיעו למסקנות שבני אדם יוצרים את תרבותם, את מוסדותיהם, את ערכיהם. הם הגיעו למסקנה שהשפה ככלי מאפשרת את מפעלות אלו של האדם.

      נשאלת השאלה מדוע עמים אחרים לא אימצו את התרבות הגאונית התנ"כית, והתשובה היא, כפי שאנו רואים גם היום, שבני אדם מעדיפים להאחז בדברים מוחשיים, כמו נירונים, ולהתעלם מדבר לא מוחשי, אותו יסוד נעלם בלתי נראה לפי פג'לס, שנקלט על-ידי הקולטנים באונות הקדמיות, שאותו הנירונים מעבדים לשפה. התנ"ך התקבל על העולם הנוצרי המערבי בפרשנות המטעה של השליח פאול.

     גם שליח זה, פאול, רצה תימוכין ממחשבת התנ"ך, אבל רצה את זה בפרשנות שלו, פרשנות שהחרימה את יסוד מחשבה זו, את משל 'עץ הדעת'. פאול רצה במצב טרם אכילה מעץ הדעת, טרם מודעות, מצב שלפי מחבר משל 'עץ הדעת', הוא מצב חיתי, חיים בגן-עדן לפי גאון זה הוא מצב חיתי. נשאלת שוב השאלה, מדוע הדורות לא הבינו מה שגאון זה אמר במשפט אחד, שחוה ואדם טרם אכלם מפרי העץ היו ערומים ולא התבוששו, ורק נעשו מודעים לעירומם באוכלם מהפרי. מדוע הבנה זו של גאון זה לא נקלטה על-ידי בני אדם עד היום הזה? גן-עדן נעשה בעיני בני אדם אידיאל, כנראה שהם מעדיפים מצב חיתי.

      ועכשיו בידינו תשובה, מדוע נירולוגים, מדוע אלו העוסקים בשפה לא מזכירים שהשפה היא כלי יצירה. במקרה כזה, אם יודו שהיא יוצרת את עולמם הלשוני, לא יוכלו לצפות להתגשמות האידיאל שלהם לחזור לגן-עדן, לחזור למצב החיתי הלא מודע.

     אפילו פג'לס דיבר על שפה יקומית, קוונטית-פיזיקלית, לא דיבר על שפה אנושית, כנראה גם הוא פחד מעולם אנושי מבוסס על אותו יסוד 'נעלם, בלתי נראה', גם הוא רצה בעולם אנושי מוחשי, זוהי השערה בלבד, אולי לא מוצדקת.

     הפרדוכס האנושי הוא, שהוא בדרך כלל מעדיף את העולם הלשוני שהוא יוצר באמצעות כלי השפה, כלי תולדה של היסוד הבלתי נראה, לא מוחשי ביקום. הרי עולם לשוני זה מאפשר לו את עולם החלומות, מאפשר לו את ההפלגות ביקום, מאפשר לו לחשוב את עצמו לריבון היכול לשנות את חוקי הקיום. האדם מעדיף את העולם הלשוני שהוא יוצר, על מצב חיתי ביאולוגי, אבל הוא פוחד להודות בכך, שעולם לשוני זה הנו ווירטואלי, הוא פוחד מהמהות הרפאית של עולם זה, ואזי הוא מתגעגע לגן-עדן, למצב חיתי.

 

 

 

 

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 224 – האלגוריתם הלשוני

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 224 – האלגוריתם הלשוני

לאחרונה התעוררה השאלה כאן האם פילוסופית השפה לוקחת בחשבון את כל הממצאים הנירו-מדעיים של השנים האחרונות. לפני שארחיב על כך, עלי לציין מחדש, שמחבר משל 'עץ הדעת', מחבר פרק א' של ספר בראשית שהם הבסיס של פילוסופית השפה, לא ידעו בכלל על המח כמרכז החשיבה האנושית, כפי שאפילו היוונים לא ידעו, אומרים שהיפוקראטס ידע, אין על כך מסמכים, ורק כפי שכבר צוין כאן כמה פעמים, גלן במאה השניה קבע שהמח הוא מרכז החשיבה.

      בעצמי במשך השנים, בכל נסיעותי לארה"ב, ביליתי הרבה בחנויות ספרים, וחיפשתי ספרים חדשים של נירו-ביאולוגים, של מדענים העוסקים בשפה, כדי למצא איזושהי התיחסות לעובדה, שברשות האדם כלי שפה, אלגוריתם לשוני, המאפשר לו ליצור את עולמו האנושי. אלו העוסקים בשפה, תמיד מציינים את העובדה שהשפה הנה כלי קומוניקציה, אבל אינם טוענים שכלי השפה הוא כלי יצירה. כנראה יש איזה טבו, איזו רתיעה של האדם  מלהתיחס לשפה ככלי יצירה. במאה ה-19 האקדמיה הצרפתית  אפילו אסרה לעסוק בפילוסופית השפה.

      עלי כאן לציין מחדש, כדי לא לקפח אותם, את הפילוסוף הובס שדיבר על יכולת יצירה של האדם, ואת היידיגר שדיבר שהשפה, המלה יוצרת את העולם, אבל אלו לא הרחיבו את הנושא הזה.

     הנירולוגים עוסקים במח, שהנו מעבדה, הם עוסקים בנירונים שבו, שהם מוחשיים. המח שהם עוסקים בו מעבד את היסודות שהוא קולט מבחוץ, את הרשמים שהוא קולט מבחוץ. הנירולוגים בודקים איך הנירונים פועלים, הם אינם מזכירים שלאדם יכולת יצירה, מה שפעילות הנירונים לא יכולה להסביר. ונירולוגים באמת לא מזכירים את עובדת יכולת האדם ליצור באמצעות כלי השפה את עולמו האנושי, שהיום צריכה להיות  מובנת  מאליה.

     אותם בני אדם שהיום מאמינים באבולוציה, ולאו דוקא בכך שאלהים ברא את האדם ביום השישי לבריאה, כפי שכתוב בפרק א' של ספר בראשית, יודעים, שכל תופעת האדם היא הדרגתית, שרוב היכולות שלו הן פרי מוטציות. המח המשותף לרוב הברויים על כדור ארץ הוא תולדה של מוטציה מסוימת בסולם האבולוציוני. העובדה שלאדם מח מפותח יותר מאשר לברויים אחרים על כדור הארץ, היא תוצאה שהוא התפתח כתוצאה ממוטציות רבות יותר מאשר הברויים האחרים. העובדה שנוספו לו אונות קדמיות, היא תולדה של מוטציה, העובדה שהאונות הקדמיות אצלו מפותחות יותר מאשר של חיות מפותחות אחרות, היא פרי מוטציה.

     אם כך, מדוע לא נאמין שיכולת השפה, שהאלגוריתם הלשוני ככלי יצירה הוא תולדה של מוטציה? שהתווספות האלגוריתם לשוני זה לאונות הקדמיות של המח האנושי, הוא תולדה של מוטציה? שיכולת היצירה, היא איזה מוטציה באונות הקדמיות? ומדוע לא נאמין שמוטציות אלו מאפשרות לאלגוריתם הלשוני לעגן את עצמו ביסוד האינפורמציה ביקום, לנכס מתוכו נתח, והמח הפלאי הופך נתח זה של האינפורמציה לשפה האנושית, ומצייד אותה ברצון חופשי, המאפשר יצירה?

      היכולת הזו, יכולת השפה, יכולת האלגוריתם הלשוני, יכולת שמאפשרת לאדם ליצור, הן ישויות נעלמות, שקשה להצביע עליהם. הנירונים במח, שהם יותר מוחשיים, ולכן הנירולוגים עוסקים בהם, מעבדים את היסודות, אינם מצביעים על קיום אלגוריתם לשוני שהוא ישות נעלמת, כפי שיסוד האינפורמציה ביקום הנו ישות נעלמת. גם תופעה זו, יכולת השפה, שהיא חלק מהאינפורמציה היקומית, לא שונה מיולדתה. כל מדע האינפורמציה היום, המודע לכך שקיים ביקום איזה יסוד כמו 'אינפורמציה', יודע שיסוד זה הוא יסוד 'נעלם'. באותה מידה יש להניח שיסוד השפה, כחלק מיסוד 'נעלם' זה אף הוא יסוד 'נעלם', שפעילויות הנירונים המוחשיים במח לא יכולות להסביר אותו.

     עובדה שכבר ציינו, שבעל משל 'עץ הדעת' הגאוני, מבלי לדעת על המח, באינטואיציה ומהסתכלות על פעולות האדם, הבין שיכולת השפה בא לאדם ממקור חיצוני, ובצורה מטפורית כינה מקור זה כ'עץ הדעת'. הוא ידע שרכש זה מאפשר לאדם ליצור, ייחס לרכש זה שאיפות ל'ריבונות', וכנה ישות זו שנרכשה בשם 'נחש'. עובדה שכל מחשבת התנ"ך מבוססת על יסודות משל זה, ועל התוספת, מהשלב השני של התפתחות פילוסופית השפה על-ידי העברים, תוספת שעליה מבוסס פרק א' של ספר בראשית, פרק הבריאה. פרק זה הוסיף נדבך להבנת בעל משל 'עץ הדעת', על מהות השפה, הוסיף הבנה שהעולם הוא פרי שפה, שאלהים ברא את העולם ב'הגדים', שפה. כל הבנה גאונית זו היתה פרי אינטואיציה מופלאה, שרק עכשיו מדע האינפורמציה מאשש אותה.

     כל מחשבת התנ"ך הגאונית מבוססת על הבנות אינטואיטיביות אלו של אבות העברים. עלינו להוסיף שהם ביססו ידע שלהם כבר על בסיס תרבות מפותחת, תרבות השומרים. גילגמש גיבור תרבות זו, ידע ש'שם' שהאדם רוכש לעצמו ממעשיו, שורד לפחות בזכרון הדורות. הוא הבין משהו באינטואיציה, שהשפה מהווה את עולמו של האדם. אבות העברים הוסיפו על הבנה זו של השומרים את מחשבתם המהפכנית, האינטואיטיבית, שאיפשר את יצירת תרבות התנ"ך הגאונית.        

      עובדה היא שקיימת אצל האדם איזה 'טבו', רתיעה, מלראות את עולמו פרי השפה, הוא רוצה להיות חלק מעולם יותר מוחשי, כמו הטבע, מאשר להיות חלק מהעולם לשוני 'נעלם'. עובדה היא, ששלילתו של השליח פאול את המשל 'עץ-הדעת', החרמתו אותו, פרשנותו המטעה שלו,  התקבלה על רוב העולם המערבי הנוצרי. גם היוונים הקלאסיים שלא ידעו על תרבות התנ"ך, לפני השליח פאול, רצו  להיות חלק מחוקי הטבע, לא רצו להיות חלק מעולם לשוני נעלם.

     עובדה היא שהמטפיזיקאים לא רק היווניים, מטפיזיקאים של העולם החדש, כולם שאפו לעולם אנושי שיהיה חלק  מהטבע. פילוסופית השפה, אפילו החלקית, שנוצרה במערב, יכלה להתפתח רק אחרי שניתן גט כריתות למטפיזיקה. אבל כפי שאנו רואים הנירולוגים עדיין לא מדברים על כך שהשפה היא כלי יצירה, הם עוסקים בפעילות הנירונים במח, שוב משהו מאד מוחשי, שאפשר להתבונן בה.

    מתמיה שאנשי המדע היוצרים את כל המכשור המתוחכם של היום באמצעות כלי השפה, לא מדברים על כלי השפה ככלי יצירה, הם מתיחסים למכשור שלהם כדבר מכני, ולא נותנים את דעתם על כך שמכשור מכני זה מבוסס על תבניות לשוניות.

     האדם כל הזמן רוצה להאחז בדברים מוחשיים, פוחד מה'נעלמות', למרות שכל עולמו האנושי, לא הביאולוגי, הוא 'נעלם'. מעניין לציין כאן תופעה מעניינת, תופעת הכסף, שהאדם נאחז בו כאילו הוא העוגן הבטחוני האחרון של קיומו. ה'כסף', כולו הוא פרי 'אמונה' קהילתית בו. אם משטר מתמוטט, דוגמת המשטר הרוסי הצארי, הכסף איבד כתוצאה משנוי המשטר, את ה'אמונה' הקהילתית בו, איבד את ערכו. אם תוקף את 'העדר האנושי' פחד, והוא מתחיל להוציא את כספו ממקום מבטחים כמו בנקים, הפחד הזה גורם למשברים הכספיים הגדולים, גורם לאיבוד הכסף את ערכו. היום מסבירים את המשברים הגדולים, במידה רבה, כתוצאה מפאניקות של ה'עדר האנושי'.

     דוגמת הכסף רק ממחישה את כל הפרדוכסליות של עולמו האנושי של האדם, עולם 'נעלם', המבוסס כולו על אותה שפה, על האלגוריתם הלשוני, שכל יצירותיו כמו מוסדות, ערכים, מבוססות על 'אמונה' קהילתית בהן. אם חברה מתפוררת, אזי כל המוסדות המבוססים על יסודות לשוניים, מתפוררות. חוקה קיימת רק אם קהילה מאמינה בה, בעתות של משברים חוקים אינם מתפקדים, דתות מאבדות חשיבותן, אם אין אמון קהילתי בהן.

     אנחנו יכולים לחזור לנושא שלנו, האלגוריתם הלשוני הוא ישות נעלמת, פרי מוטציה מסוימת באונות הקדמיות של האדם, פעילות הנירונים לא תסביר תופעה זו, ובאמת נירולוגים לא מדברים על השפה היוצרת, על אלגוריתם לשוני.

     המח האנושי אינו מכיל את 'האור', הוא מנכס לעצמו את  הפוטונים, והופך אותן לראיה,  לצרכי האדם. המח לא מכיל את גלי הקול שאותן הוא מנכס מבחוץ, מעבד אותם, והופך אותם לשמיעה. המח האנושי, הנירונים לא מכילים בתוכם את כל התופעות החיצוניות, הנירונים המהווים את המח, מנכסים את התופעות החיצוניות האלו ומעבדים אותם כך שהאדם יכול לקלט אותם.

     כך עלינו להתיחס לאלגוריתם הלשוני, מוטציה מאוחרת, המסוגל לקלט נתח מיסוד מהאינפורמציה היקומית הנעלמת , בסיוע המח שהנו מעבדה, מעבד נתח זה לשפה שבדומה ליולדתה, האינפורמציה, הנה ישות נעלמת היכולה ליצור. פלא זה הוא אחד הפלאים של הקיום, הקיום האנושי.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 223 – האלגוריתם הלשוני

האוניברסיטה הווירטואלית – שעור 223 – האלגוריתם הלשוני

     סיימנו את השעור האחרון עם הקביעה שהאדם אינו משלים עם המתת, האלגוריתם הלשוני, כיוון שהוא מוכיח לו שהוא ישות שמשך קיומו מוגבל. ובכן האדם יכול להשלים עם עובדה זו או יכול למרוד בה. ראינו כבר שהאלגוריתם הלשוני מכיל בתוכו את יסוד המרד, הרי הוא מבטיח לאדם אפשרויות בלתי אפשריות, שהוא לא יכול להגשים. האדם שאינו משלים את הגורל, היותו מוגבל במשך קיומו, עושה שימוש במתת האלגוריתם למרוד בנתונים, ליצור לעצמו קיומים חלופיים, ששם הוא מחוקק חוקים הסותרים את חוקי הקיום ביקום.

   האדם מאמץ את האשליה שהאלגוריתם מעניק לו, את אשלית ה'ריבונות'. ראינו כבר שבעל משל 'עץ הדעת' עמד על תכונה זו של 'דעת', או האלגוריתם הלשוני, כינה אותה בשם 'נחש', ניסה להצביע על כך שההבטחה של ה'נחש', על יכולת הכלי החדש, להעניק לאדם יכולות אלוהיות, בדויות, כיוון שלא ניתן לאדם לאכל מפרי 'עץ החיים'. בעל המשל ניסה לרתם את המתת, את דעת, בשרות הגוף הביאולוגי המוגבל. ובאמת מחשבת התנ"ך אימצה את הצעתו זו של בעל המשל, השלימה עם עולם נגלה בלבד, וניסתה לרומם חיים קיומיים אלו לשלמות, רצתה במלכות שמיים עלי אדמות, לכך הטיפו הנביאים.

     למעשה מחשבת התנ"ך היתה המשך למחשבה השומרית, שאף היא השלימה עם משך חיים קצובים, וראינו שהגיבור של תרבות זו, גילגמש, רצה בשם עולם כתחליף לחיים הגופניים. אבל בכל זאת יש הבדל בין ההשקפה השומרית לבין ההשקפה התנ"כית, בכך שהשומרים ראו במשך קיום קצוב גזרה טראגית של חוקי הקיום, בעוד שמחשבת התנ"ך ראתה בחיים קצובים חלק מחוקי הבריאה, ראתה בקיום קצוב מתת חיובית, ופיצוי למשך קיום מוגבל, בשרשרת הדורות. התנ"ך קידש את החיים הקצובים.

     אבל רוב התרבויות לא משלימות עם גזרות חוקי הקיום, הן מאמצות את הפיתוי שהאלגוריתם הלשוני מספק להן, הן רואות את האדם כריבון המחוקק לקיום חוקים אחרים, היוצר עולמות חלופיים ששם הוא משליט את חוקיו המועדפים, או יוצרות עולמות ווירטואליים בכתובים. הזכרנו את יצירתו של דנטה, 'הקומדיה האלוהית', ויצירות אחרות דומות לה.

     כבר המצרים העתיקים, בהבדל מהשומרים, יצרו לעצמם עולמות חלופיים ששם הם עתידים להמשיך את קיומם. המצרים יצרו איזו השקפה אורגנית-מיסטית, הבוראת מעצמה באמצעות אמנציות ישויות, ואלים ובני אדם במידה רבה שווים, כך גם חיות. וכל אלו מתגלגלים בקיומים שונים. הנשמות, ולא כאן המקום להסביר את המינוח המצרי לישות נעלמת זו המסופחת לגוף, בהיפרדה ממנו, הופכת לחלק מהישויות השמימיות ביקום. ברור שהגדרות אלו לא נותנות תיאור מדויק של ההשקפה המצרית העתיקה. אבל מסקנה אחת אפשר להסיק ממגוון ההשקפות האלו, שהאדם ממשיך בקיומו בהיהפכו חלק מהיסודות של היקום.

     למרות שהמצרים לא עמדו בדיוק על מהות כלי השפה, הם העניקו לה יכולת מאגית, יכולת שהיתה צריכה לסייע להם לעבר מקיום אחד לקיום אחר, קיום נצחי.

     מכל ההשקפה המצרית הסבוכה, אי אפשר להניח שהם היו מודעים לכך שהכלי שברשותם הוא כלי ריבוני, אבל במציאות הם ייחסו לכלי שלהם יכולות ריבוניות, כלי המאפשר להתחכם לחוקי הקיום הקוצבים לאדם משך קיום מוגבל, כלי שבתחכומו מתגבר על גזרות חוקי הקיום, ורוכש לאדם נצחיות.

    לא נוכל כאן להתעכב על כל הפתרונות שתרבויות המציאו, ללא מודעות, ייחסו לעצמם ריבונות ויצרו עולמות חלופיים ששם הבטיחו לעצמם חיים נצחיים, משך קיום שנשלל מהם בעולם הנגלה. אבל בלי ספק שהמצאתו של השליח יוחנן בבשורתו, היא המתוחכמת ביותר, כאשר הוא קבע שה'דבר', השפה, היא ראשית, התגשמה בישוע, והמאמינים בו, יכולים להשיג נצחיות בהזדהותם אתו. יוחנן לא היה מודע לכך שלמעשה הוא אימץ את הבטחת ה'נחש', שרכישת ה'דבר', 'דעת', הופכת את האדם לדומה לאלהים, לנצחי.

    עובדה שהעולם המערבי, הנוצרי, אימץ את הבשורה של יוחנן, כיוון שהבטחה כזו לנצחיות היא משאלתו של האדם, ולא שלילת הבטחת ה'נחש', על-ידי בעל משל 'עץ הדעת'. התנ"ך, אומץ על-ידי הנצרות רק בפרשנות של השליחים פאול ויוחנן, ולא כפשוטו.

     עם החלשות האמונה הנוצרית, יצירת עולמות חלופיים לא פסקו, סופרים כל העת יוצרים עולמות ספרותיים חלופיים, שבהם הם ריבונים. שוב עולות אפוקליפסות חדשות,  שלפיהם ייוצרו חוקי קיום משופרים. עלינו רק להזכיר כאן את האפוקליפסה המפורסמת ביותר בעת החדשה, זו של מרכס, שהצליפה בחלקים גדולים של האנושות לנסות ולהגשימה. בלי ספק שמרכס המומר חשב את עצמו לריבון, יודע את נסתרי הקיום, יודע איך לסייע לחוקי הקיום להגשים את בשורתו.

    מי שקורא את ההיסטוריה האנושית, נתקל במספר אין סופי של מבשרים, של יוצרי אפוקליפסות, אנו מתיחסים לזו של מרכס, כיוון שהיא הצליחה יותר מאשר אחרות להצליף באנושות, להאמין שהאדם הוא ריבון, יכול לשנות את חוקי הקיום.

     מעניין היה להקשיב בטלויזיה, בתוכנית של לונדון וקירשנבאום, את נפתלי תשבי, העוסק בחקר המח, שלו בשורה חדשה, שהיצירות הווירטואליות באינטרנט ישרדו אחרי כיליון הגוף הביאולוגי, בשורה כביכול  חילונית חדשה, שרבים החלו להאמין בה. סוף סוף היצירות הווירטואליות המועלות באינטרנט, יבטיחו לאדם את הנצחיות. רק שאמונה חדשה זו, היא עתיקת ימים, הרי גם גילגמש האמין שמעשיו יזכו אותו בשם עולם, בנצחיות.

    אבל אנחנו, יותר מארבעת אלפים שנה אחרי גילגמש, יודעים שלולא היו מתגלים הכתבים השומריים, שאותם פיענחו במאה הקודמת מלומדים, אף אחד לא היה יודע על גילגמש. זכר שמו של גילגמש תלוי היה בזכרון האנושי, היקום לא זוכר, לא זכר את הגיבור הזה.

     עלינו להביא דוגמאות מתולדות האדם. הסינים שלא הכירו את תולדות המערב, את כתביו, לא ידעו על קיום מלך העברים, דוד, גם לא ידעו על הצאצא שלו, ישוע הנוצרי, כפי שהמערב כל עוד מלומדיה לא למדו את השפה הסינית, לא ידע על גיבורי תרבות זו, על מלכיה.

      הזכרון שלנו, של שמינו, של מעשינו, תלוי בזיכרון הצאצאים שלנו הפרטיים, הציבוריים. אם תקרה קטסטרופה, והשימוש בכל פלאי האינטרנט ישכחו, כל היצירות שהונצחו באופן זמני במיכשור זה ישכחו. היקום לא יעיד על היצירות האנושיות, היקום אדיש ליצירות האדם.

      זכרון עולמינו הלשוני הווירטואלי תלוי כולו בזכרון האנושי. ועוד יותר, אפילו מה שהאנושות יכולה לזכור תלוי, אם מעשינו, יצירתינו קובעו בכתב. דוגמת השומרים יכולה לשמש אותנו, שאילו לא היה עם זה ממציא את הכתב, מעלה את תולדותיו, יצירותיו בכתב על חרסים, זכרונו היה נמוג, כפי שתולדות עמים שלא המציאו את הכתב נמוגו. היקום, טרם פוענחו כתבי השומרים, לא העיד על קיומם.

     בני אדם ערבים זה לזה, לטוב ולרע. בידינו כלי, כלי השפה, פרי של מוטציה אבולוציונית, העושה פלאים, אבל כלי זה אינו ריבוני, הוא לא יכול לשנות את חוקי הקיום, הוא לא יכול ליקום האינסופי האדיש לפלאים שלנו. אנחנו יכולים לקסום לעצמינו עולמות חלופיים, אף אחד לא ראה אם אלו מתגשמים. אנחנו יכולים להעיד מההיסטוריה שכל האפוקליפסות לא התגשמו. על האפוקליפסה של מרכס אפשר רק להגיד שבגשומה העולם האנושי הורע, לא הוטב.

     כל מה שהאדם יכול לעשות באמצעות כלי פלאים זה, השפה, שהאבולוציה העניקה לו, הוא לשפר את קיומו עלי אדמות. הנצחיות, אפילו השמית, האינטרנטית, אפשרית רק אם האנושות תתקיים, לא תשמד בקטסטרופה יקומית, או אם בני אדם לא ישמידו את עצמם.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 222 – האלגוריתם הלשוני

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 222 – אלגוריתם הלשוני

    אם מתוך דברי, בשעורים הקודמים, לא היה ברור שאני רואה את האלגוריתם הלשוני תולדה של האבולוציה, אבל אני רואה אותו תולדה של מוטציה, המעניקה לאדם את יכולת התכנות, המבוסס כבר על מודעות, שאף יכולת זו, מודעות, היא תולדה את המוטציה. יכולת התכנות, מתת המוטציה, אף היא תולדה של המוטציה הנרחבת, שגם מעניקה לאדם את ה'רצון החופשי', הרי בלי רצון חופשי האדם לא מסוגל ליצור. רצון חופשי זה מאפשר את היצירה, שהנו חלק מהמוטציה, וגם אלו המתכחשים לו, בצורה לא מודעת עושים בו שימוש.

   האלגוריתם הלשוני, שהנו מוטציה בהתפתחות האבולוציונית, מכיל בתוכו גם יסוד מרדני, יסוד המורד בחוקי הקיום, רוצה לשנות אותם. בעל משל 'עץ הדעת' הגאוני, הבין שאלגוריתם זה, בפיו 'דעת', הוא 'נחש', המבטיח לחוה להשתוות לאלהים, זאת אומרת, שהפן הזה של 'דעת', האלגוריתם הלשוני, רוצה להיות ריבון, לכן הוא העניש אותו, רתם את מתת ה'דעת', לשרת את הגוף הביאולוגי.

     עלינו להבין את היצור הזה שהנו תולדה של האבולוציה, המצליף באדם ליצור את עולמו הלשוני הווירטואלי, הממריד את האדם למרוד בחוקי הקיום המגבילים אותו, הממריד אותו למרוד במתת הקיום הקצוב, אבל לא מצליח לקיים את הבטחותיו, כיוון שחוקי הקיום מקצצים בכנפיו. האדם המאוכזב מכלי זה, בהמשך רוצה להתנער ממנו, מוכן לוותר על יכולת התכנות שלו, רוצה להיות חלק מחוקי הקיום הדטרמיניסטיים, המתכנתים.

    למען נבין את מהות המרד של האדם במתת ה'אלגוריתם הלשוני', עלינו לחזור ולהביא כמה מעקרונות של הלותרניות שהיא התגלמות המרד ב'אלגוריתם הלשוני', מהסיבה, כפי שנראה בהמשך, שהוא חסר אונים מול חוקי הקיום המגבילים את משך קיומו של האדם. לותר שלל את קיום מתת 'רצון חופשי', גיתה הוסיף ושלל את השפה היוצרת ביצירתו 'פאוסט'. ובכן, בשם מה שלל גיתה את השפה היוצרת, כיוון שגיבורו פאוסט רצה בנעורים נצחיים. בצורה פרדוכסלית הגיבור פאוסט, באמצעות הפן המרדני של השפה, שלל אותה עצמה. האם הוא השיג את מבוקשו, נעורים נצחיים, לא ולא. האדם המורד לא רק שאינו משיג את משאלותיו, הוא מאבד את המעט שכלי השפה יכול להעניק לו. 

    דוגמת פאוסט חשובה לנו, כיוון שהוא תמצית המרד האנושי במתת שלו, מתת השפה, מתת האלגוריתם הלשוני. פאוסט מורד במתתים אלו כיוון שהוא לא רוצה בכל ההגבלות  שהשפה מטילה על האדם, הוא לא רוצה בכל המגבלות שהחברה האנושית רוצה להטיל על היחיד.

     בצורה פרדוכסלית המרד של פאוסט מבוצע על-ידי אותה שפה שהוא שולל, הרי החיות אינן מורדות כיוון שהן מחוסרות שפה. פאוסט גיבורו של גיתה, גיבור הדרמה שלו, בסוף ימיו  כמובן לא נמלט מזקנה, מעיוורון, מהמוות, רק שהוא באמצעות אותה שפה שהוא שלל אותה רוקם לעצמו עולם של נשים מיטיבות ששם הוא ממלט את נפשו שקודם משכן אותה למפיסטו. דרמת פאוסט היא תמצית המרד האנושי, מרד שבצורה פרדוכסלית נגמר כאשר הגיבור ללא מודעות חוזר לשפה, רוקם לעצמו מפלט לשוני.

   ובכן, אנו רואים שגם אלו המורדים במתת השפה, באלגוריתם הלשוני, בסופו של דבר עושים שימוש בהם, רוקמים לעצמם גאולות ווירטואליות על ידם.

      מכאן עלינו לחזור לאלגוריתם הלשוני היוצר את עולמו הלשוני של האדם. הנירולוגים  עוסקים במח שהנו מעבדה, המעבד את היסודות שהוא קולט, לשירות הגוף הביאולוגי. הנירולוגים אינם עוסקים באלגוריתם הלשוני שהוא מוטציה אבולוציונית, שהנו מיומנות או מיומניות, קודם הוא מעניק לאדם את המודעות, בסיס יכולת היצירה המאוחרת, בסיס יכולת האדם להתבונן על הסביבה, יכולת לכלוא התבוננות זו במילים. בלי מודעות, שהנה מיומנות לנכר דבר מדבר, האדם לא היה יכול לכלוא את ההתבוננות הזו במילים. המילים שהנם תוצר הניכור של המודעות, נעשים אבני הבניה של האדם, הוא על-ידם יוצר מיכשור, יוצר מוסדות, יוצר ערכים, יוצר עולמות חלופיים ווירטואליים.

     בשעור הקודם דיברנו על כך שהאלגוריתם הלשוני מצליף באדם ליצור. עובדה היא שגם כאשר האדם אינו מודע למהות השפה, למהות האלגוריתם הלשוני, הוא יוצר את עולמו הלשוני. לכן יש להניח שבאלגוריתם לשוני זה קיים גם יסוד מצליף, יסוד מנחה את האדם לפעל. האלגוריתם הלשוני דומה לשולית הקוסם, הוא אינו מכיר בגבולות, לא מתחשב בחוקי הקיום הגוזרים על הישויות משך מוגבל. הדחף האמוקי הזה של האלגוריתם הלשוני גורם לאדם לרצות במשך קיום לא מוגבל. את זה ראינו מדוגמת פאוסט, שרצה בנעורים נצחיים.

     מאחר שהפאוסטים של כל הדורות לא משיגים את מבוקשם, הם מתחילים ליצור עולמות ווירטואליים, עולמות ששם הם מחוקקים חוקים לפי אוות נפשם. דנטה שגורש מעירו, יצר את היצירה הגדולה שלו, 'הקומדיה האלוהית', ששם הוא העניש את אויביו, ששם הוא מצא את גאולתו.

      אבל מי שמכיר את ההיסטוריה האנושית, את תחילתה, יכול להיווכח איך האלגוריתם הלשוני הצליף בעמים קדומים כמו השומרים, ליצור כמעט את כל האפשרויות שהשפה היוצרת יכולה ליצור. ההיסטוריה של השומרים התגלתה רק במאה הקודמת, שכתוצאה מחפירות ארכיאולוגיות גילו את החרסים שלהם, שעליהם הם חרתו את יצירותיהם, את   תולדותיהם. ומלומדים פיענחו את שפתם. ואם הזכרנו את פאוסט, גילגמש הגיבור של האפוס השומרי, מזכיר מאד את הראשון. אבל גילגמש גיבור האפוס השומרי בהבדל מפאוסט, לא היה צריך למרוד בירושה שכבר היתה מודעת לשפה היוצרת, כפי שמוצאים את זה בתנ"ך, גילגמש בדומה לפאוסט רצה בנצחיות, בהבנה רבה יותר מאשר היתה לפאוסט, הוא הבין שיכול לשמר את שמו, הישות הלשונית, בזכרון הדורות.

     עם קטן זה, השומרים שלא ידוע מאין הגיעו לדרומה של מזופוטמיה, הצליחו ליצור תרבות מפוארת, המציאו את הכתב, מיומנויות שונות, יצרו ספרות מפוארת היכולה להתחרות בכל הספרות העולמית, יצרו את הקינות, וכפי שהזכרנו את האפוס של גילגמש. מאחר שהשומרים עדיין לא עמדו על מהות השפה, אין לנו ברירה אלא להניח שהאלגוריתם הלשוני הצליף בהם ליצור את תרבותם המפוארת.

    רק מסקנה זו שהאלגוריתם הלשוני מצליף באדם ליצור, יכול להסביר את התופעה המופלאה הזו של התרבות השומרית שצצה יש מאין, כפי שאת גאונותו של מחבר משל 'עץ הדעת', אפשר להסבירה רק על בסיס אינטואיציה שהאלגוריתם הלשוני מעניק למועטים. אם השומרים יצרו מה שהם יצרו מבלי להיות מודעים למהות השפה, כך הגאון שחיבר את משל 'עץ הדעת', יצר את הפילוסופיה הלשונית, מבלי שידע שהמח הוא מרכז החשיבה, מבלי שהוא ידע על האונות הקדמיות המכילות את הקולטנים המקושרים לאינפורמציה היקומית, מבלי שהוא ידע על יסוד האינפורמציה שמדע האינפורמציה ביסס. הוא גם לא ידע על ה-DNA . למרות אי הידיעות האלו המאוחרות, בעל משל זה באינטואיציה גאונית ידע ש'דעת', או האלגוריתם הלשוני מושג ממקור חיצוני, לא מולד, הוא אשר מאפשר לאדם להיהפך למודע, מאפשר לו ליצור את המילים, כמו המלה 'בושה', מאפשר לו ליצור.

    עלינו להתיחס בחשיבות לתרבות השומרית, שהיא בלי ספק תופעה פלאית, כיוון שנאמר על אברהם שהוא יצא מאור כשדים, אור שהיתה מרכז שומרי, שבימיו כבר נכבשה על-ידי      הכשדים. את כל המהפכה המחשבתית של אברהם ובני דורו אפשר להבין, אם אנו מניחים שהם הגיעו למסקנות שלהם על בסיס התרבות השומרית. אברהם ובני דורו שיחיד גאוני מתוכם יצר את משל 'עץ הדעת', הוסיפו נדבך לירושה התרבותית שירשו מהשומרים.

    המהפכה המחשבתית שאברהם ובני דורו חוללו, יכלה להיווצר רק על בסיס הכרות עם תרבות מפותחת שהניכור ממנה, העיקרון 'לך לך מארצך..', ניכור ממושב קודם, גרם לאינטואיציה של גאון מחבר משל 'עץ הדעת', שיצירה לשונית אנושית אפשרית רק על-ידי 'ניכור'. הבנה זו ש'ניכור' הוא בסיס היצירה הלשונית האנושית, עד היום לא זכתה לאימוץ על-ידי האנושות, כיוון שהאדם לא משלים עם המתת ההופך אותו לאדם, שהוא גם מקצץ את משך קיומו.   

    אנו עוסקים כאן בפלא המוטציה האבולוציונית שיצרה את ה'אלגוריתם הלשוני', יחד עם הפרדוכסליות המחשבתית של האדם שאינו משלים עם מתת זו, המצביעה לו על כך שחוקי הקיום מעניקים לו משך קיום מוגבל.

תשובות על הערות

לקוראים של הבלוגים שלי,

   אני מתנצלת לפני אלו שהעירו הערות ולא קיבלו תשובות. הסיבה היא שדרכי ה-Word Press , לא לגמרי נהירות לי, בשיטה הישנה זה היה קל יותר לענות לאלו שהעירו הערות. אבל בכל זאת הייתי רוצה לענות לעידו, שהתשובה שלי לאימאל שלו לא עבר. חומסקי בעיני אינו הוגה דעות ראוי, אבל השפעתו גדולה והוא מייצג את הזרם של המטפיזיקאים שאף הם חשבו שהמידע הוא מולד, לכן הערתי על דבריו.

     אשר להערות גיל. הנירולוגים, אפילו האחרונים, מסבירים את החלק המכני של המח, המעבד את האינפורמציה המגיעה אליו, הם אינם מדברים איך השפה האנושית מסוגלת ליצור דברים, מכשור, מוסדות, יצירות ספרותיות. הם גם לא עוסקים עם העובדה שהיצירות של השפה אינם נשמעים לחוקי הקיום, אינם משכפלים את עצמם. זוהי תשובה קצרה על הערותיו, נדמה לי שהוא לא קרא את הבלוגים שלי ששם אני מרחיבה על נושא זה, הוא ודאי גם לא קרא את הספרים שלי, שבהם אני דנה בשאלות אלו, רבקה