Monthly Archives: מאי 2011

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 234 – חוקי הברזל של הקיום

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 234 – חוקי הברזל של הקיום

   עלינו להבדיל בין שני סוגי חוקי ברזל, חוקי ברזל של חוקי הקיום, חוקי ברזל חברתיים.

חוקי ברזל של הקיום, משך קיומינו המוגבל, חוקים שרירותיים שאין לנו שליטה עליהם. האדם הלשוני מורד תמיד בחוקי קיום אלו, מאשים את האמצעי שלו, את אלגוריתם הלשוני שאין לו שליטה על חוקים אלו. תוצאות המרד האנושי שהוא מזלזל בכלי חסר האונים הזה,   ורוצה להיות חלק מהחוקים האורגניים הדטרמיניסטיים, או שהאדם המורד יוצר לעצמו עולמות חלופיים ששם הוא ריבון.

    ברור שעלינו לדון בחוקי ברזל אלו של חוקי הקיום שהאדם מורד בהם כל הזמן, אבל קודם עלינו לדון בחוקי הברזל החברתיים, חוקים שהאדם יוצר ויש לו שליטה עליהם.

     הגיבור פאוסט  בדרמת  גיתה מורד בשני מיני חוקי הברזל של הקיום, חוקי הברזל של קיום הברויים על כדור הארץ שלנו, ובחוקי הברזל  החברתיים. בסוף הדרמה אנו נוכחים לדעת שמרדו של הגיבור, משאלותיו, הושמו לאל. מקרה פאוסט חשוב כיוון שהוא אחד הדמויות הספרותיות השליליות ביותר, שלמעשה בחר ברע, בחר במאגיה, בחושבו שבאמצעותה ישיג את כל משאלותיו האישיות, ללא התיחסות לזולתים.

    מי שתיאר בצורה הטובה ביותר את המורדים הגדולים בחוקי הקיום, הכובשים הגדולים, היה דניאל בחזונותיו, הצביע על כך ששיאופותיהם מושמים לאל, ולפניו הנביא ישעיה אשר בפרק י"ד אף הוא מתאר את המלך הכובש, את המלך המהרס של אשור בבל, הרוצה להיות כעליון, יורד כמו קורבנותיו י לשאול.

     אם את חוקי הברזל של הקיום אי אפשר לשנות, חוקי הברזל החברתיים ניתנים לפעמים לשינוי בעתות משבר חברתי, אבל עם שוך המשבר הם חוזרים לשלט.

     אנחנו צריכים כאן לדון בהבנתו הגאונית של משה, שהבין שאי אפשר לשנות את חוקי הברזל החברתיים, ובמשבר חברתי במצריים הצליח להוציא את שבטי העברים מתוכה, למען לבנות חברה חדשה שתוכל להתגשם רק עם כיבוש חלקת אדמה.

     משה למרות שהיה בעל זכויות בהתחנכו בחצר פרעה כבן ערובה, הבין שהשליטים יכולים להפוך מיעוט בעל מסורת נעלה, בעל ערכים נעלים לעבדים. הריבון קובע את מעמד נתיניו, יכול להפוך ערכים נעלים של מיעוט כנחותים, יכולים להפוך את גרגור סמסה, גיבור סיפורו של קפקה, 'מטמורפוזה', לחרק. גם קפקה הבין שהשליטים מפרשים את החוקים שלהם לפי הצרכים שלהם, הוא מסכם מסקנה זו במסה קצרה על 'חוקים'. מזהיר את המיעוטים, את היהודים, לא לבטח בחוקים, שיגנו עליהם.

      קשה לדעת אם קפקה התכוון בסיפורו 'מטמורפוזה' רק לגורל יחיד שיכול להיהפך לחרק ואם היתה לו אינטואיציה נבואית שהריבונים, הגרמניים, עתידים להפוך את המעוט היהודי לחרקים. אבל ברור מהמסה הקצרה של קפקה על החוקים, שהוא הבין את המצב הנזיל, מצב נזיל של זהות מיעוטים, או יחידים שזהותם נתונה בידי השליטים, היכולים להפוך אותם לחרקים.

       משה הבין אף הוא את היכולת של הריבונים להפוך מיעוט לעבדים, לכן הוא לא ניסה לחולל את המהפכה המחשבתית שלו בתוך מצריים, הוציא את העברים ששועבדו על-ידי המצרים לשטח ריק, למדבר. משה גם הבין שקבוצה אתנית מוכרחה שליטה על טריטוריה, שקיום ללא טריטוריה דומה לקיום אדם בלי גוף. כפי שהגוף הוא הוא אשר מעניק לישות הלשונית שהסתפחה אליו את האנרגיה למען תוכל ליצור, כך קבוצה אתנית זקוקה לטריטוריה שתספק לה אנרגיה לפעולה.

     שני אישים אלו שהזכרנו, משה וקפקה הבינו את חוקי הברזל החברתיים, שללא טריטוריה, הריבונים על טריטוריה, יכולים לשלול את אנושיותם של מעוטים. קפקה אמנם לא היה דומה למשה, לא היה מנהיג, אבל בכתביו נתן ביטוי לתובנות אלו שלו, ולא במקרה היה קפקה ציוני, הבין את הצורך שליהודים תהיה טריטוריה משלהם, שתאפשר להם לשמור על זהותם.

     אפשר להבין את התובנה הזו גם במקרה של הרצל, אשר נוכח לדעת במשפט דרייפוס שאפשר להפוך יהודי המשרת בנאמנות את מדינתו לבוגד. הרצל בדומה למשה הבין שלגוף אתני יש צורך בטריטוריה כפי שהאדם זקוק לגוף למען יספק לו אנרגיה לפעל כאדם לשוני. 

      אנחנו דיברנו כאן על גורל קבוצה אתנית החסרה טריטוריה, לכן הריבונים יכולים לשעבד אותם, להפוך אותם לחרקים. אבל חוקי הברזל החברתיים תקפים גם בתוך חברה אנושית. הם תקפים כיוון שהזהות, כפי שכבר הזכרנו בבלוקים קודמים היא נזילה ביותר ותלויה כל הזמן במשוב מהזולתים.

    בחברה אנושית התקיפים תמיד מנסים לשלול מהחלשים יותר את זהותם. יכול להיות שקפקה רק התכוון למצבו של אדם חלש שהחברה יכולה להפוך אותו לחרק. אפשרויות אלו קיימות בכל חברה אנושית, זוהי הסיבה שהאדם נמצא במאבק מתמיד לשמר את זהותו.

      גם אצל חיות מפותחות יש מאבק מתמיד של יחידים על מעמד היררכי גבוה בתוך העדר. אצל החיות מעמד זה נקבע על ידי כוחנות, החיה החזקה יותר על ידי מעשים כוחניים משיגה את עליונותה בעדר.

      אבל אצל האדם לא רק יכולת כוחנית מאפשרת לקבוצה אחת בתוכה לנשל את האחרים ממעמדם. בחברה אנושית לשפה תפקיד חשוב בקביעת הזהות האנושית. השפה הנה ישות מאד נזילה וניתנת לפרשנויות שונות. מעמדות הכוהנים בחברות רבות השיגו את מעמדם לא באמצעים כוחניים, אלא ביומרות שלהם שיח ושיג אם ישויות עליונות.

      בחברות רבות גורוס, שמאנים משיגים עליונות שלהם על-ידי יומרות לשוניות, בטעון שלהם שיח ושיג עם ישויות עליונות, בדומה לכוהנים.

     עד כמה השפה משמשת את הריבונים, אנחנו יכולים לראות ממקרה היהודים. הלותרנים ניסו לשלול מהיהודים את מעמדם, על-יד כך ששללו את הלגיטימיות של הקוד התרבותי שלהם, את הקוד של התנ"ך.

      יהודים לא הבינו את הסכנה הזו מצד תיאולוגים וחוקרים לותרניים, של כתבי התנ"ך, שניסו להוריד את חשיבות מחשבת התנ"ך על ידי טעונים שונים, לעשות להם דלגיטימציה. מה שקורה שמיעוטים לעתים קרובות מקבלים את פסק דין הריבונים על זהותם. במקרה זה, היהודים לא הרגישו בסכנה בדלגיטימציה של כתביהם.

      אנחנו נכנסים לתסבוכת המחשבתית האנושית, מחשבה שהיא מאד נזילה וניתנת לשינויים שרירותיים. אם דיברנו על שנאה עצמית יהודית, של יהודים מתבוללים, הרי לפנינו התופעה שהזהות, נקבעת על-ידי הריבונים. השנאה העצמית היהודית אינה מקרית, היא חלק מחוקי הברזל החברתיים שהריבונים קובעים את הזהות, את מעמד המיעוטים, ואלו מפנימים את פסק דין הריבונים, את השנאה שלהם למורשתם.

     כאן אנו שבים שוב לתובנות של משה, שקבוצה אתנית חייבת להיות מעוגנת בטריטוריה שלה למען זהותה, לא רק לגבי יכולת קיום והגנה על טריטוריה. משה הבין אחרי כמה מפלות של העברים ששוחררו ממצריים, בעמותים עם מתקיפים, שהם עדיין לא השתחררו מהזהות שהמצרים העניקו להם, זהות של עבדים, שלא מסוגלים לראות את עצמם כריבונים. לכן החליט להשאיר את העברים במדבר לארבעים שנה עד אשר הדור הצעיר, שגדל כבר בחופש ישיג זהות של ריבונים היכולים להתמודד עם אויבים.

      טריטוריה מקנה לקבוצה אתנית גוף, כמו במקרה של היחיד שגופו מספק לו אנרגיה למען להאבק על זהותו. טריטוריה מעניקה לקבוצה אתנית ריבונות, ריבונות החסרה לקבוצה אתנית ללא טריטוריה.

    יהודים בגולה שנאחזו בספרי הקודש שלהם כעוגן, אבל היו מחוסרי טריטוריה נתפשו על-ידי העמים שבתוכם חיו כישויות רפאיות. על ישויות רפאיות אפשר היה לטפל את כל  השקרים, את 'זקני ציון', הרוצים להשתלט על העולם.

     חוקי הברזל על כדור הארץ שלנו מניחים שהאדם הוא ישות ביאולוגית עם נספחות לשונית. הגוף הביאולוגי נותן ערבות לכל ההפלגות של הנספחות הלשונית. לגבי קבוצות אתניות חוקי הברזל מניחים שטריטוריה מעניקה להן ריבונות המאפשרת להם שמירה על הזהות שלהם. לכן לא יפלא שיהודים כמיעוט בתוככי חברות ריבוניות נתפשו כרפאים, כ'אויבים קוסמיים', כ'זקני ציון', המסוכנים, הרוצים להשתלט על העולם.       

מודעות פרסומת

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 233 חוקי הברסל של הקיום

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 233 – חוקי הברזל של הקיום

     השפה היא כלי מפתה, היא מאפשרת לאדם את הפלגותיו, את הרפתקאותיו, עד אשר הוא שוכח שכל קסמיו תלויים בגופו הביאולוגי המספק לו אנרגיה לבצע קסמים אלו. בעל  משל 'עץ הדעת', כנה את הפן המפתה הזה של 'דעת', 'שפה' בשם 'נחש'. מחבר משל גאוני זה עמד על הסכנות, שהכלי שהאדם רכש או הוענק לו, יכול לגרום לו, לפתות אותו למעשים בלתי אפשריים, ולכן ניסה לרתם אותו בשרות הגוף בלבד, להיטיב את מצבו ולא להפליג על כנפיו למחוזות מסוכנים.

    במציאות האדם בדרך כלל אינו מוכן לקבל את אזהרות בעל משל 'עץ הדעת', הוא תמיד מפליג כאיקריוס ונופל ארצה.

    אנחנו רוצים בבלוגים הבאים לעמד על חוקי הברזל הכופים את עצמם על האדם על כדור הארץ, ביקום, בהמשך איך חוקי הברזל אלו כפו את עצמם על היהודי בתור מיעוט בעבר ויכולים לכפות את עצמם עליו, אם הוא לא במדינת ישראל, וכן איך חוקי הברזל כופים את עצמם על קהילות, לאומים, זה אמור גם על עם ישראל, אם הם רוצים  לשמר את עצמאותם.

   בתור ישויות דואליות, עלינו לקחת בחשבון שהאבר הפלאי שהנו חלק מגופינו, המח, המאפשר לנו את כל הקסמים, הוא ישות מאד שברירית, אם רגע אחד לא מסופק לו מנת הדם, הוא חדל לפעל, חדל לחיות. אנחנו יכולים לאבד בין רגע את כל יכולות הקסמים שלנו אם אבר פלאי זה חדל לפעל. אבל אנו מאבדים יכולות גם אם איזה חלק קטן באבר פלאי זה משתתק.

     עלינו גם לקחת בחשבון, שהשפה שאבר פלאי זה, המח, יוצר מהאינפורמציה היקומית שהוא מקושר אליה באמצעות הקולטנים באונות הקדמיות, שפה זו, אלגוריתם לשוני זה, מכריח את האדם ליצור קהילה כיוון שלשפה אין משמעות ביחידות, אבל גם מכריח את האדם לשתוף פעולה באופן מתמיד עם הזולתים, עולמו הלשוני של האדם הוא תולדה של שתוף פעולה מתמיד עם הזולתים. לאחרונה התפרסמו מחקרים, חוקר בשם נובק ביאולוג מתמטי, שכבר הזכרנו אותו בבלוג קודם, טוען שהאבולוציה האנושית התאפשרה הודות להתארגנות של קהילות אנושיות לפעילויות שתופיות.

      אבל אף אחד מחוקרי השפה, פילוסופי השפה, אינם מזכירים שהאדם השתלט על כדור הארץ, השתלט על כל יתר הברויים עליו, כיוון שהכלי שהוענק לו על-ידי האבולוציה מאפשרת לו או מכריחה אותו לא רק להתארגן לקהילות ולשתוף פעולה, אלא מאפשרת לו ליצור לא רק כלים יותר משוכללים מאשר בידי ברויים אחרים על כדור הארץ, אלא מאפשר לו גם יצירת עולמות לשוניים ווירטואליים, שהם מדרבנים את האדם ליותר ויותר פעילות, יותר ויותר הפלגות. אולי נכון יהיה כאן להזכיר את מרכס שמדבר על האדם כיוצר כלים. אבל מרכס לא מייחס יכולת זו לכלי השפה.

     אם מחקר זה של החוקר נובק רק מאשש מה שמובן מאליו, שהאלגוריתם הלשוני מכריח את האדם לשתוף פעולה, ועכשיו חוקר זה הפך עובדה זו לחלק מהאבולוציה האנושית, וטוען שלא רק מה שדרווין טען שהאבולוציה מבוססת על השרדות בעלי התושיה ביקום, שהאבולוציה מבוססת גם על שתוף הפעולה של בני אדם. אנו מוסיפים כאן שדרווין והאחרים שכחו או לא הבינו שהאבולוציה של האדם, השתלטותו על כדור הארץ נגרמה הודות לכך שהוא רכש כלי שבעזרתו הוא יוצר.

     ובכן, המח הפלאי יצר כלי, אלגוריתם לשוני, המתפקד רק תחת חוק הברזל של שתוף פעולה אנושית. כאשר קהילות מאבדות את האינסטינקט לשתוף פעולה, הן נמוגות. אם ככה, שתוף פעולה הכרחי למען הקיום הלשוני של האדם. ברור שהאדם הביאולוגי יכול להיות  קיים גם ללא שתוף פעולה, אבל האדם הלשוני מוכרח להכנע לחוק הברזל של שתוף פעולה למען קיומו.   

    אם ככה, שתוף פעולה בין בני אדם אינו דבר אלטרואיסטי, שתוף פעולה הוא חוק ברזל למען שקהילה אנושית תוכל ליצור את עולמה הלשוני, את הכלים המשוכללים, את המוסדות ואת הערכים, עולם לשוני שקיומו מבדיל את המין האנושי מברויים אחרים על כדור הארץ.

     אבל מחוקי הברזל של שתוף פעולה למען קיום חברה אנושית, מסתעפים עוד חוקי ברזל שהכרחיים למען שקהילה אנושית לשונית תתקיים. הזכרנו כבר שהיצירות הלשוניות כולן, מחוץ לכלים, הן ישויות נעלמות. ומאחר שהיצירות האלו אינן מוחשיות, הכרחי שיחידי הקהילה יאמינו בהם. אם ככה גם אמונה ביצירות הלשוניות, קודם כל אמונה בשפה עצמה שהיא ראשית היצירה האנושית, כך גם כל היצירות ששפה זו יוצרת קיימות רק אם יחידי הקהילה מאמינים בהם. לכן 'אמונה' היא חוק ברזל נוסף שעל האדם הלשוני לקיים למען קיום עולמו הלשוני.  

       אם חוק הברזל של שתוף פעולה הכרחי למען קיום חברה אנושית לשונית, למען קיום עולם אנושי לשוני, במציאות חוק זה מתבצע על-ידי בריתות בין היחידים, בריתות בשתיקה או בריתות מודעות. הקהילה הלשונית היא יחידה מבוססת על ברית בין יחידיה.

      אנחנו חושבים על ברית במובן התנ"כי, כאשר עם ישראל כורת ברית עם אלהים לרגלי הר סיני. אבל בריתות היו קיימות לפני כריתת הברית לרגלי הר סיני, בריתות הן חלק מהשפה, הרי כל מלה שנוצרת כתוצאה מצרכים, מתבססת על אמונה בה, שהיא ברית בין קבוצת אנשים המסכימים לכנות דבר בשם מסוים.

     אבל בריתות קיימות לא רק לגבי יצירת מילים בין יחידים, בריתות הן פועל יוצא משתוף הפעולה של יחידים המהווים את הקהילה, הם כורתים ברית ביניהם לקיים את חוק הברזל של שתוף פעולה.

     כך אנו רואים שגם 'בריתות' בשתיקה או במודעות שייכות לחוקי הברזל שקהילה אנושית לשונית מוכרחה לאמץ למען קיומה. בריתות אלו יוצרות קהילות סגורות, אלו שנספחים אליהן אינם חלק מהן, הם גם לא זוכים להכלל לתוכן, לא זוכים להגנה מהן, לזכויות מהן.

     אלו המכירים את ההיסטוריה של רומא יודעים שהפטריקים היו אבות הקהילה, אבות שכרתו ברית ביניהם, הם ראו את עצמם ריבוניים, הפלביים היו אלו שהסתפחו לקהילה סגורה זו, לכן היו מחוסרי זכויות, לקח להם מאות בשנים לזכות בזכויות.

      מצב זה שאנו יודעים מההיסטוריה הרומית, היסטוריה שנכתבה, לכן אנו יודעים את השתלשלות הדברים, אבל מצב כזה היה קיים בכל החברות, אפילו שאין לנו ידיעות היסטוריות על השתלשלות הדברים. ברור שבאתונה הדמוקראטית כביכול, רק קומץ אנשים היו בעלי זכויות, הרוב, אלו שהסתפחו, או עבדים שנקנו או שבויי מלחמה, לא זכו להיות חלק מהקהילה הריבונית. אפילו בעלי מלאכה לא זכו לזכויות שוות, וודאי נשים לא נכללו בברית שנכרתה בין מיסדי הקהילה.

     איזכור חוקי ברזל אלו של חיים קהילתיים שתופיים חשובה לגבי הנושא היהודי, מעמדם בגולה. יהודים שהסתפחו לקהילות קיימות תמיד נשארו מחוץ לקהילה הריבונית.

      יהודים בגולה שרמתם התרבותית על פי רוב היתה גבוהה מאלו של יחידי הקהילה הריבוניים, תמיד ניסו לקבל זכויות שוות, לא הבינו את חוקי הברזל של ההתארגנויות האנושיות לקהילות.

      עלינו בהקשר היהודי צריכים גם להזכיר את חוק הברזל של ה'מח הקיבוצי'. ראינו שכל קהילה יוצרת לעצמה גם 'מח קיבוצי', שהוא יצירה לשונית שקודשה. ראינו גם שהמח הקיבוצי הזה הוא אשר מעצב את דמות הקהילה. גם לגבי המח הקיבוצי אפשר לדבר על 'חוק ברזל', שהיחידים צריכים לאמץ את עקרונותיו.

     ברור שבמקרה של היהודים שהסתפחו לקהילות קיימות לא רק שהם לא היו חלק מהברית הראשונית שהעניקה ליחידי הקהילה ריבונות, הם גם לא היו מוכנים לאמץ את ה'מח הקיבוצי' של הקהילות.

      מכאן היהודים שנספחו לקהילות קיימות יכלו להתארגן כעדות דתיות, מסביב לבתי הכנסת, מסביב ל'מח הקיבוצי' המסורתי שלהם. ברור שליהודים אלו בגולה לא היו זכויות, לא היו זכויות שוות.

      אבל כל עוד יהודים אלו בתוך הגולה נשארו מחוץ לברית של הקהילה, הם התקיימו כנסבלים. הבעיות התעוררו כאשר יחידים יהודיים יצאו מד' אמות בין הכנסת וניסו לחדור לקהילות הסגורות.

   כאשר יהודים יחידים לא מוגנים על-ידי בית הכנסת ניסו לחדור לקהילות סגורות ריבוניות, החלה ההתנגשות. הקהילה הריבונית ראתה ביהודים אלו פולשים לטריטוריה שלהם, מסכנים את הריבונות שלהם. כך זה קרה בעולם ההלניסטי אחרי חורבן בית שני, כאשר יהודים ניסו לחדור לקהילות הלניסטיות ריבוניות, הם הושמדו, כך קרה בספרד הנוצרית, כך קרה בגרמניה.

      עלינו לדון בבעיות אלו כיוון שיהודים עד היום לא מבינים את חוקי הברזל של התארגנויות אנושיות, חושבים במונחים מופשטים של זכויות שלא קיימות במציאות.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 233 – חוקי הברזל של הקיום

     השפה היא כלי מפתה, היא מאפשרת לאדם את הפלגותיו, את הרפתקאותיו, עד אשר הוא שוכח שכל קסמיו תלויים בגופו הביאולוגי המספק לו אנרגיה לבצע קסמים אלו. בעל  משל 'עץ הדעת', כנה את הפן המפתה הזה של 'דעת', 'שפה' בשם 'נחש'. מחבר משל גאוני זה עמד על הסכנות, שהכלי שהאדם רכש או הוענק לו, יכול לגרום לו, לפתות אותו למעשים בלתי אפשריים, ולכן ניסה לרתם אותו בשרות הגוף בלבד, להיטיב את מצבו ולא להפליג על כנפיו למחוזות מסוכנים.

    במציאות האדם בדרך כלל אינו מוכן לקבל את אזהרות בעל משל 'עץ הדעת', הוא תמיד מפליג כאיקריוס ונופל ארצה.

    אנחנו רוצים בבלוגים הבאים לעמד על חוקי הברזל הכופים את עצמם על האדם על כדור הארץ, ביקום, בהמשך איך חוקי הברזל אלו כפו את עצמם על היהודי בתור מיעוט בעבר ויכולים לכפות את עצמם עליו, אם הוא לא במדינת ישראל, וכן איך חוקי הברזל כופים את עצמם על קהילות, לאומים, זה אמור גם על עם ישראל, אם הם רוצים  לשמר את עצמאותם.

   בתור ישויות דואליות, עלינו לקחת בחשבון שהאבר הפלאי שהנו חלק מגופינו, המח, המאפשר לנו את כל הקסמים, הוא ישות מאד שברירית, אם רגע אחד לא מסופק לו מנת הדם, הוא חדל לפעל, חדל לחיות. אנחנו יכולים לאבד בין רגע את כל יכולות הקסמים שלנו אם אבר פלאי זה חדל לפעל. אבל אנו מאבדים יכולות גם אם איזה חלק קטן באבר פלאי זה משתתק.

     עלינו גם לקחת בחשבון, שהשפה שאבר פלאי זה, המח, יוצר מהאינפורמציה היקומית שהוא מקושר אליה באמצעות הקולטנים באונות הקדמיות, שפה זו, אלגוריתם לשוני זה, מכריח את האדם ליצור קהילה כיוון שלשפה אין משמעות ביחידות, אבל גם מכריח את האדם לשתוף פעולה באופן מתמיד עם הזולתים, עולמו הלשוני של האדם הוא תולדה של שתוף פעולה מתמיד עם הזולתים. לאחרונה התפרסמו מחקרים, חוקר בשם נובק ביאולוג מתמטי, שכבר הזכרנו אותו בבלוג קודם, טוען שהאבולוציה האנושית התאפשרה הודות להתארגנות של קהילות אנושיות לפעילויות שתופיות.

      אבל אף אחד מחוקרי השפה, פילוסופי השפה, אינם מזכירים שהאדם השתלט על כדור הארץ, השתלט על כל יתר הברויים עליו, כיוון שהכלי שהוענק לו על-ידי האבולוציה מאפשרת לו או מכריחה אותו לא רק להתארגן לקהילות ולשתוף פעולה, אלא מאפשרת לו ליצור לא רק כלים יותר משוכללים מאשר בידי ברויים אחרים על כדור הארץ, אלא מאפשר לו גם יצירת עולמות לשוניים ווירטואליים, שהם מדרבנים את האדם ליותר ויותר פעילות, יותר ויותר הפלגות. אולי נכון יהיה כאן להזכיר את מרכס שמדבר על האדם כיוצר כלים. אבל מרכס לא מייחס יכולת זו לכלי השפה.

     אם מחקר זה של החוקר נובק רק מאשש מה שמובן מאליו, שהאלגוריתם הלשוני מכריח את האדם לשתוף פעולה, ועכשיו חוקר זה הפך עובדה זו לחלק מהאבולוציה האנושית, וטוען שלא רק מה שדרווין טען שהאבולוציה מבוססת על השרדות בעלי התושיה ביקום, שהאבולוציה מבוססת גם על שתוף הפעולה של בני אדם. אנו מוסיפים כאן שדרווין והאחרים שכחו או לא הבינו שהאבולוציה של האדם, השתלטותו על כדור הארץ נגרמה הודות לכך שהוא רכש כלי שבעזרתו הוא יוצר.

     ובכן, המח הפלאי יצר כלי, אלגוריתם לשוני, המתפקד רק תחת חוק הברזל של שתוף פעולה אנושית. כאשר קהילות מאבדות את האינסטינקט לשתוף פעולה, הן נמוגות. אם ככה, שתוף פעולה הכרחי למען הקיום הלשוני של האדם. ברור שהאדם הביאולוגי יכול להיות  קיים גם ללא שתוף פעולה, אבל האדם הלשוני מוכרח להכנע לחוק הברזל של שתוף פעולה למען קיומו.   

    אם ככה, שתוף פעולה בין בני אדם אינו דבר אלטרואיסטי, שתוף פעולה הוא חוק ברזל למען שקהילה אנושית תוכל ליצור את עולמה הלשוני, את הכלים המשוכללים, את המוסדות ואת הערכים, עולם לשוני שקיומו מבדיל את המין האנושי מברויים אחרים על כדור הארץ.

     אבל מחוקי הברזל של שתוף פעולה למען קיום חברה אנושית, מסתעפים עוד חוקי ברזל שהכרחיים למען שקהילה אנושית לשונית תתקיים. הזכרנו כבר שהיצירות הלשוניות כולן, מחוץ לכלים, הן ישויות נעלמות. ומאחר שהיצירות האלו אינן מוחשיות, הכרחי שיחידי הקהילה יאמינו בהם. אם ככה גם אמונה ביצירות הלשוניות, קודם כל אמונה בשפה עצמה שהיא ראשית היצירה האנושית, כך גם כל היצירות ששפה זו יוצרת קיימות רק אם יחידי הקהילה מאמינים בהם. לכן 'אמונה' היא חוק ברזל נוסף שעל האדם הלשוני לקיים למען קיום עולמו הלשוני.  

       אם חוק הברזל של שתוף פעולה הכרחי למען קיום חברה אנושית לשונית, למען קיום עולם אנושי לשוני, במציאות חוק זה מתבצע על-ידי בריתות בין היחידים, בריתות בשתיקה או בריתות מודעות. הקהילה הלשונית היא יחידה מבוססת על ברית בין יחידיה.

      אנחנו חושבים על ברית במובן התנ"כי, כאשר עם ישראל כורת ברית עם אלהים לרגלי הר סיני. אבל בריתות היו קיימות לפני כריתת הברית לרגלי הר סיני, בריתות הן חלק מהשפה, הרי כל מלה שנוצרת כתוצאה מצרכים, מתבססת על אמונה בה, שהיא ברית בין קבוצת אנשים המסכימים לכנות דבר בשם מסוים.

     אבל בריתות קיימות לא רק לגבי יצירת מילים בין יחידים, בריתות הן פועל יוצא משתוף הפעולה של יחידים המהווים את הקהילה, הם כורתים ברית ביניהם לקיים את חוק הברזל של שתוף פעולה.

     כך אנו רואים שגם 'בריתות' בשתיקה או במודעות שייכות לחוקי הברזל שקהילה אנושית לשונית מוכרחה לאמץ למען קיומה. בריתות אלו יוצרות קהילות סגורות, אלו שנספחים אליהן אינם חלק מהן, הם גם לא זוכים להכלל לתוכן, לא זוכים להגנה מהן, לזכויות מהן.

     אלו המכירים את ההיסטוריה של רומא יודעים שהפטריקים היו אבות הקהילה, אבות שכרתו ברית ביניהם, הם ראו את עצמם ריבוניים, הפלביים היו אלו שהסתפחו לקהילה סגורה זו, לכן היו מחוסרי זכויות, לקח להם מאות בשנים לזכות בזכויות.

      מצב זה שאנו יודעים מההיסטוריה הרומית, היסטוריה שנכתבה, לכן אנו יודעים את השתלשלות הדברים, אבל מצב כזה היה קיים בכל החברות, אפילו שאין לנו ידיעות היסטוריות על השתלשלות הדברים. ברור שבאתונה הדמוקראטית כביכול, רק קומץ אנשים היו בעלי זכויות, הרוב, אלו שהסתפחו, או עבדים שנקנו או שבויי מלחמה, לא זכו להיות חלק מהקהילה הריבונית. אפילו בעלי מלאכה לא זכו לזכויות שוות, וודאי נשים לא נכללו בברית שנכרתה בין מיסדי הקהילה.

     איזכור חוקי ברזל אלו של חיים קהילתיים שתופיים חשובה לגבי הנושא היהודי, מעמדם בגולה. יהודים שהסתפחו לקהילות קיימות תמיד נשארו מחוץ לקהילה הריבונית.

      יהודים בגולה שרמתם התרבותית על פי רוב היתה גבוהה מאלו של יחידי הקהילה הריבוניים, תמיד ניסו לקבל זכויות שוות, לא הבינו את חוקי הברזל של ההתארגנויות האנושיות לקהילות.

      עלינו בהקשר היהודי צריכים גם להזכיר את חוק הברזל של ה'מח הקיבוצי'. ראינו שכל קהילה יוצרת לעצמה גם 'מח קיבוצי', שהוא יצירה לשונית שקודשה. ראינו גם שהמח הקיבוצי הזה הוא אשר מעצב את דמות הקהילה. גם לגבי המח הקיבוצי אפשר לדבר על 'חוק ברזל', שהיחידים צריכים לאמץ את עקרונותיו.

     ברור שבמקרה של היהודים שהסתפחו לקהילות קיימות לא רק שהם לא היו חלק מהברית הראשונית שהעניקה ליחידי הקהילה ריבונות, הם גם לא היו מוכנים לאמץ את ה'מח הקיבוצי' של הקהילות.

      מכאן היהודים שנספחו לקהילות קיימות יכלו להתארגן כעדות דתיות, מסביב לבתי הכנסת, מסביב ל'מח הקיבוצי' המסורתי שלהם. ברור שליהודים אלו בגולה לא היו זכויות, לא היו זכויות שוות.

      אבל כל עוד יהודים אלו בתוך הגולה נשארו מחוץ לברית של הקהילה, הם התקיימו כנסבלים. הבעיות התעוררו כאשר יחידים יהודיים יצאו מד' אמות בין הכנסת וניסו לחדור לקהילות הסגורות.

   כאשר יהודים יחידים לא מוגנים על-ידי בית הכנסת ניסו לחדור לקהילות סגורות ריבוניות, החלה ההתנגשות. הקהילה הריבונית ראתה ביהודים אלו פולשים לטריטוריה שלהם, מסכנים את הריבונות שלהם. כך זה קרה בעולם ההלניסטי אחרי חורבן בית שני, כאשר יהודים ניסו לחדור לקהילות הלניסטיות ריבוניות, הם הושמדו, כך קרה בספרד הנוצרית, כך קרה בגרמניה.

      עלינו לדון בבעיות אלו כיוון שיהודים עד היום לא מבינים את חוקי הברזל של התארגנויות אנושיות, חושבים במונחים מופשטים של זכויות שלא קיימות במציאות.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 233 – חוקי הברזל של הקיום

     השפה היא כלי מפתה, היא מאפשרת לאדם את הפלגותיו, את הרפתקאותיו, עד אשר הוא שוכח שכל קסמיו תלויים בגופו הביאולוגי המספק לו אנרגיה לבצע קסמים אלו. בעל  משל 'עץ הדעת', כנה את הפן המפתה הזה של 'דעת', 'שפה' בשם 'נחש'. מחבר משל גאוני זה עמד על הסכנות, שהכלי שהאדם רכש או הוענק לו, יכול לגרום לו, לפתות אותו למעשים בלתי אפשריים, ולכן ניסה לרתם אותו בשרות הגוף בלבד, להיטיב את מצבו ולא להפליג על כנפיו למחוזות מסוכנים.

    במציאות האדם בדרך כלל אינו מוכן לקבל את אזהרות בעל משל 'עץ הדעת', הוא תמיד מפליג כאיקריוס ונופל ארצה.

    אנחנו רוצים בבלוגים הבאים לעמד על חוקי הברזל הכופים את עצמם על האדם על כדור הארץ, ביקום, בהמשך איך חוקי הברזל אלו כפו את עצמם על היהודי בתור מיעוט בעבר ויכולים לכפות את עצמם עליו, אם הוא לא במדינת ישראל, וכן איך חוקי הברזל כופים את עצמם על קהילות, לאומים, זה אמור גם על עם ישראל, אם הם רוצים  לשמר את עצמאותם.

   בתור ישויות דואליות, עלינו לקחת בחשבון שהאבר הפלאי שהנו חלק מגופינו, המח, המאפשר לנו את כל הקסמים, הוא ישות מאד שברירית, אם רגע אחד לא מסופק לו מנת הדם, הוא חדל לפעל, חדל לחיות. אנחנו יכולים לאבד בין רגע את כל יכולות הקסמים שלנו אם אבר פלאי זה חדל לפעל. אבל אנו מאבדים יכולות גם אם איזה חלק קטן באבר פלאי זה משתתק.

     עלינו גם לקחת בחשבון, שהשפה שאבר פלאי זה, המח, יוצר מהאינפורמציה היקומית שהוא מקושר אליה באמצעות הקולטנים באונות הקדמיות, שפה זו, אלגוריתם לשוני זה, מכריח את האדם ליצור קהילה כיוון שלשפה אין משמעות ביחידות, אבל גם מכריח את האדם לשתוף פעולה באופן מתמיד עם הזולתים, עולמו הלשוני של האדם הוא תולדה של שתוף פעולה מתמיד עם הזולתים. לאחרונה התפרסמו מחקרים, חוקר בשם נובק ביאולוג מתמטי, שכבר הזכרנו אותו בבלוג קודם, טוען שהאבולוציה האנושית התאפשרה הודות להתארגנות של קהילות אנושיות לפעילויות שתופיות.

      אבל אף אחד מחוקרי השפה, פילוסופי השפה, אינם מזכירים שהאדם השתלט על כדור הארץ, השתלט על כל יתר הברויים עליו, כיוון שהכלי שהוענק לו על-ידי האבולוציה מאפשרת לו או מכריחה אותו לא רק להתארגן לקהילות ולשתוף פעולה, אלא מאפשרת לו ליצור לא רק כלים יותר משוכללים מאשר בידי ברויים אחרים על כדור הארץ, אלא מאפשר לו גם יצירת עולמות לשוניים ווירטואליים, שהם מדרבנים את האדם ליותר ויותר פעילות, יותר ויותר הפלגות. אולי נכון יהיה כאן להזכיר את מרכס שמדבר על האדם כיוצר כלים. אבל מרכס לא מייחס יכולת זו לכלי השפה.

     אם מחקר זה של החוקר נובק רק מאשש מה שמובן מאליו, שהאלגוריתם הלשוני מכריח את האדם לשתוף פעולה, ועכשיו חוקר זה הפך עובדה זו לחלק מהאבולוציה האנושית, וטוען שלא רק מה שדרווין טען שהאבולוציה מבוססת על השרדות בעלי התושיה ביקום, שהאבולוציה מבוססת גם על שתוף הפעולה של בני אדם. אנו מוסיפים כאן שדרווין והאחרים שכחו או לא הבינו שהאבולוציה של האדם, השתלטותו על כדור הארץ נגרמה הודות לכך שהוא רכש כלי שבעזרתו הוא יוצר.

     ובכן, המח הפלאי יצר כלי, אלגוריתם לשוני, המתפקד רק תחת חוק הברזל של שתוף פעולה אנושית. כאשר קהילות מאבדות את האינסטינקט לשתוף פעולה, הן נמוגות. אם ככה, שתוף פעולה הכרחי למען הקיום הלשוני של האדם. ברור שהאדם הביאולוגי יכול להיות  קיים גם ללא שתוף פעולה, אבל האדם הלשוני מוכרח להכנע לחוק הברזל של שתוף פעולה למען קיומו.   

    אם ככה, שתוף פעולה בין בני אדם אינו דבר אלטרואיסטי, שתוף פעולה הוא חוק ברזל למען שקהילה אנושית תוכל ליצור את עולמה הלשוני, את הכלים המשוכללים, את המוסדות ואת הערכים, עולם לשוני שקיומו מבדיל את המין האנושי מברויים אחרים על כדור הארץ.

     אבל מחוקי הברזל של שתוף פעולה למען קיום חברה אנושית, מסתעפים עוד חוקי ברזל שהכרחיים למען שקהילה אנושית לשונית תתקיים. הזכרנו כבר שהיצירות הלשוניות כולן, מחוץ לכלים, הן ישויות נעלמות. ומאחר שהיצירות האלו אינן מוחשיות, הכרחי שיחידי הקהילה יאמינו בהם. אם ככה גם אמונה ביצירות הלשוניות, קודם כל אמונה בשפה עצמה שהיא ראשית היצירה האנושית, כך גם כל היצירות ששפה זו יוצרת קיימות רק אם יחידי הקהילה מאמינים בהם. לכן 'אמונה' היא חוק ברזל נוסף שעל האדם הלשוני לקיים למען קיום עולמו הלשוני.  

       אם חוק הברזל של שתוף פעולה הכרחי למען קיום חברה אנושית לשונית, למען קיום עולם אנושי לשוני, במציאות חוק זה מתבצע על-ידי בריתות בין היחידים, בריתות בשתיקה או בריתות מודעות. הקהילה הלשונית היא יחידה מבוססת על ברית בין יחידיה.

      אנחנו חושבים על ברית במובן התנ"כי, כאשר עם ישראל כורת ברית עם אלהים לרגלי הר סיני. אבל בריתות היו קיימות לפני כריתת הברית לרגלי הר סיני, בריתות הן חלק מהשפה, הרי כל מלה שנוצרת כתוצאה מצרכים, מתבססת על אמונה בה, שהיא ברית בין קבוצת אנשים המסכימים לכנות דבר בשם מסוים.

     אבל בריתות קיימות לא רק לגבי יצירת מילים בין יחידים, בריתות הן פועל יוצא משתוף הפעולה של יחידים המהווים את הקהילה, הם כורתים ברית ביניהם לקיים את חוק הברזל של שתוף פעולה.

     כך אנו רואים שגם 'בריתות' בשתיקה או במודעות שייכות לחוקי הברזל שקהילה אנושית לשונית מוכרחה לאמץ למען קיומה. בריתות אלו יוצרות קהילות סגורות, אלו שנספחים אליהן אינם חלק מהן, הם גם לא זוכים להכלל לתוכן, לא זוכים להגנה מהן, לזכויות מהן.

     אלו המכירים את ההיסטוריה של רומא יודעים שהפטריקים היו אבות הקהילה, אבות שכרתו ברית ביניהם, הם ראו את עצמם ריבוניים, הפלביים היו אלו שהסתפחו לקהילה סגורה זו, לכן היו מחוסרי זכויות, לקח להם מאות בשנים לזכות בזכויות.

      מצב זה שאנו יודעים מההיסטוריה הרומית, היסטוריה שנכתבה, לכן אנו יודעים את השתלשלות הדברים, אבל מצב כזה היה קיים בכל החברות, אפילו שאין לנו ידיעות היסטוריות על השתלשלות הדברים. ברור שבאתונה הדמוקראטית כביכול, רק קומץ אנשים היו בעלי זכויות, הרוב, אלו שהסתפחו, או עבדים שנקנו או שבויי מלחמה, לא זכו להיות חלק מהקהילה הריבונית. אפילו בעלי מלאכה לא זכו לזכויות שוות, וודאי נשים לא נכללו בברית שנכרתה בין מיסדי הקהילה.

     איזכור חוקי ברזל אלו של חיים קהילתיים שתופיים חשובה לגבי הנושא היהודי, מעמדם בגולה. יהודים שהסתפחו לקהילות קיימות תמיד נשארו מחוץ לקהילה הריבונית.

      יהודים בגולה שרמתם התרבותית על פי רוב היתה גבוהה מאלו של יחידי הקהילה הריבוניים, תמיד ניסו לקבל זכויות שוות, לא הבינו את חוקי הברזל של ההתארגנויות האנושיות לקהילות.

      עלינו בהקשר היהודי צריכים גם להזכיר את חוק הברזל של ה'מח הקיבוצי'. ראינו שכל קהילה יוצרת לעצמה גם 'מח קיבוצי', שהוא יצירה לשונית שקודשה. ראינו גם שהמח הקיבוצי הזה הוא אשר מעצב את דמות הקהילה. גם לגבי המח הקיבוצי אפשר לדבר על 'חוק ברזל', שהיחידים צריכים לאמץ את עקרונותיו.

     ברור שבמקרה של היהודים שהסתפחו לקהילות קיימות לא רק שהם לא היו חלק מהברית הראשונית שהעניקה ליחידי הקהילה ריבונות, הם גם לא היו מוכנים לאמץ את ה'מח הקיבוצי' של הקהילות.

      מכאן היהודים שנספחו לקהילות קיימות יכלו להתארגן כעדות דתיות, מסביב לבתי הכנסת, מסביב ל'מח הקיבוצי' המסורתי שלהם. ברור שליהודים אלו בגולה לא היו זכויות, לא היו זכויות שוות.

      אבל כל עוד יהודים אלו בתוך הגולה נשארו מחוץ לברית של הקהילה, הם התקיימו כנסבלים. הבעיות התעוררו כאשר יחידים יהודיים יצאו מד' אמות בין הכנסת וניסו לחדור לקהילות הסגורות.

   כאשר יהודים יחידים לא מוגנים על-ידי בית הכנסת ניסו לחדור לקהילות סגורות ריבוניות, החלה ההתנגשות. הקהילה הריבונית ראתה ביהודים אלו פולשים לטריטוריה שלהם, מסכנים את הריבונות שלהם. כך זה קרה בעולם ההלניסטי אחרי חורבן בית שני, כאשר יהודים ניסו לחדור לקהילות הלניסטיות ריבוניות, הם הושמדו, כך קרה בספרד הנוצרית, כך קרה בגרמניה.

      עלינו לדון בבעיות אלו כיוון שיהודים עד היום לא מבינים את חוקי הברזל של התארגנויות אנושיות, חושבים במונחים מופשטים של זכויות שלא קיימות במציאות.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 232 – זהות נזילה

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 232  – זהות נזילה

    בתור ישויות ביאולוגיות אנו מוחשיים עם צרכים ודחפים פחות או יותר קבועים. אבל בתור ישויות לשוניות אנו במצב נזיל ביותר, אנו תוצר הסביבה האנושית, אנו במאבק מתמיד לשמר את זהותינו וקיומה תלוי ממשוב של הזולתים.

     הזהות הבסיסית של האדם היא תולדה של השפה המאפשרת לאדם, יצור שהוענקה לו שפה, להבדל מאחרים, להבדל מהסביבה. אבל זהות אינה רק יכולת ההבדלות, זהות היא תולדה של הסיפור האישי בהמשך, אבל גם תולדה של סיפור הקהילה שלתוכה הילוד נולד.

     ברור שילוד בקהילה יהודית, זהותו תקבע מהסיפור של קהילה זו, ברור שזהותו מראש תהיה שונה מילוד בחברה נוצרית או בחברה מוסלמית.

     במשך אלפים שנה ילוד בחברה יהודית זהותו נקבעה לא רק מהסיפור של קהילתו, אלא מהמצב של קהילה זו שבמשך זמן ארוך היתה מיעוט ולא ריבונית. כל עוד הילוד נשאר בתוך הקהילה היהודית, מסביב בית כנסת, זהותו הקהילתית היתה יציבה, אבל כאשר ילוד זה יצא מד' אמות הקהילה היהודית שלתוכה נולד, הוא עומת עם קהילות שליטות וכתוצאה מכך הוא איבד את ריבונותו.

     כאשר אנו מדברים על שנאה עצמית יהודית אנו דנים ביהודים שיצאו מד' אמות הקהילה היהודית, ניסו להתקבל בחברה השליטה. אינשטיין באחת המסות שלו מספר שכאשר הגיע לאוניברסיטאות גרמניות, התלמידים היהודיים שנתקלו בשנאה לקהילתם היהודית, הפנימו שנאה זו. יהודים שנשארו בקהילותיהם היהודיות היו מוגנים על-ידי החברה היהודית שיצרה מדינה בתוך מדינה מסביב בית הכנסת, ובצורה כזו יכלו לשמר על זהותם, אם לא זהות מדינית ריבונית לפחות זהות דתית. אבל לא כך היה חלקם של יהודים שיצאו מתחומי בית הכנסת. הרדיפות הגדולות של יהודים קרתה כאשר חלק מהיהודים ניסו לחדור לחברה השליטה, וזו יצאה להשמדת היסוד הזר שניסה לחדור לתוכה.

     מצב זה נוצר בחברה ההלניסטית, יותר מאוחר בחברה הנוצרית בימי הביניים בספרד, בעת החדשה בגרמניה ובאירופה בכלל.

    יחידים הרוצים להנתק ממצבם החברתי הנחות, רוצים לחדור כשווים לחברה השליטה, או רוצים לחדור למעמד מועדף רוצים תמיד להשיל מעצמם את היסודות הקודמים המונעים מהם את התקדמותם, הם מפנימים את דעות השליטים על אותם סממנים קודמים, דבר שמונע מהם את התקדמותם, מכאן הם שונאים את מוצאם. תכונה זו אינה רק נחלת היהודים, היא נחלת מיעוטים, היא נחלת יחידים הנולדים לשכבות נחותות. אפשר להבין תופעה זו כתוצאה מהיות הזהות דבר נזיל שאפשר לשנותו.

     ליהודים שאבדו את ריבונותם, אבל שמרו על מורשתם שהיתה גבוהה יותר ממורשת החברות השליטות, קרה דבר מוזר. אם אנו מתבוננים בתולדות השליח פאול, שהיה חצוי בין תרבות אבותיו לבין התרבות ההלניסטית שלתוכה נולד, אנו עדים לתופעה מיוחדת, הוא  רצה לשחרר את העולם משתי המורשות, רוצה שינוי סדרי עולם, רוצה באפוקליפסה. הוא רצה זהות חדשה, משוחררת מהזהויות שלתוכן נולד, עם השתנות העולם, שינוי סדריו.

     אם תופעה זו היתה יחודית רק לשליח פאול, לא היה צורך לדון בה, אבל היא חוזרת כמעט על עצמה עם מרכס, היהודי המומר.

     ובכן, פאול השליח שלא מצא את מקומו באף אחד מהירושות התרבותיות שלתוכן נולד, הוציא משתיהן יסודות שיאפשרו שינוי סדרי עולם, לפי משאלתו, עולם עם ערכים חדשים. פאול נבדל מיהודים  שנולדו בארץ יהודה, ביניהם גם ישוע, כאדם מבחוץ, היכול להתבונן עם ראיה חדשה, הבין יותר מהם על מה מתבססת מחשבת התנ"ך. הוא הבין שמשל 'עץ הדעת', מכיל את היסודות ההופכים את האדם לישות לשונית אחראית. ומה משמעות להיות ישות לשונית אחראית? המשמעות היא שהאדם יוצר את עולמו, עולם עם חוקים, שעליו לקיימם למען תחזוק עולם זה.

     פאול הבין שעקרונות  של משל זה, מניחות שהעולם האנושי  יכול להיות תקין אם מקיימים מערכת חוקתית זו, שהאלוהות, ההשגחה שבראה עולם זה משתפת פעולה עם האדם המקיים מערכת זו.  אבל פאול שיצא מהעולם ההלניסטי, עולם שהאמין שהעולם הוא חסר, שלאדם אין שליטה בו, שישות עיוורת, המוירה, מכשילה אותו, רקם מיתוס משלו, לפיו אותה השגחה עצמה רוצה בשינוי סדרי עולם תמורת קורבנו של בנה. פאול רצה להשתחרר מההלכה שהכבידה עליו בעולם ההלניסטי שהשקפת העולם בה היתה שונה מזו של השקפת יהודי יהודה. ברור שאנו מקצרים כאן את תוכן ה'אגרת אל הרומאיים', שבו שליח זה רקם את אפשרות הגאולה לפיו.

     פאול שמאס בשתי הזהויות שלתוכן הוא נולד, רקם לעצמו השקפת עולם חדשה שאפשרה לו לאמץ לעצמו זהות חדשה. ההשקפה החדשה שהוא יצר מיסודות שתי התרבויות שלתוכן נולד, בלי ספק היתה מעשה פלאי, שיצר בהמשך את הדת החדשה, את הנצרות. אנו רואים את פלאי השפה המאפשרת את כל הקסמים של האדם, מאפשרת לו לשנות את זהותו. ברור שההבטחה של פאול על שינוי סדרי עולם לא התגשמה. אזי שוב האדם הלשוני הקוסם, מסגר את הבשורה במיתוס ה'מיסה', טכס, שיצר עולם לשוני רפאי, בו ההבטחה מתגשמת.

     אם השליח פאול היה נשאר היהודי היחידי שניסה לשנות סדרי עולם, לא היה מקום לדיונינו. אבל ראה זה פלא, קם יהודי שני מרכס, שאפילו לא היה מודע לכך שהוא חוזר על התרגיל של קודמו, השליח פאול. מרכס סיכם את מרדו ביהדות במסה המוקדמת שלו, 'השאלה היהודית'. במסה זו מחוץ לחרפות על היהדות, הוא הצביע על כך שהיא למעשה תולדה לש עיקרון ה'ניכור'. ובכן, מרכס התעלם מהעובדה שגם השליח פאול הצביע על אותו עיקרון שעליו מבוססת מחשבת התנ"ך, הוא כפי שציינו ניטרל את משל 'עץ הדעת', שאימץ את ה'ההבדלה', הרי 'הבדלה' זהה עם 'ניכור'. השפה פועלת על-ידי ניכור.

      בהבדל מהשליח פאול מרכס נולד לתוך התרבות הלותרנית הפאוסטית. מעניין לציין שאביו של מרכס באחד המכתבים מכנה אותו בשם 'פאוסט'. ההשקפה הלותרנית היתה בעיקרה השקפה אורגנית, שפאוסט הכורת ברית עם השטן, עם מפיסטו, רצה ביטול ההשקפה הנוצרית שהסתמכה על עיקרון של השליח יוחנן 'בראשית היה הדבר', עיקרון שבחלקו היה מבוסס על העיקרון בפרק א' של ספר בראשית, עיקרון שאלהים בורא את העולם בהגדים, בשפה. ברור שהשליח יוחנן שינה את העיקרון, לא כאן המקום לחזור על כך. אבל ההשקפה הלותרנית שאפה להיות חלק מחוקי הטבע, רצתה להיות אורגנית.

     התיאולוגיה הלותרנית שמטה את המסר האפוקליפטי של השליח פאול, למרות שהיא התימרה שהיא ממשכה את תורתו. מרכס למרות שאביו כינה אותו בשם 'פאוסט', לא היה שלם עם הירושה הגרמנית, כפי שהוא מרד בירושה היהודית. הרי גרמניה הקיאה אותו, הוא גלה ממנה. לכן מרכס בדומה לקודמו השליח פאול רצה בשינוי סדרי עולם, הוא החזיר

להשקפה האורגנית הלותרנית את האפוקליפסה, ציפיה לשינוי סדרי עולם.

     ובכן, במה שונה המסר של מרכס מזה של השליח פאול. אם השליח פאול רצה שההשגחה תשנה סדרי עולם בגין קורבן ישוע, מרכס יעד את התפקיד הזה ל'היסטוריה'. הוא הפך מושג לשוני זה 'היסטוריה', הרושמת פעולות אדם, ישות פסיבית לישות פעילה, מפעילה בני אדם. אבל מרכס לא הסתפק בקוויטיזם, כפי שהנצרות הראשיתית היתה, אלא דרש מחסידיו להשתתף במהפכות, להיות פעילים לסייע לאותה 'היסטוריה' לשנות סדרי עולם.

      מרכס ששנא את שתי הזהויות שלו, את הזהות היהודית של אבותיו, הרי כבר אביו התנצר, וגם את הזהות הגרמנית שהקיאה אותו מתוכה, רצה זהות חדשה ב'מלכות שמיים' שתיווצר.                 

    שוב אנו עדים לפלאי השפה, שהאדם על-ידה הופך לקוסם, רוצה לשנות סדרי עולם, רוצה לרכוש זהות חדשה. ואם משאלתו של השליח פאול לא התגשמה לבסוף מוסגרה לטכס ה'מיסה', גם משאלתו של מרכס לא התגשמה. אולי כן התגשמה, בברית המועצות, שפתרה את חסר 'מלכות שמיים' שלא התגשמה, ביוצרה את הגולם, ששם כלאה את כל החוטאים שמנעו את התגשמותה.

      אנו רואים איך תנאים קיומיים של יהודים מפוזרים בגולה הולידו פתרונות דומים, רקימת אפוקליפסות שהיו צריכות לשנות סדרי עולם, למען שיהודים אלו יוכלו לרכוש לעצמם זהות חדשה, זהות עם ריבונות שנשללה מהם כמעוט.

     אמנם האדם יכול להפליג על כנפי השפה, רק שהמציאות, חוקי הקיום, לא משתפים אתו פעולה. השפה ככלי מאפשרת לאדם רק לשפר את עולמו בגבולות, היא אינה ריבונית, לא יכולה לשנות את חוקי הקיום. 

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 231 -הדה-לגליזציה של עקרונות התנ"ך במשך הדורות על-ידי יהודים

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 231 –  הדה-לגיטימציה  של עקרונות התנ"ך במשך הדורות ע"י יהודים

     אנו תוהים על העובדה שמחשבת התנ"ך, העקרונות שלו, המשלים שלו, ביחוד משל 'עץ הדעת' זוכים עד ימינו לזעם כזה בין העמים, גם זעם של יהודים שכמעוט מאמץ את השנאה מסביב ומפנים אותה. רעיונות התנ"ך מראשיתם אומצו רק על-ידי שכבה מצומצמת בעם, דוגמת עגל הזהב הוא סמלי, למרד העם באידיאולוגיה החדשה,  הוא מסמל את הסטיות של העברים במסורתם, במשך קיומם העצמאי, קיומם כמיעוט בין העמים.

    כבר משה עמד על הסכנה לרעיונותיו בקרב עמו, בקרב אומות העולם. עדות לכך אנו מוצאים בספר שמות, פרק ל"ג, 12, כך אומר שם משה:'ויאמר משה אל יהוה ראה אתה אמר אלי העל את העם הזה ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי  ואתה אמרת ידעתיך בשם וגם מצאת חן בעיני . ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך הודעני נא את דרכך ואדעך למען אמצא חן בעיניך וראה כי עמך הגוי הזה. ויאמר פני ילכו והנחתי לך. ויאמר אליו אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה. ובמה יודע אפוא כי מצאתי חן בעיניך אני ועמך הלוא בלכתך עמנו ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה'. משה היה מודע לכך שאבותיו והוא הנחילו לעברים עקרונות, השקפת עולם שמבדילים אותם מכל העמים על כדור הארץ.

    מאחר שמשה היה מודע ליחודיות של עקרונות אבותיו ושלו, הוא מתחנן לפני אלהים שיתן את תמיכתו לו בהנהגה, שיתן את תמיכתו לעברים.

     לדאבונינו צאצאי אבות העברים, עד היום לא קולטים את משמעות המהפכה המחשבתית שאבות העברים שיצאו מ'אור כשדים', שצאצאיהם שיצאו ממצרים, חוללו. אפשר אפילו להגיד שהם חוללו מוטציה מחשבתית, שהאנושות עד היום לא מבינה אותה, לא רוצה לאמץ אותה. שוב עלי להזכיר את דבריו של ניוטון, שהבין שלקדמונים התגלו דברים שהוא ובני דורו לא מבינים.

     אבל יהיה זה שגוי להגיד שהדורות לא הבינו את גודל המהפכה המחשבתית הטמונה במשלים של התנ"ך, אפשר להגיד שהם מורדים בהם, כפי שהם מורדים בגזרת המוות של חוקי הקיום. לכן יש לראות בדה-לגיטימציה של הגרמנים את התנ"ך, רק הקצנה של מרד, שהיה תולדה של אימוץ שלהם באל חדש, השטן או מפיסטו, שהאמינו שהמאגיה שבשליטתו תבטל את גזרות חוקי הקיום, גזרות משך קיום מוגבל לאדם.

   כל הדה-לגיטימציה של הגרמנים את התנ"ך היתה תולדה של המהפכה המחשבתית, הגנוסטיקה הקיצונית ביותר של לותר. רפורמטור זה הבין שההבטחות בשמו של הבן, ישוע, על שינוי סדרי עולם לא התממשו, ואם ככה, מסקנתו היתה שהמנצח הוא השטן יריבו, השטן שהוא ממונה על 'כח', ממונה על 'מאגיה'. לותר אימץ את ה'שטן' כנסיך העולם הנגלה, בספרו 'על אי קיום רצון חופשי'.

     אם לותר לא הסיק את כל המסקנות מעקרונותיו, צאצאיו השלימו את הדבר, גיתה ביצירתו 'פאוסט' שלל את ה'דבר', את השפה, האחרים שללו את כל מחשבת התנ"ך, שהעידה על אימוץ חוקי הקיום, שפירושם השלמה עם משך קיום מוגבל של האדם, השלמה עם קיום עולם נגלה בלבד, והצורך להפוך עולם נגלה זה למושלם מבחינה חברתית.

     אבל לותר רק השלים מהפכה מחשבתית שבו החל היהודי ההלניסטי השליח פאול, במרדו בעיקרון משל 'עץ הדעת'. ובכן תומס מאן תיאר נכונה יהודי בשם ברייזאכר, שדמותו היתה מבוססת על יהודי היסטורי בשם גולדברג, שכתב על התנ"ך דברים ברוח הגרמנים, שעשו דה-לגליזציה לו. ברייזאכר היה כפיל של השליח פאול, יצא נגד עקרונות ליברליים. הרי ההשקפה התנ"כית המבוססת על הפילוסופיה הלשונית היא השקפה קיומית. ומה משמעות השקפה קיומית? היא דוגלת בעקרונות המאפשרים חיים חברתיים תקינים. ובכן פאול היהודי ההלניסטי, בדומה לברייזאכר היהודי הגרמני, מרדו בעקרונות הקיומיים, בעקרונות הליברליים שמקורם בהשקפה הפילוסופית הלשונית התנ"כית.

     נשאלת השאלה מדוע יהודים היו אלו שמרדו במחשבת אבותיהם, הסיבה לכך היא שיהודים שהזכרנו לעיל, כבר לא חיו במדינה ריבונית שלהם, הם היו גולים, מיעוט בתוך מדינות שהשקפתם היתה מנוגדת להשקפת אבותיהם. וכדרכם של מיעוטים שהם מאמצים ומפנימם  את ההשקפות הקוטביות, את השנאה למורשתם. 

    הנביאים בארץ יהודה ניסו להנחיל לעם את ההשקפה המופשטת של אבות העברים, הם רצו להגשים את העקרונות הקיומיים, את העקרונות הליברליים, אבל אנו יודעים מהמקורות שהעם כל הזמן סטה לפולחנים אליליים. השקפה מופשטת, על אלוהות מופשטת היתה קשה על העם, הם כמו עמים אחרים רצו באלים יותר מוחשיים, אלי טבע. בפרק ח' אצל יחזקאל מוזכר אפילו האל תמוז, שנשי יהודה מקריבים לו.

    עד כמה קשה היתה על העם הפילוסופיה הלשונית המופשטת אנו יכולים לראות מהעובדה שאחרי חורבן בית ראשון השתיקו את הנבואה. העם בטעות ייחס את החורבן להטפות של הנביאים, הם לא הבינו שבזכות נבואות הנחמה של אותם נביאים הם שבו לארצם, בעוד שעמים אחרים מסביבם נמוגו, חדלו להתקיים.

   בבית השני כבר לא היתה שכבה בדומה לנביאים שהיו מייצגי ההשקפה המופשטת,  הכוהנים תפשו את מקומם, כנראה פולחן הנו יותר ממשי, פולחן משותף לכל העמים. אבל גם החכמים שקמו יותר מאוחר, כבר לא הבינו את הירושה הלשונית המופשטת, הם התרכזו בשימור ההלכה בלבד.

    אבל עלינו להזכיר את יצירת 'איוב', יצירה שכנראה נוצרה בבית השני, שהיא אחת  היצירות הגדולות שנוצרו על-ידי בני אדם, עולה על כל הטראגדיות היווניות, שמחבריה  הבינו את העקרונות של פילוסופית השפה, שלא כאן המקום לפרט את כל התובנות האלו. ביצירה זו אנו מוצאים גשום העקרונות הקיומיים של התנ"ך, בתשובת אלוהים לאיוב, עקרונות המאפשרים לאדם להתחיל מחדש. מחברות, מחברי משל זה, הוציאו את היצירה מתחום יהודה, לארץ עוץ, כיוון שלא רצו לקומם נגד עצמם את ממסד הכהונה בבית השני, את אנשי ההלכה, שכבר לא הבינו את מורשת אבותיהם, את הפילוסופיה הלשונית שלהם. חכמים מאוחרים הבינו שרעיונות יצירה זו שייכים לירושה של האבות לכן הם טענו שהיא נוצרה על-ידי משה.

     לעומת היצירה המופלאה הזו, 'איוב', במשנה ובתלמוד חסרים החלקים המופשטים של מחשבת התנ"ך. כך, כאשר היהודים נתקלו בפילוסופיה היוונית, הם כבר לא יכלו להתמודד אתה, להעמיד נגדה את ההשקפה הפילוסופית הלשונית של אבותיהם.

     לא בכדי פילון האלכסנדרוני רצה לראות זהות בין ההשקפה התנ"כית לבין השקפתו הקוטבית של אפלטון, לא בכדי הרמב"ם ראה דמיון בין ההשקפה התנ"כית לבין מחשבתו הקוטבית של אריסטו, הם כבר לא הבינו את היחוד של הפילוסופיה הלשונית, מורשת אבותיהם, המנוגדת לפילוסופיה היוונית.

    אבל לא הזכרנו, שהשליח פאול לא היה היהודי ההלניסטי היחיד שביטל את מסר משל 'עץ הדעת'. בעולם ההלניסטי יהודים אחרים המשיכו את המרד שלו בירושה התנ"כית, יהודים הלניסטיים אלו, היו אלו שפיתחו את ההשקפות הגנוסטיות, שלפיהן בורא העולם, ההשגחה מהתנ"ך הורד לדרגת אל   נחות, demiurge.

   ואם התחלנו למנות את היהודים שמרדו בירושת אבותיהם, יש להזכיר את מרכס המומר שהוא עלה על כולם. במאמר שלו 'על שאלת היהודים', הוא יוצא נגד מושג 'ניכור', שהוא מייחס ליהודים. מרכס למעשה חוזר על קביעתו של השליח פאול, שביטל את עיקרון 'ההבדלה' של משל 'עץ הדעת', הרי ניכור הוא כינוי שני לאותה פעולה של השפה, המבדילה, המנכרת דבר מדבר.

      ואם השליח פאול רצה שההשגחה תשנה את סדרי עולם בגין קורבן בנה ישוע, מרכס שהיה חלק מהאידיאולוגיה הגרמנית, רצה לחזור להשקפה אורגנית, לחוקי טבע. אבל הוא בהבדל מהגרמנים שביטלו את האפוקליפסה של פאול, שכבר לא האמינו בשינוי סדרי עולם, האמינו רק בשלטון השטן, מפיסטו, בעל הכח והמאגיה, רצה בשינוי סדרי עולם ויעד את ההיסטוריה  שהיא תגרום לשינוי. אבל מרכס לא הסתמך על ההיסטוריה בלבד שתשנה את מהלך הדברים, הוא נתן לבני אדם את הזכות לסייע להיסטוריה, בכך שהם על-ידי מהפכות יזרזו את השינוי.

     ובכן, מרכס שאף הוא היה התגלמות 'פאוסט', בשינוי מה, שהוא רצה גאולה לאנושות, בעזרת כח, ולא רק שלטון לעם האדונים, הגרמניים,  לא הוביל לגאולה שחסידיו ציפו לה, הוא גרם להיווסדות ברית המועצות, מעצמת כח עם הגולג.

      כל הדוגמאות האלו צריכות ללמד אותנו שפילוסופית השפה לא אומצה לא על-ידי אלו שאימצו את ההלכה, וודאי לא על-ידי יהודים מתבוללים. עם ישראל לא הפך לעם 'סגולה', כפי שמשה רצה את זה.

     אם העם בציון לא יחזור למורשת המופלאה של אבותיו, לפילוסופיה הלשונית בעלת ההשקפה הקיומית, קשה יהיה לראות כאן עם, עם זהות, עם חופשי.

 

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 230 – הדה-לגיטימציה של התנ"ך על-ידי הוגים ותיאולוגים גרמניים

ה

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור – 230 – הדה-לגיטימציה של התנ"ך על-ידי הוגים ותיאולוגים גרמניים

    מאחר שאנו לפני יום השואה  אני רואה לעצמי חובה לחזור לנושא שעסקתי בו בשני עשורים, ורציתי להשתחרר ממנו, כיוון שהדברים קרו ואין לשנותם ומוטב לא לדוש יותר  בנושא האידיאולוגיה הגרמנית שהובילה לרייך השלישי. כתבתי על נושא זה ארבעה ספרים, ואם מדינת ישראל היתה מקדשת את תוצאות מחקרי לא הייתי צריכה עכשיו לחזור ולעסוק בנושא זה.

   אני כמובן רואה את האידיאולוגיה הגרמנית הפאוסטית כמגולמת באושוויץ, התגלמות לא מקרית, מי שרוצה להבין מדוע, צריך לקרא את ארבעת ספרי על נושא זה. אבל כאן אני רוצה להתיחס ליהודים, שהעריצו ומעריצים את התרבות הגרמנית, לא רק יהודי גרמניה, כל יהודי מרכז ומזרח אירופה, היו נושאי כליה. יהודים לא הבינו את הסכנה באידיאולוגיה זו, מחוץ למומר היינה.

    לא אנגלים ולא אמריקאים היו חסידי האידיאולוגיה הרצחנית הזו, יהודים הפיצו אותה. השתחוות היהודים לפני 'בעל' זה, לפני 'מולך' זה, ששינה את שמו ל'פאוסט', שה-  alter ego שלו היה 'מפיסטו', סיעה לזה שגילם אותם ברייך השלישי, היטלר, להעלות אותם כקורבנות. הרי הם עצמם בהערצתם לתרבות זו שהתכוונה להשמידם, בשנאה העצמית שלהם, הפכו את עצמם לעבדים נרצעים, שקל היה להעלות אותם על מזבח אושוויץ, קורבנות ל'מפיסטו', כשוחד, למען שהאל החדש שהפאוסטים אימצו, שהיה צריך באמצעות המאגיה, שלפי אמונתם היה  ממונה עליה, להגשים את שלטונם, להגשים את רייך אלף השנה.

    היהודים לא רק לא הבינו את האידיאולוגיה הגרמנית ומטרותיה, הם כבר לא הבינו את ירושת אבותיהם, את הפילוסופיה הלשונית שהנה תשתית מחשבת התנ"ך. כאשר לא רציתי יותר לעסוק בזוהמה המחשבתית הגרמנית, האינטואיציה שלי הובילה אותי לעסוק בירושה התנ"כית, הפילוסופיה הלשונית, שלה הגרמנים עשו  דה-לגיטימציה, שיהודים כבר מזמן לא הבינו אותה, לא מבינים אותה, והעדר הבנה זו מצדם הפך אותם למיעוט, למיעוט בזוי. הפילוסופיה הלשונית נעשתה עסוקי, זה ארבע-עשרה שנה. על נושא זה פרסמתי עד עכשיו ארבעה ספרים, ועוד כתב יד  שטרם ראה אור בידי.

    תוצאות מחקרי בשני התחומים היו צריכים להיהפך תשתית מחשבת מדינת ישראל, אבל זה לא קרה, יהודים עדיין משועבדים ל'פאוסט' ה'מולך', הם דומים לעכברים בסיפור עם, הרוצים רק לשמע את זמרת החתול, במקרה היהודים את זמרת החתול הגרמני.

    הגרמנים, נוסף לפיתוח האידיאולוגיה הרצחנית שלהם, הבינו שהאויב שלהם הוא באמת התנ"ך, שיורשי מחשבתו, היהודים, כבר מזמן לא הבינו את תוכנו. הם יצאו למסע של דה-לגיטימציה של מחשבת התנ"ך. ועלי להביא כאן את דבריו של קאנט, שהפך לאליל החדש של יהודים, שעדיין הוא אליל שלהם, שאמר בספרו הפומפוזי בשם פומפוזי :Die Religion innerhalb der Grenzen der blossen Vernuft, 'דת בגבולות התבונה הטהורה' שחוקי התנ"ך אין להם קשר ל'מצפון', וכוונתו שרק חוקיו הגרמניים, או חוקי הנצרות יש להם קשר כזה. לא כאן במסגרת של בלוג לעמד על כל ההכפשה של פילוסוף נערץ זה על היהודים, על מחשבת התנ"ך, שלפיו, ולפי הוגים ותיאולוגים גרמניים, מוסר אמיתי התוסף לו רק  בהשפעת תרבויות מפותחות אחרות, בתקופות מאוחרות יותר.

     פילוסוף נערץ זה על היהודים בספר אחר גם הזכיר, מה שצאצאיו בצעו, 'יוטנזיה', המתת חסד של היהודים.

     ובכן, כל ההוגים והתיאולוגים הגרמניים שעשו דה-לגיטימציה לתנ"ך, טענו שספר זה הוא פרי תקופה מאוחרת יותר, שהרעיונות בו נוצרו בהשפעת תרבויות מאוחרות, שהעדות בו לא מהימנה.

     וכאן עלי רק להצביע על הבורות של הגרמנים, שהתעלמו מתרבויות גדולות של תקופות קדומות, שתרבות התנ"ך התפתחה על בסיס שלהם, שהעברים רק על בסיס תרבויות מופלאות קדומות  אלו, יכלו להוסיף את המהפכה המחשבתית החד-פעמית שלהם. נכון הוא שהתרבות השומרית התגלתה רק במאה הקודמת, כאשר בחפירות ארכיאולוגיות מצאו את החרסים שלהם, שעליהם הם חרתו את מחשבתם, ספרותם, היסטוריה שלהם, חוקים שלהם. רק במחצית השניה של המאה הקודמת היסטוריונים פיענחו את הכתב שלהם. השומרים פיתחו את התרבות הגבוהה ביותר, הם עולים על היוונים המאוחרים. בהבדל מהיוונים שרק במאה השמינית לפני הספירה אימצו את הכתב הפיניקי, השומרים שלושת אלפים שנה לפני הספירה המציאו את כתב היתדות. לא כאן להרחיב את הדיבור על גדולת התרבות השומרית, אבל על אברהם נאמר שהוא יצא מאור כשדים, אור, מרכז שומרי.

    אם פעם חשבתי שהסיפורים על האבות אין בהם יסוד היסטורי, אחרי הכרותי עם תרבות שומר, התברר לי שסיפורים אלו מכילים יסודות היסטוריים. רק העובדה שאבות העברים  קשורים לתרבות השומרית, מסביר את תרומתם, את פילוסופית השפה, את המהפכה המחשבתית שהם חוללו. הם יכלו לחולל את המהפכה המחשבתית שלהם כראקציה לתרבות מופלאה זו, שהאמינה בגורל, בחוקים דטרמיניסטיים, בעוד שאבות העברים במהפכתם הלשונית השתחררו מהם, מאמונה בגורל, בחוקים דטרמיניסטיים. ואם הגרמנים בבורותם עשו דה-לגיטימציה למחשבת התנ"ך, איחרו אותה, ראה זה פלא, היהודים, העבדים הנרצעים למחשבה הגרמנית מקבלים את פסק דינם ואף הם מפקפקים בקדימות מסורת אבותם.

   זעמי יצא לפני כמה חודשים, כאשר כל העבדים הנרצעים של התרבות הגרמנית עשו הילולה מסביב לתרגום מחדש של היצירה הפומפוזית, האינפנטילית, של ניטשה, 'כה אמר זרטוסטרה'. ה'ארץ' הקדיש לאירוע זה את כל  הגליון של 'תרבות וספרות'. אבל לזעמי זה נוסף המאמר בשבוע הקודם ב'מוסף' ה'ארץ', על שני ארכיאולוגים, פינקלשטיין וגרפונקל. קיים כבר מזמן וויכוח בין האדון פינקלשטיין לבין ארכיאולוגים אחרים,  הטוען שמה שמסופר בתנ"ך על קיום ממלכת דוד ושלמה, אין לו אחיזה במציאות, עובדות אלו לא מקבלות תימוכין מממצאים ארכיאולוגיים.

     האדון פינקלשטיין המלומד, שכח שהעברים כתבו את יצירותיהם על קלף, שלא יכול היה להשמר באדמה. אבל עוד יותר תמוה, שהאדון פינקלשטיין לא יודע דבר על התרבות השומרית שהתגלתה, שהיתה בסיס לתרבות התנ"ך. הגרמנים לא ידעו על תרבות זו, אבל האדון פינקלשטיין שפועל כבר אחרי פיענוח הכתבים השומריים, צריך לדעת עליהם. אבל האדון פינקלשטיין הוא חסיד האסכולות הגרמניות שעשו דה-לגיטימציה לתנ"ך, לכן כל מה שכתוב ביצירה זו אינו מהימן, הרי הוא איש העולם הגדול, מוזמן, לפי דבריו הוא, לארוחות מפוארות בגין דעותיו החדשניות.

     פינקלשטיין הוא רק אחד מהחוקרים הנאורים, שתמיד רוצים לקבל עדות מהמצרים על קורות העברים. הם חסרים שכל ישר, לא מבינים שהאדונים המצריים ששעבדו את העברים, לא מצאו ענין בתולדותם. מאימתי אדון מספר את תולדות העבד שלו?

     קשה לאדונים הנאורים, העבדים של התרבות הגרמנית העוינת, להבין שהעברים שיצאו ממרכז תרבותי שומרי, אור, במשך נדודיהם למדו את הכתב הפיניקי כנעני, כתבו את תולדותם על קלף, הביאו את זה למצרים, לא התבוללו בתרבות המצרית, שמרו על הכתב שלהם, לא אימצו את הכתב המצרי ההיארוגליפי.

     על בסיס המסורת של האבות, שפיתחו את השלב הראשון של פילוסופית  השפה, שהשתמרה אצל העברים במצריים, יוצאי ממלכה זו, בהשתחררותם מהעבדות בה, פיתחו את השלב השני של פילוסופית השפה. עברים אלו שרמתם התרבותית עלתה על התרבויות העמים מסביב, שמרו את מסורתם בכתובים על מגילות, מגילות קלף, במקדשים שלהם, כפי שזה מסופר במסורת המאוחרת. בעיני החכמים הנאורים, עדות זו בכתב היא פחות מהימנה מאשר מה שהאויבים הגרמניים כתבו עליהם. למען להיות נאור בעולם האקדמי היהודי צריך לקבל את כל הפרשנות הגרמנית, בשום אופן אי אפשר למשל להסתמך על פרשנויות של ארכיאלוג אמריקאי בשם וויליאם אולברייט. האנגלים והאמריקאים אף פעם לא הפכו למעריצים של התרבות הגרמנית הנאורה בדומה ליהודים.

        עם ישראל הפך את השואה לפולחן, כפי שהפך את יציאת מצריים לפולחן. הפולחן של יציאת מצריים, השכיח מהיהודים בגולה שהם צריכים לשאף לגאולה ממשית. בשני המקרים פולחן דוחה את ההבנה מדוע דברים קרו כפי שקרו, ועל סמך הידע לא לחזור על משגים של העבר. אם בני מדינת ישראל לא יבינו שהעדר הבנה של יהודים  בגולה את מורשת אבותיהם  סייעה  לשואה, ואם הם לא יחזרו למורשתם, ימשיכו להיות עבדים נרצעים של התרבות הגרמנית, קשה לראות כאן היווצרות עם חופשי.

     אני נגד הפיכת השואה לפולחן, נגד נסיעות בני נוער לאושוויץ, ילדים אלו יוצאים ידי חובה על-ידי ביקור כזה, במקום שיבינו מדוע זה קרה.

    בעוד אני כותבת בלוג זה הגיע לידי גליון יום שישי של הארץ, במוסף הספרותי שלו נמצא מאמר של אחד בשם גל אורן. שם המאמר: 'אפשר לראות ביהודים את מבשרי התפנית האנטי- ליברלית בגרמניה'. המאמר דן בספרו של תומס מאן 'דוקטור פאוסטוס', והכותב מיחס לת. מאן אשמה שהנו אנטישמי, כיוון שראה ביהודים גורם אנטי ליברלי, שהוביל לרייך השלישי. במקרה כאשר הופיע ספרו זה של ת. מאן בעברית לפני כמה שנים, כתבתי ביקורת עליו באותו דף ספרותי של הארץ.

    מאחר שאיני יכולה במסגרת בלוג להכנס לפולמוס עם כותב מאמר זה, אקצר בדברים. אני לא רק כתבתי על ספר זה של ת.מאן, אלא עסקתי בדבריו גם בדוקטורט שלי. ת. מאן עניין אותי, כיוון שהוא הגיע לדעות דומות לשלי, בסוף מלחמת העולם השניה. בהבדל ממסקנותי שהיו מבוססות על קריאה בכתבים המשמימים של לותר ואלו שהמשיכו את מחשבותיו, ת. מאן הגיע למסקנותיו ללא קריאת המקורות, מתוך אינטואיציה והכרותו את התרבות הגרמנית ותוצאותיה בהתגלמותה ברייך השלישי. ת. מאן בדומה לאלזה לסקר שילר, המשוררת הגאונית המטורפת, שכתבה מחזה בשם 'אני ואני', מחזה בו העמידה את כל הנאצים של הרייך השלישי, למשפט בירושלים, בגיהנום, לפי עדות עצמה, לא קראה ספרי מקורות משמימים, בדומה לי, אבל הגיע מתוך הכרותה עם התרבות הגרמנית לדעות דומות לשלי. היא הקדימה את ת. מאן בהאשימה את גיתה שביצירתו 'פאוסט, גרם להיווצרות הרייך השלישי.      .                                                                                                                                                                                        ת. מאן בהבדל מיהודים מעריצי התרבות הגרמנית הבין שהגרמנים כרתו ברית עם השטן מאז לותר, העיז להגיד שגיתה המשורר הלאומי שלהם נתן גושפנקא לברית זו עם  השטן, ביצירתו 'פאוסט', ובכך היה לו חלק בהיווצרות הרייך השלישי. ת. מאן לא רק העז לתקף את גיתה, הוא גם העז לתקף את המוזיקה הגרמנית, ראה בה יסוד דימוני.

     אני כמובן הגעתי לדעות דומות לאלו של ת.מאן, בהבדל ממנו ביססתי דעות אלו על המקורות הגרמניים המשמימים. בדרך כלל חוקרים לא טורחים לקרא מקורות, מכאן בורותם.

    אבל המאמר לעיל מאשים את ת.מאן באנטישמיות, כיוון שהוא העלה דמות יהודית בזויה בשם ד"ר ברייזאכר, דמות מבוססת על יהודי היסטורי בשם גולדברג שכתב ספר בשם: Die Wirklichkeit der Hebraeer. ןבכן, יהודי היסטורי זה כתב על העברים מה שהגרמנים יחסו  להם, היה חסיד נאמן שלהם, כפי שציינתי לעיל, שיהודים נעשו חסידי הדה-לגיטימציה של הגרמנים את מסורת אבותיהם. ת. מאן תיאר נכונה בדמותו השלילית הזו של ברייזאכר את היהודי השונא את עצמו. אני יכולה להוסיף שורה שלמה של יהודים דומים לברייזאכר, למשל את אוטו וויניגר. אבל, לדאבוני אני יכולה להוסיף עוד דומים לברייזאכר את האדון פיינקלשטין, ומרעיו, אפילו את עורך הדף  הספרותי של הארץ, בני ציפר עצמו ומרעיו, את כל חסידי גיתה בארץ, שת. מאן העיז לראות בו שותף לרייך השלישי.  כמובן כותב המאמר לעיל, גל אורן, לא קרא את כתבי, לו היה קורא היה מבין יותר, היה מבין יותר את ת. מאן ביצירתו זו 'ד"ר פאוסטוס' ואת יחסו השלילי ליהודים ששנאו את עצמם.  

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור – 230 – הדה-לגיטימציה של התנ"ך על-ידי הוגים ותיאולוגים גרמניים

    מאחר שאנו לפני יום השואה  אני רואה לעצמי חובה לחזור לנושא שעסקתי בו בשני עשורים, ורציתי להשתחרר ממנו, כיוון שהדברים קרו ואין לשנותם ומוטב לא לדוש יותר  בנושא האידיאולוגיה הגרמנית שהובילה לרייך השלישי. כתבתי על נושא זה ארבעה ספרים, ואם מדינת ישראל היתה מקדשת את תוצאות מחקרי לא הייתי צריכה עכשיו לחזור ולעסוק בנושא זה.

   אני כמובן רואה את האידיאולוגיה הגרמנית הפאוסטית כמגולמת באושוויץ, התגלמות לא מקרית, מי שרוצה להבין מדוע, צריך לקרא את ארבעת ספרי על נושא זה. אבל כאן אני רוצה להתיחס ליהודים, שהעריצו ומעריצים את התרבות הגרמנית, לא רק יהודי גרמניה, כל יהודי מרכז ומזרח אירופה, היו נושאי כליה. יהודים לא הבינו את הסכנה באידיאולוגיה זו, מחוץ למומר היינה.

    לא אנגלים ולא אמריקאים היו חסידי האידיאולוגיה הרצחנית הזו, יהודים הפיצו אותה. השתחוות היהודים לפני 'בעל' זה, לפני 'מולך' זה, ששינה את שמו ל'פאוסט', שה-  alter ego שלו היה 'מפיסטו', סיעה לזה שגילם אותם ברייך השלישי, היטלר, להעלות אותם כקורבנות. הרי הם עצמם בהערצתם לתרבות זו שהתכוונה להשמידם, בשנאה העצמית שלהם, הפכו את עצמם לעבדים נרצעים, שקל היה להעלות אותם על מזבח אושוויץ, קורבנות ל'מפיסטו', כשוחד, למען שהאל החדש שהפאוסטים אימצו, שהיה צריך באמצעות המאגיה, שלפי אמונתם היה  ממונה עליה, להגשים את שלטונם, להגשים את רייך אלף השנה.

    היהודים לא רק לא הבינו את האידיאולוגיה הגרמנית ומטרותיה, הם כבר לא הבינו את ירושת אבותיהם, את הפילוסופיה הלשונית שהנה תשתית מחשבת התנ"ך. כאשר לא רציתי יותר לעסוק בזוהמה המחשבתית הגרמנית, האינטואיציה שלי הובילה אותי לעסוק בירושה התנ"כית, הפילוסופיה הלשונית, שלה הגרמנים עשו  דה-לגיטימציה, שיהודים כבר מזמן לא הבינו אותה, לא מבינים אותה, והעדר הבנה זו מצדם הפך אותם למיעוט, למיעוט בזוי. הפילוסופיה הלשונית נעשתה עסוקי, זה ארבע-עשרה שנה. על נושא זה פרסמתי עד עכשיו ארבעה ספרים, ועוד כתב יד  שטרם ראה אור בידי.

    תוצאות מחקרי בשני התחומים היו צריכים להיהפך תשתית מחשבת מדינת ישראל, אבל זה לא קרה, יהודים עדיין משועבדים ל'פאוסט' ה'מולך', הם דומים לעכברים בסיפור עם, הרוצים רק לשמע את זמרת החתול, במקרה היהודים את זמרת החתול הגרמני.

    הגרמנים, נוסף לפיתוח האידיאולוגיה הרצחנית שלהם, הבינו שהאויב שלהם הוא באמת התנ"ך, שיורשי מחשבתו, היהודים, כבר מזמן לא הבינו את תוכנו. הם יצאו למסע של דה-לגיטימציה של מחשבת התנ"ך. ועלי להביא כאן את דבריו של קאנט, שהפך לאליל החדש של יהודים, שעדיין הוא אליל שלהם, שאמר בספרו הפומפוזי בשם פומפוזי :Die Religion innerhalb der Grenzen der blossen Vernuft, 'דת בגבולות התבונה הטהורה' שחוקי התנ"ך אין להם קשר ל'מצפון', וכוונתו שרק חוקיו הגרמניים, או חוקי הנצרות יש להם קשר כזה. לא כאן במסגרת של בלוג לעמד על כל ההכפשה של פילוסוף נערץ זה על היהודים, על מחשבת התנ"ך, שלפיו, ולפי הוגים ותיאולוגים גרמניים, מוסר אמיתי התוסף לו רק  בהשפעת תרבויות מפותחות אחרות, בתקופות מאוחרות יותר.

     פילוסוף נערץ זה על היהודים בספר אחר גם הזכיר, מה שצאצאיו בצעו, 'יוטנזיה', המתת חסד של היהודים.

     ובכן, כל ההוגים והתיאולוגים הגרמניים שעשו דה-לגיטימציה לתנ"ך, טענו שספר זה הוא פרי תקופה מאוחרת יותר, שהרעיונות בו נוצרו בהשפעת תרבויות מאוחרות, שהעדות בו לא מהימנה.

     וכאן עלי רק להצביע על הבורות של הגרמנים, שהתעלמו מתרבויות גדולות של תקופות קדומות, שתרבות התנ"ך התפתחה על בסיס שלהם, שהעברים רק על בסיס תרבויות מופלאות קדומות  אלו, יכלו להוסיף את המהפכה המחשבתית החד-פעמית שלהם. נכון הוא שהתרבות השומרית התגלתה רק במאה הקודמת, כאשר בחפירות ארכיאולוגיות מצאו את החרסים שלהם, שעליהם הם חרתו את מחשבתם, ספרותם, היסטוריה שלהם, חוקים שלהם. רק במחצית השניה של המאה הקודמת היסטוריונים פיענחו את הכתב שלהם. השומרים פיתחו את התרבות הגבוהה ביותר, הם עולים על היוונים המאוחרים. בהבדל מהיוונים שרק במאה השמינית לפני הספירה אימצו את הכתב הפיניקי, השומרים שלושת אלפים שנה לפני הספירה המציאו את כתב היתדות. לא כאן להרחיב את הדיבור על גדולת התרבות השומרית, אבל על אברהם נאמר שהוא יצא מאור כשדים, אור, מרכז שומרי.

    אם פעם חשבתי שהסיפורים על האבות אין בהם יסוד היסטורי, אחרי הכרותי עם תרבות שומר, התברר לי שסיפורים אלו מכילים יסודות היסטוריים. רק העובדה שאבות העברים  קשורים לתרבות השומרית, מסביר את תרומתם, את פילוסופית השפה, את המהפכה המחשבתית שהם חוללו. הם יכלו לחולל את המהפכה המחשבתית שלהם כראקציה לתרבות מופלאה זו, שהאמינה בגורל, בחוקים דטרמיניסטיים, בעוד שאבות העברים במהפכתם הלשונית השתחררו מהם, מאמונה בגורל, בחוקים דטרמיניסטיים. ואם הגרמנים בבורותם עשו דה-לגיטימציה למחשבת התנ"ך, איחרו אותה, ראה זה פלא, היהודים, העבדים הנרצעים למחשבה הגרמנית מקבלים את פסק דינם ואף הם מפקפקים בקדימות מסורת אבותם.

   זעמי יצא לפני כמה חודשים, כאשר כל העבדים הנרצעים של התרבות הגרמנית עשו הילולה מסביב לתרגום מחדש של היצירה הפומפוזית, האינפנטילית, של ניטשה, 'כה אמר זרטוסטרה'. ה'ארץ' הקדיש לאירוע זה את כל  הגליון של 'תרבות וספרות'. אבל לזעמי זה נוסף המאמר בשבוע הקודם ב'מוסף' ה'ארץ', על שני ארכיאולוגים, פינקלשטיין וגרפונקל. קיים כבר מזמן וויכוח בין האדון פינקלשטיין לבין ארכיאולוגים אחרים,  הטוען שמה שמסופר בתנ"ך על קיום ממלכת דוד ושלמה, אין לו אחיזה במציאות, עובדות אלו לא מקבלות תימוכין מממצאים ארכיאולוגיים.

     האדון פינקלשטיין המלומד, שכח שהעברים כתבו את יצירותיהם על קלף, שלא יכול היה להשמר באדמה. אבל עוד יותר תמוה, שהאדון פינקלשטיין לא יודע דבר על התרבות השומרית שהתגלתה, שהיתה בסיס לתרבות התנ"ך. הגרמנים לא ידעו על תרבות זו, אבל האדון פינקלשטיין שפועל כבר אחרי פיענוח הכתבים השומריים, צריך לדעת עליהם. אבל האדון פינקלשטיין הוא חסיד האסכולות הגרמניות שעשו דה-לגיטימציה לתנ"ך, לכן כל מה שכתוב ביצירה זו אינו מהימן, הרי הוא איש העולם הגדול, מוזמן, לפי דבריו הוא, לארוחות מפוארות בגין דעותיו החדשניות.

     פינקלשטיין הוא רק אחד מהחוקרים הנאורים, שתמיד רוצים לקבל עדות מהמצרים על קורות העברים. הם חסרים שכל ישר, לא מבינים שהאדונים המצריים ששעבדו את העברים, לא מצאו ענין בתולדותם. מאימתי אדון מספר את תולדות העבד שלו?

     קשה לאדונים הנאורים, העבדים של התרבות הגרמנית העוינת, להבין שהעברים שיצאו ממרכז תרבותי שומרי, אור, במשך נדודיהם למדו את הכתב הפיניקי כנעני, כתבו את תולדותם על קלף, הביאו את זה למצרים, לא התבוללו בתרבות המצרית, שמרו על הכתב שלהם, לא אימצו את הכתב המצרי ההיארוגליפי.

     על בסיס המסורת של האבות, שפיתחו את השלב הראשון של פילוסופית  השפה, שהשתמרה אצל העברים במצריים, יוצאי ממלכה זו, בהשתחררותם מהעבדות בה, פיתחו את השלב השני של פילוסופית השפה. עברים אלו שרמתם התרבותית עלתה על התרבויות העמים מסביב, שמרו את מסורתם בכתובים על מגילות, מגילות קלף, במקדשים שלהם, כפי שזה מסופר במסורת המאוחרת. בעיני החכמים הנאורים, עדות זו בכתב היא פחות מהימנה מאשר מה שהאויבים הגרמניים כתבו עליהם. למען להיות נאור בעולם האקדמי היהודי צריך לקבל את כל הפרשנות הגרמנית, בשום אופן אי אפשר למשל להסתמך על פרשנויות של ארכיאלוג אמריקאי בשם וויליאם אולברייט. האנגלים והאמריקאים אף פעם לא הפכו למעריצים של התרבות הגרמנית הנאורה בדומה ליהודים.

        עם ישראל הפך את השואה לפולחן, כפי שהפך את יציאת מצריים לפולחן. הפולחן של יציאת מצריים, השכיח מהיהודים בגולה שהם צריכים לשאף לגאולה ממשית. בשני המקרים פולחן דוחה את ההבנה מדוע דברים קרו כפי שקרו, ועל סמך הידע לא לחזור על משגים של העבר. אם בני מדינת ישראל לא יבינו שהעדר הבנה של יהודים  בגולה את מורשת אבותיהם  סייעה  לשואה, ואם הם לא יחזרו למורשתם, ימשיכו להיות עבדים נרצעים של התרבות הגרמנית, קשה לראות כאן היווצרות עם חופשי.

     אני נגד הפיכת השואה לפולחן, נגד נסיעות בני נוער לאושוויץ, ילדים אלו יוצאים ידי חובה על-ידי ביקור כזה, במקום שיבינו מדוע זה קרה.

    בעוד אני כותבת בלוג זה הגיע לידי גליון יום שישי של הארץ, במוסף הספרותי שלו נמצא מאמר של אחד בשם גל אורן. שם המאמר: 'אפשר לראות ביהודים את מבשרי התפנית האנטי- ליברלית בגרמניה'. המאמר דן בספרו של תומס מאן 'דוקטור פאוסטוס', והכותב מיחס לת. מאן אשמה שהנו אנטישמי, כיוון שראה ביהודים גורם אנטי ליברלי, שהוביל לרייך השלישי. במקרה כאשר הופיע ספרו זה של ת. מאן בעברית לפני כמה שנים, כתבתי ביקורת עליו באותו דף ספרותי של הארץ.

    מאחר שאיני יכולה במסגרת בלוג להכנס לפולמוס עם כותב מאמר זה, אקצר בדברים. אני לא רק כתבתי על ספר זה של ת.מאן, אלא עסקתי בדבריו גם בדוקטורט שלי. ת. מאן עניין אותי, כיוון שהוא הגיע לדעות דומות לשלי, בסוף מלחמת העולם השניה. בהבדל ממסקנותי שהיו מבוססות על קריאה בכתבים המשמימים של לותר ואלו שהמשיכו את מחשבותיו, ת. מאן הגיע למסקנותיו ללא קריאת המקורות, מתוך אינטואיציה והכרותו את התרבות הגרמנית ותוצאותיה בהתגלמותה ברייך השלישי. ת. מאן בדומה לאלזה לסקר שילר, המשוררת הגאונית המטורפת, שכתבה מחזה בשם 'אני ואני', מחזה בו העמידה את כל הנאצים של הרייך השלישי, למשפט בירושלים, בגיהנום, לפי עדות עצמה, לא קראה ספרי מקורות משמימים, בדומה לי, אבל הגיע מתוך הכרותה עם התרבות הגרמנית לדעות דומות לשלי. היא הקדימה את ת. מאן בהאשימה את גיתה שביצירתו 'פאוסט, גרם להיווצרות הרייך השלישי.      .                                                                                                                                                                                        ת. מאן בהבדל מיהודים מעריצי התרבות הגרמנית הבין שהגרמנים כרתו ברית עם השטן מאז לותר, העיז להגיד שגיתה המשורר הלאומי שלהם נתן גושפנקא לברית זו עם  השטן, ביצירתו 'פאוסט', ובכך היה לו חלק בהיווצרות הרייך השלישי. ת. מאן לא רק העז לתקף את גיתה, הוא גם העז לתקף את המוזיקה הגרמנית, ראה בה יסוד דימוני.

     אני כמובן הגעתי לדעות דומות לאלו של ת.מאן, בהבדל ממנו ביססתי דעות אלו על המקורות הגרמניים המשמימים. בדרך כלל חוקרים לא טורחים לקרא מקורות, מכאן בורותם.

    אבל המאמר לעיל מאשים את ת.מאן באנטישמיות, כיוון שהוא העלה דמות יהודית בזויה בשם ד"ר ברייזאכר, דמות מבוססת על יהודי היסטורי בשם גולדברג שכתב ספר בשם: Die Wirklichkeit der Hebraeer. ןבכן, יהודי היסטורי זה כתב על העברים מה שהגרמנים יחסו  להם, היה חסיד נאמן שלהם, כפי שציינתי לעיל, שיהודים נעשו חסידי הדה-לגיטימציה של הגרמנים את מסורת אבותיהם. ת. מאן תיאר נכונה בדמותו השלילית הזו של ברייזאכר את היהודי השונא את עצמו. אני יכולה להוסיף שורה שלמה של יהודים דומים לברייזאכר, למשל את אוטו וויניגר. אבל, לדאבוני אני יכולה להוסיף עוד דומים לברייזאכר את האדון פיינקלשטין, ומרעיו, אפילו את עורך הדף  הספרותי של הארץ, בני ציפר עצמו ומרעיו, את כל חסידי גיתה בארץ, שת. מאן העיז לראות בו שותף לרייך השלישי.  כמובן כותב המאמר לעיל, גל אורן, לא קרא את כתבי, לו היה קורא היה מבין יותר, היה מבין יותר את ת. מאן ביצירתו זו 'ד"ר פאוסטוס' ואת יחסו השלילי ליהודים ששנאו את עצמם.  

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור – 230 – הדה-לגיטימציה של התנ"ך על-ידי הוגים ותיאולוגים גרמניים

    מאחר שאנו לפני יום השואה  אני רואה לעצמי חובה לחזור לנושא שעסקתי בו בשני עשורים, ורציתי להשתחרר ממנו, כיוון שהדברים קרו ואין לשנותם ומוטב לא לדוש יותר  בנושא האידיאולוגיה הגרמנית שהובילה לרייך השלישי. כתבתי על נושא זה ארבעה ספרים, ואם מדינת ישראל היתה מקדשת את תוצאות מחקרי לא הייתי צריכה עכשיו לחזור ולעסוק בנושא זה.

   אני כמובן רואה את האידיאולוגיה הגרמנית הפאוסטית כמגולמת באושוויץ, התגלמות לא מקרית, מי שרוצה להבין מדוע, צריך לקרא את ארבעת ספרי על נושא זה. אבל כאן אני רוצה להתיחס ליהודים, שהעריצו ומעריצים את התרבות הגרמנית, לא רק יהודי גרמניה, כל יהודי מרכז ומזרח אירופה, היו נושאי כליה. יהודים לא הבינו את הסכנה באידיאולוגיה זו, מחוץ למומר היינה.

    לא אנגלים ולא אמריקאים היו חסידי האידיאולוגיה הרצחנית הזו, יהודים הפיצו אותה. השתחוות היהודים לפני 'בעל' זה, לפני 'מולך' זה, ששינה את שמו ל'פאוסט', שה-  alter ego שלו היה 'מפיסטו', סיעה לזה שגילם אותם ברייך השלישי, היטלר, להעלות אותם כקורבנות. הרי הם עצמם בהערצתם לתרבות זו שהתכוונה להשמידם, בשנאה העצמית שלהם, הפכו את עצמם לעבדים נרצעים, שקל היה להעלות אותם על מזבח אושוויץ, קורבנות ל'מפיסטו', כשוחד, למען שהאל החדש שהפאוסטים אימצו, שהיה צריך באמצעות המאגיה, שלפי אמונתם היה  ממונה עליה, להגשים את שלטונם, להגשים את רייך אלף השנה.

    היהודים לא רק לא הבינו את האידיאולוגיה הגרמנית ומטרותיה, הם כבר לא הבינו את ירושת אבותיהם, את הפילוסופיה הלשונית שהנה תשתית מחשבת התנ"ך. כאשר לא רציתי יותר לעסוק בזוהמה המחשבתית הגרמנית, האינטואיציה שלי הובילה אותי לעסוק בירושה התנ"כית, הפילוסופיה הלשונית, שלה הגרמנים עשו  דה-לגיטימציה, שיהודים כבר מזמן לא הבינו אותה, לא מבינים אותה, והעדר הבנה זו מצדם הפך אותם למיעוט, למיעוט בזוי. הפילוסופיה הלשונית נעשתה עסוקי, זה ארבע-עשרה שנה. על נושא זה פרסמתי עד עכשיו ארבעה ספרים, ועוד כתב יד  שטרם ראה אור בידי.

    תוצאות מחקרי בשני התחומים היו צריכים להיהפך תשתית מחשבת מדינת ישראל, אבל זה לא קרה, יהודים עדיין משועבדים ל'פאוסט' ה'מולך', הם דומים לעכברים בסיפור עם, הרוצים רק לשמע את זמרת החתול, במקרה היהודים את זמרת החתול הגרמני.

    הגרמנים, נוסף לפיתוח האידיאולוגיה הרצחנית שלהם, הבינו שהאויב שלהם הוא באמת התנ"ך, שיורשי מחשבתו, היהודים, כבר מזמן לא הבינו את תוכנו. הם יצאו למסע של דה-לגיטימציה של מחשבת התנ"ך. ועלי להביא כאן את דבריו של קאנט, שהפך לאליל החדש של יהודים, שעדיין הוא אליל שלהם, שאמר בספרו הפומפוזי בשם פומפוזי :Die Religion innerhalb der Grenzen der blossen Vernuft, 'דת בגבולות התבונה הטהורה' שחוקי התנ"ך אין להם קשר ל'מצפון', וכוונתו שרק חוקיו הגרמניים, או חוקי הנצרות יש להם קשר כזה. לא כאן במסגרת של בלוג לעמד על כל ההכפשה של פילוסוף נערץ זה על היהודים, על מחשבת התנ"ך, שלפיו, ולפי הוגים ותיאולוגים גרמניים, מוסר אמיתי התוסף לו רק  בהשפעת תרבויות מפותחות אחרות, בתקופות מאוחרות יותר.

     פילוסוף נערץ זה על היהודים בספר אחר גם הזכיר, מה שצאצאיו בצעו, 'יוטנזיה', המתת חסד של היהודים.

     ובכן, כל ההוגים והתיאולוגים הגרמניים שעשו דה-לגיטימציה לתנ"ך, טענו שספר זה הוא פרי תקופה מאוחרת יותר, שהרעיונות בו נוצרו בהשפעת תרבויות מאוחרות, שהעדות בו לא מהימנה.

     וכאן עלי רק להצביע על הבורות של הגרמנים, שהתעלמו מתרבויות גדולות של תקופות קדומות, שתרבות התנ"ך התפתחה על בסיס שלהם, שהעברים רק על בסיס תרבויות מופלאות קדומות  אלו, יכלו להוסיף את המהפכה המחשבתית החד-פעמית שלהם. נכון הוא שהתרבות השומרית התגלתה רק במאה הקודמת, כאשר בחפירות ארכיאולוגיות מצאו את החרסים שלהם, שעליהם הם חרתו את מחשבתם, ספרותם, היסטוריה שלהם, חוקים שלהם. רק במחצית השניה של המאה הקודמת היסטוריונים פיענחו את הכתב שלהם. השומרים פיתחו את התרבות הגבוהה ביותר, הם עולים על היוונים המאוחרים. בהבדל מהיוונים שרק במאה השמינית לפני הספירה אימצו את הכתב הפיניקי, השומרים שלושת אלפים שנה לפני הספירה המציאו את כתב היתדות. לא כאן להרחיב את הדיבור על גדולת התרבות השומרית, אבל על אברהם נאמר שהוא יצא מאור כשדים, אור, מרכז שומרי.

    אם פעם חשבתי שהסיפורים על האבות אין בהם יסוד היסטורי, אחרי הכרותי עם תרבות שומר, התברר לי שסיפורים אלו מכילים יסודות היסטוריים. רק העובדה שאבות העברים  קשורים לתרבות השומרית, מסביר את תרומתם, את פילוסופית השפה, את המהפכה המחשבתית שהם חוללו. הם יכלו לחולל את המהפכה המחשבתית שלהם כראקציה לתרבות מופלאה זו, שהאמינה בגורל, בחוקים דטרמיניסטיים, בעוד שאבות העברים במהפכתם הלשונית השתחררו מהם, מאמונה בגורל, בחוקים דטרמיניסטיים. ואם הגרמנים בבורותם עשו דה-לגיטימציה למחשבת התנ"ך, איחרו אותה, ראה זה פלא, היהודים, העבדים הנרצעים למחשבה הגרמנית מקבלים את פסק דינם ואף הם מפקפקים בקדימות מסורת אבותם.

   זעמי יצא לפני כמה חודשים, כאשר כל העבדים הנרצעים של התרבות הגרמנית עשו הילולה מסביב לתרגום מחדש של היצירה הפומפוזית, האינפנטילית, של ניטשה, 'כה אמר זרטוסטרה'. ה'ארץ' הקדיש לאירוע זה את כל  הגליון של 'תרבות וספרות'. אבל לזעמי זה נוסף המאמר בשבוע הקודם ב'מוסף' ה'ארץ', על שני ארכיאולוגים, פינקלשטיין וגרפונקל. קיים כבר מזמן וויכוח בין האדון פינקלשטיין לבין ארכיאולוגים אחרים,  הטוען שמה שמסופר בתנ"ך על קיום ממלכת דוד ושלמה, אין לו אחיזה במציאות, עובדות אלו לא מקבלות תימוכין מממצאים ארכיאולוגיים.

     האדון פינקלשטיין המלומד, שכח שהעברים כתבו את יצירותיהם על קלף, שלא יכול היה להשמר באדמה. אבל עוד יותר תמוה, שהאדון פינקלשטיין לא יודע דבר על התרבות השומרית שהתגלתה, שהיתה בסיס לתרבות התנ"ך. הגרמנים לא ידעו על תרבות זו, אבל האדון פינקלשטיין שפועל כבר אחרי פיענוח הכתבים השומריים, צריך לדעת עליהם. אבל האדון פינקלשטיין הוא חסיד האסכולות הגרמניות שעשו דה-לגיטימציה לתנ"ך, לכן כל מה שכתוב ביצירה זו אינו מהימן, הרי הוא איש העולם הגדול, מוזמן, לפי דבריו הוא, לארוחות מפוארות בגין דעותיו החדשניות.

     פינקלשטיין הוא רק אחד מהחוקרים הנאורים, שתמיד רוצים לקבל עדות מהמצרים על קורות העברים. הם חסרים שכל ישר, לא מבינים שהאדונים המצריים ששעבדו את העברים, לא מצאו ענין בתולדותם. מאימתי אדון מספר את תולדות העבד שלו?

     קשה לאדונים הנאורים, העבדים של התרבות הגרמנית העוינת, להבין שהעברים שיצאו ממרכז תרבותי שומרי, אור, במשך נדודיהם למדו את הכתב הפיניקי כנעני, כתבו את תולדותם על קלף, הביאו את זה למצרים, לא התבוללו בתרבות המצרית, שמרו על הכתב שלהם, לא אימצו את הכתב המצרי ההיארוגליפי.

     על בסיס המסורת של האבות, שפיתחו את השלב הראשון של פילוסופית  השפה, שהשתמרה אצל העברים במצריים, יוצאי ממלכה זו, בהשתחררותם מהעבדות בה, פיתחו את השלב השני של פילוסופית השפה. עברים אלו שרמתם התרבותית עלתה על התרבויות העמים מסביב, שמרו את מסורתם בכתובים על מגילות, מגילות קלף, במקדשים שלהם, כפי שזה מסופר במסורת המאוחרת. בעיני החכמים הנאורים, עדות זו בכתב היא פחות מהימנה מאשר מה שהאויבים הגרמניים כתבו עליהם. למען להיות נאור בעולם האקדמי היהודי צריך לקבל את כל הפרשנות הגרמנית, בשום אופן אי אפשר למשל להסתמך על פרשנויות של ארכיאלוג אמריקאי בשם וויליאם אולברייט. האנגלים והאמריקאים אף פעם לא הפכו למעריצים של התרבות הגרמנית הנאורה בדומה ליהודים.

        עם ישראל הפך את השואה לפולחן, כפי שהפך את יציאת מצריים לפולחן. הפולחן של יציאת מצריים, השכיח מהיהודים בגולה שהם צריכים לשאף לגאולה ממשית. בשני המקרים פולחן דוחה את ההבנה מדוע דברים קרו כפי שקרו, ועל סמך הידע לא לחזור על משגים של העבר. אם בני מדינת ישראל לא יבינו שהעדר הבנה של יהודים  בגולה את מורשת אבותיהם  סייעה  לשואה, ואם הם לא יחזרו למורשתם, ימשיכו להיות עבדים נרצעים של התרבות הגרמנית, קשה לראות כאן היווצרות עם חופשי.

     אני נגד הפיכת השואה לפולחן, נגד נסיעות בני נוער לאושוויץ, ילדים אלו יוצאים ידי חובה על-ידי ביקור כזה, במקום שיבינו מדוע זה קרה.

    בעוד אני כותבת בלוג זה הגיע לידי גליון יום שישי של הארץ, במוסף הספרותי שלו נמצא מאמר של אחד בשם גל אורן. שם המאמר: 'אפשר לראות ביהודים את מבשרי התפנית האנטי- ליברלית בגרמניה'. המאמר דן בספרו של תומס מאן 'דוקטור פאוסטוס', והכותב מיחס לת. מאן אשמה שהנו אנטישמי, כיוון שראה ביהודים גורם אנטי ליברלי, שהוביל לרייך השלישי. במקרה כאשר הופיע ספרו זה של ת. מאן בעברית לפני כמה שנים, כתבתי ביקורת עליו באותו דף ספרותי של הארץ.

    מאחר שאיני יכולה במסגרת בלוג להכנס לפולמוס עם כותב מאמר זה, אקצר בדברים. אני לא רק כתבתי על ספר זה של ת.מאן, אלא עסקתי בדבריו גם בדוקטורט שלי. ת. מאן עניין אותי, כיוון שהוא הגיע לדעות דומות לשלי, בסוף מלחמת העולם השניה. בהבדל ממסקנותי שהיו מבוססות על קריאה בכתבים המשמימים של לותר ואלו שהמשיכו את מחשבותיו, ת. מאן הגיע למסקנותיו ללא קריאת המקורות, מתוך אינטואיציה והכרותו את התרבות הגרמנית ותוצאותיה בהתגלמותה ברייך השלישי. ת. מאן בדומה לאלזה לסקר שילר, המשוררת הגאונית המטורפת, שכתבה מחזה בשם 'אני ואני', מחזה בו העמידה את כל הנאצים של הרייך השלישי, למשפט בירושלים, בגיהנום, לפי עדות עצמה, לא קראה ספרי מקורות משמימים, בדומה לי, אבל הגיע מתוך הכרותה עם התרבות הגרמנית לדעות דומות לשלי. היא הקדימה את ת. מאן בהאשימה את גיתה שביצירתו 'פאוסט, גרם להיווצרות הרייך השלישי.      .                                                                                                                                                                                        ת. מאן בהבדל מיהודים מעריצי התרבות הגרמנית הבין שהגרמנים כרתו ברית עם השטן מאז לותר, העיז להגיד שגיתה המשורר הלאומי שלהם נתן גושפנקא לברית זו עם  השטן, ביצירתו 'פאוסט', ובכך היה לו חלק בהיווצרות הרייך השלישי. ת. מאן לא רק העז לתקף את גיתה, הוא גם העז לתקף את המוזיקה הגרמנית, ראה בה יסוד דימוני.

     אני כמובן הגעתי לדעות דומות לאלו של ת.מאן, בהבדל ממנו ביססתי דעות אלו על המקורות הגרמניים המשמימים. בדרך כלל חוקרים לא טורחים לקרא מקורות, מכאן בורותם.

    אבל המאמר לעיל מאשים את ת.מאן באנטישמיות, כיוון שהוא העלה דמות יהודית בזויה בשם ד"ר ברייזאכר, דמות מבוססת על יהודי היסטורי בשם גולדברג שכתב ספר בשם: Die Wirklichkeit der Hebraeer. ןבכן, יהודי היסטורי זה כתב על העברים מה שהגרמנים יחסו  להם, היה חסיד נאמן שלהם, כפי שציינתי לעיל, שיהודים נעשו חסידי הדה-לגיטימציה של הגרמנים את מסורת אבותיהם. ת. מאן תיאר נכונה בדמותו השלילית הזו של ברייזאכר את היהודי השונא את עצמו. אני יכולה להוסיף שורה שלמה של יהודים דומים לברייזאכר, למשל את אוטו וויניגר. אבל, לדאבוני אני יכולה להוסיף עוד דומים לברייזאכר את האדון פיינקלשטין, ומרעיו, אפילו את עורך הדף  הספרותי של הארץ, בני ציפר עצמו ומרעיו, את כל חסידי גיתה בארץ, שת. מאן העיז לראות בו שותף לרייך השלישי.  כמובן כותב המאמר לעיל, גל אורן, לא קרא את כתבי, לו היה קורא היה מבין יותר, היה מבין יותר את ת. מאן ביצירתו זו 'ד"ר פאוסטוס' ואת יחסו השלילי ליהודים ששנאו את עצמם.