Monthly Archives: יוני 2011

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 238 – ללכוד את הנעלם

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 238 – ללכוד את הנעלם

     הנירולוגים, כל אלו העוסקים באינפורמציה, מרוב פחד שלהם מהנעלם המפעיל הכל, במקרה של האדם, מהאלגוריתם הלשוני הנעלם, משתדלים כל הזמן ללכוד ישות רפאית זו בסמלים מוחשיים ולהתיחס רק איליהם. למעשה יש להתיחס לישות המפעילה את המח עצמו ולתהות על מהות האלגוריתם הלשוני המוביל את האדם ליצור את עולמו האנושי.

        ובכן, לא הנירונים מובילים את האדם להתאגד לקהילות. וראינו כבר ששתוף פעולה, היכול להיעשות רק אחרי שקבוצת אנשים מתאגדת, מצעיד את האדם בסולם האבולוציוני.

        כפי שכבר ציינו האדם יוצר את עולמו האנושי גם כאשר הוא לא מודע לגמרי למעשיו, כיוון שהאלגוריתם הלשוני מפעיל אותו לכיוונים מסוימים. גם את יצירת השפה, האדם מבצע  במודעות חלקית. הרי האדם אינו מודע לגמרי שהוא יוצר את השפה בשתוף פעולה עם הזולת. האדם לא מודע שהאלגוריתם הלשוני הוביל אותו לזהות על ידי כך שהוא איפשר לא להבדל מגופו, מאוחר יותר להבדל מהזולת, מהסביבה.

     האלגוריתם הלשוני המניע את האדם לכל הפעולות האלו, הוא תוצר המח הפלאי אשר נכס נתח מהאינפורמציה היקומית. ישות נעלמת זו מובילה את האדם למעשיו. הנירונים במח הם מבצעי הנחיות האלגוריתם הלשוני, כפי שתוכנה מפעילה את המחשבים. לעיתים האדם מרוב בלבול מיחס למכשיר המחשב יכולות שהתוכנה מעניקה לו, שבלעדיה הוא גולם. כך האדם מיחס לנירונים תכונות שהאלגוריתם הלשוני מעניק להם.

    משל 'עץ הדעת' מכנה את האלגוריתם הלשוני בשם 'דעת', והוא מיחס לה הפעלת האדם, קודם הפיכתו למודע, וכישות מודעת מעניקה לו ידיעה איך לפעל בהנחית מפעילה זו. בעקבות משל עילאי זה מחשבת התנ"ך שרכשה מודעות, תרה להבין מה כוונתה של מפעילה זו, איך ליצור את עולמו הלשוני של האדם לרווחתו, כדי למלא את יעודו.

      התנ"ך, מחשבת התנ"ך, הולכת לדרכה לפי העקרונות הראשוניים, לא מרחיבה את הדיבור עליהם. אבל אנו בתקופה של האינפורמציה חייבים להרחיב את הדיבור על מהות האלגוריתם הלשוני המפעיל את האדם. אם אנו לא מסוגלים לדבר מתוך מוגבלותינו, על מפעיל האלגוריתם, או היוצר את המח הפלאי, עלינו להתרכז ביצירת באלגוריתם הלשוני, שבהבדל מה'מניע הבלתי מונע' של אריסטו, מפעיל את האדם ליצירת דברים חדשים, לא בדומה לישות זו של אריסטו, המנענעת רק עולם נצחי. האלגוריתם הלשוני הוא המבצע את האבולוציה, יצירת דברים חדשים.

     האבולוציה צועדת את צעדיה בעקבות פעילותו של האלגוריתם הלשוני. ראינו שמפעיל זה קודם יוצר מארג של קהילה, בלעדיה העולם הלשוני לא יתכן, כיוון ששפה  תקפה רק בקהילה. ראינו שהתקהלות, התאגדות מאפשרת לקהילות הנוצרות הישרדות טובה יותר.

      ובאמת יעוד האלגוריתם הלשוני הוא להצעיד את האדם לקיום טוב יותר, להישרדות. הקיום האנושי המשופר לא נגמר ברכישת יותר מזון, הוא זקוק לסדר חברתי שיאפשר רכישה זו.         

     האלגוריתם הלשוני מפעיל את האדם בצעדים מדודים. ראינו שקודם הוא מצעיד את האדם ליצור מארג קהילתי, הרי בלעדי מארג זה, כפי שראינו, השפה לא תיתכן. למעשה השפה שלא קיימת ביחידות מכריחה את האדם לחיות בקהילה. מאחר ששפה זו היא רפאית, האדם בטוח בה רק אם הוא משיג משוב מאחרים ששמות שהוא מעניק לסביבה אכן תקפים. רפאיות זו של השפה מכריחה את האדם להישאר בקהילה.

      בהמשך חיים בצוותא מכריחים את האדם ליצור סדרים. כבר השפה בהמשך מכריחה את האדם להבדיל מה טוב לחיים ביחד ומה רע בחיים ביחד. כל הסדרים האלו שחיים יחד מכריחים את האדם להסדיר, מזקיקים אותו יותר ויותר לשתוף פעולה עם הזולת, למשוב ממנו ולערבות שמה שנעשה אכן מועיל לחיים יחד.

     האדם שהאלגוריתם העניק לו זהות, כתוצאה שהוא התבדל מהזולת, זקוק לשם, למען יזהו אותו. שוב, השם הוא ישות לשונית רפאית, לא מוחשית והאדם זקוק למשוב מהזולת שאכן שמו מזהה אותו. השם מקבע את זהותו של היחיד והאדם מעגן את עצמו בשמו זה, יותר מאשר עגון בגוף הביאולוגי.

     למרות שהשם הוא ישות רפאית, ישות זקוקה כל הזמן למשוב מאחרים שאכן הוא מציין את היחיד, האדם בהמשך מוכן להקריב את גופו למען שימור השם.

     האלגוריתם הלשוני מוליך את האדם לא רק להעניק לעצמו שם שאתו הוא מזדהה, הוא מוליך אותו להעניק שמות לעולם החיצון. האדם מנכס, לוכד את העולם החיצון בחכת השם. אם האדם העניק שם ל'שמש', הרי הוא לכד אותה, הפך אותה לנכס שלו. השמש אינה יותר ישות מוחשית, היא הופכת בידי האדם שהעניק לה שם לישות שמית רפאית.

      גם להענקת שמות לישויות בעולם החיצון האדם זקוק לשתוף פעולה עם הזולתים, למען יסכימו להענקת שמות אלו. הישויות השמיות החיצוניות נעשות נכס הקהילה. השמות האלו לישויות חיצוניות שהפכו אותן לנכס הקהילה מאגד יותר ויותר את היחידים למארג הקהילתי, הם בעלי רכוש משותף. השפה הלוכדת את העולם החיצון בשמות, הופכת את הקהילה לגנזך, שהיחידים דולים ממנו את רשתותיהם ללכוד את הישויות והפיכתן לשמות, לשבויים בידי האדם.

      ברור שכל הפעולות האלו של האדם אינן דווקא תולדה של מודעות, האלגוריתם הלשוני מוליך את האדם למעשים אלו. בלי ספק כל הפעולות האלו שהאלגוריתם מכוון את האדם לעשות יעדם הוא להיטיב את מצבו של האדם. הרי מצבו של האדם הלשוני טוב יותר מאשר מצבם של הברויים האחרים על כדור הארץ שלנו. כפי שראינו אחד מחוקי צעידות האבולוציה הוא התאגדות, שתוף פעולה. החוקרים שהגיעו למסקנות אלו לא התיחסו לכל הפעולות של  האלגוריתם הלשוני, המצעיד את האדם בסולם האבולוציוני. עובדה היא שהאדם הלשוני נמצא בפסגת הסולם האבולוציוני ביקום.

     האלגוריתם הלשוני הוא הוא המצעיד את האדם בסולם האבולוציוני על-ידי הכוונתו לשתוף פעולה באמצעות המתת המופלאה שהוענקה לו, מתת השפה.

      למען  קיום המארג הקהילתי, האלגוריתם הלשוני תובע מהיחידים אמון בקהילתם. שוב עלינו להגדיר את מהות ה'אמון'. אמונה בקהילה אינה פעולה, אמונה בקהילה הוא יחס. בכלל כל המארג הקהילתי מבוסס על אמון בו. הרי אם האדם מצפה למשוב מהאחרים על כל פעולותיו, הוא מחויב לתת בו אמון. היחיד צריך לתת אמון לא רק בזולת, אלא במארג הקהילתי. הרי כל היצירות הלשוניות, כל הפעולות של היחידה הן נעלמים ובלי משוב הדדי, בלי ערבות הדדית הן לא קיימות. 

    אם כל הספקנות הטבעית של היחיד הוא מתחזק את חופת המארג הקהילתי באמצעות אמון בו. האדם ההולך לקנות ככר לחם צריך להאמין שתמורת המטבע שלו ינתן לא חפצו. בטחון זה שתמורת המטבע ינתן למחזיק בה ככר הלחם מבוסס על תוספת שהאלגוריתם הלשוני מלמד את האדם, משא ומתן.

     שוב האדם אינו מודע לגמרי שכל פעולותיו הלא מוחשיות, כל יצירותיו מושתתות על משא ומתן עם הזולת. האדם לא יוצר דברים ביחידות, לכל פעולה דרושים שניים. אפילו אם האדם פועל ביחידות הוא כל הזמן מזדקק לזולת שיספק לו חומרים, הוא מזדקק לזולת, אם הוא יוצר יצירה ספרותית שהזולת יקרא אותה.

      ומה מבקש היחיד היוצר יצירה ספרותית מהזולת, לא רק שהוא יקרא את דבריו, הוא מצפה ממנו ל'הערכה', אחרת ליצירה אין משמעות. שוב, הערכה היא משוב, מבוססת על יחס הדדי. דוגמה זו של יצירה ספרותית צריכה להמחיש שכל פעולותינו אפילו אלו הנעשים בד' אמות חדר מבודד נצרכים למשוב מהאחרים, נצרכים להערכה.

      לכן האלגוריתם הלשוני מוביל את האדם להכרה שכל פעולותיו צריכות להיות מבוססות על משא ומתן עם הזולת. היחיד גם צריך לדעת שתמורת כל דבר עליו לתת תמורה. במקרה של יצירה הקורא צריך להעניק ליוצר 'הערכה', לעתים גם תמורה כספית.

      אבל כבר האדם הפרה-היסטורי הבין את העיקרון הזה, שהאלגוריתם הלשוני הוביל אותו לקראתו, הוא הבין שאם הוא דורש דברים מהנעלמים, שנראה בהמשך, על צורת  אמונתו של היחיד בהם, עליו להקריב להם קורבנות, לתת להם תמורה. אמנם בהקשר לישויות העליונות האדם אינו יכול לשאת ולתת אתם, כיוון שהם נעלמים, אבל הוא מבין שגם אם הנעלמים האלו לא מוחשיים, לא נוכחים מולו, עליו להעניק להם קורבנות על משאלותיו.

      עולמינו הלשוני כולו הוא מארג, דומה למארג עכבישי, שמתוחזק על-ידי אמונה בו, שהוא קיים. אמנם אנחנו יכולים להתקיים כישויות ביאולוגיות בדומה לברויים אחרים על כדור הארץ, אבל בתור ישויות לשוניות, יתרוננו על האחרים, אנו חייבים לתת יחס לזולת, אנו חייבים לתת יחס למארג הקהילתי, להחזיק בחוזקה בתומכי חופתו למען קיומו.   

 

 

 

 

מודעות פרסומת

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 237 – ללכוד את הנעלם

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 237 – ללכוד את הנעלם

     האדם אינו מבין את הדואליות של עצמו. הרי האדם מורכב מגוף ביאולוגי, גוף מוחשי, שהוא כבר פרי התרכבות אינפורמציה עם אנרגיה, לכן מוחשי. בעוד שבצורה פלאית, למח  האדם שהתפתח בהמשך, נוספו לו אונות קדמיות מוחשיות, בהן קולטנים המקושרים עם האינפורמציה היקומית. אינפורמציה זו שנקלטת על-ידי הקולטנים באונות הקדמיות, עדיין לא התרכבה עם אנרגיה, היא ישות נעלמת, לא מוחשית. ישות נעלמת זו מעובדת על-ידי המח האנושי הפלאי, שאף הוא תופעה חד-פעמית, לשפה. תוספת זו לגוף הביאולוגי, השפה, היא ישות נעלמת, ובדומה לאמא הורתה, האינפורמציה היוצרת, מאפשרת לאדם ליצור. אבל רוב הדברים שהאדם יוצר על-ידי כלי השפה הם נעלמים, יכולים להיהפך למוחשיים אם מחברים אותם עם אנרגיה, פעולה אנושית שהיא אנרגיה

     למשל, האדם יכול להפוך את השפה, האינפורמציה, בהוסיפו לה אנרגיה, פעולה, שאף היא אנרגיה, לכלי מוחשי. האדם יכול להפוך שפה, אינפורמציה, בהוסיפו לה אנרגיה, לבית. אבל אם הוא יוצר ערכים, אלו נשארים נעלמים, לא מוחשיים, נשארים בחזקת אלגוריתמים לאדם איך לנהוג בהמשך, איך לממש אותם בהוסיפו להם אנרגיה, פעולה. 

      אם האדם היה מסתפק לעשות שימוש בשפתו לקומוניקציה, ליצירת כלים בלבד, הוא לא היה נכנס לחוסר ביטחון בקיומו,  החלק הנעלם, האינפורמציה הלא מוחשית מכניסה את האדם לחוסר ביטחון בקיומו.  החלק הנעלם השפה נעשית ריבונית על הגוף המוחשי. ואינפורמציה זו, שפה זו, הנעשית ריבונית, מבדילה את עצמה מהגוף המוחשי, הופכת את האדם למודע שאינו גוף בלבד, שהוא דואלי, גוף ביאולוגי מוחשי, בתוספת  נעלם, שפה לא מוחשית.

      ובכן אותה שפה המתבדלת מהגוף, עושה את האדם למודע, עושה את האדם למנוכר מגופו, יותר מאוחר מנוכר מסביבתו. האדם המנוכר מרגיש עזוב ביקום, מחפש את קרבת האחרים, מתאגד לקהילה. המודעות האנושית היא תולדה של ניכור.

   ובכן, אנחנו יכולים לתת מינוח חדש לתהליך זה של התקשרות האונות הקדמיות על-ידי הקולטנים שלה לאינפורמציה. המח, שהוא עצמו הנו תופעה חד-פעמית, אנומליה ביקום, מקבל מהקולטנים של האונות הקדמיות את האינפורמציה, הופך אותה לשפה, לאלגוריתם שבהמשך מוביל את האדם ליצירת עולמו הלשוני.

     האלגוריתם הלשוני, שאף הוא נעלם, מוביל את האדם למעשים, שהוא לא לגמרי מודע להם. הרי כבר יצירת המלה, מלה שהיא תולדה של האינפורמציה שהפכה על-ידי המח הפלאי לשפה, נוצרת רק אם לפחות שניים מסכימים זה עם זה, שאכן היא מסמלת דבר מסוים. האלגוריתם הלשוני מוביל את האדם לפעולות, ההופכות לממשיות רק בהדדיות, בקהילה. הרי השפה הנוצרת על ידי האדם, על-ידי האלגוריתם הלשוני, תקף רק אם שניים מסכימים עליה. בהמשך האלגוריתם אינו מסתפק רק ביצירת מילים, הוא ממשיך ליצור ערכים, שיאפשרו את החיים יחד. כל היצירות האלו של האלגוריתם הלשוני המוביל את האדם לפעולות לא מודעות לגמרי, זקוקות לערבות הקהילה, שאף היא נוצרת בדחף האלגוריתם הלשוני, ללא מודעות גמורה.

      האלגוריתם הלשוני, כפי שראינו, אינו יוצר רק את הדברים הלא מוחשיים, הוא גם יוצר כלים, הנוצרים אם האדם בעל השפה מוסיף פעולה, אנרגיה, למלה, ומהרכב זה נוצר הכלי. האדם גם יוצר לעצמו בית, מקלט מפני פגעי הטבע, גם מקלט מהחלל המפחיד אותו, בית שבד' אמותיו האדם מרגיש מוגן. גם הבית נוצר מתרכובת לשונית יחד עם פעולות, שהן אנרגיה.

      כפי שהאדם הוא דואלי, ישות ביאולוגית מוחשית בתוספת אינפורמציה שהפכה על-ידי המח הפלאי לשפה, גם פעולותיו של האדם הן דואליות. פעולות אלו יוצרות דברים מוחשיים,   כלים, גם את השפה שאף היא יצירה, יצירה לא מוחשית שבהמשך יוצרת ישויות לא מוחשיות המקבלות ממשות רק מערבות הקהילה.

     למרות שהאלגוריתם הלשוני מוביל את האדם להתאגד בקהילות, למען שאלו תהיינה ערבות לעולמו הלא מוחשי הלשוני, כל הפעילות הזו הלא מוחשית, מכניסה את האדם לחוסר וודאות. לכן האדם רוצה לקבל גם ערבות למעשיו, לקיומו, מהעולם החיצון. הוא מבין שעולמו תלוי בכוחות לא לו, לכן הוא מאכלס את החלל עם ישויות, שוב ישויות לא מוחשיות, ישויות לשוניות נעלמות, שהוא סבור שהן אחראיות לעולם הנעלם הזה, למען לקבל מהן ערבות.

       אבל הישויות הנעלמות שהאדם בשתוף פעולה עם הקהילה יוצר הן לא מוחשיות, לכן האדם לוכד ישויות לשוניות לא מוחשיות אלו בפסלים, הופך אותן לישויות מוחשיות. האדם לא מסתפק בזה שהוא לוכד את הישויות הנעלמות בחלל שהוא יוצר בפסלים, הוא גם כולא אותם במקדשים. הישויות הנעלמות שגולמו בפסלים מוחשיים נעשים שבויי האדם. בצורה זו, בהושיבם במקדשים האדם יכול לפנות אליהם בתביעות שהם יבטיחו לו, לשוביהם, את משאלותיהם לביטחון.

      מראשית תולדות האדם אנו עדים לכך שהוא לוכד את הישויות הנעלמות ביקום בפסלים, מושיב אותן במקדשים, ומעביר להם ריבונות על חייו. ברור שתהליך זה של האדם, השובה את הנעלמים בפסלים ומושיב אותם כשבוייו במקדשים, בהמשך מעניק לישויות מוגשמות אלו ריבונות, הוא תהליך פרדוכסלי. אבל האדם הלשוני המוצא את עצמו רפאי ביקום האין-סופי, פרדוכסליות זו היא חלק מקיומו.

      אבל עוד טרם האדם שבה את הישויות הנעלמות ביקום בפסלים, כבר השפה עצמה היא תהליך של שביה של העולם החיצוני במלה, שהיא בעצמה ישות נעלמת, אבל מלה זו המקבלת ערבות מהקהילה, מהזולתים, בד' אמותיה אפשר ללכוד לשבות את העולם החיצון למען לקרב אותו. כך האדם שובה את השמש במלה, יכול להתיחס אליה, הוא שובה את השמים האין-סופיים במלה. בצורה כזו השמש, השמיים נעשים שבוייו של האדם היכול להתיחס אליהם.

       אבל המילים עצמן למרות כוחן לשבות את העולם החיצון, הן בעצמן ישויות נעלמות וקיימות רק כל עוד יש משוב מהאחרים שאכן הן מחזיקות בדברים שהן שבו. בהתפוררות הקהילה, המילים נמוגות, כיוון שאין מי שיהיה ערב להן. לכן האדם מתחכם למצב זה, בהמשך הוא המציא את הכתב, המציא ואולי גלה אותו, כפי שהוא מגלה תופעות אחרות הקיימות ביקום. הכתב מאפשר לאדם ללכוד את המלה בסמלים מוחשיים, בצורה כזו לקבע אותה. אם אנו יודעים משהו על תולדות האדם בעבר, הרי זה מכתבים, במקרה השומרים  מכתבים על חרסים בכתב היתדות, על המצרים העתיקים אנו יודעים, מכתבים על קירות מקדשים, בכתב היארוגליפי.

      הפחד של האדם מהיותו ישות לא מוחשית, לפחות בחלק הלשוני שלו, הפחד שלו מהיקום הנעלם הלא מוחשי, מוביל אותו, או הוא מובל על-ידי האלגוריתם הלשוני, לשבות עולם נעלם זה בדברים מוחשיים. גם אם הוא יצר אלים באמצעות האלגוריתם הלשוני, הוא מתנכר למהותם הלא מוחשי, הופך אותם למוחשיים, הופך אותם לשבוייו, שאותם הוא מושיב במקדשים. אלים מוחשיים אלו מעלימים ממנו את הצורך לתהות מה משמעות העולם הלא מוחשי.

      האדם המודרני לא כל כך שונה מאבותיו שלכדו את הנעלמים בפסלים, הרי אף הוא לוכד את השפה בסמלים, שאותם הוא הופך למכונות, בצורה כזו הוא שולט עליה, מאפשר לה איזו עצמאות לפעול. לפעמים בדומה לעובדי האלילים הוא אף מדמה שמכונות אלו, מחשבים אלו, תוכנות המוכנסות לתוכם, יכולים ליצור בעצמן, שוכח שהוא מתכנת אותם.  האדם מאניש את המחשבים, את התוכנות, בדומה לעובדי אלילים שיחסו יכולות לפסלים שלהם.     

     הנירולוגים עוסקים רק בנירונים, בפעולות שלהם במח, הם שוכחים שאלו רק מעבדים איזה יסוד נעלם שנשבה על-ידי הקולטנים באונות הקדמיות, שהמח הפלאי הופך נעלם שבוי זה לשפה, שהנירונים רק מעבדים אותם הלאה לשרות האדם.

   עד היום הזה האדם פוחד לדון בנעלם, האינפורמציה היקומית הנשבית על-ידי הקולטנים באונות הקדמיות, המפעיל את המח האנושי. הרי המח האנושי מחוץ ליסוד האינפורמציה קולט גם יסודות אחרים מהיקום, כמו את הפוטונים, שאותם הוא מעבד לראיה, כמו את גלי הקול שאותם הוא מעבד לשמיעה. המח הפלאי הוא בסך הכל מעבדה, הוא מוחשי, כמו הנירונים בתוכו, אבל ישויות מוחשיות אלו מופעלות על-ידי יסודות ביקום.

 

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 236 – ללכוד את הנעלם אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 236 – ללכוד את הנעלם אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 236 – ללכוד את הנעלם אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 236 – ללכוד את הנעלם אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 236 – ללכוד את הנעלם אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 236 – ללכוד את הנעלם אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 236 – ללכוד את הנעלם אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 236 – ללכוד את הנעלם אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 236 – ללכוד את הנעלם אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 236 – ללכוד את הנעלם אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 236 – ללכוד את הנעלם אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 236 – ללכוד את הנעלם אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 236 – ללכוד את הנעלם אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 236 – ללכוד את הנעלם אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 236 – ללכוד את הנעלם אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 236 – ללכוד את הנעלם אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 236 – ללכוד את הנעלם אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 236 – ללכוד את הנעלם אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 236 – ללכוד את הנעלם אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 236 – ללכוד את הנעלם אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 236 – ללכוד את הנעלם אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 236 – ללכוד את הנעלם אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 236 – ללכוד את הנעלם אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 236 – ללכוד את הנעלם אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 236 – ללכוד את הנעלם אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 236 – ללכוד את הנעלם אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 236 – ללכוד את הנעלם אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 236 – ללכוד את הנעלם אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 236 – ללכוד את הנעלם אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 236 – ללכוד את הנעלם

               אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 236 – ללכוד את הנעלם

      לפני זמן לא רב קראתי ב-Harold Tribune ביקורת על ספר של     

,James Gleick בשם: .The Informationמאחר שקראתי שני ספרים קודמים שלו, האחד בשם: Chaos השני בשם: Genius שהנו ביוגראפיה של הפיזיקאי היהודי פיינמן, החלטתי להזמין את הספר הזה דרך AMAZON וקיבלתי אותו אחרי שבועיים. גליק הוא סופר של מדע, אינו מדען עצמו. קוויתי שהוא בחמש מאות העמודים של ספרו אסף את מיטב הממצאים של מדע האינפורמציה של הזמן האחרון, מידע שאולי נעלם ממני. קראתי בזמן קצר את הספר להרוות את צמאוני למידע חדש, אבל לדאבוני לא מצאתי מה שחיפשתי.

     אני מחפשת כל הזמן הוגים, מדענים המתיחסים למהות ה'אינפורמציה', בעוד שספר זה של גליק, מביא בהרחבה את ההיסטוריה של נסיונות אנושיים ללכוד, לכלא את האינפורמציה הנעלמת בסמלים מכניים, למען לקבע אותה, למען להעביר אותה מיחיד אחד למשנהו. הרי כבר הכתב הוא ההמצאה הגאונית ביותר של האדם ללכוד, לכלא את השפה באותיות, למען לקבע את מתת האבולוציה, מתת יסוד נעלם, המשמש את האדם לקומוניקציה וליצירה של עולמו האנושי. ואולי האדם לא המציא את הכתב אלא רק גלה אותו, כפי שהוא מגלה את  חוקי הקיום, כיוון שיסוד זה, אינפורמציה, למען לתפקד מסכם את עצמו בסמלים, באותיות. הרי כבר ה-DNA מורכב מאותיות.

      אבל האדם מראשית ההיסטוריה לא הסתפק רק בכתב להעברת מידע, הוא חיפש כלים אחרים, כך באפריקה הילידים היו מעבירים מידע באמצעות השמעת צלילים מתופים.

      למען לא אשמע כאחת המזלזלת, ושאינה רואה במכשור המשוכלל העומד היום לרשותינו השג, אבל בחפושי להבנת מהות האינפורמציה, לצערי מיכשור זה אינו מעמיק את הבנתינו של מהות יסוד זה. כעדות לחסר זה, אצטט את אחד מאבות ממציאי תיאורית האינפורמציה את, Claude Shannon , ציטוט המובא על-ידי כותב הספר, האומר שמשמעות היא לא רלוונטית לבעיות ההנדסיות של תיאורית האינפורמציה.

    כל מי שמעונין ללמד את ההיסטוריה של נסיונות אנושיים לכלא את היסוד הנעלם הזה, האינפורמציה היקומית, השפה היקומית, בכלים מכניים ימצא בספר זה אוצר בלום. הוא לא רק מתיחס לתופים אפריקאיים בהם רצו אלו שהשתמשו בהם, על-ידי הצלילים להעביר מידע, הוא ימצא כאן תיאורים מעניינים של אנשים כמו צ'רלס באבאג' במאה ה-19 שניסה ליצור מחשבים, כמו עדה ביירון, בתו של המשורר, שניסתה אף היא ליצור תוכנות, מתה צעירה. ימצא תיאורים על שמואל מורס, של אלן טורינג, וסיפור נרחב על קלאוד שנון.

     אבל לא רק אלו שניסו לכלא, ללכוד את האינפורמציה, את השפה הנעלמת בכלים הנדסיים לא עוסקים במשמעות מתת זו שהאבולוציה העניקה לאדם, מתת ההופכת אותו לשונה מכל הברויים האחרים על כדור הארץ. מתת זו לא רק שהיא מבדילה את האדם מברויים אחרים, היא גם עושה אותו לאנומליה ביקום, הרי לא קיימים ישויות דומות לאדם על גרמי שמיים אחרים, לפחות אנו לא יודעים עדיין עליהם. גם נירולוגים לא עוסקים במשמעות המתת הזו גם הם עוסקים בנירונים במח, איך אלו פועלים, כאשר דם מוזרם אליהם ומעבדים אינפורמציה. אבל גם הנירולוגים לא עוסקים במהות אותה אינפורמציה, מאין היא מגיעה אלינו, באיזו צורה היא מאפשרת לאדם  ליצור באמצעותה את עולמו האנושי הלשוני. גם הנירולוגים נצמדים לנירונים המוחשיים, ולא שואלים על מהות היסוד הנעלם המניע אותם.

      יהודים המנסים להסביר מה משמעות יהדות, מה היא העניקה לאנושות, נצמדים למושג 'מונותאיזם', לא מבינים את העיקר של ירושתם. מספיק אם אזכיר כאן מחדש שגם אריסטו

דיבר על אלוהות, המניע הראשון, המנענע את העולם, אינו בורא אותו, הרי לפיו העולם הוא נצחי. אבל רק מי שמבין את מחשבת התנ"ך, את הפילוסופיה הלשונית שבו, יכול לעמד על ההבדל המהותי בין אלוהי התנ"ך לבין 'המניע הראשון' של אריסטו.  

     לאלוהות של התנ"ך יש יחוד רק על רקע פילוסופית השפה. פילוסופיה זו של התנ"ך היא היא המיחדת את מחשבת היהדות. פילוסופיה זו עוסקת במהות המתת שהוענקה לאדם, ולמשמעות מתת זו. היחוד של אלוהות התנ"ך היא תולדה של פילוסופיה זו. רק מי שמבין את יחוד מחשבת התנ"ך, יכול להבין גם מה מבדיל אותה מהנצרות, מהמחשבה היוונית, שיהודים כל כך העריצו ומעריצים. וודאי שרק אלו המבינים את יחוד מחשבת התנ"ך יכולים להבין את התהום המבדילה אותה מהפילוסופיה הגרמנית.

      אני חוזרת על דברים אלו, כיוון שיהודים הם האחרונים המבינים את משמעות ירושתם, משמעות פילוסופית השפה התנ"כית.

      בהקשר זה אני רוצה להתיחס לסיפור אלגורי של קפקה, שבהבדל מיהודים אחרים רצה להבין את 'משמעות' הקיום. הסיפור של קפקה נקרא 'מחקריו של כלב'. קפקה בסיפור זה מבדיל בין הכלבים המבוססים, אלו המסתפקים בהבנה מכנית של הקיום, כלבים מפוטמים הזוכים בכל ההערכות של קהילת בני אדם. בין כלבים מפוטמים אלו ישנו כלב קטן, קפקה, שהוא רוצה בכל מחיר להבין את משמעות הקיום. אבל הדחף הזה להבין את משמעות הקיום גורם לכך שהכלב הקטן, קפקה, מוצא את עצמו מחוץ לקהלת הכלבים. וכך מהרהר הכלב הקטן:' מדוע אני לא עושה דברים בדומה לאחרים, חי בהרמוניה עם עמי, ומאמץ בשקט כל מה שמפריע להרמוניה, מתעלם ורואה בהפרעות אלו שגיאות קטנות, ואיני  חושב רק על דברים המקשרים אותנו אחד עם השני, אלא חושב על דברים שמפרידים בינינו, ומוציאים אותנו ממעגל החברתי.'   

    כאשר קפקה כתב דברים אלו הוא וודאי לא חשב שהוא, הכלב הקטן, מסמל את העם היהודי, כפי שקפקה לא חשב שבסיפורו 'מטמורפוזה', הוא מתאר את היהודי שהאדונים השולטים יכולים להפוך אותם לחרקים בזויים. אבל קפקה מבלי להיות מודע לכך, בצורה לא מודעת נתן ביטוי בכל כתביו למצב היהודים. קפקה לא נתן ביטוי ליהודים שלא הבינו את משמעות ירושתם, הוא נתן בצורה לא מודעת ביטוי למחשבת התנ"ך שהפכה את קהילת העברים למצבו של ה'כלב הקטן', הרוצה להבין את משמעות הדברים.

     דבריו של קפקה מזכירים את דברי משה בספר שמות פרק ל"ג, 15:'ויאמר אליו אם אין פניך הלכים אל תעלנו מזה. ובמה יודע אפוא כי מצאתי חן בעיניך אני ועמך הלוא בלכתך עמנו ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה'.

      משה לפני קפקה הבין שמי ששואל על מהות הדברים, הכלבים השמנים יכולים להפוך אותו לחרק. הרי הוא היה בעל נסיון, הוא ראה איך המצרים, שאת תרבותם הכיר, בהתחנכו בחצר פרעה, הבין, איך הם הפכו את בני עמו לעבדים. משה הכיר את הירושה של אבותיו, הרי הוא הוסיף את השלב השני של פילוסופית השפה של התנ"ך על בסיס הירושה שהעברים הביאו אתם למצריים מנדודיהם בין עמים בעלי תרבות, ומסקנותיהם החד-פעמיות, שהאדם יוצר את עולמו באמצעות כלי השפה, שפה שהיא גם בסיס היקום. משה הבין שלמען שאדונים לא יהפכו את בני עמו לחרקים, לעבדים, הם צריכים לכבש לעצמם פיסת אדמה, להיות ריבונים עליה.

       קפקה אף הוא בדומה למשה היה בעל תרבות של האדונים, במקרה שלו האדונים הגרמניים. בדומה למשה הוא הבין שהחוקים של האדונים לא יגנו על המיעוטים הנאחזים בהם, שהאדונים מסבירים את החוקים לפי ראות עינם. את הדברים האלו כתב קפקה במסה קצרה שלו 'בעית החוקים שלנו'.

      אנו מוצאים הרהורים דומים אצל פרוסט, בדיונו במשפט דרייפוס, בספרו 'בעקבות הזמן האבוד'. פרוסט היה יהודי רק למחצה, לפי אמו, הרי אביו היה קתולי שאף הוא הוטבל בה. גם פרוסט למרות היותו חלק של התרבות הצרפתית, הבין את הסכנות האורבות ליהודים מצד השליטים, כאשר אפשר להפוך קצין יהודי נאמן לבוגד.

      מענין לציין שהבנה למצב היהודים, בימי קדם מצב העברים, באה תמיד מצד יהודים שרכשו את התרבות של השליטים, כמו משה, הרצל, קפקה ופרוסט.

     אבל כאן אנו דנים בהבנת קפקה שמי שמעיז לחקור במשמעות הדברים, מוציא את עצמו מהכלל. אף משה הבין את הדבר הזה, שאלו הרואים את הדגים בתחתית הים, לפי המשל הסיני, נמצאים בסכנה. הסינים הפרגמטיים אף הם הבינו שאסור לחקור במשמעות הדברים.

      קפקה, הכלב הקטן, שואל שאלה פשוטה, 'מאין מצמיחה האדמה את המזון?' הכלבים הגדולים, השמנים, השומעים את השאלה הזו של הכלב הקטן, מגיבים, האם הוא חסר אוכל, 'אנחנו נספק לך אותו', הם רוצים כל הזמן לסתם את פיו של הכלב הקטן.

      הכלבים הגדולים, השמנים שואפים לאכסטזה, למצב של שיכחה, הם בורחים מידיעה. לא בכדי השליח פאול, ניסה לנטרל את משל 'עץ הדעת', רצה לבטל את 'דעת', רצה לחזור למצב 'גן-עדן', להעדר 'דעת', וראו זה פלא העולם אימץ את פאול, שהצליח להשתיק את ה'כלב הקטן', את העברים, השואלים שאלות.         

     היום, למרות שאנו נמצאים בעידן האינפורמציה, כאשר אנשי מדע מבינים שהעולם הוא אינפורמציה המתרכבת עם אנרגיה, הוגים מתעלמים משאלות על מהות אינפורמציה זו היוצרת את עולמו של האדם. נירולוגים עוסקים בנירונים המוחשיים, ולא ביסוד הנעלם, האינפורמציה היקומית המזינה נירונים אלו. 

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 235 – חוק הברזל של הבריאה

אוניברסיטה ווירטואלית  – שעור 235 – חוקי הברזל של הבריאה

      האדם שדרך רכישת השפה, האלגוריתם הלשוני, נעשה מודע שמשך חייו קצוב, לא משלים עם עובדה זו. אם האדם היה מבין את מהות השפה, האלגוריתם הלשוני, היה מבין גם שהבריאה מתקיימת אם הפעילות קצובה, אם היה רצף, בריאה לא תיתכן, ברצף אין קיום. לכן חוקי הקיום, חוקי הבריאה הם חוקי ברזל, אי אפשר לשנותם, לו היתה אפשרות לשנותם הרי הבריאה היתה מתבטלת.

      אבל השפה, האלגוריתם הלשוני משלה את האדם שהוא ריבון, כיוון שהוא יכול ליצור. מודעות זו של האדם היא אינטואיטיבית, חלקית בלבד, לכן אשליתית. אמנם לאדם כלי יצירה, השפה, אבל היא מוגבלת, אין לה ריבונות על חוקי הבריאה. ראינו שגם חוקיה של השפה, בעולמו הלשוני של האדם, בחלקם הם חוקי ברזל. חוקי הברזל החברתיים אמנם ניתנים לשינוי, ביחוד בעתות משבר, אבל הם נחוצים ללכידות הקהילה.

     אמנם יהודים בגולה סבלו מחוקי הברזל של קהילות שלתוכן רצו לחדור, אבל כל עוד החברה העברית היתה ריבונית אף היא לא היתה מוכנה לקלט לתוכה יסודות זרים. כאשר המלך ינאי ייהד את האדומים, כעונש על מעשה זה, העברים קיבלו את שלטונו העריץ של הורדוס האדומי.

      חשוב לנו לדון בחוקי הברזל של הבריאה, כיוון שכל המרידות האנושיות נגדם נעוצים באי הבנתם אותם. התנ"ך הבדיל בין חוקי הבריאה הדטרמיניסטיים, חוקי ברזל שלה, לבין חוקי השפה. הוא יצר עולם בתוך עולם, עולם לשוני בתוך העולם הדטרמיניסטי. הוא השלים עם העובדה שחייו של האדם קצובים, לפי חוקי הברזל של הבריאה, הסתפק בעולם נגלה בלבד. התנ"ך בהסתפקו בעולם נגלה בלבד, לא יצר עולמות חלופיים ששם האדם הוא ריבון, מחוקק חוקים אחרים, זוכה לנצחיות, בצורה כזו הסיר מרד בחוקי הבריאה. התנ"ך הבין שלאדם אין ריבונות על חוקי הבריאה, שחוקים אלו הכרחיים למען קיום הבריאה, אבל ביוצרו עולם בתוך עולם, עולם לשוני בתוך העולם הדטרמיניסטי, העניק לאדם ריבונות חלקית בעולם לשוני זה, העניק לאדם רצון חופשי מוגבל, יכולת יצירה, גם יכולת להתחדש אם הוא נכשל בפעם הראשונה. יכולת ההתחדשות היא המתת החשובה שניתנה לאדם, המבדיל אותו מברויים אחרים על כדור הארץ שלנו.  

       אבל ההבנה העילאית הזו של מחשבת התנ"ך לא אומצה על-ידי העמים, גם לא על-ידי העברים המאוחרים. גם יהדות מאוחרת חזרה לאמונה בעולם חלופי ששם זוכים לנצחיות.

      הדורות, תרבויות, כינו את חוקי הבריאה כ'גורל', אם כך, חוקים שרירותיים, שהאלים גוזרים על האדם, מבלי לראות שהם חוקי בריאה שלא תיתכן בלעדיהם. היוונים, כפי שכבר הזכרנו פעמים, ראו את חוקי הבריאה כחוקים שרירותיים של המוירה, לכן ראו את גורל האדם כטראגי. הסינים, בדומה לעברים, מסיבות אחרות, אף הם לא ראו חיי אדם כטראגיים. העברים לא ראו את חיי האדם בעולם הנגלה כטראגיים, כיוון שהם אימצו את חוקי הבריאה כהכרחיים לקיום, כיוון שהם גם השאירו אוטונומיה מוגבלת לאדם בעולמו הלשוני, ששם ישנם אפשרויות לשנות דברים, יכולת לתקן על ידי התחלות חדשות.

      הסינים לעומת העברים שאף הם לא ראו חיי אדם כטראגיים, ראו בגרעין המשפחה רצף, כך פתרו את בעית משך קיום הקצוב, את בעית הנצחיות.

      בספרות השומרית אנו עדים כל הזמן לכך שלאלים ניתן תפקיד, כח, לגזור גזרות. השומרים בהבדל מהעברים, שחוללו מהפכה מחשבתית על בסיס התרבותי של הראשונים, מהפכה לשונית שאיפשר להם להבין שחוקי הבריאה מאפשרים קיום רק כיוון שהם קוצבים משך לכל הברויים, השתחררו גם מהאמונה השומרית שתפקיד האלים הוא רק לגזור גזרות, שמעשיהם הם שרירותיים בלבד. השומרים הגיעו למסקנות מוטעות אלו כיוון שבהבדל מהעברים לא הבינו שקיום יתכן רק אם חוקי הבריאה מקציבים לכל ישות פעילה משך מוגבל. הרי האדם החי אף הוא יחידה פעלתנית,  שמשך פעילותה קצובה. אף העברים בדומה לסינים, ראו נצחיות בהמשכיות הדורות.        

     מאחר שהאדם אינו מבין שהבריאה תיתכן רק אם חוקי הקיום קצובים, הוא רואה בהם שרירותיות, הוא מורד נגדם. כפי שציינו השפה בפן האשליתי שלה משלה את האדם שהוא ריבון, לכן הוא מנסה לכפות את רצונו על חוקי הבריאה הסרבניים. ברור שהאדם לא יכול לשנות את חוקי הבריאה, הוא לא מצליח לבטל את קצוב משך חייו, אזי, כאשר האדם מאוכזב, הוא יוצא למסע הרס נגד הקיום.

      הכובשים הגדולים במשך ההיסטוריה יצאו למסע הרס בהאמינם שיוכלו לכפות את רצונם על חוקי הקיום. כאשר הם נוכחו לדעת שלא יוכלו לשנות את חוקי הקיום, הם נקטו ב-displacement , יצאו בהשמד הזולתים. אם הם נוכחו שהם לא יכולים לחוקי הקיום, הם השתכנעו שהם יכולים להפעיל את כוחם נגד הזולתים. אבל השמדת הזולתים לא הביא לכובשים אלו מזור, לא מביא להם את הנצחיות המקווה.

     עד כמה האגרסיה האנושית היא תולדה של מרד האדם נגד חוקי הקיום, אנו יכולים לראות מדוגמת  הסינים שהשלימו עם קצוב משך חייו של היחיד, ראו בשרשרת הדורות פתרון, נצחיות. לכן לא הפכו למעצמה אגרסיבית. אותו דבר אמור לגבי העברים, שהשלימו לפחות בתקופת הבית ראשון עם קצוב משך חייו של היחיד, ראו בשרשרת הדורות את הנצחיות, לא הפכו את ארצם למעצמה אגרסיבית.

      האם האימפריות האגרסיביות של העבר השיגו את משאלותיהם, לא ולא. כבר הזכרנו את משל ישעיה, פרק י"ד על מלך בבל-אשור, שרצה להדמות לעליון וירד לשאל כמו קורבנותיו. עלה על תיאור ישעיה דניאל שתיאר את האימפריות בדמות חיות המכלות זו את זו.

      חשוב לדון בדברים אלו, כיוון שבני אדם אינם לומדים מההיסטוריה, דוגמת הרייך השלישי, מלמד על כך שהאדם חוזר על אשליותיו. במקרה הרייך השלישי ה-  displacement שלט בכפה. אנשי הרייך השלישי השתכנעו שאם יכריזו על היהודים כה'אויב הקוסמי', ינצחו אותם, ישמידו אותם, שלטונם יכון לעולם ועד.

       הדורות לא הבינו את עמקום יצירת איוב, את תופעת השטן בו, שהוא למעשה לועג לאדם החושב שעל-ידי שיחודים הוא יוכל להחזיק במתתים שהורעפו עליו. איוב מקריב קורבנות וחושב שהשיחוד הזה של עליונים ישמור עליו מפגיעות. הדורות  לא הבינו שבדרמה זו קודם כל יש כפירה במוסד הכוהנים הממונים על קורבנות, ברוח הנבואה, ששללה אותם, נתנה בכורה למעשים חברתיים. דרמה זו, איוב, היא הביטוי העילאי של פילוסופית השפה התנ"כית. דברי השטן מכוונים נגד מוסד הכהונה, נגד המלל הצבוע של הידידים, הבאים כביכול לנחם את איוב ומאשימים אותו. מבחינה זו קפקה חזר על ההאשמה הזו נגד האדם בספרו 'המשפט', בו אף הוא מצביע על כך שהקהל במשפט מאשים את הקורבן. חזיון זה לדאבונינו חוזר אצל האדם, הישוב אחרי מלחמת העולם השניה האשים את הניצולים  בגורלם.

      ומה המסר של דרמה זו? רבים, מבין חכמי חוקרי התנ"ך, ראו ורואים בתשובת אלהים לאיוב תוספת מלאכותית ליצירה. הם לא הבינו, לא מבינים את רוח פילוסופית התנ"ך המשלימה עם חוקי הקיום, הרואה במתת של עיקרון ההתחדשות המוענקת לאדם, את המתת החשובה ביותר, שבזכותה ראית החיים כטראגיים נחסר מיצירה זו.

      דרמת איוב עולה על הטראגדיות היווניות, בעוד שהגיבורים שלה נידונים לחדלון, לאיוב ניתנה הזדמנות שניה, הוא יכול להתחיל את חייו מחדש.

      דרמת איוב יכולה ללמד אותנו גם על האיוולת של אנשי הרייך השלישי, שהם בעקבות לותר, בעקבות גיתה, הפכו את השדון של יצירה זו, את השטן, למפיסטו הכל יכול, הממונה על מאגיה, על כח. הם לא הבינו, לא יכלו להבין שהקרבת הקורבנות, 'האויב הקוסמי', היהודיים, לישות כל יכולה זו, הממונה על מאגיה, על כח, לא יצליח לשנות את חוקי הקיום, שהרג, השמד, הרס לא מצליחים לכונן 'רייך של אלף שנה'.     

     דרמת פאוסט, שהוא מעין חקוי של דרמת איוב, מכיל מסר הפוך ממנו, אם מסר דרמת איוב הוא השלמה עם חוקי הבריאה, מסר דרמת פאוסט מסמל את המרד של האדם בחוקי הקיום. הרייך השלישי שהיה תולדה של מסר מרדני זה של דרמת פאוסט, אחריתו, מאשש את גורל מלך אשור-בבל ממשל ישעיה בפרק י"ד, שמלך זה שרצה להדמות לעליון הושלך לשאול.