אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 235 – חוק הברזל של הבריאה

אוניברסיטה ווירטואלית  – שעור 235 – חוקי הברזל של הבריאה

      האדם שדרך רכישת השפה, האלגוריתם הלשוני, נעשה מודע שמשך חייו קצוב, לא משלים עם עובדה זו. אם האדם היה מבין את מהות השפה, האלגוריתם הלשוני, היה מבין גם שהבריאה מתקיימת אם הפעילות קצובה, אם היה רצף, בריאה לא תיתכן, ברצף אין קיום. לכן חוקי הקיום, חוקי הבריאה הם חוקי ברזל, אי אפשר לשנותם, לו היתה אפשרות לשנותם הרי הבריאה היתה מתבטלת.

      אבל השפה, האלגוריתם הלשוני משלה את האדם שהוא ריבון, כיוון שהוא יכול ליצור. מודעות זו של האדם היא אינטואיטיבית, חלקית בלבד, לכן אשליתית. אמנם לאדם כלי יצירה, השפה, אבל היא מוגבלת, אין לה ריבונות על חוקי הבריאה. ראינו שגם חוקיה של השפה, בעולמו הלשוני של האדם, בחלקם הם חוקי ברזל. חוקי הברזל החברתיים אמנם ניתנים לשינוי, ביחוד בעתות משבר, אבל הם נחוצים ללכידות הקהילה.

     אמנם יהודים בגולה סבלו מחוקי הברזל של קהילות שלתוכן רצו לחדור, אבל כל עוד החברה העברית היתה ריבונית אף היא לא היתה מוכנה לקלט לתוכה יסודות זרים. כאשר המלך ינאי ייהד את האדומים, כעונש על מעשה זה, העברים קיבלו את שלטונו העריץ של הורדוס האדומי.

      חשוב לנו לדון בחוקי הברזל של הבריאה, כיוון שכל המרידות האנושיות נגדם נעוצים באי הבנתם אותם. התנ"ך הבדיל בין חוקי הבריאה הדטרמיניסטיים, חוקי ברזל שלה, לבין חוקי השפה. הוא יצר עולם בתוך עולם, עולם לשוני בתוך העולם הדטרמיניסטי. הוא השלים עם העובדה שחייו של האדם קצובים, לפי חוקי הברזל של הבריאה, הסתפק בעולם נגלה בלבד. התנ"ך בהסתפקו בעולם נגלה בלבד, לא יצר עולמות חלופיים ששם האדם הוא ריבון, מחוקק חוקים אחרים, זוכה לנצחיות, בצורה כזו הסיר מרד בחוקי הבריאה. התנ"ך הבין שלאדם אין ריבונות על חוקי הבריאה, שחוקים אלו הכרחיים למען קיום הבריאה, אבל ביוצרו עולם בתוך עולם, עולם לשוני בתוך העולם הדטרמיניסטי, העניק לאדם ריבונות חלקית בעולם לשוני זה, העניק לאדם רצון חופשי מוגבל, יכולת יצירה, גם יכולת להתחדש אם הוא נכשל בפעם הראשונה. יכולת ההתחדשות היא המתת החשובה שניתנה לאדם, המבדיל אותו מברויים אחרים על כדור הארץ שלנו.  

       אבל ההבנה העילאית הזו של מחשבת התנ"ך לא אומצה על-ידי העמים, גם לא על-ידי העברים המאוחרים. גם יהדות מאוחרת חזרה לאמונה בעולם חלופי ששם זוכים לנצחיות.

      הדורות, תרבויות, כינו את חוקי הבריאה כ'גורל', אם כך, חוקים שרירותיים, שהאלים גוזרים על האדם, מבלי לראות שהם חוקי בריאה שלא תיתכן בלעדיהם. היוונים, כפי שכבר הזכרנו פעמים, ראו את חוקי הבריאה כחוקים שרירותיים של המוירה, לכן ראו את גורל האדם כטראגי. הסינים, בדומה לעברים, מסיבות אחרות, אף הם לא ראו חיי אדם כטראגיים. העברים לא ראו את חיי האדם בעולם הנגלה כטראגיים, כיוון שהם אימצו את חוקי הבריאה כהכרחיים לקיום, כיוון שהם גם השאירו אוטונומיה מוגבלת לאדם בעולמו הלשוני, ששם ישנם אפשרויות לשנות דברים, יכולת לתקן על ידי התחלות חדשות.

      הסינים לעומת העברים שאף הם לא ראו חיי אדם כטראגיים, ראו בגרעין המשפחה רצף, כך פתרו את בעית משך קיום הקצוב, את בעית הנצחיות.

      בספרות השומרית אנו עדים כל הזמן לכך שלאלים ניתן תפקיד, כח, לגזור גזרות. השומרים בהבדל מהעברים, שחוללו מהפכה מחשבתית על בסיס התרבותי של הראשונים, מהפכה לשונית שאיפשר להם להבין שחוקי הבריאה מאפשרים קיום רק כיוון שהם קוצבים משך לכל הברויים, השתחררו גם מהאמונה השומרית שתפקיד האלים הוא רק לגזור גזרות, שמעשיהם הם שרירותיים בלבד. השומרים הגיעו למסקנות מוטעות אלו כיוון שבהבדל מהעברים לא הבינו שקיום יתכן רק אם חוקי הבריאה מקציבים לכל ישות פעילה משך מוגבל. הרי האדם החי אף הוא יחידה פעלתנית,  שמשך פעילותה קצובה. אף העברים בדומה לסינים, ראו נצחיות בהמשכיות הדורות.        

     מאחר שהאדם אינו מבין שהבריאה תיתכן רק אם חוקי הקיום קצובים, הוא רואה בהם שרירותיות, הוא מורד נגדם. כפי שציינו השפה בפן האשליתי שלה משלה את האדם שהוא ריבון, לכן הוא מנסה לכפות את רצונו על חוקי הבריאה הסרבניים. ברור שהאדם לא יכול לשנות את חוקי הבריאה, הוא לא מצליח לבטל את קצוב משך חייו, אזי, כאשר האדם מאוכזב, הוא יוצא למסע הרס נגד הקיום.

      הכובשים הגדולים במשך ההיסטוריה יצאו למסע הרס בהאמינם שיוכלו לכפות את רצונם על חוקי הקיום. כאשר הם נוכחו לדעת שלא יוכלו לשנות את חוקי הקיום, הם נקטו ב-displacement , יצאו בהשמד הזולתים. אם הם נוכחו שהם לא יכולים לחוקי הקיום, הם השתכנעו שהם יכולים להפעיל את כוחם נגד הזולתים. אבל השמדת הזולתים לא הביא לכובשים אלו מזור, לא מביא להם את הנצחיות המקווה.

     עד כמה האגרסיה האנושית היא תולדה של מרד האדם נגד חוקי הקיום, אנו יכולים לראות מדוגמת  הסינים שהשלימו עם קצוב משך חייו של היחיד, ראו בשרשרת הדורות פתרון, נצחיות. לכן לא הפכו למעצמה אגרסיבית. אותו דבר אמור לגבי העברים, שהשלימו לפחות בתקופת הבית ראשון עם קצוב משך חייו של היחיד, ראו בשרשרת הדורות את הנצחיות, לא הפכו את ארצם למעצמה אגרסיבית.

      האם האימפריות האגרסיביות של העבר השיגו את משאלותיהם, לא ולא. כבר הזכרנו את משל ישעיה, פרק י"ד על מלך בבל-אשור, שרצה להדמות לעליון וירד לשאל כמו קורבנותיו. עלה על תיאור ישעיה דניאל שתיאר את האימפריות בדמות חיות המכלות זו את זו.

      חשוב לדון בדברים אלו, כיוון שבני אדם אינם לומדים מההיסטוריה, דוגמת הרייך השלישי, מלמד על כך שהאדם חוזר על אשליותיו. במקרה הרייך השלישי ה-  displacement שלט בכפה. אנשי הרייך השלישי השתכנעו שאם יכריזו על היהודים כה'אויב הקוסמי', ינצחו אותם, ישמידו אותם, שלטונם יכון לעולם ועד.

       הדורות לא הבינו את עמקום יצירת איוב, את תופעת השטן בו, שהוא למעשה לועג לאדם החושב שעל-ידי שיחודים הוא יוכל להחזיק במתתים שהורעפו עליו. איוב מקריב קורבנות וחושב שהשיחוד הזה של עליונים ישמור עליו מפגיעות. הדורות  לא הבינו שבדרמה זו קודם כל יש כפירה במוסד הכוהנים הממונים על קורבנות, ברוח הנבואה, ששללה אותם, נתנה בכורה למעשים חברתיים. דרמה זו, איוב, היא הביטוי העילאי של פילוסופית השפה התנ"כית. דברי השטן מכוונים נגד מוסד הכהונה, נגד המלל הצבוע של הידידים, הבאים כביכול לנחם את איוב ומאשימים אותו. מבחינה זו קפקה חזר על ההאשמה הזו נגד האדם בספרו 'המשפט', בו אף הוא מצביע על כך שהקהל במשפט מאשים את הקורבן. חזיון זה לדאבונינו חוזר אצל האדם, הישוב אחרי מלחמת העולם השניה האשים את הניצולים  בגורלם.

      ומה המסר של דרמה זו? רבים, מבין חכמי חוקרי התנ"ך, ראו ורואים בתשובת אלהים לאיוב תוספת מלאכותית ליצירה. הם לא הבינו, לא מבינים את רוח פילוסופית התנ"ך המשלימה עם חוקי הקיום, הרואה במתת של עיקרון ההתחדשות המוענקת לאדם, את המתת החשובה ביותר, שבזכותה ראית החיים כטראגיים נחסר מיצירה זו.

      דרמת איוב עולה על הטראגדיות היווניות, בעוד שהגיבורים שלה נידונים לחדלון, לאיוב ניתנה הזדמנות שניה, הוא יכול להתחיל את חייו מחדש.

      דרמת איוב יכולה ללמד אותנו גם על האיוולת של אנשי הרייך השלישי, שהם בעקבות לותר, בעקבות גיתה, הפכו את השדון של יצירה זו, את השטן, למפיסטו הכל יכול, הממונה על מאגיה, על כח. הם לא הבינו, לא יכלו להבין שהקרבת הקורבנות, 'האויב הקוסמי', היהודיים, לישות כל יכולה זו, הממונה על מאגיה, על כח, לא יצליח לשנות את חוקי הקיום, שהרג, השמד, הרס לא מצליחים לכונן 'רייך של אלף שנה'.     

     דרמת פאוסט, שהוא מעין חקוי של דרמת איוב, מכיל מסר הפוך ממנו, אם מסר דרמת איוב הוא השלמה עם חוקי הבריאה, מסר דרמת פאוסט מסמל את המרד של האדם בחוקי הקיום. הרייך השלישי שהיה תולדה של מסר מרדני זה של דרמת פאוסט, אחריתו, מאשש את גורל מלך אשור-בבל ממשל ישעיה בפרק י"ד, שמלך זה שרצה להדמות לעליון הושלך לשאול.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: