Monthly Archives: יולי 2011

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 243 – המח הטרנספורמטור

אוניברסיטה ווירטואלית- שעור 243 – המח הטרנספורמטור

      ראינו שהמח הנו אבר כל כך משוכלל שהוא קולט יסודות מהיקום ועושה להם טרנספורמציה לרווחת הברויים על כדור הארץ. בתהליך האבולוציה ברויים על כדור הארץ בסיוע המח הטרנספורמטור רכשו לעצמם ראיה ושמיעה.

      תולעים הנעים מתחת האדמה אינם זקוקים לראיה, אבל ברויים על שטח כדור הארץ זקוקים לראיה למען להתמצא, למען יוכלו להשיג מזון. ברויים אלו גם זקוקים לשמיעה, למען לשמע התקרבות אויב שעליהם לברח מפניו.

      המח הטרנספורמטור משמש את רוב הברויים על כדור הארץ, וראינו שהוא מבצע את המלאכה הזו על- ידי כך שהוא קולט יסודות ביקום והופך אותם, עושה להם טרנספורמציה. תהליך כזה הוא הכרחי לחיים של הברויים על כדור הארץ, אחרת הם לא היו יכולים לרכוש את מחיתם.

     ממה שידוע לנו היום האבר הפלאי הזה, כמו כל הדברים על כדור הארץ השתכלל במשך האבולוציה. המח מורכב משכבות שכבות, שכבות קדומות יותר ושכבות מאוחרות יותר. לכן זה לא צריך להפתיע אותנו שאבר זה, המח יכול היה להוסיף למיומנויות שלו במשך האבולוציה מיומנויות חדשות. אם אפשר להקפיא תולעים קטנים לזמן מה ולהחיות אותם, המח האנושי הפלאי ברוב תחכומו הוא אבר רגיש ביותר ובין רגע יכול להפסיק את פעילותו, אם לא מסופקת לו אנרגיה, דם, אי אפשר להקפיא את המח הפלאי ולהחיותו כפי שאפשר להחיות תולעים קטנים שהוקפאו.

     אנחנו יכולים לקחת כדוגמה כלים משוכללים שאנו יוצרים, עד כמה שכלים אלו מתוחכמים יותר הם יותר רגישים. הצונמי היפני האחרון שיתק את הכלים המשוכללים ביותר. לכן על האדם להיות צנוע בקשר לספקולציות עתידיות שלו. מטאור יכול לשתק את כל המפעלות על כדור הארץ שלנו.

     המבול המוזכר בתנ"ך מוזכר גם במסורות של עמים אחרים בעת העתיקה, הוא לפי מחקרים היום היה תולדה של הפשרת השלג שכסה חלק מכדור הארץ, הציף שטחים רבים, מים שנקווה בים התיכון זרמו לכיוון המזרח, התאחדו עם מה שהיום הים השחור, שקודם היה רק אגם עם מים מתוקים. על התרחשות היסטורית זו יש זכרון בתרבויות שונות, ולסיבת התרחשויות זו עמים שונים נתנו פרשנות שונה. כך השומרים טענו שבני אדם הפריעו את מנוחתו של האל אנליל, וזה בזעמו צווה על המבול, בעוד שלפי התנ"ך אלהים גרם למבול כיוון שהמין האנושי נשחת. התרחשויות על כדור הארץ מקבלים תמיד פרשנויות שונות, לפי עקרונות הקוד התרבותי של עמים.

      אבל המבול מוזכר למען נהיה מודעים שהתרחשויות קטסטרופליות יכולות להתרחש, ומספיק אם נחזור לצונמי שהתרחש ביפאן לאחרונה ושיתק את המכשור המתוחכם ביותר.

      אנחנו צריכים להיות ערים למיומנויות של אבר משוכלל זה, שעמים תרבותיים של העת העתיקה בכלל לא ידעו על קיומו, לא ידעו שאנושיותם היא תולדה של אבר משוכלל זה. רק במאה השניה לספירה, כפי שכבר הוזכר פעמים רבות, הפילוסוף, הרופא גלן קבע שאבר זה הוא מקור האינטלקט האנושי.

      אנחנו צריכים לחזור לנושא שלנו, יכולות הטרנספורמציה של אבר זה, המספק פונקציות רבות, נוסף להיותו גנזך השפה שלנו, הנו גנזך הזכרונות שלנו, שבלעדי כל הפונקציות האלו, האדם לא היה יכול ליצור את זהותו. בתחילה חיפשו את מושב השפה במח באזור ברוקה וורניקה, אבל היום ידוע שהשפה מפוזרת בחלקים שונים של אבר זה.

      הנירולוגים החוקרים את פעילות המח מתרכזים בכך שהם בודקים איזו איזורים של נירונים במח מופעלים על-ידי חשיבה של האדם, על-ידי התבוננות שלו. אבל הם לא תוהים איך מיליוני הנירונים הפעלתנים יוצרים את מחשבתינו מהתרשמויות חיצוניות, איך הנירונים העמלניים יוצרים תמונות מקלידיסקופ הרשמים מהעולם החיצון, איך הנירונים העמלניים מאפשרים לנו גם כאשר אנו בבית מחוץ לרשמים חיצוניים להעלות תמונות, מחשבות, זכרונות.

      אנחנו יכולים גם בבדידות שלנו להעלות את כל התמונות שצברנו, את כל המחשבות  שנתנו להן שמות, כיוון שהמח הוא גנזך היצירות הלשוניות שלנו, הוא גנזך גם של יצירות וויזואליות.

      אבל טרם שהמח יוכל לגנוז את מחשבתינו, את יצירת התמונות הוויזואליות, הוא צריך ליצור אותם. כאן אנו מגיעים לפלא היצירה של המח. ברור שהמח הפלאי רוכש את יכולת היצירה מהאינפורמציה היקומית שהאונות הקדמיות בקולטנים שלהם מנכסים חלק ממנה. האינפורמציה היקומית יוצרת בהתרכבה עם אנרגיה על-ידי כך שהיא מבדלת קוונטות של אנרגיה בגבולות. המח הפלאי רוכש מהאינפורמציה היקומית את המיומנות הזו, לבדל כל פעילות של האדם בגבולות ולתת להן שמות. וכפי שהאינפורמציה היקומית במיומנות הזו לבדל קוונטות של  אנרגיה בגבולות ובצורה כזה ליצור את הישויות ביקום, המח הפלאי של האדם מחקה מיומנות זו של האינפורמציה היקומית, בצורה כזו הוא יוצר.

      אבל המח הפלאי נוסף לכך שהוא רוכש מיומנות מהאינפורמציה היקומית, הוא בעל יכולת של טרנספורמציה, הוא עושה טרנספורמציה לאינפורמציה שהוא מנכס, הופך אותה לשפה לרווחת האדם, כפי שהוא עושה טרנספורמציה לפוטונים והופך אותם לראיה של הברויים על כדור הארץ. אבל המח הפלאי לא גומר עם טרנספורמציה זו שהוא הופך את האינפורמציה לשפה האנושית, הוא מעניק ליציר זה גם אוטונומיה חלקית, הרי אחרת שפה זו, כלי זה שהוא מספק לאדם, לא היה מסוגל להוסיף למיומנויות של האדם, רק יכולת היצירה הופך את האדם לנזר הבריאה.

     אם המח הפלאי מעניק לאדם את היכולת ליצור שפה, לא די בכך. הרי השפה אינה יצירה אינדיבידואלית, היא יצירה קיבוצית. הסיבה לכך היא שהשפה היא ישות נעלמת, ולכן היא זקוקה כל הזמן שיהיו ערבים שיתנו את אמונם ביצירה נעלמת זו.

      היצירות הלשוניות, יכולת שהמח הפלאי מאפשר לאדם לבצע, תלויות כולן באמון הדדי. ובכן, האדם בעל יכולת לשפה מוכרח לחיות בקהילת אנשים המעניקים ליצירות הלשוניות אמון, שאכן הן תקפות.

      המח הפלאי שעושה טרנספורמציה לאינפורמציה שהוא קולט דרך האונות הקדמיות עם הקולטנים שלה, לא רק מעניק ליצירו אוטונומיה חלקית, הוא גם הופך את יצירו לאלגוריתם המוביל את האדם להגשים את המיומנויות החדשות. קודם האלגוריתם הלשוני מוביל את האדם ליצור קהילה אנושית המעניקה אמונה ליצירות הלשוניות האלו של יחידיה. בהמשך אלגוריתם לשוני זה מוביל את האדם לכל יצירותיו.

     ובכן, לא הנירונים העמלניים מובילים את האדם ליצור את עולמו הלשוני, האלגוריתם הלשוני שהוא חלק מהאינפורמציה היקומית, אינפורמציה שעברה טרנספורמציה על-ידי המח הפלאי, הוא הוא המוביל את האדם לכל יצירותיו, הנירונים רק מבצעים את פקודות האלגוריתם הלשוני.    

    ה-super ego שפרויד מדבר עליו, הוא הנו האלגוריתם הלשוני המנחה את האדם.  ה-super ego שהנו האינטלקט האנושי, נמצא במלחמה מתמדת עם הגוף הביאולוגי, מנסה כל הזמן לרסן אותו. ה-super ego, מכיל כבר את הקוד התרבותי שהקהילה אימצה ולפי קוד זה הוא משליט סדר על הדחפים הלא מרוסנים של הגוף הביאולוגי.

      המח הפלאי באמצעות יצירו ה- ,super egoהאלגוריתם הלשוני, יוצר את עולמו הלשוני של האדם. אבל יכולת הטרנספורמציה של המח הפלאי לא נגרע בפעולות אלו, הוא מאפשר ליצירו לבצע טרנספורמציות תמידיות. עולמו הלשוני של האדם נע כל הזמן מיצירות לשוניות נעלמות, העוברות טרנספורמציה והופכות למוחשיות. כך האדם יוצר כלים, כך האדם יוצר בתים. כך הפן הטרנספורמטורי של המח יכול להפוך ישות לשונית כמו מדינה ל'דגל' מוחשי. כך עמים רבים היו כולאים ישויות נעלמות שהם יצרו ביקום לפסלים. אבל עלינו לא לחשוב שמחשבת  התנ"ך שאסרה להפוך את האלוהות לתמונה או פסל, לא קבעה אותה בשם, קבעה אותה בשם כתוב.

  האדם משתוקק למוחשיות, הוא רוצה לחזק את האני הנעלם שלו על-ידי רכוש מוחשי, אדמות, חיות. אבל אחרי כמה זמן הוא נוכח לדעת שאלו לא יכולים להעיד על ה'אני' הגדול שלו, לכן הוא הופך את רכושו למושגים לשוניים נעלמים. הכובש הגדול רוצה להגדיל את ה'אני' שלו על-ידי כיבושים, אבל אלו לא יכולים להעיד על גדולתו, שוב הוא נזקק לסופר שיספר את מעשיו, סופר ההופך דברים מוחשיים למושגים לשוניים נעלמים.

     הקיום האנושי הלשוני נמצא כל הזמן בתהליך של טרנספורמציות. נירולוגים העוסקים בפעילות הנירונים אינם מסבירים את התהליכים התמידיים שהעולם הלשוני האנושי עובר.

מודעות פרסומת

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 242 – אפוקליפסה כעתיד

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 242 – אפוקליפסה כעתיד

     האפוקליפסה נוצרה על בסיס המחשבה התנ"כית שאימצה קיום פעלתני מתמשך על-ידי שרשרת הדורות, מכאן שהיא היתה מחשבה דינמית. בהבדל ממחשבת התנ"ך, המחשבה הדינמית, המחשבה היוונית  היתה מרחבית, סטטית, הרי לפיה העולם היה נצחי, לכן לא היה צורך ליצור אותו, לא היה צורך לקסום עתידים, פרמנידס רצה קיום סטטי, אותו דבר אמור לגבי אריסטו שרצה Nunc Stans ,הווה נצחי. היוונים לא היו מודעים לעובדה שעצירת פעילות פירושה חזרה לאין, הם לא לקחו בחשבון שכל הבריאה היא פעילות מתמדת, שקיום הוא פעילות מתמדת, האדם מת כאשר הוא חדל לפעול.

    ובכן, השליח פאול שבא לארץ יהודה מהעולם ההלניסטי, מהעיר תרזוס, הביא אתו השקפה יוונית על עולם נצחי. בהכירו גם את מקורות היהדות, את מחשבת התנ"ך, הבין, מה שיהודים כבר לא הבינו, שמקור מחשבה זו היא במשל 'עץ הדעת'. מקור מחשבה זו הוא בניכוס 'דעת' על-ידי חוה ואדם, 'דעת' המבדילה בין טוב לרע, 'דעת' שפירושה פעילות מתמדת, שפירושה יצירת עולם לשוני עם מוסדות וערכים, חוקים, המטילים עול על האדם עול. 'דעת' לפי המשל משלימה גם עם מוות, הופכת את האדם למודע למוות, שלא היה מודע לו בהיותו ב'גן-עדן'.  פאול רצה שחרור מעול זה ש'דעת' מטילה על האדם, הוא רצה הפסקות הפעילות, רצה בביטול המוות, רצה לחזור ל'גן-עדן', טרם האכילה מ'עץ הדעת'.

    להשגת מטרותיו, פאול שהיה לצד היותו אדם הלניסטי גם יהודי, הבין שעליו לנטרל את משל 'עץ הדעת'. אבל פאול בהיותו יהודי לא רצה או הבין שאינו יכול לעצור את המוות. לכן רקם את המיתוס החדש שלו, מיתוס שבא לידי ביטוי ב'אגרת אל הרומיים', לפיו הוא רתם את ההשגחה שהיא תבצע את השינוי, שהוא השתוקק לה, שהיא תביא לשינוי סדרי עולם, סדר עולם בו יפסק המוות, תווצר נצחיות, האדם יחזור לגן-עידן.

     ברוב תחכומו  פאול השתמש במקרה צלובו של ישוע, הפך אותו לקורבן רצוי של ההשגחה, שהקריבה אותו למען תוכל לבצע שינוי סדרי עולם, תחזיר נצחיות, ביטול המוות. ובכן, העתיד האפוקליפטי של פאול במינוח החדש שלו פירושו היה הפסקות פעילות, נצח שהוא השתוקק לו הנו רצף, הנו 'אין'. במינוח של פרויד זהו  דחף למוות, לחדלון. אפשר להגיד שרצון לנצחיות, לרצף, בצורה עקיפה מובילה למוות. פרויד לא הבין את הפרדוכסליות של מחשבת האדם, הוא ישר דיבר על דחף למוות, מבלי להבין שהאדם הרוצה יותר חיים, רוצה רצף, נצחיות, בצורה עקלקלה מוביל לחדלון, הרי ברצף, בנצחיות שהיא רצף, אין חיים, יש חדלון.   

      אנו רואים את  הבלבול המחשבתי האנושי, הרצון לנצחיות פירושו רצף, והרי ברצף אין חיים, הבריאה היא פעילות. אם האדם רוצה בביטול המוות, הוא רוצה ברצף, הוא רוצה בסטטיות, אזי הוא מגיע לחדלון. בלבול מחשבתי שני הוא השאיפה לחזור ל'גן-עדן', שעד היום אנשים משתוקקים לה. הם לא מבינים, שהם רוצים נסיגה בסולם האבולוציוני, רוצים לחזור למצב חייתי, כך ראה את 'גן-עדן' בעל משל 'עץ הדעת'.

      קשה על בני אדם לקבל את העובדה שחכמי יוון, חכמתו של השליח פאול, שיסד דת חדשה התקפה עד היום, שמחשבתם היא פרדוכסלית, כיוון שהם מתעלמים מחוקי הבריאה שהם פעילות מתמדת. האם המשאלות האנושיות מעוורות את עיני בני אדם? האם לא מבינים ש'עתיד אפוקליפטי' פירושו ביטול הבריאה.

     אותו שליח מתוחכם, פאול, שהבין שמחשבת התנ"ך היא תוצר משל 'עץ הדעת', רכישת 'דעת', המאפשרת להבדיל בין טוב לרע, יכולת להיהפך ל'מודעים', משאלותיו עיוורו את עיניו, הפך את המתת לסיבת המוות, התעלם מהעובדה שחוה ואדם לא אכלו עדיין מ'עץ החיים', גם בהיותם ב'גן-עדן'. האם הוא היה רמאי, או היה אדם שרצה לראות רק דברים שיתאימו למשאלותיו, להשתחרר מעול ההלכה, להיהפך לנצחי?

      הצורך הזה לחזור כל פעם לבשורתו של השליח פאול נחוצה, כיוון שהיא תקפה עד היום הזה, והיא כולה מבוססת על פרשנות פסולה של משל 'עץ הדעת'. ישאלו אנשים האם יכול להיות שהדורות לא עמדו על הפרשנות המטעה של שליח זה של משל זה? והתשובה היא שלא. לא מצאתי במקורות נוצריים, לא מצאתי במקורות עבריים הצבעה על ההטעיה הזו. והסיבה לכך היא פשוטה, פאול סילף את המשל, נתן לו פרשנות לפי משאלות לבו, בכך פאול ביטא משאלות אנושיות, משאלות לביטול המוות, משאלות שבצורה פסולה רואות בגן-עדן מקום אידיאלי, מבלי לחשוב ששם האדם היה חיה בין החיות.

      האדם רוצה משאלות, כל מי שמספק לו אותן, רצוי. הם אף פעם לא חושבים על תוצאות המשאלות. הרי העולם המערבי מייחס לחכמי יוון חכמה עילאית. חכמי יוון ראו את העולם כנצחי, ראו את גרמי השמיים כנצחיים, לכן הם ברחו מחייהם השרירותיים, נאחזו בגרמי השמיים שדימו שהם נצחיים, זלזלו בשפה ככלי יוצר, ייחסו לאדם רק יכולת של חקוי דברים נצחיים, לא הכירו ב'רצון חופשי', בעוד הם עשו בו שימוש. מדוע נלין על פאול השליח שרצה נצחיות, שרצה מה שגם פרמנידס רצה, שאפילו אריסטו רצה כאשר הכריז Nunc Stans , הווה נצחי.

      אבל פאול המתוחכם עלה על חכמי יוון שלא הכירו במושג 'השגחה', אלוהות מיטיבה. הם האמינו ב'מוירה', אלוהות המכשילה את האדם. הנה פאול הכניס לעולם ההלניסטי 'עתיד' שחכמי יוון  לא רקמו, 'עתיד' שבו סדרי העולם החסרים ישתנו, שאותה 'השגחה', תשנה סדרי עולם שמהם המוות יגורש. האם קיימת משאלה יותר קוסמת? רק ששליח מתוחכם זה לא חשב שמשאלתו לנצחיות, לרצף, מובילה לחידלון, להיפסקות הבריאה שהיא פעילות.

     פרויד טעה כאשר הוא אמר שהאדם משתוקק ל-Thanatos, האדם משתוקק ל'נצחיות', בלא הבינו את חוקי הקיום, את חוקי הבריאה, המתאפשרים רק אם הרצף, הנצחיות מופרת.

      במציאות 'אפוקליפסה', רצון לשינוי סדרי עולם פירושה נסיגה לאין, היא לא 'עתיד'.

      במציאות, אפילו במציאות הביאולוגית, 'עתיד' הוא ב-DNA , שהוא אינפורמציה, אפשר להגיד 'שם', המוביל את הגוף להתגשמות. ה'עתיד' של האדם הוא 'שם', שהנו אלגוריתם שיתגשם אם יוסיפו לו פעולה.

       המציאות של היקום, הוא פעילות האינפורמציה המתרכבת עם אנרגיה, היא אשר מצעידה את התבל. אלהים בפרק א' של ספר בראשית יוצא מהאין, בורא את העולם ב'הגדים', שפה, אינפורמציה. אלהים, ב'הגדים' שלו בורא את העתיד, מגשים את עתיד העולם.

      יהודי מומר שני, אף הוא השתוקק לשינוי סדרי עולם, לאפוקליפסה. גם מרכס הבין ש'הניכור' היהודי השנוא, המאפין את המחשבה היהודית, מבלי שהוא הצביע על מקור 'ניכור' זה במשל 'עץ הדעת', בדומה לשליח פאול, חשב שיש לבטלו. הוא חזר על הנוסחה של קודמו, השליח פאול, שהבין ש'ההבדלה, היא החטא הקדמון. ביטול ניכור, כמו ביטול 'הבדלה', מחזיר את הקיום לרצף. מרכס החכם מני אדם, לא חשב על כך, הוא רצה מה שהוא רצה, רצה לכפות על הקיום את משאלתו. אם פאול עגן את משאלתו ברצון ההשגחה עצמה לבטל את הבריאה שהיא ראתה כ'טובה', הרי החכם מני אדם, מרכס רתם את ההיסטוריה לתפקיד זה.

      ההיסטוריה לפי מרכס מצעידה את האנושות לפתרון עתידה, היא תבטל את ה'ניכור', ברור שברצף, באין אין יותר מצוקות. סביר להניח שבחור השחור שבלע את כל האינפורמציה מצוקות חדלות.

      בשני המקרים, מקרה השליח פאול ומקרה מרכס הבריאה התעלמה ממשאלותיהם. הרי היא אדישה למורדים אלו בחוקיה. הבריאה התעלמה למשאלות שני חכמי הדור שלהם, כפי שהיא התעלמה לאנשי 'שנער', ממשל בבל.

     ה'שם' כאלגוריתם, הוא הוא אחראי על שבירת הרצף, הוא 'מנכר' דבר מדבר, 'ניכור', 'הבדלה' שהיתה שנואה על שני החכמים לעיל. ה'ניכור', שבירת הרצף, הוא יוצר את העתיד בחלל הריק, 'באין', כפי שאלהים שיצא מהאין, יצר באמצעות, 'הגדים', 'שמות'  את העולם,

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 241 – לקסום עתיד

מאור כשדים המרכז התרבותי השומרי המפותח מבחינה תרבותית, ידעו כבר את יתרונות השפה שהוענקה  לאדם, יחד עם מגבלותיה. אולי בשלב השני, אבות העברים אלו שיצאו ממצריים שביססו את הבנתם על מהות השפה, על סמך הירושה של האבות שיצאו מאור כשדים ונדדו במרכזים תרבותיים מפותחים, הבינו גם שהבריאה לא תיתכן מבלי להגביל את משך הישויות, ביניהם משך קיום האדם, כיוון שהבריאה תיתכן רק בשבירת הרצף, בהגבלות הישויות, שפרושו קיום, בעוד שברצף אין קיום. לכן על האדם לאמץ עובדה זו של הבריאה, להשלים עם משך קיום בגבולות, ולראות נצח רק בשרשרת הדורות.   

      חשוב לעמד על עובדה זו, הבנה זו של אבות העברים שקיים רק עולם נגלה, שלאדם הוקצב משך מוגבל, ואת הנצחיות שהוא משתוקק לה אפשר להשיג רק על-ידי שרשרת הדורות, כיוון שהמצרים העתיקים, שממרכזם יצאו העברים בשלב השני של התפתחותם, האמינו בנצחיות היחיד,  שזוכה בה אחרי מותו. מעובדה זו, שהעברים לא אימצו את ההשקפות המצריות על קיום אחרי המוות, אפשר בוודאות להגיד שמחשבת התנ"ך מבוססת על הירושה השומרית, המזופוטמית, שלא האמינו בעולם הבא, בנצחיות האדם, האמינו בדומה לגיבור האפוס של גילגמש, בשם, השורד בזכרון הקהילה.

       הנחה זו סותרת את כל הפרשנויות, ביחוד הלותרניות על היות מחשבת התנ"ך מאוחרת. אבל אנו כאן עוסקים ביצירת עתידים. האם מישהו חשב על העובדה  הסמלית שהעברים הם צאצאי 'שם'? צאצאי שם, העברים בעצמם, לא היו מודעים לסמליות עובדה זו, וגם היום לא מודעים לה. אבל אנו יכולים ללמוד מאויבי העברים, שחשו בסמליות זו, בכך שכל מלחמותיהם מתנהלים נגד 'שם', נגד צאצאי שם, הם 'אנטי-שמים'. ובכן ראינו כבר שהפילוסוף וויקו דיבר על כך שאחת התכונות המסמלות את האדם, מבלי להסביר מדוע כך, היא עובדת כריתת ברית נשואים. אפיון זה של האדם על-ידי וויקו היא חשובה. אנחנו הוספנו שמעשה זה חשוב כיוון שהזכר מעניק לילוד 'שם', למען שמירתו.  הזכר על-יד כריתת ברית הנשואים רוצה בעלות על הצאצאים, בהבדל מהחיות שזונחים את צאצאיהם. הזכר רוצה בעלות על הצאצאים למען שאלו ישאו את שמו. ומדוע חשוב כל כך לאדם של יום יום שמירת השם שלו? השם הוא העתיד. אם ברור לאדם של יום יום שגופו כלה, הוא סבור ששמו נמלט מגורל זה שחוקי הקיום כופים על הישויות בתבל. השם מבטיח לאדם שהוא יכול להמלט מגזרות אלו. לכן על-ידי הענקת שם לצאצאיו שישאו את שמו, האב מבטיח את עתידו, את נצחיותו, הוא גם יכול להבטיח את שמו  על-ידי יצירות שישאו את שמו.

      עלינו כאן להתעכב על תופעה שלא נתנו לה תשומת לב, צאצאי העברים קדשו את השם עד כדי כך שהיו גונזים כתבים בגניזות. ברור שבמקרה זה הכוונה היתה שמירת שם האלוהות בכתבים. אבל העברים ראו צורך לשמר את שמו של נפטר שלא היו לו צאצאים על ידי טכס היבום.

      ובכן,  אנו חוזרים לתופעות תמוהות, מדוע שונאי צאצאי העברים מכונים 'אנטי-שמיים', הם נגד 'השם', הישות החמקמקה החומקת מגזרת חוקי הקיום, המקציבים משך מוגבל לגוף. 'שם', ישות מיסטית, הטומנת בתוכה 'עתיד' מיסטי, נצחיות. שונאים אלו בצורה לא מודעת מודעים לכך שצאצאי העברים שומרים על שמות, שומרים על שמות שהם עתידם. שונאי צאצאי העברים בצורה לא מודעת מודעים לתופעה שלצאצאים של 'שם' לא ברור לגמרי. האויבים רוצים לתקוף את אותו 'שם' חמקמק, 'שם' מיסטי, אותה ישות נעלמת השורדת  את גזרות חוקי הקיום.

      אם 'שם' נעשה דבר מקודש אצל צאצאי 'שם', העברים, אזי גם לאחרים היתה הרגשה שהם צריכים לשמר את שמם על-ידי צאצאים שישאו אותו. תופעה זו היא כנראה כלל אנושית, והיא מסבירה מדוע שני יחידים כורתים ברית נשואים, למטרה זו.

      אבל סמליות השם אצל צאצאי 'שם', נתפש על-ידי שונאיהם כאיזה קסם, כאיזה תופעה על-טבעית. לא בכדי הגרמנים הפכו את היהודים ל'אויב קוסמי', היו בטוחים אם ישמידו אותם, אזי הם ירשו את מקומם, הם יהפכו לאדוני העולם, לעם הנבחר.

      הגרמנים שכפרו ב'השגחה', כרתו ברית עם מפיסטו, השטן, קיוו שישות זו הממונה על מאגיה תעניק להם אמצעים להשמיד את כל האחרים, יאפשר להם את משאלתם לשלטון על העולם.

      אבל מפיסטו, השטן, המופיע בראשית הדרמה 'איוב', הוא בסך הכל שדון קטן שחסרים לו האמצעים שהלותרנים העניקו לו. אנחנו רואים שתרבויות שאינן מסתפקות בקיצוב שהוקצב להם על-ידי חוקי הקיום, מחפשים תמיד אמצעים, מאגיה, שתסייע להם להבטיח את אותה נצחיות, את אותו שלטון על כל הטריטוריה, טריטוריה שהיא טרנספורמציה למשאלה לנצחיות. המצרים העתיקים ניסו על-ידי השבעות מאגיות להשיג נצחיות, היו בטוחים שהשבעות אלו יעבירו אותם על כל המהמורות אחרי המוות ויאפשרו להם לעבור לעולמות חלופיים ששם ישיגו את הנצחיות. הם גם האמינו שאחרי המוות הישות השורדת תתאחד עם יסודות הטבע.

     גם הלותרנים רצו להיות חלק מחוקי הטבע, כך לפחות אומר פאוסט בדרמה של גיתה, שהוא רוצה להיות חלק מאיתני הטבע. הוואריאציות הן שונות, אבל כולם בצורה זו או אחרת רוצים להיהפך לנצחיים, לא מוותרים על העתיד.

      האדם אינו רוצה לוותר על ה'עתיד' שלו, על הנצח שלו, הגוף קטן עליו, הוא רוצה כל הזמן לפרוץ את גבוליו. האפשרות היחידי הוא ה'שם', שנראה לאדם חומק מגזרות חוקי הקיום. אבל האדם גם אינו מוותר על טרנספורמציות למשאלותיו לעתיד, הטרנספורמציות יכולות להתבטא בכיבושים. עובדה שהמזופוטמים שלא האמינו בעולם חלופי ששם האדם משיג את נצחיותו, החליפו את משאלתם לנצח בכיבושים. כבר סרגון האכדי יצא לכיבושים של כל מזופוטמיה, אחריו החזיק חמורבי האמורי, שאף הוא יצא לכיבושים, אחריהם באו האשורים, הפרסים, הבבלים.

      אנחנו רואים שנטיה זו קיימת אצל האדם, הזכרנו את הלותרנים, שאף הם רצו בסיוע המאגיה של מפיסטו להשיג נצחיות על-ידי כיבוש העולם, הם ראו בצאצאי 'שם', את אויביהם הקוסמיים, אנו מוצאים כבר בחזון 'יוחנן', בברית החדשה, את המלחמות הקוסמיות, בין השטן, לבין אלו שקבלו את הדת החדשה. יוחנן בחזון שלו  רואה את מיגור כוחות החושך אחרי תקופת מה. ברור שהמלחמות הקוסמיות האלו של יוחנן בחזון שלו שונים מהמלחמות הקוסמיות של הלותרנים, אבל כל המלחמות האלו מיועדים להבטיח עתיד אפוקליפטי.

     אנחנו בהמשך נעסוק בכל האפוקליפסות שצמחו כפרי מעוות מהנבואות בתנ"ך, גם יוחנן זה, השונה מיוחנן השליח שיצר את הבשורה רביעית בברית החדשה, הסתמך על נבואות יחזקאל, על מלחמות גוג מארץ המגוג. ברור שיחזקאל התכוון למלחמות ארציות לא מלחמות קוסמיות. הנבואות התנ"כיות כולן התכוונו למלחמות ארציות, בהנהגת ההשגחה, ולא על-ידי ישויות מתחרות אתה. אפילו מילטון ביצירותיו 'גן העדן האבוד', 'גן העדן הנגאל', ראה מלחמה קוסמית בין השטן לבין האלוהות. האפוקליפסות האלו הניחו שהעתיד הנצחי יכון אחרי שמתחרי האלוהות ימוגרו.

              

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 241 – לקסום עתיד

מאור כשדים המרכז התרבותי השומרי המפותח מבחינה תרבותית, ידעו כבר את יתרונות השפה שהוענקה  לאדם, יחד עם מגבלותיה. אולי בשלב השני, אבות העברים אלו שיצאו ממצריים שביססו את הבנתם על מהות השפה, על סמך הירושה של האבות שיצאו מאור כשדים ונדדו במרכזים תרבותיים מפותחים, הבינו גם שהבריאה לא תיתכן מבלי להגביל את משך הישויות, ביניהם משך קיום האדם, כיוון שהבריאה תיתכן רק בשבירת הרצף, בהגבלות הישויות, שפרושו קיום, בעוד שברצף אין קיום. לכן על האדם לאמץ עובדה זו של הבריאה, להשלים עם משך קיום בגבולות, ולראות נצח רק בשרשרת הדורות.   

      חשוב לעמד על עובדה זו, הבנה זו של אבות העברים שקיים רק עולם נגלה, שלאדם הוקצב משך מוגבל, ואת הנצחיות שהוא משתוקק לה אפשר להשיג רק על-ידי שרשרת הדורות, כיוון שהמצרים העתיקים, שממרכזם יצאו העברים בשלב השני של התפתחותם, האמינו בנצחיות היחיד,  שזוכה בה אחרי מותו. מעובדה זו, שהעברים לא אימצו את ההשקפות המצריות על קיום אחרי המוות, אפשר בוודאות להגיד שמחשבת התנ"ך מבוססת על הירושה השומרית, המזופוטמית, שלא האמינו בעולם הבא, בנצחיות האדם, האמינו בדומה לגיבור האפוס של גילגמש, בשם, השורד בזכרון הקהילה.

       הנחה זו סותרת את כל הפרשנויות, ביחוד הלותרניות על היות מחשבת התנ"ך מאוחרת. אבל אנו כאן עוסקים ביצירת עתידים. האם מישהו חשב על העובדה  הסמלית שהעברים הם צאצאי 'שם'? צאצאי שם, העברים בעצמם, לא היו מודעים לסמליות עובדה זו, וגם היום לא מודעים לה. אבל אנו יכולים ללמוד מאויבי העברים, שחשו בסמליות זו, בכך שכל מלחמותיהם מתנהלים נגד 'שם', נגד צאצאי שם, הם 'אנטי-שמים'. ובכן ראינו כבר שהפילוסוף וויקו דיבר על כך שאחת התכונות המסמלות את האדם, מבלי להסביר מדוע כך, היא עובדת כריתת ברית נשואים. אפיון זה של האדם על-ידי וויקו היא חשובה. אנחנו הוספנו שמעשה זה חשוב כיוון שהזכר מעניק לילוד 'שם', למען שמירתו.  הזכר על-יד כריתת ברית הנשואים רוצה בעלות על הצאצאים, בהבדל מהחיות שזונחים את צאצאיהם. הזכר רוצה בעלות על הצאצאים למען שאלו ישאו את שמו. ומדוע חשוב כל כך לאדם של יום יום שמירת השם שלו? השם הוא העתיד. אם ברור לאדם של יום יום שגופו כלה, הוא סבור ששמו נמלט מגורל זה שחוקי הקיום כופים על הישויות בתבל. השם מבטיח לאדם שהוא יכול להמלט מגזרות אלו. לכן על-ידי הענקת שם לצאצאיו שישאו את שמו, האב מבטיח את עתידו, את נצחיותו, הוא גם יכול להבטיח את שמו  על-ידי יצירות שישאו את שמו.

      עלינו כאן להתעכב על תופעה שלא נתנו לה תשומת לב, צאצאי העברים קדשו את השם עד כדי כך שהיו גונזים כתבים בגניזות. ברור שבמקרה זה הכוונה היתה שמירת שם האלוהות בכתבים. אבל העברים ראו צורך לשמר את שמו של נפטר שלא היו לו צאצאים על ידי טכס היבום.

      ובכן,  אנו חוזרים לתופעות תמוהות, מדוע שונאי צאצאי העברים מכונים 'אנטי-שמיים', הם נגד 'השם', הישות החמקמקה החומקת מגזרת חוקי הקיום, המקציבים משך מוגבל לגוף. 'שם', ישות מיסטית, הטומנת בתוכה 'עתיד' מיסטי, נצחיות. שונאים אלו בצורה לא מודעת מודעים לכך שצאצאי העברים שומרים על שמות, שומרים על שמות שהם עתידם. שונאי צאצאי העברים בצורה לא מודעת מודעים לתופעה שלצאצאים של 'שם' לא ברור לגמרי. האויבים רוצים לתקוף את אותו 'שם' חמקמק, 'שם' מיסטי, אותה ישות נעלמת השורדת  את גזרות חוקי הקיום.

      אם 'שם' נעשה דבר מקודש אצל צאצאי 'שם', העברים, אזי גם לאחרים היתה הרגשה שהם צריכים לשמר את שמם על-ידי צאצאים שישאו אותו. תופעה זו היא כנראה כלל אנושית, והיא מסבירה מדוע שני יחידים כורתים ברית נשואים, למטרה זו.

      אבל סמליות השם אצל צאצאי 'שם', נתפש על-ידי שונאיהם כאיזה קסם, כאיזה תופעה על-טבעית. לא בכדי הגרמנים הפכו את היהודים ל'אויב קוסמי', היו בטוחים אם ישמידו אותם, אזי הם ירשו את מקומם, הם יהפכו לאדוני העולם, לעם הנבחר.

      הגרמנים שכפרו ב'השגחה', כרתו ברית עם מפיסטו, השטן, קיוו שישות זו הממונה על מאגיה תעניק להם אמצעים להשמיד את כל האחרים, יאפשר להם את משאלתם לשלטון על העולם.

      אבל מפיסטו, השטן, המופיע בראשית הדרמה 'איוב', הוא בסך הכל שדון קטן שחסרים לו האמצעים שהלותרנים העניקו לו. אנחנו רואים שתרבויות שאינן מסתפקות בקיצוב שהוקצב להם על-ידי חוקי הקיום, מחפשים תמיד אמצעים, מאגיה, שתסייע להם להבטיח את אותה נצחיות, את אותו שלטון על כל הטריטוריה, טריטוריה שהיא טרנספורמציה למשאלה לנצחיות. המצרים העתיקים ניסו על-ידי השבעות מאגיות להשיג נצחיות, היו בטוחים שהשבעות אלו יעבירו אותם על כל המהמורות אחרי המוות ויאפשרו להם לעבור לעולמות חלופיים ששם ישיגו את הנצחיות. הם גם האמינו שאחרי המוות הישות השורדת תתאחד עם יסודות הטבע.

     גם הלותרנים רצו להיות חלק מחוקי הטבע, כך לפחות אומר פאוסט בדרמה של גיתה, שהוא רוצה להיות חלק מאיתני הטבע. הוואריאציות הן שונות, אבל כולם בצורה זו או אחרת רוצים להיהפך לנצחיים, לא מוותרים על העתיד.

      האדם אינו רוצה לוותר על ה'עתיד' שלו, על הנצח שלו, הגוף קטן עליו, הוא רוצה כל הזמן לפרוץ את גבוליו. האפשרות היחידי הוא ה'שם', שנראה לאדם חומק מגזרות חוקי הקיום. אבל האדם גם אינו מוותר על טרנספורמציות למשאלותיו לעתיד, הטרנספורמציות יכולות להתבטא בכיבושים. עובדה שהמזופוטמים שלא האמינו בעולם חלופי ששם האדם משיג את נצחיותו, החליפו את משאלתם לנצח בכיבושים. כבר סרגון האכדי יצא לכיבושים של כל מזופוטמיה, אחריו החזיק חמורבי האמורי, שאף הוא יצא לכיבושים, אחריהם באו האשורים, הפרסים, הבבלים.

      אנחנו רואים שנטיה זו קיימת אצל האדם, הזכרנו את הלותרנים, שאף הם רצו בסיוע המאגיה של מפיסטו להשיג נצחיות על-ידי כיבוש העולם, הם ראו בצאצאי 'שם', את אויביהם הקוסמיים, אנו מוצאים כבר בחזון 'יוחנן', בברית החדשה, את המלחמות הקוסמיות, בין השטן, לבין אלו שקבלו את הדת החדשה. יוחנן בחזון שלו  רואה את מיגור כוחות החושך אחרי תקופת מה. ברור שהמלחמות הקוסמיות האלו של יוחנן בחזון שלו שונים מהמלחמות הקוסמיות של הלותרנים, אבל כל המלחמות האלו מיועדים להבטיח עתיד אפוקליפטי.

     אנחנו בהמשך נעסוק בכל האפוקליפסות שצמחו כפרי מעוות מהנבואות בתנ"ך, גם יוחנן זה, השונה מיוחנן השליח שיצר את הבשורה רביעית בברית החדשה, הסתמך על נבואות יחזקאל, על מלחמות גוג מארץ המגוג. ברור שיחזקאל התכוון למלחמות ארציות לא מלחמות קוסמיות. הנבואות התנ"כיות כולן התכוונו למלחמות ארציות, בהנהגת ההשגחה, ולא על-ידי ישויות מתחרות אתה. אפילו מילטון ביצירותיו 'גן העדן האבוד', 'גן העדן הנגאל', ראה מלחמה קוסמית בין השטן לבין האלוהות. האפוקליפסות האלו הניחו שהעתיד הנצחי יכון אחרי שמתחרי האלוהות ימוגרו.

              

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 240 – הדואליות של האדם

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 240 – הדואליות של האדם

       למרות שברצונינו לדון בשעורים הבאים בבעית 'עתיד' שהאדם קוסם לעצמו, נסטה בשעור אחד מדיונינו הנ"ל, כדי לדון בתופעה המעסיקה את הקהל כבר כמה זמן, שאלת רציונליותו של האדם, האם הוא רציונלי במעשיו או לאו.

     כהנמן, ישראלי שירד מהארץ, אפילו זכה במחקריו על נושא זה לפרס נובל, הוא יחד עם עמוס טברסקי שנפטר לפני כמה שנים, החלו בשורת מבדקים האם החלטותיהם של בני אדם הנם משקול רציונלי או לאו. לשני אישים אלו יש שורה של תלמידים ישראלים, כולם ירדו מהארץ, המפיצים תורה זו, ביניהם דן אריאל, שלאחרונה ספריו תורגמו לעברית, ורבים מתיחסים לממצאיו כאילו הם תורה מסיני.

      ובכן, כל החוקרים הישראלים היורדים האלו המפיצים את תורותיהם לעמים, חסרים לגמרי שיפוט של שכל ישר. הרי האדם הוא ישות דואלית, גוף ביואולוגי שנספח לו על-ידי האונות הקדמיות שבהם קולטנים של האינפורמציה היקומית, שהמח הפלאי של האדם עשה לה טרנספורמציה לשפה, שכבה דקה של אינטלקט. האונות הקדמיות הן מרכז השיפוט האינטלקטואלי של האדם. אבל שכבה דקה של שיפוט רציונלי שנוספה לאדם, היא חלשה מדי, עליה כל הזמן להתמודד עם הדחפים הביאולוגיים של האדם, דחפים שותפים לו יחד עם החיות. הדחפים הביאולוגיים האלו בדרך כלל המנצחים.

      ובכן, אם הדחפים הביאולוגיים הם חזקים יותר מאשר השיפוט האינטלקטואלי של האונות הקדמיות, ברור שהאדם אינו בהכרח ישות רציונלית. אבל למען להגיע למסקנה כזו אין צורך בכל אותם פסאודו-מחקרים, של מלומדים אלו, של שני האישים כהנמן ועמוס טברסקי, עם כל נעריהם הממשיכים את דרכם, שכולם ירדו מהארץ, ומפיצים את תורותיהם לאומות העולם. השכל הישר מלמד מסקנות אלו.

      אבל פסאודו-מלומדים אלו ממשיכים כבר את מסקנותיו של הגורו הכל יכול, פרויד, שאף הוא היה חסר שכל ישר. עלינו רק להזכיר את מסקנותיו המלומדות שמשה היה מצרי ולא עברי, הרי גם פרויד רצה לרצות את אומות העולם, רצה להיות חלק מהעולם הנאור, לכן כדי לרצות עולם נאור זה שלל מהיהודים את היות מנהיגם  מזרע העברים. אם פרויד היה מכיר היסטוריה אנושית, היה יודע שמשחררים של קבוצות אתניות הם תמיד בני אותה קבוצה עם השכלה של השליטים שלהם, כזה היה משה שהתחנך בחצר פרעה כבן ערובה.  מאחר שפרויד לא כל כך קרא היסטוריה, הוא לא הוסיף את טענתו של הכוהן המצרי מנטו, שהעברים במצרים היו מצורעים ולכן גורשו ממנה. עובדה זו נחסרה מטענותיו בדיונו על משה, אם היה מוסיף אותה וודאי היה משמח את כל הפאוסטים, שרצה להיות אחד מהם.

      אבל אנו דנים כאן בשאלה האם האדם הוא רציונלי או לאו. ומה היתה תרומתו של פרויד לשאלה זו? פרויד דיבר על תת המודע, והוסיף לאדם את ה-super ego. מבחינה זו הוא הבין שיש איזה מאבק בין התת מודע לבין ה-super ego . אבל אף לפרויד  לא היה שכל ישר, במקום לטעון שקיים 'תת-מודע' היה צריך לציין שהגוף הביאולוגי של האדם עם דחפיו

נמצא במאבק מתמיד עם ה-super ego , עם האינטלקט של האונות הקדמיות. אבל פרויד עדיין לא ידע על האונות הקדמיות מושב האינטלקט האנושי.

       אבל אנו כאן בקרבת צאצאי העברים שירושתם הפילוסופית של אבותיהם לא נהירה להם, הם בכלל לא רוצים כל כך להיות צאצאי עברים אלו, שהם בלי פסאודו-מחקרים, מתוך התבוננות במהלכי האדם, בתרבויות שאותן הכירו, בשכל הישר שלהם הגיעו למסקנות עילאיות לגבי האדם, שניכס לעצמו 'דעת', תוספת דקה של שכבה על גוף ביאולוגי. לפי משל 'עץ הדעת', אדם וחוה ששהו בגן-עדן, היו שם דומים לחיות אחרות, לא התבוששו בעירומם, ורק כאשר נכסו לעצמם את 'דעת', נאורו עיניהם וגילו שהם עירומים. לא רק זה, חוה ואדם ש'דעת' השתלטה עליהם, נעשו מודעים, יכלו להסתכל על גופם, לנכר את 'דעת' ממנו, יכלו להתבונן על הסביבה, רכשו 'הכרה' , או 'דעת' הפכה ל'הכרה', היא רצתה ריבונות על הגוף, גרמה להם להתביש בו והם החליטו ולכסותו.

      כמובן שהנערים המלומדים, תלמידיהם של החכמים כהנמן ועמוס טברסקי, הרוצים להיות חלק מהעולם הנאור אף פעם לא התעמקו ב'משל' עילאי זה, שהבין לפני אלפי שנים שתוספת 'דעת' הופך את האדם לדואלי, ש'דעת' רוצה להיות ריבונית על הגוף, אבל במציאות כוחה דל.

     בעל המשל עם הבנתו העילאית, מזהיר את האדם ש'דעת' עמל בצדה, למען קיומה האדם צריך להתרסן, הוא לא צריך בדומה לקין, גיבור של החלק השלישי של המשל, לתת למשאלות לשוניות, כמו 'בכורה'  עדיפות, כתוצאה מכך לרצח את אחיו הבל. בעל המשל הבין שהפלגות אדם, חוסר התרסנותו לגבולות שהוקצבו לו מוביל לרצח, ברור שמעשה כזה הוא לא כל כך רציונלי.

 חוה ואדם שנעשו מודעים, בעלי הכרה, רצו מיד נצחיות, רצו לאכל מעץ החיים, דבר שנמנע  מהם, כיוון שהבריאה תתכן רק אם לכל הישויות מוענק משך מוגבל. אבל חוה ואדם גם בגן-עדן עדיין לא היו נצחיים, היו מוותיים, הרי הם גם שם לא אכלו מפרי עץ החיים   

      יש התכחשות  לאבות העברים, לפי מחקריהם המלומדים של הלותרניים, שכתבו הרבה ספרים עבי כרס, וחסידיהם הישראליים הרוצים להיות חלק מהעולם הלותרני הנאור, מהרוחניות הצרופה שלהם. לפי מלומדים אלו הסיפורים על אבות העברים הם המצאה יותר מאוחרת.  הלותרנים השמיעו טענה זו כיוון  שרצו לעשות דה-לגיטימציה למחשבת התנ"ך. לזכותם של מלומדים לותרניים אלו יש להזכיר שהם  לא הכירו את התרבות השומרית, שהכתבים על חרסים התגלו רק במאה הקודמת על-ידי ארכיאולוגים, שאת לשונם של שומרים אלו פיענחו רק במאה הקודמת. אבל הישראלים חוקרי התנ"ך לא מרפים מהמחקרים הזדוניים של הלותרנים, לא מתעניינים בתרבות השומרית שנעשתה תשתית כל התרבות המזופוטמית.

      אם ישראלים אלו, היו קוראים את הגילויים האחרונים של מפענחי כתבי השומרים, היו נוכחים לדעת שתרבות התנ"ך מבוססת על התרבות השומרית, הרי אברהם יצא מאור כשדים, מרכז שומרי, שאבות אלו על בסיס תרבות שומרית מפוארת זו עשו את המהפכה  המחשבתית שלהם,

     את מחשבת התנ"ך אפשר להבין רק על בסיס התרבות השומרית, על בסיס תרבויות אחרות, כמו זו של החתים, הכנענים שאת הכתב שלהם אימצו. הסיפורים על האבות מכילים יסודות היסטוריים, מכילים את אותה מהפכה מחשבתית שרק שכבה של נוודים, שנדדו במרכזים תרבותיים בעלי רמה גבוהה של העבר, יכלו לחולל. האבות שחוללו את המהפכה המחשבתית הגדולה ביותר, יצרו גם את הפילוסופיה הלשונית, החד פעמית.

      אבות העברים ברוב חכמתם, גם הבינו שבני אדם טרם רוכשם את 'דעת', את אותה שכבה דקה של אינטלקט, בגן-עדן היו חיות בין חיות. ברור שאבות העברים, ביניהם החכם העילאי שיצר את משל 'עץ הדעת', לא ידע עדיין על קיום המח, כפי שאחרים בעולם העתיק לא ידעו עליו, שרק במאה השניה לספירה גלן, קבע שמקור האינטלקט האנושי במח, ולא בלב. המחבר החכם העילאי של משל 'עץ הדעת', גם לא ידע על האונות הקדמיות, שרק בדורות האחרונים עמדו על טבעם. אבל הוא באינטואיציה עילאית הבין ש'דעת', שהיום במינוח חדש נכנה אינפורמציה, נספח לאדם ממקור חיצוני.

    נשאלת השאלה מדוע ישראלים רוקדים מסביב לעגל הזהב? התשובה העצובה  היא שישראלים עדיין לא השתחררו מהנחיתות שלהם, מהשנאה העצמית שהיא התוצאה שלה. הישראלים בעלי הרגשה של נחיתות לא מתיחסים לירושתם העילאית, מחשבת האבות, למהפכה המחשבתית שאבות אלו חוללו, ביוצרם את פילוסופית השפה, הבינו שהשכבה הדקה הזו 'דעת' לא תמיד מצליחה במאבק עם הדחפים של הגוף, שחוה ואדם שעיניהם נאורו כתוצאה מהנכס החדש שנכסו, כסו אותו ברוב בושה.

      ואולי, בצורה פרדוכסלית, ישראלים אלו הרוקדים מסביב לעגל הזהב, הנאורות של העולם הגדול, נוכחו לדעת שהם עדיין בגן-עדן, יחד עם החיות האחרות, הם לא רציונליים,  הם עדיין לא אימצו אפילו את השכבה הדקה של 'דעת', שלפי החכם העילאי שחיבר משל זה התריע שלמען 'דעת' זו תהיה יעילה, על האדם 'לעמל'. כל מעשיהם של כהנמן, עמוס טברסקי, דן אריאל והאחרים, מעידים על כך שהם רוצים להשאר בגן-עדן, שהעולם הנאור תמיד רואה אותו כאידיאל. הם מתרוצצים בעולם הגדול הנאור, מטיפים שהישארות בגן-עדן הוא לא נורא, כפי שדן אריאל אומר בספרו החדש, 'להיות לא רציונלי, זה לא נורא'.

     נערים נאורים אלו, שכאן כולם משתחוים לפניהם, לונדון ויצחק ולבני מראינים אותם, רוצים לשמע את בשורתם החדשה. הרי לאמץ אפילו את השכבה הדקה של 'דעת', את האינטלקט השוכן באונות הקדמיות, משמעו שצריך להתרסן. הרי כבר בעל משל 'עץ-הדעת' אומר שהרכש החדש 'דעת', עמל בצדו, כפי שראינו. ומי רוצה עמל? כולם רוצים להשאר בגן-עדן.