וניברסיטה ווירטואלית – שעור 239 -לקסום עתידאוניברסיטה ווירטואלית- שעור 239 – לקסום עתיד

אוניברסיטה ווירטואלית- שעור 239 – לקסום עתיד

     האם האדם הממוצע ולא רק הממוצע, חושב אי פעם על מהות 'העתיד'? הרי עתיד שאנו קוסמים לעצמינו לא בנמצא, המושג הוא מושג לשוני נעלם. האדם המתבונן, רואה שדברים מסביבו מתפתחים, צומחים. מכך הוא מסיק, כמו בתופעות דומות, שקיימת איזו 'ישות', מוחשית, 'עתיד'. אם נכונה ההסתכלות של האדם על התפתחויות ביאולוגיות, הרי לגבי תוכניות לשוניות לעתיד,  אלו הופכים למוחשיים רק אם אלו  מתרכבים עם אנרגיה, עבודה, שהנה אנרגיה, שבני אדם חיים יספקו להם. תוכניות לשוניות כאלו לעתיד, הם אלגוריתמים, הנחיות לבני אדם, אם הם יהיו קיימים, הנחיות לשוניות שעליהם להוסיף להם אנרגיה, עבודה שהנה אנרגיה.

     ובכן, עתיד לא קיים כשלעצמו, קיימות תכניות לשוניות, כפי שאנו רואים, שהנם אלגוריתמים לשוניים, הנחיות, שרק אם שרשרת הדורות יתקיים, יבצעו את ההנחיות האלו, על-ידי כך שיוסיפו להם אנרגיה, עבודה, הן תתממשנה, ואזי אולי אפשר להגיד שהעתיד מומש.

      האדם הלשוני משליך לחלל תוכניות לשוניות, מיחס להם קיום ושוכח שתוכניות אלו באמת יהוו עתיד, רק אם יהיו בני אדם שיבצעו אותם. כבר האדם הרגיל הקוסם עתידות, דומה לחסידי האסכולה ה'ראלית', אסכולה פילוסופית שיחסה למילים קיום, ללא צורך לספק להם אנרגיה, עבודה למען מימושם.

      אבל אם לאדם יש נטיות 'ראליות' ליחס למילים קיום, הרי הוא גם פרגמטיסט. וכאן עלינו להזכיר את הפילוסוף האיטלקי, וויקו, שטען ששלושה דברים מיחדים את האדם, נשואים, קבורת מתים, יצירת דת. אבל וויקו לא הרחיב את הדיבור ולא אמר מדוע האדם יסד את מוסד הנשואים. ועלינו להרחיב את הדיבור על מוסד זה. בהבדל מהחיות שמולידים ויולדים, כתוצאה מדחף ביאולוגי, האדם הלשוני רוצה שצאצאיו ישאו את שמו, בצורה כזה הוא רוצה להבטיח את נצחיותו באמצעות שרשרת הדורות, דורות הממשיכים את שמו. לכן הוא כורת ברית נשואים. מסקנה פרגמטית זו של האדם מלמדת אותנו שהאדם מבין שאמנם גופו כלה, אבל מדמה שהישות הלשונית שורדת, אם לא בחלל, הרי בזכרון הקהילה. גם כאשר האדם אינו מודע לגמרי למהות השפה, בצורה פרגמטית הוא מבין אותה, מבין שהוא יכול לעשות בה שימוש באמצעות שמות שהוא נותן לצאצאיו, ואלו יבטיחו לו נצח בקהילה, נצח שחוקי הקיום מונעים ממנו.

      עלינו תמיד להבדיל בין האדם בעל המשאלות, כמו משאלה שלשמות יהיה קיום ממשי, לבין האדם הפרגמטי, שמבין את גבולות הכלי שברשותו, כלי השפה, היכול להעניק לו נצחיות חלקית על-ידי צאצאים הנושאים את שמו, שם שישאר בזכרון הקהילה, אם היא תתקיים.

     ליד האדם הפרגמטי היודע את גבולות הכלי שברשותו, קיים האדם בעל הנטיות ה'ראליות', הרוצה שלתוכניותיו הלשוניות שהוא יוצר על-ידי כלי השפה, תהיה 'ראליה', ממשות, שתתגשם בעצמה כעתיד. האדם בעל נטיות 'ראליות', לא מוסיף, לתכניותיו הלשוניות את הצורך בדורות עתידיים, שהם על-ידי הוספת עבודה להנחיות הלשוניות,  יגשימו אותן, הוא לא דומה  לאדם הפרגמטי המודע לצורך, שלמען שתוכניותיו יתגשמו יש צורך בדורות עתידיים.

     אבות העברים קבלו הבטחות שהם ינכסו לעצמם את ארץ כנען. אבות העברים שהיו בעלי מודעות לשונית, כתוצאה מכך למעשה פרגמטיים, קיומיים, הבינו שלמרות שהם עצמם לא יכולים להגשים את ההבטחות, בגלל מספרם המועט, רק הדורות הבאים יוכלו להגשים את כיבוש כנען, יוכלו לממש את ההבטחות הלשוניות, ליצור לעצמם עתיד.

      כדי שדיון זה לא יהיה דיון בעלמא, עלינו להביא דוגמאות, שיצביעו על ההבדל בין אבות העברים בעלי מודעות לשונית, לכן פרגמטיים, לבין בעלי נטיות 'ראליות', שטפחו שאיפות אפוקליפטיות, עתידים לשוניים אפוקליפטיים, בציפיה שאלו יתגשמו מעצמם על-ידי כוחות נעלמים, לא על-ידי אנשים, שיגשימו אותם במעשיהם. כך  הנצרות מבוססת על אפוקליפסה שאותה יצר השליח פאול, שהניח שהאלוהות תרקום עתיד, עתיד של שינוי סדרי עולם. אנו רואים שהשליח פאול לא סמך רק שהתוכניות הלשוניות שלו שבאו לידי ביטוי ב'אגרת אל הרומיים', יתגשמו מעצמם, אלא רתם את ההשגחה שתגשים אותן,  תמורת קורבן בנה, ישוע שנצלב.

      האם האפוקליפסה הזו של השליח פאול התגשמה? לא ולא. חוקי הקיום אינם נעתרים למשאלות בני אדם, הם לא משנים את מהלכם, הם לא מאפשרים גשום עתידים לשוניים, בלי שבני אדם יתרמו לגשומם באמצעות עבודה, אנרגיה.

      ואם הבאנו את האפוקליפסה של השליח פאול, אנו יכולים להביא דוגמת אפוקליפסה יותר קרובה אלינו, את האפוקליפסה המרכסיסיטית. גם מרכס רצה בשינוי סדרי עולם, רצה בעתיד עם חוקים אחרים. אם השליח פאול רתם את ההשגחה לתוכניתיו שהיא תגשים את משאלותיו הלשוניות, מרכס רתם את ההיסטוריה כישות שתוליך לשינוי סדרי עולם, ההיסטוריה כישות נעלמת נועדה על-ידו לרקום עתיד, להגשים אפוקליפסה לשונית.

      במציאות האפוקליפסה של מרכס לא התגשמה יותר מאשר האפוקליפסה של השליח פאול. היקום אינו משתף פעולה עם משאלות בני אדם. השפה מאפשרת לנו להפליג על כנפיה, ליצור לעצמינו קיומים קסומים, אבל יכולתה של השפה עם כל קסמיה, מוגבלת, היא אינה מסוגלת לגשם את הבטחותיה. גם עתיד, שהאדם בעל הנטיות ה'ראליות', חושב כישות מוחשית, מתגשמת מעצמה, יכולה במציאות להתגשם רק אם מעגנים אותו בבני אדם שיבצעו אותו, שיגשימו אותו.  

   

     ובכן, עתיד הוא ישות לשונית נעלמת, שהאלגוריתם הלשוני יוצר. אנחנו יכולים להגיד שכפי שהאלגוריתם הלשוני של האדם מוליך אותו ליצור קהילה, מוליך אותו ליצור מוסדות וערכים שיאפשרו חיים ביחד, כך הוא מוליך את האדם גם ליצור לעצמו עתידים, עתידים  

שהם בסך הכל ישויות  לשוניות לא מוחשיות היכולים להתגשם רק אם בני אדם מגשימים אותם. יצירת עתיד הכרחית למערכת הלשונית של האדם, הרי בלי מושג  עתיד יצירה אנושית לא תיתכן.

      האדם הלשוני מוכרח להרחיב את מנעד הקיום שלו, שהנו עתידו, בחלל הנעלם, למען יוכל ליצור. כבר ההולדה אצל האדם מבוססת על ציפיה שהוולד יגדל. אפשר להגיד שגם החיה מולידה, אבל היא פועלת מתוך דחפים קיומיים מבלי להתיחס להתפתחות ולדיה, מבלי להתיחס לעתידם.

     האדם בהבדל מהחיה מעניק לוולד שם, בכוונה שהוא ימשיך את שרשרת הדורות, את עתידו, תחת השם שניתן לו. הרי נתינת השם מבדילה את האדם מהחיה מחוסרת השפה, שלא דואגת לעתיד, עתיד של עצמה ועתיד הוולד.        

     החיה שלא כורתת ברית נשואים, לא נותנת לצאצאיה שם, לא קוסמת לעצמה עתיד.

    ברור שהאלגוריתם הלשוני מוביל את האדם לבצע פעולות אלו, מבלי שהוא מודע לגמרי למעשיו. האדם כורת את ברית הנשואים למען שצאצאיו יבטיחו לו את הנצחיות שהוא משתוקק לה. האדם ללא מודעות גמורה, מבין שגופו כלה, אבל בצורה מיסטית מבין שהשם, אותה ישות נעלמת, יכולה לשרוד, לשרוד בזכרון הקהילה.

      שוב אנו רואים שהאדם בחושבו שצאצאיו תחת שמו יבטיחו את עתידו, את הנצחיות שלו, הוא שוב מזדקק לזכרון הקהילה. לא בכדי השם לוקח לעצמו ריבונות על הגוף, למרות שהגוף מספק לו את קיומו, מספק לו את האנרגיה, כיוון שהוא הוא התחליף לנצחיות שהאדם משתוקק לה. 

  אם האדם קוסם לעצמו עתיד, נצחיות, באמצעות צאצאים מוחשיים הנושאים את שמו, אותה ישות נעלמת, השורדת את הגוף הכלה, לפחות בזכרון הקהילתי, אזי יצירות אחרות של האדם המבוססות על מעשים נעלמים, מאין לו, לאדם, שהם ישרדו, יתגשמו? שוב עלינו לחזור לאלגוריתם הלשוני הקוסם לאדם מנעד בחלל הנעלם. האלגוריתם מצליח לקסום לאדם  עתיד על-ידי כך שהוא מאפשר לו לתת למעשיו, לתת לגעגועיו, למשאלותיו שמות שהוא משליך לחלל, למרחב שהאלגוריתם קסם לו.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: