אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 242 – אפוקליפסה כעתיד

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 242 – אפוקליפסה כעתיד

     האפוקליפסה נוצרה על בסיס המחשבה התנ"כית שאימצה קיום פעלתני מתמשך על-ידי שרשרת הדורות, מכאן שהיא היתה מחשבה דינמית. בהבדל ממחשבת התנ"ך, המחשבה הדינמית, המחשבה היוונית  היתה מרחבית, סטטית, הרי לפיה העולם היה נצחי, לכן לא היה צורך ליצור אותו, לא היה צורך לקסום עתידים, פרמנידס רצה קיום סטטי, אותו דבר אמור לגבי אריסטו שרצה Nunc Stans ,הווה נצחי. היוונים לא היו מודעים לעובדה שעצירת פעילות פירושה חזרה לאין, הם לא לקחו בחשבון שכל הבריאה היא פעילות מתמדת, שקיום הוא פעילות מתמדת, האדם מת כאשר הוא חדל לפעול.

    ובכן, השליח פאול שבא לארץ יהודה מהעולם ההלניסטי, מהעיר תרזוס, הביא אתו השקפה יוונית על עולם נצחי. בהכירו גם את מקורות היהדות, את מחשבת התנ"ך, הבין, מה שיהודים כבר לא הבינו, שמקור מחשבה זו היא במשל 'עץ הדעת'. מקור מחשבה זו הוא בניכוס 'דעת' על-ידי חוה ואדם, 'דעת' המבדילה בין טוב לרע, 'דעת' שפירושה פעילות מתמדת, שפירושה יצירת עולם לשוני עם מוסדות וערכים, חוקים, המטילים עול על האדם עול. 'דעת' לפי המשל משלימה גם עם מוות, הופכת את האדם למודע למוות, שלא היה מודע לו בהיותו ב'גן-עדן'.  פאול רצה שחרור מעול זה ש'דעת' מטילה על האדם, הוא רצה הפסקות הפעילות, רצה בביטול המוות, רצה לחזור ל'גן-עדן', טרם האכילה מ'עץ הדעת'.

    להשגת מטרותיו, פאול שהיה לצד היותו אדם הלניסטי גם יהודי, הבין שעליו לנטרל את משל 'עץ הדעת'. אבל פאול בהיותו יהודי לא רצה או הבין שאינו יכול לעצור את המוות. לכן רקם את המיתוס החדש שלו, מיתוס שבא לידי ביטוי ב'אגרת אל הרומיים', לפיו הוא רתם את ההשגחה שהיא תבצע את השינוי, שהוא השתוקק לה, שהיא תביא לשינוי סדרי עולם, סדר עולם בו יפסק המוות, תווצר נצחיות, האדם יחזור לגן-עידן.

     ברוב תחכומו  פאול השתמש במקרה צלובו של ישוע, הפך אותו לקורבן רצוי של ההשגחה, שהקריבה אותו למען תוכל לבצע שינוי סדרי עולם, תחזיר נצחיות, ביטול המוות. ובכן, העתיד האפוקליפטי של פאול במינוח החדש שלו פירושו היה הפסקות פעילות, נצח שהוא השתוקק לו הנו רצף, הנו 'אין'. במינוח של פרויד זהו  דחף למוות, לחדלון. אפשר להגיד שרצון לנצחיות, לרצף, בצורה עקיפה מובילה למוות. פרויד לא הבין את הפרדוכסליות של מחשבת האדם, הוא ישר דיבר על דחף למוות, מבלי להבין שהאדם הרוצה יותר חיים, רוצה רצף, נצחיות, בצורה עקלקלה מוביל לחדלון, הרי ברצף, בנצחיות שהיא רצף, אין חיים, יש חדלון.   

      אנו רואים את  הבלבול המחשבתי האנושי, הרצון לנצחיות פירושו רצף, והרי ברצף אין חיים, הבריאה היא פעילות. אם האדם רוצה בביטול המוות, הוא רוצה ברצף, הוא רוצה בסטטיות, אזי הוא מגיע לחדלון. בלבול מחשבתי שני הוא השאיפה לחזור ל'גן-עדן', שעד היום אנשים משתוקקים לה. הם לא מבינים, שהם רוצים נסיגה בסולם האבולוציוני, רוצים לחזור למצב חייתי, כך ראה את 'גן-עדן' בעל משל 'עץ הדעת'.

      קשה על בני אדם לקבל את העובדה שחכמי יוון, חכמתו של השליח פאול, שיסד דת חדשה התקפה עד היום, שמחשבתם היא פרדוכסלית, כיוון שהם מתעלמים מחוקי הבריאה שהם פעילות מתמדת. האם המשאלות האנושיות מעוורות את עיני בני אדם? האם לא מבינים ש'עתיד אפוקליפטי' פירושו ביטול הבריאה.

     אותו שליח מתוחכם, פאול, שהבין שמחשבת התנ"ך היא תוצר משל 'עץ הדעת', רכישת 'דעת', המאפשרת להבדיל בין טוב לרע, יכולת להיהפך ל'מודעים', משאלותיו עיוורו את עיניו, הפך את המתת לסיבת המוות, התעלם מהעובדה שחוה ואדם לא אכלו עדיין מ'עץ החיים', גם בהיותם ב'גן-עדן'. האם הוא היה רמאי, או היה אדם שרצה לראות רק דברים שיתאימו למשאלותיו, להשתחרר מעול ההלכה, להיהפך לנצחי?

      הצורך הזה לחזור כל פעם לבשורתו של השליח פאול נחוצה, כיוון שהיא תקפה עד היום הזה, והיא כולה מבוססת על פרשנות פסולה של משל 'עץ הדעת'. ישאלו אנשים האם יכול להיות שהדורות לא עמדו על הפרשנות המטעה של שליח זה של משל זה? והתשובה היא שלא. לא מצאתי במקורות נוצריים, לא מצאתי במקורות עבריים הצבעה על ההטעיה הזו. והסיבה לכך היא פשוטה, פאול סילף את המשל, נתן לו פרשנות לפי משאלות לבו, בכך פאול ביטא משאלות אנושיות, משאלות לביטול המוות, משאלות שבצורה פסולה רואות בגן-עדן מקום אידיאלי, מבלי לחשוב ששם האדם היה חיה בין החיות.

      האדם רוצה משאלות, כל מי שמספק לו אותן, רצוי. הם אף פעם לא חושבים על תוצאות המשאלות. הרי העולם המערבי מייחס לחכמי יוון חכמה עילאית. חכמי יוון ראו את העולם כנצחי, ראו את גרמי השמיים כנצחיים, לכן הם ברחו מחייהם השרירותיים, נאחזו בגרמי השמיים שדימו שהם נצחיים, זלזלו בשפה ככלי יוצר, ייחסו לאדם רק יכולת של חקוי דברים נצחיים, לא הכירו ב'רצון חופשי', בעוד הם עשו בו שימוש. מדוע נלין על פאול השליח שרצה נצחיות, שרצה מה שגם פרמנידס רצה, שאפילו אריסטו רצה כאשר הכריז Nunc Stans , הווה נצחי.

      אבל פאול המתוחכם עלה על חכמי יוון שלא הכירו במושג 'השגחה', אלוהות מיטיבה. הם האמינו ב'מוירה', אלוהות המכשילה את האדם. הנה פאול הכניס לעולם ההלניסטי 'עתיד' שחכמי יוון  לא רקמו, 'עתיד' שבו סדרי העולם החסרים ישתנו, שאותה 'השגחה', תשנה סדרי עולם שמהם המוות יגורש. האם קיימת משאלה יותר קוסמת? רק ששליח מתוחכם זה לא חשב שמשאלתו לנצחיות, לרצף, מובילה לחידלון, להיפסקות הבריאה שהיא פעילות.

     פרויד טעה כאשר הוא אמר שהאדם משתוקק ל-Thanatos, האדם משתוקק ל'נצחיות', בלא הבינו את חוקי הקיום, את חוקי הבריאה, המתאפשרים רק אם הרצף, הנצחיות מופרת.

      במציאות 'אפוקליפסה', רצון לשינוי סדרי עולם פירושה נסיגה לאין, היא לא 'עתיד'.

      במציאות, אפילו במציאות הביאולוגית, 'עתיד' הוא ב-DNA , שהוא אינפורמציה, אפשר להגיד 'שם', המוביל את הגוף להתגשמות. ה'עתיד' של האדם הוא 'שם', שהנו אלגוריתם שיתגשם אם יוסיפו לו פעולה.

       המציאות של היקום, הוא פעילות האינפורמציה המתרכבת עם אנרגיה, היא אשר מצעידה את התבל. אלהים בפרק א' של ספר בראשית יוצא מהאין, בורא את העולם ב'הגדים', שפה, אינפורמציה. אלהים, ב'הגדים' שלו בורא את העתיד, מגשים את עתיד העולם.

      יהודי מומר שני, אף הוא השתוקק לשינוי סדרי עולם, לאפוקליפסה. גם מרכס הבין ש'הניכור' היהודי השנוא, המאפין את המחשבה היהודית, מבלי שהוא הצביע על מקור 'ניכור' זה במשל 'עץ הדעת', בדומה לשליח פאול, חשב שיש לבטלו. הוא חזר על הנוסחה של קודמו, השליח פאול, שהבין ש'ההבדלה, היא החטא הקדמון. ביטול ניכור, כמו ביטול 'הבדלה', מחזיר את הקיום לרצף. מרכס החכם מני אדם, לא חשב על כך, הוא רצה מה שהוא רצה, רצה לכפות על הקיום את משאלתו. אם פאול עגן את משאלתו ברצון ההשגחה עצמה לבטל את הבריאה שהיא ראתה כ'טובה', הרי החכם מני אדם, מרכס רתם את ההיסטוריה לתפקיד זה.

      ההיסטוריה לפי מרכס מצעידה את האנושות לפתרון עתידה, היא תבטל את ה'ניכור', ברור שברצף, באין אין יותר מצוקות. סביר להניח שבחור השחור שבלע את כל האינפורמציה מצוקות חדלות.

      בשני המקרים, מקרה השליח פאול ומקרה מרכס הבריאה התעלמה ממשאלותיהם. הרי היא אדישה למורדים אלו בחוקיה. הבריאה התעלמה למשאלות שני חכמי הדור שלהם, כפי שהיא התעלמה לאנשי 'שנער', ממשל בבל.

     ה'שם' כאלגוריתם, הוא הוא אחראי על שבירת הרצף, הוא 'מנכר' דבר מדבר, 'ניכור', 'הבדלה' שהיתה שנואה על שני החכמים לעיל. ה'ניכור', שבירת הרצף, הוא יוצר את העתיד בחלל הריק, 'באין', כפי שאלהים שיצא מהאין, יצר באמצעות, 'הגדים', 'שמות'  את העולם,

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: