Monthly Archives: אוגוסט 2011

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 247 – הקהילה המח הגדול, הגנזך

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 247 – הקהילה המח הגדול, הגנזך

      הזכרנו כבר את הנמלים ואת הדבורים ההופכים לגוף אחד בזכות ההפרשות ההורמונליות של המלכות שלהם. ובכן, הקהילה האנושית שהנה המח הגדול, ההופכת גנזך לשונה, גנזך כל ערכיה היא תולדה של האלגוריתם הלשוני. ההבדל היחידי בין הקהילה האנושית לבין הקהילות של הנמלים והדבורים הוא בכך שליחידי הקהילה האנושית יש אוטונומיה חלקית, רצון חופשי, המאפשר להם ליצור דברים חדשים שלא בנמצא ביקום, בעוד שהקהילות של הדבורים והנמלים רק יוצרות דגם אחד, מזון.

      ברור שיש דמיון גדול בין היווצרות הקהילות הנ"ל, לבין הקהילה האנושית, אבל באותו אופן יש לציין את ההבדל הגדול. בסופו של דבר האלגוריתם הלשוני, שהוא תולדה של טרנספורמציה של האינפורמציה הנקלטת על-ידי הקולטנים באונות הקדמיות, טרנספורמציה המתבצעת על-ידי המח הפלאי, המקהיל יחידים לקבוצה, הוא זרז לכל יתר הפעולות האנושיות באמצעותו. אלגוריתם זה הופך את היחיד למודע, הופך אותו למתבונן על סביבתו, הופך אותו ליוצר עולמו הלשוני, על-ידי כך שהוא מעניק לו רצון חופשי המאפשר את יכולת היצירה שלו.  

       יש חשיבות גדולה לציין עובדות אלו כיוון שההוגים הנחשבים להוגים מז'וריים ראו את המידע האנושי אימננטי בתוככי האדם, ז.א. ביאולוגי, תולדה, למשל, של ה-DNA , אבל כפי שציינו ה-DNA האנושי מסוגל ליצור רק דגם אחד, את האדם, בעוד שהאדם כחלק מהקהילה דולה את כל ידיעותיו, את שפתו, את ערכיו מגנזך של הגוף הגדול, מהמח הגדול, הקהילה, אפשר להגיד מהמח הקהילתי שנוצר על-ידי היחידים, שרכשו את האינפורמציה על-ידי הקולטנים שלהם באונות הקדמיות. המידע שהמח הקהילתי אוגר, מידע הנמצא בגנזך הקהילה הוא אפיגנטי, לא מידע אימננטי, תוצר ה-DNA, כפי שההוגים הגדולים סברו.

      בני אדם כיחידים רואים את עצמם תמיד כריבוניים, הם שוכחים שאפילו את לשונם הם רוכשים מגנזך הקהילה. אדם על הר קרח, במדבר לבד, אין לו שפה אימננטית. יכולת לשפה הוא אימננטי באדם, המידע הנאגר על-ידי מח הקהילה, הנמצא בגנזך שלה, הוא אפיגנטי.

       האינפורמציה שהאדם קולט על-ידי הקולטנים שלו באונות הקדמיות צריך עוד לעבור טרנספורמציה על-ידי המח הפלאי, כדי להיהפך האלגוריתם הלשוני. אלגוריתם לשוני זה  יכול רק להתפתח כאשר הוא מקהיל את יחידי האדם לקהילה, ומכריח אותם לאינטראקציה. הרי זהות של היחיד אפשרית רק אם הוא מנכר את עצמו מהזולת, ברור שליחיד במדבר אין ממי לנכר את עצמו. אבל מה שחשוב ביותר שהיחיד המנכר את עצמו מהזולת חייב לשיח אתו, לקומוניקציה אתו. הזהות אם כך היא השלב השני, הוא אפיגנטי, שהאלגוריתם הלשוני כופה על האדם. רק כאשר האדם רוכש זהות ומתחיל בשיח עם הזולת הוא אט אט יוצר את השפה בכוחות משותפים, את הערכים בכוחות משותפים, את המוסדות בכוחות משותפים, יוצר כלים בכוחות משותפים.

      האלגוריתם הלשוני, שנוצר כאשר המח הפלאי על-ידי הטרנספורמציה שלו של האינפורמציה שנרכשה על-ידי הקולטנים באונות הקדמיות, כפי שראינו, מעניק לאדם גם רצון חופשי מוגבל. אלגוריתם לשוני זה אינו מפסיק את הכוונת האדם במעשיו. אחרי שהאדם בדרבון האלגוריתם הלשוני שנוצר על-ידי המח הפלאי יצר זהות, ניכר את עצמו מהזולת, החל בשיח אתו, הוא מדורבן על-ידי האלגוריתם הלשוני ליצור את ערכיו, סדרים שיסדירו את החיים בקהילה.

      הזכרנו כבר שקהילות אנושיות דומות אחת לרעותה, כיוון שהאלגוריתם הלשוני מדרבן אותם לפעולות, מבלי שהן מודעות למהות אלגוריתם זה. מודעות על מהות האלגוריתם הלשוני הוא נחלת מעטים בלבד. ראינו שאפילו ההוגים שנחשבים להוגים מז'וריים, אינם מודעים למהות האלגוריתם הלשוני. עובדה זו שמעטים מודעים לאופן תפקוד האלגוריתם הלשוני מוכיח לנו שבני אדם מובלים על-ידו, לכן הם יכולים ליצור קהילות עם שפות, עם ערכים דומים, עם מוסדות דומים.

       אנחנו יכולים להיווכח שהאלגוריתם הלשוני מדרבן בני אדם למעשים מסוימים, מבלי שהם מודעים לכך, מדגמים של הוגים כמו סוקראטס, אפלטון ואריסטו. הם חשבו שהאדם הוא חקיין, לא ייחסו לו יכולת יצירה, התנגדו אפילו לכתב, חשבו שהמידע הוא אימננטי. ובכן, אם אנו יודעים על פעולותיהם, הרי זה מיצירותיהם, מכך שהם העלו יצירות אלו בכתב. אם הוגים חשובים אלו לא היו מודעים למהות האלגוריתם הלשוני, אין לצפות מבני אדם רגילים לדעת את מהות הכלי שהם משתמשים בו. בני אדם בצורה פרגמטית עושים שימוש בכלי השפה, מדורבנים על-ידי האלגוריתם הלשוני, מבלי להיות מודעים לו.

      הפרדוכס הגדול ביותר הוא, כפי שראינו, שהוגים הנחשבים להוגים מז'וריים חושבים, שהמידע הוא אימננטי. הרי ה-DNA הוא אימננטי, ואדם עזוב על הר קרח לא מפתח שפה, כיוון  שה-DNA אמנם מצייד את האדם עם יכולת לקלט על-ידי הקולטנים שלו באונות הקדמיות את האינפורמציה, אבל היכולת שאלו רוכשים לעצמם מה-DNA , לא מתפתח  לאלגוריתם לשוני, כל עוד המוחות הפלאיים כתוצאה משתוף פעולה עם יחידים אחרים בכוחות משותפים עושים טרנספורמציה לאינפורמציה שנרכשה, הופכים אותה לשפה, לאלגוריתם לשוני.   

      אנחנו צריכים להסתכל על הקהילה כה'מח' הגדול, כגנזך הקהילה, המאכסן בתוכו את כל המידע שהאדם בשתוף פעולה עם אחרים, בזירוז האלגוריתם הלשוני, תוצר המח הפלאי, יוצר. אם למרק הביאולוג בהבדל מדרווין חשב שהאדם מוריש את המידע שהוא רכש לצאצאיו, הוא טעה. אבל למרק לא טעה לגמרי, הוא רק לא ידע  שהמח הגדול, מח הקהילה,  הוא הוא מוריש לדורות הבאים את המידע שהיחידים בכוחות משותפים רכשו.

     היחיד המת לא מוריש לצאצאיו שום ידע שהוא רכש, מחוץ לשמו. אבל עובדה היא שקהילה כגנזך המידע המשותף שנרכש מורישה אותו לדורות הבאים. קודם כל היא מורישה את השפה, נוסף לשפה היא מורישה את הערכים, היא מורישה את המוסדות, היא מורישה את קורות הקהילה.

      אבל לא הזכרנו עוד דבר שהקהילה מעניקה ליחידיה. הרי היחידים בתוך הקהילה בוחרים באיזה מסמך שכבר נכתב, כהקוד הקהילתי, שהוא מעניק לקהילה את הגוון המיוחד. אבל גם הקוד הקיבוצי נבחר לפי זרז האלגוריתם הלשוני.

      גם כאשר הקהילה בוחרת בקוד קיבוצי הנותן את הגוון המיוחד לקהילה, היא עושה את זה כיוון שהאלגוריתם הלשוני מנחה אותה לעשות כך. בהמשך 'המח הגדול', 'המח 'הקהילתי', יחד עם הקוד הקהילתי מעצב את הקהילה לדורות.

       הזכרנו את ההוגים המז'וריים שכולם חשבו שהמידע הוא אימננטי, הם חשבו על מידע אימננטי בצורה שונה, ונפרט על כך. אבל הם כולם טעו  כיוון שכל המידע הנרכש הוא חיצוני, נאגר בגנזך הקהילתי, הוא אפיגנטי. עובדה, כאשר אמונה בערכי הקהילה נגוזה, המידע שנרכש הולך ונשכח.

      תרבויות, קהילות שיחידיה אבדו את אמונתם בערכי ה'מח הקהילתי', הלכידות הקהילתית נגוזה. כך תמיד עלו קהילות חדשות עם 'מח קהילתי' חדש. הדוגמה הטובה ביותר, והידועה לנו, היא התפוררות 'המוחות הקהילתיים' של העולם העתיק, של היוונים, של הרומאיים, ועליית 'המח הקהילתי' החדש של הנצרות. תופעות דומות קרו בעולם העתיק, אבל תופעה זו מוכרת לנו יותר.

     עם השתלטות 'המח הקיבוצי הנוצרי', יחידי היוונים, יחידי הרומאיים, לא יכלו להוריש לצאצאיהם את ערכי קהילתם, אחרי ש'המח הקהילתי' שלהם זכה לאי אמון. מדוע אם כן אי אפשר היה יותר לילד את המידע אצל יחידי היוונים, לפי אמונתו של סוקראטס, אחרי ש'המח הקהילתי' היווני נמוג, נוצח על-ידי 'המח-הקהילתי' הנוצרי?

      בתקופתינו, הפסיכולוג הנודע יונג דיבר על ארכיטיפים תרבותיים מולדים, ראה ברייך השלישי את ההתעוררות של הארכיטיפים הגרמניים העתיקים. במציאות, אחרי מפלת הרייך השלישי כל המערכת שלה נגוזה. היא לא היתה אימננטית, היא היתה תולדה של קוד תרבותי שאותו יצר לותר בזמן הרפורמציה. המדינה הגרמנית שקמה אחרי מפלת הרייך השלישי אימצה את 'המח הקהילתי' של המערב. אפשר להגיד ש'המח הקהילתי' של המערב ניצח את 'המח הקהילתי הלותרני'

      אמנם 'המח הקהילתי המערבי' לא ניצח לגמרי את המערכת הלותרנית הקודמת, כיוון שמערכת זו קיימת עדיין בכתובים, ויכול לעלות ולחדש את 'המח הקהילתי' הגרמני.

      אבל אנו לומדים מההיסטוריה העתיקה, שהכתבים של הוגים יווניים לא הצליחו לשקם את 'המח הקהילתי' היווני שנוצח על-ידי ה'מח הקהילתי' החדש של הנצרות. הכתבים של ההוגים הנוצריים שיצרו קוד תרבותי חדש, תקף עד היום הזה.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 247 – הקהילה המח הגדול, הגנזך

      הזכרנו כבר את הנמלים ואת הדבורים ההופכים לגוף אחד בזכות ההפרשות ההורמונליות של המלכות שלהם. ובכן, הקהילה האנושית שהנה המח הגדול, ההופכת גנזך לשונה, גנזך כל ערכיה היא תולדה של האלגוריתם הלשוני. ההבדל היחידי בין הקהילה האנושית לבין הקהילות של הנמלים והדבורים הוא בכך שליחידי הקהילה האנושית יש אוטונומיה חלקית, רצון חופשי, המאפשר להם ליצור דברים חדשים שלא בנמצא ביקום, בעוד שהקהילות של הדבורים והנמלים רק יוצרות דגם אחד, מזון.

      ברור שיש דמיון גדול בין היווצרות הקהילות הנ"ל, לבין הקהילה האנושית, אבל באותו אופן יש לציין את ההבדל הגדול. בסופו של דבר האלגוריתם הלשוני, שהוא תולדה של טרנספורמציה של האינפורמציה הנקלטת על-ידי הקולטנים באונות הקדמיות, טרנספורמציה המתבצעת על-ידי המח הפלאי, המקהיל יחידים לקבוצה, הוא זרז לכל יתר הפעולות האנושיות באמצעותו. אלגוריתם זה הופך את היחיד למודע, הופך אותו למתבונן על סביבתו, הופך אותו ליוצר עולמו הלשוני, על-ידי כך שהוא מעניק לו רצון חופשי המאפשר את יכולת היצירה שלו.  

       יש חשיבות גדולה לציין עובדות אלו כיוון שההוגים הנחשבים להוגים מז'וריים ראו את המידע האנושי אימננטי בתוככי האדם, ז.א. ביאולוגי, תולדה, למשל, של ה-DNA , אבל כפי שציינו ה-DNA האנושי מסוגל ליצור רק דגם אחד, את האדם, בעוד שהאדם כחלק מהקהילה דולה את כל ידיעותיו, את שפתו, את ערכיו מגנזך של הגוף הגדול, מהמח הגדול, הקהילה, אפשר להגיד מהמח הקהילתי שנוצר על-ידי היחידים, שרכשו את האינפורמציה על-ידי הקולטנים שלהם באונות הקדמיות. המידע שהמח הקהילתי אוגר, מידע הנמצא בגנזך הקהילה הוא אפיגנטי, לא מידע אימננטי, תוצר ה-DNA, כפי שההוגים הגדולים סברו.

      בני אדם כיחידים רואים את עצמם תמיד כריבוניים, הם שוכחים שאפילו את לשונם הם רוכשים מגנזך הקהילה. אדם על הר קרח, במדבר לבד, אין לו שפה אימננטית. יכולת לשפה הוא אימננטי באדם, המידע הנאגר על-ידי מח הקהילה, הנמצא בגנזך שלה, הוא אפיגנטי.

       האינפורמציה שהאדם קולט על-ידי הקולטנים שלו באונות הקדמיות צריך עוד לעבור טרנספורמציה על-ידי המח הפלאי, כדי להיהפך האלגוריתם הלשוני. אלגוריתם לשוני זה  יכול רק להתפתח כאשר הוא מקהיל את יחידי האדם לקהילה, ומכריח אותם לאינטראקציה. הרי זהות של היחיד אפשרית רק אם הוא מנכר את עצמו מהזולת, ברור שליחיד במדבר אין ממי לנכר את עצמו. אבל מה שחשוב ביותר שהיחיד המנכר את עצמו מהזולת חייב לשיח אתו, לקומוניקציה אתו. הזהות אם כך היא השלב השני, הוא אפיגנטי, שהאלגוריתם הלשוני כופה על האדם. רק כאשר האדם רוכש זהות ומתחיל בשיח עם הזולת הוא אט אט יוצר את השפה בכוחות משותפים, את הערכים בכוחות משותפים, את המוסדות בכוחות משותפים, יוצר כלים בכוחות משותפים.

      האלגוריתם הלשוני, שנוצר כאשר המח הפלאי על-ידי הטרנספורמציה שלו של האינפורמציה שנרכשה על-ידי הקולטנים באונות הקדמיות, כפי שראינו, מעניק לאדם גם רצון חופשי מוגבל. אלגוריתם לשוני זה אינו מפסיק את הכוונת האדם במעשיו. אחרי שהאדם בדרבון האלגוריתם הלשוני שנוצר על-ידי המח הפלאי יצר זהות, ניכר את עצמו מהזולת, החל בשיח אתו, הוא מדורבן על-ידי האלגוריתם הלשוני ליצור את ערכיו, סדרים שיסדירו את החיים בקהילה.

      הזכרנו כבר שקהילות אנושיות דומות אחת לרעותה, כיוון שהאלגוריתם הלשוני מדרבן אותם לפעולות, מבלי שהן מודעות למהות אלגוריתם זה. מודעות על מהות האלגוריתם הלשוני הוא נחלת מעטים בלבד. ראינו שאפילו ההוגים שנחשבים להוגים מז'וריים, אינם מודעים למהות האלגוריתם הלשוני. עובדה זו שמעטים מודעים לאופן תפקוד האלגוריתם הלשוני מוכיח לנו שבני אדם מובלים על-ידו, לכן הם יכולים ליצור קהילות עם שפות, עם ערכים דומים, עם מוסדות דומים.

       אנחנו יכולים להיווכח שהאלגוריתם הלשוני מדרבן בני אדם למעשים מסוימים, מבלי שהם מודעים לכך, מדגמים של הוגים כמו סוקראטס, אפלטון ואריסטו. הם חשבו שהאדם הוא חקיין, לא ייחסו לו יכולת יצירה, התנגדו אפילו לכתב, חשבו שהמידע הוא אימננטי. ובכן, אם אנו יודעים על פעולותיהם, הרי זה מיצירותיהם, מכך שהם העלו יצירות אלו בכתב. אם הוגים חשובים אלו לא היו מודעים למהות האלגוריתם הלשוני, אין לצפות מבני אדם רגילים לדעת את מהות הכלי שהם משתמשים בו. בני אדם בצורה פרגמטית עושים שימוש בכלי השפה, מדורבנים על-ידי האלגוריתם הלשוני, מבלי להיות מודעים לו.

      הפרדוכס הגדול ביותר הוא, כפי שראינו, שהוגים הנחשבים להוגים מז'וריים חושבים, שהמידע הוא אימננטי. הרי ה-DNA הוא אימננטי, ואדם עזוב על הר קרח לא מפתח שפה, כיוון  שה-DNA אמנם מצייד את האדם עם יכולת לקלט על-ידי הקולטנים שלו באונות הקדמיות את האינפורמציה, אבל היכולת שאלו רוכשים לעצמם מה-DNA , לא מתפתח  לאלגוריתם לשוני, כל עוד המוחות הפלאיים כתוצאה משתוף פעולה עם יחידים אחרים בכוחות משותפים עושים טרנספורמציה לאינפורמציה שנרכשה, הופכים אותה לשפה, לאלגוריתם לשוני.   

      אנחנו צריכים להסתכל על הקהילה כה'מח' הגדול, כגנזך הקהילה, המאכסן בתוכו את כל המידע שהאדם בשתוף פעולה עם אחרים, בזירוז האלגוריתם הלשוני, תוצר המח הפלאי, יוצר. אם למרק הביאולוג בהבדל מדרווין חשב שהאדם מוריש את המידע שהוא רכש לצאצאיו, הוא טעה. אבל למרק לא טעה לגמרי, הוא רק לא ידע  שהמח הגדול, מח הקהילה,  הוא הוא מוריש לדורות הבאים את המידע שהיחידים בכוחות משותפים רכשו.

     היחיד המת לא מוריש לצאצאיו שום ידע שהוא רכש, מחוץ לשמו. אבל עובדה היא שקהילה כגנזך המידע המשותף שנרכש מורישה אותו לדורות הבאים. קודם כל היא מורישה את השפה, נוסף לשפה היא מורישה את הערכים, היא מורישה את המוסדות, היא מורישה את קורות הקהילה.

      אבל לא הזכרנו עוד דבר שהקהילה מעניקה ליחידיה. הרי היחידים בתוך הקהילה בוחרים באיזה מסמך שכבר נכתב, כהקוד הקהילתי, שהוא מעניק לקהילה את הגוון המיוחד. אבל גם הקוד הקיבוצי נבחר לפי זרז האלגוריתם הלשוני.

      גם כאשר הקהילה בוחרת בקוד קיבוצי הנותן את הגוון המיוחד לקהילה, היא עושה את זה כיוון שהאלגוריתם הלשוני מנחה אותה לעשות כך. בהמשך 'המח הגדול', 'המח 'הקהילתי', יחד עם הקוד הקהילתי מעצב את הקהילה לדורות.

       הזכרנו את ההוגים המז'וריים שכולם חשבו שהמידע הוא אימננטי, הם חשבו על מידע אימננטי בצורה שונה, ונפרט על כך. אבל הם כולם טעו  כיוון שכל המידע הנרכש הוא חיצוני, נאגר בגנזך הקהילתי, הוא אפיגנטי. עובדה, כאשר אמונה בערכי הקהילה נגוזה, המידע שנרכש הולך ונשכח.

      תרבויות, קהילות שיחידיה אבדו את אמונתם בערכי ה'מח הקהילתי', הלכידות הקהילתית נגוזה. כך תמיד עלו קהילות חדשות עם 'מח קהילתי' חדש. הדוגמה הטובה ביותר, והידועה לנו, היא התפוררות 'המוחות הקהילתיים' של העולם העתיק, של היוונים, של הרומאיים, ועליית 'המח הקהילתי' החדש של הנצרות. תופעות דומות קרו בעולם העתיק, אבל תופעה זו מוכרת לנו יותר.

     עם השתלטות 'המח הקיבוצי הנוצרי', יחידי היוונים, יחידי הרומאיים, לא יכלו להוריש לצאצאיהם את ערכי קהילתם, אחרי ש'המח הקהילתי' שלהם זכה לאי אמון. מדוע אם כן אי אפשר היה יותר לילד את המידע אצל יחידי היוונים, לפי אמונתו של סוקראטס, אחרי ש'המח הקהילתי' היווני נמוג, נוצח על-ידי 'המח-הקהילתי' הנוצרי?

      בתקופתינו, הפסיכולוג הנודע יונג דיבר על ארכיטיפים תרבותיים מולדים, ראה ברייך השלישי את ההתעוררות של הארכיטיפים הגרמניים העתיקים. במציאות, אחרי מפלת הרייך השלישי כל המערכת שלה נגוזה. היא לא היתה אימננטית, היא היתה תולדה של קוד תרבותי שאותו יצר לותר בזמן הרפורמציה. המדינה הגרמנית שקמה אחרי מפלת הרייך השלישי אימצה את 'המח הקהילתי' של המערב. אפשר להגיד ש'המח הקהילתי' של המערב ניצח את 'המח הקהילתי הלותרני'

      אמנם 'המח הקהילתי המערבי' לא ניצח לגמרי את המערכת הלותרנית הקודמת, כיוון שמערכת זו קיימת עדיין בכתובים, ויכול לעלות ולחדש את 'המח הקהילתי' הגרמני.

      אבל אנו לומדים מההיסטוריה העתיקה, שהכתבים של הוגים יווניים לא הצליחו לשקם את 'המח הקהילתי' היווני שנוצח על-ידי ה'מח הקהילתי' החדש של הנצרות. הכתבים של ההוגים הנוצריים שיצרו קוד תרבותי חדש, תקף עד היום הזה.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 247 – הקהילה המח הגדול, הגנזך

      הזכרנו כבר את הנמלים ואת הדבורים ההופכים לגוף אחד בזכות ההפרשות ההורמונליות של המלכות שלהם. ובכן, הקהילה האנושית שהנה המח הגדול, ההופכת גנזך לשונה, גנזך כל ערכיה היא תולדה של האלגוריתם הלשוני. ההבדל היחידי בין הקהילה האנושית לבין הקהילות של הנמלים והדבורים הוא בכך שליחידי הקהילה האנושית יש אוטונומיה חלקית, רצון חופשי, המאפשר להם ליצור דברים חדשים שלא בנמצא ביקום, בעוד שהקהילות של הדבורים והנמלים רק יוצרות דגם אחד, מזון.

      ברור שיש דמיון גדול בין היווצרות הקהילות הנ"ל, לבין הקהילה האנושית, אבל באותו אופן יש לציין את ההבדל הגדול. בסופו של דבר האלגוריתם הלשוני, שהוא תולדה של טרנספורמציה של האינפורמציה הנקלטת על-ידי הקולטנים באונות הקדמיות, טרנספורמציה המתבצעת על-ידי המח הפלאי, המקהיל יחידים לקבוצה, הוא זרז לכל יתר הפעולות האנושיות באמצעותו. אלגוריתם זה הופך את היחיד למודע, הופך אותו למתבונן על סביבתו, הופך אותו ליוצר עולמו הלשוני, על-ידי כך שהוא מעניק לו רצון חופשי המאפשר את יכולת היצירה שלו.  

       יש חשיבות גדולה לציין עובדות אלו כיוון שההוגים הנחשבים להוגים מז'וריים ראו את המידע האנושי אימננטי בתוככי האדם, ז.א. ביאולוגי, תולדה, למשל, של ה-DNA , אבל כפי שציינו ה-DNA האנושי מסוגל ליצור רק דגם אחד, את האדם, בעוד שהאדם כחלק מהקהילה דולה את כל ידיעותיו, את שפתו, את ערכיו מגנזך של הגוף הגדול, מהמח הגדול, הקהילה, אפשר להגיד מהמח הקהילתי שנוצר על-ידי היחידים, שרכשו את האינפורמציה על-ידי הקולטנים שלהם באונות הקדמיות. המידע שהמח הקהילתי אוגר, מידע הנמצא בגנזך הקהילה הוא אפיגנטי, לא מידע אימננטי, תוצר ה-DNA, כפי שההוגים הגדולים סברו.

      בני אדם כיחידים רואים את עצמם תמיד כריבוניים, הם שוכחים שאפילו את לשונם הם רוכשים מגנזך הקהילה. אדם על הר קרח, במדבר לבד, אין לו שפה אימננטית. יכולת לשפה הוא אימננטי באדם, המידע הנאגר על-ידי מח הקהילה, הנמצא בגנזך שלה, הוא אפיגנטי.

       האינפורמציה שהאדם קולט על-ידי הקולטנים שלו באונות הקדמיות צריך עוד לעבור טרנספורמציה על-ידי המח הפלאי, כדי להיהפך האלגוריתם הלשוני. אלגוריתם לשוני זה  יכול רק להתפתח כאשר הוא מקהיל את יחידי האדם לקהילה, ומכריח אותם לאינטראקציה. הרי זהות של היחיד אפשרית רק אם הוא מנכר את עצמו מהזולת, ברור שליחיד במדבר אין ממי לנכר את עצמו. אבל מה שחשוב ביותר שהיחיד המנכר את עצמו מהזולת חייב לשיח אתו, לקומוניקציה אתו. הזהות אם כך היא השלב השני, הוא אפיגנטי, שהאלגוריתם הלשוני כופה על האדם. רק כאשר האדם רוכש זהות ומתחיל בשיח עם הזולת הוא אט אט יוצר את השפה בכוחות משותפים, את הערכים בכוחות משותפים, את המוסדות בכוחות משותפים, יוצר כלים בכוחות משותפים.

      האלגוריתם הלשוני, שנוצר כאשר המח הפלאי על-ידי הטרנספורמציה שלו של האינפורמציה שנרכשה על-ידי הקולטנים באונות הקדמיות, כפי שראינו, מעניק לאדם גם רצון חופשי מוגבל. אלגוריתם לשוני זה אינו מפסיק את הכוונת האדם במעשיו. אחרי שהאדם בדרבון האלגוריתם הלשוני שנוצר על-ידי המח הפלאי יצר זהות, ניכר את עצמו מהזולת, החל בשיח אתו, הוא מדורבן על-ידי האלגוריתם הלשוני ליצור את ערכיו, סדרים שיסדירו את החיים בקהילה.

      הזכרנו כבר שקהילות אנושיות דומות אחת לרעותה, כיוון שהאלגוריתם הלשוני מדרבן אותם לפעולות, מבלי שהן מודעות למהות אלגוריתם זה. מודעות על מהות האלגוריתם הלשוני הוא נחלת מעטים בלבד. ראינו שאפילו ההוגים שנחשבים להוגים מז'וריים, אינם מודעים למהות האלגוריתם הלשוני. עובדה זו שמעטים מודעים לאופן תפקוד האלגוריתם הלשוני מוכיח לנו שבני אדם מובלים על-ידו, לכן הם יכולים ליצור קהילות עם שפות, עם ערכים דומים, עם מוסדות דומים.

       אנחנו יכולים להיווכח שהאלגוריתם הלשוני מדרבן בני אדם למעשים מסוימים, מבלי שהם מודעים לכך, מדגמים של הוגים כמו סוקראטס, אפלטון ואריסטו. הם חשבו שהאדם הוא חקיין, לא ייחסו לו יכולת יצירה, התנגדו אפילו לכתב, חשבו שהמידע הוא אימננטי. ובכן, אם אנו יודעים על פעולותיהם, הרי זה מיצירותיהם, מכך שהם העלו יצירות אלו בכתב. אם הוגים חשובים אלו לא היו מודעים למהות האלגוריתם הלשוני, אין לצפות מבני אדם רגילים לדעת את מהות הכלי שהם משתמשים בו. בני אדם בצורה פרגמטית עושים שימוש בכלי השפה, מדורבנים על-ידי האלגוריתם הלשוני, מבלי להיות מודעים לו.

      הפרדוכס הגדול ביותר הוא, כפי שראינו, שהוגים הנחשבים להוגים מז'וריים חושבים, שהמידע הוא אימננטי. הרי ה-DNA הוא אימננטי, ואדם עזוב על הר קרח לא מפתח שפה, כיוון  שה-DNA אמנם מצייד את האדם עם יכולת לקלט על-ידי הקולטנים שלו באונות הקדמיות את האינפורמציה, אבל היכולת שאלו רוכשים לעצמם מה-DNA , לא מתפתח  לאלגוריתם לשוני, כל עוד המוחות הפלאיים כתוצאה משתוף פעולה עם יחידים אחרים בכוחות משותפים עושים טרנספורמציה לאינפורמציה שנרכשה, הופכים אותה לשפה, לאלגוריתם לשוני.   

      אנחנו צריכים להסתכל על הקהילה כה'מח' הגדול, כגנזך הקהילה, המאכסן בתוכו את כל המידע שהאדם בשתוף פעולה עם אחרים, בזירוז האלגוריתם הלשוני, תוצר המח הפלאי, יוצר. אם למרק הביאולוג בהבדל מדרווין חשב שהאדם מוריש את המידע שהוא רכש לצאצאיו, הוא טעה. אבל למרק לא טעה לגמרי, הוא רק לא ידע  שהמח הגדול, מח הקהילה,  הוא הוא מוריש לדורות הבאים את המידע שהיחידים בכוחות משותפים רכשו.

     היחיד המת לא מוריש לצאצאיו שום ידע שהוא רכש, מחוץ לשמו. אבל עובדה היא שקהילה כגנזך המידע המשותף שנרכש מורישה אותו לדורות הבאים. קודם כל היא מורישה את השפה, נוסף לשפה היא מורישה את הערכים, היא מורישה את המוסדות, היא מורישה את קורות הקהילה.

      אבל לא הזכרנו עוד דבר שהקהילה מעניקה ליחידיה. הרי היחידים בתוך הקהילה בוחרים באיזה מסמך שכבר נכתב, כהקוד הקהילתי, שהוא מעניק לקהילה את הגוון המיוחד. אבל גם הקוד הקיבוצי נבחר לפי זרז האלגוריתם הלשוני.

      גם כאשר הקהילה בוחרת בקוד קיבוצי הנותן את הגוון המיוחד לקהילה, היא עושה את זה כיוון שהאלגוריתם הלשוני מנחה אותה לעשות כך. בהמשך 'המח הגדול', 'המח 'הקהילתי', יחד עם הקוד הקהילתי מעצב את הקהילה לדורות.

       הזכרנו את ההוגים המז'וריים שכולם חשבו שהמידע הוא אימננטי, הם חשבו על מידע אימננטי בצורה שונה, ונפרט על כך. אבל הם כולם טעו  כיוון שכל המידע הנרכש הוא חיצוני, נאגר בגנזך הקהילתי, הוא אפיגנטי. עובדה, כאשר אמונה בערכי הקהילה נגוזה, המידע שנרכש הולך ונשכח.

      תרבויות, קהילות שיחידיה אבדו את אמונתם בערכי ה'מח הקהילתי', הלכידות הקהילתית נגוזה. כך תמיד עלו קהילות חדשות עם 'מח קהילתי' חדש. הדוגמה הטובה ביותר, והידועה לנו, היא התפוררות 'המוחות הקהילתיים' של העולם העתיק, של היוונים, של הרומאיים, ועליית 'המח הקהילתי' החדש של הנצרות. תופעות דומות קרו בעולם העתיק, אבל תופעה זו מוכרת לנו יותר.

     עם השתלטות 'המח הקיבוצי הנוצרי', יחידי היוונים, יחידי הרומאיים, לא יכלו להוריש לצאצאיהם את ערכי קהילתם, אחרי ש'המח הקהילתי' שלהם זכה לאי אמון. מדוע אם כן אי אפשר היה יותר לילד את המידע אצל יחידי היוונים, לפי אמונתו של סוקראטס, אחרי ש'המח הקהילתי' היווני נמוג, נוצח על-ידי 'המח-הקהילתי' הנוצרי?

      בתקופתינו, הפסיכולוג הנודע יונג דיבר על ארכיטיפים תרבותיים מולדים, ראה ברייך השלישי את ההתעוררות של הארכיטיפים הגרמניים העתיקים. במציאות, אחרי מפלת הרייך השלישי כל המערכת שלה נגוזה. היא לא היתה אימננטית, היא היתה תולדה של קוד תרבותי שאותו יצר לותר בזמן הרפורמציה. המדינה הגרמנית שקמה אחרי מפלת הרייך השלישי אימצה את 'המח הקהילתי' של המערב. אפשר להגיד ש'המח הקהילתי' של המערב ניצח את 'המח הקהילתי הלותרני'

      אמנם 'המח הקהילתי המערבי' לא ניצח לגמרי את המערכת הלותרנית הקודמת, כיוון שמערכת זו קיימת עדיין בכתובים, ויכול לעלות ולחדש את 'המח הקהילתי' הגרמני.

      אבל אנו לומדים מההיסטוריה העתיקה, שהכתבים של הוגים יווניים לא הצליחו לשקם את 'המח הקהילתי' היווני שנוצח על-ידי ה'מח הקהילתי' החדש של הנצרות. הכתבים של ההוגים הנוצריים שיצרו קוד תרבותי חדש, תקף עד היום הזה.

מודעות פרסומת

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 246 – נצח אנכי, נצח מרחבי, אופקי

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 246 – נצח אנכי, נצח מרחבי, אופק

לפי מחשבת התנ"ך לא קיים 'נצח', רצף מתמשך. הרי אלהים ברא את העולם, ויכול גם להשמידו כמו בימי המבול. נוסף לכך אלהים בימי הבריאה קצץ ברצף, וקבע שבכל יום יש התחלה חדשה, פעולה חדשה, ואפילו קיים יום מנוחה, למען שהאפשר יהיה להתחיל מחדש את הפעלתנות. קיים במחשבת התנ"ך מושג שרשרת הדורות המבוססת על ההנחה שהיחיד יכול ליצור עתיד לשוני שצאצאיו יגשימו, אם הוא עצמו יכלה לפי חוקי הקיום המקציבים ליחיד משך מוגבל. יצירת עתיד לשוני המתגשם עם שרשרת הדורות, הוא קיום רציף המבוסס על התחלות חדשות, התחלות חדשות עם כל דור. הפעולות החדשות כל יום קוצבות ברצף, בחלל, הפעולות הן אנכיות, העתיד הוא אנכי.

    ומה משמעות נצח אנכי או עתיד אנכי? כפי שראינו השפה פועלת בחציבה בחלל, הרי עתיד לשוני לא קיים טרם הוגשם על-ידי שרשרת הדורות. השפה חוצבת בחלל את פעולותיה. הזכרנו את האבולוציה המניחה שהעולם האנושי חוצב בחלל פעולות, התפתחויות משופרות. אנחנו נראה בהמשך שתורת האבולוציה לא יכלה להתפתח בהקשר למחשבה היוונית שהיתה מרחבית, שמושג הנצח שלה באמת היה מבוסס על אמונה של רצף מרחבי מתמשך, שלא השאיר מקום להתחלות חדשות, לא השאיר מקום ליצירות חדשות, אבולוציוניות.

      הזכרנו כבר כמה פעמים ספר של תיאולוג נורווגי בשם Boman  Thorleif, שכתב ספר בשם:Hebrew Thought Compared with Greek, אני מזכירה ספר זה, כיוון שלא מצאתי דעות דומות לדעותיו של תיאולוג זה אצל הוגים יהודיים, לא מצאתי שהם יצביעו על הבדל מהותי בין המחשבה התנ"כית לבין המחשבה היוונית. ובכן בומן טוען שהמחשבה התנ"כית היא 'זמנית', דינמית, בעוד שהמחשבה היוונית היא מרחבית, סטטית.

      לבומם היתה אינטואיציה נכונה לגבי ההבדל בין מחשבת שתי התרבויות. הוא הבין שהמחשבה התנ"כית היא אנכית, הרי הזמן כביכול צועד קדימה, או צועד אנכית לתוך החלל, לכן הוא דינמי. רק טעות אחת היתה לבומן, שמחשבת התנ"ך אינה זמנית, כיוון שזמן הוא מודד פעולות, הוא עצמו אינו צועד, העשייה הלשונית צועדת והזמן מודד אותה. אם אנו מתקנים את הטעות הזו של בומן, אנחנו יכולים להגיד שהמחשבה שהנה תולדה של השפה, פועלת, צועדת אנכית והיא דינמית.

     הגדרת בומן את המחשבה היוונית כמרחבית היא נכונה, כיוון שהיוונים תרגמו את העשיה הלשונית למונחים מרחביים מתמשכים. היוונים לא רצו ביצירה לשונית נעלמת, הם רצו במוחשיות, לכן הם תרגמו כל דבר למרחבי, מרחב טריטורילי, כך שהם יכלו להאמין בהיות העולם נצחי, רצוף באופן מרחבי, טריטורילי.

      אנחנו יכולים לראות את הנטיה הזו של האדם לעשות לכל תופעה מופשטת טרנספורמציה למשהו מוחשי. הדוגמה הטובה ביותר היא שהאדם הלשוני יוצר בחלל ישויות, שהוא מניח שהם שליטים על הקיום. אבל האדם היוצר ישויות מופשטות נעלמות כאלו בהמשך מגשם אותם בפסלים, בתמונות, מושיב אותם במקדשים כשבויו. לכן לא יפלא שהאדם עושה טרנספורמציה לפעולות לשוניות נעלמות, הופך אותן לאורגניות, למרחביות, טריטוריליות. כך הוא עושה טרנספורמציה לנצח, או להרגשה של האדם שקיים איזה רצף ביקום, שהפעולות אינן פעולות לשוניות נעלמות, אלא אורגניות, שהן מוחשיות, מרחביות, טריטוריליות.

     הזכרנו כבר שהיוונים יצרו 'גאומטריה', היא מדידת טריטוריה, הם לא יצרו אלגברה, הם לא ידעו על ה-0 , שהתפתח בהדרגה ממקורו בהודו, דרך העולם המוסלמי, דרך ימי הביניים, עד אשר לבש את צורתו, כפי שאנו מכירים אותו היום, שבלעדיו כל החשובים המתמטיים המדעיים של היום לא יתכנו.  היוונים גם לא ידעו על סידור מספרים לפי הערך שלהם, גם סדור זה תחילתו בהודו המעמדית, כך הם יכלו לסדר את המספרים לפי מעמדם, חשיבותם. ספרת ה-0 לא יכלה להתפתח ביוון שתרגמה את הכל למוחשיות, הם בכלל לא האמינו בריקנות.

      אנחנו רואים שעיקרון ראשיתי מסוים מכוון את כל ההתפתחות התרבותית. אם העולם הוא נצחי, הוא מרחבי, הוא מוחשי, הוא לא יכול להיות תוצר השפה הנעלמת, הלא מוחשית, היוצרת עתידים אנכיים. היוונים חשבו אף את גרמי השמיים כנצחיים. היוונים רצו להיות אורגניים, חלק מהעולם המוחשי. אפלטון אפילו רקם דגם מדינה אורגנית, שבה המעמדות אוטוכטוניים, נוצרים באמא אדמה ממתכות שונות.

      אבל כל המרחביות הזו לא צריכה להטעות אותנו, הרי היוונים לא וויתרו על הנשמה. סוקרטס בדיאלוג 'פיידו', רואה את עצמו שורד אחרי מותו, נודד בעולמות חלופיים, שם הנשמות מתמרקות מחטאיהם ועוברים גלגולים, מתגשמים שוב. לעצמו יעד מושב בין האלים. אמנם אמונה זו היתה אמונה עממית אורפית. אנו רואים את הדואליות הזו בתרבויות שונות, הסינים שראו את העולם כתולדה של שני יסודות היאן והין, יסודות מוחשיים, לא וויתרו על השארות נפש, ליד האמונה הדומיננטית הזו, הם האמינו ברוחות האבות שלהם שנפטרו.

      בצורה פרדוכסלית אפשר גם להזכיר את ניטשה, שרצה להיות חלק מהעולם האורגני, הזדהה עם אל הטבע דיוניזוס, אבל בספרו האחרון, לפני התמוטטו הנשפית, ב-Ecce Homo , הוא אמנם ראה את עצמו כדיוניזוס, אבל גם כה'צלוב', ישוע.

      אנו רואים שהאדם עם כל שאיפתו למוחשיות, לנצחיות לא מוותר על החלק הלשוני הנעלם, שהוא סבור ששורד את הכליון.

      אנחנו רואים את הגאונות של אבות העברים שהם מראש השלימו עם העובדה שיחודו של האדם הוא היותו יצור לשוני, שהשלימו עם העובדה שהעולם הוא תולדה של אינפורמציה המעצבת את האנרגיה. שהעולם הזה אינו נצחי, לא האמינו בעולמות חלופיים.

      מחשבת התנ"ך היא דינמית, כיוון שהשפה כחלק מהאינפורמציה היקומית היא היסוד הדינמי, יסוד היוצר כל הזמן דברים חדשים בצורה אנכית. גם גרמי השמיים הנוצרים בתבל, נוצרים בצורה אנכית ולא בצורה מרחבית. אנחנו יודעים היום שהיקום מתרחב כל הזמן, גרמי שמיים נוצרים בו כל הזמן.

      אבות העברים בצורה פלאית ניתקו את האדם משעבוד לטריטוריה, הם יצרו בשביל צאצאיהם עולם לשוני נעלם, שאינו משועבד לחוקים דטרמיניסטיים בלבד, שלאדם ניתן מתת רצון חופשי.

      בהקשר למורשת האבות, אפשר להסביר את האימרה: 'הכל צפוי, הרשות נתונה'. ובכן הכל צפוי, אנו כגופות ביאולוגיים נמצאים תחת חוקי הקיום, משך שלנו מוגבל, אבל ניתנת לנו המתת של רצון חופשי מוגבל, ליצור את עולמינו הלשוני בגבולות שחוקי הקיום הקציבו לנו.

     מאחר שמחשבת התנ"ך ראתה את האדם כחלק מהעולם הלשוני, חלק מהאינפורמציה היקומית הדינמית המעצבת את האנרגיה, היא לא פיתחה מדע, כיוון שראתה את היקום תוצר של האינפורמציה, עולם שחוקיו נקבעו, עולם דטרמיניסטי, ואולי ראתה בו עולם שנוצר לרווחת האדם, כפי שכתוב במשל הבריאה בפרק א' של ספר בראשית.

      מחשבת התנ"ך התיחסה לשפה וצוויה ליצור עולם לשוני בלבד, עם חוקים הנשמעים לחוקי היקום, לא מורדים בהם. משלימים עם מה שהוקצב לאדם, ולא שואפים לנצחיות שהיא מנוגדת לחוקי היקום שאינם רציפים.

      עיקרון מחשבת התנ"ך היה 'לך לך מארצך…' כפי שאברהם הצטוה, להתחיל כל פעם מחדש, הרי דינמיות פירושו התחלות חדשות, יצירת דברים חדשים. חוקי הקיום אף הם נשמעים לצווי זה אינם סטטיים, אלא מתחדשים כל הזמן. אחרת הרי אי אפשר להסביר שהיקום מתרחב, שנוצרים גרמי שמיים חדשים.

     המדע החדש כולו מבוסס על עיקרון ההתחדשות, שהוא עיקרון בסיסי למחשבת התנ"ך. הרי כל ההשקפה על מפץ ראשוני, כל ההשקפה על אבולוציה, לא יכלו להתפתח בהקשר ההשקפה היוונית המרחבית, הסטטית, הרציפה.

     עד היום לא מייחסים את ההשקפות הדינמיות האלו למחשבת התנ"ך, לא מייחסים את כל תורת האינפורמציה למחשבת התנ"ך, לא מייחסים את תורת האבולוציה למחשבת התנ"ך. בלי ספק אשמים בכך היהודים שלא מתיחסים למשלים התנ"כיים כבסיס כל הפילוסופיה הלשונית, פילוסופיה שעקרונותיה מבססים את ההשקפה הדינמית כפי שהמדע החדש מבוסס על השקפה דינמית.        

 

 

 

 

 

 

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 246 – נצח אנכי, נצח מרחבי, אופק

לפי מחשבת התנ"ך לא קיים 'נצח', רצף מתמשך. הרי אלהים ברא את העולם, ויכול גם להשמידו כמו בימי המבול. נוסף לכך אלהים בימי הבריאה קצץ ברצף, וקבע שבכל יום יש התחלה חדשה, פעולה חדשה, ואפילו קיים יום מנוחה, למען שהאפשר יהיה להתחיל מחדש את הפעלתנות. קיים במחשבת התנ"ך מושג שרשרת הדורות המבוססת על ההנחה שהיחיד יכול ליצור עתיד לשוני שצאצאיו יגשימו, אם הוא עצמו יכלה לפי חוקי הקיום המקציבים ליחיד משך מוגבל. יצירת עתיד לשוני המתגשם עם שרשרת הדורות, הוא קיום רציף המבוסס על התחלות חדשות, התחלות חדשות עם כל דור. הפעולות החדשות כל יום קוצבות ברצף, בחלל, הפעולות הן אנכיות, העתיד הוא אנכי.

    ומה משמעות נצח אנכי או עתיד אנכי? כפי שראינו השפה פועלת בחציבה בחלל, הרי עתיד לשוני לא קיים טרם הוגשם על-ידי שרשרת הדורות. השפה חוצבת בחלל את פעולותיה. הזכרנו את האבולוציה המניחה שהעולם האנושי חוצב בחלל פעולות, התפתחויות משופרות. אנחנו נראה בהמשך שתורת האבולוציה לא יכלה להתפתח בהקשר למחשבה היוונית שהיתה מרחבית, שמושג הנצח שלה באמת היה מבוסס על אמונה של רצף מרחבי מתמשך, שלא השאיר מקום להתחלות חדשות, לא השאיר מקום ליצירות חדשות, אבולוציוניות.

      הזכרנו כבר כמה פעמים ספר של תיאולוג נורווגי בשם Boman  Thorleif, שכתב ספר בשם:Hebrew Thought Compared with Greek, אני מזכירה ספר זה, כיוון שלא מצאתי דעות דומות לדעותיו של תיאולוג זה אצל הוגים יהודיים, לא מצאתי שהם יצביעו על הבדל מהותי בין המחשבה התנ"כית לבין המחשבה היוונית. ובכן בומן טוען שהמחשבה התנ"כית היא 'זמנית', דינמית, בעוד שהמחשבה היוונית היא מרחבית, סטטית.

      לבומם היתה אינטואיציה נכונה לגבי ההבדל בין מחשבת שתי התרבויות. הוא הבין שהמחשבה התנ"כית היא אנכית, הרי הזמן כביכול צועד קדימה, או צועד אנכית לתוך החלל, לכן הוא דינמי. רק טעות אחת היתה לבומן, שמחשבת התנ"ך אינה זמנית, כיוון שזמן הוא מודד פעולות, הוא עצמו אינו צועד, העשייה הלשונית צועדת והזמן מודד אותה. אם אנו מתקנים את הטעות הזו של בומן, אנחנו יכולים להגיד שהמחשבה שהנה תולדה של השפה, פועלת, צועדת אנכית והיא דינמית.

     הגדרת בומן את המחשבה היוונית כמרחבית היא נכונה, כיוון שהיוונים תרגמו את העשיה הלשונית למונחים מרחביים מתמשכים. היוונים לא רצו ביצירה לשונית נעלמת, הם רצו במוחשיות, לכן הם תרגמו כל דבר למרחבי, מרחב טריטורילי, כך שהם יכלו להאמין בהיות העולם נצחי, רצוף באופן מרחבי, טריטורילי.

      אנחנו יכולים לראות את הנטיה הזו של האדם לעשות לכל תופעה מופשטת טרנספורמציה למשהו מוחשי. הדוגמה הטובה ביותר היא שהאדם הלשוני יוצר בחלל ישויות, שהוא מניח שהם שליטים על הקיום. אבל האדם היוצר ישויות מופשטות נעלמות כאלו בהמשך מגשם אותם בפסלים, בתמונות, מושיב אותם במקדשים כשבויו. לכן לא יפלא שהאדם עושה טרנספורמציה לפעולות לשוניות נעלמות, הופך אותן לאורגניות, למרחביות, טריטוריליות. כך הוא עושה טרנספורמציה לנצח, או להרגשה של האדם שקיים איזה רצף ביקום, שהפעולות אינן פעולות לשוניות נעלמות, אלא אורגניות, שהן מוחשיות, מרחביות, טריטוריליות.

     הזכרנו כבר שהיוונים יצרו 'גאומטריה', היא מדידת טריטוריה, הם לא יצרו אלגברה, הם לא ידעו על ה-0 , שהתפתח בהדרגה ממקורו בהודו, דרך העולם המוסלמי, דרך ימי הביניים, עד אשר לבש את צורתו, כפי שאנו מכירים אותו היום, שבלעדיו כל החשובים המתמטיים המדעיים של היום לא יתכנו.  היוונים גם לא ידעו על סידור מספרים לפי הערך שלהם, גם סדור זה תחילתו בהודו המעמדית, כך הם יכלו לסדר את המספרים לפי מעמדם, חשיבותם. ספרת ה-0 לא יכלה להתפתח ביוון שתרגמה את הכל למוחשיות, הם בכלל לא האמינו בריקנות.

      אנחנו רואים שעיקרון ראשיתי מסוים מכוון את כל ההתפתחות התרבותית. אם העולם הוא נצחי, הוא מרחבי, הוא מוחשי, הוא לא יכול להיות תוצר השפה הנעלמת, הלא מוחשית, היוצרת עתידים אנכיים. היוונים חשבו אף את גרמי השמיים כנצחיים. היוונים רצו להיות אורגניים, חלק מהעולם המוחשי. אפלטון אפילו רקם דגם מדינה אורגנית, שבה המעמדות אוטוכטוניים, נוצרים באמא אדמה ממתכות שונות.

      אבל כל המרחביות הזו לא צריכה להטעות אותנו, הרי היוונים לא וויתרו על הנשמה. סוקרטס בדיאלוג 'פיידו', רואה את עצמו שורד אחרי מותו, נודד בעולמות חלופיים, שם הנשמות מתמרקות מחטאיהם ועוברים גלגולים, מתגשמים שוב. לעצמו יעד מושב בין האלים. אמנם אמונה זו היתה אמונה עממית אורפית. אנו רואים את הדואליות הזו בתרבויות שונות, הסינים שראו את העולם כתולדה של שני יסודות היאן והין, יסודות מוחשיים, לא וויתרו על השארות נפש, ליד האמונה הדומיננטית הזו, הם האמינו ברוחות האבות שלהם שנפטרו.

      בצורה פרדוכסלית אפשר גם להזכיר את ניטשה, שרצה להיות חלק מהעולם האורגני, הזדהה עם אל הטבע דיוניזוס, אבל בספרו האחרון, לפני התמוטטו הנשפית, ב-Ecce Homo , הוא אמנם ראה את עצמו כדיוניזוס, אבל גם כה'צלוב', ישוע.

      אנו רואים שהאדם עם כל שאיפתו למוחשיות, לנצחיות לא מוותר על החלק הלשוני הנעלם, שהוא סבור ששורד את הכליון.

      אנחנו רואים את הגאונות של אבות העברים שהם מראש השלימו עם העובדה שיחודו של האדם הוא היותו יצור לשוני, שהשלימו עם העובדה שהעולם הוא תולדה של אינפורמציה המעצבת את האנרגיה. שהעולם הזה אינו נצחי, לא האמינו בעולמות חלופיים.

      מחשבת התנ"ך היא דינמית, כיוון שהשפה כחלק מהאינפורמציה היקומית היא היסוד הדינמי, יסוד היוצר כל הזמן דברים חדשים בצורה אנכית. גם גרמי השמיים הנוצרים בתבל, נוצרים בצורה אנכית ולא בצורה מרחבית. אנחנו יודעים היום שהיקום מתרחב כל הזמן, גרמי שמיים נוצרים בו כל הזמן.

      אבות העברים בצורה פלאית ניתקו את האדם משעבוד לטריטוריה, הם יצרו בשביל צאצאיהם עולם לשוני נעלם, שאינו משועבד לחוקים דטרמיניסטיים בלבד, שלאדם ניתן מתת רצון חופשי.

      בהקשר למורשת האבות, אפשר להסביר את האימרה: 'הכל צפוי, הרשות נתונה'. ובכן הכל צפוי, אנו כגופות ביאולוגיים נמצאים תחת חוקי הקיום, משך שלנו מוגבל, אבל ניתנת לנו המתת של רצון חופשי מוגבל, ליצור את עולמינו הלשוני בגבולות שחוקי הקיום הקציבו לנו.

     מאחר שמחשבת התנ"ך ראתה את האדם כחלק מהעולם הלשוני, חלק מהאינפורמציה היקומית הדינמית המעצבת את האנרגיה, היא לא פיתחה מדע, כיוון שראתה את היקום תוצר של האינפורמציה, עולם שחוקיו נקבעו, עולם דטרמיניסטי, ואולי ראתה בו עולם שנוצר לרווחת האדם, כפי שכתוב במשל הבריאה בפרק א' של ספר בראשית.

      מחשבת התנ"ך התיחסה לשפה וצוויה ליצור עולם לשוני בלבד, עם חוקים הנשמעים לחוקי היקום, לא מורדים בהם. משלימים עם מה שהוקצב לאדם, ולא שואפים לנצחיות שהיא מנוגדת לחוקי היקום שאינם רציפים.

      עיקרון מחשבת התנ"ך היה 'לך לך מארצך…' כפי שאברהם הצטוה, להתחיל כל פעם מחדש, הרי דינמיות פירושו התחלות חדשות, יצירת דברים חדשים. חוקי הקיום אף הם נשמעים לצווי זה אינם סטטיים, אלא מתחדשים כל הזמן. אחרת הרי אי אפשר להסביר שהיקום מתרחב, שנוצרים גרמי שמיים חדשים.

     המדע החדש כולו מבוסס על עיקרון ההתחדשות, שהוא עיקרון בסיסי למחשבת התנ"ך. הרי כל ההשקפה על מפץ ראשוני, כל ההשקפה על אבולוציה, לא יכלו להתפתח בהקשר ההשקפה היוונית המרחבית, הסטטית, הרציפה.

     עד היום לא מייחסים את ההשקפות הדינמיות האלו למחשבת התנ"ך, לא מייחסים את כל תורת האינפורמציה למחשבת התנ"ך, לא מייחסים את תורת האבולוציה למחשבת התנ"ך. בלי ספק אשמים בכך היהודים שלא מתיחסים למשלים התנ"כיים כבסיס כל הפילוסופיה הלשונית, פילוסופיה שעקרונותיה מבססים את ההשקפה הדינמית כפי שהמדע החדש מבוסס על השקפה דינמית.        

 

 

 

 

 

 

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 246 – נצח אנכי, נצח מרחבי, אופק

לפי מחשבת התנ"ך לא קיים 'נצח', רצף מתמשך. הרי אלהים ברא את העולם, ויכול גם להשמידו כמו בימי המבול. נוסף לכך אלהים בימי הבריאה קצץ ברצף, וקבע שבכל יום יש התחלה חדשה, פעולה חדשה, ואפילו קיים יום מנוחה, למען שהאפשר יהיה להתחיל מחדש את הפעלתנות. קיים במחשבת התנ"ך מושג שרשרת הדורות המבוססת על ההנחה שהיחיד יכול ליצור עתיד לשוני שצאצאיו יגשימו, אם הוא עצמו יכלה לפי חוקי הקיום המקציבים ליחיד משך מוגבל. יצירת עתיד לשוני המתגשם עם שרשרת הדורות, הוא קיום רציף המבוסס על התחלות חדשות, התחלות חדשות עם כל דור. הפעולות החדשות כל יום קוצבות ברצף, בחלל, הפעולות הן אנכיות, העתיד הוא אנכי.

    ומה משמעות נצח אנכי או עתיד אנכי? כפי שראינו השפה פועלת בחציבה בחלל, הרי עתיד לשוני לא קיים טרם הוגשם על-ידי שרשרת הדורות. השפה חוצבת בחלל את פעולותיה. הזכרנו את האבולוציה המניחה שהעולם האנושי חוצב בחלל פעולות, התפתחויות משופרות. אנחנו נראה בהמשך שתורת האבולוציה לא יכלה להתפתח בהקשר למחשבה היוונית שהיתה מרחבית, שמושג הנצח שלה באמת היה מבוסס על אמונה של רצף מרחבי מתמשך, שלא השאיר מקום להתחלות חדשות, לא השאיר מקום ליצירות חדשות, אבולוציוניות.

      הזכרנו כבר כמה פעמים ספר של תיאולוג נורווגי בשם Boman  Thorleif, שכתב ספר בשם:Hebrew Thought Compared with Greek, אני מזכירה ספר זה, כיוון שלא מצאתי דעות דומות לדעותיו של תיאולוג זה אצל הוגים יהודיים, לא מצאתי שהם יצביעו על הבדל מהותי בין המחשבה התנ"כית לבין המחשבה היוונית. ובכן בומן טוען שהמחשבה התנ"כית היא 'זמנית', דינמית, בעוד שהמחשבה היוונית היא מרחבית, סטטית.

      לבומם היתה אינטואיציה נכונה לגבי ההבדל בין מחשבת שתי התרבויות. הוא הבין שהמחשבה התנ"כית היא אנכית, הרי הזמן כביכול צועד קדימה, או צועד אנכית לתוך החלל, לכן הוא דינמי. רק טעות אחת היתה לבומן, שמחשבת התנ"ך אינה זמנית, כיוון שזמן הוא מודד פעולות, הוא עצמו אינו צועד, העשייה הלשונית צועדת והזמן מודד אותה. אם אנו מתקנים את הטעות הזו של בומן, אנחנו יכולים להגיד שהמחשבה שהנה תולדה של השפה, פועלת, צועדת אנכית והיא דינמית.

     הגדרת בומן את המחשבה היוונית כמרחבית היא נכונה, כיוון שהיוונים תרגמו את העשיה הלשונית למונחים מרחביים מתמשכים. היוונים לא רצו ביצירה לשונית נעלמת, הם רצו במוחשיות, לכן הם תרגמו כל דבר למרחבי, מרחב טריטורילי, כך שהם יכלו להאמין בהיות העולם נצחי, רצוף באופן מרחבי, טריטורילי.

      אנחנו יכולים לראות את הנטיה הזו של האדם לעשות לכל תופעה מופשטת טרנספורמציה למשהו מוחשי. הדוגמה הטובה ביותר היא שהאדם הלשוני יוצר בחלל ישויות, שהוא מניח שהם שליטים על הקיום. אבל האדם היוצר ישויות מופשטות נעלמות כאלו בהמשך מגשם אותם בפסלים, בתמונות, מושיב אותם במקדשים כשבויו. לכן לא יפלא שהאדם עושה טרנספורמציה לפעולות לשוניות נעלמות, הופך אותן לאורגניות, למרחביות, טריטוריליות. כך הוא עושה טרנספורמציה לנצח, או להרגשה של האדם שקיים איזה רצף ביקום, שהפעולות אינן פעולות לשוניות נעלמות, אלא אורגניות, שהן מוחשיות, מרחביות, טריטוריליות.

     הזכרנו כבר שהיוונים יצרו 'גאומטריה', היא מדידת טריטוריה, הם לא יצרו אלגברה, הם לא ידעו על ה-0 , שהתפתח בהדרגה ממקורו בהודו, דרך העולם המוסלמי, דרך ימי הביניים, עד אשר לבש את צורתו, כפי שאנו מכירים אותו היום, שבלעדיו כל החשובים המתמטיים המדעיים של היום לא יתכנו.  היוונים גם לא ידעו על סידור מספרים לפי הערך שלהם, גם סדור זה תחילתו בהודו המעמדית, כך הם יכלו לסדר את המספרים לפי מעמדם, חשיבותם. ספרת ה-0 לא יכלה להתפתח ביוון שתרגמה את הכל למוחשיות, הם בכלל לא האמינו בריקנות.

      אנחנו רואים שעיקרון ראשיתי מסוים מכוון את כל ההתפתחות התרבותית. אם העולם הוא נצחי, הוא מרחבי, הוא מוחשי, הוא לא יכול להיות תוצר השפה הנעלמת, הלא מוחשית, היוצרת עתידים אנכיים. היוונים חשבו אף את גרמי השמיים כנצחיים. היוונים רצו להיות אורגניים, חלק מהעולם המוחשי. אפלטון אפילו רקם דגם מדינה אורגנית, שבה המעמדות אוטוכטוניים, נוצרים באמא אדמה ממתכות שונות.

      אבל כל המרחביות הזו לא צריכה להטעות אותנו, הרי היוונים לא וויתרו על הנשמה. סוקרטס בדיאלוג 'פיידו', רואה את עצמו שורד אחרי מותו, נודד בעולמות חלופיים, שם הנשמות מתמרקות מחטאיהם ועוברים גלגולים, מתגשמים שוב. לעצמו יעד מושב בין האלים. אמנם אמונה זו היתה אמונה עממית אורפית. אנו רואים את הדואליות הזו בתרבויות שונות, הסינים שראו את העולם כתולדה של שני יסודות היאן והין, יסודות מוחשיים, לא וויתרו על השארות נפש, ליד האמונה הדומיננטית הזו, הם האמינו ברוחות האבות שלהם שנפטרו.

      בצורה פרדוכסלית אפשר גם להזכיר את ניטשה, שרצה להיות חלק מהעולם האורגני, הזדהה עם אל הטבע דיוניזוס, אבל בספרו האחרון, לפני התמוטטו הנשפית, ב-Ecce Homo , הוא אמנם ראה את עצמו כדיוניזוס, אבל גם כה'צלוב', ישוע.

      אנו רואים שהאדם עם כל שאיפתו למוחשיות, לנצחיות לא מוותר על החלק הלשוני הנעלם, שהוא סבור ששורד את הכליון.

      אנחנו רואים את הגאונות של אבות העברים שהם מראש השלימו עם העובדה שיחודו של האדם הוא היותו יצור לשוני, שהשלימו עם העובדה שהעולם הוא תולדה של אינפורמציה המעצבת את האנרגיה. שהעולם הזה אינו נצחי, לא האמינו בעולמות חלופיים.

      מחשבת התנ"ך היא דינמית, כיוון שהשפה כחלק מהאינפורמציה היקומית היא היסוד הדינמי, יסוד היוצר כל הזמן דברים חדשים בצורה אנכית. גם גרמי השמיים הנוצרים בתבל, נוצרים בצורה אנכית ולא בצורה מרחבית. אנחנו יודעים היום שהיקום מתרחב כל הזמן, גרמי שמיים נוצרים בו כל הזמן.

      אבות העברים בצורה פלאית ניתקו את האדם משעבוד לטריטוריה, הם יצרו בשביל צאצאיהם עולם לשוני נעלם, שאינו משועבד לחוקים דטרמיניסטיים בלבד, שלאדם ניתן מתת רצון חופשי.

      בהקשר למורשת האבות, אפשר להסביר את האימרה: 'הכל צפוי, הרשות נתונה'. ובכן הכל צפוי, אנו כגופות ביאולוגיים נמצאים תחת חוקי הקיום, משך שלנו מוגבל, אבל ניתנת לנו המתת של רצון חופשי מוגבל, ליצור את עולמינו הלשוני בגבולות שחוקי הקיום הקציבו לנו.

     מאחר שמחשבת התנ"ך ראתה את האדם כחלק מהעולם הלשוני, חלק מהאינפורמציה היקומית הדינמית המעצבת את האנרגיה, היא לא פיתחה מדע, כיוון שראתה את היקום תוצר של האינפורמציה, עולם שחוקיו נקבעו, עולם דטרמיניסטי, ואולי ראתה בו עולם שנוצר לרווחת האדם, כפי שכתוב במשל הבריאה בפרק א' של ספר בראשית.

      מחשבת התנ"ך התיחסה לשפה וצוויה ליצור עולם לשוני בלבד, עם חוקים הנשמעים לחוקי היקום, לא מורדים בהם. משלימים עם מה שהוקצב לאדם, ולא שואפים לנצחיות שהיא מנוגדת לחוקי היקום שאינם רציפים.

      עיקרון מחשבת התנ"ך היה 'לך לך מארצך…' כפי שאברהם הצטוה, להתחיל כל פעם מחדש, הרי דינמיות פירושו התחלות חדשות, יצירת דברים חדשים. חוקי הקיום אף הם נשמעים לצווי זה אינם סטטיים, אלא מתחדשים כל הזמן. אחרת הרי אי אפשר להסביר שהיקום מתרחב, שנוצרים גרמי שמיים חדשים.

     המדע החדש כולו מבוסס על עיקרון ההתחדשות, שהוא עיקרון בסיסי למחשבת התנ"ך. הרי כל ההשקפה על מפץ ראשוני, כל ההשקפה על אבולוציה, לא יכלו להתפתח בהקשר ההשקפה היוונית המרחבית, הסטטית, הרציפה.

     עד היום לא מייחסים את ההשקפות הדינמיות האלו למחשבת התנ"ך, לא מייחסים את כל תורת האינפורמציה למחשבת התנ"ך, לא מייחסים את תורת האבולוציה למחשבת התנ"ך. בלי ספק אשמים בכך היהודים שלא מתיחסים למשלים התנ"כיים כבסיס כל הפילוסופיה הלשונית, פילוסופיה שעקרונותיה מבססים את ההשקפה הדינמית כפי שהמדע החדש מבוסס על השקפה דינמית.        

 

 

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 246 – נצח אנכי, נצח מרחבי, אופק

לפי מחשבת התנ"ך לא קיים 'נצח', רצף מתמשך. הרי אלהים ברא את העולם, ויכול גם להשמידו כמו בימי המבול. נוסף לכך אלהים בימי הבריאה קצץ ברצף, וקבע שבכל יום יש התחלה חדשה, פעולה חדשה, ואפילו קיים יום מנוחה, למען שהאפשר יהיה להתחיל מחדש את הפעלתנות. קיים במחשבת התנ"ך מושג שרשרת הדורות המבוססת על ההנחה שהיחיד יכול ליצור עתיד לשוני שצאצאיו יגשימו, אם הוא עצמו יכלה לפי חוקי הקיום המקציבים ליחיד משך מוגבל. יצירת עתיד לשוני המתגשם עם שרשרת הדורות, הוא קיום רציף המבוסס על התחלות חדשות, התחלות חדשות עם כל דור. הפעולות החדשות כל יום קוצבות ברצף, בחלל, הפעולות הן אנכיות, העתיד הוא אנכי.

    ומה משמעות נצח אנכי או עתיד אנכי? כפי שראינו השפה פועלת בחציבה בחלל, הרי עתיד לשוני לא קיים טרם הוגשם על-ידי שרשרת הדורות. השפה חוצבת בחלל את פעולותיה. הזכרנו את האבולוציה המניחה שהעולם האנושי חוצב בחלל פעולות, התפתחויות משופרות. אנחנו נראה בהמשך שתורת האבולוציה לא יכלה להתפתח בהקשר למחשבה היוונית שהיתה מרחבית, שמושג הנצח שלה באמת היה מבוסס על אמונה של רצף מרחבי מתמשך, שלא השאיר מקום להתחלות חדשות, לא השאיר מקום ליצירות חדשות, אבולוציוניות.

      הזכרנו כבר כמה פעמים ספר של תיאולוג נורווגי בשם Boman  Thorleif, שכתב ספר בשם:Hebrew Thought Compared with Greek, אני מזכירה ספר זה, כיוון שלא מצאתי דעות דומות לדעותיו של תיאולוג זה אצל הוגים יהודיים, לא מצאתי שהם יצביעו על הבדל מהותי בין המחשבה התנ"כית לבין המחשבה היוונית. ובכן בומן טוען שהמחשבה התנ"כית היא 'זמנית', דינמית, בעוד שהמחשבה היוונית היא מרחבית, סטטית.

      לבומם היתה אינטואיציה נכונה לגבי ההבדל בין מחשבת שתי התרבויות. הוא הבין שהמחשבה התנ"כית היא אנכית, הרי הזמן כביכול צועד קדימה, או צועד אנכית לתוך החלל, לכן הוא דינמי. רק טעות אחת היתה לבומן, שמחשבת התנ"ך אינה זמנית, כיוון שזמן הוא מודד פעולות, הוא עצמו אינו צועד, העשייה הלשונית צועדת והזמן מודד אותה. אם אנו מתקנים את הטעות הזו של בומן, אנחנו יכולים להגיד שהמחשבה שהנה תולדה של השפה, פועלת, צועדת אנכית והיא דינמית.

     הגדרת בומן את המחשבה היוונית כמרחבית היא נכונה, כיוון שהיוונים תרגמו את העשיה הלשונית למונחים מרחביים מתמשכים. היוונים לא רצו ביצירה לשונית נעלמת, הם רצו במוחשיות, לכן הם תרגמו כל דבר למרחבי, מרחב טריטורילי, כך שהם יכלו להאמין בהיות העולם נצחי, רצוף באופן מרחבי, טריטורילי.

      אנחנו יכולים לראות את הנטיה הזו של האדם לעשות לכל תופעה מופשטת טרנספורמציה למשהו מוחשי. הדוגמה הטובה ביותר היא שהאדם הלשוני יוצר בחלל ישויות, שהוא מניח שהם שליטים על הקיום. אבל האדם היוצר ישויות מופשטות נעלמות כאלו בהמשך מגשם אותם בפסלים, בתמונות, מושיב אותם במקדשים כשבויו. לכן לא יפלא שהאדם עושה טרנספורמציה לפעולות לשוניות נעלמות, הופך אותן לאורגניות, למרחביות, טריטוריליות. כך הוא עושה טרנספורמציה לנצח, או להרגשה של האדם שקיים איזה רצף ביקום, שהפעולות אינן פעולות לשוניות נעלמות, אלא אורגניות, שהן מוחשיות, מרחביות, טריטוריליות.

     הזכרנו כבר שהיוונים יצרו 'גאומטריה', היא מדידת טריטוריה, הם לא יצרו אלגברה, הם לא ידעו על ה-0 , שהתפתח בהדרגה ממקורו בהודו, דרך העולם המוסלמי, דרך ימי הביניים, עד אשר לבש את צורתו, כפי שאנו מכירים אותו היום, שבלעדיו כל החשובים המתמטיים המדעיים של היום לא יתכנו.  היוונים גם לא ידעו על סידור מספרים לפי הערך שלהם, גם סדור זה תחילתו בהודו המעמדית, כך הם יכלו לסדר את המספרים לפי מעמדם, חשיבותם. ספרת ה-0 לא יכלה להתפתח ביוון שתרגמה את הכל למוחשיות, הם בכלל לא האמינו בריקנות.

      אנחנו רואים שעיקרון ראשיתי מסוים מכוון את כל ההתפתחות התרבותית. אם העולם הוא נצחי, הוא מרחבי, הוא מוחשי, הוא לא יכול להיות תוצר השפה הנעלמת, הלא מוחשית, היוצרת עתידים אנכיים. היוונים חשבו אף את גרמי השמיים כנצחיים. היוונים רצו להיות אורגניים, חלק מהעולם המוחשי. אפלטון אפילו רקם דגם מדינה אורגנית, שבה המעמדות אוטוכטוניים, נוצרים באמא אדמה ממתכות שונות.

      אבל כל המרחביות הזו לא צריכה להטעות אותנו, הרי היוונים לא וויתרו על הנשמה. סוקרטס בדיאלוג 'פיידו', רואה את עצמו שורד אחרי מותו, נודד בעולמות חלופיים, שם הנשמות מתמרקות מחטאיהם ועוברים גלגולים, מתגשמים שוב. לעצמו יעד מושב בין האלים. אמנם אמונה זו היתה אמונה עממית אורפית. אנו רואים את הדואליות הזו בתרבויות שונות, הסינים שראו את העולם כתולדה של שני יסודות היאן והין, יסודות מוחשיים, לא וויתרו על השארות נפש, ליד האמונה הדומיננטית הזו, הם האמינו ברוחות האבות שלהם שנפטרו.

      בצורה פרדוכסלית אפשר גם להזכיר את ניטשה, שרצה להיות חלק מהעולם האורגני, הזדהה עם אל הטבע דיוניזוס, אבל בספרו האחרון, לפני התמוטטו הנשפית, ב-Ecce Homo , הוא אמנם ראה את עצמו כדיוניזוס, אבל גם כה'צלוב', ישוע.

      אנו רואים שהאדם עם כל שאיפתו למוחשיות, לנצחיות לא מוותר על החלק הלשוני הנעלם, שהוא סבור ששורד את הכליון.

      אנחנו רואים את הגאונות של אבות העברים שהם מראש השלימו עם העובדה שיחודו של האדם הוא היותו יצור לשוני, שהשלימו עם העובדה שהעולם הוא תולדה של אינפורמציה המעצבת את האנרגיה. שהעולם הזה אינו נצחי, לא האמינו בעולמות חלופיים.

      מחשבת התנ"ך היא דינמית, כיוון שהשפה כחלק מהאינפורמציה היקומית היא היסוד הדינמי, יסוד היוצר כל הזמן דברים חדשים בצורה אנכית. גם גרמי השמיים הנוצרים בתבל, נוצרים בצורה אנכית ולא בצורה מרחבית. אנחנו יודעים היום שהיקום מתרחב כל הזמן, גרמי שמיים נוצרים בו כל הזמן.

      אבות העברים בצורה פלאית ניתקו את האדם משעבוד לטריטוריה, הם יצרו בשביל צאצאיהם עולם לשוני נעלם, שאינו משועבד לחוקים דטרמיניסטיים בלבד, שלאדם ניתן מתת רצון חופשי.

      בהקשר למורשת האבות, אפשר להסביר את האימרה: 'הכל צפוי, הרשות נתונה'. ובכן הכל צפוי, אנו כגופות ביאולוגיים נמצאים תחת חוקי הקיום, משך שלנו מוגבל, אבל ניתנת לנו המתת של רצון חופשי מוגבל, ליצור את עולמינו הלשוני בגבולות שחוקי הקיום הקציבו לנו.

     מאחר שמחשבת התנ"ך ראתה את האדם כחלק מהעולם הלשוני, חלק מהאינפורמציה היקומית הדינמית המעצבת את האנרגיה, היא לא פיתחה מדע, כיוון שראתה את היקום תוצר של האינפורמציה, עולם שחוקיו נקבעו, עולם דטרמיניסטי, ואולי ראתה בו עולם שנוצר לרווחת האדם, כפי שכתוב במשל הבריאה בפרק א' של ספר בראשית.

      מחשבת התנ"ך התיחסה לשפה וצוויה ליצור עולם לשוני בלבד, עם חוקים הנשמעים לחוקי היקום, לא מורדים בהם. משלימים עם מה שהוקצב לאדם, ולא שואפים לנצחיות שהיא מנוגדת לחוקי היקום שאינם רציפים.

      עיקרון מחשבת התנ"ך היה 'לך לך מארצך…' כפי שאברהם הצטוה, להתחיל כל פעם מחדש, הרי דינמיות פירושו התחלות חדשות, יצירת דברים חדשים. חוקי הקיום אף הם נשמעים לצווי זה אינם סטטיים, אלא מתחדשים כל הזמן. אחרת הרי אי אפשר להסביר שהיקום מתרחב, שנוצרים גרמי שמיים חדשים.

     המדע החדש כולו מבוסס על עיקרון ההתחדשות, שהוא עיקרון בסיסי למחשבת התנ"ך. הרי כל ההשקפה על מפץ ראשוני, כל ההשקפה על אבולוציה, לא יכלו להתפתח בהקשר ההשקפה היוונית המרחבית, הסטטית, הרציפה.

     עד היום לא מייחסים את ההשקפות הדינמיות האלו למחשבת התנ"ך, לא מייחסים את כל תורת האינפורמציה למחשבת התנ"ך, לא מייחסים את תורת האבולוציה למחשבת התנ"ך. בלי ספק אשמים בכך היהודים שלא מתיחסים למשלים התנ"כיים כבסיס כל הפילוסופיה הלשונית, פילוסופיה שעקרונותיה מבססים את ההשקפה הדינמית כפי שהמדע החדש מבוסס על השקפה דינמית.        

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 246 -נצח אנכי, נצח מרחבי, אופקי

וניברסיטה ווירטואלית – שעור 245 – הפרמטרים הלשוניים

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 245 – הפרמטרים הלשוניים

    האם מישהו נתן דעתו על כך שהציונים: מזרח, מערב, צפון ודרום, למעשה לא מציינים מקומות מוחשיים, הם פרמטרים שאנו יוצרים באמצעות השפה, לאחר שאנו משתמשים בשמש כנקודת יציאה, ומציינים יציאת השמש כמזרח, שקיעת השמש כמערב, ואם אנו עומדים וגבינו לשמש, היד הימנית מציינת צפון והיד השמאלית דרום.

     הרי בחלל אין מזרח ואין מערב, אין צפון ואין דרום. השפה על כדור הארץ שלנו יוצרת פרמטרים אלו, למען נוכל להתמצא. אבל יצירת פרמטרים על ידי השפה מתאפשרת רק אם יוצאים מנקודה מוחשית, כמו במקרה שהשמש היא נקודת היציאה למען שהשפה תוכל ליצור פרמטרים כמו מזרח ומערב, צפון ודרום. כפי שציינו בחלל הריק שאין בה נקודות מוחשיות אי אפשר ליצור פרמטרים.

     מעניין כאן להתעכב על תורת לאוטשה הסיני, האומר: 'מצב העדר שמות הוא מקור השמים והאדמה, הדבר השמי הנו אם כל הדברים'. בהמשך הוא אומר: 'כאשר בני אדם על האדמה יודעים על יופי, אזי הם מודעים לכעור'. מחשבת לאוטשה היא כולה פרדוכסים, אבל חכם סיני זה הבין שהמציאות האנושית היא שמית, וכוונתו היא שבטאו, שהנו כוליות, אין שמות. לאוטשה שהיו לו נטיות מיסטיות רצה בטאו הכוליות, בטאו הבלתי מחולק, אבל הוא התפשר עם העולם האנושי שהוא עולם שמי.

     מעניין להביא את דבריו של לאוטשה שהבין יותר מאשר מטפיזיקאים, הוא הבין שעולמו של האדם הוא שמי חיצוני, שמות היוצרים פרמטרים למען נוכל להבדיל דבר מדבר. דעות אלו של לאוטשה מנוגדים לדעות של מטפיזיקאים שחשבו שהידיעות הם מולדות, אימננטיות. אמנם לאוטשה אינו מדבר על השפה ככלי יצירה, אבל מהסתכלותו בעולם האנושי הבין שעולם אנושי זה הוא שמי.

     ברור הוא שגם לחיות יש פרמטרים למען להתמצא, אבל פרמטרים של החיות הן תמיד ישויות מוחשיות, בעוד שהאדם יוצר פרמטרים שאמנם יוצאים מנקודות מוחשיות, אבל בהמשך הפרמטרים הם שמיים, מופשטים. לאוטשה אומר שכאשר בני אדם מסכימים מהו יופי אזי קביעה זו היא פרמטר לכעור. הוא אינו אומר שקביעת יופי צריכה להיות מעוגנת באדם יפה, בחפץ יפה, שהיציאה מוכרחה להיות מנקודה מוחשית.

      אנחנו גם צריכים לחזור לקביעותיו של הרקליטוס שהכל נמצא בזרימה, שהאדם לא יכול שנית להכנס לאותו נהר. הרקליטוס היווני לא ידע על שמות המקבעים את הזרימה. הוא לא איפשר לאדם להתמצא בזרימה המתמדת, הרי אם הכל זורם, אין נקודות אחיזה שמהן האדם יוצא וקובע לעצמו פרמטרים למען להתמצא. אבל, במציאות האדם התחכם לזרימה זו של הכל, קבע אותה בשמות. הוא נתן לנהר שם, שם זה הפך לנקודת יציאה, לפרמטר, ואנחנו יכולים להכנס מחדש לאותו נהר שמי. החכם הסיני לאוטשה היה יותר חכם מהרקליטוס, הבין שהשמות יכולים להיהפך לפרמטרים למען שהאדם יוכל להתמצא בעולמינו.

      ואם אמרנו שלאוטשה היה חכם יותר מאשר הרקליטוס, הרי התנ"ך עלה עליהם. התנ"ך בהבינו ש'דעת' שהאדם רוכש מ'עץ הדעת', מאפשר לו להבדיל, ואנחנו רואים ממשל 'עץ הדעת', שחוה ואדם שרכשו 'דעת', נעשים מודעים, מיד מבדילים בין 'דעת' שרכשו, לבין גופם. חוה ואדם לוקחים את 'דעת' כפרמטר' להמשך פעילותם. מבחינה זו מחשבת התנ"ך היא כולה מחשבה מופשטת, כיוון שהיא לוקחת את 'דעת', את השפה הנעלמת כנקודת יציאה, כפרמטר,  לפיה כל יתר מעשיו של האדם נמדדים.

      בהמשך, מאחר שמחשבת התנ"ך היא מחשבה קיומית, היא לוקחת את גוף האדם כפרמטר לקבע מה טוב לקיומו ומה רע לקיומו. המוסר האנושי לפי מחשבת התנ"ך נמדד לפי הפרמטר של הגוף, שהשפה צריכה לשרת אותו, כיוון שהשפה נוצרה למען רווחתו של הגוף.

      למרות שראינו שהיציאה הראשונית, הפרמטר הראשון של האדם הוא 'דעת', כדי שהוא יהפך לישות מודעת, אבל מחשבת התנ"ך אינה נותנת צידוק ל'דעת' להתקיים בנפרדות, כיוון שהיא צריכה לשרת את הגוף, הגוף המספק לה אנרגיה לפעילותה. מסקנה זו אנו יכולים ללמד בהמשך משל 'עץ הדעת', מהחלק השלישי, המספר על שני האחים, הבל וקין, שהאחרון מעדיף את המושג השמי 'בחירה', על הגוף, והוא הורג את אחיו למען השגת ישות נעלמת לשונית זו.

     למרות שהתחלנו באיזכור פרמטרים מופשטים כמו מזרח, מערב, צפון ודרום, עלינו להוסיף שהם בהמשך מציינים מקומות מוחשיים, ארצות מוחשיות. לכן בחלל הריק אין משמעות לפרמטרים אלו, כיוון שאין בהם ישויות מוחשיות. כך גם ביתר הפרמטרים הלשוניים, שהם מוכרחים להיות קשורים לדברים מוחשיים. לכן גם 'דעת', השפה, היוצרת את הפרמטרים האלו, אין לה קיום עצמאי, היא תמיד צריכה להיות קשורה לדבר מוחשי.

      מכל האמור לעיל, אנחנו יכולים להגיד שמחשבת התנ"ך היא מקור המחשבה הנומינליסטית, כיוון שהיא קשרה את כל הפרמטרים הלשוניים לישויות ממשיות, ביחוד היא קשרה ערכים שהנם פרמטרים להתנהגות האדם בחברה, לגוף האדם, ערכים הצריכים לשרת אותו.

     אנחנו יכולים לחזור לקביעותיו של קאנט, שטען שמושגי זמן ומרחב הם א-פריוריים, לא קשורים לעולם המוחשי. הוא גם טען שגיאומטריה היא א-פריורית, וכבר הזכרנו שאיינשטין טען נגדו שגיאומטריה היא מדידת טריטוריה, ולא א-פריורית. אבל אנחנו יכולים לנתח את המושגים 'זמן' ו'מרחב', ולהצביע שגם מושגים אלו אינם א-פריורים כטענתו של קאנט. 'זמן' הוא מודד פעולות, פעולות שהן הפעלת אנרגיה מוחשית. 'זמן' גם מודד פעולות ביקום, הרי התבל כולו הוא פעילות, רק ב'אין' אין פעילות. אפילו אוגוסטינוס הבין שלפני הבריאה לא היה קיים 'זמן'.

      אבל גם מושג ה'מרחב' הוא התיחסות ממשית לטריטוריה, אינו מושג מנותק ממנה. שם של מדינה מתיחס לטריטוריה מוחשית. שוב, בחלל הריק אין מושג 'מרחב'.

      אנחנו יכולים לראות שאפילו יכולת ההבדלה צריכה לצאת מנקודה ממשית, היא יוצאת מנקודת הגוף האנושי, מה טוב לא ומה רע לו. הגוף האנושי הוא נקודת היציאה לכל יצירות הפרמטרים בעולמו הלשוני של האדם. נשאלת השאלה האם עלינו לכנות כפרמטר את הנקודה המוחשית שממנה יוצאים, או לכנות כפרמטרים ,הקביעות הלשוניות על בסיס נקודת יציאה זו. האם השמש היא הפרמטר של קביעות: מזרח, מערב, צפון ודרום? או עלינו לראות בקביעות הלשוניות פרמטרים. הרי כאשר יצאנו וקבענו את מושג ה'יופי' לפי אדם מוחשי יפה, קביעה לשונית זו נעשתה פרמטר, לפיה אנו מגדירים כעור.

       בכל אופן הפרמטרים הלשוניים הם שניים, נקודות היציאה מדברים מוחשיים הנם פרמטרים ראשוניים.    

       ואם אנו חוזרים לקביעותיו של קאנט שמושגי ה'זמן' וה'מרחב' הם א-פריוריים, אנחנו בבטחון יכולים לקבע שמושגים אלו נוצרים בעולם נברא, שהם למעשה מודדים, מודדים פעולות, מודדים טריטוריה, הם יצירות לשוניות מאוחרות יותר. הם נוצרים על-ידי השפה, מודד הזמן, כדי להסדיר את הפעולות, לקבע מה קודם ומה מאוחר. בקשר למודד 'המרחב', למדוד את הטריטוריה של כל יחיד. ושוב עלינו לציין שבחלל הריק אין 'זמן', אין 'מרחב'.

       בעולמו הלשוני האנושי פרמטרים הם הכרחיים, לא רק למען להתמצא בחלל, אלא גם למען להבדיל דבר מדבר, הבדלה אינה אפשרית ללא פרמטרים.

       ראינו שאפילו המודעות האנושית אפשרית רק כאשר חוה ואדם יוצאים מהפרמטר 'דעת', מבדילים בינה לבין הגוף. אנחנו יכולים להתבונן על העולם החיצון רק כאשר אנו מבדילים אותו מהפרמטר של הגוף שלנו. הילד משיג מודעות כאשר הוא מבדיל בין גופו כפרמטר מגוף אמו. ה'אני' נוצר כאשר הילד רואה את עצמו יחידה, פרמטר ליצירת מושג מופשט כזה.

      אנחנו יכולים לראות את התופעה האנושית, איך נוצר המון. כאשר היחיד מוותר על ה'אני' כיחידה מובדלת מאחרים, נוצר המון עם דעה משותפת. במקרה של היווצרות 'המון', היחידים בו וויתרו על גופם כפרמטר מובדל, על היותם ישויות נבדלות, כך נוצר גוף גדול, ואתו מחשבה קיבוצית.

 

וניברסיטה ווירטואלית – שעור 244 – השפה הינוסית

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור  244  – השפה הינוסית

     יכולנו להגיד במקום השפה הינוסית, ההכרה הינוסית, אבל ההכרה הרי היא תולדה של השפה והיא פועלת לפי חוקיה. השפה מעצם מהותה אומרת דבר והיפוכו, עובדה זו מסמלת את היותה שרירותית, אם לא היתה שרירותית היא היתה דטרמיניסטית קובעת דגם אחד, וזה באמת קורה ביקום ששם האינפורמציה בדרך כלל מגשמת דגמים זהים. הנה ה-DNA האנושי יוצר רק את דגם האדם, לא דגמים של ברויים אחרים. בהבדל ממנו השפה יכולה ליצור דגמים שונים שלא בנמצא ביקום.

      גם הרצון החופשי המאפשר לנו ליצור מבוסס  על הפן הינוסי של השפה. כבר הפילוסוף הנומינליסטי אוקם העיר שלפי כתבי הקודש, התנ"ך, העולם קיים ויכול להיות לא קיים, הרי אלהים רצה להשמיד את העולם בזמן המבול. את הדברים האלו אמר אוקם כדי להזים את ההשקפה היוונית, האריסטוטלית שהעולם הוא נצחי. וברור שאלהים ברא את העולם אבל יכול היה לא לברא אותו, הרי הוא בעל רצון חופשי.

     גלן הרופא, הפילוסוף במאה השניה לספירה, כבר הכיר את כתבי הקודש, למרות שלא מסופר עליו שהיה נוצרי, אמר שרצון חופשי נכנס לעולם זה, כיוון שהאלוהות לפי הכתבים המקודשים, הפעילה את רצונה החופשי בבראה את העולם. בהבדל מתפישת עולם זו בכתבי הקודש, היוונים שהאמינו בעולם נצחי לא הכירו את מושג 'רצון חופשי'. הרי בעולם נצחי סטטי אין צורך ליצור ולכן גם אין צורך ברצון חופשי.

      כבר ביכולת להבדיל בין טוב לרע, שחוה ואדם רכשו מ'עץ הדעת', כלול רצון חופשי. הרי אי אפשר לבחר בין שני דברים, אם האדם לא יכול להפעיל רצון חופשי. לכן השפה שהנה כלי יצירה בהכרח צריכה להיות ינוסית למען תוכל להבדיל בין טוב לרע, מה טוב לקיום ומה רע לקיום. בלי ספק שהקיום הנו הפרמטר לפיו ההכרה מחליטה על צעדיה. לכן גם ברויים אחרים על כדור הארץ שלנו הופכות את הקיום לפרמטר, הן מחוסרות שפה, אבל האינסטינקטים לחיים מכריחים אותם בצורה אינסטינקטיבית להבדיל מה טוב לקיומם, מה רע לקיומם. אבל הברויים האחרים על כדור הארץ לא מפתחות הלאה את ההבדלה הזו.

      אם ההבדלה בין טוב לרע לקיום הוא בסיס החיים האנושיים, האדם לא נעצר בהבדלה זו, לא נעצר ביצירת תנאי חיים לקיומו, הוא יוצא למסע אמוק הוא רוצה יותר מאשר מה שחוקי הקיום הקציבו לו.

      השפה בפן הנחשי שלה אינה מסתפקת בתפקיד להיטיב את תנאי חייו של האדם, היא רוצה להיות ריבונית, ריבונית למען לשנות את חוקי הקיום שהקציבו לאדם משך מוגבל, לשנות את שרירותיות החוקים שלאדם אין שליטה עליהם.

     המרד האנושי נגד חוקי הקיום שהוא תולדה של הפן הינוסי של השפה, מוביל להרס הקיים. האדם במקרה כזה נסוג לשימוש בכלי הקודם, כלי המשותף לו ולחיות, כלי הכח ובאמצעותו מנסה לכפות את רצונו על חוקי הקיום.

      ברור שהמרד האנושי מקורו באי ידיעת האדם את חוקי הבריאה, חוקים המאפשרים קיום רק אם הם מקציבים לכל הישויות משך קיום בגבולות.

      למרות שהפן הינוסי של השפה, הפן הקיצוני, מוביל את האדם למרוד בחוקי הקיום המקציבים לו משך מוגבל, השפה למען לתפקד, למען ליצור מוכרחה להיות ינוסית. אבל ברוב המקרים, גם כאשר זה לא לתועלתו, האדם בעל השפה הינוסית בצורה פרדוכסלי רוצה דבר והיפוכו. למשל, האדם כפי שכבר ראינו רואה ב'ניכור' דבר שלילי, במציאות העדר ניכור לא מאפשר לאדם את מודעותו, לא מאפשר לו התבוננות בסביבתו. האדם רוצה להיות חלק מחוקי הקיום,  מחוקים אורגניים, להיות חלק מהטבע, להיות דטרמיניסטי, למרות משאלה זו האדם שומר בשבע עיניים על ייחודו, שהוא תולדה של 'ניכור', לא מתאפשר במצב דטרמיניסטי, אוי למי שפוגע ביחוד זה. האדם בצורה פרדוכסלי, למרות משאלותיו להיות אורגני, מזדהה עם שמו, מוכן להקריב את גופו למענו, והרי השם הוא תולדה של יכולת האדם לנכר את עצמו מאחרים, הוא תולדה של רצון חופשי, הוא משמש את האדם לראות את עצמו כישות מופרדת, ולא חלק מכוליות אורגנית.

      האדם הפרדוכסלי רוצה להיות נצחי, מבלי להבין שנצחיות פירושו רצף, וברצף אין חיים, ובאופן עקלקל, רצון לנצחיות פירושו חידלון, פירושו thanatos, מוות. בצורה פרדוכסלית האדם מדמה שהוא יכול להשיג לישותו הנפרדת, שרק היא  בנפרדותה מאפשרת חיים,  רוצה למענה נצחיות, רצף, ובצורה כזו הוא שולל ממנה קיום.

  השפה הינוסית משלה את האדם שהוא יכול להיות דטרמיניסטי, אבל היא לא מסבירה לו שבמצב דטרמיניסטי הוא יאבד את היכולת שלו לתכנת, ליצור דברים, אפילו לרצות דטרמיניזם עצמו. כך קורה שהוגים שרצו לשנות סדרי עולם, שללו מהאדם את הרצון החופשי, כך עשה, למשל הרפורמטור לותר, שחולל את הרפורמציה. הרי הוא לא היה יכול לחולל את הרפורמציה ללא רצון חופשי, אבל הוא שלל יכולת זו מהאחרים.

      את אותו הדבר אפשר להגיד על שפינוזה, שאף הוא רצה לשנות סדרים חברתיים, טען שהאדם הוא אמנציה מהאלוהות המגושמת בכוליות. אף הוא לא נתן לעצמו דין וחשבון שרצונותיו מצביעות על כך שהוא ישות עם רצון חופשי. הרי במצב של אמנציה מהכוליות, האדם הופך לישות מחוסרת רצון חופשי, לכן לא יכולה לרצות לשנות דברים, זה סותר  כללי הפנתאיזם שאותם שפינוזה אימץ. הרצון של שפינוזה להבדל מירושתו היהודית עיוור את עיניו מלראות שמשנתו סותרת את מעשיו.

     אבל השפה הינוסית מאפשרת את כל הפרדוכסים המחשבתיים האלו של האדם. למחשבה פרדוכסלית שייכות גם התורות הפילוסופיות של הפילוסופים היווניים. פילוסופים אלו התכחשו ליכולת היצירה של השפה, בכלל לא הכירו בה, טענו שהאדם הוא חקיין, כך ביטא את זה אריסטו בספרו 'פואטיקה'. ההשקפה היוונית שהעולם הוא נצחי, עיוורה פילוסופים אלו, כך שהם התעלמו מהעובדה שהשפה יוצרת דברים שלא בנמצא בטבע, לכן היא לא מחקה דברים קיימים, היא יוצרת אותם.

      ברור שלעיוורון הנ"ל נוסף העיוורון של פילוסופים אלו שלא הכירו במושג 'רצון חופשי', הרי הם עשו בו שימוש יום יומי. עקרונות מסוימים מעוורים את האדם מלראות תופעות מנוגדות לעקרונותיהם. גם אפלטון וגם אריסטו שנאו את תורת הרקליטוס תורה שטענה שהכל נמצא בזרימה, בהשתנות, כיוון דעה כזו סתרה את אמונתם שהדברים אינם משתנים.

      בצורה פרדוכסלית, אפלטון שבדיאלוג שלו פיידרוס שלל את נחיצות הכתב, הסתמך על מיתוס מצרי, לפיו המלך תמוז, שהאל טוט הביא לפניו את המצאתו, את הכתב, שלל את נחיצותו, אפלטון זה העלה את כל הגיגיו בכתב ורק הודות לכך הם שרדו.

     השפה הינוסית איפשרה גם לאפלטון את הרצון לקבע מעמדות במדינתו, דגם חברתי אורגני, במקום הדגם של אתונה הדמוקראטית, והוא לא ראה סתירה בין רצונו זה לבין העובדה שהצעתו כולה היתה מבוססת על משאלות, שלא היו קיימות במציאות, הוא רצה בשינוי סדרי חברה בשם דטרמיניזם.

     ההוגים הגרמניים עלו עוד בפרדוכסליות מחשבתם על אלו של היוונים, שבדומה להם רצו להיות אורגניים. בהבדל מקודמיהם הם כבר הכירו את מושג 'רצון חופשי' מכתבי הקודש, אבל הם הושפעו משלילת מושג זה על-ידי לותר, לכן הם רקמו רעיונות שיתאימו לעקרונות רפורמטור זה. כך לייבניץ ראה את האדם 'מונדה', מיקרוקוסמוס המכיל כבר את כל המדע, ואם האדם הנו מיקרוקוסמוס אזי אין לו צורך ליצור את עולמו האנושי. הגדיל על המצאות אלו של לייבניץ קאנט, שטען שמושגי הזמן והמרחב הם א-פריוריים. מרוב שנאתו למחשבת התנ"ך, הוא כמו תיאולוגים והוגים גרמניים רצו לעשות לו דה-לגליזציה, טען נגד חוקי המוסר התנ"כיים, ראה כעדיפים חוקים פנימיים, טען אפילו שהאדם מחוקק לטבע, עשה את האדם ריבון. לא בכדי היינה טען נגדו שהוא העלה את עצמו לדרגת אל.

     אבל עיוורונו של קנט מסתברת מכך, שעקרונותיו שהוא כביכול ביסס אל עקרונות מדעיים, אפילו איינשטין יצא נגד טענותיו המדעיות האלו, ואמר שהגאומטריה היוונית נוצרה כתוצאה ממדידת פני כדור הארץ. 

   קנט לא הבין שמושגי זמן, מושגי מרחב נוצרים כתוצאה מפרמטרים חיצוניים, הוא לא הבין שזמן מודד את הפעולות האנושיות, את הפעולות ביקום. מושג 'מרחב' הוא תוצר מדידת שטח חיצוני.

      ובכן, הפן הינוסי של השפה שהנו בסיס הרצון החופשי, המאפשר להבדיל בין שני דברים, לבחר בין שתי אפשרויות, פן ינוסי זה של השפה מאפשר גם את כל המחשבה הפרדוכסלית של האדם.