וניברסיטה ווירטואלית – שעור 245 – הפרמטרים הלשוניים

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 245 – הפרמטרים הלשוניים

    האם מישהו נתן דעתו על כך שהציונים: מזרח, מערב, צפון ודרום, למעשה לא מציינים מקומות מוחשיים, הם פרמטרים שאנו יוצרים באמצעות השפה, לאחר שאנו משתמשים בשמש כנקודת יציאה, ומציינים יציאת השמש כמזרח, שקיעת השמש כמערב, ואם אנו עומדים וגבינו לשמש, היד הימנית מציינת צפון והיד השמאלית דרום.

     הרי בחלל אין מזרח ואין מערב, אין צפון ואין דרום. השפה על כדור הארץ שלנו יוצרת פרמטרים אלו, למען נוכל להתמצא. אבל יצירת פרמטרים על ידי השפה מתאפשרת רק אם יוצאים מנקודה מוחשית, כמו במקרה שהשמש היא נקודת היציאה למען שהשפה תוכל ליצור פרמטרים כמו מזרח ומערב, צפון ודרום. כפי שציינו בחלל הריק שאין בה נקודות מוחשיות אי אפשר ליצור פרמטרים.

     מעניין כאן להתעכב על תורת לאוטשה הסיני, האומר: 'מצב העדר שמות הוא מקור השמים והאדמה, הדבר השמי הנו אם כל הדברים'. בהמשך הוא אומר: 'כאשר בני אדם על האדמה יודעים על יופי, אזי הם מודעים לכעור'. מחשבת לאוטשה היא כולה פרדוכסים, אבל חכם סיני זה הבין שהמציאות האנושית היא שמית, וכוונתו היא שבטאו, שהנו כוליות, אין שמות. לאוטשה שהיו לו נטיות מיסטיות רצה בטאו הכוליות, בטאו הבלתי מחולק, אבל הוא התפשר עם העולם האנושי שהוא עולם שמי.

     מעניין להביא את דבריו של לאוטשה שהבין יותר מאשר מטפיזיקאים, הוא הבין שעולמו של האדם הוא שמי חיצוני, שמות היוצרים פרמטרים למען נוכל להבדיל דבר מדבר. דעות אלו של לאוטשה מנוגדים לדעות של מטפיזיקאים שחשבו שהידיעות הם מולדות, אימננטיות. אמנם לאוטשה אינו מדבר על השפה ככלי יצירה, אבל מהסתכלותו בעולם האנושי הבין שעולם אנושי זה הוא שמי.

     ברור הוא שגם לחיות יש פרמטרים למען להתמצא, אבל פרמטרים של החיות הן תמיד ישויות מוחשיות, בעוד שהאדם יוצר פרמטרים שאמנם יוצאים מנקודות מוחשיות, אבל בהמשך הפרמטרים הם שמיים, מופשטים. לאוטשה אומר שכאשר בני אדם מסכימים מהו יופי אזי קביעה זו היא פרמטר לכעור. הוא אינו אומר שקביעת יופי צריכה להיות מעוגנת באדם יפה, בחפץ יפה, שהיציאה מוכרחה להיות מנקודה מוחשית.

      אנחנו גם צריכים לחזור לקביעותיו של הרקליטוס שהכל נמצא בזרימה, שהאדם לא יכול שנית להכנס לאותו נהר. הרקליטוס היווני לא ידע על שמות המקבעים את הזרימה. הוא לא איפשר לאדם להתמצא בזרימה המתמדת, הרי אם הכל זורם, אין נקודות אחיזה שמהן האדם יוצא וקובע לעצמו פרמטרים למען להתמצא. אבל, במציאות האדם התחכם לזרימה זו של הכל, קבע אותה בשמות. הוא נתן לנהר שם, שם זה הפך לנקודת יציאה, לפרמטר, ואנחנו יכולים להכנס מחדש לאותו נהר שמי. החכם הסיני לאוטשה היה יותר חכם מהרקליטוס, הבין שהשמות יכולים להיהפך לפרמטרים למען שהאדם יוכל להתמצא בעולמינו.

      ואם אמרנו שלאוטשה היה חכם יותר מאשר הרקליטוס, הרי התנ"ך עלה עליהם. התנ"ך בהבינו ש'דעת' שהאדם רוכש מ'עץ הדעת', מאפשר לו להבדיל, ואנחנו רואים ממשל 'עץ הדעת', שחוה ואדם שרכשו 'דעת', נעשים מודעים, מיד מבדילים בין 'דעת' שרכשו, לבין גופם. חוה ואדם לוקחים את 'דעת' כפרמטר' להמשך פעילותם. מבחינה זו מחשבת התנ"ך היא כולה מחשבה מופשטת, כיוון שהיא לוקחת את 'דעת', את השפה הנעלמת כנקודת יציאה, כפרמטר,  לפיה כל יתר מעשיו של האדם נמדדים.

      בהמשך, מאחר שמחשבת התנ"ך היא מחשבה קיומית, היא לוקחת את גוף האדם כפרמטר לקבע מה טוב לקיומו ומה רע לקיומו. המוסר האנושי לפי מחשבת התנ"ך נמדד לפי הפרמטר של הגוף, שהשפה צריכה לשרת אותו, כיוון שהשפה נוצרה למען רווחתו של הגוף.

      למרות שראינו שהיציאה הראשונית, הפרמטר הראשון של האדם הוא 'דעת', כדי שהוא יהפך לישות מודעת, אבל מחשבת התנ"ך אינה נותנת צידוק ל'דעת' להתקיים בנפרדות, כיוון שהיא צריכה לשרת את הגוף, הגוף המספק לה אנרגיה לפעילותה. מסקנה זו אנו יכולים ללמד בהמשך משל 'עץ הדעת', מהחלק השלישי, המספר על שני האחים, הבל וקין, שהאחרון מעדיף את המושג השמי 'בחירה', על הגוף, והוא הורג את אחיו למען השגת ישות נעלמת לשונית זו.

     למרות שהתחלנו באיזכור פרמטרים מופשטים כמו מזרח, מערב, צפון ודרום, עלינו להוסיף שהם בהמשך מציינים מקומות מוחשיים, ארצות מוחשיות. לכן בחלל הריק אין משמעות לפרמטרים אלו, כיוון שאין בהם ישויות מוחשיות. כך גם ביתר הפרמטרים הלשוניים, שהם מוכרחים להיות קשורים לדברים מוחשיים. לכן גם 'דעת', השפה, היוצרת את הפרמטרים האלו, אין לה קיום עצמאי, היא תמיד צריכה להיות קשורה לדבר מוחשי.

      מכל האמור לעיל, אנחנו יכולים להגיד שמחשבת התנ"ך היא מקור המחשבה הנומינליסטית, כיוון שהיא קשרה את כל הפרמטרים הלשוניים לישויות ממשיות, ביחוד היא קשרה ערכים שהנם פרמטרים להתנהגות האדם בחברה, לגוף האדם, ערכים הצריכים לשרת אותו.

     אנחנו יכולים לחזור לקביעותיו של קאנט, שטען שמושגי זמן ומרחב הם א-פריוריים, לא קשורים לעולם המוחשי. הוא גם טען שגיאומטריה היא א-פריורית, וכבר הזכרנו שאיינשטין טען נגדו שגיאומטריה היא מדידת טריטוריה, ולא א-פריורית. אבל אנחנו יכולים לנתח את המושגים 'זמן' ו'מרחב', ולהצביע שגם מושגים אלו אינם א-פריורים כטענתו של קאנט. 'זמן' הוא מודד פעולות, פעולות שהן הפעלת אנרגיה מוחשית. 'זמן' גם מודד פעולות ביקום, הרי התבל כולו הוא פעילות, רק ב'אין' אין פעילות. אפילו אוגוסטינוס הבין שלפני הבריאה לא היה קיים 'זמן'.

      אבל גם מושג ה'מרחב' הוא התיחסות ממשית לטריטוריה, אינו מושג מנותק ממנה. שם של מדינה מתיחס לטריטוריה מוחשית. שוב, בחלל הריק אין מושג 'מרחב'.

      אנחנו יכולים לראות שאפילו יכולת ההבדלה צריכה לצאת מנקודה ממשית, היא יוצאת מנקודת הגוף האנושי, מה טוב לא ומה רע לו. הגוף האנושי הוא נקודת היציאה לכל יצירות הפרמטרים בעולמו הלשוני של האדם. נשאלת השאלה האם עלינו לכנות כפרמטר את הנקודה המוחשית שממנה יוצאים, או לכנות כפרמטרים ,הקביעות הלשוניות על בסיס נקודת יציאה זו. האם השמש היא הפרמטר של קביעות: מזרח, מערב, צפון ודרום? או עלינו לראות בקביעות הלשוניות פרמטרים. הרי כאשר יצאנו וקבענו את מושג ה'יופי' לפי אדם מוחשי יפה, קביעה לשונית זו נעשתה פרמטר, לפיה אנו מגדירים כעור.

       בכל אופן הפרמטרים הלשוניים הם שניים, נקודות היציאה מדברים מוחשיים הנם פרמטרים ראשוניים.    

       ואם אנו חוזרים לקביעותיו של קאנט שמושגי ה'זמן' וה'מרחב' הם א-פריוריים, אנחנו בבטחון יכולים לקבע שמושגים אלו נוצרים בעולם נברא, שהם למעשה מודדים, מודדים פעולות, מודדים טריטוריה, הם יצירות לשוניות מאוחרות יותר. הם נוצרים על-ידי השפה, מודד הזמן, כדי להסדיר את הפעולות, לקבע מה קודם ומה מאוחר. בקשר למודד 'המרחב', למדוד את הטריטוריה של כל יחיד. ושוב עלינו לציין שבחלל הריק אין 'זמן', אין 'מרחב'.

       בעולמו הלשוני האנושי פרמטרים הם הכרחיים, לא רק למען להתמצא בחלל, אלא גם למען להבדיל דבר מדבר, הבדלה אינה אפשרית ללא פרמטרים.

       ראינו שאפילו המודעות האנושית אפשרית רק כאשר חוה ואדם יוצאים מהפרמטר 'דעת', מבדילים בינה לבין הגוף. אנחנו יכולים להתבונן על העולם החיצון רק כאשר אנו מבדילים אותו מהפרמטר של הגוף שלנו. הילד משיג מודעות כאשר הוא מבדיל בין גופו כפרמטר מגוף אמו. ה'אני' נוצר כאשר הילד רואה את עצמו יחידה, פרמטר ליצירת מושג מופשט כזה.

      אנחנו יכולים לראות את התופעה האנושית, איך נוצר המון. כאשר היחיד מוותר על ה'אני' כיחידה מובדלת מאחרים, נוצר המון עם דעה משותפת. במקרה של היווצרות 'המון', היחידים בו וויתרו על גופם כפרמטר מובדל, על היותם ישויות נבדלות, כך נוצר גוף גדול, ואתו מחשבה קיבוצית.

 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: