Monthly Archives: ספטמבר 2011

וניברסיטה ווירטואלית – שעור 251 -העדר מודעות להיות העולם הלשוני אפיגני

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 251  – העדר מודעות להיות העולם הלשוני אפיגנטי

      למרות שהביאולוגיה היום עוסקת הרבה בתופעה האפיגנטית, העוסקים בעולם לשוני לא מודעים לעובדה זו. ההיפך, דבר שכבר נאמר בשעורים הקודמים, נעם חומסקי רואה את השפה כתולדה של גן גנטי. מבחינה זו נעם חומסקי שמושפע מהמחשבה הגרמנית הולך בעקבותיו של הרדר שאף הוא ראה את השפה תוצר אורגני.

      אבל אבות העברים שיצרו את הפילוסופיה הלשונית היחידה, מהתבוננות בתרבויות שונות שדרכם עברו בנדודיהם, הבינו שלעולם הלשוני חוקים שונים מאלו של היקום הדטרמיניסטי, לכן אפשר לכנות את ראית עולם האדם הלשוני כ'אפידטרמיניסטי', ביוונית 'אפי' פירושו מעבר, לאחר. אבות העברים עדיין לא ידעו על גנים, וודאי לא ידעו על תופעות אפיגנטיות, לא ידעו על היות המח מרכז החשיבה, וודאי לא ידעו על אונות קדמיות שהתפתחו רק בשלב אבולוציוני מאוחר, באינטואיציה עילאית הסיקו מסקנות מהתבוננות בדרכי האדם הלשוני. על בסיס הכרה זו הם חוללו את המהפכה המחשבתית בנתקם את העולם של השפה מהיקום הדטרמיניסטי, יצרו עולם בתוך עולם, עולם לשוני 'אפידטרמיניסטי', בתוך העולם הדטרמיניסטי.

      מאחר שכבר דנו באינטואיציה עילאית זו של אבות העברים, נלך לדרכינו וננסה לבדוק במה חוקי העולם הלשוני לא תואמים את החוקים הדטרמיניסטיים של היקום, אין להם משמעות ביקום. במה חוקי העולם הלשוני לא תואמים את החוקים הגנטיים ביאולוגיים. אבל עלינו בכל זאת להזכיר עד היכן אי הבנת עולם הלשון רווחת אפילו אצל גאונים כמו איינשטין, שטען שאלהים לא משחק בקוביה, כוונתו היתה לצאת נגד תורת הקוונטים המדברת על שרירותיות בעולם המיקרו, הוא כחסיד פילוסופית שפינוזה, שהאמין בעולם פנתאיסטי,  שלא נתן שום פריבילגיות לעולמו של האדם, הרי אף שלל ממנו רצון חופשי, כך לפי איינשטיין העולם הוא ישות פנתאיסטי, מקפת הכל, פועלת לפי חוקים דטרמיניסטיים, אף הוא, כמו שפינוזה לא נתן מקום לעולמו הלשוני היחודי של האדם.

      מאחר  שאינשטיין דבק בעולם דטרמיניסטי, הוא אפילו לא נתן מקום לעובדה שהעולם הוא אינפורמציה, הכרה שכבר היתה רווחת בזמנו, לכן לא הבין שנוסחתו אנרגיה שווה מסה כפול מהירות האור בריבוע, מלמדת שאנרגיה כלואה באינפורמציה.

      אבל העובדה שבמאה הקודמת התפתחה תורת האינפורמציה, ההכרה שהעולם הוא אינפורמציה, שאפילו העולם הביאולוגי, הברויים עלי אדמות הם תולדה של אינפורמציה,  DNA , לא גרם לכך שאלו העוסקים בשפה יבינו שהעולם הלשוני של האדם הוא לא תולדה של חוקים גנטיים, כיוון שהוא לא משכפל את עצמו, כפי שהישויות הביאולוגיות שהם תולדה של אינפורמציה, DNA משכפלות את עצמן. לכן, למרות היותו של העולם הלשוני תולדה של אינפורמציה, חוקיו שונים מחוקי הגנטיקה, שגופו של האדם פועל לפיהם. הסיבה לשוני זה נעוץ בכך שעולמו הלשוני של האדם, מתת של אינפורמציה, עברה טרנספורמציה על-ידי המח הפלאי, הוא בעל אוטונומיה, המשחררת אותו מהחוקים הדטרמיניסטיים, הוא תופעה אפיגנטית עם חוקים הלא תואמים לא את העולם הגנטי וודאי לא את חוקי היקום הדטרמיניסטיים.

     בשעור הקודם הזכרנו שהעולם הלשוני האפיגנטי הזה שנוצר על ידי האבולוציה, או כפי שאבות העברים חשבו לפי תכנית אלהית ליצור עולם יחודי לרווחת האדם, כפי שאנו מוצאים את זה בפרק א' של ספר בראשית, גרם לכך שלישות זו, האדם, נספחה אליו 'דעת' , לפי משל 'עץ הדעת', או נספחה אליו אינפורמציה שלה אוטונומיה מוגבלת המאפשרת לו ליצור.  האינפורמציה האוטונומית הזו נספחה אל האדם על-ידי האונות הקדמיות שנוצרו בשלב מאוחר יותר של האבולוציה, אונות עם קולטנים קשורים לאינפורמציה היקומית היוצרת ביקום. המח הפלאי על-ידי טרנספורמציה הפך את האינפורמציה הזו לשפה אנושית עם אטונומיה מוגבלת, שמאפשרת לאדם הלשוני ליצור את עולמו הלשוני עם חוקים  שונים, אפילו מהחוקים הביאולוגיים על כדור הארץ שלנו, חוקים במידה רבה שרירותיים.

     ובכו, העולם הלשוני האפיגנטי הזה שנוצר במקרה, או לפי תוכנית אלהית, היה חסר חוקים והאדם בגין האינפורמציה האוטונומית המוגבלת שנספחה אליו, יצר את עולמו הלשוני עם חוקים שרירותיים. חוקים לשוניים שרירותיים אלו לא חלים על גופו הביאולוגי, כיוון שהאדם הוא דואלי, הוא גם ישות גנטית בגופו, אבל עולמו הלשוני עמד מול חלל ריק מחוקים, והוא מילא אותו בחוקיו הוא.

      החוקים שהאדם הלשוני האפיגנטי יצר, אין להם משמעות ביקום, הם אינם תואמים את החוקים הדטרמיניסטיים, הם גם לא תואמים את החוקים הביאולוגיים הגנטיים.

     נתחיל עם היכולת הראשונית שהשפה שנוצרה על-ידי המח הפלאי שעל-ידי טרנספורמציה הפך את האינפורמציה שנרכשה על-ידי האונות הקדמיות לשפה עם אוטונומיה מוגבלת המאפשרת לו להבדיל בין טוב לרע. גם ביקום האינפורמציה יוצרת על-ידי הבדלות, אבל הבדלה בין טוב לרע שהשפה יוצרת אין לה משמעות ביקום. אבל לשלב השני, הבדלת הרכש, דעת או אינפורמציה מהגוף הביאולוגי, הופך את האדם למודע, שבהמשך מאפשר לו להבדל מהזולת, מהסביבה, היא יחודית לאדם הלשוני, מודעות ההופכת אותו לישות מתבוננת על היקום. אם היכולת לשפה עצמה היא גנטית, נירשת על-ידי הילוד, יצירותיה הן כולן בתחום האפיגנטיות, במובן שהן לא מורשות לילוד, נוצרות משתוף פעולה בין היחידים, ומורשות רק על-ידי המח-הקהילתי, שהוא ישות, קיימת רק כל עוד יחידי הקהילה מאמינים בה, מתחזקים אותה.

      לכל יצירות  השפה המולדת, אין אח ורע לא על כדור הארץ שלנו, וודאי לו ביקום. גרמי השמים אינם מתבוננים זה בזה. הברויים האחרים על כדור הארץ אינם מתבוננים ביקום מסביבם. 

     עלינו כאן לציין שלמרות שזהו עולמו הלשוני של האדם, כיוון שעולם לשוני זה הוא ישות נעלמת, רפאית, לאדם במשך ההיסטוריה התנגדות להתבונן על עולמו הלשוני ולהודות בכך שהוא היוצר אותו, הוא המתחזק אותו. האדם רוצה להיות חלק מהעולם האורגני המוחשי. ההתעלמות הזו מתופעת העולם הלשוני הרפאי שכולו הוא פרי יצירה של האדם, מתוחזק על-ידו, מפחיד אותו,

      לכן לא יפלא, שקיימת התנגדות לפילוסופית השפה כפי שזה מבוטא במשלים הפילוסופיים שלה, לכן הפרשנות המוטעית של השליח פאול למשל 'עץ הדעת' התקבלה על חלק גדול של האנושות, כך גם פרשנותו של מרכס נגד אותו 'ניכור' שהוא ייחס ליהדות התקבלה, כי האדם כאדם פוחד להודות בכך שעולמו הלשוני הוא רפאי, תלוי כולו באמונתו בו, בתחזוקו.

      ההתנגדות לפילוסופית השפה במשלים הפילוסופיים של התנ"ך אינה יחודית לעולם הנוצרי המאוחר, לחסידי השליח פאולוס, לא יחודית לחסידי הרפורמטור לותר, גם תרבויות אחרות שלא הכירו את תרבות התנ"ך, רצו להיות חלק מהעולם האורגני המוחשי, מהעולם הדטרמיניסטי. כך רצו המצרים העתיקים, להיות חלק מה'מאט' חוקיות היקום הדטרמיניסטי,  כך חשבו השומרים שהם חלק מהחוקים הדטרמיניסטיים, גם  היוונים המאוחרים יותר, רצו להיות אורגניים, כך רצה אפלטון, שיצר דגם מדינה אורגנית, כך חשב יותר מאוחר אפיקורוס שחשב שהאדם כמו יתר הישויות ביקום הוא פרי אטומים, אף הם, היוונים לא רצו בעולם לשוני רפאי.

      אבל היום עם התפתחות תורת האינפורמציה, שאף היא יכלה להתפתח רק על בסיס הפילוסופיה הלשונית התנ"כית, ישנה אפשרות שהאדם ישלים עם העובדה שעולמו הלשוני הוא יצירתו, שהוא המתחזק אותה. אנחנו מוצאים ניצנים לאמונה שהאדם יוצר את עולמו אצל הפילוסף הנומינליסטי הובס, שהושפע ממחשבת התנ"ך, כבר הוא אומר בהקדמה לספרו ה'לוויתן' שהאדם הואבעל יכולת יצירה כמו הטבע, לכן הוא הציע ליצור מדינה מלאכותית, את ה'לוויתן', על בסיס הסכמי. הוא בוכוח עם דקרט טען שהאדם חושב בשפה, בהבדל ממה שהאחרון חשב שאין צורך בה.

      אבל בתקופה האחרונה אנו מוצאים פה ושם הוגים כמו מאוטנר שהשפיע על וויטגנשטין בתחום הפילוסופיה הלשונית שלו, למרות שאחרון זה לא הבין ולא דיבר על כך שעולמו האנושי של האדם כולו היא יצירתו, יצירה קיבוצית. אנו מוצאים ניצנים של הבנה אצל היידיגר, המדבר על כך שה'מלה' יוצרת את המציאות, אבל שוב אין אצלו הבנה שהאדם  למעשה יוצר את עולמו הלשוני בכוחות משותפים עם קהילה.

      למרות ניצנים אלו של הבנת תפקידי השפה ביצירת עולמו של האדם, אנו רואים שתורתו של חומסקי הרואה את השפה תולדה של גן ביאולוגי כבשה את העולם.

      גם אלו מההוגים שאנו מוצאים אצלם ניצנים של הבנת תפקיד השפה ביצירת עולמו, הם לא ניתקו את העולם הלשוני מהעולם הדטרמיניסטי, הם בהבדל מאבות העברים לא יצרו עולם לשוני בתוך העולם הדטרמיניסטי, לא יצרו עולם אוטונומי חלקי מופרד, עם חוקים שונים מהחוקים של היקום.

 

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 251  – העדר מודעות להיות העולם הלשוני אפיגנטי

      למרות שהביאולוגיה היום עוסקת הרבה בתופעה האפיגנטית, העוסקים בעולם לשוני לא מודעים לעובדה זו. ההיפך, דבר שכבר נאמר בשעורים הקודמים, נעם חומסקי רואה את השפה כתולדה של גן גנטי. מבחינה זו נעם חומסקי שמושפע מהמחשבה הגרמנית הולך בעקבותיו של הרדר שאף הוא ראה את השפה תוצר אורגני.

      אבל אבות העברים שיצרו את הפילוסופיה הלשונית היחידה, מהתבוננות בתרבויות שונות שדרכם עברו בנדודיהם, הבינו שלעולם הלשוני חוקים שונים מאלו של היקום הדטרמיניסטי, לכן אפשר לכנות את ראית עולם האדם הלשוני כ'אפידטרמיניסטי', ביוונית 'אפי' פירושו מעבר, לאחר. אבות העברים עדיין לא ידעו על גנים, וודאי לא ידעו על תופעות אפיגנטיות, לא ידעו על היות המח מרכז החשיבה, וודאי לא ידעו על אונות קדמיות שהתפתחו רק בשלב אבולוציוני מאוחר, באינטואיציה עילאית הסיקו מסקנות מהתבוננות בדרכי האדם הלשוני. על בסיס הכרה זו הם חוללו את המהפכה המחשבתית בנתקם את העולם של השפה מהיקום הדטרמיניסטי, יצרו עולם בתוך עולם, עולם לשוני 'אפידטרמיניסטי', בתוך העולם הדטרמיניסטי.

      מאחר שכבר דנו באינטואיציה עילאית זו של אבות העברים, נלך לדרכינו וננסה לבדוק במה חוקי העולם הלשוני לא תואמים את החוקים הדטרמיניסטיים של היקום, אין להם משמעות ביקום. במה חוקי העולם הלשוני לא תואמים את החוקים הגנטיים ביאולוגיים. אבל עלינו בכל זאת להזכיר עד היכן אי הבנת עולם הלשון רווחת אפילו אצל גאונים כמו איינשטין, שטען שאלהים לא משחק בקוביה, כוונתו היתה לצאת נגד תורת הקוונטים המדברת על שרירותיות בעולם המיקרו, הוא כחסיד פילוסופית שפינוזה, שהאמין בעולם פנתאיסטי,  שלא נתן שום פריבילגיות לעולמו של האדם, הרי אף שלל ממנו רצון חופשי, כך לפי איינשטיין העולם הוא ישות פנתאיסטי, מקפת הכל, פועלת לפי חוקים דטרמיניסטיים, אף הוא, כמו שפינוזה לא נתן מקום לעולמו הלשוני היחודי של האדם.

      מאחר  שאינשטיין דבק בעולם דטרמיניסטי, הוא אפילו לא נתן מקום לעובדה שהעולם הוא אינפורמציה, הכרה שכבר היתה רווחת בזמנו, לכן לא הבין שנוסחתו אנרגיה שווה מסה כפול מהירות האור בריבוע, מלמדת שאנרגיה כלואה באינפורמציה.

      אבל העובדה שבמאה הקודמת התפתחה תורת האינפורמציה, ההכרה שהעולם הוא אינפורמציה, שאפילו העולם הביאולוגי, הברויים עלי אדמות הם תולדה של אינפורמציה,  DNA , לא גרם לכך שאלו העוסקים בשפה יבינו שהעולם הלשוני של האדם הוא לא תולדה של חוקים גנטיים, כיוון שהוא לא משכפל את עצמו, כפי שהישויות הביאולוגיות שהם תולדה של אינפורמציה, DNA משכפלות את עצמן. לכן, למרות היותו של העולם הלשוני תולדה של אינפורמציה, חוקיו שונים מחוקי הגנטיקה, שגופו של האדם פועל לפיהם. הסיבה לשוני זה נעוץ בכך שעולמו הלשוני של האדם, מתת של אינפורמציה, עברה טרנספורמציה על-ידי המח הפלאי, הוא בעל אוטונומיה, המשחררת אותו מהחוקים הדטרמיניסטיים, הוא תופעה אפיגנטית עם חוקים הלא תואמים לא את העולם הגנטי וודאי לא את חוקי היקום הדטרמיניסטיים.

     בשעור הקודם הזכרנו שהעולם הלשוני האפיגנטי הזה שנוצר על ידי האבולוציה, או כפי שאבות העברים חשבו לפי תכנית אלהית ליצור עולם יחודי לרווחת האדם, כפי שאנו מוצאים את זה בפרק א' של ספר בראשית, גרם לכך שלישות זו, האדם, נספחה אליו 'דעת' , לפי משל 'עץ הדעת', או נספחה אליו אינפורמציה שלה אוטונומיה מוגבלת המאפשרת לו ליצור.  האינפורמציה האוטונומית הזו נספחה אל האדם על-ידי האונות הקדמיות שנוצרו בשלב מאוחר יותר של האבולוציה, אונות עם קולטנים קשורים לאינפורמציה היקומית היוצרת ביקום. המח הפלאי על-ידי טרנספורמציה הפך את האינפורמציה הזו לשפה אנושית עם אטונומיה מוגבלת, שמאפשרת לאדם הלשוני ליצור את עולמו הלשוני עם חוקים  שונים, אפילו מהחוקים הביאולוגיים על כדור הארץ שלנו, חוקים במידה רבה שרירותיים.

     ובכו, העולם הלשוני האפיגנטי הזה שנוצר במקרה, או לפי תוכנית אלהית, היה חסר חוקים והאדם בגין האינפורמציה האוטונומית המוגבלת שנספחה אליו, יצר את עולמו הלשוני עם חוקים שרירותיים. חוקים לשוניים שרירותיים אלו לא חלים על גופו הביאולוגי, כיוון שהאדם הוא דואלי, הוא גם ישות גנטית בגופו, אבל עולמו הלשוני עמד מול חלל ריק מחוקים, והוא מילא אותו בחוקיו הוא.

      החוקים שהאדם הלשוני האפיגנטי יצר, אין להם משמעות ביקום, הם אינם תואמים את החוקים הדטרמיניסטיים, הם גם לא תואמים את החוקים הביאולוגיים הגנטיים.

     נתחיל עם היכולת הראשונית שהשפה שנוצרה על-ידי המח הפלאי שעל-ידי טרנספורמציה הפך את האינפורמציה שנרכשה על-ידי האונות הקדמיות לשפה עם אוטונומיה מוגבלת המאפשרת לו להבדיל בין טוב לרע. גם ביקום האינפורמציה יוצרת על-ידי הבדלות, אבל הבדלה בין טוב לרע שהשפה יוצרת אין לה משמעות ביקום. אבל לשלב השני, הבדלת הרכש, דעת או אינפורמציה מהגוף הביאולוגי, הופך את האדם למודע, שבהמשך מאפשר לו להבדל מהזולת, מהסביבה, היא יחודית לאדם הלשוני, מודעות ההופכת אותו לישות מתבוננת על היקום. אם היכולת לשפה עצמה היא גנטית, נירשת על-ידי הילוד, יצירותיה הן כולן בתחום האפיגנטיות, במובן שהן לא מורשות לילוד, נוצרות משתוף פעולה בין היחידים, ומורשות רק על-ידי המח-הקהילתי, שהוא ישות, קיימת רק כל עוד יחידי הקהילה מאמינים בה, מתחזקים אותה.

      לכל יצירות  השפה המולדת, אין אח ורע לא על כדור הארץ שלנו, וודאי לו ביקום. גרמי השמים אינם מתבוננים זה בזה. הברויים האחרים על כדור הארץ אינם מתבוננים ביקום מסביבם. 

     עלינו כאן לציין שלמרות שזהו עולמו הלשוני של האדם, כיוון שעולם לשוני זה הוא ישות נעלמת, רפאית, לאדם במשך ההיסטוריה התנגדות להתבונן על עולמו הלשוני ולהודות בכך שהוא היוצר אותו, הוא המתחזק אותו. האדם רוצה להיות חלק מהעולם האורגני המוחשי. ההתעלמות הזו מתופעת העולם הלשוני הרפאי שכולו הוא פרי יצירה של האדם, מתוחזק על-ידו, מפחיד אותו,

      לכן לא יפלא, שקיימת התנגדות לפילוסופית השפה כפי שזה מבוטא במשלים הפילוסופיים שלה, לכן הפרשנות המוטעית של השליח פאול למשל 'עץ הדעת' התקבלה על חלק גדול של האנושות, כך גם פרשנותו של מרכס נגד אותו 'ניכור' שהוא ייחס ליהדות התקבלה, כי האדם כאדם פוחד להודות בכך שעולמו הלשוני הוא רפאי, תלוי כולו באמונתו בו, בתחזוקו.

      ההתנגדות לפילוסופית השפה במשלים הפילוסופיים של התנ"ך אינה יחודית לעולם הנוצרי המאוחר, לחסידי השליח פאולוס, לא יחודית לחסידי הרפורמטור לותר, גם תרבויות אחרות שלא הכירו את תרבות התנ"ך, רצו להיות חלק מהעולם האורגני המוחשי, מהעולם הדטרמיניסטי. כך רצו המצרים העתיקים, להיות חלק מה'מאט' חוקיות היקום הדטרמיניסטי,  כך חשבו השומרים שהם חלק מהחוקים הדטרמיניסטיים, גם  היוונים המאוחרים יותר, רצו להיות אורגניים, כך רצה אפלטון, שיצר דגם מדינה אורגנית, כך חשב יותר מאוחר אפיקורוס שחשב שהאדם כמו יתר הישויות ביקום הוא פרי אטומים, אף הם, היוונים לא רצו בעולם לשוני רפאי.

      אבל היום עם התפתחות תורת האינפורמציה, שאף היא יכלה להתפתח רק על בסיס הפילוסופיה הלשונית התנ"כית, ישנה אפשרות שהאדם ישלים עם העובדה שעולמו הלשוני הוא יצירתו, שהוא המתחזק אותה. אנחנו מוצאים ניצנים לאמונה שהאדם יוצר את עולמו אצל הפילוסף הנומינליסטי הובס, שהושפע ממחשבת התנ"ך, כבר הוא אומר בהקדמה לספרו ה'לוויתן' שהאדם הואבעל יכולת יצירה כמו הטבע, לכן הוא הציע ליצור מדינה מלאכותית, את ה'לוויתן', על בסיס הסכמי. הוא בוכוח עם דקרט טען שהאדם חושב בשפה, בהבדל ממה שהאחרון חשב שאין צורך בה.

      אבל בתקופה האחרונה אנו מוצאים פה ושם הוגים כמו מאוטנר שהשפיע על וויטגנשטין בתחום הפילוסופיה הלשונית שלו, למרות שאחרון זה לא הבין ולא דיבר על כך שעולמו האנושי של האדם כולו היא יצירתו, יצירה קיבוצית. אנו מוצאים ניצנים של הבנה אצל היידיגר, המדבר על כך שה'מלה' יוצרת את המציאות, אבל שוב אין אצלו הבנה שהאדם  למעשה יוצר את עולמו הלשוני בכוחות משותפים עם קהילה.

      למרות ניצנים אלו של הבנת תפקידי השפה ביצירת עולמו של האדם, אנו רואים שתורתו של חומסקי הרואה את השפה תולדה של גן ביאולוגי כבשה את העולם.

      גם אלו מההוגים שאנו מוצאים אצלם ניצנים של הבנת תפקיד השפה ביצירת עולמו, הם לא ניתקו את העולם הלשוני מהעולם הדטרמיניסטי, הם בהבדל מאבות העברים לא יצרו עולם לשוני בתוך העולם הדטרמיניסטי, לא יצרו עולם אוטונומי חלקי מופרד, עם חוקים שונים מהחוקים של היקום.

 

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 251  – העדר מודעות להיות העולם הלשוני אפיגנטי

      למרות שהביאולוגיה היום עוסקת הרבה בתופעה האפיגנטית, העוסקים בעולם לשוני לא מודעים לעובדה זו. ההיפך, דבר שכבר נאמר בשעורים הקודמים, נעם חומסקי רואה את השפה כתולדה של גן גנטי. מבחינה זו נעם חומסקי שמושפע מהמחשבה הגרמנית הולך בעקבותיו של הרדר שאף הוא ראה את השפה תוצר אורגני.

      אבל אבות העברים שיצרו את הפילוסופיה הלשונית היחידה, מהתבוננות בתרבויות שונות שדרכם עברו בנדודיהם, הבינו שלעולם הלשוני חוקים שונים מאלו של היקום הדטרמיניסטי, לכן אפשר לכנות את ראית עולם האדם הלשוני כ'אפידטרמיניסטי', ביוונית 'אפי' פירושו מעבר, לאחר. אבות העברים עדיין לא ידעו על גנים, וודאי לא ידעו על תופעות אפיגנטיות, לא ידעו על היות המח מרכז החשיבה, וודאי לא ידעו על אונות קדמיות שהתפתחו רק בשלב אבולוציוני מאוחר, באינטואיציה עילאית הסיקו מסקנות מהתבוננות בדרכי האדם הלשוני. על בסיס הכרה זו הם חוללו את המהפכה המחשבתית בנתקם את העולם של השפה מהיקום הדטרמיניסטי, יצרו עולם בתוך עולם, עולם לשוני 'אפידטרמיניסטי', בתוך העולם הדטרמיניסטי.

      מאחר שכבר דנו באינטואיציה עילאית זו של אבות העברים, נלך לדרכינו וננסה לבדוק במה חוקי העולם הלשוני לא תואמים את החוקים הדטרמיניסטיים של היקום, אין להם משמעות ביקום. במה חוקי העולם הלשוני לא תואמים את החוקים הגנטיים ביאולוגיים. אבל עלינו בכל זאת להזכיר עד היכן אי הבנת עולם הלשון רווחת אפילו אצל גאונים כמו איינשטין, שטען שאלהים לא משחק בקוביה, כוונתו היתה לצאת נגד תורת הקוונטים המדברת על שרירותיות בעולם המיקרו, הוא כחסיד פילוסופית שפינוזה, שהאמין בעולם פנתאיסטי,  שלא נתן שום פריבילגיות לעולמו של האדם, הרי אף שלל ממנו רצון חופשי, כך לפי איינשטיין העולם הוא ישות פנתאיסטי, מקפת הכל, פועלת לפי חוקים דטרמיניסטיים, אף הוא, כמו שפינוזה לא נתן מקום לעולמו הלשוני היחודי של האדם.

      מאחר  שאינשטיין דבק בעולם דטרמיניסטי, הוא אפילו לא נתן מקום לעובדה שהעולם הוא אינפורמציה, הכרה שכבר היתה רווחת בזמנו, לכן לא הבין שנוסחתו אנרגיה שווה מסה כפול מהירות האור בריבוע, מלמדת שאנרגיה כלואה באינפורמציה.

      אבל העובדה שבמאה הקודמת התפתחה תורת האינפורמציה, ההכרה שהעולם הוא אינפורמציה, שאפילו העולם הביאולוגי, הברויים עלי אדמות הם תולדה של אינפורמציה,  DNA , לא גרם לכך שאלו העוסקים בשפה יבינו שהעולם הלשוני של האדם הוא לא תולדה של חוקים גנטיים, כיוון שהוא לא משכפל את עצמו, כפי שהישויות הביאולוגיות שהם תולדה של אינפורמציה, DNA משכפלות את עצמן. לכן, למרות היותו של העולם הלשוני תולדה של אינפורמציה, חוקיו שונים מחוקי הגנטיקה, שגופו של האדם פועל לפיהם. הסיבה לשוני זה נעוץ בכך שעולמו הלשוני של האדם, מתת של אינפורמציה, עברה טרנספורמציה על-ידי המח הפלאי, הוא בעל אוטונומיה, המשחררת אותו מהחוקים הדטרמיניסטיים, הוא תופעה אפיגנטית עם חוקים הלא תואמים לא את העולם הגנטי וודאי לא את חוקי היקום הדטרמיניסטיים.

     בשעור הקודם הזכרנו שהעולם הלשוני האפיגנטי הזה שנוצר על ידי האבולוציה, או כפי שאבות העברים חשבו לפי תכנית אלהית ליצור עולם יחודי לרווחת האדם, כפי שאנו מוצאים את זה בפרק א' של ספר בראשית, גרם לכך שלישות זו, האדם, נספחה אליו 'דעת' , לפי משל 'עץ הדעת', או נספחה אליו אינפורמציה שלה אוטונומיה מוגבלת המאפשרת לו ליצור.  האינפורמציה האוטונומית הזו נספחה אל האדם על-ידי האונות הקדמיות שנוצרו בשלב מאוחר יותר של האבולוציה, אונות עם קולטנים קשורים לאינפורמציה היקומית היוצרת ביקום. המח הפלאי על-ידי טרנספורמציה הפך את האינפורמציה הזו לשפה אנושית עם אטונומיה מוגבלת, שמאפשרת לאדם הלשוני ליצור את עולמו הלשוני עם חוקים  שונים, אפילו מהחוקים הביאולוגיים על כדור הארץ שלנו, חוקים במידה רבה שרירותיים.

     ובכו, העולם הלשוני האפיגנטי הזה שנוצר במקרה, או לפי תוכנית אלהית, היה חסר חוקים והאדם בגין האינפורמציה האוטונומית המוגבלת שנספחה אליו, יצר את עולמו הלשוני עם חוקים שרירותיים. חוקים לשוניים שרירותיים אלו לא חלים על גופו הביאולוגי, כיוון שהאדם הוא דואלי, הוא גם ישות גנטית בגופו, אבל עולמו הלשוני עמד מול חלל ריק מחוקים, והוא מילא אותו בחוקיו הוא.

      החוקים שהאדם הלשוני האפיגנטי יצר, אין להם משמעות ביקום, הם אינם תואמים את החוקים הדטרמיניסטיים, הם גם לא תואמים את החוקים הביאולוגיים הגנטיים.

     נתחיל עם היכולת הראשונית שהשפה שנוצרה על-ידי המח הפלאי שעל-ידי טרנספורמציה הפך את האינפורמציה שנרכשה על-ידי האונות הקדמיות לשפה עם אוטונומיה מוגבלת המאפשרת לו להבדיל בין טוב לרע. גם ביקום האינפורמציה יוצרת על-ידי הבדלות, אבל הבדלה בין טוב לרע שהשפה יוצרת אין לה משמעות ביקום. אבל לשלב השני, הבדלת הרכש, דעת או אינפורמציה מהגוף הביאולוגי, הופך את האדם למודע, שבהמשך מאפשר לו להבדל מהזולת, מהסביבה, היא יחודית לאדם הלשוני, מודעות ההופכת אותו לישות מתבוננת על היקום. אם היכולת לשפה עצמה היא גנטית, נירשת על-ידי הילוד, יצירותיה הן כולן בתחום האפיגנטיות, במובן שהן לא מורשות לילוד, נוצרות משתוף פעולה בין היחידים, ומורשות רק על-ידי המח-הקהילתי, שהוא ישות, קיימת רק כל עוד יחידי הקהילה מאמינים בה, מתחזקים אותה.

      לכל יצירות  השפה המולדת, אין אח ורע לא על כדור הארץ שלנו, וודאי לו ביקום. גרמי השמים אינם מתבוננים זה בזה. הברויים האחרים על כדור הארץ אינם מתבוננים ביקום מסביבם. 

     עלינו כאן לציין שלמרות שזהו עולמו הלשוני של האדם, כיוון שעולם לשוני זה הוא ישות נעלמת, רפאית, לאדם במשך ההיסטוריה התנגדות להתבונן על עולמו הלשוני ולהודות בכך שהוא היוצר אותו, הוא המתחזק אותו. האדם רוצה להיות חלק מהעולם האורגני המוחשי. ההתעלמות הזו מתופעת העולם הלשוני הרפאי שכולו הוא פרי יצירה של האדם, מתוחזק על-ידו, מפחיד אותו,

      לכן לא יפלא, שקיימת התנגדות לפילוסופית השפה כפי שזה מבוטא במשלים הפילוסופיים שלה, לכן הפרשנות המוטעית של השליח פאול למשל 'עץ הדעת' התקבלה על חלק גדול של האנושות, כך גם פרשנותו של מרכס נגד אותו 'ניכור' שהוא ייחס ליהדות התקבלה, כי האדם כאדם פוחד להודות בכך שעולמו הלשוני הוא רפאי, תלוי כולו באמונתו בו, בתחזוקו.

      ההתנגדות לפילוסופית השפה במשלים הפילוסופיים של התנ"ך אינה יחודית לעולם הנוצרי המאוחר, לחסידי השליח פאולוס, לא יחודית לחסידי הרפורמטור לותר, גם תרבויות אחרות שלא הכירו את תרבות התנ"ך, רצו להיות חלק מהעולם האורגני המוחשי, מהעולם הדטרמיניסטי. כך רצו המצרים העתיקים, להיות חלק מה'מאט' חוקיות היקום הדטרמיניסטי,  כך חשבו השומרים שהם חלק מהחוקים הדטרמיניסטיים, גם  היוונים המאוחרים יותר, רצו להיות אורגניים, כך רצה אפלטון, שיצר דגם מדינה אורגנית, כך חשב יותר מאוחר אפיקורוס שחשב שהאדם כמו יתר הישויות ביקום הוא פרי אטומים, אף הם, היוונים לא רצו בעולם לשוני רפאי.

      אבל היום עם התפתחות תורת האינפורמציה, שאף היא יכלה להתפתח רק על בסיס הפילוסופיה הלשונית התנ"כית, ישנה אפשרות שהאדם ישלים עם העובדה שעולמו הלשוני הוא יצירתו, שהוא המתחזק אותה. אנחנו מוצאים ניצנים לאמונה שהאדם יוצר את עולמו אצל הפילוסף הנומינליסטי הובס, שהושפע ממחשבת התנ"ך, כבר הוא אומר בהקדמה לספרו ה'לוויתן' שהאדם הואבעל יכולת יצירה כמו הטבע, לכן הוא הציע ליצור מדינה מלאכותית, את ה'לוויתן', על בסיס הסכמי. הוא בוכוח עם דקרט טען שהאדם חושב בשפה, בהבדל ממה שהאחרון חשב שאין צורך בה.

      אבל בתקופה האחרונה אנו מוצאים פה ושם הוגים כמו מאוטנר שהשפיע על וויטגנשטין בתחום הפילוסופיה הלשונית שלו, למרות שאחרון זה לא הבין ולא דיבר על כך שעולמו האנושי של האדם כולו היא יצירתו, יצירה קיבוצית. אנו מוצאים ניצנים של הבנה אצל היידיגר, המדבר על כך שה'מלה' יוצרת את המציאות, אבל שוב אין אצלו הבנה שהאדם  למעשה יוצר את עולמו הלשוני בכוחות משותפים עם קהילה.

      למרות ניצנים אלו של הבנת תפקידי השפה ביצירת עולמו של האדם, אנו רואים שתורתו של חומסקי הרואה את השפה תולדה של גן ביאולוגי כבשה את העולם.

      גם אלו מההוגים שאנו מוצאים אצלם ניצנים של הבנת תפקיד השפה ביצירת עולמו, הם לא ניתקו את העולם הלשוני מהעולם הדטרמיניסטי, הם בהבדל מאבות העברים לא יצרו עולם לשוני בתוך העולם הדטרמיניסטי, לא יצרו עולם אוטונומי חלקי מופרד, עם חוקים שונים מהחוקים של היקום.

 

מודעות פרסומת

וניברסיטה ווירטואלית – שעור 250 – העולם האפיגנטי יוצר את מוסדותיו

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 250 – העולם האפיגנטי יוצר את מוסדותיו

מאחר שהשפה היא תולדה אפיגנטית, לא נשמעת לחוקי הגנטיקה על כדור הארץ, וגם לא נשמעת לחוקי הטבע, היא מועמדת לפני חלל ריק, וצריכה ליצור את ערכיה ומוסדותיה. הישות האפיגנטית הזו, האלגוריתם הלשוני שנוצר, הוא הוא זה המוביל את האדם שהתברך במתת זו להתחיל ליצור את העולם הלשוני לרווחתו.

     תכונתו הראשוני של האלגוריתם הלשוני הוא להבדיל, הרי הוא במהותו אינפורמציה שעברה טרנספורמציה על-ידי המח הפלאי והפכה לשפה. הרי גם האינפורמציה ביקום היא ישות מבדילה, אבל לאלגוריתם הלשוני הצאצא שלה, נוספה תכונה נוספת 'אוטונומיה', על-ידי המח הפלאי. ובכן האלגוריתם הלשוני מנחה את האדם שאל גופו הביאולוגי הוא נספח, להבדיל בין עצמו לבין גופו הביאולוגי הזה. פעולה ראשונית זו יוצרת את המודעות האנושית. יכולת ההבדלה, יכולת ה'ניכור', גורמים לאדם להמשיך בפעולה זו לנכר את עצמו מהזולת, מהסביבה, דבר היוצר את ההתבוננות של האדם המסתכל על העולם מסביבו.

האינפורמציה היקומית יוצרת דברים מוחשיים, כפי שחוקי הגנטיקה יוצרים דברים מוחשיים, כמו את האדם הביאולוגי. מאחר שהאלגוריתם הלשוני הוא ישות נעלמת, יצירותיו זקוקות לעדים שאכן הוא תקף. לכן האלגוריתם מתחילתו יכול לפעל רק בחברותה, הוא מזמן יחידים ביאולוגיים, שגם אל גופם נספח 'דעת', האלגוריתם הלשוני, לשתף פעולה ביצירותיו. היחידים המוקהלים על-ידי האלגוריתם הלשוני צריכים להעיד שפעולותיו, פעולותיהם, אכן תקפות, הם צריכים להעניק את אמונתם שבגדי המלך החדשים אכן חדשים.

      חוה ואדם אוכלים מפרי 'עץ הדעת', 'דעת' שפה, אלגוריתם לשוני, ביחד לא ביחידות, הם מנכרים את הרכש החדש, את 'דעת' מגופם הביאולוגי במשותף, הם מתבוננים זה על זה ומגלים שהם עירומים, שגופם שאותו הפרידו מ'דעת', הוא עירום. 'דעת', או האלגוריתם הלשוני מראשיתו רואה את עצמו כריבון על הגוף הביאולוגי ומכנה אותו 'ערום', ישות פחותה.

      משל 'עץ הדעת' בדרכו המינימליסטית, אינו מרחיב ומסביר את כל השלבים ש'דעת' חוללת. הוא קודם טורח להזים את אשליותיו של 'הנחש', הפן המרדני של 'דעת' שקיבל אוטונומיה מהמח הפלאי, שחוה ואדם דומים לאלהים. הוא מתרכז בהכחשת אשליות ה'נחש', ומצביע על כך שחוה ואדם אינם יכולים לאכל מ'עץ החיים', שהם מוותיים, הם יצורים שנבראו דומים לאלהים כיוון שהם יכולים ליצור, אבל לא זהים עם אלהים.

     אבל עלינו להרחיב על השלבים שהאלגוריתם הלשוני מחולל, שבעל משל 'עץ הדעת', אינו מפרט. ההבדלות, ש'דעת' או האלגוריתם הלשוני מאפשר ליצור הביאולוגי שנספחה אליו ישות נעלמת, ממחישה את בדידותו של הישות הנעלמת שנוצרה, ואת הצורך שלה לקומוניקציה עם הישות השניה שאף אל גופה נספחה ישות נעלמת. שתי הישויות הנעלמות, המנוכרות, 'מכירות' זו בזו. ה'ניכור' שגורם להבדלות הוא גם גורם ששתי הישויות 'יכירו'  זה בזה כשותפים. ההכרה ההדדית הזו היא ראשית האמון ההדדי, ראשית הערבות ההדדית.

     שתי הישויות שנספח אליהם 'דעת', אלגוריתם לשוני, נוכחים לדעת שהם זקוקות אחת לשניה. עלינו לדעת שהשורש 'נכר' נמצא רק בעברית במובן זה שהוא גורם ל'ניכור' האדם בעל 'דעת' או אלגוריתם לשוני, מגופו הביאולוגי. ניכור זה גורם למודעות, גורם גם 'להכרה' הדדית, גורם לכך ששתי הישויות המודעות מיד מבינות שהן זקוקות אחת לשניה, שהן זקוקות לא רק להכרה הדדית אלא גם לאמונה הדדית בקיומן.

      חשוב לציין עובדות אלו, כיוון שאנו מוצאים בראשית הנצרות כבר התיחסות שלילית ל'ניכור', להבדלות. כמובן, אנו מוצאים את מה שכבר הזכרנו פעמים רבות, ב'אגרת אל הרומיים' של השליח פאול, את ניטרול משל 'עץ הדעת', ורצון לנסיגה למצב גן-עדן, טרם 'ניכור'. אבל יחס שלילי זה ל'ניכור' אנו מוצאים גם אצל מרכס, גם את זה כבר הזכרנו פעמים רבות. דברים אלו חשובים לציון, כיוון שהתנגדות זו לפעילות האלגוריתם הלשוני מצביע על כך שבני אדם, לפחות חלק מהם, לא הבינו ולא מבינים שהאדם הוא אדם, רק אם הוא מונחה על-ידי האלגוריתם הלשוני ה'מנכר', ניכור המאפשר לאדם להתבונן, ניכור המבדיל את האדם מישויות אחרות על כדור הארץ, ועד עתה ישות בלעדית ביקום כיוון שלא נמצאו עד עתה ישויות דומות לו.

      הזכרנו כבר פעמים אחדות שאבות העברים היו אלו שהכירו ב'דעת', בשפה, באלגוריתם הלשוני כמהווה את היקום, כהופך את האדם מישות ביאולוגית לישות לשונית. מאחר שהתנגדותו זו של האדם להבדל מהכוליות, מהטבע היא ארכיטיפית, למרות שהוא עושה שימוש במתת כלי השפה, אפשר להבין את השנאה ליהדות. אבל עלינו לתת קרדיט לקלווין אשר במידה רבה החזיר את התנ"ך, את מחשבת התנ"ך ליושנה. לכן יש לראות את התפתחות מדע האינפורמציה במערב הודות לתיאולוגיה של קלווין, הודות למחשבת התנ"ך.

      אבל למרות הערות לעיל, עלינו להתרכז בסירוב זה של האדם להכיר שהוא ישות לשונית, שעולמו הלשוני כולו הוא תופעה אפיגנטית, והוא האדם, יוצר באמצעות המתת הזו, באמצעות המתת האפיגנטי את עולמו הלשוני. האדם מסרב להכיר בעובדה שחוקיו, ערכיו, מוסדותיו הם מעשה ידיו, שרק בזכותם הוא ישות לשונית נבדלת מברויים אחרים על כדור הארץ. החוקים, הערכים, המוסדות לא נכפים על האדם מלמעלה, הם יצירותיו.          

     ברור שהאדם הביאולוגי, שלא נספחה אליו 'דעת', יכול להתקיים בלי כל המנגנון האפיגנטי שהאלגוריתם הלשוני יוצר. אבל רוב בני אדם גם כאשר הם מתנגדים ל'ניכור', להבדלות, רוצים להיות חלק מהעולם האורגני, נשארים בתוך קהילות, יוצרים מוסדות שיסדירו את חייהם יחד. אפילו פאוסט, גיבור בדיוני לותרני, שמרד בכל המערכות שהאלגוריתם הלשוני יצר, בסוף ימיו, לפני מותו, נמלט ממוליכו, מפיסטו, לממלכת הנשים המיטיבות. הרי עולם חלופי כזה, ממלכת נשים מיטיבות הוא תוצר לשוני. איתני הטבע שגיבור בדיוני זה רצה להיות אחד מהם, לא מכירים, לא נמלטים לממלכה לשונית זו של 'נשים מיטיבות'. מילוט זה מצביע על פרדוכסליות המחשבה האנושית המורדת, החוזרת לפתרונות לשוניים.

      האדם המורד במתת שהוענק לו על-ידי האבולוציה, באי רצונו לשאת בחובות שהמוסדות והערכים שהוא יצר במשותף עם אלו המהווים את הקהילה, מטילים עליו, ממציא פתרונות שונים איך להמלט מהגולם שהוא הקים, גולם שהוא העולם הלשוני האפיגנטי היכול להתקיים רק אם היחידים שיצרו אותו תומכים בו, מאמינים בקיומו.

     אחד המילוטים היא רצונו של היחיד, הממשיך לחיות בקהילה, ממשיך להשתמש במתת שהוענק לו, הוא להמלט לעולם האורגני. במציאות האדם המורד נשאר ישות לשונית שמנסה לתרץ את בריחתו מהחובות בטוענה שהו רוצה להיות חלק מאיתני הטבע. וראינו שאפילו פאוסט הבדיוני, המורד הארכיטיפי, לא הפך חלק מאיתני הטבע, בצערו, לפני מותו התפיס עם פתרון לשוני, מילוט לעולם חלופי של נשים מיטיבות.   

  אבל גם אם אנו חוזרים אחורה, ליוון הקלאסית, שאף הוגיה רצו להיות חלק מהעולם האורגני. קליקלס גיבור הדיאלוג 'גורגיאס' של אפלטון, נתן ליוצר דמותו, אפלטון, את הפתרון להיות חלק מהעולם האורגני, כיוון שהוא רצה שהחזק, בעל הכח יהיה בעל זכויות היתר. בסופו של דבר יוצרו של דמות כוחנית זו, אפלטון, באחרית ימיו חזר לפתרון לשוני, בספרו 'חוקים', למרות שבצעירותו היה חסיד השיטה הספרטנית הכוחנית.

     בעולמינו החדש, הפתרון של הגיבור הבדיוני 'פאוסט' לא היה יחידי. ההוגים הלותרניים, לייבניץ וקאנט, חזרו לנוסחאות ארכיטיפיות ישנות, ראו ביחיד הסגור, הלא משתף פעולה עם הזולת, אשר כאילו מכיל כבר את כל הערכים מולדים, חזרו לנוסחתו של סוקראטס שאף הוא האמין בידע מולד שיש רק לילדו.

      הוגים אלו היו חלק מקהילות, דלו את שפתם מהמח הקהילתי, מהגנזך שלו, נהנו מהסדרים שהאלגוריתם הלשוני באמצעות יחידי הקהילה, גם אם הם לא היו מודעים לכך, יצרו. אבל חכמים אלו היו בעלי 'הובריס', ייחסו את כל המידע לרכושם הפרטי, ראו את עצמם מיקרוקוסמוס, ללא חובות לזולת, ללא חובות לקהילה, לאלגוריתם הלשוני שהוביל את יחידי הקהילה ליצור את ה'מח-הקהילתי', את הגנזך שלו.

      הלותרנים היו והנם בעלי ההובריס הגדול ביותר, הם לא רק מורדים במתת שלהם המוביל אותם ליצירת העולם הלשוני, הם אפילו בהבדל מהיוונים לא ראו שום ישויות עליונות מעליהם, כפי שאמר המשורר היינה, קאנט המליך את עצמו על העולם, טען שהוא אפילו מחוקק לטבע, ליקום.   

     על האדם הלשוני להיות יותר צנוע, למרות שהוא יוצר את עולמו הלשוני האפיגנטי, עולם זה הוא מאד שברירי, תלוי באמונה של יחידי הקהילה בו, בקלות עולם זה יכול להנגז.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 250 – העולם האפיגנטי יוצר את מוסדותיו

מאחר שהשפה היא תולדה אפיגנטית, לא נשמעת לחוקי הגנטיקה על כדור הארץ, וגם לא נשמעת לחוקי הטבע, היא מועמדת לפני חלל ריק, וצריכה ליצור את ערכיה ומוסדותיה. הישות האפיגנטית הזו, האלגוריתם הלשוני שנוצר, הוא הוא זה המוביל את האדם שהתברך במתת זו להתחיל ליצור את העולם הלשוני לרווחתו.

     תכונתו הראשוני של האלגוריתם הלשוני הוא להבדיל, הרי הוא במהותו אינפורמציה שעברה טרנספורמציה על-ידי המח הפלאי והפכה לשפה. הרי גם האינפורמציה ביקום היא ישות מבדילה, אבל לאלגוריתם הלשוני הצאצא שלה, נוספה תכונה נוספת 'אוטונומיה', על-ידי המח הפלאי. ובכן האלגוריתם הלשוני מנחה את האדם שאל גופו הביאולוגי הוא נספח, להבדיל בין עצמו לבין גופו הביאולוגי הזה. פעולה ראשונית זו יוצרת את המודעות האנושית. יכולת ההבדלה, יכולת ה'ניכור', גורמים לאדם להמשיך בפעולה זו לנכר את עצמו מהזולת, מהסביבה, דבר היוצר את ההתבוננות של האדם המסתכל על העולם מסביבו.

האינפורמציה היקומית יוצרת דברים מוחשיים, כפי שחוקי הגנטיקה יוצרים דברים מוחשיים, כמו את האדם הביאולוגי. מאחר שהאלגוריתם הלשוני הוא ישות נעלמת, יצירותיו זקוקות לעדים שאכן הוא תקף. לכן האלגוריתם מתחילתו יכול לפעל רק בחברותה, הוא מזמן יחידים ביאולוגיים, שגם אל גופם נספח 'דעת', האלגוריתם הלשוני, לשתף פעולה ביצירותיו. היחידים המוקהלים על-ידי האלגוריתם הלשוני צריכים להעיד שפעולותיו, פעולותיהם, אכן תקפות, הם צריכים להעניק את אמונתם שבגדי המלך החדשים אכן חדשים.

      חוה ואדם אוכלים מפרי 'עץ הדעת', 'דעת' שפה, אלגוריתם לשוני, ביחד לא ביחידות, הם מנכרים את הרכש החדש, את 'דעת' מגופם הביאולוגי במשותף, הם מתבוננים זה על זה ומגלים שהם עירומים, שגופם שאותו הפרידו מ'דעת', הוא עירום. 'דעת', או האלגוריתם הלשוני מראשיתו רואה את עצמו כריבון על הגוף הביאולוגי ומכנה אותו 'ערום', ישות פחותה.

      משל 'עץ הדעת' בדרכו המינימליסטית, אינו מרחיב ומסביר את כל השלבים ש'דעת' חוללת. הוא קודם טורח להזים את אשליותיו של 'הנחש', הפן המרדני של 'דעת' שקיבל אוטונומיה מהמח הפלאי, שחוה ואדם דומים לאלהים. הוא מתרכז בהכחשת אשליות ה'נחש', ומצביע על כך שחוה ואדם אינם יכולים לאכל מ'עץ החיים', שהם מוותיים, הם יצורים שנבראו דומים לאלהים כיוון שהם יכולים ליצור, אבל לא זהים עם אלהים.

     אבל עלינו להרחיב על השלבים שהאלגוריתם הלשוני מחולל, שבעל משל 'עץ הדעת', אינו מפרט. ההבדלות, ש'דעת' או האלגוריתם הלשוני מאפשר ליצור הביאולוגי שנספחה אליו ישות נעלמת, ממחישה את בדידותו של הישות הנעלמת שנוצרה, ואת הצורך שלה לקומוניקציה עם הישות השניה שאף אל גופה נספחה ישות נעלמת. שתי הישויות הנעלמות, המנוכרות, 'מכירות' זו בזו. ה'ניכור' שגורם להבדלות הוא גם גורם ששתי הישויות 'יכירו'  זה בזה כשותפים. ההכרה ההדדית הזו היא ראשית האמון ההדדי, ראשית הערבות ההדדית.

     שתי הישויות שנספח אליהם 'דעת', אלגוריתם לשוני, נוכחים לדעת שהם זקוקות אחת לשניה. עלינו לדעת שהשורש 'נכר' נמצא רק בעברית במובן זה שהוא גורם ל'ניכור' האדם בעל 'דעת' או אלגוריתם לשוני, מגופו הביאולוגי. ניכור זה גורם למודעות, גורם גם 'להכרה' הדדית, גורם לכך ששתי הישויות המודעות מיד מבינות שהן זקוקות אחת לשניה, שהן זקוקות לא רק להכרה הדדית אלא גם לאמונה הדדית בקיומן.

      חשוב לציין עובדות אלו, כיוון שאנו מוצאים בראשית הנצרות כבר התיחסות שלילית ל'ניכור', להבדלות. כמובן, אנו מוצאים את מה שכבר הזכרנו פעמים רבות, ב'אגרת אל הרומיים' של השליח פאול, את ניטרול משל 'עץ הדעת', ורצון לנסיגה למצב גן-עדן, טרם 'ניכור'. אבל יחס שלילי זה ל'ניכור' אנו מוצאים גם אצל מרכס, גם את זה כבר הזכרנו פעמים רבות. דברים אלו חשובים לציון, כיוון שהתנגדות זו לפעילות האלגוריתם הלשוני מצביע על כך שבני אדם, לפחות חלק מהם, לא הבינו ולא מבינים שהאדם הוא אדם, רק אם הוא מונחה על-ידי האלגוריתם הלשוני ה'מנכר', ניכור המאפשר לאדם להתבונן, ניכור המבדיל את האדם מישויות אחרות על כדור הארץ, ועד עתה ישות בלעדית ביקום כיוון שלא נמצאו עד עתה ישויות דומות לו.

      הזכרנו כבר פעמים אחדות שאבות העברים היו אלו שהכירו ב'דעת', בשפה, באלגוריתם הלשוני כמהווה את היקום, כהופך את האדם מישות ביאולוגית לישות לשונית. מאחר שהתנגדותו זו של האדם להבדל מהכוליות, מהטבע היא ארכיטיפית, למרות שהוא עושה שימוש במתת כלי השפה, אפשר להבין את השנאה ליהדות. אבל עלינו לתת קרדיט לקלווין אשר במידה רבה החזיר את התנ"ך, את מחשבת התנ"ך ליושנה. לכן יש לראות את התפתחות מדע האינפורמציה במערב הודות לתיאולוגיה של קלווין, הודות למחשבת התנ"ך.

      אבל למרות הערות לעיל, עלינו להתרכז בסירוב זה של האדם להכיר שהוא ישות לשונית, שעולמו הלשוני כולו הוא תופעה אפיגנטית, והוא האדם, יוצר באמצעות המתת הזו, באמצעות המתת האפיגנטי את עולמו הלשוני. האדם מסרב להכיר בעובדה שחוקיו, ערכיו, מוסדותיו הם מעשה ידיו, שרק בזכותם הוא ישות לשונית נבדלת מברויים אחרים על כדור הארץ. החוקים, הערכים, המוסדות לא נכפים על האדם מלמעלה, הם יצירותיו.          

     ברור שהאדם הביאולוגי, שלא נספחה אליו 'דעת', יכול להתקיים בלי כל המנגנון האפיגנטי שהאלגוריתם הלשוני יוצר. אבל רוב בני אדם גם כאשר הם מתנגדים ל'ניכור', להבדלות, רוצים להיות חלק מהעולם האורגני, נשארים בתוך קהילות, יוצרים מוסדות שיסדירו את חייהם יחד. אפילו פאוסט, גיבור בדיוני לותרני, שמרד בכל המערכות שהאלגוריתם הלשוני יצר, בסוף ימיו, לפני מותו, נמלט ממוליכו, מפיסטו, לממלכת הנשים המיטיבות. הרי עולם חלופי כזה, ממלכת נשים מיטיבות הוא תוצר לשוני. איתני הטבע שגיבור בדיוני זה רצה להיות אחד מהם, לא מכירים, לא נמלטים לממלכה לשונית זו של 'נשים מיטיבות'. מילוט זה מצביע על פרדוכסליות המחשבה האנושית המורדת, החוזרת לפתרונות לשוניים.

      האדם המורד במתת שהוענק לו על-ידי האבולוציה, באי רצונו לשאת בחובות שהמוסדות והערכים שהוא יצר במשותף עם אלו המהווים את הקהילה, מטילים עליו, ממציא פתרונות שונים איך להמלט מהגולם שהוא הקים, גולם שהוא העולם הלשוני האפיגנטי היכול להתקיים רק אם היחידים שיצרו אותו תומכים בו, מאמינים בקיומו.

     אחד המילוטים היא רצונו של היחיד, הממשיך לחיות בקהילה, ממשיך להשתמש במתת שהוענק לו, הוא להמלט לעולם האורגני. במציאות האדם המורד נשאר ישות לשונית שמנסה לתרץ את בריחתו מהחובות בטוענה שהו רוצה להיות חלק מאיתני הטבע. וראינו שאפילו פאוסט הבדיוני, המורד הארכיטיפי, לא הפך חלק מאיתני הטבע, בצערו, לפני מותו התפיס עם פתרון לשוני, מילוט לעולם חלופי של נשים מיטיבות.   

  אבל גם אם אנו חוזרים אחורה, ליוון הקלאסית, שאף הוגיה רצו להיות חלק מהעולם האורגני. קליקלס גיבור הדיאלוג 'גורגיאס' של אפלטון, נתן ליוצר דמותו, אפלטון, את הפתרון להיות חלק מהעולם האורגני, כיוון שהוא רצה שהחזק, בעל הכח יהיה בעל זכויות היתר. בסופו של דבר יוצרו של דמות כוחנית זו, אפלטון, באחרית ימיו חזר לפתרון לשוני, בספרו 'חוקים', למרות שבצעירותו היה חסיד השיטה הספרטנית הכוחנית.

     בעולמינו החדש, הפתרון של הגיבור הבדיוני 'פאוסט' לא היה יחידי. ההוגים הלותרניים, לייבניץ וקאנט, חזרו לנוסחאות ארכיטיפיות ישנות, ראו ביחיד הסגור, הלא משתף פעולה עם הזולת, אשר כאילו מכיל כבר את כל הערכים מולדים, חזרו לנוסחתו של סוקראטס שאף הוא האמין בידע מולד שיש רק לילדו.

      הוגים אלו היו חלק מקהילות, דלו את שפתם מהמח הקהילתי, מהגנזך שלו, נהנו מהסדרים שהאלגוריתם הלשוני באמצעות יחידי הקהילה, גם אם הם לא היו מודעים לכך, יצרו. אבל חכמים אלו היו בעלי 'הובריס', ייחסו את כל המידע לרכושם הפרטי, ראו את עצמם מיקרוקוסמוס, ללא חובות לזולת, ללא חובות לקהילה, לאלגוריתם הלשוני שהוביל את יחידי הקהילה ליצור את ה'מח-הקהילתי', את הגנזך שלו.

      הלותרנים היו והנם בעלי ההובריס הגדול ביותר, הם לא רק מורדים במתת שלהם המוביל אותם ליצירת העולם הלשוני, הם אפילו בהבדל מהיוונים לא ראו שום ישויות עליונות מעליהם, כפי שאמר המשורר היינה, קאנט המליך את עצמו על העולם, טען שהוא אפילו מחוקק לטבע, ליקום.   

     על האדם הלשוני להיות יותר צנוע, למרות שהוא יוצר את עולמו הלשוני האפיגנטי, עולם זה הוא מאד שברירי, תלוי באמונה של יחידי הקהילה בו, בקלות עולם זה יכול להנגז.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 250 – העולם האפיגנטי יוצר את מוסדותיו

מאחר שהשפה היא תולדה אפיגנטית, לא נשמעת לחוקי הגנטיקה על כדור הארץ, וגם לא נשמעת לחוקי הטבע, היא מועמדת לפני חלל ריק, וצריכה ליצור את ערכיה ומוסדותיה. הישות האפיגנטית הזו, האלגוריתם הלשוני שנוצר, הוא הוא זה המוביל את האדם שהתברך במתת זו להתחיל ליצור את העולם הלשוני לרווחתו.

     תכונתו הראשוני של האלגוריתם הלשוני הוא להבדיל, הרי הוא במהותו אינפורמציה שעברה טרנספורמציה על-ידי המח הפלאי והפכה לשפה. הרי גם האינפורמציה ביקום היא ישות מבדילה, אבל לאלגוריתם הלשוני הצאצא שלה, נוספה תכונה נוספת 'אוטונומיה', על-ידי המח הפלאי. ובכן האלגוריתם הלשוני מנחה את האדם שאל גופו הביאולוגי הוא נספח, להבדיל בין עצמו לבין גופו הביאולוגי הזה. פעולה ראשונית זו יוצרת את המודעות האנושית. יכולת ההבדלה, יכולת ה'ניכור', גורמים לאדם להמשיך בפעולה זו לנכר את עצמו מהזולת, מהסביבה, דבר היוצר את ההתבוננות של האדם המסתכל על העולם מסביבו.

האינפורמציה היקומית יוצרת דברים מוחשיים, כפי שחוקי הגנטיקה יוצרים דברים מוחשיים, כמו את האדם הביאולוגי. מאחר שהאלגוריתם הלשוני הוא ישות נעלמת, יצירותיו זקוקות לעדים שאכן הוא תקף. לכן האלגוריתם מתחילתו יכול לפעל רק בחברותה, הוא מזמן יחידים ביאולוגיים, שגם אל גופם נספח 'דעת', האלגוריתם הלשוני, לשתף פעולה ביצירותיו. היחידים המוקהלים על-ידי האלגוריתם הלשוני צריכים להעיד שפעולותיו, פעולותיהם, אכן תקפות, הם צריכים להעניק את אמונתם שבגדי המלך החדשים אכן חדשים.

      חוה ואדם אוכלים מפרי 'עץ הדעת', 'דעת' שפה, אלגוריתם לשוני, ביחד לא ביחידות, הם מנכרים את הרכש החדש, את 'דעת' מגופם הביאולוגי במשותף, הם מתבוננים זה על זה ומגלים שהם עירומים, שגופם שאותו הפרידו מ'דעת', הוא עירום. 'דעת', או האלגוריתם הלשוני מראשיתו רואה את עצמו כריבון על הגוף הביאולוגי ומכנה אותו 'ערום', ישות פחותה.

      משל 'עץ הדעת' בדרכו המינימליסטית, אינו מרחיב ומסביר את כל השלבים ש'דעת' חוללת. הוא קודם טורח להזים את אשליותיו של 'הנחש', הפן המרדני של 'דעת' שקיבל אוטונומיה מהמח הפלאי, שחוה ואדם דומים לאלהים. הוא מתרכז בהכחשת אשליות ה'נחש', ומצביע על כך שחוה ואדם אינם יכולים לאכל מ'עץ החיים', שהם מוותיים, הם יצורים שנבראו דומים לאלהים כיוון שהם יכולים ליצור, אבל לא זהים עם אלהים.

     אבל עלינו להרחיב על השלבים שהאלגוריתם הלשוני מחולל, שבעל משל 'עץ הדעת', אינו מפרט. ההבדלות, ש'דעת' או האלגוריתם הלשוני מאפשר ליצור הביאולוגי שנספחה אליו ישות נעלמת, ממחישה את בדידותו של הישות הנעלמת שנוצרה, ואת הצורך שלה לקומוניקציה עם הישות השניה שאף אל גופה נספחה ישות נעלמת. שתי הישויות הנעלמות, המנוכרות, 'מכירות' זו בזו. ה'ניכור' שגורם להבדלות הוא גם גורם ששתי הישויות 'יכירו'  זה בזה כשותפים. ההכרה ההדדית הזו היא ראשית האמון ההדדי, ראשית הערבות ההדדית.

     שתי הישויות שנספח אליהם 'דעת', אלגוריתם לשוני, נוכחים לדעת שהם זקוקות אחת לשניה. עלינו לדעת שהשורש 'נכר' נמצא רק בעברית במובן זה שהוא גורם ל'ניכור' האדם בעל 'דעת' או אלגוריתם לשוני, מגופו הביאולוגי. ניכור זה גורם למודעות, גורם גם 'להכרה' הדדית, גורם לכך ששתי הישויות המודעות מיד מבינות שהן זקוקות אחת לשניה, שהן זקוקות לא רק להכרה הדדית אלא גם לאמונה הדדית בקיומן.

      חשוב לציין עובדות אלו, כיוון שאנו מוצאים בראשית הנצרות כבר התיחסות שלילית ל'ניכור', להבדלות. כמובן, אנו מוצאים את מה שכבר הזכרנו פעמים רבות, ב'אגרת אל הרומיים' של השליח פאול, את ניטרול משל 'עץ הדעת', ורצון לנסיגה למצב גן-עדן, טרם 'ניכור'. אבל יחס שלילי זה ל'ניכור' אנו מוצאים גם אצל מרכס, גם את זה כבר הזכרנו פעמים רבות. דברים אלו חשובים לציון, כיוון שהתנגדות זו לפעילות האלגוריתם הלשוני מצביע על כך שבני אדם, לפחות חלק מהם, לא הבינו ולא מבינים שהאדם הוא אדם, רק אם הוא מונחה על-ידי האלגוריתם הלשוני ה'מנכר', ניכור המאפשר לאדם להתבונן, ניכור המבדיל את האדם מישויות אחרות על כדור הארץ, ועד עתה ישות בלעדית ביקום כיוון שלא נמצאו עד עתה ישויות דומות לו.

      הזכרנו כבר פעמים אחדות שאבות העברים היו אלו שהכירו ב'דעת', בשפה, באלגוריתם הלשוני כמהווה את היקום, כהופך את האדם מישות ביאולוגית לישות לשונית. מאחר שהתנגדותו זו של האדם להבדל מהכוליות, מהטבע היא ארכיטיפית, למרות שהוא עושה שימוש במתת כלי השפה, אפשר להבין את השנאה ליהדות. אבל עלינו לתת קרדיט לקלווין אשר במידה רבה החזיר את התנ"ך, את מחשבת התנ"ך ליושנה. לכן יש לראות את התפתחות מדע האינפורמציה במערב הודות לתיאולוגיה של קלווין, הודות למחשבת התנ"ך.

      אבל למרות הערות לעיל, עלינו להתרכז בסירוב זה של האדם להכיר שהוא ישות לשונית, שעולמו הלשוני כולו הוא תופעה אפיגנטית, והוא האדם, יוצר באמצעות המתת הזו, באמצעות המתת האפיגנטי את עולמו הלשוני. האדם מסרב להכיר בעובדה שחוקיו, ערכיו, מוסדותיו הם מעשה ידיו, שרק בזכותם הוא ישות לשונית נבדלת מברויים אחרים על כדור הארץ. החוקים, הערכים, המוסדות לא נכפים על האדם מלמעלה, הם יצירותיו.          

     ברור שהאדם הביאולוגי, שלא נספחה אליו 'דעת', יכול להתקיים בלי כל המנגנון האפיגנטי שהאלגוריתם הלשוני יוצר. אבל רוב בני אדם גם כאשר הם מתנגדים ל'ניכור', להבדלות, רוצים להיות חלק מהעולם האורגני, נשארים בתוך קהילות, יוצרים מוסדות שיסדירו את חייהם יחד. אפילו פאוסט, גיבור בדיוני לותרני, שמרד בכל המערכות שהאלגוריתם הלשוני יצר, בסוף ימיו, לפני מותו, נמלט ממוליכו, מפיסטו, לממלכת הנשים המיטיבות. הרי עולם חלופי כזה, ממלכת נשים מיטיבות הוא תוצר לשוני. איתני הטבע שגיבור בדיוני זה רצה להיות אחד מהם, לא מכירים, לא נמלטים לממלכה לשונית זו של 'נשים מיטיבות'. מילוט זה מצביע על פרדוכסליות המחשבה האנושית המורדת, החוזרת לפתרונות לשוניים.

      האדם המורד במתת שהוענק לו על-ידי האבולוציה, באי רצונו לשאת בחובות שהמוסדות והערכים שהוא יצר במשותף עם אלו המהווים את הקהילה, מטילים עליו, ממציא פתרונות שונים איך להמלט מהגולם שהוא הקים, גולם שהוא העולם הלשוני האפיגנטי היכול להתקיים רק אם היחידים שיצרו אותו תומכים בו, מאמינים בקיומו.

     אחד המילוטים היא רצונו של היחיד, הממשיך לחיות בקהילה, ממשיך להשתמש במתת שהוענק לו, הוא להמלט לעולם האורגני. במציאות האדם המורד נשאר ישות לשונית שמנסה לתרץ את בריחתו מהחובות בטוענה שהו רוצה להיות חלק מאיתני הטבע. וראינו שאפילו פאוסט הבדיוני, המורד הארכיטיפי, לא הפך חלק מאיתני הטבע, בצערו, לפני מותו התפיס עם פתרון לשוני, מילוט לעולם חלופי של נשים מיטיבות.   

  אבל גם אם אנו חוזרים אחורה, ליוון הקלאסית, שאף הוגיה רצו להיות חלק מהעולם האורגני. קליקלס גיבור הדיאלוג 'גורגיאס' של אפלטון, נתן ליוצר דמותו, אפלטון, את הפתרון להיות חלק מהעולם האורגני, כיוון שהוא רצה שהחזק, בעל הכח יהיה בעל זכויות היתר. בסופו של דבר יוצרו של דמות כוחנית זו, אפלטון, באחרית ימיו חזר לפתרון לשוני, בספרו 'חוקים', למרות שבצעירותו היה חסיד השיטה הספרטנית הכוחנית.

     בעולמינו החדש, הפתרון של הגיבור הבדיוני 'פאוסט' לא היה יחידי. ההוגים הלותרניים, לייבניץ וקאנט, חזרו לנוסחאות ארכיטיפיות ישנות, ראו ביחיד הסגור, הלא משתף פעולה עם הזולת, אשר כאילו מכיל כבר את כל הערכים מולדים, חזרו לנוסחתו של סוקראטס שאף הוא האמין בידע מולד שיש רק לילדו.

      הוגים אלו היו חלק מקהילות, דלו את שפתם מהמח הקהילתי, מהגנזך שלו, נהנו מהסדרים שהאלגוריתם הלשוני באמצעות יחידי הקהילה, גם אם הם לא היו מודעים לכך, יצרו. אבל חכמים אלו היו בעלי 'הובריס', ייחסו את כל המידע לרכושם הפרטי, ראו את עצמם מיקרוקוסמוס, ללא חובות לזולת, ללא חובות לקהילה, לאלגוריתם הלשוני שהוביל את יחידי הקהילה ליצור את ה'מח-הקהילתי', את הגנזך שלו.

      הלותרנים היו והנם בעלי ההובריס הגדול ביותר, הם לא רק מורדים במתת שלהם המוביל אותם ליצירת העולם הלשוני, הם אפילו בהבדל מהיוונים לא ראו שום ישויות עליונות מעליהם, כפי שאמר המשורר היינה, קאנט המליך את עצמו על העולם, טען שהוא אפילו מחוקק לטבע, ליקום.   

     על האדם הלשוני להיות יותר צנוע, למרות שהוא יוצר את עולמו הלשוני האפיגנטי, עולם זה הוא מאד שברירי, תלוי באמונה של יחידי הקהילה בו, בקלות עולם זה יכול להנגז.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 250 – העולם האפיגנטי יוצר את מוסדותיו

מאחר שהשפה היא תולדה אפיגנטית, לא נשמעת לחוקי הגנטיקה על כדור הארץ, וגם לא נשמעת לחוקי הטבע, היא מועמדת לפני חלל ריק, וצריכה ליצור את ערכיה ומוסדותיה. הישות האפיגנטית הזו, האלגוריתם הלשוני שנוצר, הוא הוא זה המוביל את האדם שהתברך במתת זו להתחיל ליצור את העולם הלשוני לרווחתו.

     תכונתו הראשוני של האלגוריתם הלשוני הוא להבדיל, הרי הוא במהותו אינפורמציה שעברה טרנספורמציה על-ידי המח הפלאי והפכה לשפה. הרי גם האינפורמציה ביקום היא ישות מבדילה, אבל לאלגוריתם הלשוני הצאצא שלה, נוספה תכונה נוספת 'אוטונומיה', על-ידי המח הפלאי. ובכן האלגוריתם הלשוני מנחה את האדם שאל גופו הביאולוגי הוא נספח, להבדיל בין עצמו לבין גופו הביאולוגי הזה. פעולה ראשונית זו יוצרת את המודעות האנושית. יכולת ההבדלה, יכולת ה'ניכור', גורמים לאדם להמשיך בפעולה זו לנכר את עצמו מהזולת, מהסביבה, דבר היוצר את ההתבוננות של האדם המסתכל על העולם מסביבו.

האינפורמציה היקומית יוצרת דברים מוחשיים, כפי שחוקי הגנטיקה יוצרים דברים מוחשיים, כמו את האדם הביאולוגי. מאחר שהאלגוריתם הלשוני הוא ישות נעלמת, יצירותיו זקוקות לעדים שאכן הוא תקף. לכן האלגוריתם מתחילתו יכול לפעל רק בחברותה, הוא מזמן יחידים ביאולוגיים, שגם אל גופם נספח 'דעת', האלגוריתם הלשוני, לשתף פעולה ביצירותיו. היחידים המוקהלים על-ידי האלגוריתם הלשוני צריכים להעיד שפעולותיו, פעולותיהם, אכן תקפות, הם צריכים להעניק את אמונתם שבגדי המלך החדשים אכן חדשים.

      חוה ואדם אוכלים מפרי 'עץ הדעת', 'דעת' שפה, אלגוריתם לשוני, ביחד לא ביחידות, הם מנכרים את הרכש החדש, את 'דעת' מגופם הביאולוגי במשותף, הם מתבוננים זה על זה ומגלים שהם עירומים, שגופם שאותו הפרידו מ'דעת', הוא עירום. 'דעת', או האלגוריתם הלשוני מראשיתו רואה את עצמו כריבון על הגוף הביאולוגי ומכנה אותו 'ערום', ישות פחותה.

      משל 'עץ הדעת' בדרכו המינימליסטית, אינו מרחיב ומסביר את כל השלבים ש'דעת' חוללת. הוא קודם טורח להזים את אשליותיו של 'הנחש', הפן המרדני של 'דעת' שקיבל אוטונומיה מהמח הפלאי, שחוה ואדם דומים לאלהים. הוא מתרכז בהכחשת אשליות ה'נחש', ומצביע על כך שחוה ואדם אינם יכולים לאכל מ'עץ החיים', שהם מוותיים, הם יצורים שנבראו דומים לאלהים כיוון שהם יכולים ליצור, אבל לא זהים עם אלהים.

     אבל עלינו להרחיב על השלבים שהאלגוריתם הלשוני מחולל, שבעל משל 'עץ הדעת', אינו מפרט. ההבדלות, ש'דעת' או האלגוריתם הלשוני מאפשר ליצור הביאולוגי שנספחה אליו ישות נעלמת, ממחישה את בדידותו של הישות הנעלמת שנוצרה, ואת הצורך שלה לקומוניקציה עם הישות השניה שאף אל גופה נספחה ישות נעלמת. שתי הישויות הנעלמות, המנוכרות, 'מכירות' זו בזו. ה'ניכור' שגורם להבדלות הוא גם גורם ששתי הישויות 'יכירו'  זה בזה כשותפים. ההכרה ההדדית הזו היא ראשית האמון ההדדי, ראשית הערבות ההדדית.

     שתי הישויות שנספח אליהם 'דעת', אלגוריתם לשוני, נוכחים לדעת שהם זקוקות אחת לשניה. עלינו לדעת שהשורש 'נכר' נמצא רק בעברית במובן זה שהוא גורם ל'ניכור' האדם בעל 'דעת' או אלגוריתם לשוני, מגופו הביאולוגי. ניכור זה גורם למודעות, גורם גם 'להכרה' הדדית, גורם לכך ששתי הישויות המודעות מיד מבינות שהן זקוקות אחת לשניה, שהן זקוקות לא רק להכרה הדדית אלא גם לאמונה הדדית בקיומן.

      חשוב לציין עובדות אלו, כיוון שאנו מוצאים בראשית הנצרות כבר התיחסות שלילית ל'ניכור', להבדלות. כמובן, אנו מוצאים את מה שכבר הזכרנו פעמים רבות, ב'אגרת אל הרומיים' של השליח פאול, את ניטרול משל 'עץ הדעת', ורצון לנסיגה למצב גן-עדן, טרם 'ניכור'. אבל יחס שלילי זה ל'ניכור' אנו מוצאים גם אצל מרכס, גם את זה כבר הזכרנו פעמים רבות. דברים אלו חשובים לציון, כיוון שהתנגדות זו לפעילות האלגוריתם הלשוני מצביע על כך שבני אדם, לפחות חלק מהם, לא הבינו ולא מבינים שהאדם הוא אדם, רק אם הוא מונחה על-ידי האלגוריתם הלשוני ה'מנכר', ניכור המאפשר לאדם להתבונן, ניכור המבדיל את האדם מישויות אחרות על כדור הארץ, ועד עתה ישות בלעדית ביקום כיוון שלא נמצאו עד עתה ישויות דומות לו.

      הזכרנו כבר פעמים אחדות שאבות העברים היו אלו שהכירו ב'דעת', בשפה, באלגוריתם הלשוני כמהווה את היקום, כהופך את האדם מישות ביאולוגית לישות לשונית. מאחר שהתנגדותו זו של האדם להבדל מהכוליות, מהטבע היא ארכיטיפית, למרות שהוא עושה שימוש במתת כלי השפה, אפשר להבין את השנאה ליהדות. אבל עלינו לתת קרדיט לקלווין אשר במידה רבה החזיר את התנ"ך, את מחשבת התנ"ך ליושנה. לכן יש לראות את התפתחות מדע האינפורמציה במערב הודות לתיאולוגיה של קלווין, הודות למחשבת התנ"ך.

      אבל למרות הערות לעיל, עלינו להתרכז בסירוב זה של האדם להכיר שהוא ישות לשונית, שעולמו הלשוני כולו הוא תופעה אפיגנטית, והוא האדם, יוצר באמצעות המתת הזו, באמצעות המתת האפיגנטי את עולמו הלשוני. האדם מסרב להכיר בעובדה שחוקיו, ערכיו, מוסדותיו הם מעשה ידיו, שרק בזכותם הוא ישות לשונית נבדלת מברויים אחרים על כדור הארץ. החוקים, הערכים, המוסדות לא נכפים על האדם מלמעלה, הם יצירותיו.          

     ברור שהאדם הביאולוגי, שלא נספחה אליו 'דעת', יכול להתקיים בלי כל המנגנון האפיגנטי שהאלגוריתם הלשוני יוצר. אבל רוב בני אדם גם כאשר הם מתנגדים ל'ניכור', להבדלות, רוצים להיות חלק מהעולם האורגני, נשארים בתוך קהילות, יוצרים מוסדות שיסדירו את חייהם יחד. אפילו פאוסט, גיבור בדיוני לותרני, שמרד בכל המערכות שהאלגוריתם הלשוני יצר, בסוף ימיו, לפני מותו, נמלט ממוליכו, מפיסטו, לממלכת הנשים המיטיבות. הרי עולם חלופי כזה, ממלכת נשים מיטיבות הוא תוצר לשוני. איתני הטבע שגיבור בדיוני זה רצה להיות אחד מהם, לא מכירים, לא נמלטים לממלכה לשונית זו של 'נשים מיטיבות'. מילוט זה מצביע על פרדוכסליות המחשבה האנושית המורדת, החוזרת לפתרונות לשוניים.

      האדם המורד במתת שהוענק לו על-ידי האבולוציה, באי רצונו לשאת בחובות שהמוסדות והערכים שהוא יצר במשותף עם אלו המהווים את הקהילה, מטילים עליו, ממציא פתרונות שונים איך להמלט מהגולם שהוא הקים, גולם שהוא העולם הלשוני האפיגנטי היכול להתקיים רק אם היחידים שיצרו אותו תומכים בו, מאמינים בקיומו.

     אחד המילוטים היא רצונו של היחיד, הממשיך לחיות בקהילה, ממשיך להשתמש במתת שהוענק לו, הוא להמלט לעולם האורגני. במציאות האדם המורד נשאר ישות לשונית שמנסה לתרץ את בריחתו מהחובות בטוענה שהו רוצה להיות חלק מאיתני הטבע. וראינו שאפילו פאוסט הבדיוני, המורד הארכיטיפי, לא הפך חלק מאיתני הטבע, בצערו, לפני מותו התפיס עם פתרון לשוני, מילוט לעולם חלופי של נשים מיטיבות.   

  אבל גם אם אנו חוזרים אחורה, ליוון הקלאסית, שאף הוגיה רצו להיות חלק מהעולם האורגני. קליקלס גיבור הדיאלוג 'גורגיאס' של אפלטון, נתן ליוצר דמותו, אפלטון, את הפתרון להיות חלק מהעולם האורגני, כיוון שהוא רצה שהחזק, בעל הכח יהיה בעל זכויות היתר. בסופו של דבר יוצרו של דמות כוחנית זו, אפלטון, באחרית ימיו חזר לפתרון לשוני, בספרו 'חוקים', למרות שבצעירותו היה חסיד השיטה הספרטנית הכוחנית.

     בעולמינו החדש, הפתרון של הגיבור הבדיוני 'פאוסט' לא היה יחידי. ההוגים הלותרניים, לייבניץ וקאנט, חזרו לנוסחאות ארכיטיפיות ישנות, ראו ביחיד הסגור, הלא משתף פעולה עם הזולת, אשר כאילו מכיל כבר את כל הערכים מולדים, חזרו לנוסחתו של סוקראטס שאף הוא האמין בידע מולד שיש רק לילדו.

      הוגים אלו היו חלק מקהילות, דלו את שפתם מהמח הקהילתי, מהגנזך שלו, נהנו מהסדרים שהאלגוריתם הלשוני באמצעות יחידי הקהילה, גם אם הם לא היו מודעים לכך, יצרו. אבל חכמים אלו היו בעלי 'הובריס', ייחסו את כל המידע לרכושם הפרטי, ראו את עצמם מיקרוקוסמוס, ללא חובות לזולת, ללא חובות לקהילה, לאלגוריתם הלשוני שהוביל את יחידי הקהילה ליצור את ה'מח-הקהילתי', את הגנזך שלו.

      הלותרנים היו והנם בעלי ההובריס הגדול ביותר, הם לא רק מורדים במתת שלהם המוביל אותם ליצירת העולם הלשוני, הם אפילו בהבדל מהיוונים לא ראו שום ישויות עליונות מעליהם, כפי שאמר המשורר היינה, קאנט המליך את עצמו על העולם, טען שהוא אפילו מחוקק לטבע, ליקום.   

     על האדם הלשוני להיות יותר צנוע, למרות שהוא יוצר את עולמו הלשוני האפיגנטי, עולם זה הוא מאד שברירי, תלוי באמונה של יחידי הקהילה בו, בקלות עולם זה יכול להנגז.

וניברסיטה ווירטואלית – שעור 250 – העולם האפיגנטי יוצר את מוסדותיו

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 249 – השפה תופעה אפיקנטית

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 249 – השפה תופעה אפיגנטית

     כאשר ביאולוגים מדברים על תופעות אפיגנטיות הם לא מדברים על השפה. אבל למעשה התופעה האפיגנטית המובהקת ביותר היא השפה, כל עולמינו הלשוני, לא יכולת לשפה, המורשת, אלא השפה כפי שהמח הפלאי יצר אותה מטרנספורמציה של האינפורמציה שנקלטות על-ידי הקולטנים באונות הקדמיות. המח הפלאי הפך את הנכס הזה לישות אפיגנטית בכך, שהוא העניק לו אוטונומיה חלקית, דבר שהפך רכש זה לישות שלא נשמעת לחוקים הדטרמיניסטיים, לחוקי הקיום, לרכש זה חוקים שרירותיים המאפשרים לו יכולות חדשות, יכולות של יצירת דברים שלא בנמצא ביקום.

     כאן אנחנו חוזרים ללמרק שחי בין השנים 1744 -1829 , פיתח תורה אבולוציונית דומה לזו של דרווין, הקדים אותו כמובן, וחשב שמידע נרכש מורש. כפי שכבר הזכרנו ביאולוג זה טעה כיוון שלא הבין שהשפה הנה ישות שלא נשמעת לחוקי הגנטיקה, לא מורשת, היא ישות 'אפיגנטית', שלה חוקים אחרים. אבל אם למרק טעה כיוון שלא היה מודע למהות השפה,   גם דרווין לא עמד על טבעה, אבל הוא בכלל לא עסק בה.

     ובכן, תורתו של למרק וגם זו של דרווין לא עמדו על העובדה, על הקפיצה האבולוציונית, שקרתה עם התפתחות השפה. המח הפלאי חולל אותה, על-ידי הטרנספורמציה שהוא עשה ליסוד זה, האינפורמציה, שנרכשה על-ידי האונות הקדמיות, הפך אותו ליכולת, בהעניקו ליכולת זו אוטונומיה, רצון חופשי. האוטונומיה הזו שהמח הפלאי העניק לרכש החדש, ליכולת החדשה הזו, הוציא אותה משורת חוקי הקיום, מחוקי הדטרמיניזם, גרם לכך שרכש חדש זה פועל לפי חוקים שרירותיים, דבר המאפשר לו ליצור דברים שלא בנמצא ביקום.

     עובדה זו שהמח הפלאי העניק על-ידי הטרנספורמציה של האינפורמציה, העניק  אוטונומיה לרכש החדש, הפך את השפה, את יכולתה, ל'אפיגנטית' לא מורשת, בהבדל מיכולות אחרות שהמח הפלאי יצר, כמו הראיה שהיא נשמעת לחוקי הגנטיקה, לכן מורשת, כפי שאבר המח עצמו הוא גנטי, ולא אפיגנטי.  

     הדיון החדש בתורת למרק נובעת מהעובדה שאמנם המידע הנרכש לא מורש לצאצאים על-ידי היחיד, אבל הוא מורש להם על-ידי ה'מח-הקהילתי', שהנו הגנזך של המידע, והוא הוא מוריש אותו לשרשרת הדורות.

     הביאולוגים העוסקים בתופעת האפיגנטיקה, כמובן לא מבינים את מהות השפה שהם חלק ממנה, שהאפשרויות המדעיות שלהם מתאפשרות רק כתוצאה מהיווצרות עולם לשוני אפיגנטי, המאפשר להם להתבונן על העולם החיצון. כמובן הם לא מודעים להתהוות 'המח-הקהילתי'.

      המדענים גם לא מודעים לעובדה שכל יכולת האדם להתבונן הוא תולדה מהשפה המאפשרת לאדם את ה'ניכור', יכולת הכרחית למען מודעות, אבל מפאת אי הבנת בני אדם את מהות השפה, לא מבינים את חשיבות יכולת זו, את ה'ניכור'. ובכן, 'ניכור' יכול להתבצע רק כיוון שלאדם אוטונומיה, רצון חופשי. אם היה אדם תחת חוקים דטרמיניסטיים, כפי שאלו השואפים להיות חלק מחוקים אורגניים, הוא לא היה מסוגל לנכר את עצמו. ובכן, האדם הלשוני האוטונומי יכול לנכר את עצמו מגופו, דבר ההופך אותו למודע. הניכור גם מאפשר לאדם לנכר את עצמו מהסביבה, דבר המאפשר לו התבוננות, והרי כל המדע מתאפשר רק כיוון שהאדם היכול לנכר את עצמו מהסביבה יכול להתבונן על היקום.

      אבל כל היכולות של השפה הן לא אינדיבידואליות, הן קהילתיות. לא מספיק לאדם לנכר את עצמו מגופו ולהשיג מודעות, הוא זקוק למשוב מאחרים שאכן הוא ישות עצמאית מודעת. כאן אנחנו חוזרים לחשיבות ה'אמונה'. כל העולם הלשוני האפיגנטי הזה מבוסס על 'אמונה' בו. דיברנו על חשיבות ה'אמונה' בקשר למח הקיבוצי, שהוא מתקיים רק אם בני אדם מאמינים בו. אבל כל פעולותיו הלשוניות של האדם מבוססות על אמונה הדדית, משוב הוא אמונה בזולת, ברית הנכרתת בין שניים, מבוססת על אמונה ששני הצדדים יקימו את מה שהוסכם.

       אנו סובבים בעולם לשוני אנושי המתממש רק אם הוא מבוסס על אמונה בו. ברור שאמונה של יחיד מבוססת על אנרגיה שהגוף הביאולוגי מספק לה. אבל ה'מח-הקיבוצי', מבוסס על אמונה קיבוצית, ישות הנראית לנו כבר מנותקת מהגוף הביאולוגי המספק לה אנרגיה. כאן עלינו להוסיף עוד פלא בעולם הלשוני, פלא שה'מח-הקיבוצי' מתנתק מהקהילה, הופך לישות אוטונומית, הנתמך על-ידי אנרגיות בתוך האמונות של היחידים, אנרגיות שכבר אינן פרי אנרגיה של הגופים הביאולוגיים. ברור שתופעה זו היא פלאית, אבל כל העולם הלשוני האנושי הוא פלאי, וזה רק פלא נוסף.

      כפי שכבר ראינו ה'מח-הקהילתי' הזה שניזון מאמונות, מאנרגיות טמונות בהן, הוא גנזך הרכשים של האדם הלשוני והוא מוריש אותם לדורות הבאים, שהיחיד לא יכול להוריש. עובדה היא שהרכש שהאדם הלשוני רוכש אינו מורש, אבל ה'מח-הקהילתי' האוטונומי מוריש את רכש הדורות. אם זה לא היה קורה לא היינו עדים לרצף היסטורי של האדם, רצף שהוא תולדה שה'מח-הקהילתי' יוצר.

     תורת האבולוציה היא השג מחשבתי חשוב, כיוון שהיא מצביעה על כך שהדברים נוצרו בהדרגתיות. אבל תורת האבולוציה לא דנה בתוספת הלשונית של האדם, תוספת שיצרה עולם לשוני עם חוקים ששונים מאלו של העולם הביאולוגי. דרווין וכל אלו העוסקים בתורת האבולוציה לא מתיחסים לקפיצה אבולוציונית הגדולה ביותר שישות ביאולוגית כמו האדם, חוללה, ברכשה את כלי השפה. עולם הלשון של האדם הוא כולו 'אפיגנטי', ולא גנטי, למרות שהתפתחות האונות הקדמיות היא תוצר גנטי מורש, גם היווצרות הקולטנים בו המקושרים לאינפורמציה היקומית, היא גנטית, מורשת. אבל מה שהמח הגנטי עשה לאינפורמציה נרכשת זו, הטרנספורמציה שהוא חולל ליסוד זה, הפך את הרכש הזה לאפיגנטי.

      המח הפלאי, שהוא ישות גנטית, הפך את הרכש החדש, את האינפורמציה לשפה, לאלגוריתם לשוני, ואלו הן ישויות עם אוטונומיה מוגבלת, אוטונומיה המאפשרת יצירה, ויצירה זו  הנה אפיגנטית. אפשר להגיד שהמח הפלאי עשה קפיצה בסולם האבולוציוני, יצר ישות מנותקת מחוקים גנטיים דטרמיניסטיים, יצר ישות 'אפיגנטית'.

     כל ממלכת השפה היא ישות אפיגנטית, לא נשמעת לחוקים גנטיים, והיא מהווה את אנושיותינו. לביאולוגים קשה להתמודד עם התופעה הזו, 'אפיגנטיות', כיוון שהיא לא  רק לא נשמעת לחוקים גנטיים, היא היא הופכת אותנו שהננו ישויות ביאולוגיות לישויות לשוניות, שונות מברויים אחרים על כדור הארץ שלנו.

      קשה לדמין שישויות ביאולוגיות על כדור הארץ שלנו, ישויות הנשמעות לחוקים הגנטיים מסוגלים לרחף בחלל, מסוגלים ליצור עולמות הזויים. אבל אפילו אם אנו לא מרחפים בעולמות הזויים ביקום, האדם יצר לעצמו עולם היסטורי המאפשר לו לראות את עצמו חלק מרצף אנושי. האדם בעל השפה האוטונומית חלקית יוצר את עצמו כישות לשונית, ישות שמית עם זהות. בלי ספק שכל היצירות הלשוניות הן יצירות קהילתיות. האדם הבודד לבד על הר קרח אינו יוצר את עצמו כישות שמית.

     האם כל המרקם הזה הקהילתי הוא גנטי? לא ולא, הוא אפיגנטי, הוא לא נשמע לחוקים הגנטיים. השווינו את קהילת בני אדם עם קהילות של דברים ונמלים. אבל למרות שישויות אלו יוצרות קהילות באמצעות הפרשות הורמונליות של המלכות שלהם, הם יוצרים רק מזון, הם לא יוצרים מרקם חברתי דומה למרקם החברתי האנושי עם ערכים ומוסדות.

      כל היצירות הלשוניות של האדם מתאפשרות רק אחרי שהוא רוכש זהות. ומהי זהות? זהות היא תרומת השפה, המאפשרת לאדם את החופש, את הרצון החופשי להנתק מהאחרים, אחרי שהוא מנתק את עצמו מגופו הוא. כל אנושיותינו היא תרומת הניכור שהשפה, יכולת השפה, מעניקה לאדם.

     אנחנו סובבים במעגל שהמח הפלאי יצר לאדם, בהופכו את האינפורמציה הנרכשת על-ידי האונות הקדמיות לשפה עצמאית, לפחות עצמאות חלקית. העצמאות הזו מעניקה לאדם את החופש של 'ניכור', מושג מושמץ, תמצית אנושיותינו.

     כאן עלינו להזכיר את תורתו של נעם חומסקי הטוען שהשפה היא תולדה של גן ביאולוגי. כבר הזכרנו שחומסקי מושפע מתורות אורגניות גרמניות. ומפליא שהוא לא מבין שאם השפה היא תולדה של גן גנטי, הרי חוקיה צריכים להסכים עם חוקים גנטיים, והרי השפה  היא שרירותית, לא נשמעת לחוקים גנטיים, לא מורישה את עצמה, כפי שתכונות אחרות מורישות את עצמן, כמו ראיה, כמו שמיעה. ילד הנולד להורים בעלי שפה צרפתית אינו מתחיל לדבר צרפתים אם במקרה מגדלים אותו דוברי אנגלית. ילד נולד עם יכולת לשפה, אבל הוא רוכש את כל המידע מהקהילה, מה'מח הקהילתי', שהנו גנזך המידע הנרכש על-ידי בני אדם.

       גם טענתו של חומסקי על דקדוק מולד הוא שגוי, עובדה לקיימים דקדוקים שונים, לכל שפה דקדוק משלה.     

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 248 – הקהילה המח הגדול, הגנזך, ב'

אוניברסיטה ווירטואלית – הקהילה המח הגדול, הגנזך, ב'

      ברצוני כאן להעלות הסבר השערתי למושג  'הקהילה המח הגדול, הגנזך', ולמושג 'אפיגנטי'.

     אנו שואלים מהו אותו 'מח קהילתי', מהו הוא 'גנזך' המכיל את כל היצירות הלשוניות הלא מוחשיות? האם המח הקיבוצי הוא תולדה של ה'אמונה' של יחידי הקהילה היוצרים על-ידה איזה ישות-על שהנה תוצר 'מעשר' שהם מפרישים מפעולותיהם הלשוניות? הרי החלק הארי של יצירות האלגוריתם הלשוני הן ישויות לא מוחשיות, כמו ערכים, מוסדות והשפה עצמה, כך זה לא צריך להפליא אותנו שהקהילה בכוחות משותפים יוצרת איזה מח-על, גנזך, המכיל את פעולותיהם של יחידיה, מח-על המנחה בהמשך את הקהילה איך להתנהג.

     אנחנו כאן בעולם הלשוני של האדם, בטריטוריה לא מוחשית, עם אמצעי לא מוחשי כמו האלגוריתם הלשוני, המהווה את העולם הלשוני של האדם, עולם לשוני העושה מהישות הביאולוגית שהנו האדם, ישות יוצרת עולמות הפרושים על כל היקום.

     אנחנו עוסקים כאן בפלאים קיומיים המהווים את עולמו של האדם. הרי כבר הפלא הראשון הוא היווצרות חיים על כדור הארץ הקטן שלנו, חיים שעד היום לא נמצאו על גרמי שמיים אחרים דומים להם. אבל הפלא הגדול ביותר הוא היווצרות המח, שהוא משותף לאדם ולברויים אחרים על כדור הארץ שלנו. אבר זה הוא בלי ספק פלא הבריאה, אבר הקולט יסודות מהיקום עושה להם טרנספורמציות לרווחת הברויים על כדור הארץ.

     מח פלאי זה הוא מעבדה שבאמצעות אין סוף הנירונים בתוכו, שוקד להיטיב את קיום הברויים על כדור הארץ. אבל אם מח זה הוא נחלת רוב הברויים על כדור הארץ, הוא ביצע קפיצה נוספת בפעולותיו, כאשר האבולוציה ציידה את האדם עם אונות קדמיות המכילות קולטנים המקושרים לאינפורמציה היקומית, והוא הפך אינפורמציה זו לשפה האנושית.

      המח הפלאי עם התוספת הזו של האונות הקדמיות, אם קודם הוא סיפק לברויים רק צרכים בסיסיים לקיומם, עכשיו רכש כנפיים ובאמצעותם קידם את האבולוציה בהעניקו לאדם אפשרויות ליצור עולמות לשוניים שאין להם גבולות. עולמות לשוניים אלו הלא מוחשיים מתקימים רק בכוחות משותפים של יחידי הקהילה, הם מבוססים על איזו אמונה בהם. האם האמונה היא איזו אנרגיה המשלימה את העולמות הלשוניים הרפאיים? עובדה היא שאפילו העולם הלשוני הפרטי שלנו קיים רק כל עוד אנו מאמינים בו, הוא מתמוטט ללא אמונה בו.

     אבל המח הפלאי יצר גם מנגנון של זכרון, זכרון שהנו גנזך היצירות הלשוניות. גנזך זה של זכרונות מהווה את ישותו של האדם, את זהותו, את ההרגשה שלו שהוא ישות רציפה.

      אבל אנו דנים במח-על קהילתי, האם הוא באמת קיים ללא גוף המספק לו אנרגיה בצורת דם לפעילותו כפי שהמח האנושי פועל שהגוף הביאולוגי מספק לו דם, שהנו אנרגיה? זוהי שאלה קשה מאד, כיוון שאנו לא מודעים לאיזה גוף-על, המספק אנרגיה למח הקיבוצי. בלי ספק שמח-העל הקיבוצי הוא עוד פלא קיומי, כביכול מתקיים ללא גוף מוחשי המספק לו אנרגיה. האם באמת ה'אנרגיה' המוקרנת מהאמונה הקהילתית היא היא אשר הנה הספקית של דם, או אנרגיה מסוג שונה לישות-על זו?

      עובדה קיומית היא שאמונות מסוגלות לתחזק יחידים, כאשר המנגנונים הביאולוגיים לא מתפקדים יותר. אפשר להעלות השערה ש'אמונה' שהיא תמצית אינפורמציה מסוימת, אוגרת בתוכה כבר אנרגיה, לכן היא יכולה לוותר על אספקת אנרגיה ביאולוגית של הגוף.

      אפשר להניח שאמונות שהנן תמצית של אינפורמציה נאגרת, מנכסות לעצמן גם אנרגיה ומרחפות מעל קהילות. אמונות כאלו שהן תמצית נאגרת של אינפורמציה עם אנרגיה נרכשת, יוצרות עולמות לשוניות אוטונומיות עם כל המוסדות שאינפורמציה יוצרת. לכן עולמות אטונומיים אלו הם גם גנזכים של כל האינפורמציה, הם בהבדל מגנזך של יחידים שלא מורישים את עצמם, כן מורישים את האינפורמציה שאגרו לדורות הבאים שהם גם מעצבים אותם.

      למרק הביאולוג שפעל לפני דרווין, לא כיוון את ממצאיו לאינפורמציה שהתנקתה   מיחידים, שהפכה ל'מח-על', ונעשתה אוטונומית, והיא כן מורישה את עצמה לשרשרת הדורות. אחרת אי אפשר להסביר איך ידיעות שנרכשו על-ידי מוחות של יחידים שלא מורישים את עצמם, בכל זאת ידע מתומצת של רכש יחידים רבים מורש לדורות הבאים.

     אולי כך אפשר להסביר את המושג 'אפיגנטי'. היום ברור שהמידע שהאדם רוכש בימיו, לא נעשה חלק של ה-DNA  המוריש את עצמו לדורות, והנה מדענים נתקלים בתופעה הפלאית הזו שאין להם תשובה עליה, שמידע שלא הופך חלק ה-DNA בכל זאת מורש מדור לדור, הם קורים למידע זה 'אפיגנטי', מידע שלא חלק מה-DNA , ולא מסבירים את טיבו של מושג זה. רק הפילוסופיה הלשונית יכולה להסביר תופעה זו, שהמדע שנרכש על-ידי יחידים, תמציתו מתנתקת מהם, נעשה אוטונומי, יוצר את עצמו לגוף לשוני, ל'מח-על', המקבל אנרגיה מהאמונות של היחידים המהווים את הקהילה, ובצורה כזו יוצר את כל המוסדות שהאלגוריתם הלשוני יוצר באמצעות המח הפלאי, ומוריש את היצירות האלו, את המידע, לדורות.

      אבל עלינו להדגיש ש'מח-על' זה כנראה, ניזון מהאנרגיה שבתוך האמונות של היחידים של הקהילה. מדוע עלינו להניח שכל ישות העל הזו ניזונה מהאנרגיה של האמונות של יחידי הקהילה? אנו צריכים להתבונן בתרבויות שהיו קיימות בימי קדם, תרבויות שנגוזו, כאשר יחידי הקהילה לא האמינו יותר ב'מח-על' שהם יצרו, לא סיפקו לו יותר אנרגיה באמצעות האמונה שלהם.

      תרבויות גדולות של העבר נגוזו, כאשר קבוצות שוליים בתוכן יצרו 'מח-על' באמצעות האמונות החדשות שלהן, אמונות שסיפקו אנרגיה לישות זו, ישות חדשה זו  הצליחה לדחף ולפורר את 'המח-על' הקודם. קבוצות אלו הצליחו, כיוון שהן פוררו את האמונות של הקבוצות הדומיננטיות, שכתוצאה מכך אלו לא יכלו יותר לספק את האנרגיה באמונתם, למח-העל הקודם.

      אנחנו דנים כאן בעולם הלשוני של האדם שלו חוקים שונים מהחוקים הביאולוגיים על כדור הארץ שלנו. העובדה שחוקים של העולם הלשוני שונים כל כך מהחוקים הביאולוגיים, גורם לאדם מבוכה, והוא רוצה להמלט מהם לחוקים הביאולוגיים היותר מוחשיים. אבל האדם הוא אדם, כל עוד הוא יוצר עולם לשוני, ועליו לקחת בחשבון שאם הוא מוותר על עולם לשוני זה, הוא מאבד את יתרונותיו על ברויים אחרים.

     עולם לשוני זה הוא רפאי והוא קיים רק אם אנו מאמינים בו, אפילו האדם הבודד המאבד את בטחונו העצמי, מאבד את דחף הקיום שלו. כל עולמינו הלשוני, שהוא מרכיב אנושיותינו, זקוק כל הזמן למשובים מאחרים, מאמונתם של אחרים בקיומינו, בזהותינו. עובדה מצערת היא שמיעוט שאינו מסוגל יותר להלחם על קיומו, אם השכבות הדומיננטיות לא מעניקים לו יותר הכרה, ואזי הוא מאבד את דחף קיומו.

     עובדה היסטורית היא שעמים, תרבויות שאבדו את האמונה במח-העל שלהם, שלא קיבלו יותר משוב מאחרים שהם ראויים לקיום, נגוזו.

      עם ישראל יצר מח-על קיבוצי, ולא רק זה, הוא קיבע מח-על זה בכתובים, וכך הוא נדד בין עמים ולמרות השנאה מסביב החזיק מעמד. עם ישראל אינו מודע עד כמה הוא חייב לנבואות הנחמה של הנביאים. נבואות הנחמה הן תמצית האמונות, הן כה חזקות, עד אשר גברו על חסרים של טריטוריה, של צבא. נבואות הנחמה אינן אפוקליפסות, הן לא מדברות על שינוי סדרי עולם, הם מדברים על קיום בעולם שהאלוהות בראה לרווחת האדם.

      נבואות הנחמה הן תמצית האמונה בצידוק קיום לשוני, כיוון שהבריאה כולה היא פרי אינפורמציה. ולמרות שהעולם הלשוני נראה לנו רפאי, הוא הנו העולם היחידי, לכן אין צורך לשנותו, יש צורך להאמין בו. כנראה האמונה היא תמצית האנרגיה המאפשרת קיום אנושי. לכן סיסמא כזו 'אם תרצו אין זו אגדה', של הרצל, של הציונות, מכילה בתוכה 'אמונה', שהיא כוח מדרבן יותר מאשר כוחות צבא. סיסמא כזו היא למעשה 'עמוד אש' ההולך לפני המחנה.