אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 249 – השפה תופעה אפיקנטית

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 249 – השפה תופעה אפיגנטית

     כאשר ביאולוגים מדברים על תופעות אפיגנטיות הם לא מדברים על השפה. אבל למעשה התופעה האפיגנטית המובהקת ביותר היא השפה, כל עולמינו הלשוני, לא יכולת לשפה, המורשת, אלא השפה כפי שהמח הפלאי יצר אותה מטרנספורמציה של האינפורמציה שנקלטות על-ידי הקולטנים באונות הקדמיות. המח הפלאי הפך את הנכס הזה לישות אפיגנטית בכך, שהוא העניק לו אוטונומיה חלקית, דבר שהפך רכש זה לישות שלא נשמעת לחוקים הדטרמיניסטיים, לחוקי הקיום, לרכש זה חוקים שרירותיים המאפשרים לו יכולות חדשות, יכולות של יצירת דברים שלא בנמצא ביקום.

     כאן אנחנו חוזרים ללמרק שחי בין השנים 1744 -1829 , פיתח תורה אבולוציונית דומה לזו של דרווין, הקדים אותו כמובן, וחשב שמידע נרכש מורש. כפי שכבר הזכרנו ביאולוג זה טעה כיוון שלא הבין שהשפה הנה ישות שלא נשמעת לחוקי הגנטיקה, לא מורשת, היא ישות 'אפיגנטית', שלה חוקים אחרים. אבל אם למרק טעה כיוון שלא היה מודע למהות השפה,   גם דרווין לא עמד על טבעה, אבל הוא בכלל לא עסק בה.

     ובכן, תורתו של למרק וגם זו של דרווין לא עמדו על העובדה, על הקפיצה האבולוציונית, שקרתה עם התפתחות השפה. המח הפלאי חולל אותה, על-ידי הטרנספורמציה שהוא עשה ליסוד זה, האינפורמציה, שנרכשה על-ידי האונות הקדמיות, הפך אותו ליכולת, בהעניקו ליכולת זו אוטונומיה, רצון חופשי. האוטונומיה הזו שהמח הפלאי העניק לרכש החדש, ליכולת החדשה הזו, הוציא אותה משורת חוקי הקיום, מחוקי הדטרמיניזם, גרם לכך שרכש חדש זה פועל לפי חוקים שרירותיים, דבר המאפשר לו ליצור דברים שלא בנמצא ביקום.

     עובדה זו שהמח הפלאי העניק על-ידי הטרנספורמציה של האינפורמציה, העניק  אוטונומיה לרכש החדש, הפך את השפה, את יכולתה, ל'אפיגנטית' לא מורשת, בהבדל מיכולות אחרות שהמח הפלאי יצר, כמו הראיה שהיא נשמעת לחוקי הגנטיקה, לכן מורשת, כפי שאבר המח עצמו הוא גנטי, ולא אפיגנטי.  

     הדיון החדש בתורת למרק נובעת מהעובדה שאמנם המידע הנרכש לא מורש לצאצאים על-ידי היחיד, אבל הוא מורש להם על-ידי ה'מח-הקהילתי', שהנו הגנזך של המידע, והוא הוא מוריש אותו לשרשרת הדורות.

     הביאולוגים העוסקים בתופעת האפיגנטיקה, כמובן לא מבינים את מהות השפה שהם חלק ממנה, שהאפשרויות המדעיות שלהם מתאפשרות רק כתוצאה מהיווצרות עולם לשוני אפיגנטי, המאפשר להם להתבונן על העולם החיצון. כמובן הם לא מודעים להתהוות 'המח-הקהילתי'.

      המדענים גם לא מודעים לעובדה שכל יכולת האדם להתבונן הוא תולדה מהשפה המאפשרת לאדם את ה'ניכור', יכולת הכרחית למען מודעות, אבל מפאת אי הבנת בני אדם את מהות השפה, לא מבינים את חשיבות יכולת זו, את ה'ניכור'. ובכן, 'ניכור' יכול להתבצע רק כיוון שלאדם אוטונומיה, רצון חופשי. אם היה אדם תחת חוקים דטרמיניסטיים, כפי שאלו השואפים להיות חלק מחוקים אורגניים, הוא לא היה מסוגל לנכר את עצמו. ובכן, האדם הלשוני האוטונומי יכול לנכר את עצמו מגופו, דבר ההופך אותו למודע. הניכור גם מאפשר לאדם לנכר את עצמו מהסביבה, דבר המאפשר לו התבוננות, והרי כל המדע מתאפשר רק כיוון שהאדם היכול לנכר את עצמו מהסביבה יכול להתבונן על היקום.

      אבל כל היכולות של השפה הן לא אינדיבידואליות, הן קהילתיות. לא מספיק לאדם לנכר את עצמו מגופו ולהשיג מודעות, הוא זקוק למשוב מאחרים שאכן הוא ישות עצמאית מודעת. כאן אנחנו חוזרים לחשיבות ה'אמונה'. כל העולם הלשוני האפיגנטי הזה מבוסס על 'אמונה' בו. דיברנו על חשיבות ה'אמונה' בקשר למח הקיבוצי, שהוא מתקיים רק אם בני אדם מאמינים בו. אבל כל פעולותיו הלשוניות של האדם מבוססות על אמונה הדדית, משוב הוא אמונה בזולת, ברית הנכרתת בין שניים, מבוססת על אמונה ששני הצדדים יקימו את מה שהוסכם.

       אנו סובבים בעולם לשוני אנושי המתממש רק אם הוא מבוסס על אמונה בו. ברור שאמונה של יחיד מבוססת על אנרגיה שהגוף הביאולוגי מספק לה. אבל ה'מח-הקיבוצי', מבוסס על אמונה קיבוצית, ישות הנראית לנו כבר מנותקת מהגוף הביאולוגי המספק לה אנרגיה. כאן עלינו להוסיף עוד פלא בעולם הלשוני, פלא שה'מח-הקיבוצי' מתנתק מהקהילה, הופך לישות אוטונומית, הנתמך על-ידי אנרגיות בתוך האמונות של היחידים, אנרגיות שכבר אינן פרי אנרגיה של הגופים הביאולוגיים. ברור שתופעה זו היא פלאית, אבל כל העולם הלשוני האנושי הוא פלאי, וזה רק פלא נוסף.

      כפי שכבר ראינו ה'מח-הקהילתי' הזה שניזון מאמונות, מאנרגיות טמונות בהן, הוא גנזך הרכשים של האדם הלשוני והוא מוריש אותם לדורות הבאים, שהיחיד לא יכול להוריש. עובדה היא שהרכש שהאדם הלשוני רוכש אינו מורש, אבל ה'מח-הקהילתי' האוטונומי מוריש את רכש הדורות. אם זה לא היה קורה לא היינו עדים לרצף היסטורי של האדם, רצף שהוא תולדה שה'מח-הקהילתי' יוצר.

     תורת האבולוציה היא השג מחשבתי חשוב, כיוון שהיא מצביעה על כך שהדברים נוצרו בהדרגתיות. אבל תורת האבולוציה לא דנה בתוספת הלשונית של האדם, תוספת שיצרה עולם לשוני עם חוקים ששונים מאלו של העולם הביאולוגי. דרווין וכל אלו העוסקים בתורת האבולוציה לא מתיחסים לקפיצה אבולוציונית הגדולה ביותר שישות ביאולוגית כמו האדם, חוללה, ברכשה את כלי השפה. עולם הלשון של האדם הוא כולו 'אפיגנטי', ולא גנטי, למרות שהתפתחות האונות הקדמיות היא תוצר גנטי מורש, גם היווצרות הקולטנים בו המקושרים לאינפורמציה היקומית, היא גנטית, מורשת. אבל מה שהמח הגנטי עשה לאינפורמציה נרכשת זו, הטרנספורמציה שהוא חולל ליסוד זה, הפך את הרכש הזה לאפיגנטי.

      המח הפלאי, שהוא ישות גנטית, הפך את הרכש החדש, את האינפורמציה לשפה, לאלגוריתם לשוני, ואלו הן ישויות עם אוטונומיה מוגבלת, אוטונומיה המאפשרת יצירה, ויצירה זו  הנה אפיגנטית. אפשר להגיד שהמח הפלאי עשה קפיצה בסולם האבולוציוני, יצר ישות מנותקת מחוקים גנטיים דטרמיניסטיים, יצר ישות 'אפיגנטית'.

     כל ממלכת השפה היא ישות אפיגנטית, לא נשמעת לחוקים גנטיים, והיא מהווה את אנושיותינו. לביאולוגים קשה להתמודד עם התופעה הזו, 'אפיגנטיות', כיוון שהיא לא  רק לא נשמעת לחוקים גנטיים, היא היא הופכת אותנו שהננו ישויות ביאולוגיות לישויות לשוניות, שונות מברויים אחרים על כדור הארץ שלנו.

      קשה לדמין שישויות ביאולוגיות על כדור הארץ שלנו, ישויות הנשמעות לחוקים הגנטיים מסוגלים לרחף בחלל, מסוגלים ליצור עולמות הזויים. אבל אפילו אם אנו לא מרחפים בעולמות הזויים ביקום, האדם יצר לעצמו עולם היסטורי המאפשר לו לראות את עצמו חלק מרצף אנושי. האדם בעל השפה האוטונומית חלקית יוצר את עצמו כישות לשונית, ישות שמית עם זהות. בלי ספק שכל היצירות הלשוניות הן יצירות קהילתיות. האדם הבודד לבד על הר קרח אינו יוצר את עצמו כישות שמית.

     האם כל המרקם הזה הקהילתי הוא גנטי? לא ולא, הוא אפיגנטי, הוא לא נשמע לחוקים הגנטיים. השווינו את קהילת בני אדם עם קהילות של דברים ונמלים. אבל למרות שישויות אלו יוצרות קהילות באמצעות הפרשות הורמונליות של המלכות שלהם, הם יוצרים רק מזון, הם לא יוצרים מרקם חברתי דומה למרקם החברתי האנושי עם ערכים ומוסדות.

      כל היצירות הלשוניות של האדם מתאפשרות רק אחרי שהוא רוכש זהות. ומהי זהות? זהות היא תרומת השפה, המאפשרת לאדם את החופש, את הרצון החופשי להנתק מהאחרים, אחרי שהוא מנתק את עצמו מגופו הוא. כל אנושיותינו היא תרומת הניכור שהשפה, יכולת השפה, מעניקה לאדם.

     אנחנו סובבים במעגל שהמח הפלאי יצר לאדם, בהופכו את האינפורמציה הנרכשת על-ידי האונות הקדמיות לשפה עצמאית, לפחות עצמאות חלקית. העצמאות הזו מעניקה לאדם את החופש של 'ניכור', מושג מושמץ, תמצית אנושיותינו.

     כאן עלינו להזכיר את תורתו של נעם חומסקי הטוען שהשפה היא תולדה של גן ביאולוגי. כבר הזכרנו שחומסקי מושפע מתורות אורגניות גרמניות. ומפליא שהוא לא מבין שאם השפה היא תולדה של גן גנטי, הרי חוקיה צריכים להסכים עם חוקים גנטיים, והרי השפה  היא שרירותית, לא נשמעת לחוקים גנטיים, לא מורישה את עצמה, כפי שתכונות אחרות מורישות את עצמן, כמו ראיה, כמו שמיעה. ילד הנולד להורים בעלי שפה צרפתית אינו מתחיל לדבר צרפתים אם במקרה מגדלים אותו דוברי אנגלית. ילד נולד עם יכולת לשפה, אבל הוא רוכש את כל המידע מהקהילה, מה'מח הקהילתי', שהנו גנזך המידע הנרכש על-ידי בני אדם.

       גם טענתו של חומסקי על דקדוק מולד הוא שגוי, עובדה לקיימים דקדוקים שונים, לכל שפה דקדוק משלה.     

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: