וניברסיטה ווירטואלית – שעור 250 – העולם האפיגנטי יוצר את מוסדותיו

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 250 – העולם האפיגנטי יוצר את מוסדותיו

מאחר שהשפה היא תולדה אפיגנטית, לא נשמעת לחוקי הגנטיקה על כדור הארץ, וגם לא נשמעת לחוקי הטבע, היא מועמדת לפני חלל ריק, וצריכה ליצור את ערכיה ומוסדותיה. הישות האפיגנטית הזו, האלגוריתם הלשוני שנוצר, הוא הוא זה המוביל את האדם שהתברך במתת זו להתחיל ליצור את העולם הלשוני לרווחתו.

     תכונתו הראשוני של האלגוריתם הלשוני הוא להבדיל, הרי הוא במהותו אינפורמציה שעברה טרנספורמציה על-ידי המח הפלאי והפכה לשפה. הרי גם האינפורמציה ביקום היא ישות מבדילה, אבל לאלגוריתם הלשוני הצאצא שלה, נוספה תכונה נוספת 'אוטונומיה', על-ידי המח הפלאי. ובכן האלגוריתם הלשוני מנחה את האדם שאל גופו הביאולוגי הוא נספח, להבדיל בין עצמו לבין גופו הביאולוגי הזה. פעולה ראשונית זו יוצרת את המודעות האנושית. יכולת ההבדלה, יכולת ה'ניכור', גורמים לאדם להמשיך בפעולה זו לנכר את עצמו מהזולת, מהסביבה, דבר היוצר את ההתבוננות של האדם המסתכל על העולם מסביבו.

האינפורמציה היקומית יוצרת דברים מוחשיים, כפי שחוקי הגנטיקה יוצרים דברים מוחשיים, כמו את האדם הביאולוגי. מאחר שהאלגוריתם הלשוני הוא ישות נעלמת, יצירותיו זקוקות לעדים שאכן הוא תקף. לכן האלגוריתם מתחילתו יכול לפעל רק בחברותה, הוא מזמן יחידים ביאולוגיים, שגם אל גופם נספח 'דעת', האלגוריתם הלשוני, לשתף פעולה ביצירותיו. היחידים המוקהלים על-ידי האלגוריתם הלשוני צריכים להעיד שפעולותיו, פעולותיהם, אכן תקפות, הם צריכים להעניק את אמונתם שבגדי המלך החדשים אכן חדשים.

      חוה ואדם אוכלים מפרי 'עץ הדעת', 'דעת' שפה, אלגוריתם לשוני, ביחד לא ביחידות, הם מנכרים את הרכש החדש, את 'דעת' מגופם הביאולוגי במשותף, הם מתבוננים זה על זה ומגלים שהם עירומים, שגופם שאותו הפרידו מ'דעת', הוא עירום. 'דעת', או האלגוריתם הלשוני מראשיתו רואה את עצמו כריבון על הגוף הביאולוגי ומכנה אותו 'ערום', ישות פחותה.

      משל 'עץ הדעת' בדרכו המינימליסטית, אינו מרחיב ומסביר את כל השלבים ש'דעת' חוללת. הוא קודם טורח להזים את אשליותיו של 'הנחש', הפן המרדני של 'דעת' שקיבל אוטונומיה מהמח הפלאי, שחוה ואדם דומים לאלהים. הוא מתרכז בהכחשת אשליות ה'נחש', ומצביע על כך שחוה ואדם אינם יכולים לאכל מ'עץ החיים', שהם מוותיים, הם יצורים שנבראו דומים לאלהים כיוון שהם יכולים ליצור, אבל לא זהים עם אלהים.

     אבל עלינו להרחיב על השלבים שהאלגוריתם הלשוני מחולל, שבעל משל 'עץ הדעת', אינו מפרט. ההבדלות, ש'דעת' או האלגוריתם הלשוני מאפשר ליצור הביאולוגי שנספחה אליו ישות נעלמת, ממחישה את בדידותו של הישות הנעלמת שנוצרה, ואת הצורך שלה לקומוניקציה עם הישות השניה שאף אל גופה נספחה ישות נעלמת. שתי הישויות הנעלמות, המנוכרות, 'מכירות' זו בזו. ה'ניכור' שגורם להבדלות הוא גם גורם ששתי הישויות 'יכירו'  זה בזה כשותפים. ההכרה ההדדית הזו היא ראשית האמון ההדדי, ראשית הערבות ההדדית.

     שתי הישויות שנספח אליהם 'דעת', אלגוריתם לשוני, נוכחים לדעת שהם זקוקות אחת לשניה. עלינו לדעת שהשורש 'נכר' נמצא רק בעברית במובן זה שהוא גורם ל'ניכור' האדם בעל 'דעת' או אלגוריתם לשוני, מגופו הביאולוגי. ניכור זה גורם למודעות, גורם גם 'להכרה' הדדית, גורם לכך ששתי הישויות המודעות מיד מבינות שהן זקוקות אחת לשניה, שהן זקוקות לא רק להכרה הדדית אלא גם לאמונה הדדית בקיומן.

      חשוב לציין עובדות אלו, כיוון שאנו מוצאים בראשית הנצרות כבר התיחסות שלילית ל'ניכור', להבדלות. כמובן, אנו מוצאים את מה שכבר הזכרנו פעמים רבות, ב'אגרת אל הרומיים' של השליח פאול, את ניטרול משל 'עץ הדעת', ורצון לנסיגה למצב גן-עדן, טרם 'ניכור'. אבל יחס שלילי זה ל'ניכור' אנו מוצאים גם אצל מרכס, גם את זה כבר הזכרנו פעמים רבות. דברים אלו חשובים לציון, כיוון שהתנגדות זו לפעילות האלגוריתם הלשוני מצביע על כך שבני אדם, לפחות חלק מהם, לא הבינו ולא מבינים שהאדם הוא אדם, רק אם הוא מונחה על-ידי האלגוריתם הלשוני ה'מנכר', ניכור המאפשר לאדם להתבונן, ניכור המבדיל את האדם מישויות אחרות על כדור הארץ, ועד עתה ישות בלעדית ביקום כיוון שלא נמצאו עד עתה ישויות דומות לו.

      הזכרנו כבר פעמים אחדות שאבות העברים היו אלו שהכירו ב'דעת', בשפה, באלגוריתם הלשוני כמהווה את היקום, כהופך את האדם מישות ביאולוגית לישות לשונית. מאחר שהתנגדותו זו של האדם להבדל מהכוליות, מהטבע היא ארכיטיפית, למרות שהוא עושה שימוש במתת כלי השפה, אפשר להבין את השנאה ליהדות. אבל עלינו לתת קרדיט לקלווין אשר במידה רבה החזיר את התנ"ך, את מחשבת התנ"ך ליושנה. לכן יש לראות את התפתחות מדע האינפורמציה במערב הודות לתיאולוגיה של קלווין, הודות למחשבת התנ"ך.

      אבל למרות הערות לעיל, עלינו להתרכז בסירוב זה של האדם להכיר שהוא ישות לשונית, שעולמו הלשוני כולו הוא תופעה אפיגנטית, והוא האדם, יוצר באמצעות המתת הזו, באמצעות המתת האפיגנטי את עולמו הלשוני. האדם מסרב להכיר בעובדה שחוקיו, ערכיו, מוסדותיו הם מעשה ידיו, שרק בזכותם הוא ישות לשונית נבדלת מברויים אחרים על כדור הארץ. החוקים, הערכים, המוסדות לא נכפים על האדם מלמעלה, הם יצירותיו.          

     ברור שהאדם הביאולוגי, שלא נספחה אליו 'דעת', יכול להתקיים בלי כל המנגנון האפיגנטי שהאלגוריתם הלשוני יוצר. אבל רוב בני אדם גם כאשר הם מתנגדים ל'ניכור', להבדלות, רוצים להיות חלק מהעולם האורגני, נשארים בתוך קהילות, יוצרים מוסדות שיסדירו את חייהם יחד. אפילו פאוסט, גיבור בדיוני לותרני, שמרד בכל המערכות שהאלגוריתם הלשוני יצר, בסוף ימיו, לפני מותו, נמלט ממוליכו, מפיסטו, לממלכת הנשים המיטיבות. הרי עולם חלופי כזה, ממלכת נשים מיטיבות הוא תוצר לשוני. איתני הטבע שגיבור בדיוני זה רצה להיות אחד מהם, לא מכירים, לא נמלטים לממלכה לשונית זו של 'נשים מיטיבות'. מילוט זה מצביע על פרדוכסליות המחשבה האנושית המורדת, החוזרת לפתרונות לשוניים.

      האדם המורד במתת שהוענק לו על-ידי האבולוציה, באי רצונו לשאת בחובות שהמוסדות והערכים שהוא יצר במשותף עם אלו המהווים את הקהילה, מטילים עליו, ממציא פתרונות שונים איך להמלט מהגולם שהוא הקים, גולם שהוא העולם הלשוני האפיגנטי היכול להתקיים רק אם היחידים שיצרו אותו תומכים בו, מאמינים בקיומו.

     אחד המילוטים היא רצונו של היחיד, הממשיך לחיות בקהילה, ממשיך להשתמש במתת שהוענק לו, הוא להמלט לעולם האורגני. במציאות האדם המורד נשאר ישות לשונית שמנסה לתרץ את בריחתו מהחובות בטוענה שהו רוצה להיות חלק מאיתני הטבע. וראינו שאפילו פאוסט הבדיוני, המורד הארכיטיפי, לא הפך חלק מאיתני הטבע, בצערו, לפני מותו התפיס עם פתרון לשוני, מילוט לעולם חלופי של נשים מיטיבות.   

  אבל גם אם אנו חוזרים אחורה, ליוון הקלאסית, שאף הוגיה רצו להיות חלק מהעולם האורגני. קליקלס גיבור הדיאלוג 'גורגיאס' של אפלטון, נתן ליוצר דמותו, אפלטון, את הפתרון להיות חלק מהעולם האורגני, כיוון שהוא רצה שהחזק, בעל הכח יהיה בעל זכויות היתר. בסופו של דבר יוצרו של דמות כוחנית זו, אפלטון, באחרית ימיו חזר לפתרון לשוני, בספרו 'חוקים', למרות שבצעירותו היה חסיד השיטה הספרטנית הכוחנית.

     בעולמינו החדש, הפתרון של הגיבור הבדיוני 'פאוסט' לא היה יחידי. ההוגים הלותרניים, לייבניץ וקאנט, חזרו לנוסחאות ארכיטיפיות ישנות, ראו ביחיד הסגור, הלא משתף פעולה עם הזולת, אשר כאילו מכיל כבר את כל הערכים מולדים, חזרו לנוסחתו של סוקראטס שאף הוא האמין בידע מולד שיש רק לילדו.

      הוגים אלו היו חלק מקהילות, דלו את שפתם מהמח הקהילתי, מהגנזך שלו, נהנו מהסדרים שהאלגוריתם הלשוני באמצעות יחידי הקהילה, גם אם הם לא היו מודעים לכך, יצרו. אבל חכמים אלו היו בעלי 'הובריס', ייחסו את כל המידע לרכושם הפרטי, ראו את עצמם מיקרוקוסמוס, ללא חובות לזולת, ללא חובות לקהילה, לאלגוריתם הלשוני שהוביל את יחידי הקהילה ליצור את ה'מח-הקהילתי', את הגנזך שלו.

      הלותרנים היו והנם בעלי ההובריס הגדול ביותר, הם לא רק מורדים במתת שלהם המוביל אותם ליצירת העולם הלשוני, הם אפילו בהבדל מהיוונים לא ראו שום ישויות עליונות מעליהם, כפי שאמר המשורר היינה, קאנט המליך את עצמו על העולם, טען שהוא אפילו מחוקק לטבע, ליקום.   

     על האדם הלשוני להיות יותר צנוע, למרות שהוא יוצר את עולמו הלשוני האפיגנטי, עולם זה הוא מאד שברירי, תלוי באמונה של יחידי הקהילה בו, בקלות עולם זה יכול להנגז.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 250 – העולם האפיגנטי יוצר את מוסדותיו

מאחר שהשפה היא תולדה אפיגנטית, לא נשמעת לחוקי הגנטיקה על כדור הארץ, וגם לא נשמעת לחוקי הטבע, היא מועמדת לפני חלל ריק, וצריכה ליצור את ערכיה ומוסדותיה. הישות האפיגנטית הזו, האלגוריתם הלשוני שנוצר, הוא הוא זה המוביל את האדם שהתברך במתת זו להתחיל ליצור את העולם הלשוני לרווחתו.

     תכונתו הראשוני של האלגוריתם הלשוני הוא להבדיל, הרי הוא במהותו אינפורמציה שעברה טרנספורמציה על-ידי המח הפלאי והפכה לשפה. הרי גם האינפורמציה ביקום היא ישות מבדילה, אבל לאלגוריתם הלשוני הצאצא שלה, נוספה תכונה נוספת 'אוטונומיה', על-ידי המח הפלאי. ובכן האלגוריתם הלשוני מנחה את האדם שאל גופו הביאולוגי הוא נספח, להבדיל בין עצמו לבין גופו הביאולוגי הזה. פעולה ראשונית זו יוצרת את המודעות האנושית. יכולת ההבדלה, יכולת ה'ניכור', גורמים לאדם להמשיך בפעולה זו לנכר את עצמו מהזולת, מהסביבה, דבר היוצר את ההתבוננות של האדם המסתכל על העולם מסביבו.

האינפורמציה היקומית יוצרת דברים מוחשיים, כפי שחוקי הגנטיקה יוצרים דברים מוחשיים, כמו את האדם הביאולוגי. מאחר שהאלגוריתם הלשוני הוא ישות נעלמת, יצירותיו זקוקות לעדים שאכן הוא תקף. לכן האלגוריתם מתחילתו יכול לפעל רק בחברותה, הוא מזמן יחידים ביאולוגיים, שגם אל גופם נספח 'דעת', האלגוריתם הלשוני, לשתף פעולה ביצירותיו. היחידים המוקהלים על-ידי האלגוריתם הלשוני צריכים להעיד שפעולותיו, פעולותיהם, אכן תקפות, הם צריכים להעניק את אמונתם שבגדי המלך החדשים אכן חדשים.

      חוה ואדם אוכלים מפרי 'עץ הדעת', 'דעת' שפה, אלגוריתם לשוני, ביחד לא ביחידות, הם מנכרים את הרכש החדש, את 'דעת' מגופם הביאולוגי במשותף, הם מתבוננים זה על זה ומגלים שהם עירומים, שגופם שאותו הפרידו מ'דעת', הוא עירום. 'דעת', או האלגוריתם הלשוני מראשיתו רואה את עצמו כריבון על הגוף הביאולוגי ומכנה אותו 'ערום', ישות פחותה.

      משל 'עץ הדעת' בדרכו המינימליסטית, אינו מרחיב ומסביר את כל השלבים ש'דעת' חוללת. הוא קודם טורח להזים את אשליותיו של 'הנחש', הפן המרדני של 'דעת' שקיבל אוטונומיה מהמח הפלאי, שחוה ואדם דומים לאלהים. הוא מתרכז בהכחשת אשליות ה'נחש', ומצביע על כך שחוה ואדם אינם יכולים לאכל מ'עץ החיים', שהם מוותיים, הם יצורים שנבראו דומים לאלהים כיוון שהם יכולים ליצור, אבל לא זהים עם אלהים.

     אבל עלינו להרחיב על השלבים שהאלגוריתם הלשוני מחולל, שבעל משל 'עץ הדעת', אינו מפרט. ההבדלות, ש'דעת' או האלגוריתם הלשוני מאפשר ליצור הביאולוגי שנספחה אליו ישות נעלמת, ממחישה את בדידותו של הישות הנעלמת שנוצרה, ואת הצורך שלה לקומוניקציה עם הישות השניה שאף אל גופה נספחה ישות נעלמת. שתי הישויות הנעלמות, המנוכרות, 'מכירות' זו בזו. ה'ניכור' שגורם להבדלות הוא גם גורם ששתי הישויות 'יכירו'  זה בזה כשותפים. ההכרה ההדדית הזו היא ראשית האמון ההדדי, ראשית הערבות ההדדית.

     שתי הישויות שנספח אליהם 'דעת', אלגוריתם לשוני, נוכחים לדעת שהם זקוקות אחת לשניה. עלינו לדעת שהשורש 'נכר' נמצא רק בעברית במובן זה שהוא גורם ל'ניכור' האדם בעל 'דעת' או אלגוריתם לשוני, מגופו הביאולוגי. ניכור זה גורם למודעות, גורם גם 'להכרה' הדדית, גורם לכך ששתי הישויות המודעות מיד מבינות שהן זקוקות אחת לשניה, שהן זקוקות לא רק להכרה הדדית אלא גם לאמונה הדדית בקיומן.

      חשוב לציין עובדות אלו, כיוון שאנו מוצאים בראשית הנצרות כבר התיחסות שלילית ל'ניכור', להבדלות. כמובן, אנו מוצאים את מה שכבר הזכרנו פעמים רבות, ב'אגרת אל הרומיים' של השליח פאול, את ניטרול משל 'עץ הדעת', ורצון לנסיגה למצב גן-עדן, טרם 'ניכור'. אבל יחס שלילי זה ל'ניכור' אנו מוצאים גם אצל מרכס, גם את זה כבר הזכרנו פעמים רבות. דברים אלו חשובים לציון, כיוון שהתנגדות זו לפעילות האלגוריתם הלשוני מצביע על כך שבני אדם, לפחות חלק מהם, לא הבינו ולא מבינים שהאדם הוא אדם, רק אם הוא מונחה על-ידי האלגוריתם הלשוני ה'מנכר', ניכור המאפשר לאדם להתבונן, ניכור המבדיל את האדם מישויות אחרות על כדור הארץ, ועד עתה ישות בלעדית ביקום כיוון שלא נמצאו עד עתה ישויות דומות לו.

      הזכרנו כבר פעמים אחדות שאבות העברים היו אלו שהכירו ב'דעת', בשפה, באלגוריתם הלשוני כמהווה את היקום, כהופך את האדם מישות ביאולוגית לישות לשונית. מאחר שהתנגדותו זו של האדם להבדל מהכוליות, מהטבע היא ארכיטיפית, למרות שהוא עושה שימוש במתת כלי השפה, אפשר להבין את השנאה ליהדות. אבל עלינו לתת קרדיט לקלווין אשר במידה רבה החזיר את התנ"ך, את מחשבת התנ"ך ליושנה. לכן יש לראות את התפתחות מדע האינפורמציה במערב הודות לתיאולוגיה של קלווין, הודות למחשבת התנ"ך.

      אבל למרות הערות לעיל, עלינו להתרכז בסירוב זה של האדם להכיר שהוא ישות לשונית, שעולמו הלשוני כולו הוא תופעה אפיגנטית, והוא האדם, יוצר באמצעות המתת הזו, באמצעות המתת האפיגנטי את עולמו הלשוני. האדם מסרב להכיר בעובדה שחוקיו, ערכיו, מוסדותיו הם מעשה ידיו, שרק בזכותם הוא ישות לשונית נבדלת מברויים אחרים על כדור הארץ. החוקים, הערכים, המוסדות לא נכפים על האדם מלמעלה, הם יצירותיו.          

     ברור שהאדם הביאולוגי, שלא נספחה אליו 'דעת', יכול להתקיים בלי כל המנגנון האפיגנטי שהאלגוריתם הלשוני יוצר. אבל רוב בני אדם גם כאשר הם מתנגדים ל'ניכור', להבדלות, רוצים להיות חלק מהעולם האורגני, נשארים בתוך קהילות, יוצרים מוסדות שיסדירו את חייהם יחד. אפילו פאוסט, גיבור בדיוני לותרני, שמרד בכל המערכות שהאלגוריתם הלשוני יצר, בסוף ימיו, לפני מותו, נמלט ממוליכו, מפיסטו, לממלכת הנשים המיטיבות. הרי עולם חלופי כזה, ממלכת נשים מיטיבות הוא תוצר לשוני. איתני הטבע שגיבור בדיוני זה רצה להיות אחד מהם, לא מכירים, לא נמלטים לממלכה לשונית זו של 'נשים מיטיבות'. מילוט זה מצביע על פרדוכסליות המחשבה האנושית המורדת, החוזרת לפתרונות לשוניים.

      האדם המורד במתת שהוענק לו על-ידי האבולוציה, באי רצונו לשאת בחובות שהמוסדות והערכים שהוא יצר במשותף עם אלו המהווים את הקהילה, מטילים עליו, ממציא פתרונות שונים איך להמלט מהגולם שהוא הקים, גולם שהוא העולם הלשוני האפיגנטי היכול להתקיים רק אם היחידים שיצרו אותו תומכים בו, מאמינים בקיומו.

     אחד המילוטים היא רצונו של היחיד, הממשיך לחיות בקהילה, ממשיך להשתמש במתת שהוענק לו, הוא להמלט לעולם האורגני. במציאות האדם המורד נשאר ישות לשונית שמנסה לתרץ את בריחתו מהחובות בטוענה שהו רוצה להיות חלק מאיתני הטבע. וראינו שאפילו פאוסט הבדיוני, המורד הארכיטיפי, לא הפך חלק מאיתני הטבע, בצערו, לפני מותו התפיס עם פתרון לשוני, מילוט לעולם חלופי של נשים מיטיבות.   

  אבל גם אם אנו חוזרים אחורה, ליוון הקלאסית, שאף הוגיה רצו להיות חלק מהעולם האורגני. קליקלס גיבור הדיאלוג 'גורגיאס' של אפלטון, נתן ליוצר דמותו, אפלטון, את הפתרון להיות חלק מהעולם האורגני, כיוון שהוא רצה שהחזק, בעל הכח יהיה בעל זכויות היתר. בסופו של דבר יוצרו של דמות כוחנית זו, אפלטון, באחרית ימיו חזר לפתרון לשוני, בספרו 'חוקים', למרות שבצעירותו היה חסיד השיטה הספרטנית הכוחנית.

     בעולמינו החדש, הפתרון של הגיבור הבדיוני 'פאוסט' לא היה יחידי. ההוגים הלותרניים, לייבניץ וקאנט, חזרו לנוסחאות ארכיטיפיות ישנות, ראו ביחיד הסגור, הלא משתף פעולה עם הזולת, אשר כאילו מכיל כבר את כל הערכים מולדים, חזרו לנוסחתו של סוקראטס שאף הוא האמין בידע מולד שיש רק לילדו.

      הוגים אלו היו חלק מקהילות, דלו את שפתם מהמח הקהילתי, מהגנזך שלו, נהנו מהסדרים שהאלגוריתם הלשוני באמצעות יחידי הקהילה, גם אם הם לא היו מודעים לכך, יצרו. אבל חכמים אלו היו בעלי 'הובריס', ייחסו את כל המידע לרכושם הפרטי, ראו את עצמם מיקרוקוסמוס, ללא חובות לזולת, ללא חובות לקהילה, לאלגוריתם הלשוני שהוביל את יחידי הקהילה ליצור את ה'מח-הקהילתי', את הגנזך שלו.

      הלותרנים היו והנם בעלי ההובריס הגדול ביותר, הם לא רק מורדים במתת שלהם המוביל אותם ליצירת העולם הלשוני, הם אפילו בהבדל מהיוונים לא ראו שום ישויות עליונות מעליהם, כפי שאמר המשורר היינה, קאנט המליך את עצמו על העולם, טען שהוא אפילו מחוקק לטבע, ליקום.   

     על האדם הלשוני להיות יותר צנוע, למרות שהוא יוצר את עולמו הלשוני האפיגנטי, עולם זה הוא מאד שברירי, תלוי באמונה של יחידי הקהילה בו, בקלות עולם זה יכול להנגז.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 250 – העולם האפיגנטי יוצר את מוסדותיו

מאחר שהשפה היא תולדה אפיגנטית, לא נשמעת לחוקי הגנטיקה על כדור הארץ, וגם לא נשמעת לחוקי הטבע, היא מועמדת לפני חלל ריק, וצריכה ליצור את ערכיה ומוסדותיה. הישות האפיגנטית הזו, האלגוריתם הלשוני שנוצר, הוא הוא זה המוביל את האדם שהתברך במתת זו להתחיל ליצור את העולם הלשוני לרווחתו.

     תכונתו הראשוני של האלגוריתם הלשוני הוא להבדיל, הרי הוא במהותו אינפורמציה שעברה טרנספורמציה על-ידי המח הפלאי והפכה לשפה. הרי גם האינפורמציה ביקום היא ישות מבדילה, אבל לאלגוריתם הלשוני הצאצא שלה, נוספה תכונה נוספת 'אוטונומיה', על-ידי המח הפלאי. ובכן האלגוריתם הלשוני מנחה את האדם שאל גופו הביאולוגי הוא נספח, להבדיל בין עצמו לבין גופו הביאולוגי הזה. פעולה ראשונית זו יוצרת את המודעות האנושית. יכולת ההבדלה, יכולת ה'ניכור', גורמים לאדם להמשיך בפעולה זו לנכר את עצמו מהזולת, מהסביבה, דבר היוצר את ההתבוננות של האדם המסתכל על העולם מסביבו.

האינפורמציה היקומית יוצרת דברים מוחשיים, כפי שחוקי הגנטיקה יוצרים דברים מוחשיים, כמו את האדם הביאולוגי. מאחר שהאלגוריתם הלשוני הוא ישות נעלמת, יצירותיו זקוקות לעדים שאכן הוא תקף. לכן האלגוריתם מתחילתו יכול לפעל רק בחברותה, הוא מזמן יחידים ביאולוגיים, שגם אל גופם נספח 'דעת', האלגוריתם הלשוני, לשתף פעולה ביצירותיו. היחידים המוקהלים על-ידי האלגוריתם הלשוני צריכים להעיד שפעולותיו, פעולותיהם, אכן תקפות, הם צריכים להעניק את אמונתם שבגדי המלך החדשים אכן חדשים.

      חוה ואדם אוכלים מפרי 'עץ הדעת', 'דעת' שפה, אלגוריתם לשוני, ביחד לא ביחידות, הם מנכרים את הרכש החדש, את 'דעת' מגופם הביאולוגי במשותף, הם מתבוננים זה על זה ומגלים שהם עירומים, שגופם שאותו הפרידו מ'דעת', הוא עירום. 'דעת', או האלגוריתם הלשוני מראשיתו רואה את עצמו כריבון על הגוף הביאולוגי ומכנה אותו 'ערום', ישות פחותה.

      משל 'עץ הדעת' בדרכו המינימליסטית, אינו מרחיב ומסביר את כל השלבים ש'דעת' חוללת. הוא קודם טורח להזים את אשליותיו של 'הנחש', הפן המרדני של 'דעת' שקיבל אוטונומיה מהמח הפלאי, שחוה ואדם דומים לאלהים. הוא מתרכז בהכחשת אשליות ה'נחש', ומצביע על כך שחוה ואדם אינם יכולים לאכל מ'עץ החיים', שהם מוותיים, הם יצורים שנבראו דומים לאלהים כיוון שהם יכולים ליצור, אבל לא זהים עם אלהים.

     אבל עלינו להרחיב על השלבים שהאלגוריתם הלשוני מחולל, שבעל משל 'עץ הדעת', אינו מפרט. ההבדלות, ש'דעת' או האלגוריתם הלשוני מאפשר ליצור הביאולוגי שנספחה אליו ישות נעלמת, ממחישה את בדידותו של הישות הנעלמת שנוצרה, ואת הצורך שלה לקומוניקציה עם הישות השניה שאף אל גופה נספחה ישות נעלמת. שתי הישויות הנעלמות, המנוכרות, 'מכירות' זו בזו. ה'ניכור' שגורם להבדלות הוא גם גורם ששתי הישויות 'יכירו'  זה בזה כשותפים. ההכרה ההדדית הזו היא ראשית האמון ההדדי, ראשית הערבות ההדדית.

     שתי הישויות שנספח אליהם 'דעת', אלגוריתם לשוני, נוכחים לדעת שהם זקוקות אחת לשניה. עלינו לדעת שהשורש 'נכר' נמצא רק בעברית במובן זה שהוא גורם ל'ניכור' האדם בעל 'דעת' או אלגוריתם לשוני, מגופו הביאולוגי. ניכור זה גורם למודעות, גורם גם 'להכרה' הדדית, גורם לכך ששתי הישויות המודעות מיד מבינות שהן זקוקות אחת לשניה, שהן זקוקות לא רק להכרה הדדית אלא גם לאמונה הדדית בקיומן.

      חשוב לציין עובדות אלו, כיוון שאנו מוצאים בראשית הנצרות כבר התיחסות שלילית ל'ניכור', להבדלות. כמובן, אנו מוצאים את מה שכבר הזכרנו פעמים רבות, ב'אגרת אל הרומיים' של השליח פאול, את ניטרול משל 'עץ הדעת', ורצון לנסיגה למצב גן-עדן, טרם 'ניכור'. אבל יחס שלילי זה ל'ניכור' אנו מוצאים גם אצל מרכס, גם את זה כבר הזכרנו פעמים רבות. דברים אלו חשובים לציון, כיוון שהתנגדות זו לפעילות האלגוריתם הלשוני מצביע על כך שבני אדם, לפחות חלק מהם, לא הבינו ולא מבינים שהאדם הוא אדם, רק אם הוא מונחה על-ידי האלגוריתם הלשוני ה'מנכר', ניכור המאפשר לאדם להתבונן, ניכור המבדיל את האדם מישויות אחרות על כדור הארץ, ועד עתה ישות בלעדית ביקום כיוון שלא נמצאו עד עתה ישויות דומות לו.

      הזכרנו כבר פעמים אחדות שאבות העברים היו אלו שהכירו ב'דעת', בשפה, באלגוריתם הלשוני כמהווה את היקום, כהופך את האדם מישות ביאולוגית לישות לשונית. מאחר שהתנגדותו זו של האדם להבדל מהכוליות, מהטבע היא ארכיטיפית, למרות שהוא עושה שימוש במתת כלי השפה, אפשר להבין את השנאה ליהדות. אבל עלינו לתת קרדיט לקלווין אשר במידה רבה החזיר את התנ"ך, את מחשבת התנ"ך ליושנה. לכן יש לראות את התפתחות מדע האינפורמציה במערב הודות לתיאולוגיה של קלווין, הודות למחשבת התנ"ך.

      אבל למרות הערות לעיל, עלינו להתרכז בסירוב זה של האדם להכיר שהוא ישות לשונית, שעולמו הלשוני כולו הוא תופעה אפיגנטית, והוא האדם, יוצר באמצעות המתת הזו, באמצעות המתת האפיגנטי את עולמו הלשוני. האדם מסרב להכיר בעובדה שחוקיו, ערכיו, מוסדותיו הם מעשה ידיו, שרק בזכותם הוא ישות לשונית נבדלת מברויים אחרים על כדור הארץ. החוקים, הערכים, המוסדות לא נכפים על האדם מלמעלה, הם יצירותיו.          

     ברור שהאדם הביאולוגי, שלא נספחה אליו 'דעת', יכול להתקיים בלי כל המנגנון האפיגנטי שהאלגוריתם הלשוני יוצר. אבל רוב בני אדם גם כאשר הם מתנגדים ל'ניכור', להבדלות, רוצים להיות חלק מהעולם האורגני, נשארים בתוך קהילות, יוצרים מוסדות שיסדירו את חייהם יחד. אפילו פאוסט, גיבור בדיוני לותרני, שמרד בכל המערכות שהאלגוריתם הלשוני יצר, בסוף ימיו, לפני מותו, נמלט ממוליכו, מפיסטו, לממלכת הנשים המיטיבות. הרי עולם חלופי כזה, ממלכת נשים מיטיבות הוא תוצר לשוני. איתני הטבע שגיבור בדיוני זה רצה להיות אחד מהם, לא מכירים, לא נמלטים לממלכה לשונית זו של 'נשים מיטיבות'. מילוט זה מצביע על פרדוכסליות המחשבה האנושית המורדת, החוזרת לפתרונות לשוניים.

      האדם המורד במתת שהוענק לו על-ידי האבולוציה, באי רצונו לשאת בחובות שהמוסדות והערכים שהוא יצר במשותף עם אלו המהווים את הקהילה, מטילים עליו, ממציא פתרונות שונים איך להמלט מהגולם שהוא הקים, גולם שהוא העולם הלשוני האפיגנטי היכול להתקיים רק אם היחידים שיצרו אותו תומכים בו, מאמינים בקיומו.

     אחד המילוטים היא רצונו של היחיד, הממשיך לחיות בקהילה, ממשיך להשתמש במתת שהוענק לו, הוא להמלט לעולם האורגני. במציאות האדם המורד נשאר ישות לשונית שמנסה לתרץ את בריחתו מהחובות בטוענה שהו רוצה להיות חלק מאיתני הטבע. וראינו שאפילו פאוסט הבדיוני, המורד הארכיטיפי, לא הפך חלק מאיתני הטבע, בצערו, לפני מותו התפיס עם פתרון לשוני, מילוט לעולם חלופי של נשים מיטיבות.   

  אבל גם אם אנו חוזרים אחורה, ליוון הקלאסית, שאף הוגיה רצו להיות חלק מהעולם האורגני. קליקלס גיבור הדיאלוג 'גורגיאס' של אפלטון, נתן ליוצר דמותו, אפלטון, את הפתרון להיות חלק מהעולם האורגני, כיוון שהוא רצה שהחזק, בעל הכח יהיה בעל זכויות היתר. בסופו של דבר יוצרו של דמות כוחנית זו, אפלטון, באחרית ימיו חזר לפתרון לשוני, בספרו 'חוקים', למרות שבצעירותו היה חסיד השיטה הספרטנית הכוחנית.

     בעולמינו החדש, הפתרון של הגיבור הבדיוני 'פאוסט' לא היה יחידי. ההוגים הלותרניים, לייבניץ וקאנט, חזרו לנוסחאות ארכיטיפיות ישנות, ראו ביחיד הסגור, הלא משתף פעולה עם הזולת, אשר כאילו מכיל כבר את כל הערכים מולדים, חזרו לנוסחתו של סוקראטס שאף הוא האמין בידע מולד שיש רק לילדו.

      הוגים אלו היו חלק מקהילות, דלו את שפתם מהמח הקהילתי, מהגנזך שלו, נהנו מהסדרים שהאלגוריתם הלשוני באמצעות יחידי הקהילה, גם אם הם לא היו מודעים לכך, יצרו. אבל חכמים אלו היו בעלי 'הובריס', ייחסו את כל המידע לרכושם הפרטי, ראו את עצמם מיקרוקוסמוס, ללא חובות לזולת, ללא חובות לקהילה, לאלגוריתם הלשוני שהוביל את יחידי הקהילה ליצור את ה'מח-הקהילתי', את הגנזך שלו.

      הלותרנים היו והנם בעלי ההובריס הגדול ביותר, הם לא רק מורדים במתת שלהם המוביל אותם ליצירת העולם הלשוני, הם אפילו בהבדל מהיוונים לא ראו שום ישויות עליונות מעליהם, כפי שאמר המשורר היינה, קאנט המליך את עצמו על העולם, טען שהוא אפילו מחוקק לטבע, ליקום.   

     על האדם הלשוני להיות יותר צנוע, למרות שהוא יוצר את עולמו הלשוני האפיגנטי, עולם זה הוא מאד שברירי, תלוי באמונה של יחידי הקהילה בו, בקלות עולם זה יכול להנגז.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 250 – העולם האפיגנטי יוצר את מוסדותיו

מאחר שהשפה היא תולדה אפיגנטית, לא נשמעת לחוקי הגנטיקה על כדור הארץ, וגם לא נשמעת לחוקי הטבע, היא מועמדת לפני חלל ריק, וצריכה ליצור את ערכיה ומוסדותיה. הישות האפיגנטית הזו, האלגוריתם הלשוני שנוצר, הוא הוא זה המוביל את האדם שהתברך במתת זו להתחיל ליצור את העולם הלשוני לרווחתו.

     תכונתו הראשוני של האלגוריתם הלשוני הוא להבדיל, הרי הוא במהותו אינפורמציה שעברה טרנספורמציה על-ידי המח הפלאי והפכה לשפה. הרי גם האינפורמציה ביקום היא ישות מבדילה, אבל לאלגוריתם הלשוני הצאצא שלה, נוספה תכונה נוספת 'אוטונומיה', על-ידי המח הפלאי. ובכן האלגוריתם הלשוני מנחה את האדם שאל גופו הביאולוגי הוא נספח, להבדיל בין עצמו לבין גופו הביאולוגי הזה. פעולה ראשונית זו יוצרת את המודעות האנושית. יכולת ההבדלה, יכולת ה'ניכור', גורמים לאדם להמשיך בפעולה זו לנכר את עצמו מהזולת, מהסביבה, דבר היוצר את ההתבוננות של האדם המסתכל על העולם מסביבו.

האינפורמציה היקומית יוצרת דברים מוחשיים, כפי שחוקי הגנטיקה יוצרים דברים מוחשיים, כמו את האדם הביאולוגי. מאחר שהאלגוריתם הלשוני הוא ישות נעלמת, יצירותיו זקוקות לעדים שאכן הוא תקף. לכן האלגוריתם מתחילתו יכול לפעל רק בחברותה, הוא מזמן יחידים ביאולוגיים, שגם אל גופם נספח 'דעת', האלגוריתם הלשוני, לשתף פעולה ביצירותיו. היחידים המוקהלים על-ידי האלגוריתם הלשוני צריכים להעיד שפעולותיו, פעולותיהם, אכן תקפות, הם צריכים להעניק את אמונתם שבגדי המלך החדשים אכן חדשים.

      חוה ואדם אוכלים מפרי 'עץ הדעת', 'דעת' שפה, אלגוריתם לשוני, ביחד לא ביחידות, הם מנכרים את הרכש החדש, את 'דעת' מגופם הביאולוגי במשותף, הם מתבוננים זה על זה ומגלים שהם עירומים, שגופם שאותו הפרידו מ'דעת', הוא עירום. 'דעת', או האלגוריתם הלשוני מראשיתו רואה את עצמו כריבון על הגוף הביאולוגי ומכנה אותו 'ערום', ישות פחותה.

      משל 'עץ הדעת' בדרכו המינימליסטית, אינו מרחיב ומסביר את כל השלבים ש'דעת' חוללת. הוא קודם טורח להזים את אשליותיו של 'הנחש', הפן המרדני של 'דעת' שקיבל אוטונומיה מהמח הפלאי, שחוה ואדם דומים לאלהים. הוא מתרכז בהכחשת אשליות ה'נחש', ומצביע על כך שחוה ואדם אינם יכולים לאכל מ'עץ החיים', שהם מוותיים, הם יצורים שנבראו דומים לאלהים כיוון שהם יכולים ליצור, אבל לא זהים עם אלהים.

     אבל עלינו להרחיב על השלבים שהאלגוריתם הלשוני מחולל, שבעל משל 'עץ הדעת', אינו מפרט. ההבדלות, ש'דעת' או האלגוריתם הלשוני מאפשר ליצור הביאולוגי שנספחה אליו ישות נעלמת, ממחישה את בדידותו של הישות הנעלמת שנוצרה, ואת הצורך שלה לקומוניקציה עם הישות השניה שאף אל גופה נספחה ישות נעלמת. שתי הישויות הנעלמות, המנוכרות, 'מכירות' זו בזו. ה'ניכור' שגורם להבדלות הוא גם גורם ששתי הישויות 'יכירו'  זה בזה כשותפים. ההכרה ההדדית הזו היא ראשית האמון ההדדי, ראשית הערבות ההדדית.

     שתי הישויות שנספח אליהם 'דעת', אלגוריתם לשוני, נוכחים לדעת שהם זקוקות אחת לשניה. עלינו לדעת שהשורש 'נכר' נמצא רק בעברית במובן זה שהוא גורם ל'ניכור' האדם בעל 'דעת' או אלגוריתם לשוני, מגופו הביאולוגי. ניכור זה גורם למודעות, גורם גם 'להכרה' הדדית, גורם לכך ששתי הישויות המודעות מיד מבינות שהן זקוקות אחת לשניה, שהן זקוקות לא רק להכרה הדדית אלא גם לאמונה הדדית בקיומן.

      חשוב לציין עובדות אלו, כיוון שאנו מוצאים בראשית הנצרות כבר התיחסות שלילית ל'ניכור', להבדלות. כמובן, אנו מוצאים את מה שכבר הזכרנו פעמים רבות, ב'אגרת אל הרומיים' של השליח פאול, את ניטרול משל 'עץ הדעת', ורצון לנסיגה למצב גן-עדן, טרם 'ניכור'. אבל יחס שלילי זה ל'ניכור' אנו מוצאים גם אצל מרכס, גם את זה כבר הזכרנו פעמים רבות. דברים אלו חשובים לציון, כיוון שהתנגדות זו לפעילות האלגוריתם הלשוני מצביע על כך שבני אדם, לפחות חלק מהם, לא הבינו ולא מבינים שהאדם הוא אדם, רק אם הוא מונחה על-ידי האלגוריתם הלשוני ה'מנכר', ניכור המאפשר לאדם להתבונן, ניכור המבדיל את האדם מישויות אחרות על כדור הארץ, ועד עתה ישות בלעדית ביקום כיוון שלא נמצאו עד עתה ישויות דומות לו.

      הזכרנו כבר פעמים אחדות שאבות העברים היו אלו שהכירו ב'דעת', בשפה, באלגוריתם הלשוני כמהווה את היקום, כהופך את האדם מישות ביאולוגית לישות לשונית. מאחר שהתנגדותו זו של האדם להבדל מהכוליות, מהטבע היא ארכיטיפית, למרות שהוא עושה שימוש במתת כלי השפה, אפשר להבין את השנאה ליהדות. אבל עלינו לתת קרדיט לקלווין אשר במידה רבה החזיר את התנ"ך, את מחשבת התנ"ך ליושנה. לכן יש לראות את התפתחות מדע האינפורמציה במערב הודות לתיאולוגיה של קלווין, הודות למחשבת התנ"ך.

      אבל למרות הערות לעיל, עלינו להתרכז בסירוב זה של האדם להכיר שהוא ישות לשונית, שעולמו הלשוני כולו הוא תופעה אפיגנטית, והוא האדם, יוצר באמצעות המתת הזו, באמצעות המתת האפיגנטי את עולמו הלשוני. האדם מסרב להכיר בעובדה שחוקיו, ערכיו, מוסדותיו הם מעשה ידיו, שרק בזכותם הוא ישות לשונית נבדלת מברויים אחרים על כדור הארץ. החוקים, הערכים, המוסדות לא נכפים על האדם מלמעלה, הם יצירותיו.          

     ברור שהאדם הביאולוגי, שלא נספחה אליו 'דעת', יכול להתקיים בלי כל המנגנון האפיגנטי שהאלגוריתם הלשוני יוצר. אבל רוב בני אדם גם כאשר הם מתנגדים ל'ניכור', להבדלות, רוצים להיות חלק מהעולם האורגני, נשארים בתוך קהילות, יוצרים מוסדות שיסדירו את חייהם יחד. אפילו פאוסט, גיבור בדיוני לותרני, שמרד בכל המערכות שהאלגוריתם הלשוני יצר, בסוף ימיו, לפני מותו, נמלט ממוליכו, מפיסטו, לממלכת הנשים המיטיבות. הרי עולם חלופי כזה, ממלכת נשים מיטיבות הוא תוצר לשוני. איתני הטבע שגיבור בדיוני זה רצה להיות אחד מהם, לא מכירים, לא נמלטים לממלכה לשונית זו של 'נשים מיטיבות'. מילוט זה מצביע על פרדוכסליות המחשבה האנושית המורדת, החוזרת לפתרונות לשוניים.

      האדם המורד במתת שהוענק לו על-ידי האבולוציה, באי רצונו לשאת בחובות שהמוסדות והערכים שהוא יצר במשותף עם אלו המהווים את הקהילה, מטילים עליו, ממציא פתרונות שונים איך להמלט מהגולם שהוא הקים, גולם שהוא העולם הלשוני האפיגנטי היכול להתקיים רק אם היחידים שיצרו אותו תומכים בו, מאמינים בקיומו.

     אחד המילוטים היא רצונו של היחיד, הממשיך לחיות בקהילה, ממשיך להשתמש במתת שהוענק לו, הוא להמלט לעולם האורגני. במציאות האדם המורד נשאר ישות לשונית שמנסה לתרץ את בריחתו מהחובות בטוענה שהו רוצה להיות חלק מאיתני הטבע. וראינו שאפילו פאוסט הבדיוני, המורד הארכיטיפי, לא הפך חלק מאיתני הטבע, בצערו, לפני מותו התפיס עם פתרון לשוני, מילוט לעולם חלופי של נשים מיטיבות.   

  אבל גם אם אנו חוזרים אחורה, ליוון הקלאסית, שאף הוגיה רצו להיות חלק מהעולם האורגני. קליקלס גיבור הדיאלוג 'גורגיאס' של אפלטון, נתן ליוצר דמותו, אפלטון, את הפתרון להיות חלק מהעולם האורגני, כיוון שהוא רצה שהחזק, בעל הכח יהיה בעל זכויות היתר. בסופו של דבר יוצרו של דמות כוחנית זו, אפלטון, באחרית ימיו חזר לפתרון לשוני, בספרו 'חוקים', למרות שבצעירותו היה חסיד השיטה הספרטנית הכוחנית.

     בעולמינו החדש, הפתרון של הגיבור הבדיוני 'פאוסט' לא היה יחידי. ההוגים הלותרניים, לייבניץ וקאנט, חזרו לנוסחאות ארכיטיפיות ישנות, ראו ביחיד הסגור, הלא משתף פעולה עם הזולת, אשר כאילו מכיל כבר את כל הערכים מולדים, חזרו לנוסחתו של סוקראטס שאף הוא האמין בידע מולד שיש רק לילדו.

      הוגים אלו היו חלק מקהילות, דלו את שפתם מהמח הקהילתי, מהגנזך שלו, נהנו מהסדרים שהאלגוריתם הלשוני באמצעות יחידי הקהילה, גם אם הם לא היו מודעים לכך, יצרו. אבל חכמים אלו היו בעלי 'הובריס', ייחסו את כל המידע לרכושם הפרטי, ראו את עצמם מיקרוקוסמוס, ללא חובות לזולת, ללא חובות לקהילה, לאלגוריתם הלשוני שהוביל את יחידי הקהילה ליצור את ה'מח-הקהילתי', את הגנזך שלו.

      הלותרנים היו והנם בעלי ההובריס הגדול ביותר, הם לא רק מורדים במתת שלהם המוביל אותם ליצירת העולם הלשוני, הם אפילו בהבדל מהיוונים לא ראו שום ישויות עליונות מעליהם, כפי שאמר המשורר היינה, קאנט המליך את עצמו על העולם, טען שהוא אפילו מחוקק לטבע, ליקום.   

     על האדם הלשוני להיות יותר צנוע, למרות שהוא יוצר את עולמו הלשוני האפיגנטי, עולם זה הוא מאד שברירי, תלוי באמונה של יחידי הקהילה בו, בקלות עולם זה יכול להנגז.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: