Monthly Archives: אוקטובר 2011

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 256 – גלגולי הצדק

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 256 – גלגולי הצדק

     ראינו
שהאלגוריתם הלשוני מקהיל את האדם למען ליצור שפה, שאין לה משמעות ביחידות, לה
משמעות רק בקהילה. בשלב השני האלגוריתם הלשוני מוביל את האדם ליצור חוקה, מערכות
ערכיות למען הסדרת חיי הקהילה אבל גם למען שהאדם יוכל לתבע מהקהילה , את המגיע לו
ממנה, לדרוש גם מהישויות הנעלמות ביקום הגנה, תזונה.

      ערך הצדק
הוא תולדה של המערכות הערכיות, אם האדם מילא אחרי המערכות הערכיות הוא יכול לטעון
שהצדק לצדו לתבע מהקהילה, מהישויות הנעלמות ביקום את משאלותיו. אבל מילוי המערכות
הערכיות, המקנה ליחיד את ההרגשה שהצדק לצדו, שהוא ראוי, מעניק גם לאדם משמעות
לקיומו.

      יצירת
החוקה, ויצירת מערכות ערכיות, וכן יצירת צדק, הם מתאפשרים רק כיוון שהשפה הנה כלי
יצירה. אבל ראינו שחלק מהתרבויות בכלל לא מודעות למהות השפה, לא מודעות לכך שהשפה
העומדת לרשותם היא כלי יצירה. בכל זאת רוב התרבויות יוצרות חוקה, מערכות ערכיות,
כתוצאה מכך שהאלגוריתם הלשוני מוביל אותם לעשות כך, גם אם הם לא מודעים שבידם כלי
השפה היוצרת, הם מבצעים את המטלות האלו בצורה פרגמטית. אבל תרבויות, והן הרוב,
מאחר שהן לא מודעות למהות הכלי, כלי השפה, כלי היוצר, חסרים מושגים מסוימים. כך
השומרים, והרבה יותר מאוחר היוונים לא היו מודעים למושג 'רצון חופשי', שבלעדיו
האדם אינו יכול ליצור.

      אנחנו לא
נחזור כאן לדון בחסר זה בתרבויות מפותחות, שכבר דיברנו עליו בשעורים קודמים, אבל
אנו רוצים כאן לדון בכך, שחסר זה גרם לכך שלתרבויות אלו גם היה חסר מושג 'צדק',
צדק חברתי, צדק קוסמי. אבל האדם הלשוני גם כאשר אינו מודע למושגים מסוימים כמו
'רצון חופשי', היוצר את מושג ה'צדק', אינו מוותר עליו. מאחר שאנו לא יכולים כאן לדון
בכל התרבויות נסתפק לדון בתרבות היוונית שהיא תשתית התרבות המערבית.

      הטראגדיות
היווניות מצביעות על כך שהיוונים היו סבורים שעולמו של האדם אינו מתנהג לפי צדק.
הם האמינו שעולמו של האדם נשלט על-ידי גורל, או על-ידי החוקים הדטרמיניסטיים של
היקום. היוונים הקלאסיים לא הכירו את ההשקפה התנ"כית, לפיה העולם מתנהל לפי
צדק. עובדה זו היא תולדה היות ההשגחה חלק מהעולם הלשוני, עולם בתוך עולם, עולם שלו
חוקים שונים מאשר החוקים ביקום, חוקים שהם דטרמיניסטיים. בעולם התנ"כי
הלשוני  לאדם  'רצון חופשי', והאדם יוצר בו מערכות ערכיות, וגם
את ערך הצדק, ומאחר שהאלוהות היא חלק מהעולם הלשוני, עולם זה מתנהל לפי צדק.

      אבל כפי
שנוכחנו לדעת היחיד בעולם דטרמיניסטי זה, בשליטת גורל, הזדקק ל'צדק'. כך אנו
רואים, שסוקראטס שנידון על-ידי עירו אתונה למוות, סבר שהוא בגלגול אחר יזכה שהעוול
שנגרם לו יתוקן. בדיאלוג פיידו סוקראטס לפני הוצאתו להורג, מספר לתלמידיו את
המיתוס האורפי על גלגול הנשמות, כאשר בגלגולים השונים הצדק שהופר מתוקן.

      אנו רואים
שאותו סוקראטס שלמעשה לא האמין בצדק חברתי, או לא האמין שהאדם צריך לפעל למען
גשומו, בכל זאת לא וויתר על צדק. הרי אותו סוקראטס בדיאלוג 'המשתה', מייעץ לתלמידו
אלקיבידס לא לעסוק בענייני חברה, לדאג רק לנשמתו. ובכן, אלקיבידס זה היה אדם
מושחת, בכל זאת סוקראטס התיחס אליו בחיבה, ולא דרש ממנו לנהג לפי כללי הצדק.
הדורות לא שמו לב לפרדוכס זה במחשבתו של סוקראטס.

      אבל אנו יכולים לדון בדבר הרבה יותר שכיח אצל
האדם, החושב שנגרם לא עוול, שנגרע ממנו צדק, בכל זאת הוא לא מוותר עליו. במקרה כזה
בהרבה תרבויות האדם יוצר עולמות חלופיים, שבהם האי צדק שנגרם לו יתוקן. האדם
המקופח יוצר עולם חלופי שבו הצדיקים, אלו שמלאו אחרי המערכות הערכיות זוכים לכך
שהם יתוגמלו.

     המשורר
דנטה יצר עולם חלופי בספריו 'הקומדיה האלוהית', שבו כל אויביו נמקים בגיהנום,
הצדיקים זוכים להתתגמל בגן-עדן. דנטה שהוגלה מעירו, לא השלים עם אי הצדק, יצר
לעצמו עולם חלופי ששם העוול שנגרם לו תוקן.

      אבל אנו
לא צריכים להפליג לתרבויות זרות, לראות שהאדם לא מוותר שצדקו יתוגמל, גם ביהדות
מאוחרת התפתחה האמונה בעולם חלופי ששם אי
הצדק  שנגרם  ליהודים יושב. יהדות מאוחרת פיתחה  אמונות אלו בהבדל ממה שאנו מוצאים במחשבת
התנ"ך, שבו, בעולם הנגלה, הצדיקים תמיד זוכים שצדקתם תצא לאור, גם אם הם היו
צריכים לעבור קודם מכשולים.

     היתה אמונה
עממית נוספת ביהדות בגלות, אמונה לפיה רק ליהודים יש נפש, בעוד שלאחרים יש רק רוח.
אם אמונה זו נראית תמוהה, בספריו של סולז'ניטצין, האסירים בגולג טענו טענה דומה
לזו של יהודים בגולה, אף הם נכסו רק לעצמם נשמה והחסירו אותה ממעניהם.

    אבל מושג
הצדק אינו משמש את בני אדם רק למען יתוגמלו אם נהגו לפי המערכות הערכיות, שהם
יתוגמלו על ידי הישיויות הנעלמות ביקום. מושג הצדק משמש את האדם גם כאמצעי נגד
חוקי הקיום המקציבים לו רק משך מוגבל, קיום מוגבל. אם כן מושג הצדק משמש את בני
האדם גם במרד שלהם נגד חוקי היקום.

      אם אנו
מתבוננים בעולמות חלופיים שהאדם יוצר לו, אזי אנו נוכחים לדעת שבעולמות אלו האדם
יוצר מערכות של חוקים שונים מאלו שבעולם הנגלה. בעולמות חלופיים אלו המוות מגורש,
בעולמות חלופיים אלו קיימת נצחיות.

     מושג הצדק
משמש את האדם במרדו נגד חוקי הקיום והוא מאפשר לו את יצירות העולמות החלופיים ששם
הוא משיג את משאלותיו לנצחיות.

      יהדות
מאוחרת שיצרה עולמות חלופיים לא עמדה על העובדה שיצירות אלו הן מנוגדות להשקפה
התנ"כית אשר השלימה עם חוקי הקיום, אשר הבינה שבריאה תיתכן רק אם לכל הישויות
מוקצב רק משך מוגבל.

     רק ההשקפה
הקיומית התנ"כית השלימה עם חוקי הקיום, עם חוקי הבריאה, לכן בהקשר מחשבת
התנ"ך לא קיים עולם חלופי. לפי ההשקפה הקיומית התנ"כית הצדק צריך להתממש
בעולם הנגלה. לכן הגיבורים התנ"כיים, כמו יוסף, משה, והגיבור הבדיוני איוב
מתוגמלים לבסוף בעולם הנגלה.

      לפי
ההשקפה התנ"כית, השקפה שיצרה עולם בתוך עולם, עולם לשוני עם חוקים שונים
מהחוקים הדטרמיניסטיים ביקום, גם האלוהות או ההשגחה היא חלק מעולם לשוני זה. ומאחר
שהאלוהות היא חלק מהעולם הלשוני הזה, אזי לא תיתכן בהקשר התנ"כי טראגדיה
אנושית. לכן, לפי מחשבה מהפכנית זו אברהם יכול להתדיין עם ההשגחה ולבקש שסדום לא
תיחרב אם ימצאו בתוכה לפחות קומץ צדיקים.

      תופעת
הנביאים הוא הכרחי בהקשר להשקפה הקיומית התנ"כית, הנביאים הרואים את עצמם כפה
לאלוהות, הם השומרים על הצדק הקיומי, על מילויו בעולם הנגלה. לפי צדק קיומי זה
האלוהות אינה דורשת מהאדם קורבנות, שוחד, אלא היא דורשת מהאדם לקיים את המערכת
החברתית הקיומית.

      כל נסיון
ליצור עולמות חלופיים הוא למעשה מרד בעולמו המושלם של האלוהות, שיצרה עולם זה
בשמחה. אחרי חורבן בית ראשון השבים מהגלות למולדתם כבר לא האמינו שהעולם הנגלה הוא
מושלם, לכן הם גם השתיקו את הנביאים שהיו השומרים על עולם נגלה מושלם זה. השבים לא
הבינו שהם למעשה מורדים בהשקפה היסודית של התנ"ך, שהעולם שנברא הוא מושלם, הם
נתנו בכורה למסורת הכוהנית שהנביאים למעשה נלחמו בה, כך חזרו על הקרבת קורבנות, כך
חזרו על נוהג תרבויות אחרות והחלו ליצור עולמות חלופיים.

     השפה שהאדם
רכש או הוענקה לו, שתפקידה לשרת את האדם בחייו הקיומיים, להיטיב את מצבו, אינה
מסתפקת אף פעם בתפקיד זה בלבד, בפן המרדני שלה היא תמיד מסיתה את האדם לצאת נגד
חוקי הקיום המקציבים לישויות רק משך מוגבל, היא מסיתה את האדם לרצות בנצחיות שהוא
רצף, וברצף כזה אין קיום.

      צדק כערך
הוא לגיטימי רק כערך חברתי, באותו רגע שצדק רוצה לשנות סדרי עולם, צדק כזה הוא מרד
נגד הבריאה, צדק כזה הוא מרד נגד העולם המושלם שאלוהים ברא לפי פרק א' של ספר
בראשית.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 256 – גלגולי הצדק

     ראינו
שהאלגוריתם הלשוני מקהיל את האדם למען ליצור שפה, שאין לה משמעות ביחידות, לה
משמעות רק בקהילה. בשלב השני האלגוריתם הלשוני מוביל את האדם ליצור חוקה, מערכות
ערכיות למען הסדרת חיי הקהילה אבל גם למען שהאדם יוכל לתבע מהקהילה , את המגיע לו
ממנה, לדרוש גם מהישויות הנעלמות ביקום הגנה, תזונה.

      ערך הצדק
הוא תולדה של המערכות הערכיות, אם האדם מילא אחרי המערכות הערכיות הוא יכול לטעון
שהצדק לצדו לתבע מהקהילה, מהישויות הנעלמות ביקום את משאלותיו. אבל מילוי המערכות
הערכיות, המקנה ליחיד את ההרגשה שהצדק לצדו, שהוא ראוי, מעניק גם לאדם משמעות
לקיומו.

      יצירת
החוקה, ויצירת מערכות ערכיות, וכן יצירת צדק, הם מתאפשרים רק כיוון שהשפה הנה כלי
יצירה. אבל ראינו שחלק מהתרבויות בכלל לא מודעות למהות השפה, לא מודעות לכך שהשפה
העומדת לרשותם היא כלי יצירה. בכל זאת רוב התרבויות יוצרות חוקה, מערכות ערכיות,
כתוצאה מכך שהאלגוריתם הלשוני מוביל אותם לעשות כך, גם אם הם לא מודעים שבידם כלי
השפה היוצרת, הם מבצעים את המטלות האלו בצורה פרגמטית. אבל תרבויות, והן הרוב,
מאחר שהן לא מודעות למהות הכלי, כלי השפה, כלי היוצר, חסרים מושגים מסוימים. כך
השומרים, והרבה יותר מאוחר היוונים לא היו מודעים למושג 'רצון חופשי', שבלעדיו
האדם אינו יכול ליצור.

      אנחנו לא
נחזור כאן לדון בחסר זה בתרבויות מפותחות, שכבר דיברנו עליו בשעורים קודמים, אבל
אנו רוצים כאן לדון בכך, שחסר זה גרם לכך שלתרבויות אלו גם היה חסר מושג 'צדק',
צדק חברתי, צדק קוסמי. אבל האדם הלשוני גם כאשר אינו מודע למושגים מסוימים כמו
'רצון חופשי', היוצר את מושג ה'צדק', אינו מוותר עליו. מאחר שאנו לא יכולים כאן לדון
בכל התרבויות נסתפק לדון בתרבות היוונית שהיא תשתית התרבות המערבית.

      הטראגדיות
היווניות מצביעות על כך שהיוונים היו סבורים שעולמו של האדם אינו מתנהג לפי צדק.
הם האמינו שעולמו של האדם נשלט על-ידי גורל, או על-ידי החוקים הדטרמיניסטיים של
היקום. היוונים הקלאסיים לא הכירו את ההשקפה התנ"כית, לפיה העולם מתנהל לפי
צדק. עובדה זו היא תולדה היות ההשגחה חלק מהעולם הלשוני, עולם בתוך עולם, עולם שלו
חוקים שונים מאשר החוקים ביקום, חוקים שהם דטרמיניסטיים. בעולם התנ"כי
הלשוני  לאדם  'רצון חופשי', והאדם יוצר בו מערכות ערכיות, וגם
את ערך הצדק, ומאחר שהאלוהות היא חלק מהעולם הלשוני, עולם זה מתנהל לפי צדק.

      אבל כפי
שנוכחנו לדעת היחיד בעולם דטרמיניסטי זה, בשליטת גורל, הזדקק ל'צדק'. כך אנו
רואים, שסוקראטס שנידון על-ידי עירו אתונה למוות, סבר שהוא בגלגול אחר יזכה שהעוול
שנגרם לו יתוקן. בדיאלוג פיידו סוקראטס לפני הוצאתו להורג, מספר לתלמידיו את
המיתוס האורפי על גלגול הנשמות, כאשר בגלגולים השונים הצדק שהופר מתוקן.

      אנו רואים
שאותו סוקראטס שלמעשה לא האמין בצדק חברתי, או לא האמין שהאדם צריך לפעל למען
גשומו, בכל זאת לא וויתר על צדק. הרי אותו סוקראטס בדיאלוג 'המשתה', מייעץ לתלמידו
אלקיבידס לא לעסוק בענייני חברה, לדאג רק לנשמתו. ובכן, אלקיבידס זה היה אדם
מושחת, בכל זאת סוקראטס התיחס אליו בחיבה, ולא דרש ממנו לנהג לפי כללי הצדק.
הדורות לא שמו לב לפרדוכס זה במחשבתו של סוקראטס.

      אבל אנו יכולים לדון בדבר הרבה יותר שכיח אצל
האדם, החושב שנגרם לא עוול, שנגרע ממנו צדק, בכל זאת הוא לא מוותר עליו. במקרה כזה
בהרבה תרבויות האדם יוצר עולמות חלופיים, שבהם האי צדק שנגרם לו יתוקן. האדם
המקופח יוצר עולם חלופי שבו הצדיקים, אלו שמלאו אחרי המערכות הערכיות זוכים לכך
שהם יתוגמלו.

     המשורר
דנטה יצר עולם חלופי בספריו 'הקומדיה האלוהית', שבו כל אויביו נמקים בגיהנום,
הצדיקים זוכים להתתגמל בגן-עדן. דנטה שהוגלה מעירו, לא השלים עם אי הצדק, יצר
לעצמו עולם חלופי ששם העוול שנגרם לו תוקן.

      אבל אנו
לא צריכים להפליג לתרבויות זרות, לראות שהאדם לא מוותר שצדקו יתוגמל, גם ביהדות
מאוחרת התפתחה האמונה בעולם חלופי ששם אי
הצדק  שנגרם  ליהודים יושב. יהדות מאוחרת פיתחה  אמונות אלו בהבדל ממה שאנו מוצאים במחשבת
התנ"ך, שבו, בעולם הנגלה, הצדיקים תמיד זוכים שצדקתם תצא לאור, גם אם הם היו
צריכים לעבור קודם מכשולים.

     היתה אמונה
עממית נוספת ביהדות בגלות, אמונה לפיה רק ליהודים יש נפש, בעוד שלאחרים יש רק רוח.
אם אמונה זו נראית תמוהה, בספריו של סולז'ניטצין, האסירים בגולג טענו טענה דומה
לזו של יהודים בגולה, אף הם נכסו רק לעצמם נשמה והחסירו אותה ממעניהם.

    אבל מושג
הצדק אינו משמש את בני אדם רק למען יתוגמלו אם נהגו לפי המערכות הערכיות, שהם
יתוגמלו על ידי הישיויות הנעלמות ביקום. מושג הצדק משמש את האדם גם כאמצעי נגד
חוקי הקיום המקציבים לו רק משך מוגבל, קיום מוגבל. אם כן מושג הצדק משמש את בני
האדם גם במרד שלהם נגד חוקי היקום.

      אם אנו
מתבוננים בעולמות חלופיים שהאדם יוצר לו, אזי אנו נוכחים לדעת שבעולמות אלו האדם
יוצר מערכות של חוקים שונים מאלו שבעולם הנגלה. בעולמות חלופיים אלו המוות מגורש,
בעולמות חלופיים אלו קיימת נצחיות.

     מושג הצדק
משמש את האדם במרדו נגד חוקי הקיום והוא מאפשר לו את יצירות העולמות החלופיים ששם
הוא משיג את משאלותיו לנצחיות.

      יהדות
מאוחרת שיצרה עולמות חלופיים לא עמדה על העובדה שיצירות אלו הן מנוגדות להשקפה
התנ"כית אשר השלימה עם חוקי הקיום, אשר הבינה שבריאה תיתכן רק אם לכל הישויות
מוקצב רק משך מוגבל.

     רק ההשקפה
הקיומית התנ"כית השלימה עם חוקי הקיום, עם חוקי הבריאה, לכן בהקשר מחשבת
התנ"ך לא קיים עולם חלופי. לפי ההשקפה הקיומית התנ"כית הצדק צריך להתממש
בעולם הנגלה. לכן הגיבורים התנ"כיים, כמו יוסף, משה, והגיבור הבדיוני איוב
מתוגמלים לבסוף בעולם הנגלה.

      לפי
ההשקפה התנ"כית, השקפה שיצרה עולם בתוך עולם, עולם לשוני עם חוקים שונים
מהחוקים הדטרמיניסטיים ביקום, גם האלוהות או ההשגחה היא חלק מעולם לשוני זה. ומאחר
שהאלוהות היא חלק מהעולם הלשוני הזה, אזי לא תיתכן בהקשר התנ"כי טראגדיה
אנושית. לכן, לפי מחשבה מהפכנית זו אברהם יכול להתדיין עם ההשגחה ולבקש שסדום לא
תיחרב אם ימצאו בתוכה לפחות קומץ צדיקים.

      תופעת
הנביאים הוא הכרחי בהקשר להשקפה הקיומית התנ"כית, הנביאים הרואים את עצמם כפה
לאלוהות, הם השומרים על הצדק הקיומי, על מילויו בעולם הנגלה. לפי צדק קיומי זה
האלוהות אינה דורשת מהאדם קורבנות, שוחד, אלא היא דורשת מהאדם לקיים את המערכת
החברתית הקיומית.

      כל נסיון
ליצור עולמות חלופיים הוא למעשה מרד בעולמו המושלם של האלוהות, שיצרה עולם זה
בשמחה. אחרי חורבן בית ראשון השבים מהגלות למולדתם כבר לא האמינו שהעולם הנגלה הוא
מושלם, לכן הם גם השתיקו את הנביאים שהיו השומרים על עולם נגלה מושלם זה. השבים לא
הבינו שהם למעשה מורדים בהשקפה היסודית של התנ"ך, שהעולם שנברא הוא מושלם, הם
נתנו בכורה למסורת הכוהנית שהנביאים למעשה נלחמו בה, כך חזרו על הקרבת קורבנות, כך
חזרו על נוהג תרבויות אחרות והחלו ליצור עולמות חלופיים.

     השפה שהאדם
רכש או הוענקה לו, שתפקידה לשרת את האדם בחייו הקיומיים, להיטיב את מצבו, אינה
מסתפקת אף פעם בתפקיד זה בלבד, בפן המרדני שלה היא תמיד מסיתה את האדם לצאת נגד
חוקי הקיום המקציבים לישויות רק משך מוגבל, היא מסיתה את האדם לרצות בנצחיות שהוא
רצף, וברצף כזה אין קיום.

      צדק כערך
הוא לגיטימי רק כערך חברתי, באותו רגע שצדק רוצה לשנות סדרי עולם, צדק כזה הוא מרד
נגד הבריאה, צדק כזה הוא מרד נגד העולם המושלם שאלוהים ברא לפי פרק א' של ספר
בראשית.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 256 – גלגולי הצדק

     ראינו
שהאלגוריתם הלשוני מקהיל את האדם למען ליצור שפה, שאין לה משמעות ביחידות, לה
משמעות רק בקהילה. בשלב השני האלגוריתם הלשוני מוביל את האדם ליצור חוקה, מערכות
ערכיות למען הסדרת חיי הקהילה אבל גם למען שהאדם יוכל לתבע מהקהילה , את המגיע לו
ממנה, לדרוש גם מהישויות הנעלמות ביקום הגנה, תזונה.

      ערך הצדק
הוא תולדה של המערכות הערכיות, אם האדם מילא אחרי המערכות הערכיות הוא יכול לטעון
שהצדק לצדו לתבע מהקהילה, מהישויות הנעלמות ביקום את משאלותיו. אבל מילוי המערכות
הערכיות, המקנה ליחיד את ההרגשה שהצדק לצדו, שהוא ראוי, מעניק גם לאדם משמעות
לקיומו.

      יצירת
החוקה, ויצירת מערכות ערכיות, וכן יצירת צדק, הם מתאפשרים רק כיוון שהשפה הנה כלי
יצירה. אבל ראינו שחלק מהתרבויות בכלל לא מודעות למהות השפה, לא מודעות לכך שהשפה
העומדת לרשותם היא כלי יצירה. בכל זאת רוב התרבויות יוצרות חוקה, מערכות ערכיות,
כתוצאה מכך שהאלגוריתם הלשוני מוביל אותם לעשות כך, גם אם הם לא מודעים שבידם כלי
השפה היוצרת, הם מבצעים את המטלות האלו בצורה פרגמטית. אבל תרבויות, והן הרוב,
מאחר שהן לא מודעות למהות הכלי, כלי השפה, כלי היוצר, חסרים מושגים מסוימים. כך
השומרים, והרבה יותר מאוחר היוונים לא היו מודעים למושג 'רצון חופשי', שבלעדיו
האדם אינו יכול ליצור.

      אנחנו לא
נחזור כאן לדון בחסר זה בתרבויות מפותחות, שכבר דיברנו עליו בשעורים קודמים, אבל
אנו רוצים כאן לדון בכך, שחסר זה גרם לכך שלתרבויות אלו גם היה חסר מושג 'צדק',
צדק חברתי, צדק קוסמי. אבל האדם הלשוני גם כאשר אינו מודע למושגים מסוימים כמו
'רצון חופשי', היוצר את מושג ה'צדק', אינו מוותר עליו. מאחר שאנו לא יכולים כאן לדון
בכל התרבויות נסתפק לדון בתרבות היוונית שהיא תשתית התרבות המערבית.

      הטראגדיות
היווניות מצביעות על כך שהיוונים היו סבורים שעולמו של האדם אינו מתנהג לפי צדק.
הם האמינו שעולמו של האדם נשלט על-ידי גורל, או על-ידי החוקים הדטרמיניסטיים של
היקום. היוונים הקלאסיים לא הכירו את ההשקפה התנ"כית, לפיה העולם מתנהל לפי
צדק. עובדה זו היא תולדה היות ההשגחה חלק מהעולם הלשוני, עולם בתוך עולם, עולם שלו
חוקים שונים מאשר החוקים ביקום, חוקים שהם דטרמיניסטיים. בעולם התנ"כי
הלשוני  לאדם  'רצון חופשי', והאדם יוצר בו מערכות ערכיות, וגם
את ערך הצדק, ומאחר שהאלוהות היא חלק מהעולם הלשוני, עולם זה מתנהל לפי צדק.

      אבל כפי
שנוכחנו לדעת היחיד בעולם דטרמיניסטי זה, בשליטת גורל, הזדקק ל'צדק'. כך אנו
רואים, שסוקראטס שנידון על-ידי עירו אתונה למוות, סבר שהוא בגלגול אחר יזכה שהעוול
שנגרם לו יתוקן. בדיאלוג פיידו סוקראטס לפני הוצאתו להורג, מספר לתלמידיו את
המיתוס האורפי על גלגול הנשמות, כאשר בגלגולים השונים הצדק שהופר מתוקן.

      אנו רואים
שאותו סוקראטס שלמעשה לא האמין בצדק חברתי, או לא האמין שהאדם צריך לפעל למען
גשומו, בכל זאת לא וויתר על צדק. הרי אותו סוקראטס בדיאלוג 'המשתה', מייעץ לתלמידו
אלקיבידס לא לעסוק בענייני חברה, לדאג רק לנשמתו. ובכן, אלקיבידס זה היה אדם
מושחת, בכל זאת סוקראטס התיחס אליו בחיבה, ולא דרש ממנו לנהג לפי כללי הצדק.
הדורות לא שמו לב לפרדוכס זה במחשבתו של סוקראטס.

      אבל אנו יכולים לדון בדבר הרבה יותר שכיח אצל
האדם, החושב שנגרם לא עוול, שנגרע ממנו צדק, בכל זאת הוא לא מוותר עליו. במקרה כזה
בהרבה תרבויות האדם יוצר עולמות חלופיים, שבהם האי צדק שנגרם לו יתוקן. האדם
המקופח יוצר עולם חלופי שבו הצדיקים, אלו שמלאו אחרי המערכות הערכיות זוכים לכך
שהם יתוגמלו.

     המשורר
דנטה יצר עולם חלופי בספריו 'הקומדיה האלוהית', שבו כל אויביו נמקים בגיהנום,
הצדיקים זוכים להתתגמל בגן-עדן. דנטה שהוגלה מעירו, לא השלים עם אי הצדק, יצר
לעצמו עולם חלופי ששם העוול שנגרם לו תוקן.

      אבל אנו
לא צריכים להפליג לתרבויות זרות, לראות שהאדם לא מוותר שצדקו יתוגמל, גם ביהדות
מאוחרת התפתחה האמונה בעולם חלופי ששם אי
הצדק  שנגרם  ליהודים יושב. יהדות מאוחרת פיתחה  אמונות אלו בהבדל ממה שאנו מוצאים במחשבת
התנ"ך, שבו, בעולם הנגלה, הצדיקים תמיד זוכים שצדקתם תצא לאור, גם אם הם היו
צריכים לעבור קודם מכשולים.

     היתה אמונה
עממית נוספת ביהדות בגלות, אמונה לפיה רק ליהודים יש נפש, בעוד שלאחרים יש רק רוח.
אם אמונה זו נראית תמוהה, בספריו של סולז'ניטצין, האסירים בגולג טענו טענה דומה
לזו של יהודים בגולה, אף הם נכסו רק לעצמם נשמה והחסירו אותה ממעניהם.

    אבל מושג
הצדק אינו משמש את בני אדם רק למען יתוגמלו אם נהגו לפי המערכות הערכיות, שהם
יתוגמלו על ידי הישיויות הנעלמות ביקום. מושג הצדק משמש את האדם גם כאמצעי נגד
חוקי הקיום המקציבים לו רק משך מוגבל, קיום מוגבל. אם כן מושג הצדק משמש את בני
האדם גם במרד שלהם נגד חוקי היקום.

      אם אנו
מתבוננים בעולמות חלופיים שהאדם יוצר לו, אזי אנו נוכחים לדעת שבעולמות אלו האדם
יוצר מערכות של חוקים שונים מאלו שבעולם הנגלה. בעולמות חלופיים אלו המוות מגורש,
בעולמות חלופיים אלו קיימת נצחיות.

     מושג הצדק
משמש את האדם במרדו נגד חוקי הקיום והוא מאפשר לו את יצירות העולמות החלופיים ששם
הוא משיג את משאלותיו לנצחיות.

      יהדות
מאוחרת שיצרה עולמות חלופיים לא עמדה על העובדה שיצירות אלו הן מנוגדות להשקפה
התנ"כית אשר השלימה עם חוקי הקיום, אשר הבינה שבריאה תיתכן רק אם לכל הישויות
מוקצב רק משך מוגבל.

     רק ההשקפה
הקיומית התנ"כית השלימה עם חוקי הקיום, עם חוקי הבריאה, לכן בהקשר מחשבת
התנ"ך לא קיים עולם חלופי. לפי ההשקפה הקיומית התנ"כית הצדק צריך להתממש
בעולם הנגלה. לכן הגיבורים התנ"כיים, כמו יוסף, משה, והגיבור הבדיוני איוב
מתוגמלים לבסוף בעולם הנגלה.

      לפי
ההשקפה התנ"כית, השקפה שיצרה עולם בתוך עולם, עולם לשוני עם חוקים שונים
מהחוקים הדטרמיניסטיים ביקום, גם האלוהות או ההשגחה היא חלק מעולם לשוני זה. ומאחר
שהאלוהות היא חלק מהעולם הלשוני הזה, אזי לא תיתכן בהקשר התנ"כי טראגדיה
אנושית. לכן, לפי מחשבה מהפכנית זו אברהם יכול להתדיין עם ההשגחה ולבקש שסדום לא
תיחרב אם ימצאו בתוכה לפחות קומץ צדיקים.

      תופעת
הנביאים הוא הכרחי בהקשר להשקפה הקיומית התנ"כית, הנביאים הרואים את עצמם כפה
לאלוהות, הם השומרים על הצדק הקיומי, על מילויו בעולם הנגלה. לפי צדק קיומי זה
האלוהות אינה דורשת מהאדם קורבנות, שוחד, אלא היא דורשת מהאדם לקיים את המערכת
החברתית הקיומית.

      כל נסיון
ליצור עולמות חלופיים הוא למעשה מרד בעולמו המושלם של האלוהות, שיצרה עולם זה
בשמחה. אחרי חורבן בית ראשון השבים מהגלות למולדתם כבר לא האמינו שהעולם הנגלה הוא
מושלם, לכן הם גם השתיקו את הנביאים שהיו השומרים על עולם נגלה מושלם זה. השבים לא
הבינו שהם למעשה מורדים בהשקפה היסודית של התנ"ך, שהעולם שנברא הוא מושלם, הם
נתנו בכורה למסורת הכוהנית שהנביאים למעשה נלחמו בה, כך חזרו על הקרבת קורבנות, כך
חזרו על נוהג תרבויות אחרות והחלו ליצור עולמות חלופיים.

     השפה שהאדם
רכש או הוענקה לו, שתפקידה לשרת את האדם בחייו הקיומיים, להיטיב את מצבו, אינה
מסתפקת אף פעם בתפקיד זה בלבד, בפן המרדני שלה היא תמיד מסיתה את האדם לצאת נגד
חוקי הקיום המקציבים לישויות רק משך מוגבל, היא מסיתה את האדם לרצות בנצחיות שהוא
רצף, וברצף כזה אין קיום.

      צדק כערך
הוא לגיטימי רק כערך חברתי, באותו רגע שצדק רוצה לשנות סדרי עולם, צדק כזה הוא מרד
נגד הבריאה, צדק כזה הוא מרד נגד העולם המושלם שאלוהים ברא לפי פרק א' של ספר
בראשית.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 256 – גלגולי הצדק

     ראינו
שהאלגוריתם הלשוני מקהיל את האדם למען ליצור שפה, שאין לה משמעות ביחידות, לה
משמעות רק בקהילה. בשלב השני האלגוריתם הלשוני מוביל את האדם ליצור חוקה, מערכות
ערכיות למען הסדרת חיי הקהילה אבל גם למען שהאדם יוכל לתבע מהקהילה , את המגיע לו
ממנה, לדרוש גם מהישויות הנעלמות ביקום הגנה, תזונה.

      ערך הצדק
הוא תולדה של המערכות הערכיות, אם האדם מילא אחרי המערכות הערכיות הוא יכול לטעון
שהצדק לצדו לתבע מהקהילה, מהישויות הנעלמות ביקום את משאלותיו. אבל מילוי המערכות
הערכיות, המקנה ליחיד את ההרגשה שהצדק לצדו, שהוא ראוי, מעניק גם לאדם משמעות
לקיומו.

      יצירת
החוקה, ויצירת מערכות ערכיות, וכן יצירת צדק, הם מתאפשרים רק כיוון שהשפה הנה כלי
יצירה. אבל ראינו שחלק מהתרבויות בכלל לא מודעות למהות השפה, לא מודעות לכך שהשפה
העומדת לרשותם היא כלי יצירה. בכל זאת רוב התרבויות יוצרות חוקה, מערכות ערכיות,
כתוצאה מכך שהאלגוריתם הלשוני מוביל אותם לעשות כך, גם אם הם לא מודעים שבידם כלי
השפה היוצרת, הם מבצעים את המטלות האלו בצורה פרגמטית. אבל תרבויות, והן הרוב,
מאחר שהן לא מודעות למהות הכלי, כלי השפה, כלי היוצר, חסרים מושגים מסוימים. כך
השומרים, והרבה יותר מאוחר היוונים לא היו מודעים למושג 'רצון חופשי', שבלעדיו
האדם אינו יכול ליצור.

      אנחנו לא
נחזור כאן לדון בחסר זה בתרבויות מפותחות, שכבר דיברנו עליו בשעורים קודמים, אבל
אנו רוצים כאן לדון בכך, שחסר זה גרם לכך שלתרבויות אלו גם היה חסר מושג 'צדק',
צדק חברתי, צדק קוסמי. אבל האדם הלשוני גם כאשר אינו מודע למושגים מסוימים כמו
'רצון חופשי', היוצר את מושג ה'צדק', אינו מוותר עליו. מאחר שאנו לא יכולים כאן לדון
בכל התרבויות נסתפק לדון בתרבות היוונית שהיא תשתית התרבות המערבית.

      הטראגדיות
היווניות מצביעות על כך שהיוונים היו סבורים שעולמו של האדם אינו מתנהג לפי צדק.
הם האמינו שעולמו של האדם נשלט על-ידי גורל, או על-ידי החוקים הדטרמיניסטיים של
היקום. היוונים הקלאסיים לא הכירו את ההשקפה התנ"כית, לפיה העולם מתנהל לפי
צדק. עובדה זו היא תולדה היות ההשגחה חלק מהעולם הלשוני, עולם בתוך עולם, עולם שלו
חוקים שונים מאשר החוקים ביקום, חוקים שהם דטרמיניסטיים. בעולם התנ"כי
הלשוני  לאדם  'רצון חופשי', והאדם יוצר בו מערכות ערכיות, וגם
את ערך הצדק, ומאחר שהאלוהות היא חלק מהעולם הלשוני, עולם זה מתנהל לפי צדק.

      אבל כפי
שנוכחנו לדעת היחיד בעולם דטרמיניסטי זה, בשליטת גורל, הזדקק ל'צדק'. כך אנו
רואים, שסוקראטס שנידון על-ידי עירו אתונה למוות, סבר שהוא בגלגול אחר יזכה שהעוול
שנגרם לו יתוקן. בדיאלוג פיידו סוקראטס לפני הוצאתו להורג, מספר לתלמידיו את
המיתוס האורפי על גלגול הנשמות, כאשר בגלגולים השונים הצדק שהופר מתוקן.

      אנו רואים
שאותו סוקראטס שלמעשה לא האמין בצדק חברתי, או לא האמין שהאדם צריך לפעל למען
גשומו, בכל זאת לא וויתר על צדק. הרי אותו סוקראטס בדיאלוג 'המשתה', מייעץ לתלמידו
אלקיבידס לא לעסוק בענייני חברה, לדאג רק לנשמתו. ובכן, אלקיבידס זה היה אדם
מושחת, בכל זאת סוקראטס התיחס אליו בחיבה, ולא דרש ממנו לנהג לפי כללי הצדק.
הדורות לא שמו לב לפרדוכס זה במחשבתו של סוקראטס.

      אבל אנו יכולים לדון בדבר הרבה יותר שכיח אצל
האדם, החושב שנגרם לא עוול, שנגרע ממנו צדק, בכל זאת הוא לא מוותר עליו. במקרה כזה
בהרבה תרבויות האדם יוצר עולמות חלופיים, שבהם האי צדק שנגרם לו יתוקן. האדם
המקופח יוצר עולם חלופי שבו הצדיקים, אלו שמלאו אחרי המערכות הערכיות זוכים לכך
שהם יתוגמלו.

     המשורר
דנטה יצר עולם חלופי בספריו 'הקומדיה האלוהית', שבו כל אויביו נמקים בגיהנום,
הצדיקים זוכים להתתגמל בגן-עדן. דנטה שהוגלה מעירו, לא השלים עם אי הצדק, יצר
לעצמו עולם חלופי ששם העוול שנגרם לו תוקן.

      אבל אנו
לא צריכים להפליג לתרבויות זרות, לראות שהאדם לא מוותר שצדקו יתוגמל, גם ביהדות
מאוחרת התפתחה האמונה בעולם חלופי ששם אי
הצדק  שנגרם  ליהודים יושב. יהדות מאוחרת פיתחה  אמונות אלו בהבדל ממה שאנו מוצאים במחשבת
התנ"ך, שבו, בעולם הנגלה, הצדיקים תמיד זוכים שצדקתם תצא לאור, גם אם הם היו
צריכים לעבור קודם מכשולים.

     היתה אמונה
עממית נוספת ביהדות בגלות, אמונה לפיה רק ליהודים יש נפש, בעוד שלאחרים יש רק רוח.
אם אמונה זו נראית תמוהה, בספריו של סולז'ניטצין, האסירים בגולג טענו טענה דומה
לזו של יהודים בגולה, אף הם נכסו רק לעצמם נשמה והחסירו אותה ממעניהם.

    אבל מושג
הצדק אינו משמש את בני אדם רק למען יתוגמלו אם נהגו לפי המערכות הערכיות, שהם
יתוגמלו על ידי הישיויות הנעלמות ביקום. מושג הצדק משמש את האדם גם כאמצעי נגד
חוקי הקיום המקציבים לו רק משך מוגבל, קיום מוגבל. אם כן מושג הצדק משמש את בני
האדם גם במרד שלהם נגד חוקי היקום.

      אם אנו
מתבוננים בעולמות חלופיים שהאדם יוצר לו, אזי אנו נוכחים לדעת שבעולמות אלו האדם
יוצר מערכות של חוקים שונים מאלו שבעולם הנגלה. בעולמות חלופיים אלו המוות מגורש,
בעולמות חלופיים אלו קיימת נצחיות.

     מושג הצדק
משמש את האדם במרדו נגד חוקי הקיום והוא מאפשר לו את יצירות העולמות החלופיים ששם
הוא משיג את משאלותיו לנצחיות.

      יהדות
מאוחרת שיצרה עולמות חלופיים לא עמדה על העובדה שיצירות אלו הן מנוגדות להשקפה
התנ"כית אשר השלימה עם חוקי הקיום, אשר הבינה שבריאה תיתכן רק אם לכל הישויות
מוקצב רק משך מוגבל.

     רק ההשקפה
הקיומית התנ"כית השלימה עם חוקי הקיום, עם חוקי הבריאה, לכן בהקשר מחשבת
התנ"ך לא קיים עולם חלופי. לפי ההשקפה הקיומית התנ"כית הצדק צריך להתממש
בעולם הנגלה. לכן הגיבורים התנ"כיים, כמו יוסף, משה, והגיבור הבדיוני איוב
מתוגמלים לבסוף בעולם הנגלה.

      לפי
ההשקפה התנ"כית, השקפה שיצרה עולם בתוך עולם, עולם לשוני עם חוקים שונים
מהחוקים הדטרמיניסטיים ביקום, גם האלוהות או ההשגחה היא חלק מעולם לשוני זה. ומאחר
שהאלוהות היא חלק מהעולם הלשוני הזה, אזי לא תיתכן בהקשר התנ"כי טראגדיה
אנושית. לכן, לפי מחשבה מהפכנית זו אברהם יכול להתדיין עם ההשגחה ולבקש שסדום לא
תיחרב אם ימצאו בתוכה לפחות קומץ צדיקים.

      תופעת
הנביאים הוא הכרחי בהקשר להשקפה הקיומית התנ"כית, הנביאים הרואים את עצמם כפה
לאלוהות, הם השומרים על הצדק הקיומי, על מילויו בעולם הנגלה. לפי צדק קיומי זה
האלוהות אינה דורשת מהאדם קורבנות, שוחד, אלא היא דורשת מהאדם לקיים את המערכת
החברתית הקיומית.

      כל נסיון
ליצור עולמות חלופיים הוא למעשה מרד בעולמו המושלם של האלוהות, שיצרה עולם זה
בשמחה. אחרי חורבן בית ראשון השבים מהגלות למולדתם כבר לא האמינו שהעולם הנגלה הוא
מושלם, לכן הם גם השתיקו את הנביאים שהיו השומרים על עולם נגלה מושלם זה. השבים לא
הבינו שהם למעשה מורדים בהשקפה היסודית של התנ"ך, שהעולם שנברא הוא מושלם, הם
נתנו בכורה למסורת הכוהנית שהנביאים למעשה נלחמו בה, כך חזרו על הקרבת קורבנות, כך
חזרו על נוהג תרבויות אחרות והחלו ליצור עולמות חלופיים.

     השפה שהאדם
רכש או הוענקה לו, שתפקידה לשרת את האדם בחייו הקיומיים, להיטיב את מצבו, אינה
מסתפקת אף פעם בתפקיד זה בלבד, בפן המרדני שלה היא תמיד מסיתה את האדם לצאת נגד
חוקי הקיום המקציבים לישויות רק משך מוגבל, היא מסיתה את האדם לרצות בנצחיות שהוא
רצף, וברצף כזה אין קיום.

      צדק כערך
הוא לגיטימי רק כערך חברתי, באותו רגע שצדק רוצה לשנות סדרי עולם, צדק כזה הוא מרד
נגד הבריאה, צדק כזה הוא מרד נגד העולם המושלם שאלוהים ברא לפי פרק א' של ספר
בראשית.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 256 – גלגולי הצדק

     ראינו
שהאלגוריתם הלשוני מקהיל את האדם למען ליצור שפה, שאין לה משמעות ביחידות, לה
משמעות רק בקהילה. בשלב השני האלגוריתם הלשוני מוביל את האדם ליצור חוקה, מערכות
ערכיות למען הסדרת חיי הקהילה אבל גם למען שהאדם יוכל לתבע מהקהילה , את המגיע לו
ממנה, לדרוש גם מהישויות הנעלמות ביקום הגנה, תזונה.

      ערך הצדק
הוא תולדה של המערכות הערכיות, אם האדם מילא אחרי המערכות הערכיות הוא יכול לטעון
שהצדק לצדו לתבע מהקהילה, מהישויות הנעלמות ביקום את משאלותיו. אבל מילוי המערכות
הערכיות, המקנה ליחיד את ההרגשה שהצדק לצדו, שהוא ראוי, מעניק גם לאדם משמעות
לקיומו.

      יצירת
החוקה, ויצירת מערכות ערכיות, וכן יצירת צדק, הם מתאפשרים רק כיוון שהשפה הנה כלי
יצירה. אבל ראינו שחלק מהתרבויות בכלל לא מודעות למהות השפה, לא מודעות לכך שהשפה
העומדת לרשותם היא כלי יצירה. בכל זאת רוב התרבויות יוצרות חוקה, מערכות ערכיות,
כתוצאה מכך שהאלגוריתם הלשוני מוביל אותם לעשות כך, גם אם הם לא מודעים שבידם כלי
השפה היוצרת, הם מבצעים את המטלות האלו בצורה פרגמטית. אבל תרבויות, והן הרוב,
מאחר שהן לא מודעות למהות הכלי, כלי השפה, כלי היוצר, חסרים מושגים מסוימים. כך
השומרים, והרבה יותר מאוחר היוונים לא היו מודעים למושג 'רצון חופשי', שבלעדיו
האדם אינו יכול ליצור.

      אנחנו לא
נחזור כאן לדון בחסר זה בתרבויות מפותחות, שכבר דיברנו עליו בשעורים קודמים, אבל
אנו רוצים כאן לדון בכך, שחסר זה גרם לכך שלתרבויות אלו גם היה חסר מושג 'צדק',
צדק חברתי, צדק קוסמי. אבל האדם הלשוני גם כאשר אינו מודע למושגים מסוימים כמו
'רצון חופשי', היוצר את מושג ה'צדק', אינו מוותר עליו. מאחר שאנו לא יכולים כאן לדון
בכל התרבויות נסתפק לדון בתרבות היוונית שהיא תשתית התרבות המערבית.

      הטראגדיות
היווניות מצביעות על כך שהיוונים היו סבורים שעולמו של האדם אינו מתנהג לפי צדק.
הם האמינו שעולמו של האדם נשלט על-ידי גורל, או על-ידי החוקים הדטרמיניסטיים של
היקום. היוונים הקלאסיים לא הכירו את ההשקפה התנ"כית, לפיה העולם מתנהל לפי
צדק. עובדה זו היא תולדה היות ההשגחה חלק מהעולם הלשוני, עולם בתוך עולם, עולם שלו
חוקים שונים מאשר החוקים ביקום, חוקים שהם דטרמיניסטיים. בעולם התנ"כי
הלשוני  לאדם  'רצון חופשי', והאדם יוצר בו מערכות ערכיות, וגם
את ערך הצדק, ומאחר שהאלוהות היא חלק מהעולם הלשוני, עולם זה מתנהל לפי צדק.

      אבל כפי
שנוכחנו לדעת היחיד בעולם דטרמיניסטי זה, בשליטת גורל, הזדקק ל'צדק'. כך אנו
רואים, שסוקראטס שנידון על-ידי עירו אתונה למוות, סבר שהוא בגלגול אחר יזכה שהעוול
שנגרם לו יתוקן. בדיאלוג פיידו סוקראטס לפני הוצאתו להורג, מספר לתלמידיו את
המיתוס האורפי על גלגול הנשמות, כאשר בגלגולים השונים הצדק שהופר מתוקן.

      אנו רואים
שאותו סוקראטס שלמעשה לא האמין בצדק חברתי, או לא האמין שהאדם צריך לפעל למען
גשומו, בכל זאת לא וויתר על צדק. הרי אותו סוקראטס בדיאלוג 'המשתה', מייעץ לתלמידו
אלקיבידס לא לעסוק בענייני חברה, לדאג רק לנשמתו. ובכן, אלקיבידס זה היה אדם
מושחת, בכל זאת סוקראטס התיחס אליו בחיבה, ולא דרש ממנו לנהג לפי כללי הצדק.
הדורות לא שמו לב לפרדוכס זה במחשבתו של סוקראטס.

      אבל אנו יכולים לדון בדבר הרבה יותר שכיח אצל
האדם, החושב שנגרם לא עוול, שנגרע ממנו צדק, בכל זאת הוא לא מוותר עליו. במקרה כזה
בהרבה תרבויות האדם יוצר עולמות חלופיים, שבהם האי צדק שנגרם לו יתוקן. האדם
המקופח יוצר עולם חלופי שבו הצדיקים, אלו שמלאו אחרי המערכות הערכיות זוכים לכך
שהם יתוגמלו.

     המשורר
דנטה יצר עולם חלופי בספריו 'הקומדיה האלוהית', שבו כל אויביו נמקים בגיהנום,
הצדיקים זוכים להתתגמל בגן-עדן. דנטה שהוגלה מעירו, לא השלים עם אי הצדק, יצר
לעצמו עולם חלופי ששם העוול שנגרם לו תוקן.

      אבל אנו
לא צריכים להפליג לתרבויות זרות, לראות שהאדם לא מוותר שצדקו יתוגמל, גם ביהדות
מאוחרת התפתחה האמונה בעולם חלופי ששם אי
הצדק  שנגרם  ליהודים יושב. יהדות מאוחרת פיתחה  אמונות אלו בהבדל ממה שאנו מוצאים במחשבת
התנ"ך, שבו, בעולם הנגלה, הצדיקים תמיד זוכים שצדקתם תצא לאור, גם אם הם היו
צריכים לעבור קודם מכשולים.

     היתה אמונה
עממית נוספת ביהדות בגלות, אמונה לפיה רק ליהודים יש נפש, בעוד שלאחרים יש רק רוח.
אם אמונה זו נראית תמוהה, בספריו של סולז'ניטצין, האסירים בגולג טענו טענה דומה
לזו של יהודים בגולה, אף הם נכסו רק לעצמם נשמה והחסירו אותה ממעניהם.

    אבל מושג
הצדק אינו משמש את בני אדם רק למען יתוגמלו אם נהגו לפי המערכות הערכיות, שהם
יתוגמלו על ידי הישיויות הנעלמות ביקום. מושג הצדק משמש את האדם גם כאמצעי נגד
חוקי הקיום המקציבים לו רק משך מוגבל, קיום מוגבל. אם כן מושג הצדק משמש את בני
האדם גם במרד שלהם נגד חוקי היקום.

      אם אנו
מתבוננים בעולמות חלופיים שהאדם יוצר לו, אזי אנו נוכחים לדעת שבעולמות אלו האדם
יוצר מערכות של חוקים שונים מאלו שבעולם הנגלה. בעולמות חלופיים אלו המוות מגורש,
בעולמות חלופיים אלו קיימת נצחיות.

     מושג הצדק
משמש את האדם במרדו נגד חוקי הקיום והוא מאפשר לו את יצירות העולמות החלופיים ששם
הוא משיג את משאלותיו לנצחיות.

      יהדות
מאוחרת שיצרה עולמות חלופיים לא עמדה על העובדה שיצירות אלו הן מנוגדות להשקפה
התנ"כית אשר השלימה עם חוקי הקיום, אשר הבינה שבריאה תיתכן רק אם לכל הישויות
מוקצב רק משך מוגבל.

     רק ההשקפה
הקיומית התנ"כית השלימה עם חוקי הקיום, עם חוקי הבריאה, לכן בהקשר מחשבת
התנ"ך לא קיים עולם חלופי. לפי ההשקפה הקיומית התנ"כית הצדק צריך להתממש
בעולם הנגלה. לכן הגיבורים התנ"כיים, כמו יוסף, משה, והגיבור הבדיוני איוב
מתוגמלים לבסוף בעולם הנגלה.

      לפי
ההשקפה התנ"כית, השקפה שיצרה עולם בתוך עולם, עולם לשוני עם חוקים שונים
מהחוקים הדטרמיניסטיים ביקום, גם האלוהות או ההשגחה היא חלק מעולם לשוני זה. ומאחר
שהאלוהות היא חלק מהעולם הלשוני הזה, אזי לא תיתכן בהקשר התנ"כי טראגדיה
אנושית. לכן, לפי מחשבה מהפכנית זו אברהם יכול להתדיין עם ההשגחה ולבקש שסדום לא
תיחרב אם ימצאו בתוכה לפחות קומץ צדיקים.

      תופעת
הנביאים הוא הכרחי בהקשר להשקפה הקיומית התנ"כית, הנביאים הרואים את עצמם כפה
לאלוהות, הם השומרים על הצדק הקיומי, על מילויו בעולם הנגלה. לפי צדק קיומי זה
האלוהות אינה דורשת מהאדם קורבנות, שוחד, אלא היא דורשת מהאדם לקיים את המערכת
החברתית הקיומית.

      כל נסיון
ליצור עולמות חלופיים הוא למעשה מרד בעולמו המושלם של האלוהות, שיצרה עולם זה
בשמחה. אחרי חורבן בית ראשון השבים מהגלות למולדתם כבר לא האמינו שהעולם הנגלה הוא
מושלם, לכן הם גם השתיקו את הנביאים שהיו השומרים על עולם נגלה מושלם זה. השבים לא
הבינו שהם למעשה מורדים בהשקפה היסודית של התנ"ך, שהעולם שנברא הוא מושלם, הם
נתנו בכורה למסורת הכוהנית שהנביאים למעשה נלחמו בה, כך חזרו על הקרבת קורבנות, כך
חזרו על נוהג תרבויות אחרות והחלו ליצור עולמות חלופיים.

     השפה שהאדם
רכש או הוענקה לו, שתפקידה לשרת את האדם בחייו הקיומיים, להיטיב את מצבו, אינה
מסתפקת אף פעם בתפקיד זה בלבד, בפן המרדני שלה היא תמיד מסיתה את האדם לצאת נגד
חוקי הקיום המקציבים לישויות רק משך מוגבל, היא מסיתה את האדם לרצות בנצחיות שהוא
רצף, וברצף כזה אין קיום.

      צדק כערך
הוא לגיטימי רק כערך חברתי, באותו רגע שצדק רוצה לשנות סדרי עולם, צדק כזה הוא מרד
נגד הבריאה, צדק כזה הוא מרד נגד העולם המושלם שאלוהים ברא לפי פרק א' של ספר
בראשית.

מודעות פרסומת

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 255 – הצדק כעוגן

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 255 – צדק כעוגן

לצדק אין משמעות ביקום, צדק הוא יצירה לשונית
שהאדם יוצר למען לתת משמעות לחייו. ראינו שהשפה, האינפורמציה היקומית היא ישות
מבדילה, הרי בצורה כזו היא יוצרת את הישויות ביקום. היא קוצצת את רצף האנרגיה
לקוונטות, מציבה גבולות להן, ובצורה כזו היא יוצרת את הישויות. כך זה ביקום.
בהבדלה זו או בניכור הזה שהאינפורמציה מבצעת היא עדיין לא נדרשת להבדיל בין טוב
לרע.

האבולוציה היתה צריכה עוד לצעוד כמה צעדים עד אשר היא איפשרה לאדם להבדיל
בין טוב לרע, לא רק להבדיל. ובכן, למען אפשרות זו להבדיל בין טוב לרע, היה צורך קודם
לפתח על כדור הארץ שלנו חיים, בהמשך ליצור את אבר המח. אבר זה הופקד על-ידי
האבולוציה לספק לברויים על כדור הארץ יכולות קיום. ראינו שהמח מספק לברויים את
הראייה, אחרי שהוא עושה טרנספורמציה לפוטונים, מתאימם לצרכי הברויים לראות. ראינו
שאבר זה הופך גם את גלי הקול לשמיעה. הברויים על כדור הארץ זקוקים לא רק לראייה הם
זקוקים גם לשמיעה, הרי להם אויבים והם לא רק צריכים לראות אותם, הם גם צריכים לשמע
אותם למען לברח על נפשם.

     והנה, האבולוציה זמנה לקוסם זה, המח הפלאי,
שהאבולוציה יצרה אותו למען לשרת את הברויים, זמנה לו יסוד נוסף, יסוד האינפורמציה,
וזמנה לו גם להשתלט עליה. הרי האבולוציה ציידה את האדם עם אונות קדמיות, שבהם
קולטנים, המקושרים ליסוד זה, האינפורמציה, והנה הקוסם הזה צלח להשתלט עליו, לעשות
לו טרנספורמציה, להעניק לו אוטונומיה.

אם האינפורמציה היקומית רק מנכרת קוונטות אנרגיה אחת מרעותה, האינפורמציה
שנקלטה על-ידי האונות הקדמיות עברה טרנספורמציה על-ידי הקוסם, המח הפלאי, הוא
העניק לה אוטונומיה והתאים אותה לצורכי הגוף הביאולוגי. אבל האינפורמציה
האוטונומית שסופחה לגוף הביאולוגי, לא הסתפקה רק להבדיל, היא מיד ראתה צורך להבדיל
ולקבע מה טוב לגוף ומה רע לגוף. ובכן, שתוף הפעולה הזו בין האינפורמציה שצוידה
באוטונומיה לבין הגוף הביאולוגי, יצר הבדלה או ניכור שונה מזה הקיים ביקום. הגוף
הביאולוגי הבין שעליו לרתום את היכולת הזו להבדיל, לתועלתו למען להבדיל מה טוב
לקיומו ומה רע לקיומו.

     רק
כאשר האינפורמציה שהמח הפלאי התאים לצורכי האדם רתמה את יכולת הניכור להבדיל מה
טוב לאדם ומה רע לו, הונח יסוד המוסר האנושי, המוסר האפיגנטי. הגוף של האדם הפך
הפרמטר לטוב או לרע. הבדלה כזו לא קיימת ביקום, הבדלה כזו לא קיימת אצל החיות על
כדור הארץ, כיוון שהם חסרים את האוטונומיה שהוענקה לאדם ברכש הזה של האינפורמציה,
שעברה טרנספורמציה על-ידי המח הפלאי. אמנם החיות בורחות מסקנות, אבל האדם בהבדל
מהם יצר מושגים מה טוב לגופו ומה רע לגופו.

המוסר האנושי שנוצר כתוצאה מהאוטונומיה שהמח הפלאי צלח להעניק לרכש החדש
שהוא התקינו לצורכי האדם, זקוק לשפה, זקוק ליצירת מושגים המבהירים מה טוב לגוף ומה
רע לגוף.

      אבל ההבחנות הלשוניות מה טוב לגוף ומה רע לגוף
הן לא אינדיבידואליות, הן קיבוציות, כיוון שהן חייבות לקבל את המשוב מהקהילה שאכן
כך הן. אם אמרנו שההבדלה בין טוב לגוף ורע לגוף היא לשונית, הרי אנו חוזרים לקהילה
שללשון תוקף רק בה, כאשר היחידים מסכימים לקביעות המשותפות.

      ראינו
שהיחיד אשר רוצה לקבע קביעות לשוניות להבדלה שלו מה טוב לגופו ומה רע לגופו צריך
לקהל את הזולתים שיתנו משוב  לקביעותיו.
ואם היחיד זקוק למשוב הקהילה, הוא צריך לשאת ולתת עם הקהילה, בעד כל הסכמה הוא
צריך לתת מיד תגמול לזולת למען יסכים לקביעותיו.

     מאחר שהאדם
שכבר רכש שפה רוצה לקבע את הבדלותיו בה, וההבדלות הלשוניות הן ישויות נעלמות
המזקיקות אותו לקבל משוב מהאחרים שהם מסכימים לקביעותיו, הוא נכנס לתהליך של משא
ומתן. משא ומתן בהמשך מכריח את האדם לתת לכל בקשותיו מהזולת תגמול לזולת תמורת
הסכמתו.

     ובכו,
האלגוריתם הלשוני המוביל את האדם ליצור את הקהילה כיוון שלשפה הנעלמת, הלא מוחשית,
אין משמעות ביחידות, היא צריכה לקבל משוב מהזולת לקיומה, היא צריכה לקבל את אמונת
הקהילה בקיומה. בהמשך אלגוריתם לשוני זה גם מוביל את האדם להבדיל בין טוב לרע, מה
טוב לגוף ומה  רע לגוף, אבל למען לקבל שוב
לקביעות אלו את משוב הקהילה, את האמונה בהן, האדם הנושא ונותן עם הזולת לומד שעליו
לתת תגמול לזולת למען שאחרון זה יתן את אמונו בקביעותיו.

      אנחנו
רואים מימי קדם שהאדם מקריב לישויות עליונות קורבנות. נשאלת השאלה איך נוצר מנהג
זה. ואם אנו רואים איך מתפתח אצל האדם המשא ומתן כהכרחי שלמען שיצירות  הכלי, כלי השפה יקבלו תוקף, ולמען קבלת תוקף זה
האדם צריך להעניק לזולת תמורה, אנו מבינים שהאדם המבקש מהישויות העליונות הגנה,
מבין שעליו לתת להם תמורה, תמורה זו היא הקורבן שהוא מקריב לישויות העליונות למען ימלאו
את משאלותיו.

      ראינו
שראשית המוסר נוצר מההבדלה הזו בין מה טוב לגוף ומה רע לגוף, אבל למען שטוב זה
לגוף ישמר גם על-ידי הזולת, האדם  יוצר
מערכות של ערכים, לפיהן נקבע מה מזכה אותו לזכויות מהקהילה. האדם גם יוצר מערכות
של ערכים, לפיהן, אם הוא ממלא אותן הוא זכאי גם להגנה מהישויות העליונות שהוא
מקריב להן קורבנות.

      אנחנו
יכולים לעקב אחרי היווצרות המערכות המוסריות מדברים כתובים, למשל, מהקינות של
האמהות השומריות. המערכות האלו של האמהות השומריות הן קיומיות. הן באות בטענות
לישויות העליונות, למשל, שלרועה דומוזי שנקטל בדמי ימיו נעשה עוול, כיוון שהוא דאג
לא רק לטובת עצמו אלא גם למשפחתו, לאלו שסבבו אותו. האמהות האלו יצרו את המוסר
הקיומי ובשמו השמיעו את קינתן, את טרוניתן שהצד השני לא קיים את חובותיו, לא העניק
משך קיום ממושך יותר לרועה דומוזי.

      הצדק הוא
תולדה של משא ומתן בסיסי זה שהאלגוריתם הלשוני מוביל את האדם לעשותו, הוא תולדה של
המערכות שהאדם יוצר שאם הוא ממלא אחריהם אזי הוא ראוי לצדק, למילוי זכויותיו
להגנה, למשך קיום ממושך.

      אבל הצדק
גם נעשה ישות שמתנתקת מהמשא ומתן הבסיסי, הוא נעשה עוגן שבו האדם נאחז, הוא מעניק
משמעות לקיומו של אדם. עולם חסר צדק מצטייר לאדם מחוסר משמעות, עולם כאוטי.

     אנחנו
רואים שמחשבת התנ"ך לא נתנה מקום לטראגדיה אנושית, טראגדיה המסמלת אי צדק.
הרי ההשגחה שאבות העברים עשו אותה חלק מהעולם הלשוני, ממונה על המערכות הלשוניות
ולכן המקיימים אותן, גם אם הם עוברים סבל, הם בהמשך צולחים, כמו יוסף, משה, כמו
איוב.  אנחנו כבר רואים בשיח של אברהם עם
ההשגחה על גורל סדום, שאפילו קומץ צדיקים, אלו שמילאו את המערכות, היה מציל את
העיר מחורבן. חלק גדול של מזמורי תהלים מכילים בקשות של יחידים שהורע להם, הם
מבקשים מההשגחה שתתקן את העוול, שתשיב את הצדק שהיא ממונה עליו.

      לא כך
בעולם היווני הקלאסי, גם לא כך היה בעולם השומרי, שקדם לו, ששם האלים היו גוזרים
גורלות בצורה שרירותית. את זה אנו יכולים לראות מקינת נינגל, אילת העיר אור,
שהאלים גזרו בשרירות את גורלה להחרב, עיר שממנה יצא אברהם וחולל את המהפכה
המחשבתית הגדולה שהעולם הוא שפה עם מערכות מוסריות שגם ההשגחה נוהגת לפיהם.

      היוונים
הקלאסיים לא הכירו את מושג 'ההשגחה', אבל הם לא הכירו בה כיוון שהם גם לא הכירו
בעולם לשוני אנושי, שבו האדם יוצר מערכות מוסריות שגם האלוהות כחלק מהעולם הלשוני
נוהגת לפיהם.

      היוונים
הקלאסיים בהבדל מהעברים, לא ניתקו את עולמו של האדם מהחוקים הדטרמיניסטיים, גלמו
אותם בדמות שלילית, ישות המוירה, ישות שלא מתחשבת בחוקי בני אדם. אבל היוונים לא
הבינו שהם במו ידיהם בהתעלמם מהשפה היוצרת, מהאלגוריתם הלשוני, נשארו שבויים בעולם
דטרמיניסטי. זעקתם של היוונים בטראגדיות שלהם שחוקי היקום הדטרמיניסטיים בדמות
גורל עיוור מתנכל לאדם, לא זימן להם מפלט, לא זימן לגיבוריהם תקומה, לא זימן
לגיבוריהם אפשרות להתחדש, כפי שגיבורי התנ"ך זכו להם.

      גיבורי
הטראגדיות היווניות לא זכו בצדק כעוגן, צדק יצירה של האלגוריתם הלשוני, צדק הנותן
משמעות לקיום האדם. הרי הם, היוונים, רצו להיות חלק מהעולם האורגני, הם לא השכילו
להבין שמתת השפה מספקת מלות של נחמה, מאפשרת התחדשות.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 254 – המוסר האנושי הלשוני האפיגנטי

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 254 – המוסר האנושי הלשוני האפיגנטי

     עלי להתחיל את הדיון על מהות המוסר האנושי בדברי קאנט, כיוון שיהודים טובים מרוב חוסר הבנתם את מחשבת התנ"ך, חוסר הבנתם שמחשבה זו הנה גשום הפילוסופיה הלשונית,   היו החסידים הגדולים ביותר של משנת קאנט, היו המפיצים שלה, המליכו  אותה כפסגת המחשבה האנושית, מחוץ להיינה, שהיה בקי במחשבה הגרמנית, פנה לה עורף בהיותו בצרפת, הבין את הסכנה שבה.

     אבל במציאות משנת קאנט הנה תמצית הדהלגיטימציה של מחשבת התנ"ך, שאפילו הטיף ל'יוטנזיה', המתת חסד, של היהדות או היהודים, שצאצאיו בצעו באדיקות, באושוויץ ובמחנות השמדה אחרים. לכן אני מביאה את הקטע בו הוא עושה דהלגיטימציה למוסר התנ"ך, קטע זה לקוח מספרו  Die Religion innerhalb der Grenzen der Blossen Vernunft.  עמ' 272. וכך הוא כותב בספרו זה: 'לפי היווצרותה המקורית, הדת היהודית היא במהותה מערכת חוקים, שעל פיה נוסדה מדינה. באותו זמן או מאוחר יותר נוספו למערכת זו תוספות מוסריות, שלמעשה אינן שייכות ליהדות. היהדות בכללה אינה דת אלא איחוד של המון אנשים, אשר כיוון שהשתייכו לשבט מסוים התאחדו תחת חוקים פוליטיים לגוף משותף, אך לא לקהילה דתית. – – – ביסודה של חוקה מדינית זו יש תיאוקראטיה …אלהים – שהינו שליט עולמי שאין לו יומרות לשלוט על המצפון – שלו עובדים, אינה עושה אותה (חוקה זו) לדת. ההוכחה שאין היא אמורה להיות דת, היא בראש וראשונה: כל הצווים הם מן הסוג שביסוד כל חוקה פוליטית. אלו הם חוקים כפייתיים, כי עוסקים רק במעשים חיצוניים.'

    עלי להתחיל בתגובה צינית על השורה האחרונה של קטע זה מדברי קאנט, נגד 'מעשים חיצוניים', שאינם תואמים את דתו שהנה פנימית, לפני שאתחיל לנתח את דבריו, את חוסר הבנתו את מחשבת האדם שהיא פרי שפתו החיצונית, הקהילתית. כך המוסר האנושי הוא פרי אותה שפה, כמוה אפיגנטית,  הפועלת באמצעות ניכורים, שהאלגוריתם הלשוני מוביל את האדם ליצור את עולמו הלשוני האנושי, את מוסרו. באמת צאצאיו שאמצו את 'הרוחניות הצרופה' של רבם, קאנט, באמת לפי דתם 'המצפונית' יכלו להקים את אושוויץ ששם באמת המיתו יהודים ב'יוטנזיה', לפי עצותיו, וכן יכלו הלותרנים האדוקים תלמידי לותר וקאנט להשמיד ששה מליון יהודים.

       אין לנו ברירה, למען להבין את הקטע הנורא הזה של קאנט על המוסר התנ"כי, עלינו להתחיל בטעויות של פילוסופים רבים, ביניהם של קאנט, שהאדם הוא 'מיקרוקוסמוס', המכיל כבר את כל המידע. ובכן, קאנט טען שמושגים כמו 'זמן' ו'מרחב' הם אפרייוריים, פנימיים. האם באמת יכול היה האדם בלי פרמטר חיצוני של השמש לדעת על הזמן? לא אכנס כאן לטעות האנושית שרואה את הזמן כמהות, לא מבינה שהזמן הוא בסך הכל מודד של פעולותינו. אבל עלי לציין שהאדם בכלל לא היה מתמצא במרחב ללא פרמטר השמש. אנחנו קובעים מושגים כמו 'מזרח', 'מערב', 'צפון', 'דרום', לפי פרמטר השמש.

     האדם במערה חשוכה ללא פרמטר השמש מאבד את תחושת מודד הזמן. אבל עוד יותר מכך, ילד עזוב ביער, על הר קרח, מאבד את כושר השפה, כושר יכולת ההתבוננות תרומת השפה, אינו מודע לקיומו, יורד לדרגת חיה מחוסרת יכולת ההתבוננות. כך מתאר את חוה ואדם בעל משל 'עץ הדעת', בגן-עדן, טרם אוכלם מפרי העץ.

     הרי אותו מושג עברי, תנ"כי, 'ניכור', 'הבדלה', הושמץ כבר על-ידי השליח פאול, ניטרולם, נעשה בסיס הנצרות, מושג זה, 'ניכור' מושמץ גם על-ידי מרכס, השמצה זו נעשתה  בסיס המחשבה המרכסיסטית. במציאות מושג מושמץ זה, הוא הוא המאפשר לנו להתבונן. אם לא היינו יכולים לנכר את עצמיני מגופינו, מהזולת, מהעולם הסובב אותנו, לא היינו מסוגלים להתבונן, לחשוב. מונדה, מיקרוקוסמוס, כלוא בתוך עצמו, אינו מסוגל לחשוב, להתבונן, ואם הוא לא מסוגל לחשוב, לבוא בדברים עם הזולת, אין לו צורך במוסר המסדיר חיי חברה, הנותן משמעות לחיי אדם.

     ובכן, לכל שורות ההשמצות של קאנט את המוסר התנ"כי אפשר היה להקדיש ספרים, אבל מחשבת התנ"ך מלמדת לבטא תורות במשלים מתומצתים, לא בספרים עבי כרס נוסח גרמניה, ספרים עם מלל רב ללא תוכן.

     ובכן, המוסר האנושי הוא תרומת אותה מתת של השפה, שנספחה לאדם, הודות לאבולוציה, הודות לאלהים, לפי התנ"ך. שפה זו היא אפיגנטית, כך גם המוסר האנושי הוא חיצוני, אפיגנטי. השפה, ההופכת לאלגוריתם, מקהלת את יחידי האדם לקהילה, כיוון שלשפה אין משמעות ביחידות. ואם האלגוריתם הלשוני מקהיל את יחידי האדם לקהילה, הוא גם מאיץ בהם להסדיר את חיי הקהילה באמצעות חוקים. אבל חוקים לא מספיקים לאלגוריתם הלשוני, למען שהאדם יקיים חוקים אלו, צריך לתת משמעות לחיי האדם, המוסר נותן משמעות לחיי אדם.

     האלגוריתם הלשוני מלמד שהאדם צריך לקחת את מתת החיים שהוענקה לו כפרמטר לחוקיו, כפרמטר למוסרו. אם האדון קאנט היה מבין שבני אדם הם תולדה של האלגוריתם הלשוני, לא היה מייעץ 'יוטנזיה' של יהדות או יהודים. אזי גם צאצאציו 'הרוחניים', צאצאיו של ה-blosse Vernunft , לא היו סוברים שהמשדת ששה מליון יהודים יהפוך אותם ל'עם אדונים'.

      הרי האדון קאנט שלל את וודאות העולם החיצון. וזה ברור אם הוא ראה את עצמו כ'מונדה', כ'מיקרוקוסמוס', סגור ומסוגר, ראה את עצמו 'כאלהים',  כפי שהיינה כינה אותו בציניות, במקרה כזה אין לבני אדם, לזולתים ערך, ומותר להשמידם. המוסר הפנימי שקאנט הטיף לו היה צריך לשמר רק אותו, כחיה מחוסרת שפה, לשמר אותו לעולמי ועד.

      הנחיצות לדון בדברי הבלע של קאנט הכרחית כיוון שיהודים עדיין לא השתחררו מה'רוחניות הצרופה' שלו, מאחר שיהודים וגם אחרים לא מבינים שמוסר אנושי הוא פרי השפה, כמוה אפיגנטית. הם לא מבינים שהאלגוריתם הלשוני מלמד שהאדם צריך להיות הפרמטר של חוקיו של מוסרו, שקדושת החיים בלבד נותן משמעות לחיי אדם עלי כדור הארץ שלנו.

      אבות העברים הגאוניים, שיצאו מאור כשדים, אור מרכז שומרי, מרכז העם השומרי, של תרבותו המפוארת של עם שומר, שעלה מבחינה תרבותית על היוונים המאוחרים, עלה בתרבותו על תרבות המצרים העתיקים, שתרבותו נעשתה בסיס התרבות המזופוטמית המאוחרת. אבות העברים שהיו נוודים, אבל נוודים שעברו בארצות תרבות של העת העתיקה, נוכחו לדעת שבני אדם יוצרים את חוקיהם, את תרבותם. הבינו בצורה פלאית שהאלוהות אינה טריטורילית, חוללו את המהפכה המחשבתית הגדולה ביותר של תולדות האדם, קבעו שהעולם הוא אינפורמציה ארבעת אלפים שנה לפני התפתחות מדע האינפורמציה של ימינו, קבעו שעולמו הלשוני של האדם מנותק מהעולם הדטרמיניסטי של היקום, שלאדם רצון חופשי, יכולת ליצור, עובדה שהוא יוצר את עולמו גם מבלי להיות מודע למהות האמצעי שבעזרתו הוא יוצר, כלי השפה.

      אבות העברים קדשו את החיים, משל 'עקדת יצחק' בא להתריע נגד קורבנות בני אדם, מנהג שהיה רווח בתרבויות רבות. אבות העברים הבינו שרק אם האדם מקדש את המתת שהוא קיבל, את מתת החיים, יש לחייו משמעות, יש לאדם עוגן להאחז בו.

      המוסר 'הפנימי' של קאנט גרם לסגירות האדם הגרמני, אפילו הפילוסוף היהודי רוזנצוויג שלא הבין באמת את תרומת מחשבת התנ"ך, הבחין בהבדל זה בין הסגירות הגרמנית והפתיחות היהודית .

     המוסר האנושי הוא תולדה של אותה יכולת שחוה ואדם רכשו באוכלם מפרי 'עץ הדעת', יכולת להבדיל בין טוב לרע. ביקום אין משמעות להבדלה זו בין טוב לרע, בעולם החיות על כדור הארץ שלנו אין משמעות להבדלה זו בין טוב לרע. אבל אותו רכש מ'עץ הדעת' , 'דעת' או שפה, המאפשרת את ה'ניכור', הבדלות האדם קודם מגופו, נתינת ריבונות לרכש זה על הגוף, רכש שבהמשך גם מאפשר לאדם להבדל, להנכר מהסביבה, פעולה המאפשרת את ההתבוננות של האדם על סביבתו, על עולמו. בלעדי יכולות אלו שהרכש הזה מ'עץ הדעת', או מתת האבולוציה, האדם בכלל לא היה מסוגל לדבר על מוסר.

     המוסר האנושי כמו השפה האנושית הם אפיגנטיים, הם לא מולדים, וודאי שלא פנימיים. האדון קאנט שהתימר לחוקק לטבע, היה מסוגל בכלל להעלות מחשבות נלוזות כאלו כיוון שהוא רכש שפה מהקהילה שבה נולד. לדאבונינו קהילה זו שהאדון קאנט נולד בה, עוצבה כבר על-ידי העקרונות הפסולים של הרפורמטור לותר, ששלל 'רצון חופשי', שהמליך את השטן, מפיסטו על העולם הנגלה.

     

 

 

 

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 254 – המוסר האנושי הלשוני האפיגנטי

     עלי להתחיל את הדיון על מהות המוסר האנושי בדברי קאנט, כיוון שיהודים טובים מרוב חוסר הבנתם את מחשבת התנ"ך, חוסר הבנתם שמחשבה זו הנה גשום הפילוסופיה הלשונית,   היו החסידים הגדולים ביותר של משנת קאנט, היו המפיצים שלה, המליכו  אותה כפסגת המחשבה האנושית, מחוץ להיינה, שהיה בקי במחשבה הגרמנית, פנה לה עורף בהיותו בצרפת, הבין את הסכנה שבה.

     אבל במציאות משנת קאנט הנה תמצית הדהלגיטימציה של מחשבת התנ"ך, שאפילו הטיף ל'יוטנזיה', המתת חסד, של היהדות או היהודים, שצאצאיו בצעו באדיקות, באושוויץ ובמחנות השמדה אחרים. לכן אני מביאה את הקטע בו הוא עושה דהלגיטימציה למוסר התנ"ך, קטע זה לקוח מספרו  Die Religion innerhalb der Grenzen der Blossen Vernunft.  עמ' 272. וכך הוא כותב בספרו זה: 'לפי היווצרותה המקורית, הדת היהודית היא במהותה מערכת חוקים, שעל פיה נוסדה מדינה. באותו זמן או מאוחר יותר נוספו למערכת זו תוספות מוסריות, שלמעשה אינן שייכות ליהדות. היהדות בכללה אינה דת אלא איחוד של המון אנשים, אשר כיוון שהשתייכו לשבט מסוים התאחדו תחת חוקים פוליטיים לגוף משותף, אך לא לקהילה דתית. – – – ביסודה של חוקה מדינית זו יש תיאוקראטיה …אלהים – שהינו שליט עולמי שאין לו יומרות לשלוט על המצפון – שלו עובדים, אינה עושה אותה (חוקה זו) לדת. ההוכחה שאין היא אמורה להיות דת, היא בראש וראשונה: כל הצווים הם מן הסוג שביסוד כל חוקה פוליטית. אלו הם חוקים כפייתיים, כי עוסקים רק במעשים חיצוניים.'

    עלי להתחיל בתגובה צינית על השורה האחרונה של קטע זה מדברי קאנט, נגד 'מעשים חיצוניים', שאינם תואמים את דתו שהנה פנימית, לפני שאתחיל לנתח את דבריו, את חוסר הבנתו את מחשבת האדם שהיא פרי שפתו החיצונית, הקהילתית. כך המוסר האנושי הוא פרי אותה שפה, כמוה אפיגנטית,  הפועלת באמצעות ניכורים, שהאלגוריתם הלשוני מוביל את האדם ליצור את עולמו הלשוני האנושי, את מוסרו. באמת צאצאיו שאמצו את 'הרוחניות הצרופה' של רבם, קאנט, באמת לפי דתם 'המצפונית' יכלו להקים את אושוויץ ששם באמת המיתו יהודים ב'יוטנזיה', לפי עצותיו, וכן יכלו הלותרנים האדוקים תלמידי לותר וקאנט להשמיד ששה מליון יהודים.

       אין לנו ברירה, למען להבין את הקטע הנורא הזה של קאנט על המוסר התנ"כי, עלינו להתחיל בטעויות של פילוסופים רבים, ביניהם של קאנט, שהאדם הוא 'מיקרוקוסמוס', המכיל כבר את כל המידע. ובכן, קאנט טען שמושגים כמו 'זמן' ו'מרחב' הם אפרייוריים, פנימיים. האם באמת יכול היה האדם בלי פרמטר חיצוני של השמש לדעת על הזמן? לא אכנס כאן לטעות האנושית שרואה את הזמן כמהות, לא מבינה שהזמן הוא בסך הכל מודד של פעולותינו. אבל עלי לציין שהאדם בכלל לא היה מתמצא במרחב ללא פרמטר השמש. אנחנו קובעים מושגים כמו 'מזרח', 'מערב', 'צפון', 'דרום', לפי פרמטר השמש.

     האדם במערה חשוכה ללא פרמטר השמש מאבד את תחושת מודד הזמן. אבל עוד יותר מכך, ילד עזוב ביער, על הר קרח, מאבד את כושר השפה, כושר יכולת ההתבוננות תרומת השפה, אינו מודע לקיומו, יורד לדרגת חיה מחוסרת יכולת ההתבוננות. כך מתאר את חוה ואדם בעל משל 'עץ הדעת', בגן-עדן, טרם אוכלם מפרי העץ.

     הרי אותו מושג עברי, תנ"כי, 'ניכור', 'הבדלה', הושמץ כבר על-ידי השליח פאול, ניטרולם, נעשה בסיס הנצרות, מושג זה, 'ניכור' מושמץ גם על-ידי מרכס, השמצה זו נעשתה  בסיס המחשבה המרכסיסטית. במציאות מושג מושמץ זה, הוא הוא המאפשר לנו להתבונן. אם לא היינו יכולים לנכר את עצמיני מגופינו, מהזולת, מהעולם הסובב אותנו, לא היינו מסוגלים להתבונן, לחשוב. מונדה, מיקרוקוסמוס, כלוא בתוך עצמו, אינו מסוגל לחשוב, להתבונן, ואם הוא לא מסוגל לחשוב, לבוא בדברים עם הזולת, אין לו צורך במוסר המסדיר חיי חברה, הנותן משמעות לחיי אדם.

     ובכן, לכל שורות ההשמצות של קאנט את המוסר התנ"כי אפשר היה להקדיש ספרים, אבל מחשבת התנ"ך מלמדת לבטא תורות במשלים מתומצתים, לא בספרים עבי כרס נוסח גרמניה, ספרים עם מלל רב ללא תוכן.

     ובכן, המוסר האנושי הוא תרומת אותה מתת של השפה, שנספחה לאדם, הודות לאבולוציה, הודות לאלהים, לפי התנ"ך. שפה זו היא אפיגנטית, כך גם המוסר האנושי הוא חיצוני, אפיגנטי. השפה, ההופכת לאלגוריתם, מקהלת את יחידי האדם לקהילה, כיוון שלשפה אין משמעות ביחידות. ואם האלגוריתם הלשוני מקהיל את יחידי האדם לקהילה, הוא גם מאיץ בהם להסדיר את חיי הקהילה באמצעות חוקים. אבל חוקים לא מספיקים לאלגוריתם הלשוני, למען שהאדם יקיים חוקים אלו, צריך לתת משמעות לחיי האדם, המוסר נותן משמעות לחיי אדם.

     האלגוריתם הלשוני מלמד שהאדם צריך לקחת את מתת החיים שהוענקה לו כפרמטר לחוקיו, כפרמטר למוסרו. אם האדון קאנט היה מבין שבני אדם הם תולדה של האלגוריתם הלשוני, לא היה מייעץ 'יוטנזיה' של יהדות או יהודים. אזי גם צאצאציו 'הרוחניים', צאצאיו של ה-blosse Vernunft , לא היו סוברים שהמשדת ששה מליון יהודים יהפוך אותם ל'עם אדונים'.

      הרי האדון קאנט שלל את וודאות העולם החיצון. וזה ברור אם הוא ראה את עצמו כ'מונדה', כ'מיקרוקוסמוס', סגור ומסוגר, ראה את עצמו 'כאלהים',  כפי שהיינה כינה אותו בציניות, במקרה כזה אין לבני אדם, לזולתים ערך, ומותר להשמידם. המוסר הפנימי שקאנט הטיף לו היה צריך לשמר רק אותו, כחיה מחוסרת שפה, לשמר אותו לעולמי ועד.

      הנחיצות לדון בדברי הבלע של קאנט הכרחית כיוון שיהודים עדיין לא השתחררו מה'רוחניות הצרופה' שלו, מאחר שיהודים וגם אחרים לא מבינים שמוסר אנושי הוא פרי השפה, כמוה אפיגנטית. הם לא מבינים שהאלגוריתם הלשוני מלמד שהאדם צריך להיות הפרמטר של חוקיו של מוסרו, שקדושת החיים בלבד נותן משמעות לחיי אדם עלי כדור הארץ שלנו.

      אבות העברים הגאוניים, שיצאו מאור כשדים, אור מרכז שומרי, מרכז העם השומרי, של תרבותו המפוארת של עם שומר, שעלה מבחינה תרבותית על היוונים המאוחרים, עלה בתרבותו על תרבות המצרים העתיקים, שתרבותו נעשתה בסיס התרבות המזופוטמית המאוחרת. אבות העברים שהיו נוודים, אבל נוודים שעברו בארצות תרבות של העת העתיקה, נוכחו לדעת שבני אדם יוצרים את חוקיהם, את תרבותם. הבינו בצורה פלאית שהאלוהות אינה טריטורילית, חוללו את המהפכה המחשבתית הגדולה ביותר של תולדות האדם, קבעו שהעולם הוא אינפורמציה ארבעת אלפים שנה לפני התפתחות מדע האינפורמציה של ימינו, קבעו שעולמו הלשוני של האדם מנותק מהעולם הדטרמיניסטי של היקום, שלאדם רצון חופשי, יכולת ליצור, עובדה שהוא יוצר את עולמו גם מבלי להיות מודע למהות האמצעי שבעזרתו הוא יוצר, כלי השפה.

      אבות העברים קדשו את החיים, משל 'עקדת יצחק' בא להתריע נגד קורבנות בני אדם, מנהג שהיה רווח בתרבויות רבות. אבות העברים הבינו שרק אם האדם מקדש את המתת שהוא קיבל, את מתת החיים, יש לחייו משמעות, יש לאדם עוגן להאחז בו.

      המוסר 'הפנימי' של קאנט גרם לסגירות האדם הגרמני, אפילו הפילוסוף היהודי רוזנצוויג שלא הבין באמת את תרומת מחשבת התנ"ך, הבחין בהבדל זה בין הסגירות הגרמנית והפתיחות היהודית .

     המוסר האנושי הוא תולדה של אותה יכולת שחוה ואדם רכשו באוכלם מפרי 'עץ הדעת', יכולת להבדיל בין טוב לרע. ביקום אין משמעות להבדלה זו בין טוב לרע, בעולם החיות על כדור הארץ שלנו אין משמעות להבדלה זו בין טוב לרע. אבל אותו רכש מ'עץ הדעת' , 'דעת' או שפה, המאפשרת את ה'ניכור', הבדלות האדם קודם מגופו, נתינת ריבונות לרכש זה על הגוף, רכש שבהמשך גם מאפשר לאדם להבדל, להנכר מהסביבה, פעולה המאפשרת את ההתבוננות של האדם על סביבתו, על עולמו. בלעדי יכולות אלו שהרכש הזה מ'עץ הדעת', או מתת האבולוציה, האדם בכלל לא היה מסוגל לדבר על מוסר.

     המוסר האנושי כמו השפה האנושית הם אפיגנטיים, הם לא מולדים, וודאי שלא פנימיים. האדון קאנט שהתימר לחוקק לטבע, היה מסוגל בכלל להעלות מחשבות נלוזות כאלו כיוון שהוא רכש שפה מהקהילה שבה נולד. לדאבונינו קהילה זו שהאדון קאנט נולד בה, עוצבה כבר על-ידי העקרונות הפסולים של הרפורמטור לותר, ששלל 'רצון חופשי', שהמליך את השטן, מפיסטו על העולם הנגלה.

     

 

 

 

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 254 – המוסר האנושי הלשוני האפיגנטי

     עלי להתחיל את הדיון על מהות המוסר האנושי בדברי קאנט, כיוון שיהודים טובים מרוב חוסר הבנתם את מחשבת התנ"ך, חוסר הבנתם שמחשבה זו הנה גשום הפילוסופיה הלשונית,   היו החסידים הגדולים ביותר של משנת קאנט, היו המפיצים שלה, המליכו  אותה כפסגת המחשבה האנושית, מחוץ להיינה, שהיה בקי במחשבה הגרמנית, פנה לה עורף בהיותו בצרפת, הבין את הסכנה שבה.

     אבל במציאות משנת קאנט הנה תמצית הדהלגיטימציה של מחשבת התנ"ך, שאפילו הטיף ל'יוטנזיה', המתת חסד, של היהדות או היהודים, שצאצאיו בצעו באדיקות, באושוויץ ובמחנות השמדה אחרים. לכן אני מביאה את הקטע בו הוא עושה דהלגיטימציה למוסר התנ"ך, קטע זה לקוח מספרו  Die Religion innerhalb der Grenzen der Blossen Vernunft.  עמ' 272. וכך הוא כותב בספרו זה: 'לפי היווצרותה המקורית, הדת היהודית היא במהותה מערכת חוקים, שעל פיה נוסדה מדינה. באותו זמן או מאוחר יותר נוספו למערכת זו תוספות מוסריות, שלמעשה אינן שייכות ליהדות. היהדות בכללה אינה דת אלא איחוד של המון אנשים, אשר כיוון שהשתייכו לשבט מסוים התאחדו תחת חוקים פוליטיים לגוף משותף, אך לא לקהילה דתית. – – – ביסודה של חוקה מדינית זו יש תיאוקראטיה …אלהים – שהינו שליט עולמי שאין לו יומרות לשלוט על המצפון – שלו עובדים, אינה עושה אותה (חוקה זו) לדת. ההוכחה שאין היא אמורה להיות דת, היא בראש וראשונה: כל הצווים הם מן הסוג שביסוד כל חוקה פוליטית. אלו הם חוקים כפייתיים, כי עוסקים רק במעשים חיצוניים.'

    עלי להתחיל בתגובה צינית על השורה האחרונה של קטע זה מדברי קאנט, נגד 'מעשים חיצוניים', שאינם תואמים את דתו שהנה פנימית, לפני שאתחיל לנתח את דבריו, את חוסר הבנתו את מחשבת האדם שהיא פרי שפתו החיצונית, הקהילתית. כך המוסר האנושי הוא פרי אותה שפה, כמוה אפיגנטית,  הפועלת באמצעות ניכורים, שהאלגוריתם הלשוני מוביל את האדם ליצור את עולמו הלשוני האנושי, את מוסרו. באמת צאצאיו שאמצו את 'הרוחניות הצרופה' של רבם, קאנט, באמת לפי דתם 'המצפונית' יכלו להקים את אושוויץ ששם באמת המיתו יהודים ב'יוטנזיה', לפי עצותיו, וכן יכלו הלותרנים האדוקים תלמידי לותר וקאנט להשמיד ששה מליון יהודים.

       אין לנו ברירה, למען להבין את הקטע הנורא הזה של קאנט על המוסר התנ"כי, עלינו להתחיל בטעויות של פילוסופים רבים, ביניהם של קאנט, שהאדם הוא 'מיקרוקוסמוס', המכיל כבר את כל המידע. ובכן, קאנט טען שמושגים כמו 'זמן' ו'מרחב' הם אפרייוריים, פנימיים. האם באמת יכול היה האדם בלי פרמטר חיצוני של השמש לדעת על הזמן? לא אכנס כאן לטעות האנושית שרואה את הזמן כמהות, לא מבינה שהזמן הוא בסך הכל מודד של פעולותינו. אבל עלי לציין שהאדם בכלל לא היה מתמצא במרחב ללא פרמטר השמש. אנחנו קובעים מושגים כמו 'מזרח', 'מערב', 'צפון', 'דרום', לפי פרמטר השמש.

     האדם במערה חשוכה ללא פרמטר השמש מאבד את תחושת מודד הזמן. אבל עוד יותר מכך, ילד עזוב ביער, על הר קרח, מאבד את כושר השפה, כושר יכולת ההתבוננות תרומת השפה, אינו מודע לקיומו, יורד לדרגת חיה מחוסרת יכולת ההתבוננות. כך מתאר את חוה ואדם בעל משל 'עץ הדעת', בגן-עדן, טרם אוכלם מפרי העץ.

     הרי אותו מושג עברי, תנ"כי, 'ניכור', 'הבדלה', הושמץ כבר על-ידי השליח פאול, ניטרולם, נעשה בסיס הנצרות, מושג זה, 'ניכור' מושמץ גם על-ידי מרכס, השמצה זו נעשתה  בסיס המחשבה המרכסיסטית. במציאות מושג מושמץ זה, הוא הוא המאפשר לנו להתבונן. אם לא היינו יכולים לנכר את עצמיני מגופינו, מהזולת, מהעולם הסובב אותנו, לא היינו מסוגלים להתבונן, לחשוב. מונדה, מיקרוקוסמוס, כלוא בתוך עצמו, אינו מסוגל לחשוב, להתבונן, ואם הוא לא מסוגל לחשוב, לבוא בדברים עם הזולת, אין לו צורך במוסר המסדיר חיי חברה, הנותן משמעות לחיי אדם.

     ובכן, לכל שורות ההשמצות של קאנט את המוסר התנ"כי אפשר היה להקדיש ספרים, אבל מחשבת התנ"ך מלמדת לבטא תורות במשלים מתומצתים, לא בספרים עבי כרס נוסח גרמניה, ספרים עם מלל רב ללא תוכן.

     ובכן, המוסר האנושי הוא תרומת אותה מתת של השפה, שנספחה לאדם, הודות לאבולוציה, הודות לאלהים, לפי התנ"ך. שפה זו היא אפיגנטית, כך גם המוסר האנושי הוא חיצוני, אפיגנטי. השפה, ההופכת לאלגוריתם, מקהלת את יחידי האדם לקהילה, כיוון שלשפה אין משמעות ביחידות. ואם האלגוריתם הלשוני מקהיל את יחידי האדם לקהילה, הוא גם מאיץ בהם להסדיר את חיי הקהילה באמצעות חוקים. אבל חוקים לא מספיקים לאלגוריתם הלשוני, למען שהאדם יקיים חוקים אלו, צריך לתת משמעות לחיי האדם, המוסר נותן משמעות לחיי אדם.

     האלגוריתם הלשוני מלמד שהאדם צריך לקחת את מתת החיים שהוענקה לו כפרמטר לחוקיו, כפרמטר למוסרו. אם האדון קאנט היה מבין שבני אדם הם תולדה של האלגוריתם הלשוני, לא היה מייעץ 'יוטנזיה' של יהדות או יהודים. אזי גם צאצאציו 'הרוחניים', צאצאיו של ה-blosse Vernunft , לא היו סוברים שהמשדת ששה מליון יהודים יהפוך אותם ל'עם אדונים'.

      הרי האדון קאנט שלל את וודאות העולם החיצון. וזה ברור אם הוא ראה את עצמו כ'מונדה', כ'מיקרוקוסמוס', סגור ומסוגר, ראה את עצמו 'כאלהים',  כפי שהיינה כינה אותו בציניות, במקרה כזה אין לבני אדם, לזולתים ערך, ומותר להשמידם. המוסר הפנימי שקאנט הטיף לו היה צריך לשמר רק אותו, כחיה מחוסרת שפה, לשמר אותו לעולמי ועד.

      הנחיצות לדון בדברי הבלע של קאנט הכרחית כיוון שיהודים עדיין לא השתחררו מה'רוחניות הצרופה' שלו, מאחר שיהודים וגם אחרים לא מבינים שמוסר אנושי הוא פרי השפה, כמוה אפיגנטית. הם לא מבינים שהאלגוריתם הלשוני מלמד שהאדם צריך להיות הפרמטר של חוקיו של מוסרו, שקדושת החיים בלבד נותן משמעות לחיי אדם עלי כדור הארץ שלנו.

      אבות העברים הגאוניים, שיצאו מאור כשדים, אור מרכז שומרי, מרכז העם השומרי, של תרבותו המפוארת של עם שומר, שעלה מבחינה תרבותית על היוונים המאוחרים, עלה בתרבותו על תרבות המצרים העתיקים, שתרבותו נעשתה בסיס התרבות המזופוטמית המאוחרת. אבות העברים שהיו נוודים, אבל נוודים שעברו בארצות תרבות של העת העתיקה, נוכחו לדעת שבני אדם יוצרים את חוקיהם, את תרבותם. הבינו בצורה פלאית שהאלוהות אינה טריטורילית, חוללו את המהפכה המחשבתית הגדולה ביותר של תולדות האדם, קבעו שהעולם הוא אינפורמציה ארבעת אלפים שנה לפני התפתחות מדע האינפורמציה של ימינו, קבעו שעולמו הלשוני של האדם מנותק מהעולם הדטרמיניסטי של היקום, שלאדם רצון חופשי, יכולת ליצור, עובדה שהוא יוצר את עולמו גם מבלי להיות מודע למהות האמצעי שבעזרתו הוא יוצר, כלי השפה.

      אבות העברים קדשו את החיים, משל 'עקדת יצחק' בא להתריע נגד קורבנות בני אדם, מנהג שהיה רווח בתרבויות רבות. אבות העברים הבינו שרק אם האדם מקדש את המתת שהוא קיבל, את מתת החיים, יש לחייו משמעות, יש לאדם עוגן להאחז בו.

      המוסר 'הפנימי' של קאנט גרם לסגירות האדם הגרמני, אפילו הפילוסוף היהודי רוזנצוויג שלא הבין באמת את תרומת מחשבת התנ"ך, הבחין בהבדל זה בין הסגירות הגרמנית והפתיחות היהודית .

     המוסר האנושי הוא תולדה של אותה יכולת שחוה ואדם רכשו באוכלם מפרי 'עץ הדעת', יכולת להבדיל בין טוב לרע. ביקום אין משמעות להבדלה זו בין טוב לרע, בעולם החיות על כדור הארץ שלנו אין משמעות להבדלה זו בין טוב לרע. אבל אותו רכש מ'עץ הדעת' , 'דעת' או שפה, המאפשרת את ה'ניכור', הבדלות האדם קודם מגופו, נתינת ריבונות לרכש זה על הגוף, רכש שבהמשך גם מאפשר לאדם להבדל, להנכר מהסביבה, פעולה המאפשרת את ההתבוננות של האדם על סביבתו, על עולמו. בלעדי יכולות אלו שהרכש הזה מ'עץ הדעת', או מתת האבולוציה, האדם בכלל לא היה מסוגל לדבר על מוסר.

     המוסר האנושי כמו השפה האנושית הם אפיגנטיים, הם לא מולדים, וודאי שלא פנימיים. האדון קאנט שהתימר לחוקק לטבע, היה מסוגל בכלל להעלות מחשבות נלוזות כאלו כיוון שהוא רכש שפה מהקהילה שבה נולד. לדאבונינו קהילה זו שהאדון קאנט נולד בה, עוצבה כבר על-ידי העקרונות הפסולים של הרפורמטור לותר, ששלל 'רצון חופשי', שהמליך את השטן, מפיסטו על העולם הנגלה.

     

 

 

 

וניברסיטה ווירטואלית – שעור 253 – האדם חד-ממדי מול האדם הדואלי

האוניברסיטה הווירטואלית – שעור 253 – האדם הד-ממדי מול האדם הדואלי

     רוב התרבויות רואות את האדם כחד-ממדי, למרות שברוב המקרים גם אלו הרואות את האדם כחד-ממדי לא מוותרים על איזה יסוד נעלם שמכנים אותו 'נפש'. כבר  האדם הפרה-היסטורי סבר שאיזה חלק נעלם מתוכו שורד. למרות אינטואיציה זו רוב התרבויות לא מגדירים את האדם כדואלי.

      היינו יכולים להתחיל בתרבויות עתיקות, אבל נראה לי שיותר מענין להתיחס לאדם כפרויד, כדי לעמד על כך שהוא עם כל תגליותיו לא הגדיר את האדם כדואלי. אפשר היה ליחס לפרויד שכן עשה כך, הרי הוא מדבר על 'תת-הכרה', על ה'super-ego, אבל פרויד אינו מודע לכך שהתת-הכרה היא למעשה דחפי הגוף הביאולוגי, ה- super-ego, הוא למעשה הנספח הלשוני הרואה את עצמו ריבון על הגוף. אפשר היה להגיד שמפליא הדבר שפרוד לא טען טענה כזו, אבל עלינו לדעת שפרויד בסופו של דבר היה תולדה של התרבות הגרמנית שהתכחשה לשפה. לכן אין זה פלא שהוא התכחש אפילו להיות משה צאצא העברים, ראה אותו נסיך מצרי.

     הסבריו של פרויד היו הרבה יותר משכנעים אם היה טוען את הטענה הפשוטה שהאדם הנו יצור דואלי ושני חלקיו נמצאים במאבק אחד עם משנהו. מאחר שפרויד לא דיבר על כך שהאדם הוא דואלי, אפשר היה לשאל אותו איך היצור הזה, היצור האורגני שמהווה תשתית השקפתו, פתאום יוצר ישות כזו 'סופר-אגו', הרי הישויות האורגניות על כדור הארץ שלנו לא יצרו 'סופר-אגו', הם נשארו חד-ממדיים.

      עלינו בכלל לא להתפלא על כך שפרויד לא שאל שאלה כזו, הרי הוא ראה את עצמו לעתים קרובות כ'פאוסט', והדמות הבדיונית הזו אף היא ראתה בכמה מקרים שהיא בעלת נפש, למרות שהוא רצה להיות כאיתני הטבע, והרי לאלו אין נפש. פרדוכסים אלו הם חלק של כל ההשקפות האורגניות הרואות את האדם כחד-ממדי.

     אנחנו נעסוק בהמשך בפרדוכסים אלו של כמה תרבויות, אבל קודם נדבר על הפרדוכס הזה אצל פרויד והתרבות הפאוסטית. אם אנו מוצאים פרדוכסים כאלו בחלק מהתרבויות, מפליא שפרדוכסים כאלו קיימים בתרבות הפאוסטית וביחוד אצל פרוד היהודי. אבל כפי שכבר הזכרנו פרויד היה תולדה של התרבות הפאוסטית, התכחש ליהדותו, לא בצורה ישירה, אלא באופי משנתו.

     מפליא שגם אחרים לא שאלו בקשר למשנת פרויד איך לאדם הפאוסטי פתאם יש 'סופר-אגו', כפי שלא שאלו איך פאוסט הבדיוני שהתכחש לשפה, בסוף ימיו ממלט את 'נפשו', מצפורני מפיסטו ועולה לעולמן של נשים מיטיבות. לא שאלו איך האדם החד-ממדי, אשר רצה להיות כאיתני הטבע, פתאם רכש לעצמו 'נשמה'.

      החיה החד-ממדית אין לה לא 'סופר-אגו' ולא 'נפש', מושגים אלו הם מושגים לשוניים, הם תולדה של אותו נספח שנספח לאדם, נספח האינפורמציה שהמח הפלאי עשה לה טרנספורמציה והפך אותה לשפה עם אוטונומיה. נספח זה, השפה, גם במקרה של השקפה אורגנית לא מוותרת על קיומה וצצה כ'סופר-אגו' או כ'נפש'.

     כאן אביא דוגמה מהשקפה מאד שונה מההשקפות המערביות, ההשקפה הסינית. כפי שכבר הזכרנו פעמים קודמות הסינים ראו את העולם בצורה מאד מכנית, עולם מורכב משני

יסודות היאן והין, המאזנים זה את זה, הפועלים בצורה מעגלית. אמנם הם עגנו את בני  המשפחה ביסודות בטבע, האב נעשה השמים והאם עוגנה באדמה, כך יתר בני המשפחה. אין בהשקפה הסינית מקום לישות מחוץ ליסודות החומריים, המוחשיים של הטבע. וראה זה פלא, הסינים בכל זאת היו מקריבים ל'רוחות' של אבותיהם הנפטרים, על הרים. מאין לקחו הסינים בעלי ההשקפה האורגנית או מכנית 'רוח'? שוב עלינו לתת את אותה תשובה שהאדם בצורה לא מודעת מבין שהוא ישות דואלית, מבלי לנסות להבין מאין אותה 'רוח' צצה, מתוך הישות האורגנית או מכנית, חד-ממדית.

     עלינו לא להתפלא שתרבויות חסרות מושגים בסיסיים, למרות שבצורה פרגמטית או באינטואיציה חצי מודעת הם יודעים על דברים מסוימים. כך היוונים לא ידעו על מושג 'רצון חופשי', לפי הרופא הפילוסוף גלן, במאה השניה לספירה. הוא נימק את העובדה בכך שהם האמינו בעולם נצחי, לא נברא, ואם כך לא היה להם צורך ב'רצון חופשי', למרות שוודאי עשו בו שימוש בחייהם היום-יומיים. גלן הבין במאה השניה לספירה, כאשר הנצרות כבר התפשטה, שמושג 'רצון חופשי' נכנס דרך מחשבת התנ"ך שסברה שהעולם נברא, שהאלוהות בראה אותו מתוך 'רצון חופשי'.

      החכמים של העבר גם לא ידעו על המח שהנו מרכז החשיבה, חשבו שהלב הנו המרכז, וגם את הקביעה הזו שהמח הוא מרכז החשיבה קבע גלן.

     עלינו לחזור לדיונינו ולשאל, איך אותה ישות אורגנית חד-ממדית בכלל חושבת? האם אותם בעלי משנות אורגניות, משנות מכניות אי פעם שאלו את עצמם מאין החשיבה שלהם, הרי הם לא העניקו לחיות מחשבה, אם ככה הם היו צריכים להגיע למסקנה שהם שונים מהן.

      אנחנו יכולים גם לחזור לאפיקורוס שדיברנו עליו בשעור הקודם, לפחות הוא היה עקבי ולא דיבר על נשמה שורדת, אבל גם הוא לא שאל מאין מחשבתו, איך פתאם האטומים המכניים מתחילים לחשוב? הרי הוא לא ייחס מחשבה להרכבים אחרים של אטומים, ישויות אחרות, וראה איזה פלא, רק ההרכב הזה של אטומים המהווה את האדם יש לו את היכולת לחשוב?

     אם אפיקורוס לפחות חלקית  היה עקבי לא דיבר על נשמה שורדת, אפלטון דרך דמותו של סוקראטס מדבר על 'נשמה'. ושוב נשאלת השאלה מאין צצה 'נשמה' בישות אורגנית? אפילו אריסטו מדבר על 'נשמה', ושוב אותה שאלה, מאין לפילוסוף זה שראה את העולם מכני, דומה מאד לעולם מכני של הסינים, פתאם צצה 'נשמה'?

      אנחנו יכולים להרבות בדוגמאות של תרבויות שונות, אבל נתרכז ב'פאוסטיות' ובתולדה לותרנית זו של היהודי פרויד.

      הרי פרויד היהודי וודאי ידע משהו על מחשבת התנ"ך, ומדוע הוא התכחש לכל הפילוסופיה הלשונית שלה? פרויד היהודי אפילו התכחש למוצאו העברי של משה. פרויד היהודי בעל הנחיתות שהשתייך למיעוט בזוי, רצה להיות חלק מהתרבות הנאורה הלותרנית השליטה. פרויד בהבדל ממשה, שהמשיך את המהפכה הלשונית של אבותיו, למרות שהתחנך בחצר של פרעה, כיוון שהיה שם בן ערובה. הוא היה בן ערובה בהשתיכו למשפחה מכובדת, והשליטים בחרו את בני הערובה ממשפחות מכובדות מבין השבטים שהם שעבדו. משה בגלל מוצאו המכובד הזדהה עם עמו ותרבותה. או כהרצל, שאף הוא הזדהה עם עמו, השתייך לשכבה יהודית עליונה. בהבדל מהם פרויד היה ממוצא נחות, כך לפי דברי עצמו הוא התבייש באביו. דבר זה אמור גם על יהודים אחרים, שבגלל הרגשתם הנחותה הזדהו תמיד עם התרבות השליטה, והתעלמו מגודל תרומת אבות העברים למחשבה האנושית, תרומתם בהמצאת הפילוסופיה הלשונית, בראותם את העולם כפרי אינפורמציה, בראותם את האדם כדואלי, שנספחה אליו דעת שאפשר להם להיהפך למודעים, לנכר את עצמם מגופם, בהמשך לנכר את עצמם מהזולת, מהסביבה, מה שאיפשר להם לחשוב.

       מרכס יותר מפרויד הבין מדוע הוא מתנגד ליהדות, הוא טען שהניכור תרומת יהדות, מפריע לו להיות 'פאוסט'. כבר אביו של מרכס שהתנצר מסיבות פרגמטיות, כינה את בנו בשם 'פאוסט'. מרכס בכתבים המוקדמים שלו הבין שמשאלותיו למעשה פירושן שהוא רוצה להיות חיה, יצור אורגני. את זה אנו מוצאים בכתביו המוקדמים שלו. הוא יותר מאחרים הבין שסלידתו מ'ניכור', יאפשר לו לחזור למצב חיתי, למצב אורגני, כפי שהלותרנים השתוקקו לו. הרי הוא בדומה ליהודי שקדם לו השליח פאול, שאף הוא שלל 'דעת', רצה לחזור לגן-עדן, רק שהוא בהבדל מצאצאו, מרכס לא הבין שחזרה לגן עדן הוא חזרה לשלב קודם, לשלב החיתי.

      קשה לפתור את הפרדוכסים המחשבתיים של האדם שלא משלים עם גורלו שחייו קצובים, שאין לו שליטה על ההתרחשויות השרירותיות של הקיום, ואם כך, האדם חושב שעדיף להיות חיה חד-ממדית בגן-עדן. אמנם היא, החיה, הנה בבריחה מתמדת מאויבים, אבל לא מודעת לעובדה שגורלה להכנע לחוקי הקיום הקוצבים משך מוגבל, כפי שגורל כל הברויים על כדור הארץ שלנו להכנע להם. האויב הגדול של כל אלו המורדים בחוקי הקיום הוא ה'ניכור' התנ"כי, 'המודעות', התנכ"ית, מעדיפים להיות חיות חד-ממדיות בגו-עדן, לא אדם דואלי כתוצאה מהאכילה מפרי 'עץ הדעת'.  

האוניברסיטה הווירטואלית – שעור 253 – האדם הד-ממדי מול האדם הדואלי

     רוב התרבויות רואות את האדם כחד-ממדי, למרות שברוב המקרים גם אלו הרואות את האדם כחד-ממדי לא מוותרים על איזה יסוד נעלם שמכנים אותו 'נפש'. כבר  האדם הפרה-היסטורי סבר שאיזה חלק נעלם מתוכו שורד. למרות אינטואיציה זו רוב התרבויות לא מגדירים את האדם כדואלי.

      היינו יכולים להתחיל בתרבויות עתיקות, אבל נראה לי שיותר מענין להתיחס לאדם כפרויד, כדי לעמד על כך שהוא עם כל תגליותיו לא הגדיר את האדם כדואלי. אפשר היה ליחס לפרויד שכן עשה כך, הרי הוא מדבר על 'תת-הכרה', על ה'super-ego, אבל פרויד אינו מודע לכך שהתת-הכרה היא למעשה דחפי הגוף הביאולוגי, ה- super-ego, הוא למעשה הנספח הלשוני הרואה את עצמו ריבון על הגוף. אפשר היה להגיד שמפליא הדבר שפרוד לא טען טענה כזו, אבל עלינו לדעת שפרויד בסופו של דבר היה תולדה של התרבות הגרמנית שהתכחשה לשפה. לכן אין זה פלא שהוא התכחש אפילו להיות משה צאצא העברים, ראה אותו נסיך מצרי.

     הסבריו של פרויד היו הרבה יותר משכנעים אם היה טוען את הטענה הפשוטה שהאדם הנו יצור דואלי ושני חלקיו נמצאים במאבק אחד עם משנהו. מאחר שפרויד לא דיבר על כך שהאדם הוא דואלי, אפשר היה לשאל אותו איך היצור הזה, היצור האורגני שמהווה תשתית השקפתו, פתאום יוצר ישות כזו 'סופר-אגו', הרי הישויות האורגניות על כדור הארץ שלנו לא יצרו 'סופר-אגו', הם נשארו חד-ממדיים.

      עלינו בכלל לא להתפלא על כך שפרויד לא שאל שאלה כזו, הרי הוא ראה את עצמו לעתים קרובות כ'פאוסט', והדמות הבדיונית הזו אף היא ראתה בכמה מקרים שהיא בעלת נפש, למרות שהוא רצה להיות כאיתני הטבע, והרי לאלו אין נפש. פרדוכסים אלו הם חלק של כל ההשקפות האורגניות הרואות את האדם כחד-ממדי.

     אנחנו נעסוק בהמשך בפרדוכסים אלו של כמה תרבויות, אבל קודם נדבר על הפרדוכס הזה אצל פרויד והתרבות הפאוסטית. אם אנו מוצאים פרדוכסים כאלו בחלק מהתרבויות, מפליא שפרדוכסים כאלו קיימים בתרבות הפאוסטית וביחוד אצל פרוד היהודי. אבל כפי שכבר הזכרנו פרויד היה תולדה של התרבות הפאוסטית, התכחש ליהדותו, לא בצורה ישירה, אלא באופי משנתו.

     מפליא שגם אחרים לא שאלו בקשר למשנת פרויד איך לאדם הפאוסטי פתאם יש 'סופר-אגו', כפי שלא שאלו איך פאוסט הבדיוני שהתכחש לשפה, בסוף ימיו ממלט את 'נפשו', מצפורני מפיסטו ועולה לעולמן של נשים מיטיבות. לא שאלו איך האדם החד-ממדי, אשר רצה להיות כאיתני הטבע, פתאם רכש לעצמו 'נשמה'.

      החיה החד-ממדית אין לה לא 'סופר-אגו' ולא 'נפש', מושגים אלו הם מושגים לשוניים, הם תולדה של אותו נספח שנספח לאדם, נספח האינפורמציה שהמח הפלאי עשה לה טרנספורמציה והפך אותה לשפה עם אוטונומיה. נספח זה, השפה, גם במקרה של השקפה אורגנית לא מוותרת על קיומה וצצה כ'סופר-אגו' או כ'נפש'.

     כאן אביא דוגמה מהשקפה מאד שונה מההשקפות המערביות, ההשקפה הסינית. כפי שכבר הזכרנו פעמים קודמות הסינים ראו את העולם בצורה מאד מכנית, עולם מורכב משני

יסודות היאן והין, המאזנים זה את זה, הפועלים בצורה מעגלית. אמנם הם עגנו את בני  המשפחה ביסודות בטבע, האב נעשה השמים והאם עוגנה באדמה, כך יתר בני המשפחה. אין בהשקפה הסינית מקום לישות מחוץ ליסודות החומריים, המוחשיים של הטבע. וראה זה פלא, הסינים בכל זאת היו מקריבים ל'רוחות' של אבותיהם הנפטרים, על הרים. מאין לקחו הסינים בעלי ההשקפה האורגנית או מכנית 'רוח'? שוב עלינו לתת את אותה תשובה שהאדם בצורה לא מודעת מבין שהוא ישות דואלית, מבלי לנסות להבין מאין אותה 'רוח' צצה, מתוך הישות האורגנית או מכנית, חד-ממדית.

     עלינו לא להתפלא שתרבויות חסרות מושגים בסיסיים, למרות שבצורה פרגמטית או באינטואיציה חצי מודעת הם יודעים על דברים מסוימים. כך היוונים לא ידעו על מושג 'רצון חופשי', לפי הרופא הפילוסוף גלן, במאה השניה לספירה. הוא נימק את העובדה בכך שהם האמינו בעולם נצחי, לא נברא, ואם כך לא היה להם צורך ב'רצון חופשי', למרות שוודאי עשו בו שימוש בחייהם היום-יומיים. גלן הבין במאה השניה לספירה, כאשר הנצרות כבר התפשטה, שמושג 'רצון חופשי' נכנס דרך מחשבת התנ"ך שסברה שהעולם נברא, שהאלוהות בראה אותו מתוך 'רצון חופשי'.

      החכמים של העבר גם לא ידעו על המח שהנו מרכז החשיבה, חשבו שהלב הנו המרכז, וגם את הקביעה הזו שהמח הוא מרכז החשיבה קבע גלן.

     עלינו לחזור לדיונינו ולשאל, איך אותה ישות אורגנית חד-ממדית בכלל חושבת? האם אותם בעלי משנות אורגניות, משנות מכניות אי פעם שאלו את עצמם מאין החשיבה שלהם, הרי הם לא העניקו לחיות מחשבה, אם ככה הם היו צריכים להגיע למסקנה שהם שונים מהן.

      אנחנו יכולים גם לחזור לאפיקורוס שדיברנו עליו בשעור הקודם, לפחות הוא היה עקבי ולא דיבר על נשמה שורדת, אבל גם הוא לא שאל מאין מחשבתו, איך פתאם האטומים המכניים מתחילים לחשוב? הרי הוא לא ייחס מחשבה להרכבים אחרים של אטומים, ישויות אחרות, וראה איזה פלא, רק ההרכב הזה של אטומים המהווה את האדם יש לו את היכולת לחשוב?

     אם אפיקורוס לפחות חלקית  היה עקבי לא דיבר על נשמה שורדת, אפלטון דרך דמותו של סוקראטס מדבר על 'נשמה'. ושוב נשאלת השאלה מאין צצה 'נשמה' בישות אורגנית? אפילו אריסטו מדבר על 'נשמה', ושוב אותה שאלה, מאין לפילוסוף זה שראה את העולם מכני, דומה מאד לעולם מכני של הסינים, פתאם צצה 'נשמה'?

      אנחנו יכולים להרבות בדוגמאות של תרבויות שונות, אבל נתרכז ב'פאוסטיות' ובתולדה לותרנית זו של היהודי פרויד.

      הרי פרויד היהודי וודאי ידע משהו על מחשבת התנ"ך, ומדוע הוא התכחש לכל הפילוסופיה הלשונית שלה? פרויד היהודי אפילו התכחש למוצאו העברי של משה. פרויד היהודי בעל הנחיתות שהשתייך למיעוט בזוי, רצה להיות חלק מהתרבות הנאורה הלותרנית השליטה. פרויד בהבדל ממשה, שהמשיך את המהפכה הלשונית של אבותיו, למרות שהתחנך בחצר של פרעה, כיוון שהיה שם בן ערובה. הוא היה בן ערובה בהשתיכו למשפחה מכובדת, והשליטים בחרו את בני הערובה ממשפחות מכובדות מבין השבטים שהם שעבדו. משה בגלל מוצאו המכובד הזדהה עם עמו ותרבותה. או כהרצל, שאף הוא הזדהה עם עמו, השתייך לשכבה יהודית עליונה. בהבדל מהם פרויד היה ממוצא נחות, כך לפי דברי עצמו הוא התבייש באביו. דבר זה אמור גם על יהודים אחרים, שבגלל הרגשתם הנחותה הזדהו תמיד עם התרבות השליטה, והתעלמו מגודל תרומת אבות העברים למחשבה האנושית, תרומתם בהמצאת הפילוסופיה הלשונית, בראותם את העולם כפרי אינפורמציה, בראותם את האדם כדואלי, שנספחה אליו דעת שאפשר להם להיהפך למודעים, לנכר את עצמם מגופם, בהמשך לנכר את עצמם מהזולת, מהסביבה, מה שאיפשר להם לחשוב.

       מרכס יותר מפרויד הבין מדוע הוא מתנגד ליהדות, הוא טען שהניכור תרומת יהדות, מפריע לו להיות 'פאוסט'. כבר אביו של מרכס שהתנצר מסיבות פרגמטיות, כינה את בנו בשם 'פאוסט'. מרכס בכתבים המוקדמים שלו הבין שמשאלותיו למעשה פירושן שהוא רוצה להיות חיה, יצור אורגני. את זה אנו מוצאים בכתביו המוקדמים שלו. הוא יותר מאחרים הבין שסלידתו מ'ניכור', יאפשר לו לחזור למצב חיתי, למצב אורגני, כפי שהלותרנים השתוקקו לו. הרי הוא בדומה ליהודי שקדם לו השליח פאול, שאף הוא שלל 'דעת', רצה לחזור לגן-עדן, רק שהוא בהבדל מצאצאו, מרכס לא הבין שחזרה לגן עדן הוא חזרה לשלב קודם, לשלב החיתי.

      קשה לפתור את הפרדוכסים המחשבתיים של האדם שלא משלים עם גורלו שחייו קצובים, שאין לו שליטה על ההתרחשויות השרירותיות של הקיום, ואם כך, האדם חושב שעדיף להיות חיה חד-ממדית בגן-עדן. אמנם היא, החיה, הנה בבריחה מתמדת מאויבים, אבל לא מודעת לעובדה שגורלה להכנע לחוקי הקיום הקוצבים משך מוגבל, כפי שגורל כל הברויים על כדור הארץ שלנו להכנע להם. האויב הגדול של כל אלו המורדים בחוקי הקיום הוא ה'ניכור' התנ"כי, 'המודעות', התנכ"ית, מעדיפים להיות חיות חד-ממדיות בגו-עדן, לא אדם דואלי כתוצאה מהאכילה מפרי 'עץ הדעת'.  

האוניברסיטה הווירטואלית – שעור 253 – האדם הד-ממדי מול האדם הדואלי

     רוב התרבויות רואות את האדם כחד-ממדי, למרות שברוב המקרים גם אלו הרואות את האדם כחד-ממדי לא מוותרים על איזה יסוד נעלם שמכנים אותו 'נפש'. כבר  האדם הפרה-היסטורי סבר שאיזה חלק נעלם מתוכו שורד. למרות אינטואיציה זו רוב התרבויות לא מגדירים את האדם כדואלי.

      היינו יכולים להתחיל בתרבויות עתיקות, אבל נראה לי שיותר מענין להתיחס לאדם כפרויד, כדי לעמד על כך שהוא עם כל תגליותיו לא הגדיר את האדם כדואלי. אפשר היה ליחס לפרויד שכן עשה כך, הרי הוא מדבר על 'תת-הכרה', על ה'super-ego, אבל פרויד אינו מודע לכך שהתת-הכרה היא למעשה דחפי הגוף הביאולוגי, ה- super-ego, הוא למעשה הנספח הלשוני הרואה את עצמו ריבון על הגוף. אפשר היה להגיד שמפליא הדבר שפרוד לא טען טענה כזו, אבל עלינו לדעת שפרויד בסופו של דבר היה תולדה של התרבות הגרמנית שהתכחשה לשפה. לכן אין זה פלא שהוא התכחש אפילו להיות משה צאצא העברים, ראה אותו נסיך מצרי.

     הסבריו של פרויד היו הרבה יותר משכנעים אם היה טוען את הטענה הפשוטה שהאדם הנו יצור דואלי ושני חלקיו נמצאים במאבק אחד עם משנהו. מאחר שפרויד לא דיבר על כך שהאדם הוא דואלי, אפשר היה לשאל אותו איך היצור הזה, היצור האורגני שמהווה תשתית השקפתו, פתאום יוצר ישות כזו 'סופר-אגו', הרי הישויות האורגניות על כדור הארץ שלנו לא יצרו 'סופר-אגו', הם נשארו חד-ממדיים.

      עלינו בכלל לא להתפלא על כך שפרויד לא שאל שאלה כזו, הרי הוא ראה את עצמו לעתים קרובות כ'פאוסט', והדמות הבדיונית הזו אף היא ראתה בכמה מקרים שהיא בעלת נפש, למרות שהוא רצה להיות כאיתני הטבע, והרי לאלו אין נפש. פרדוכסים אלו הם חלק של כל ההשקפות האורגניות הרואות את האדם כחד-ממדי.

     אנחנו נעסוק בהמשך בפרדוכסים אלו של כמה תרבויות, אבל קודם נדבר על הפרדוכס הזה אצל פרויד והתרבות הפאוסטית. אם אנו מוצאים פרדוכסים כאלו בחלק מהתרבויות, מפליא שפרדוכסים כאלו קיימים בתרבות הפאוסטית וביחוד אצל פרוד היהודי. אבל כפי שכבר הזכרנו פרויד היה תולדה של התרבות הפאוסטית, התכחש ליהדותו, לא בצורה ישירה, אלא באופי משנתו.

     מפליא שגם אחרים לא שאלו בקשר למשנת פרויד איך לאדם הפאוסטי פתאם יש 'סופר-אגו', כפי שלא שאלו איך פאוסט הבדיוני שהתכחש לשפה, בסוף ימיו ממלט את 'נפשו', מצפורני מפיסטו ועולה לעולמן של נשים מיטיבות. לא שאלו איך האדם החד-ממדי, אשר רצה להיות כאיתני הטבע, פתאם רכש לעצמו 'נשמה'.

      החיה החד-ממדית אין לה לא 'סופר-אגו' ולא 'נפש', מושגים אלו הם מושגים לשוניים, הם תולדה של אותו נספח שנספח לאדם, נספח האינפורמציה שהמח הפלאי עשה לה טרנספורמציה והפך אותה לשפה עם אוטונומיה. נספח זה, השפה, גם במקרה של השקפה אורגנית לא מוותרת על קיומה וצצה כ'סופר-אגו' או כ'נפש'.

     כאן אביא דוגמה מהשקפה מאד שונה מההשקפות המערביות, ההשקפה הסינית. כפי שכבר הזכרנו פעמים קודמות הסינים ראו את העולם בצורה מאד מכנית, עולם מורכב משני

יסודות היאן והין, המאזנים זה את זה, הפועלים בצורה מעגלית. אמנם הם עגנו את בני  המשפחה ביסודות בטבע, האב נעשה השמים והאם עוגנה באדמה, כך יתר בני המשפחה. אין בהשקפה הסינית מקום לישות מחוץ ליסודות החומריים, המוחשיים של הטבע. וראה זה פלא, הסינים בכל זאת היו מקריבים ל'רוחות' של אבותיהם הנפטרים, על הרים. מאין לקחו הסינים בעלי ההשקפה האורגנית או מכנית 'רוח'? שוב עלינו לתת את אותה תשובה שהאדם בצורה לא מודעת מבין שהוא ישות דואלית, מבלי לנסות להבין מאין אותה 'רוח' צצה, מתוך הישות האורגנית או מכנית, חד-ממדית.

     עלינו לא להתפלא שתרבויות חסרות מושגים בסיסיים, למרות שבצורה פרגמטית או באינטואיציה חצי מודעת הם יודעים על דברים מסוימים. כך היוונים לא ידעו על מושג 'רצון חופשי', לפי הרופא הפילוסוף גלן, במאה השניה לספירה. הוא נימק את העובדה בכך שהם האמינו בעולם נצחי, לא נברא, ואם כך לא היה להם צורך ב'רצון חופשי', למרות שוודאי עשו בו שימוש בחייהם היום-יומיים. גלן הבין במאה השניה לספירה, כאשר הנצרות כבר התפשטה, שמושג 'רצון חופשי' נכנס דרך מחשבת התנ"ך שסברה שהעולם נברא, שהאלוהות בראה אותו מתוך 'רצון חופשי'.

      החכמים של העבר גם לא ידעו על המח שהנו מרכז החשיבה, חשבו שהלב הנו המרכז, וגם את הקביעה הזו שהמח הוא מרכז החשיבה קבע גלן.

     עלינו לחזור לדיונינו ולשאל, איך אותה ישות אורגנית חד-ממדית בכלל חושבת? האם אותם בעלי משנות אורגניות, משנות מכניות אי פעם שאלו את עצמם מאין החשיבה שלהם, הרי הם לא העניקו לחיות מחשבה, אם ככה הם היו צריכים להגיע למסקנה שהם שונים מהן.

      אנחנו יכולים גם לחזור לאפיקורוס שדיברנו עליו בשעור הקודם, לפחות הוא היה עקבי ולא דיבר על נשמה שורדת, אבל גם הוא לא שאל מאין מחשבתו, איך פתאם האטומים המכניים מתחילים לחשוב? הרי הוא לא ייחס מחשבה להרכבים אחרים של אטומים, ישויות אחרות, וראה איזה פלא, רק ההרכב הזה של אטומים המהווה את האדם יש לו את היכולת לחשוב?

     אם אפיקורוס לפחות חלקית  היה עקבי לא דיבר על נשמה שורדת, אפלטון דרך דמותו של סוקראטס מדבר על 'נשמה'. ושוב נשאלת השאלה מאין צצה 'נשמה' בישות אורגנית? אפילו אריסטו מדבר על 'נשמה', ושוב אותה שאלה, מאין לפילוסוף זה שראה את העולם מכני, דומה מאד לעולם מכני של הסינים, פתאם צצה 'נשמה'?

      אנחנו יכולים להרבות בדוגמאות של תרבויות שונות, אבל נתרכז ב'פאוסטיות' ובתולדה לותרנית זו של היהודי פרויד.

      הרי פרויד היהודי וודאי ידע משהו על מחשבת התנ"ך, ומדוע הוא התכחש לכל הפילוסופיה הלשונית שלה? פרויד היהודי אפילו התכחש למוצאו העברי של משה. פרויד היהודי בעל הנחיתות שהשתייך למיעוט בזוי, רצה להיות חלק מהתרבות הנאורה הלותרנית השליטה. פרויד בהבדל ממשה, שהמשיך את המהפכה הלשונית של אבותיו, למרות שהתחנך בחצר של פרעה, כיוון שהיה שם בן ערובה. הוא היה בן ערובה בהשתיכו למשפחה מכובדת, והשליטים בחרו את בני הערובה ממשפחות מכובדות מבין השבטים שהם שעבדו. משה בגלל מוצאו המכובד הזדהה עם עמו ותרבותה. או כהרצל, שאף הוא הזדהה עם עמו, השתייך לשכבה יהודית עליונה. בהבדל מהם פרויד היה ממוצא נחות, כך לפי דברי עצמו הוא התבייש באביו. דבר זה אמור גם על יהודים אחרים, שבגלל הרגשתם הנחותה הזדהו תמיד עם התרבות השליטה, והתעלמו מגודל תרומת אבות העברים למחשבה האנושית, תרומתם בהמצאת הפילוסופיה הלשונית, בראותם את העולם כפרי אינפורמציה, בראותם את האדם כדואלי, שנספחה אליו דעת שאפשר להם להיהפך למודעים, לנכר את עצמם מגופם, בהמשך לנכר את עצמם מהזולת, מהסביבה, מה שאיפשר להם לחשוב.

       מרכס יותר מפרויד הבין מדוע הוא מתנגד ליהדות, הוא טען שהניכור תרומת יהדות, מפריע לו להיות 'פאוסט'. כבר אביו של מרכס שהתנצר מסיבות פרגמטיות, כינה את בנו בשם 'פאוסט'. מרכס בכתבים המוקדמים שלו הבין שמשאלותיו למעשה פירושן שהוא רוצה להיות חיה, יצור אורגני. את זה אנו מוצאים בכתביו המוקדמים שלו. הוא יותר מאחרים הבין שסלידתו מ'ניכור', יאפשר לו לחזור למצב חיתי, למצב אורגני, כפי שהלותרנים השתוקקו לו. הרי הוא בדומה ליהודי שקדם לו השליח פאול, שאף הוא שלל 'דעת', רצה לחזור לגן-עדן, רק שהוא בהבדל מצאצאו, מרכס לא הבין שחזרה לגן עדן הוא חזרה לשלב קודם, לשלב החיתי.

      קשה לפתור את הפרדוכסים המחשבתיים של האדם שלא משלים עם גורלו שחייו קצובים, שאין לו שליטה על ההתרחשויות השרירותיות של הקיום, ואם כך, האדם חושב שעדיף להיות חיה חד-ממדית בגן-עדן. אמנם היא, החיה, הנה בבריחה מתמדת מאויבים, אבל לא מודעת לעובדה שגורלה להכנע לחוקי הקיום הקוצבים משך מוגבל, כפי שגורל כל הברויים על כדור הארץ שלנו להכנע להם. האויב הגדול של כל אלו המורדים בחוקי הקיום הוא ה'ניכור' התנ"כי, 'המודעות', התנכ"ית, מעדיפים להיות חיות חד-ממדיות בגו-עדן, לא אדם דואלי כתוצאה מהאכילה מפרי 'עץ הדעת'.  

וניברסיטה ווירטואלית – שעור 252 – האטומים של אפיקורוס מול 'דעת'

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 252 – האטומים של אפיקורוס מול 'דעת'

     לאחרונה הופיע ספר הכולל פרגמנטים ממשנת הפילוסוף אפיקורוס בשם: 'אמרות היסוד: על האושר וההנאות האמיתיות', תרגם מן המקור היווני, הוסיף פתח דבר, מבואות, הערות וביאורים: יוסף צ' ליברזון, בהוצאת 'נהר ספרים'.

     מי שמכיר את ההיסטוריה היוונית ואת תרבותה נתקל בציטוטים של דבריו של פילוסוף זה, ולכן כמעט שאין חידושים בתרגום זה של פרגמנטים מתורתו. מי שמכיר את התרבות   היוונית ומתיחס אליה כמכלול, הרי דבריו של אפיקורוס הם רק הקצנה של דעות שרווחו בתוכה.

      אתחיל בתורת האטומים שלו, שכבר דמוקריטוס דיבר עליהם. אבל בצורה כוללנית ההשקפה הזו של אפיקורוס שהעולם הוא תוצר חלקיקים, אטומים, שפירושם ביוונים חלקיקים שאינם מתחלקים יותר, ושגם האדם הוא צירוף חקרי של אטומים כאלה, הוא המשך ההשקפה היוונית על היות האדם חלק מהעולם האורגני, או רצונו של האדם להיות חלק מהעולם האורגני. אפילו אפלטון בצעירותו לפחות, ראה את האדם כישות אוטוכטונית, ישות שנוצרה באמא אדמה, ישות מורכבת ממתכות שונות. הרפובליקה שלו היתה צריכה להיות אנטיתזה לדמוקראטיה האתונאית, היתה צריכה להיות ישות אורגנית. הוא היה חסיד השיטה הספרטנית שהיתה מנוגדת לשיטה האתונאית. אני כאן מדברת בהכללות, כיוון שלמעשה מה שמאפיין את המחשבה היוונית כולה, היתה התנגדות להיות האדם ישות אוטונומית היוצרת לעצמה עולם נפרד מהעולם האורגני. הם היוונים האמינו שהאדם הוא חלק מחוקי היקום הדטרמיניסטיים.  

     העולם המערבי מסתחרר מהיצירה היוונית ולא מבין שהיא כולה מבוססת על פרדוכסים, על מדע שאבד עליו הכלח. הרי ברגע שלא מתיחסים לאדם כיצור דואלי, שהנו מצד אחד ישות ביאולוגית, עם איזו תוספת שהוענקה לו על-ידי האבולוציה, המבדילה אותו משאר הברויים על כדור הארץ,  אזי אין הבדל בינו לבין שאר הברויים על כדור הארץ. במקרה כזה כפי שאנו לא מדברים על אושר והנאות של כלל הברויים, אין לדבר על אושר והנאות של האדם. הרי הגוף שלנו הוא חלק מהעולם הביאולוגי, מצד שני כל עולמינו האנושי, המבדיל אותנו מיצורים אחרים על כדור הארץ שלנו, הוא פרי אותה תוספת שנוספה ליצור הביאולוגי הזה. אפילו אם ניתן הנחה לאפיקורוס ונגיד שגופינו הוא פרי אטומים, שהיום אנו יודעים שלא כך הדבר, הרי גם גופינו הוא פרי אינפורמציה, DNA, אינפורמציה הנבדלת מהתוספת שנוספה לאדם, אינפורמציה המעניקה לו אוטונומיה מוגבלת. במקרה כזה אם אנו אטומים, אין מקום לאושר, ולהנאות אמיתיות, כפי שסבור אפיקורוס. הרי החיות על כדור הארץ שלנו לא מודעות לאושר, לא מודעות לטראגדיה, לפחות הן לא מביעות תחושות אלו במילים.

     מאחר שאני רוצה לראות את אפיקורוס כחלק מהמחשבה היוונית, מחוץ להקצנה שלו, מספיק אם נקח את הפילוסופים של אפלטון ברפובליקה שלו, שפילוסוף זה מיעד להם רק 'התבוננות' פסיבית בעולם מסביבם. פסיביות כזו אינה מאפשרת לא 'אושר', לא 'הנאות', כיוון שפילוסופים האלו של אפלטון הם חד-ממדיים. אבל אנו יכולים גם לקחת את אריסטו, שבספרו 'פואטיקה', טוען שהאדם אינו יוצר, הוא רק מחקה דברים ביקום. אם האדם אינו יוצר הוא אינו נבדל מהברויים האחרים על כדור שלנו, אם ככה הרי אין משמעות לטראגדיות, גם אין משמעות ל'אושר' או ל'הנאות'. פילוסופים אלו יצרו דמות אדם חד-ממדית לכן אפיקורוס, שחשב שגם בני אדם הם תולדה של אטומים מאד דומה להם, בני אדם אצלו הם חד-ממדיים, ללא אפשרויות להיות מודעים ל'הנאות ולאושר', לפחות כמו ברויים אחרים לא מסוגלים לבטא הרגשות כאלו.  

     העולם המערבי של היום שהוא הנו פרי המחשבה התנ"כית, במודע או לא מודע, שוכח עוד אפיון של המחשבה היוונית, פולחן הגוף, ההתעמלות היוונית של נערים בעירום. נוהג זה מאד מתאים להשקפה אורגנית, מהיות האדם חלק ממנו. הרי במשל 'עץ הדעת', חוה ואדם שנעשים מודעים אחרי אוכלם מפרי 'עץ הדעת', מכסים את גופם, למען להיבדל ממצבם בגן-עדן, ששם הם היו ערומים כיתר החיות.  אבל הדבר שהכי מאפיין את  המחשבה היוונית היא אמונתם בדטרמיניזם. היוונים שלא האמינו בהיות האדם דואלי, ביאולוגי ולשוני, כמובן לא יכלו להאמין בהיות עולמו של האדם פרי חוקיות השפה שהנה חלקית אוטונומית , ולכן יוצרת עולם אנושי עם חוקים שונים, שרירותיים, לא דטרמיניסטיים.

      הטראגדיות היווניות הן תולדה של אי השתחררותם של היוונים מהעולם הדטרמיניסטי, לכן הם לא הבינו מדוע אין להם שליטה עליו. כמובן התוצאה של אי השתחררות זו מהעולם הדטרמיניסטי, לא איפשר לגיבורי הטראגדיות להשתקם כאשר קרו להם אסונות, כפי שאיוב, למשל, השתקם, כפי שיוסף השתקם, כפי שמשה השתקם.

     אבל במציאות היוונים אם הכירו בכך או לאו, היו ישויות לשוניות, לכן הם שקעו לפרדוכסים מחשבתיים מבלי יכולת לפתור פרדוכסים אלו. הרי היוונים פעלו, יצרו, הרגישו, אבל אף אחד מהוגים מהוללים אלו לא שאל את השאלה איך האדם מסוגל ליצור אם הוא חלק מהעולם האורגני. אף אחד מההוגים המהוללים האלו לא שאל איך יכול האדם האורגני או האדם המורכב מאטומים להנות בכלל.

      ופלא הוא בעיני איך העולם המערבי, גם העולם היהודי הרואה את עצמו חלק ממנו, אינו שואל את השאלות הפשוטות איך יכול אדם בעולם אורגני, או עולם מורכב מ'אטומים' להרגיש בכלל. למרות שיהודים היו צריכים לדעת. ההתנגדות היהודית לתורת אפיקורוס בעבר היתה תוצאה של אינטואיציה שהיא מביעה השקפה קוטבית להשקפה היהודית, אבל כל אלו שהתנגדו לתורתו לא הבינו מדוע, כיוון שיהודים כבר מזמן לא הבינו את הפילוסופיה הלשונית התנ"כית שהניחה שהאדם הוא דואלי, שהאדם בעל 'דעת', יכול ליצור עולם אוטונומי לא נשלט רק על-ידי חוקים דטרמינסיטיים, לכן גם אם קורה לו אסון הוא יכול להשתקם, עולמו לא טראגי, כפי שהעולם התנ"כי אינו טראגי.

      יהודים גם הבינו שהמחשבה היוונית, ביחוד מחשבתו של אפיקורוס, האנטי-חברתית, מנוגדת למחשבה היהודית, הם הבינו, שוב, רק בצורה אינטואיטיבית, מבלי להבין לאשורו את הסיבה לכך. הרי אדם כחלק מהעולם האורגני או חלק מעולם האטומים, לא יוצר עולם חברתי לרווחת האדם. החיה כחלק מהעולם האורגני אינה יוצרת מסגרות חברתיות, אלו נוצרות רק כחלק מהאלגוריתם הלשוני המקהיל את בני אדם לקהילות, ולמען שקהילות תתפקדנה האלגוריתם הלשוני מוביל אותם ליצור לעצמם חוקים שרירותיים מוסכמים על-ידי יחידי הקהילה.

     ברור שאפיקורוס היה חלק מהעולם הלשוני של האדם מבלי לדעת את הדבר הזה, שעצם היכולת שלו לחשוב ולטעון שהעולם מורכב מאטומים וכך גם האדם, היא הודות לאותו יסוד שהוא התעלם ממנו לגמרי. אפיקורוס יכול היה לדבר על אושר והנאות לא בגלל היותו ישות מורכבת רק מאטומים, אלא כיוון שהוא בתור בן אדם היה יצור דואלי, גוף ביאולוגי עם תוספת 'דעת', שאיפשרה לו את הגיגיו.

    אבל נשאלת השאלה איך היום כאשר ידוע שהעולם הוא פרי אינפורמציה אפשר להתיחס לתורתו של אפיקורוס כאילו שום דבר לא התפתח מאז פעילותו. כל תורת הפיזיקה סותרת את כל השקפתו של אפיקורוס ואת כל ההשקפה המדעית של היוונים. הרי לפי המדע היווני שהיוונים האמינו בו, העולם הנו נצחי, הוא הנו סטטי. לפי מדע יווני זה, כל התורות של העולם המערבי המדעי לא היו יכולות להתפתח. האם בהקשר המדע היווני תורת האבולוציה יכלה להתפתח? לא ולא. האם תורת האינפורמציה של היום היתה יכולה להתפתח? לא ולא. אף אחד לא שואל, מה שמפליא שיהודים לא ערים לכך, שכל התפתחות המדע העכשוי התאפשר כיוון שהשקפות תנ"כיות חדרו לתודעת האדם אם הוא מודה בכך ואם לאו.

      חלק מהעולם המערבי בעקבותיו של תורת לותר ניסה לחזור לעולם דטרמיניסטי, לשלול מהאדם את האוטונומיה שלו, רצו כמו פאוסט ביצירת גיתה להיות חלק מאיתני הטבע, האם  זרם זה באמת הצליח בכך? ורק יהודים תמימים שלא נתנו את דעתם מה משמעות ראקציה  מחשבתית של רפורמטור זה, מחאו כף לגדולת צאצאיו.

     אולי צריך להודות לנומינליסטים האנגליים, אוקם, הובס ולוק, למשורר והוגה מילטון, כן לניוטון ולקלווין שהחזירו למחשבת התנ"ך לגיטימיות ובצורה כזו איפשרו לעולם המערבי, מחוץ לעולם הלותרני, את ההתפתחות המדעית, את תורת האבולוציה, את תורת האינפורמציה. הרושם הוא שיהודים עדיין לא השתחררו מנחיתותם כתוצאה מהיותם מיעוט בזוי והם החסידים הנרצעים של תורות המנוגדות למחשבת אבותיהם.