אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 255 – הצדק כעוגן

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 255 – צדק כעוגן

לצדק אין משמעות ביקום, צדק הוא יצירה לשונית
שהאדם יוצר למען לתת משמעות לחייו. ראינו שהשפה, האינפורמציה היקומית היא ישות
מבדילה, הרי בצורה כזו היא יוצרת את הישויות ביקום. היא קוצצת את רצף האנרגיה
לקוונטות, מציבה גבולות להן, ובצורה כזו היא יוצרת את הישויות. כך זה ביקום.
בהבדלה זו או בניכור הזה שהאינפורמציה מבצעת היא עדיין לא נדרשת להבדיל בין טוב
לרע.

האבולוציה היתה צריכה עוד לצעוד כמה צעדים עד אשר היא איפשרה לאדם להבדיל
בין טוב לרע, לא רק להבדיל. ובכן, למען אפשרות זו להבדיל בין טוב לרע, היה צורך קודם
לפתח על כדור הארץ שלנו חיים, בהמשך ליצור את אבר המח. אבר זה הופקד על-ידי
האבולוציה לספק לברויים על כדור הארץ יכולות קיום. ראינו שהמח מספק לברויים את
הראייה, אחרי שהוא עושה טרנספורמציה לפוטונים, מתאימם לצרכי הברויים לראות. ראינו
שאבר זה הופך גם את גלי הקול לשמיעה. הברויים על כדור הארץ זקוקים לא רק לראייה הם
זקוקים גם לשמיעה, הרי להם אויבים והם לא רק צריכים לראות אותם, הם גם צריכים לשמע
אותם למען לברח על נפשם.

     והנה, האבולוציה זמנה לקוסם זה, המח הפלאי,
שהאבולוציה יצרה אותו למען לשרת את הברויים, זמנה לו יסוד נוסף, יסוד האינפורמציה,
וזמנה לו גם להשתלט עליה. הרי האבולוציה ציידה את האדם עם אונות קדמיות, שבהם
קולטנים, המקושרים ליסוד זה, האינפורמציה, והנה הקוסם הזה צלח להשתלט עליו, לעשות
לו טרנספורמציה, להעניק לו אוטונומיה.

אם האינפורמציה היקומית רק מנכרת קוונטות אנרגיה אחת מרעותה, האינפורמציה
שנקלטה על-ידי האונות הקדמיות עברה טרנספורמציה על-ידי הקוסם, המח הפלאי, הוא
העניק לה אוטונומיה והתאים אותה לצורכי הגוף הביאולוגי. אבל האינפורמציה
האוטונומית שסופחה לגוף הביאולוגי, לא הסתפקה רק להבדיל, היא מיד ראתה צורך להבדיל
ולקבע מה טוב לגוף ומה רע לגוף. ובכן, שתוף הפעולה הזו בין האינפורמציה שצוידה
באוטונומיה לבין הגוף הביאולוגי, יצר הבדלה או ניכור שונה מזה הקיים ביקום. הגוף
הביאולוגי הבין שעליו לרתום את היכולת הזו להבדיל, לתועלתו למען להבדיל מה טוב
לקיומו ומה רע לקיומו.

     רק
כאשר האינפורמציה שהמח הפלאי התאים לצורכי האדם רתמה את יכולת הניכור להבדיל מה
טוב לאדם ומה רע לו, הונח יסוד המוסר האנושי, המוסר האפיגנטי. הגוף של האדם הפך
הפרמטר לטוב או לרע. הבדלה כזו לא קיימת ביקום, הבדלה כזו לא קיימת אצל החיות על
כדור הארץ, כיוון שהם חסרים את האוטונומיה שהוענקה לאדם ברכש הזה של האינפורמציה,
שעברה טרנספורמציה על-ידי המח הפלאי. אמנם החיות בורחות מסקנות, אבל האדם בהבדל
מהם יצר מושגים מה טוב לגופו ומה רע לגופו.

המוסר האנושי שנוצר כתוצאה מהאוטונומיה שהמח הפלאי צלח להעניק לרכש החדש
שהוא התקינו לצורכי האדם, זקוק לשפה, זקוק ליצירת מושגים המבהירים מה טוב לגוף ומה
רע לגוף.

      אבל ההבחנות הלשוניות מה טוב לגוף ומה רע לגוף
הן לא אינדיבידואליות, הן קיבוציות, כיוון שהן חייבות לקבל את המשוב מהקהילה שאכן
כך הן. אם אמרנו שההבדלה בין טוב לגוף ורע לגוף היא לשונית, הרי אנו חוזרים לקהילה
שללשון תוקף רק בה, כאשר היחידים מסכימים לקביעות המשותפות.

      ראינו
שהיחיד אשר רוצה לקבע קביעות לשוניות להבדלה שלו מה טוב לגופו ומה רע לגופו צריך
לקהל את הזולתים שיתנו משוב  לקביעותיו.
ואם היחיד זקוק למשוב הקהילה, הוא צריך לשאת ולתת עם הקהילה, בעד כל הסכמה הוא
צריך לתת מיד תגמול לזולת למען יסכים לקביעותיו.

     מאחר שהאדם
שכבר רכש שפה רוצה לקבע את הבדלותיו בה, וההבדלות הלשוניות הן ישויות נעלמות
המזקיקות אותו לקבל משוב מהאחרים שהם מסכימים לקביעותיו, הוא נכנס לתהליך של משא
ומתן. משא ומתן בהמשך מכריח את האדם לתת לכל בקשותיו מהזולת תגמול לזולת תמורת
הסכמתו.

     ובכו,
האלגוריתם הלשוני המוביל את האדם ליצור את הקהילה כיוון שלשפה הנעלמת, הלא מוחשית,
אין משמעות ביחידות, היא צריכה לקבל משוב מהזולת לקיומה, היא צריכה לקבל את אמונת
הקהילה בקיומה. בהמשך אלגוריתם לשוני זה גם מוביל את האדם להבדיל בין טוב לרע, מה
טוב לגוף ומה  רע לגוף, אבל למען לקבל שוב
לקביעות אלו את משוב הקהילה, את האמונה בהן, האדם הנושא ונותן עם הזולת לומד שעליו
לתת תגמול לזולת למען שאחרון זה יתן את אמונו בקביעותיו.

      אנחנו
רואים מימי קדם שהאדם מקריב לישויות עליונות קורבנות. נשאלת השאלה איך נוצר מנהג
זה. ואם אנו רואים איך מתפתח אצל האדם המשא ומתן כהכרחי שלמען שיצירות  הכלי, כלי השפה יקבלו תוקף, ולמען קבלת תוקף זה
האדם צריך להעניק לזולת תמורה, אנו מבינים שהאדם המבקש מהישויות העליונות הגנה,
מבין שעליו לתת להם תמורה, תמורה זו היא הקורבן שהוא מקריב לישויות העליונות למען ימלאו
את משאלותיו.

      ראינו
שראשית המוסר נוצר מההבדלה הזו בין מה טוב לגוף ומה רע לגוף, אבל למען שטוב זה
לגוף ישמר גם על-ידי הזולת, האדם  יוצר
מערכות של ערכים, לפיהן נקבע מה מזכה אותו לזכויות מהקהילה. האדם גם יוצר מערכות
של ערכים, לפיהן, אם הוא ממלא אותן הוא זכאי גם להגנה מהישויות העליונות שהוא
מקריב להן קורבנות.

      אנחנו
יכולים לעקב אחרי היווצרות המערכות המוסריות מדברים כתובים, למשל, מהקינות של
האמהות השומריות. המערכות האלו של האמהות השומריות הן קיומיות. הן באות בטענות
לישויות העליונות, למשל, שלרועה דומוזי שנקטל בדמי ימיו נעשה עוול, כיוון שהוא דאג
לא רק לטובת עצמו אלא גם למשפחתו, לאלו שסבבו אותו. האמהות האלו יצרו את המוסר
הקיומי ובשמו השמיעו את קינתן, את טרוניתן שהצד השני לא קיים את חובותיו, לא העניק
משך קיום ממושך יותר לרועה דומוזי.

      הצדק הוא
תולדה של משא ומתן בסיסי זה שהאלגוריתם הלשוני מוביל את האדם לעשותו, הוא תולדה של
המערכות שהאדם יוצר שאם הוא ממלא אחריהם אזי הוא ראוי לצדק, למילוי זכויותיו
להגנה, למשך קיום ממושך.

      אבל הצדק
גם נעשה ישות שמתנתקת מהמשא ומתן הבסיסי, הוא נעשה עוגן שבו האדם נאחז, הוא מעניק
משמעות לקיומו של אדם. עולם חסר צדק מצטייר לאדם מחוסר משמעות, עולם כאוטי.

     אנחנו
רואים שמחשבת התנ"ך לא נתנה מקום לטראגדיה אנושית, טראגדיה המסמלת אי צדק.
הרי ההשגחה שאבות העברים עשו אותה חלק מהעולם הלשוני, ממונה על המערכות הלשוניות
ולכן המקיימים אותן, גם אם הם עוברים סבל, הם בהמשך צולחים, כמו יוסף, משה, כמו
איוב.  אנחנו כבר רואים בשיח של אברהם עם
ההשגחה על גורל סדום, שאפילו קומץ צדיקים, אלו שמילאו את המערכות, היה מציל את
העיר מחורבן. חלק גדול של מזמורי תהלים מכילים בקשות של יחידים שהורע להם, הם
מבקשים מההשגחה שתתקן את העוול, שתשיב את הצדק שהיא ממונה עליו.

      לא כך
בעולם היווני הקלאסי, גם לא כך היה בעולם השומרי, שקדם לו, ששם האלים היו גוזרים
גורלות בצורה שרירותית. את זה אנו יכולים לראות מקינת נינגל, אילת העיר אור,
שהאלים גזרו בשרירות את גורלה להחרב, עיר שממנה יצא אברהם וחולל את המהפכה
המחשבתית הגדולה שהעולם הוא שפה עם מערכות מוסריות שגם ההשגחה נוהגת לפיהם.

      היוונים
הקלאסיים לא הכירו את מושג 'ההשגחה', אבל הם לא הכירו בה כיוון שהם גם לא הכירו
בעולם לשוני אנושי, שבו האדם יוצר מערכות מוסריות שגם האלוהות כחלק מהעולם הלשוני
נוהגת לפיהם.

      היוונים
הקלאסיים בהבדל מהעברים, לא ניתקו את עולמו של האדם מהחוקים הדטרמיניסטיים, גלמו
אותם בדמות שלילית, ישות המוירה, ישות שלא מתחשבת בחוקי בני אדם. אבל היוונים לא
הבינו שהם במו ידיהם בהתעלמם מהשפה היוצרת, מהאלגוריתם הלשוני, נשארו שבויים בעולם
דטרמיניסטי. זעקתם של היוונים בטראגדיות שלהם שחוקי היקום הדטרמיניסטיים בדמות
גורל עיוור מתנכל לאדם, לא זימן להם מפלט, לא זימן לגיבוריהם תקומה, לא זימן
לגיבוריהם אפשרות להתחדש, כפי שגיבורי התנ"ך זכו להם.

      גיבורי
הטראגדיות היווניות לא זכו בצדק כעוגן, צדק יצירה של האלגוריתם הלשוני, צדק הנותן
משמעות לקיום האדם. הרי הם, היוונים, רצו להיות חלק מהעולם האורגני, הם לא השכילו
להבין שמתת השפה מספקת מלות של נחמה, מאפשרת התחדשות.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: