Monthly Archives: נובמבר 2011

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 260 – שפה ושלילה

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 260 – שפה ושלילה

     בשעורים האחרונים דנו בתופעת האדם- האל, האדם הרוצה רצף, רוצה נצחיות, רוצה לשנות את חוקי הקיום. ראינו שכל האמצעים שהאדם-האל משתמש למען להשיג מטרות אלו מושמות לאל על-ידי חוקי הקיום.

      אמנם האדם הלשוני זכה לאוטונומיה מוגבלת, עולמו הלשוני המצומצם הוא שרירותי, הוא לא נשלט על-ידי החוקים הדטרמיניסטיים, למרות שגופו הביאולוגי הוא תחת חוקים אלו הקוצבים לאדם משך מוגבל.

      אנחנו רוצים כאן לדון בעולמו הלשוני של האדם, העולם השרירותי שהאדם אינו מרוצה ממנו למרות האוטונומיה המוגבלת שהוענקה לו בעולם זה. האדם רוצה שהאמצעי שאותו רכש או שהוענק לו על-ידי האבולוציה יהיה ריבוני גם על חוקי הקיום, ישנה אותם. במציאות השפה ככלי מאכזבת את האדם כיוון שהיא לא צולחת להיות ריבונית על חוקי הקיום, היא לא צולחת להעניק לאדם את משאלותיו לנצחיות, לרצף.

      ובכן, האדם רוצה קיבוע ולמורת רוחו של האדם הכלי שבידיו, השפה ממאנת להתרצות לו. במציאות השפה פועלת על קיבוע ועל שלילה. ברור ששלילה לא מאפשרת רצף, לא מאפשרת נצחיות. האדם אף פעם לא משלים עם העובדה שהכלי שבידיו יכול לפעל רק אם הוא גם שולל. מעצם מהותה השפה פועלת אם היא מקבעת ישות קיימת תחת שם, אם היא מקבעת  פעולה תחת שם. אבל קיבוע דבר תחת שם אפשרי רק אם כלי זה שולל כל דבר מחוץ לשם. שם מעצם מהותו הוא פרי ניכור. השם מנכר מעצמו את ה'חוץ' ממנו, הוא מבוסס על קיבוע על בסיס 'אין'.

     אלהים לפי פרק א' של ספר בראשית יוצא מה'אין', בהגדיו הוא, בורא, מקבע אנרגיה מסוימת תחת שם, מנכר כמות אנרגיה, מרצף אנרגיה, בהשאירו חלל ריק ביניהם, בשלילת , הרצף. הישות הנוצרת תחת שם היא מנוכרת מהרצף, נוצר 'אין' בינה לבין הרצף, אי אפשר לקבע דבר תחת שם, מבלי ליצור 'אין' מסביבו.

      האדם משיג מודעות, אם הוא מנכר את עצמו מאחרים, יוצר 'אין' בינו לאחרים. ה'אין' הוא שלילת ה'יש'. מכל זה אנו יכולים להסיק שכל בריאה היא קיבוע ושלילה. לאדם, קשה להשלים עם ה'אין' המופשט, עם ה'שלילה' המופשטת.

      ממשל מגדל בבל אנו לומדים, שאפילו אם בני עמק שנער הנם בעלי שפה אחת, משמעות דבר זה שוב הוא רצף מסוים, עובדה זו גורמת להם למרד בחוקי הקיום, הם רוצים 'בשם', ובהקשר המשל, 'שם' מקף הכל, שם רצוף. משאלתם של בני עמק שנער נוגד את חוקי הקיום, הוא מרד בחוקי הקיום. במשל נאמר שאלהים מבלבל את לשונם. ברור שבמשל זה נאמר שקיום הוא אפשרי רק ברבוי, אפשרי רק אם קיים 'אין' בין ישות לחברתה.

      משל זה מדבר על בבל, האימפריה הגדולה, ששליטיה רצו רצף טריטוריאלי, רצו בשפה אחת, ובעל המשל רוצה להוכיח ששאיפות כאלו הן מנוגדות לחוקי הקיום. בעל המשל רוצה להגיד שהקיום הוא בהפרדויות, כל קבוצה עם לשונה, כל קבוצה עם מנהגיה.

       במציאות, מההיסטוריה האנושית אנחנו באמת רואים, שאימפריות גדולות שניסו לכפות על קבוצות קטנות את שלטונם בסופו של דבר התפוררו. אם כובשים גדולים ניסו להשיג נצחיות על-ידי השתלטות על טריטוריות לא להם, כתחליף לנצחיות, דבר זה לא עלה בידם לאורך ימים. הכובשים הגדולים לא השיגו את משאלתם, כיוון שהשתלטות כזו נוגדת את הבריאה שהיא מקציבה לכל קבוצה שטח מוגבל.

      כאן במשל זה של 'מגדל בבל' נמסר לנו מסר זה, ששאיפות כאלו מושמות לאל, בצורה מטפורית, שאלהים מבלבל את לשונם של אלו אשר יוצאים נגד חוקי הבריאה.

      למעשה לאדם עולמו הלשוני אפשרי רק אם הוא משלים עם חוקי השפה, שפה אשר יוצרת ישויות לא רציפות, אשר יוצרת, מקבעת ישויות תחת שם, וישויות אלו מעומתות עם ה'אין'. קיום מקבל משמעות אם הוא מעומת עם האין. האין מונע את הרצף.

      אבל לא רק טריטוריות קיימות רק אם הן מעומתות עם האין. כל היצירות הלשוניות מבוססות על רקע ה'אין'. טוב קיים רק אם הוא מעומת עם שלילתו, עם ה'רע'. יום קיים, זריחת השמש מוגדרת כיום, כאשר הוא מעומת עם שלילתו, העדר זריחה, מעומת עם הליל.

      התנ"ך אשר אימץ את העובדה שהעולם האנושי הוא שפה, השלים עם חוקים אלו, שכל קיבוע דבר, מקבל משמעות רק אם הוא מעומת עם שלילתו. לכן מחשבת התנ"ך השלימה עם כך שחייו של האדם קצובים, שקיומו מעומת עם שלילתו, עם המוות. מחשבת התנ"ך לא רקמה עולמות חלופיים שבהם האדם משיג נצחיות. ברור היה למחשבת התנ"ך, שקיומו של האדם מקבל את אשורו אם הוא מעומת עם העדר קיום.

      אנחנו רואים ממשל 'עץ הדעת', שהרכש החדש, 'דעת', מאפשרת לאדם להבדיל בין טוב לרע, הכוונה שהטוב מעומת עם שלילתו, עם הרע. אבל לא רק זה. חוה ואדם אחרי שרכשו את 'דעת', הם מיד מבדילים בין הרכש החדש 'דעת', לבין הגוף, הכוונה בקביעה זו היא, שהם מודעים לכך שהרכש החדש, 'דעת' הוא בעל תוקף רק אם הוא לא גוף, שהגוף הוא שלילתו של 'דעת'.

     המודעות היא תוצר תהליך זה, שהאדם מסוגל לנכר את עצמו קודם מגופו, להניח שהוא שלילת 'דעת', אחר כך לנכר את עצמו מאחרים, שהם שלילתו הוא, הזולת הוא לא ה'אני'. התבוננות שהאדם משיג באמצעות הרכש החדש, 'דעת', שהאדם מבדיל את עצמו מהעולם החיצון, שהוא שלילת ה'אני' שלו, יוצר 'אין' בינו לבין העולם החיצון, כך מתאפשרת לאדם ההתבוננות.

     כל זהותינו מבוססת על כך שאנו יכולים לטעון, 'אני לא הוא', האני שולל מהזולת את השתיכותו ל'אני' שלו. 'אני ישראלי', הוא לא 'אני' 'סיני'. בהמשך ההידברות היא בין שנים על תהום ה'אין' שביניהם.

      השפה מקשרת בין שניים על תהום ה'אין' ביניהם. ברור שתהליך זה של השפה מקשה על האדם, לכן הוא רוצה להיפטר מכלי זה, הוא רוצה אחדות עם הכוליות. הפילוסוף היווני אנכסימנדר טען שהבדלות  האדם מהכוליות היא חטא, והכוליות תובעת את היחיד בחזרה לחיקה.

      אבל אותה שפה מנכרת היא גם מקהילה. הרי לשפה ככלי אין משמעות ביחידות. היא השפה כאלגוריתם מקהילה את היחידים המנוכרים לקהילה, מקהילה אותם להידברות. האדם הביאולוגי בלבד יכול להתקיים ביחידות, אבל האדם הלשוני מתפקד רק בקהילה. אבל גם בקהילה היחיד שומר תמיד על פרטיותו. האדם בתוך הקהילה מחפה את עצמו תחת שם, בונה לעצמו זהות באמצעות סיפור על מעשיו, המזכים אותו בראואיות.

     אל תטעה אותנו השאיפה האנושית להיפטר מהניכור, מההבדלות מהזולת. כל אלו השואפים להתמזג עם הכוליות, המיסטיקונים, או אלו הרוצים להיות חלק מהטבע, רוצים באני גדול יותר, לא באני קצוב. לכן המיסטיקון אשר לרגע מדמה שהוא משתחרר מהניכור שלו, נעשה חלק מהכוליות הרצופה, מתמלא מרה שחורה כאשר הוא חוזר ל'אני' הקצוב שלו.

      האדם אף פעם לא מוותר על יותר, אלא שבמציאות, בקיום, ביותר האדם מאבד את זהותו, כיוון  שזהות אפשרית רק בגבולות.

      אנחנו יכולים לראות את התופעה הזו שבשפע הדברים מאבדים את ערכם. מושג ה'אינפלציה', מושג זה מכיל את הגזרה של הקיום, שכאשר דבר מתרבה מעבר לגבולותיו, הוא תמיד מאבד את משמעותו. כאשר הזהב מהעולם החדש שאותו כבשו הספרדים, את אמריקה הפרה-קולומבינית, זרם לאירופה בכמויות גדולות, הוא איבד הרבה מערכו. כאשר כסף מתרבה מעל כמות מסוימת בשוק, הוא גורם לאינפלציה.                                

      עשרת הדברות מצוה על האדם להגביל את תאוותיו ליותר ויותר. הנביאים אימצו את הצווים האלו ויצאו נגד התקיפים שגזלו את רכושם של העניים. התנ"ך שאימץ את היות העולם פרי השפה, הבין גם שהבריאה קיימת רק אם כל הישויות שומרות על הקצבה שקבלו מחוקי הקיום. כל פריצת הקיצבה היא מרד נגד חוקי הבריאה. עשרת הדברות כוללות תמצית העקרונות המאפשרים קיום. העקרונות להצטמצם בגבולות אינם שרירותיים, רק הם מאפשרים קיום תקין.

      לעומת עשרת הדיברות המצווים על האדם לא לפרוץ גבולות הקצבה שלהם, הגיבור הבדיוני של גיתה ביצירתו 'פאוסט', רוצה לפרוץ את ההגבלות, העונש עליו שהוא בסוף ימיו מעומת עם האין. פאוסט לא משיג דבר, כיוון שהוא פורץ את גבולות הקצבות המאפשרות קיום.

      אפילו בגוף האדם, גוף שלא קיבל אוטונומיה, יש פיקוח של מנגנון, האימונולוגיה, השומר שכל יחידה בגוף לא תפרוץ את גבוליה. פריצת גבולות יחידות הגוף מוביל להתפתחות סרטנים, למוות.

      אפשר להגיד שעקרונות עשרת הדיברות האוסרות יציאה מקצבות שהוקצבו לאדם, הוא מנגנון לשוני הממלא את אותו תפקיד כמו המנגנון האמונולוגי.

     פריצות היחידות הקצובות מוביל לרצף, לביטול ה'אין', בין היחידות, 'אין' ההכרחי לקיום.

מודעות פרסומת

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 259 – האדם-האל, ג'

ה

האוניברסיטה הווירטואלית – שעור 259 – האדם-האל, ג'

     אם ההבטחות לשינוי סדרי עולם של השליחים פאול ויוחנן בשם ישוע לא התקיימו, כיוון שחוקי הקיום לא מאפשרים את זה, השאיפה לשינוי סדרי עולם לא פסקו. לותר, הרפורמטור, מתחילת המרד שלו בכנסיה הקאתולית בשנת 1517 , ב-95 התיזות שלו, ניסה להוכיח שההבטחות בשמו של ישוע לא התגשמו, שהכנסיה הקאתולית המתימרת להיות מלכות שמיים היא מושחתת, לכן בהדרגתיות הוא הגיע למסקנה שיש להמליך את יריבו של ישוע, את השטן, ואולי זה עם אמצעיו המאגיים יבצע את השינויים.

     ברור שלותר לא טען את הדברים האלו מיד, הרי הוא פחד שיוכרז כמין, יועלה על המוקד, כפי שהיה גורלם של אחרים שמרדו בכנסיה, למשל, הוס הצ'כי. אבל בהדרגתיות, כאשר פחדו נעלם, כיוון שנסיכי גרמניה תמכו בו, הוא בספרו המפורסם בשם: 'על העדר רצון חופשי', המליך את השטן כנכסיך העולם הנגלה.

      אבל שדון זה, השטן, מיצירת איוב, זכה כבר למעמד בראשית הנצרות כאויב ישוע. אבל לותר שהמליך אותו תחת ישוע, לא השלים את המלאכה, עדיין הוא לא מינה אדם-אל, אשר יתבע מהאלוהות החדשה הזו שינוי סדרי עולם. את המלאכה הזו השלים המשורר גיתה, שחולל דרמטיזציה של תיאולוגית לותר ביצירתו הבדיונית 'פאוסט'.

      ביצירתו הבדיונית 'פאוסט', השדון מדרמת איוב, הפך אצל גיתה ל'מפיסטו', הממונה על כח ועל מאגיה. ובכן אם ישוע החלשלוש לא הוביל לשינוי סדרי עולם, המאגיה של האל החדש, שאותו המליך לותר יוכל להגשים את ההבטחה, יוכל לממש שינוי סדרי עולם, אם לא שינוי סדרי עולם, לפחות שינוי בחיי אדם. אבל למען שינוי סדרי עולם היה צורך בדמות, אדם-אל חדש, שיתבע את השינוי הזה. גיתה מצא בדמות היסטורית, אלכימאי ד"ר פאוסטוס, שחי בימיו של לותר 'אדם-אל כזה. על האלכימאי ד"ר פאוסטוס נכתבו לגנדות בגרמניה על מעשי כשפים שלו.

     ובכן, גיתה מצא בדמותו של אלכימאי זה גיבור לדרמה הקוסמית שלו. גיתה היותר מאוחר מלותר, למעלה ממאתיים שנה, הבין כמה דברים שקודמו לא הבין. שלמען ששלטונו של מפיסטו יכון ממש, יש לבטל את עקרונו של השליח יוחנן, שראה את ישוע כמיצג את ה'דבר', את השפה. הרי האל החדש מפיסטו אינו התגלמות ה'דבר', הוא התגלמות 'כח' ו'מאגיה'. לכן גיתה במונולוג של גיבורו פאוסט, האדם-האל החדש, מבטל את עקרונו של יוחנן 'בראשית היה הדבר', ובמקום זה מעמיד את עקרונו, 'בראשית היה המעשה', הכוונה למעשה כוחני, למעשה מאגי.

       בפרולוג של היצירה הזו של גיתה, שהיא חוברה על ידו יותר מאוחר מאשר החלק הראשון של הדרמה, אנו נמצאים בעולמות עליונים. בעולמות עליונים אלו השליט, האלוהות היא ישות זקנה מגוחכת, והבן האהוב שלה הוא 'מפיסטו', שנשלח על-ידה לזרז את האדם. מקומו של ישוע נפקד לגמרי בעולם עליון זה.

      אבל מטרת הדרמה היא להציג את הגיבור, האדם-האל החדש, פאוסט, אשר אינו מרוצה מסדרי העולם. לכן אנו פוגשים את הגיבור פאוסט, המשמיע מונולוג לפיו גורלו שנגזר עליו כאדם, אינו לפי רוחו. במונולוג זה פאוסט משמיע את טענותיו נגד הקיום שגוזרים על האדם משך קיום מוגבל. אבל גיבורינו, פאוסט, אינו רק משמיע טענות נגד חוקי הקיום, הוא יוצא חוצץ נגד כל הערכים האנושיים.

     ברוב טענותיו של פאוסט נגד הערכים המקודשים על ידי בני אדם, הוא מגיע לברית החדשה, לבשורתו של השליח יוחנן, אשר מתחיל את בשורתו בפסוק המפורסם, 'בראשית היה הדבר', בהמשך טוען שישוע הוא התגלמות הדבר. כפי שכבר הזכרנו, פאוסט יוצא נגד מסר זה של השליח יוחנן, הרי הוא רוצה בשינוי סדרי העולם, והמסר הזה לא ממש את עצמו. לכן, הוא בוחר ב'מעשה'.

      אנחנו רואים שגיתה משתמש בכל המושגים הישנים ועושה להם טרנספורמציה. כך הוא משתמש במושג 'ברית', אבל לא ברית עם האלוהות, לא ברית עם ישוע, אלא ברית עם האלוהות החדשה, מפיסטו, השטן, שלותר המליך אותו על העולם הנגלה.

      גיתה ביצירה זו בדומה רבו, לותר, יוצא נגד כל ערכי הכנסיה, הוא רוצה להוכיח שהמיסה, הטכס המיסטי, אינו שונה במהותו ממעשים מאגיים. בצורה כזו גיתה רוצה להצדיק את הברית שלו עם הממונה על מאגיה, מפיסטו.

      אנחנו כאן חוזרים על כל הערכים של היצירה הבדיונית הזו של גיתה, למען לבדוק האם האלוהות החדשה הממונה על מאגיה, בהבדל מישוע, תוכל לממש את משאלותיו של האדם-האל, פאוסט, את משאלותיהם של בני אדם.

      ובכן, כפי שכבר הזכרנו פעמים רבות, פאוסט רוצה נעורים נצחיים, פאוסט רוצה אהבה נצחית, פאוסט רוצה להדמות לאיתני הטבע, פאוסט רוצה שלטון בממלכתו בלי שתוף פעולה של אנשים שווים לו, הוא רוצה שלטון על עבדים.

      כל היצירה הזו של גיתה שנעשתה תשתית הרייך השלישי גרמה למנהיגי רייך זה לרצות שלטון עולמי, שאותו רצו להשיג על-ידי כוחנות, על-ידי אמצעים מאגיים.

     אנשי הרייך השלישי ראו את עצמם כאנשים נבחרים, הם השתמשו לא רק במושגיו של גיתה ביצירתו פאוסט, הם השתמשו גם במושגיו של ניטשה אשר פישט את הקוסמולוגיה ואת הערכים שאותם יצר גיתה ביצירתו.

       אנחנו יכולים לראות שקשה לבני אדם להמציא ערכים ומושגים חדשים, הם תמיד משתמשים במושגים ישנים ועושים להם טרנספורמציה. כך, ראינו שגיתה משתמש במושג 'הברית', אבל ברית עם מפיסטו הדורש מהגיבור, האדם-האל החדש, פאוסט, כתמורה את נשמתו. גם ניטשה שבצורה פשטנית חזר על האידיאלים של גיתה, אף הוא רצה בשנוי הערכים הישנים של הכנסיה הקאתולית, לא נמלט מערכים קודמים, כך כל המושג שלו 'אדם עליון', אינו אלא המושג התנ"כי של הנבחרים, אבל אם הנבחרים בתנ"ך מתחיבים למלא אחרי הצווים, הערכים האלוהיים, לפי ניטשה האדם העליון, הנבחר החדש, מצטיין בכך שהוא מתעלה על הערכים הקודמים, ומה נעשה האידיאל של ניטשה, 'הרצון לכח'.

      ברור ש'הרצון לכח' של ניטשה הוא חזרה על האידיאל שאנו מוצאים ביצירה בדיונית 'פאוסט'. הרי אדם-אל חדש זה מתחבר למפיסו המעניק לו אמצעי של כח, לא רק כח, אלא כח מלווה ביכולות מאגיות. כך גיבור זה בחלק השני של הדרמה הזו של גיתה, מנצח את אויבי הקיסר בסיוע אמצעים מאגיים שמפיסטו מעניק לו.

     ובכן, החברה הגרמנית, הלותרנית קיבלה ממשורריה, מהוגיה את ההתר להשתמש בכוחנות מאגית למען להשתלט על העולם ולחולל בעולם סדר חדש.

     עכשיו נשאלת השאלה עם מאגיה צולחת לשנות סדרי עולם. כבר המצרים העתיקים השתמשו במאגיה, בהשבעות שהיו צריכות להעביר את הנפטר על כל המהמורות בדרכם לעולם חלופי, לקיום נצחי. המצרים העתיקים יחוסו לשפה יכולת מאגית, יחוסו לשם פן מאגי. אבל לא רק המצרים השתמשו במאגיה ורצו להשיג באמצעותה את משאלותיהם. בספריתו של המלך האשורי החשוב האחרון, ספריה שהתגלתה בחפירות ארכיאולוגיות, רוב הכתבים הם כתבים מאגיים.

     ובכן, האשורים, בדומה לאנשי הרייך השלישי שרצו שלטון עולמי, היו העם האכזרי ביותר בימי קדם, חשבו אף הם שבאמצעים מאגיים הם יצלחו במשימתם, כיבוש העולם ושלטון על כל העמים, שאותם שעבדו.

      אבל כפי שאנו ראינו שהציפיות האפוקליפטיות הנוצריות על שינוי סדרי עולם לא התגשמו, אפילו אם הם דמו, כמו השליח פאול, שתמורת קורבנו הקוסמי של שוע סדרי עולם ישתנו. כפי שהזכרנו שציפיות כאלו מושמות לאל על-ידי חוקי הקיום.

     ובכן, הציפיות של אנשי הרייך השלישי, שציפו שהאל החדש  שאותו המליך הרפורמטור לותר, שבתיווך האל-אדם החדש, פאוסט, שפטרונו מפיסטו העניק לו כוח מאגי, לא יכלו להתגשם, מאגיה אינה יותר יעילה מאשר טכסים מיסטיים נוסח, המיסה, לא יותר יעילים מאשר קורבן קוסמי, נוסח קורבנו של ישוע.

      האדם מנסה לכפות על חוקי הקיום משאלות המנוגדות לחוקי הבריאה, היתכנו רק אם הם מבוססים על קיצוב, במקרה של האדם קיצוב משך קיומו. כל המרידות של האדם במשך ההיסטוריה האנושית, עד היום הזה לא צלחו. הרי אנו יושבים על גרם שמימי קטן, שהוא תופעה אנומלית ביקום,  והאדם על גרם שמימי קטן זה, הוא תופעה אנומלית נוספת, רוצה ריבונות על היקום האין-סופי.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 258 – האדם-האל ב'

ה

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור  258  –
האדם-האל ב'

     אם השליח
פאול ניטרל את משל 'עץ הדעת', כיוון שבו נאסר על חוה ואדם לאכל מ'עץ החיים', הוא
ניטרל את המשל הזה גם מסיבות אחרות, שוודאי הוא לא היה מודע להן. הרי משל זה מכיל
את עקרונות פעילות השפה. אבל השפה עצמה כאמצעי של בריאה לא היתה לרוחו של השליח
פאול. הרי שליח זה הביא עמו ירושה יוונית או כבר הלניסטית, ירושה תרבותית שלא
הכירה בשפה ככלי יצירה.

       הסיבה
שהתרבות היוונית לא הכירה בשפה ככלי יצירה היתה עקרונית לתרבות זו. הרי היוונים
טענו שהעולם הוא נצחי, ואם כך, הרי אין צורך לברא אותו, כפי שמסופר בפרק א' של ספר
בראשית. אבל היוונים התנגדו לשפה ככלי יצירה גם מסיבות אחרות. הרי השפה יוצרת יש
מאין, ואם היא יוצרת יש מאין היא שוללת נצחיות. השפה גם מבוססת כולה על יכולת
השלילה, הרי כל מלה הנוצרת על-ידי בני אדם מעצם מהותה מכלילה בגבולות, סימול של
חפץ, שהנו בלעדי, המבדיל אותו מחפץ שני, משלילתו.

  יצירה יש מאין
מבוססת על עיקרון ה'שלילה'. אלהים בורא את העולם, כיוון שקודם הוא לא היה קיים.
אלהים בורא את הישויות, כיוון שהן לא היו קיימות קודם. אלהים יכול גם לשלול את
העולם, כפי שרצה לשלול אותו בזמן המבול.

       ברור מה
שהפחיד את השליח פאול שהתחנך גם על ברכי התרבות היוונית, שעולם לשוני בהכרח מונע
קיום נצחי. לא רק האיסור לאכל מ'עץ החיים' הצביע על מוותיות האדם, אבל פילוסופית
השפה שבתשתית משל 'עץ הדעת', מעצם מהותה סתרה את האמונה היוונית על נצחיות. לא
בכדי היוונים לא רצו להכיר בשפה ככלי יצירה, הם הבינו שהכרה כזו תסתור את אמונתם
בנצחיות העולם ואולי האמינו גם בנצחיות האדם.

     השליח פאול
הבין שעקרונות שתי התרבויות, היוונית והעברית סותרים זה את זה. לכן התחכם, ומצא
פתרון באמונה השולית ביהודה על ימי משיח שישנו סדרי עולם. ובכן, אם כך מצא פיתרון,
ישוע שנחשב בעיני סובביו כגואל, צליבתו התבצעה כתכנית ההשגחה, כקורבן למען  תוכל לבצע שינוי סדרי עולם, החזרתו למצב מקובע,
נצחי.

      ובכן,
ישוע האדם שהפך לבן אלהים, הפך לאדם-אל, קיבל על עצמו את גזר דין ההשגחה לשמש
כקורבן למען גאולת העולם, גאולת האדם המוותי, הפיכתו לנצחי. השליח פאול פתר את
בעית הכתות המשיחיות ביהודה וגם את בעית התרבות היוונית שנקלעה למערבולת טראגית,
הוא פתר את זה ב'אגרת אל הרומיים' שלו. ההרגשה הטראגית ביוון התחוללה, כיוון
שהיוונים לא יכלו לפתור את הסתירות שהתגלו בתרבותם  בין המוסר האנושי לבין מוסר חוקי הקיום, או
חוקי הגורל השרירותיים.

      אבל
פתרונו של השליח פאול לא היה שלם, את המלאכה השלים השליח יוחנן. שליח זה חולל
מפנה, הפך את השפה, את הכלי שהיה בידי האלוהות בבריאת העולם, מכלי לריבון, ולא רק
זה, הפך את ישוע האדם להתגלמות ה'דבר', השפה, בצורה כזו הפך אותו מאדם לאל שעתיד
לשנות סדרי עולם, יחזיר את הנצחיות, יקבע את הקיום. את כל המהפך הזה של השליח
יוחנן אנו מוצאים בפרק א' של בשורתו, פרק המתחיל עם ההכרזה 'בראשית היה הדבר',
בהמשך הפרק הוא מגלם את ה'דבר' בישוע, ובסוף הפרק הוא מכריז שאת האלוהות אף אחד לא
ראה, לכן היה צורך בהתגלמותה בישוע, המגלם את ה'דבר'.

      ובכן,
מהפך גמור, האדם המורד באלוהות, נוטל ממנה את כלי הבריאה, הדבר או השפה, מכריז על
עצמו כ'האדם-האל'. יוחנן בהבדל מהשליח פאול שניטרל את משל 'עץ הדעת', ניטרל את
השפה ככלי יצירה, החזיר את השפה, עשה אותה ריבונית, גלם אותה בישוע. אבל ישוע לא עשה
שימוש בשפה ככלי יצירה, וכך נאמר שם בפרק א' 17: 'כי התורה נתונה ביד משה וחסד
ואמת ממקור ישוע המשיח יצאו'. ובכן, חסד ואמת אינם צווים, כפי שהתורה שניתנה על-ידי
משה היא מערכת של צווים איך לנהג. חסד ואמת נאצלים על בני אדם ממקור של ישוע בצורה
פסיבית.

      השפה,
הדבר, המגולם בישוע אינו כלי לעשיה, לביצוע צווים, אלא היא שורה על האדם. אלו
המצטטים תמיד את הפסוק של יוחנן 'בראשית היה הדבר', כמקור לשפה הפועלת, היוצרת,
טועים, יוחנן משאיר את האדם במצב נירוונה, ישוע התגלמות הדבר כבר מבצע את המעשים
במקומם, או אפילו יותר, הוא הקיבוע של המעשים שאין יותר צורך לבצעם. את הנטיה הזו
של יוחנן אנו יכולים לראות עוד יותר מהדברים המופיעים בפרק ו' של בשורתו, פסוק 48 והלאה:
'אנכי הוא לחם החיים. אבותיכם אכלו את המן במדבר וימתו. זה הוא הלחם הירד מן השמים
למען יאכל איש ממנו ולא ימות. אנכי הלחם החי הירד מן השמים איש כי יאכל מן הלחם
הזה ויחיה לעולם והלחם אשר אתננו הוא בשרי אשר אתן בעד חיי העולם'. כאן לפנינו
תמצית משמעות המיסה הקאתולית, טכס לפיו המאמין אכל בצורה סמלית לחם, בשרו של ישוע,
שתה יין, בצורה סמלית כדמו של הגואל.

      אנחנו
רואים לפי דברים אלו שהשליח יוחנן כביכול אימץ את ה'דבר', את השפה, אבל עשה לה
טרנספורמציה גמורה, הפך אותה לישות מיסטית אשר מבטיחה נצחיות, דבר מנוגד למהות
השפה כפי שהיא מופיעה במשל 'הבריאה' ובמשל 'עץ הדעת'. ולא רק זה. על-ידי טכס זה
שיוחנן הציע למאמינים, טכס שהפך לטכס המיסה, הוא הפך את המאמין ל'אדם-אל'.

      הרי לפי
הצעותיו של יוחנן המאמין האוכל את הלחם שהנו גופו של ישוע, שותה את היין שהנו דמו,
הוא נעשה זהה אתו. ואם ישוע הוא האדם-האל, גם המאמין המבצע את הטכס שבאמצעותו הוא
זהה עם ישוע, גם הוא אדם-אל.

      אנחנו
רואים עד כמה השפה היא רבת פנים, אפשר לעשות בה את כל הטרנספורמציות.
והטרנספורמציות האלו שהתבצעו בשפה על-ידי השליח יוחנן היו הרבה יותר לרוחם של האנשים,
כיוון שהן לא תבעו מהם עשייה כפי שבעל 'עץ הדעת' דרש מחוה ואדם, ועוד יותר מכך, אם
בעל משל 'עץ הדעת' מנע מחוה ואדם לאכל מ'עץ החיים', השליח יוחנן מבטיח לחסידי ישוע
שאם הם יאכלו מהלחם המסמל את גופו יזכו לנצחיות דבר שנמנע מהם קודם.

      לכאורה
במשנות אלו של שני השליחים אין מרד גלוי בהשגחה, אין מרד גלוי בחוקי הקיום,
בבריאה, יש כאן רק אינטרפרטציה חדשה למושגים קודמים.

       האינטרפרטציות
החדשות האלו מזכירות את האינטרפרטציות של אבות העברים, שעשו שימוש במיתוסים ישנים
ושינו אותם. כך כל משל 'עץ  הדעת' מבוסס על
שרידי מיתוסים ישנים, עם אינטרפרטציה חדשה. וודאי היה קיים מיתוס ישן בעולם
שהעברים הנוודים עברו על גן עדן, תקופת זהב, שבה האדם חי בגן ולא הצטרך לעמל למחייתו.
אב בעל משל 'עץ הדעת', קבע שלפני שחווה ואדם אכלו מפרי העץ, הם היו ערומים כיתר
החיות, לא היו מודעים לכך, בצורה כזו בעל המשל הוציא מהמיתוס הזה את היתרון, הצביע
על היותו מצב פחות, שהמודעות שחווה ואדם רכשו מהפרי של העץ הוא מצב עדיף, הוא שלב
יותר גבוה.

      כנראה היה
גם קיים מיתוס על 'נחש' חכם, ובעל המשל הפך חיה זו לפן השלילי של השפה, הפן
המרדני, הוריד את הנחש מקן הגבוה שלו של בעל חכמה ועשה ממנו חיה בזויה. אבל
האינטרפרטציות האלו של בעל משל 'עץ הדעת' יצרו את עולמו הלשוני של האדם, עולם לשוני
בתוך עולם דטרמיניסטי. פרשנות זו של דור האבות הראשון על-ידי האינטרפרטציות שלהם
ביטלו את האמונה שהעולם נשלט על-ידי גורל, שחררו את עולמו הלשוני של האדם מהחוקים
הדטרמיניסטיים, יצרו השקפה קיומית שבו ניתנה לאדם האפשרות ליצור.

      השליחים פאול ויוחנן על-ידי האינטרפרטציה שלהם
הסיגו את העולם בחזרה לשלב קודם, שלב פסיבי, נלקחה מהאדם הרצון החופשי לפעל
וליצור. אם בכל זאת הנצרות לא היתה נסיגה מלאה מהיתרונות שבעלי המשלים של
התנ"ך חוללו, זה היה הודות לכך שהם השאירו את מחשבת התנ"ך בצד הבשורות
שלהם כמקור, ולכן למרות רצונם עקרונות מסוימים של מחשבת התנ"ך חדרו לעולם של
הדת החדשה שהם יצרו.

      למרות
שבאמצעות המיסה, הטכס המיסטי הזה שהמאמינים קיימו לפי הבשורות של השליחים,
שדרכו  השיגו הרגשה שהם בהזדהותם עם ישוע
אף הם אדם-אל, הממסד הקאתולי שרצה בהמשך שהמאמינים יבצעו מצוות חברתיות, הבינו שהם
צריכים לחזור לעקרון של 'רצון חופשי', אחרת הרי הם לא יכלו לדרוש מהמאמינים למלא
אחרי הצווים שלהם. אנחנו רואים שלמרות השינויים שהשליחים חוללו, חדרו לדת החדשה
מושגים שלא היו קיימים בעולם היווני.

      למרות
הפיכת הבשורות של שינוי סדרי עולם לטכס המיסה, שכביכול היה צריך בצורה מיסטית
להגשים את ההבטחות, העולם הנוצרי של ימי הביניים היה בתסיסה מתמדת, המאמינים רצו
בגשום קיומי ממשי של שינוי סדרי עולם, תסיסה שנגמרה ברפורמציה, במרד בממסד
הקאתולי.

     אנחנו
יכולים לראות שהמרד ה'נחשי' של השליחים, רצון לנצחיות, רצון להיות זהים עם
האלוהות, להיות אדם-אל, לא צלח, כיוון שחוקי הקיום מונעים מהאדם לאכל מ'עץ החיים'.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור  258  –
האדם-האל ב'

     אם השליח
פאול ניטרל את משל 'עץ הדעת', כיוון שבו נאסר על חוה ואדם לאכל מ'עץ החיים', הוא
ניטרל את המשל הזה גם מסיבות אחרות, שוודאי הוא לא היה מודע להן. הרי משל זה מכיל
את עקרונות פעילות השפה. אבל השפה עצמה כאמצעי של בריאה לא היתה לרוחו של השליח
פאול. הרי שליח זה הביא עמו ירושה יוונית או כבר הלניסטית, ירושה תרבותית שלא
הכירה בשפה ככלי יצירה.

       הסיבה
שהתרבות היוונית לא הכירה בשפה ככלי יצירה היתה עקרונית לתרבות זו. הרי היוונים
טענו שהעולם הוא נצחי, ואם כך, הרי אין צורך לברא אותו, כפי שמסופר בפרק א' של ספר
בראשית. אבל היוונים התנגדו לשפה ככלי יצירה גם מסיבות אחרות. הרי השפה יוצרת יש
מאין, ואם היא יוצרת יש מאין היא שוללת נצחיות. השפה גם מבוססת כולה על יכולת
השלילה, הרי כל מלה הנוצרת על-ידי בני אדם מעצם מהותה מכלילה בגבולות, סימול של
חפץ, שהנו בלעדי, המבדיל אותו מחפץ שני, משלילתו.

  יצירה יש מאין
מבוססת על עיקרון ה'שלילה'. אלהים בורא את העולם, כיוון שקודם הוא לא היה קיים.
אלהים בורא את הישויות, כיוון שהן לא היו קיימות קודם. אלהים יכול גם לשלול את
העולם, כפי שרצה לשלול אותו בזמן המבול.

       ברור מה
שהפחיד את השליח פאול שהתחנך גם על ברכי התרבות היוונית, שעולם לשוני בהכרח מונע
קיום נצחי. לא רק האיסור לאכל מ'עץ החיים' הצביע על מוותיות האדם, אבל פילוסופית
השפה שבתשתית משל 'עץ הדעת', מעצם מהותה סתרה את האמונה היוונית על נצחיות. לא
בכדי היוונים לא רצו להכיר בשפה ככלי יצירה, הם הבינו שהכרה כזו תסתור את אמונתם
בנצחיות העולם ואולי האמינו גם בנצחיות האדם.

     השליח פאול
הבין שעקרונות שתי התרבויות, היוונית והעברית סותרים זה את זה. לכן התחכם, ומצא
פתרון באמונה השולית ביהודה על ימי משיח שישנו סדרי עולם. ובכן, אם כך מצא פיתרון,
ישוע שנחשב בעיני סובביו כגואל, צליבתו התבצעה כתכנית ההשגחה, כקורבן למען  תוכל לבצע שינוי סדרי עולם, החזרתו למצב מקובע,
נצחי.

      ובכן,
ישוע האדם שהפך לבן אלהים, הפך לאדם-אל, קיבל על עצמו את גזר דין ההשגחה לשמש
כקורבן למען גאולת העולם, גאולת האדם המוותי, הפיכתו לנצחי. השליח פאול פתר את
בעית הכתות המשיחיות ביהודה וגם את בעית התרבות היוונית שנקלעה למערבולת טראגית,
הוא פתר את זה ב'אגרת אל הרומיים' שלו. ההרגשה הטראגית ביוון התחוללה, כיוון
שהיוונים לא יכלו לפתור את הסתירות שהתגלו בתרבותם  בין המוסר האנושי לבין מוסר חוקי הקיום, או
חוקי הגורל השרירותיים.

      אבל
פתרונו של השליח פאול לא היה שלם, את המלאכה השלים השליח יוחנן. שליח זה חולל
מפנה, הפך את השפה, את הכלי שהיה בידי האלוהות בבריאת העולם, מכלי לריבון, ולא רק
זה, הפך את ישוע האדם להתגלמות ה'דבר', השפה, בצורה כזו הפך אותו מאדם לאל שעתיד
לשנות סדרי עולם, יחזיר את הנצחיות, יקבע את הקיום. את כל המהפך הזה של השליח
יוחנן אנו מוצאים בפרק א' של בשורתו, פרק המתחיל עם ההכרזה 'בראשית היה הדבר',
בהמשך הפרק הוא מגלם את ה'דבר' בישוע, ובסוף הפרק הוא מכריז שאת האלוהות אף אחד לא
ראה, לכן היה צורך בהתגלמותה בישוע, המגלם את ה'דבר'.

      ובכן,
מהפך גמור, האדם המורד באלוהות, נוטל ממנה את כלי הבריאה, הדבר או השפה, מכריז על
עצמו כ'האדם-האל'. יוחנן בהבדל מהשליח פאול שניטרל את משל 'עץ הדעת', ניטרל את
השפה ככלי יצירה, החזיר את השפה, עשה אותה ריבונית, גלם אותה בישוע. אבל ישוע לא עשה
שימוש בשפה ככלי יצירה, וכך נאמר שם בפרק א' 17: 'כי התורה נתונה ביד משה וחסד
ואמת ממקור ישוע המשיח יצאו'. ובכן, חסד ואמת אינם צווים, כפי שהתורה שניתנה על-ידי
משה היא מערכת של צווים איך לנהג. חסד ואמת נאצלים על בני אדם ממקור של ישוע בצורה
פסיבית.

      השפה,
הדבר, המגולם בישוע אינו כלי לעשיה, לביצוע צווים, אלא היא שורה על האדם. אלו
המצטטים תמיד את הפסוק של יוחנן 'בראשית היה הדבר', כמקור לשפה הפועלת, היוצרת,
טועים, יוחנן משאיר את האדם במצב נירוונה, ישוע התגלמות הדבר כבר מבצע את המעשים
במקומם, או אפילו יותר, הוא הקיבוע של המעשים שאין יותר צורך לבצעם. את הנטיה הזו
של יוחנן אנו יכולים לראות עוד יותר מהדברים המופיעים בפרק ו' של בשורתו, פסוק 48 והלאה:
'אנכי הוא לחם החיים. אבותיכם אכלו את המן במדבר וימתו. זה הוא הלחם הירד מן השמים
למען יאכל איש ממנו ולא ימות. אנכי הלחם החי הירד מן השמים איש כי יאכל מן הלחם
הזה ויחיה לעולם והלחם אשר אתננו הוא בשרי אשר אתן בעד חיי העולם'. כאן לפנינו
תמצית משמעות המיסה הקאתולית, טכס לפיו המאמין אכל בצורה סמלית לחם, בשרו של ישוע,
שתה יין, בצורה סמלית כדמו של הגואל.

      אנחנו
רואים לפי דברים אלו שהשליח יוחנן כביכול אימץ את ה'דבר', את השפה, אבל עשה לה
טרנספורמציה גמורה, הפך אותה לישות מיסטית אשר מבטיחה נצחיות, דבר מנוגד למהות
השפה כפי שהיא מופיעה במשל 'הבריאה' ובמשל 'עץ הדעת'. ולא רק זה. על-ידי טכס זה
שיוחנן הציע למאמינים, טכס שהפך לטכס המיסה, הוא הפך את המאמין ל'אדם-אל'.

      הרי לפי
הצעותיו של יוחנן המאמין האוכל את הלחם שהנו גופו של ישוע, שותה את היין שהנו דמו,
הוא נעשה זהה אתו. ואם ישוע הוא האדם-האל, גם המאמין המבצע את הטכס שבאמצעותו הוא
זהה עם ישוע, גם הוא אדם-אל.

      אנחנו
רואים עד כמה השפה היא רבת פנים, אפשר לעשות בה את כל הטרנספורמציות.
והטרנספורמציות האלו שהתבצעו בשפה על-ידי השליח יוחנן היו הרבה יותר לרוחם של האנשים,
כיוון שהן לא תבעו מהם עשייה כפי שבעל 'עץ הדעת' דרש מחוה ואדם, ועוד יותר מכך, אם
בעל משל 'עץ הדעת' מנע מחוה ואדם לאכל מ'עץ החיים', השליח יוחנן מבטיח לחסידי ישוע
שאם הם יאכלו מהלחם המסמל את גופו יזכו לנצחיות דבר שנמנע מהם קודם.

      לכאורה
במשנות אלו של שני השליחים אין מרד גלוי בהשגחה, אין מרד גלוי בחוקי הקיום,
בבריאה, יש כאן רק אינטרפרטציה חדשה למושגים קודמים.

       האינטרפרטציות
החדשות האלו מזכירות את האינטרפרטציות של אבות העברים, שעשו שימוש במיתוסים ישנים
ושינו אותם. כך כל משל 'עץ  הדעת' מבוסס על
שרידי מיתוסים ישנים, עם אינטרפרטציה חדשה. וודאי היה קיים מיתוס ישן בעולם
שהעברים הנוודים עברו על גן עדן, תקופת זהב, שבה האדם חי בגן ולא הצטרך לעמל למחייתו.
אב בעל משל 'עץ הדעת', קבע שלפני שחווה ואדם אכלו מפרי העץ, הם היו ערומים כיתר
החיות, לא היו מודעים לכך, בצורה כזו בעל המשל הוציא מהמיתוס הזה את היתרון, הצביע
על היותו מצב פחות, שהמודעות שחווה ואדם רכשו מהפרי של העץ הוא מצב עדיף, הוא שלב
יותר גבוה.

      כנראה היה
גם קיים מיתוס על 'נחש' חכם, ובעל המשל הפך חיה זו לפן השלילי של השפה, הפן
המרדני, הוריד את הנחש מקן הגבוה שלו של בעל חכמה ועשה ממנו חיה בזויה. אבל
האינטרפרטציות האלו של בעל משל 'עץ הדעת' יצרו את עולמו הלשוני של האדם, עולם לשוני
בתוך עולם דטרמיניסטי. פרשנות זו של דור האבות הראשון על-ידי האינטרפרטציות שלהם
ביטלו את האמונה שהעולם נשלט על-ידי גורל, שחררו את עולמו הלשוני של האדם מהחוקים
הדטרמיניסטיים, יצרו השקפה קיומית שבו ניתנה לאדם האפשרות ליצור.

      השליחים פאול ויוחנן על-ידי האינטרפרטציה שלהם
הסיגו את העולם בחזרה לשלב קודם, שלב פסיבי, נלקחה מהאדם הרצון החופשי לפעל
וליצור. אם בכל זאת הנצרות לא היתה נסיגה מלאה מהיתרונות שבעלי המשלים של
התנ"ך חוללו, זה היה הודות לכך שהם השאירו את מחשבת התנ"ך בצד הבשורות
שלהם כמקור, ולכן למרות רצונם עקרונות מסוימים של מחשבת התנ"ך חדרו לעולם של
הדת החדשה שהם יצרו.

      למרות
שבאמצעות המיסה, הטכס המיסטי הזה שהמאמינים קיימו לפי הבשורות של השליחים,
שדרכו  השיגו הרגשה שהם בהזדהותם עם ישוע
אף הם אדם-אל, הממסד הקאתולי שרצה בהמשך שהמאמינים יבצעו מצוות חברתיות, הבינו שהם
צריכים לחזור לעקרון של 'רצון חופשי', אחרת הרי הם לא יכלו לדרוש מהמאמינים למלא
אחרי הצווים שלהם. אנחנו רואים שלמרות השינויים שהשליחים חוללו, חדרו לדת החדשה
מושגים שלא היו קיימים בעולם היווני.

      למרות
הפיכת הבשורות של שינוי סדרי עולם לטכס המיסה, שכביכול היה צריך בצורה מיסטית
להגשים את ההבטחות, העולם הנוצרי של ימי הביניים היה בתסיסה מתמדת, המאמינים רצו
בגשום קיומי ממשי של שינוי סדרי עולם, תסיסה שנגמרה ברפורמציה, במרד בממסד
הקאתולי.

     אנחנו
יכולים לראות שהמרד ה'נחשי' של השליחים, רצון לנצחיות, רצון להיות זהים עם
האלוהות, להיות אדם-אל, לא צלח, כיוון שחוקי הקיום מונעים מהאדם לאכל מ'עץ החיים'.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור  258  –
האדם-האל ב'

     אם השליח
פאול ניטרל את משל 'עץ הדעת', כיוון שבו נאסר על חוה ואדם לאכל מ'עץ החיים', הוא
ניטרל את המשל הזה גם מסיבות אחרות, שוודאי הוא לא היה מודע להן. הרי משל זה מכיל
את עקרונות פעילות השפה. אבל השפה עצמה כאמצעי של בריאה לא היתה לרוחו של השליח
פאול. הרי שליח זה הביא עמו ירושה יוונית או כבר הלניסטית, ירושה תרבותית שלא
הכירה בשפה ככלי יצירה.

       הסיבה
שהתרבות היוונית לא הכירה בשפה ככלי יצירה היתה עקרונית לתרבות זו. הרי היוונים
טענו שהעולם הוא נצחי, ואם כך, הרי אין צורך לברא אותו, כפי שמסופר בפרק א' של ספר
בראשית. אבל היוונים התנגדו לשפה ככלי יצירה גם מסיבות אחרות. הרי השפה יוצרת יש
מאין, ואם היא יוצרת יש מאין היא שוללת נצחיות. השפה גם מבוססת כולה על יכולת
השלילה, הרי כל מלה הנוצרת על-ידי בני אדם מעצם מהותה מכלילה בגבולות, סימול של
חפץ, שהנו בלעדי, המבדיל אותו מחפץ שני, משלילתו.

  יצירה יש מאין
מבוססת על עיקרון ה'שלילה'. אלהים בורא את העולם, כיוון שקודם הוא לא היה קיים.
אלהים בורא את הישויות, כיוון שהן לא היו קיימות קודם. אלהים יכול גם לשלול את
העולם, כפי שרצה לשלול אותו בזמן המבול.

       ברור מה
שהפחיד את השליח פאול שהתחנך גם על ברכי התרבות היוונית, שעולם לשוני בהכרח מונע
קיום נצחי. לא רק האיסור לאכל מ'עץ החיים' הצביע על מוותיות האדם, אבל פילוסופית
השפה שבתשתית משל 'עץ הדעת', מעצם מהותה סתרה את האמונה היוונית על נצחיות. לא
בכדי היוונים לא רצו להכיר בשפה ככלי יצירה, הם הבינו שהכרה כזו תסתור את אמונתם
בנצחיות העולם ואולי האמינו גם בנצחיות האדם.

     השליח פאול
הבין שעקרונות שתי התרבויות, היוונית והעברית סותרים זה את זה. לכן התחכם, ומצא
פתרון באמונה השולית ביהודה על ימי משיח שישנו סדרי עולם. ובכן, אם כך מצא פיתרון,
ישוע שנחשב בעיני סובביו כגואל, צליבתו התבצעה כתכנית ההשגחה, כקורבן למען  תוכל לבצע שינוי סדרי עולם, החזרתו למצב מקובע,
נצחי.

      ובכן,
ישוע האדם שהפך לבן אלהים, הפך לאדם-אל, קיבל על עצמו את גזר דין ההשגחה לשמש
כקורבן למען גאולת העולם, גאולת האדם המוותי, הפיכתו לנצחי. השליח פאול פתר את
בעית הכתות המשיחיות ביהודה וגם את בעית התרבות היוונית שנקלעה למערבולת טראגית,
הוא פתר את זה ב'אגרת אל הרומיים' שלו. ההרגשה הטראגית ביוון התחוללה, כיוון
שהיוונים לא יכלו לפתור את הסתירות שהתגלו בתרבותם  בין המוסר האנושי לבין מוסר חוקי הקיום, או
חוקי הגורל השרירותיים.

      אבל
פתרונו של השליח פאול לא היה שלם, את המלאכה השלים השליח יוחנן. שליח זה חולל
מפנה, הפך את השפה, את הכלי שהיה בידי האלוהות בבריאת העולם, מכלי לריבון, ולא רק
זה, הפך את ישוע האדם להתגלמות ה'דבר', השפה, בצורה כזו הפך אותו מאדם לאל שעתיד
לשנות סדרי עולם, יחזיר את הנצחיות, יקבע את הקיום. את כל המהפך הזה של השליח
יוחנן אנו מוצאים בפרק א' של בשורתו, פרק המתחיל עם ההכרזה 'בראשית היה הדבר',
בהמשך הפרק הוא מגלם את ה'דבר' בישוע, ובסוף הפרק הוא מכריז שאת האלוהות אף אחד לא
ראה, לכן היה צורך בהתגלמותה בישוע, המגלם את ה'דבר'.

      ובכן,
מהפך גמור, האדם המורד באלוהות, נוטל ממנה את כלי הבריאה, הדבר או השפה, מכריז על
עצמו כ'האדם-האל'. יוחנן בהבדל מהשליח פאול שניטרל את משל 'עץ הדעת', ניטרל את
השפה ככלי יצירה, החזיר את השפה, עשה אותה ריבונית, גלם אותה בישוע. אבל ישוע לא עשה
שימוש בשפה ככלי יצירה, וכך נאמר שם בפרק א' 17: 'כי התורה נתונה ביד משה וחסד
ואמת ממקור ישוע המשיח יצאו'. ובכן, חסד ואמת אינם צווים, כפי שהתורה שניתנה על-ידי
משה היא מערכת של צווים איך לנהג. חסד ואמת נאצלים על בני אדם ממקור של ישוע בצורה
פסיבית.

      השפה,
הדבר, המגולם בישוע אינו כלי לעשיה, לביצוע צווים, אלא היא שורה על האדם. אלו
המצטטים תמיד את הפסוק של יוחנן 'בראשית היה הדבר', כמקור לשפה הפועלת, היוצרת,
טועים, יוחנן משאיר את האדם במצב נירוונה, ישוע התגלמות הדבר כבר מבצע את המעשים
במקומם, או אפילו יותר, הוא הקיבוע של המעשים שאין יותר צורך לבצעם. את הנטיה הזו
של יוחנן אנו יכולים לראות עוד יותר מהדברים המופיעים בפרק ו' של בשורתו, פסוק 48 והלאה:
'אנכי הוא לחם החיים. אבותיכם אכלו את המן במדבר וימתו. זה הוא הלחם הירד מן השמים
למען יאכל איש ממנו ולא ימות. אנכי הלחם החי הירד מן השמים איש כי יאכל מן הלחם
הזה ויחיה לעולם והלחם אשר אתננו הוא בשרי אשר אתן בעד חיי העולם'. כאן לפנינו
תמצית משמעות המיסה הקאתולית, טכס לפיו המאמין אכל בצורה סמלית לחם, בשרו של ישוע,
שתה יין, בצורה סמלית כדמו של הגואל.

      אנחנו
רואים לפי דברים אלו שהשליח יוחנן כביכול אימץ את ה'דבר', את השפה, אבל עשה לה
טרנספורמציה גמורה, הפך אותה לישות מיסטית אשר מבטיחה נצחיות, דבר מנוגד למהות
השפה כפי שהיא מופיעה במשל 'הבריאה' ובמשל 'עץ הדעת'. ולא רק זה. על-ידי טכס זה
שיוחנן הציע למאמינים, טכס שהפך לטכס המיסה, הוא הפך את המאמין ל'אדם-אל'.

      הרי לפי
הצעותיו של יוחנן המאמין האוכל את הלחם שהנו גופו של ישוע, שותה את היין שהנו דמו,
הוא נעשה זהה אתו. ואם ישוע הוא האדם-האל, גם המאמין המבצע את הטכס שבאמצעותו הוא
זהה עם ישוע, גם הוא אדם-אל.

      אנחנו
רואים עד כמה השפה היא רבת פנים, אפשר לעשות בה את כל הטרנספורמציות.
והטרנספורמציות האלו שהתבצעו בשפה על-ידי השליח יוחנן היו הרבה יותר לרוחם של האנשים,
כיוון שהן לא תבעו מהם עשייה כפי שבעל 'עץ הדעת' דרש מחוה ואדם, ועוד יותר מכך, אם
בעל משל 'עץ הדעת' מנע מחוה ואדם לאכל מ'עץ החיים', השליח יוחנן מבטיח לחסידי ישוע
שאם הם יאכלו מהלחם המסמל את גופו יזכו לנצחיות דבר שנמנע מהם קודם.

      לכאורה
במשנות אלו של שני השליחים אין מרד גלוי בהשגחה, אין מרד גלוי בחוקי הקיום,
בבריאה, יש כאן רק אינטרפרטציה חדשה למושגים קודמים.

       האינטרפרטציות
החדשות האלו מזכירות את האינטרפרטציות של אבות העברים, שעשו שימוש במיתוסים ישנים
ושינו אותם. כך כל משל 'עץ  הדעת' מבוסס על
שרידי מיתוסים ישנים, עם אינטרפרטציה חדשה. וודאי היה קיים מיתוס ישן בעולם
שהעברים הנוודים עברו על גן עדן, תקופת זהב, שבה האדם חי בגן ולא הצטרך לעמל למחייתו.
אב בעל משל 'עץ הדעת', קבע שלפני שחווה ואדם אכלו מפרי העץ, הם היו ערומים כיתר
החיות, לא היו מודעים לכך, בצורה כזו בעל המשל הוציא מהמיתוס הזה את היתרון, הצביע
על היותו מצב פחות, שהמודעות שחווה ואדם רכשו מהפרי של העץ הוא מצב עדיף, הוא שלב
יותר גבוה.

      כנראה היה
גם קיים מיתוס על 'נחש' חכם, ובעל המשל הפך חיה זו לפן השלילי של השפה, הפן
המרדני, הוריד את הנחש מקן הגבוה שלו של בעל חכמה ועשה ממנו חיה בזויה. אבל
האינטרפרטציות האלו של בעל משל 'עץ הדעת' יצרו את עולמו הלשוני של האדם, עולם לשוני
בתוך עולם דטרמיניסטי. פרשנות זו של דור האבות הראשון על-ידי האינטרפרטציות שלהם
ביטלו את האמונה שהעולם נשלט על-ידי גורל, שחררו את עולמו הלשוני של האדם מהחוקים
הדטרמיניסטיים, יצרו השקפה קיומית שבו ניתנה לאדם האפשרות ליצור.

      השליחים פאול ויוחנן על-ידי האינטרפרטציה שלהם
הסיגו את העולם בחזרה לשלב קודם, שלב פסיבי, נלקחה מהאדם הרצון החופשי לפעל
וליצור. אם בכל זאת הנצרות לא היתה נסיגה מלאה מהיתרונות שבעלי המשלים של
התנ"ך חוללו, זה היה הודות לכך שהם השאירו את מחשבת התנ"ך בצד הבשורות
שלהם כמקור, ולכן למרות רצונם עקרונות מסוימים של מחשבת התנ"ך חדרו לעולם של
הדת החדשה שהם יצרו.

      למרות
שבאמצעות המיסה, הטכס המיסטי הזה שהמאמינים קיימו לפי הבשורות של השליחים,
שדרכו  השיגו הרגשה שהם בהזדהותם עם ישוע
אף הם אדם-אל, הממסד הקאתולי שרצה בהמשך שהמאמינים יבצעו מצוות חברתיות, הבינו שהם
צריכים לחזור לעקרון של 'רצון חופשי', אחרת הרי הם לא יכלו לדרוש מהמאמינים למלא
אחרי הצווים שלהם. אנחנו רואים שלמרות השינויים שהשליחים חוללו, חדרו לדת החדשה
מושגים שלא היו קיימים בעולם היווני.

      למרות
הפיכת הבשורות של שינוי סדרי עולם לטכס המיסה, שכביכול היה צריך בצורה מיסטית
להגשים את ההבטחות, העולם הנוצרי של ימי הביניים היה בתסיסה מתמדת, המאמינים רצו
בגשום קיומי ממשי של שינוי סדרי עולם, תסיסה שנגמרה ברפורמציה, במרד בממסד
הקאתולי.

     אנחנו
יכולים לראות שהמרד ה'נחשי' של השליחים, רצון לנצחיות, רצון להיות זהים עם
האלוהות, להיות אדם-אל, לא צלח, כיוון שחוקי הקיום מונעים מהאדם לאכל מ'עץ החיים'.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור  258  –
האדם-האל ב'

     אם השליח
פאול ניטרל את משל 'עץ הדעת', כיוון שבו נאסר על חוה ואדם לאכל מ'עץ החיים', הוא
ניטרל את המשל הזה גם מסיבות אחרות, שוודאי הוא לא היה מודע להן. הרי משל זה מכיל
את עקרונות פעילות השפה. אבל השפה עצמה כאמצעי של בריאה לא היתה לרוחו של השליח
פאול. הרי שליח זה הביא עמו ירושה יוונית או כבר הלניסטית, ירושה תרבותית שלא
הכירה בשפה ככלי יצירה.

       הסיבה
שהתרבות היוונית לא הכירה בשפה ככלי יצירה היתה עקרונית לתרבות זו. הרי היוונים
טענו שהעולם הוא נצחי, ואם כך, הרי אין צורך לברא אותו, כפי שמסופר בפרק א' של ספר
בראשית. אבל היוונים התנגדו לשפה ככלי יצירה גם מסיבות אחרות. הרי השפה יוצרת יש
מאין, ואם היא יוצרת יש מאין היא שוללת נצחיות. השפה גם מבוססת כולה על יכולת
השלילה, הרי כל מלה הנוצרת על-ידי בני אדם מעצם מהותה מכלילה בגבולות, סימול של
חפץ, שהנו בלעדי, המבדיל אותו מחפץ שני, משלילתו.

  יצירה יש מאין
מבוססת על עיקרון ה'שלילה'. אלהים בורא את העולם, כיוון שקודם הוא לא היה קיים.
אלהים בורא את הישויות, כיוון שהן לא היו קיימות קודם. אלהים יכול גם לשלול את
העולם, כפי שרצה לשלול אותו בזמן המבול.

       ברור מה
שהפחיד את השליח פאול שהתחנך גם על ברכי התרבות היוונית, שעולם לשוני בהכרח מונע
קיום נצחי. לא רק האיסור לאכל מ'עץ החיים' הצביע על מוותיות האדם, אבל פילוסופית
השפה שבתשתית משל 'עץ הדעת', מעצם מהותה סתרה את האמונה היוונית על נצחיות. לא
בכדי היוונים לא רצו להכיר בשפה ככלי יצירה, הם הבינו שהכרה כזו תסתור את אמונתם
בנצחיות העולם ואולי האמינו גם בנצחיות האדם.

     השליח פאול
הבין שעקרונות שתי התרבויות, היוונית והעברית סותרים זה את זה. לכן התחכם, ומצא
פתרון באמונה השולית ביהודה על ימי משיח שישנו סדרי עולם. ובכן, אם כך מצא פיתרון,
ישוע שנחשב בעיני סובביו כגואל, צליבתו התבצעה כתכנית ההשגחה, כקורבן למען  תוכל לבצע שינוי סדרי עולם, החזרתו למצב מקובע,
נצחי.

      ובכן,
ישוע האדם שהפך לבן אלהים, הפך לאדם-אל, קיבל על עצמו את גזר דין ההשגחה לשמש
כקורבן למען גאולת העולם, גאולת האדם המוותי, הפיכתו לנצחי. השליח פאול פתר את
בעית הכתות המשיחיות ביהודה וגם את בעית התרבות היוונית שנקלעה למערבולת טראגית,
הוא פתר את זה ב'אגרת אל הרומיים' שלו. ההרגשה הטראגית ביוון התחוללה, כיוון
שהיוונים לא יכלו לפתור את הסתירות שהתגלו בתרבותם  בין המוסר האנושי לבין מוסר חוקי הקיום, או
חוקי הגורל השרירותיים.

      אבל
פתרונו של השליח פאול לא היה שלם, את המלאכה השלים השליח יוחנן. שליח זה חולל
מפנה, הפך את השפה, את הכלי שהיה בידי האלוהות בבריאת העולם, מכלי לריבון, ולא רק
זה, הפך את ישוע האדם להתגלמות ה'דבר', השפה, בצורה כזו הפך אותו מאדם לאל שעתיד
לשנות סדרי עולם, יחזיר את הנצחיות, יקבע את הקיום. את כל המהפך הזה של השליח
יוחנן אנו מוצאים בפרק א' של בשורתו, פרק המתחיל עם ההכרזה 'בראשית היה הדבר',
בהמשך הפרק הוא מגלם את ה'דבר' בישוע, ובסוף הפרק הוא מכריז שאת האלוהות אף אחד לא
ראה, לכן היה צורך בהתגלמותה בישוע, המגלם את ה'דבר'.

      ובכן,
מהפך גמור, האדם המורד באלוהות, נוטל ממנה את כלי הבריאה, הדבר או השפה, מכריז על
עצמו כ'האדם-האל'. יוחנן בהבדל מהשליח פאול שניטרל את משל 'עץ הדעת', ניטרל את
השפה ככלי יצירה, החזיר את השפה, עשה אותה ריבונית, גלם אותה בישוע. אבל ישוע לא עשה
שימוש בשפה ככלי יצירה, וכך נאמר שם בפרק א' 17: 'כי התורה נתונה ביד משה וחסד
ואמת ממקור ישוע המשיח יצאו'. ובכן, חסד ואמת אינם צווים, כפי שהתורה שניתנה על-ידי
משה היא מערכת של צווים איך לנהג. חסד ואמת נאצלים על בני אדם ממקור של ישוע בצורה
פסיבית.

      השפה,
הדבר, המגולם בישוע אינו כלי לעשיה, לביצוע צווים, אלא היא שורה על האדם. אלו
המצטטים תמיד את הפסוק של יוחנן 'בראשית היה הדבר', כמקור לשפה הפועלת, היוצרת,
טועים, יוחנן משאיר את האדם במצב נירוונה, ישוע התגלמות הדבר כבר מבצע את המעשים
במקומם, או אפילו יותר, הוא הקיבוע של המעשים שאין יותר צורך לבצעם. את הנטיה הזו
של יוחנן אנו יכולים לראות עוד יותר מהדברים המופיעים בפרק ו' של בשורתו, פסוק 48 והלאה:
'אנכי הוא לחם החיים. אבותיכם אכלו את המן במדבר וימתו. זה הוא הלחם הירד מן השמים
למען יאכל איש ממנו ולא ימות. אנכי הלחם החי הירד מן השמים איש כי יאכל מן הלחם
הזה ויחיה לעולם והלחם אשר אתננו הוא בשרי אשר אתן בעד חיי העולם'. כאן לפנינו
תמצית משמעות המיסה הקאתולית, טכס לפיו המאמין אכל בצורה סמלית לחם, בשרו של ישוע,
שתה יין, בצורה סמלית כדמו של הגואל.

      אנחנו
רואים לפי דברים אלו שהשליח יוחנן כביכול אימץ את ה'דבר', את השפה, אבל עשה לה
טרנספורמציה גמורה, הפך אותה לישות מיסטית אשר מבטיחה נצחיות, דבר מנוגד למהות
השפה כפי שהיא מופיעה במשל 'הבריאה' ובמשל 'עץ הדעת'. ולא רק זה. על-ידי טכס זה
שיוחנן הציע למאמינים, טכס שהפך לטכס המיסה, הוא הפך את המאמין ל'אדם-אל'.

      הרי לפי
הצעותיו של יוחנן המאמין האוכל את הלחם שהנו גופו של ישוע, שותה את היין שהנו דמו,
הוא נעשה זהה אתו. ואם ישוע הוא האדם-האל, גם המאמין המבצע את הטכס שבאמצעותו הוא
זהה עם ישוע, גם הוא אדם-אל.

      אנחנו
רואים עד כמה השפה היא רבת פנים, אפשר לעשות בה את כל הטרנספורמציות.
והטרנספורמציות האלו שהתבצעו בשפה על-ידי השליח יוחנן היו הרבה יותר לרוחם של האנשים,
כיוון שהן לא תבעו מהם עשייה כפי שבעל 'עץ הדעת' דרש מחוה ואדם, ועוד יותר מכך, אם
בעל משל 'עץ הדעת' מנע מחוה ואדם לאכל מ'עץ החיים', השליח יוחנן מבטיח לחסידי ישוע
שאם הם יאכלו מהלחם המסמל את גופו יזכו לנצחיות דבר שנמנע מהם קודם.

      לכאורה
במשנות אלו של שני השליחים אין מרד גלוי בהשגחה, אין מרד גלוי בחוקי הקיום,
בבריאה, יש כאן רק אינטרפרטציה חדשה למושגים קודמים.

       האינטרפרטציות
החדשות האלו מזכירות את האינטרפרטציות של אבות העברים, שעשו שימוש במיתוסים ישנים
ושינו אותם. כך כל משל 'עץ  הדעת' מבוסס על
שרידי מיתוסים ישנים, עם אינטרפרטציה חדשה. וודאי היה קיים מיתוס ישן בעולם
שהעברים הנוודים עברו על גן עדן, תקופת זהב, שבה האדם חי בגן ולא הצטרך לעמל למחייתו.
אב בעל משל 'עץ הדעת', קבע שלפני שחווה ואדם אכלו מפרי העץ, הם היו ערומים כיתר
החיות, לא היו מודעים לכך, בצורה כזו בעל המשל הוציא מהמיתוס הזה את היתרון, הצביע
על היותו מצב פחות, שהמודעות שחווה ואדם רכשו מהפרי של העץ הוא מצב עדיף, הוא שלב
יותר גבוה.

      כנראה היה
גם קיים מיתוס על 'נחש' חכם, ובעל המשל הפך חיה זו לפן השלילי של השפה, הפן
המרדני, הוריד את הנחש מקן הגבוה שלו של בעל חכמה ועשה ממנו חיה בזויה. אבל
האינטרפרטציות האלו של בעל משל 'עץ הדעת' יצרו את עולמו הלשוני של האדם, עולם לשוני
בתוך עולם דטרמיניסטי. פרשנות זו של דור האבות הראשון על-ידי האינטרפרטציות שלהם
ביטלו את האמונה שהעולם נשלט על-ידי גורל, שחררו את עולמו הלשוני של האדם מהחוקים
הדטרמיניסטיים, יצרו השקפה קיומית שבו ניתנה לאדם האפשרות ליצור.

      השליחים פאול ויוחנן על-ידי האינטרפרטציה שלהם
הסיגו את העולם בחזרה לשלב קודם, שלב פסיבי, נלקחה מהאדם הרצון החופשי לפעל
וליצור. אם בכל זאת הנצרות לא היתה נסיגה מלאה מהיתרונות שבעלי המשלים של
התנ"ך חוללו, זה היה הודות לכך שהם השאירו את מחשבת התנ"ך בצד הבשורות
שלהם כמקור, ולכן למרות רצונם עקרונות מסוימים של מחשבת התנ"ך חדרו לעולם של
הדת החדשה שהם יצרו.

      למרות
שבאמצעות המיסה, הטכס המיסטי הזה שהמאמינים קיימו לפי הבשורות של השליחים,
שדרכו  השיגו הרגשה שהם בהזדהותם עם ישוע
אף הם אדם-אל, הממסד הקאתולי שרצה בהמשך שהמאמינים יבצעו מצוות חברתיות, הבינו שהם
צריכים לחזור לעקרון של 'רצון חופשי', אחרת הרי הם לא יכלו לדרוש מהמאמינים למלא
אחרי הצווים שלהם. אנחנו רואים שלמרות השינויים שהשליחים חוללו, חדרו לדת החדשה
מושגים שלא היו קיימים בעולם היווני.

      למרות
הפיכת הבשורות של שינוי סדרי עולם לטכס המיסה, שכביכול היה צריך בצורה מיסטית
להגשים את ההבטחות, העולם הנוצרי של ימי הביניים היה בתסיסה מתמדת, המאמינים רצו
בגשום קיומי ממשי של שינוי סדרי עולם, תסיסה שנגמרה ברפורמציה, במרד בממסד
הקאתולי.

     אנחנו
יכולים לראות שהמרד ה'נחשי' של השליחים, רצון לנצחיות, רצון להיות זהים עם
האלוהות, להיות אדם-אל, לא צלח, כיוון שחוקי הקיום מונעים מהאדם לאכל מ'עץ החיים'.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור  258  –
האדם-האל ב'

     אם השליח
פאול ניטרל את משל 'עץ הדעת', כיוון שבו נאסר על חוה ואדם לאכל מ'עץ החיים', הוא
ניטרל את המשל הזה גם מסיבות אחרות, שוודאי הוא לא היה מודע להן. הרי משל זה מכיל
את עקרונות פעילות השפה. אבל השפה עצמה כאמצעי של בריאה לא היתה לרוחו של השליח
פאול. הרי שליח זה הביא עמו ירושה יוונית או כבר הלניסטית, ירושה תרבותית שלא
הכירה בשפה ככלי יצירה.

       הסיבה
שהתרבות היוונית לא הכירה בשפה ככלי יצירה היתה עקרונית לתרבות זו. הרי היוונים
טענו שהעולם הוא נצחי, ואם כך, הרי אין צורך לברא אותו, כפי שמסופר בפרק א' של ספר
בראשית. אבל היוונים התנגדו לשפה ככלי יצירה גם מסיבות אחרות. הרי השפה יוצרת יש
מאין, ואם היא יוצרת יש מאין היא שוללת נצחיות. השפה גם מבוססת כולה על יכולת
השלילה, הרי כל מלה הנוצרת על-ידי בני אדם מעצם מהותה מכלילה בגבולות, סימול של
חפץ, שהנו בלעדי, המבדיל אותו מחפץ שני, משלילתו.

  יצירה יש מאין
מבוססת על עיקרון ה'שלילה'. אלהים בורא את העולם, כיוון שקודם הוא לא היה קיים.
אלהים בורא את הישויות, כיוון שהן לא היו קיימות קודם. אלהים יכול גם לשלול את
העולם, כפי שרצה לשלול אותו בזמן המבול.

       ברור מה
שהפחיד את השליח פאול שהתחנך גם על ברכי התרבות היוונית, שעולם לשוני בהכרח מונע
קיום נצחי. לא רק האיסור לאכל מ'עץ החיים' הצביע על מוותיות האדם, אבל פילוסופית
השפה שבתשתית משל 'עץ הדעת', מעצם מהותה סתרה את האמונה היוונית על נצחיות. לא
בכדי היוונים לא רצו להכיר בשפה ככלי יצירה, הם הבינו שהכרה כזו תסתור את אמונתם
בנצחיות העולם ואולי האמינו גם בנצחיות האדם.

     השליח פאול
הבין שעקרונות שתי התרבויות, היוונית והעברית סותרים זה את זה. לכן התחכם, ומצא
פתרון באמונה השולית ביהודה על ימי משיח שישנו סדרי עולם. ובכן, אם כך מצא פיתרון,
ישוע שנחשב בעיני סובביו כגואל, צליבתו התבצעה כתכנית ההשגחה, כקורבן למען  תוכל לבצע שינוי סדרי עולם, החזרתו למצב מקובע,
נצחי.

      ובכן,
ישוע האדם שהפך לבן אלהים, הפך לאדם-אל, קיבל על עצמו את גזר דין ההשגחה לשמש
כקורבן למען גאולת העולם, גאולת האדם המוותי, הפיכתו לנצחי. השליח פאול פתר את
בעית הכתות המשיחיות ביהודה וגם את בעית התרבות היוונית שנקלעה למערבולת טראגית,
הוא פתר את זה ב'אגרת אל הרומיים' שלו. ההרגשה הטראגית ביוון התחוללה, כיוון
שהיוונים לא יכלו לפתור את הסתירות שהתגלו בתרבותם  בין המוסר האנושי לבין מוסר חוקי הקיום, או
חוקי הגורל השרירותיים.

      אבל
פתרונו של השליח פאול לא היה שלם, את המלאכה השלים השליח יוחנן. שליח זה חולל
מפנה, הפך את השפה, את הכלי שהיה בידי האלוהות בבריאת העולם, מכלי לריבון, ולא רק
זה, הפך את ישוע האדם להתגלמות ה'דבר', השפה, בצורה כזו הפך אותו מאדם לאל שעתיד
לשנות סדרי עולם, יחזיר את הנצחיות, יקבע את הקיום. את כל המהפך הזה של השליח
יוחנן אנו מוצאים בפרק א' של בשורתו, פרק המתחיל עם ההכרזה 'בראשית היה הדבר',
בהמשך הפרק הוא מגלם את ה'דבר' בישוע, ובסוף הפרק הוא מכריז שאת האלוהות אף אחד לא
ראה, לכן היה צורך בהתגלמותה בישוע, המגלם את ה'דבר'.

      ובכן,
מהפך גמור, האדם המורד באלוהות, נוטל ממנה את כלי הבריאה, הדבר או השפה, מכריז על
עצמו כ'האדם-האל'. יוחנן בהבדל מהשליח פאול שניטרל את משל 'עץ הדעת', ניטרל את
השפה ככלי יצירה, החזיר את השפה, עשה אותה ריבונית, גלם אותה בישוע. אבל ישוע לא עשה
שימוש בשפה ככלי יצירה, וכך נאמר שם בפרק א' 17: 'כי התורה נתונה ביד משה וחסד
ואמת ממקור ישוע המשיח יצאו'. ובכן, חסד ואמת אינם צווים, כפי שהתורה שניתנה על-ידי
משה היא מערכת של צווים איך לנהג. חסד ואמת נאצלים על בני אדם ממקור של ישוע בצורה
פסיבית.

      השפה,
הדבר, המגולם בישוע אינו כלי לעשיה, לביצוע צווים, אלא היא שורה על האדם. אלו
המצטטים תמיד את הפסוק של יוחנן 'בראשית היה הדבר', כמקור לשפה הפועלת, היוצרת,
טועים, יוחנן משאיר את האדם במצב נירוונה, ישוע התגלמות הדבר כבר מבצע את המעשים
במקומם, או אפילו יותר, הוא הקיבוע של המעשים שאין יותר צורך לבצעם. את הנטיה הזו
של יוחנן אנו יכולים לראות עוד יותר מהדברים המופיעים בפרק ו' של בשורתו, פסוק 48 והלאה:
'אנכי הוא לחם החיים. אבותיכם אכלו את המן במדבר וימתו. זה הוא הלחם הירד מן השמים
למען יאכל איש ממנו ולא ימות. אנכי הלחם החי הירד מן השמים איש כי יאכל מן הלחם
הזה ויחיה לעולם והלחם אשר אתננו הוא בשרי אשר אתן בעד חיי העולם'. כאן לפנינו
תמצית משמעות המיסה הקאתולית, טכס לפיו המאמין אכל בצורה סמלית לחם, בשרו של ישוע,
שתה יין, בצורה סמלית כדמו של הגואל.

      אנחנו
רואים לפי דברים אלו שהשליח יוחנן כביכול אימץ את ה'דבר', את השפה, אבל עשה לה
טרנספורמציה גמורה, הפך אותה לישות מיסטית אשר מבטיחה נצחיות, דבר מנוגד למהות
השפה כפי שהיא מופיעה במשל 'הבריאה' ובמשל 'עץ הדעת'. ולא רק זה. על-ידי טכס זה
שיוחנן הציע למאמינים, טכס שהפך לטכס המיסה, הוא הפך את המאמין ל'אדם-אל'.

      הרי לפי
הצעותיו של יוחנן המאמין האוכל את הלחם שהנו גופו של ישוע, שותה את היין שהנו דמו,
הוא נעשה זהה אתו. ואם ישוע הוא האדם-האל, גם המאמין המבצע את הטכס שבאמצעותו הוא
זהה עם ישוע, גם הוא אדם-אל.

      אנחנו
רואים עד כמה השפה היא רבת פנים, אפשר לעשות בה את כל הטרנספורמציות.
והטרנספורמציות האלו שהתבצעו בשפה על-ידי השליח יוחנן היו הרבה יותר לרוחם של האנשים,
כיוון שהן לא תבעו מהם עשייה כפי שבעל 'עץ הדעת' דרש מחוה ואדם, ועוד יותר מכך, אם
בעל משל 'עץ הדעת' מנע מחוה ואדם לאכל מ'עץ החיים', השליח יוחנן מבטיח לחסידי ישוע
שאם הם יאכלו מהלחם המסמל את גופו יזכו לנצחיות דבר שנמנע מהם קודם.

      לכאורה
במשנות אלו של שני השליחים אין מרד גלוי בהשגחה, אין מרד גלוי בחוקי הקיום,
בבריאה, יש כאן רק אינטרפרטציה חדשה למושגים קודמים.

       האינטרפרטציות
החדשות האלו מזכירות את האינטרפרטציות של אבות העברים, שעשו שימוש במיתוסים ישנים
ושינו אותם. כך כל משל 'עץ  הדעת' מבוסס על
שרידי מיתוסים ישנים, עם אינטרפרטציה חדשה. וודאי היה קיים מיתוס ישן בעולם
שהעברים הנוודים עברו על גן עדן, תקופת זהב, שבה האדם חי בגן ולא הצטרך לעמל למחייתו.
אב בעל משל 'עץ הדעת', קבע שלפני שחווה ואדם אכלו מפרי העץ, הם היו ערומים כיתר
החיות, לא היו מודעים לכך, בצורה כזו בעל המשל הוציא מהמיתוס הזה את היתרון, הצביע
על היותו מצב פחות, שהמודעות שחווה ואדם רכשו מהפרי של העץ הוא מצב עדיף, הוא שלב
יותר גבוה.

      כנראה היה
גם קיים מיתוס על 'נחש' חכם, ובעל המשל הפך חיה זו לפן השלילי של השפה, הפן
המרדני, הוריד את הנחש מקן הגבוה שלו של בעל חכמה ועשה ממנו חיה בזויה. אבל
האינטרפרטציות האלו של בעל משל 'עץ הדעת' יצרו את עולמו הלשוני של האדם, עולם לשוני
בתוך עולם דטרמיניסטי. פרשנות זו של דור האבות הראשון על-ידי האינטרפרטציות שלהם
ביטלו את האמונה שהעולם נשלט על-ידי גורל, שחררו את עולמו הלשוני של האדם מהחוקים
הדטרמיניסטיים, יצרו השקפה קיומית שבו ניתנה לאדם האפשרות ליצור.

      השליחים פאול ויוחנן על-ידי האינטרפרטציה שלהם
הסיגו את העולם בחזרה לשלב קודם, שלב פסיבי, נלקחה מהאדם הרצון החופשי לפעל
וליצור. אם בכל זאת הנצרות לא היתה נסיגה מלאה מהיתרונות שבעלי המשלים של
התנ"ך חוללו, זה היה הודות לכך שהם השאירו את מחשבת התנ"ך בצד הבשורות
שלהם כמקור, ולכן למרות רצונם עקרונות מסוימים של מחשבת התנ"ך חדרו לעולם של
הדת החדשה שהם יצרו.

      למרות
שבאמצעות המיסה, הטכס המיסטי הזה שהמאמינים קיימו לפי הבשורות של השליחים,
שדרכו  השיגו הרגשה שהם בהזדהותם עם ישוע
אף הם אדם-אל, הממסד הקאתולי שרצה בהמשך שהמאמינים יבצעו מצוות חברתיות, הבינו שהם
צריכים לחזור לעקרון של 'רצון חופשי', אחרת הרי הם לא יכלו לדרוש מהמאמינים למלא
אחרי הצווים שלהם. אנחנו רואים שלמרות השינויים שהשליחים חוללו, חדרו לדת החדשה
מושגים שלא היו קיימים בעולם היווני.

      למרות
הפיכת הבשורות של שינוי סדרי עולם לטכס המיסה, שכביכול היה צריך בצורה מיסטית
להגשים את ההבטחות, העולם הנוצרי של ימי הביניים היה בתסיסה מתמדת, המאמינים רצו
בגשום קיומי ממשי של שינוי סדרי עולם, תסיסה שנגמרה ברפורמציה, במרד בממסד
הקאתולי.

     אנחנו
יכולים לראות שהמרד ה'נחשי' של השליחים, רצון לנצחיות, רצון להיות זהים עם
האלוהות, להיות אדם-אל, לא צלח, כיוון שחוקי הקיום מונעים מהאדם לאכל מ'עץ החיים'.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 257 – האדם-האל

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 257 – האדם האל

     את ספרי
'האדם האל', פרסמתי כבר בשנת 1975, והוא
שני במספר הספרים שפרמתי עד אז. באותה תקופה עדיין לא עסקתי בפילוסופית
השפה, שלתוכה גלשתי רק בסוף שנות התשעים של המאה הקודמת. גלשתי לדיסציפלינה זו
מתוך צורך לתת הסברים יותר בסיסיים להתנהגות האדם עלי אדמה.

      רק הבנת
הכלי, השפה, שהוענקה לאדם והמבדילה אותו משאר הברויים על כדור הארץ שלנו, יכול
להסביר את העולם הלשוני שהאדם יוצר באמצעות כלי זה. כפי שכבר ראינו משעורים קודמים
במשל 'עץ הדעת' אנו פוגשים למעשה את היסודות לפילוסופיה לשונית. משל זה מוסר לנו
בצורה מינימליסטית את עקרונות פעילות השפה.

     ובכן בספר קדום
זה 'האדם האל', עדיין לא סיכמתי את סיבות נטיותיו אלו של האדם, את רצונו להיות אל,
לא התעכבתי  בהסבריו של בעל מחבר משל 'עץ
הדעת', על נושא זה. הוגה דעות גאוני זה סיכם בצורה מינימליסטית,  את השורש לנטיה זו של האדם, כנטיה הנובעת מאי
שביעות רצונו  מהנתונים הקיומיים, מהקיצוב
שחוקי הקיום קוצבים לו, משך קיום מוגבל, לא מעניקות לו שלטון על חוקי הקיום
השרירותיים, הוא לא ריבון עליהם.

      בשעור הקודם עסקנו בערך 'צדק', שהאדם הלשוני
יצר ויוצר, לצרכים חברתיים, ערך  המזכה
אותו לדרוש זכויות, אם הוא ממלא אחרי מערכות ערכיות לשוניות שהקהילה יוצרת. אבל
ראינו שערך זה, שצריך לשרת את האדם לתביעות לזכאות מהחברה, וגם מהאלוהות, לאט לאט
הופך כלי של מרד בחוקי הקיום בידי האדם. ערך זה הופך לכלי מרד מאחר שהאדם לא משלים
עם ההגבלות שחוקי הקיום מטילים עליו, ואזי הוא רוצה לתקן סדרי עולם, רוצה להיהפך
לריבון אשר בורא עולם יותר מושלם, אם לא בעולם הנגלה אזי בעולמות חלופיים אחרי
המוות.

      אבל אם
אנו בודקים את משל 'עץ הדעת', אנחנו נוכחים לדעת שבעל המשל עמד על תכונה זו של
האדם שרוכש את כלי השפה, את 'דעת', ממקור חיצוני. בעל משל זה שעמד על נטיתו זו של
האדם להיות זהה עם בורא עולם, שם את השאיפה הזו בפי 'הנחש', נחש שהוא מייצג את הפן
המרדני של השפה, אשר מבטיח לחוה שאם היא תאכל מפרי העץ היא תהיה זהה עם הבורא.

     בעל משל
זה, שיצר אותו מתוך הסתכלות במנהגי אדם, בהיווכחו שהאדם בורא את עולמו הלשוני,
עולם לשוני בתוך העולם הדטרמיניסטי, לא משלים עם גזרות חוקי הבריאה, מורד בהם,
רוצה להיות ריבוני. בעל משל זה ראה את הסכנה בדחף אנושי זה, הוא מיד צינן את
השאיפות האלו של האדם, העמיד מולו את 'עץ החיים', ושלל ממנו לאכול מפריו, למען
להוכיח לאדם שהוא יצור נברא, שהוא מוותי, שהוא לא זהה עם בורא העולם. הוא מיד שם
את שאיפותיו, את הבטחותיו של ה'נחש' לאל.

     בעל המשל
מנה את יתרונות הכלי שחוה ואדם רכשו, הוא הצביע על כך שהרכש החדש מאפשר לאדם
'מודעות', דבר שמבדיל אותו מהברויים ב'גן עדן', מודעות המאפשרת לחוה ואדם לנכר את
עצמם מגופם, לתת ריבונות ל'דעת' שרכשו, על הגוף. ריבונות זו של 'דעת' מיד מורידה
את הגוף לדרגה נמוכה יותר. גוף זה, שה'מודעות' מפרידה אותו מ'דעת', מביך את חוה
ואדם, הם נוכחים לדעת שהוא ערום, דבר שבמצבם הקודם, בגן עדן לא היו מודעים לו.
היכולת הזו של ניכור ש'דעת' מעניקה,  בהמשך
מאפשרת לחוה ואדם גם להתבונן על סביבתם, ניכור זה מאפשר להם גם ליצור. אבל היצירה
ש'דעת' מאפשרת, היא קודם כל יצירת חיים במודעות. יצירת חיים במודעות היא שונה מההולדה
של ברויים אחרים על כדור הארץ, הברויים האחרים מולידים מתוך דחף בלבד. האדם הבורא
חיים נוכח לדעת שצאצאיו יהוו את שרשרת הדורות, שהנה הנצחיות האנושית, במקום
הנצחיות הגוף עצמו. נוסף ליצירת חיים בעל המשל מצביע על כך שהאדם יכול ליצור את
מחיתו, אמנם בעמל רב, בהבדל מהברויים האחרים הניזונים מהמוגמר.

    צנון זה של
שאיפות האדם על-ידי בעל המשל, מנע ממחשבת התנ"ך, מהחברה שנוצרה על בסיסה את
השאיפות להיהפך ל'אדם-אל'.

     מלכי יהודה
אף פעם לא ראו את עצמם כ'אדם-אל', תופעה שאנו מוצאים בתרבויות אחרות, שבהם המלכים
לעתים קרובות מציגים את עצמם כאלים עלי אדמות. גם הנביאים לא ראו את עצמם
כריבוניים, תמיד ראו את עצמם כשליחי האלוהות. אנו נראה את השוני בראיתם זו את עצמם
של הנביאים, מראיתו את עצמו של ישוע, בברית החדשה, הרואה את עצמו ריבון, כאשר הוא
כל פעם מכריז 'אני אומר לכם', כאילו הוא ריבון, דבר שהנביאים לא העיזו להגיד.

     סיכום נטית
האדם הלשוני להיות זהה עם האלוהות, במטפורה נחשית, מנע לתמיד מגיבורי התנ"ך
לשאף לריבונות. הנטיה הזו של האדם שסוכמה במטפורה של נחש בזוי, שמה לאל רברבנות זו,
הוכיחה את נלוזות נטיה זו בדמותו של נחש זוחל.

      לא בכדי
האדם נרתע מהצגת דמותו הרוצה להפליג למרחבי היקום, הרוצה ריבונות על חוקי הקיום,
הרוצה נצחיות הגוף, הסולד מהגזרה שנגזרה עליו קיום של משך קצר, לראות את עצמו
בדמות נחש זוחל. האדם באשר הוא, מנסה להתעלם ממשל גאוני זה, אם הסתפקות לא להזכירו,
או יותר מכך ניטרולו המוחלטת.

     אנו לא
מוצאים התיחסות למשל זה במסורת העברית, היהודית, אנשי הקבלה נצמדים תמיד ל'עץ
החיים', שוללים את 'עץ הדעת'. מספיק להזכיר כאן את ספרו של חיים וויטאל, תלמידו של
האר"י שכתב ספר 'עץ החיים', הוא מתעלם מ'עץ הדעת', יוצר קוסמולוגיה שונה
לגמרי מזו שאנו מוצאים בפרק א' של ספר בראשית.

      אבל משל
מופלא זה מצא את אויבו הגדול ביותר ביהודי הלניסטי, השליח פאול, שעיגן במשל זה את
ה'מוות', סיבת המוות. ביטול המשל לפיו, יאפשר לאדם לחזור למצבו האידיאלי, מצבו
הגן-עדני. מצב אידיאלי זה של השליח פאול, לפי בעל משל 'עץ הדעת', הוא מצב חייתי.

     באמת,
השליח פאול בשאיפותיו לשנות סדרי עולם, הצליח לנטרל משל זה, ניטרול התקף עד היום
הזה.

    למרות שמשל
זה, 'עץ הדעת', הוא בסיס המחשבה התנ"כית, העניק לה את יחודה, אף אחד לא חזר
לרעיונות הגאוניים הטמונים בו, לא פיתח אותם. ההיפך הוא נכון, אויביו של משל זה
הצליחו להוקיע את עקרונותיו. כך 'ההבדלה', ההבדלה בין טוב לרע, ה'ניכור' נעשו
מושמצים. אפילו המומר מרכס, שאביו כנהו 'פאוסט', יצא במסה שלו 'על השאלה היהודית',
נגד 'הניכור' היהודי, הוא אפילו העדיף להיות חיה בין חיות, כך אנו מוצאים את
השאיפה הזו שלו בכתביו המוקדמים. מרכס  הדחיק את שאיפותיו האמיתיות להיות 'אדם-אל'
ריבוני, למרות שלקח לעצמו ריבונות, כאשר בא לשנות סדרי עולם.

     וראה זה
פלא, מחשבתו הפרדוכסלית של מרכס, הובילה באמת במקום לשינוי סדרי עולם, גן-עדן,
ליצירת הגולג. אולי כדאי להזכיר כאן את צחוקו של 'מפיסטו',  מספרי 'מפיסטו צחק, הה, הה'.
הלותרנים בעקבות לותר הפכו את השטן מיצירת איוב, למפיסטו כל יכול, שטן
שבאיוב הוא בסך הכל שדון קטן בשליחות האלוהות, שדון הצוחק על יומרות האדם, יומרות
איוב הרוצה תמורת קורבנות לעצור את המוות. גיתה שהמחיז את תיאולוגית לותר ביצירתו
פאוסט, הוא אשר הפך את השטן למפיסטו כל יכול, לבן האהוב של האלוהות, ממונה על
מאגיה וכח.
במציאות מפיסטו זה צוחק על משובות האדם, צוחק על יומרותיו, על ההובריס שלו,
המורד בחוקי הקיום, מורד במגבלות שהוטלו עליו, רוצה להיות 'אדם-אל'. אדם זה רוצה
לשנות סדרי עולם, לבסוף גומר עם ה'גולג', או אפילו פתרון יותר מתוחכם, משרפות  'לאויב הקוסמי', תואר שיהודים קבלו מאת  הלותרנים.

      השפה היא
רבת פנים, היא מאפשרת לאדם את כל משובותיו, את כל הפרדוכסים. כך למשל, הגרמנים עם
הפילוסופים הנאורים, יכלו להפוך את המיעוט היהודי חסר הגנה, ל'אויב קוסמי',  כפי שתיארתי את זה בספרי 'האויב הקוסמי'. הרי
הגרמנים הנאורים לא יכלו לתרץ את מעשיהם הנלוזים, שהם נלחמים בחסרי ישע, כך השפה
רבת הפנים זמנה להם פתרון, אפשר לכנות את חסרי הישע כ'אויב קוסמי', ואם ינצחו
'אויב קוסמי' זה, הם יהפכו ל'אדוני העולם'. עם נאור זה באמת החל להאמין בדחליל
שהוא יצר. ובכן מפיסטו באמת יכול רק 'לצחק, הה, הה, הה', על האדם.

       ובאמת,
האדם בעל היומרות הרוצה להיות ריבון, הרוצה להיות 'אדם-אל', הרוצה לשנות סדרי עולם
כיוון שהסדרים הקיימים לא נושאים חן בעיניו, אדם זה לא רוצה לראות את עצמו בשאיפותיו
הנלוזות  בדמות 'הנחש' הזוחל על ארבע.

     על המרד של
האדם בחוקי הקיום, בעולם הנגלה, ותוצאות מרד זה בהמשך.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 257 – האדם האל

     את ספרי
'האדם האל', פרסמתי כבר בשנת 1975, והוא
שני במספר הספרים שפרמתי עד אז. באותה תקופה עדיין לא עסקתי בפילוסופית
השפה, שלתוכה גלשתי רק בסוף שנות התשעים של המאה הקודמת. גלשתי לדיסציפלינה זו
מתוך צורך לתת הסברים יותר בסיסיים להתנהגות האדם עלי אדמה.

      רק הבנת
הכלי, השפה, שהוענקה לאדם והמבדילה אותו משאר הברויים על כדור הארץ שלנו, יכול
להסביר את העולם הלשוני שהאדם יוצר באמצעות כלי זה. כפי שכבר ראינו משעורים קודמים
במשל 'עץ הדעת' אנו פוגשים למעשה את היסודות לפילוסופיה לשונית. משל זה מוסר לנו
בצורה מינימליסטית את עקרונות פעילות השפה.

     ובכן בספר קדום
זה 'האדם האל', עדיין לא סיכמתי את סיבות נטיותיו אלו של האדם, את רצונו להיות אל,
לא התעכבתי  בהסבריו של בעל מחבר משל 'עץ
הדעת', על נושא זה. הוגה דעות גאוני זה סיכם בצורה מינימליסטית,  את השורש לנטיה זו של האדם, כנטיה הנובעת מאי
שביעות רצונו  מהנתונים הקיומיים, מהקיצוב
שחוקי הקיום קוצבים לו, משך קיום מוגבל, לא מעניקות לו שלטון על חוקי הקיום
השרירותיים, הוא לא ריבון עליהם.

      בשעור הקודם עסקנו בערך 'צדק', שהאדם הלשוני
יצר ויוצר, לצרכים חברתיים, ערך  המזכה
אותו לדרוש זכויות, אם הוא ממלא אחרי מערכות ערכיות לשוניות שהקהילה יוצרת. אבל
ראינו שערך זה, שצריך לשרת את האדם לתביעות לזכאות מהחברה, וגם מהאלוהות, לאט לאט
הופך כלי של מרד בחוקי הקיום בידי האדם. ערך זה הופך לכלי מרד מאחר שהאדם לא משלים
עם ההגבלות שחוקי הקיום מטילים עליו, ואזי הוא רוצה לתקן סדרי עולם, רוצה להיהפך
לריבון אשר בורא עולם יותר מושלם, אם לא בעולם הנגלה אזי בעולמות חלופיים אחרי
המוות.

      אבל אם
אנו בודקים את משל 'עץ הדעת', אנחנו נוכחים לדעת שבעל המשל עמד על תכונה זו של
האדם שרוכש את כלי השפה, את 'דעת', ממקור חיצוני. בעל משל זה שעמד על נטיתו זו של
האדם להיות זהה עם בורא עולם, שם את השאיפה הזו בפי 'הנחש', נחש שהוא מייצג את הפן
המרדני של השפה, אשר מבטיח לחוה שאם היא תאכל מפרי העץ היא תהיה זהה עם הבורא.

     בעל משל
זה, שיצר אותו מתוך הסתכלות במנהגי אדם, בהיווכחו שהאדם בורא את עולמו הלשוני,
עולם לשוני בתוך העולם הדטרמיניסטי, לא משלים עם גזרות חוקי הבריאה, מורד בהם,
רוצה להיות ריבוני. בעל משל זה ראה את הסכנה בדחף אנושי זה, הוא מיד צינן את
השאיפות האלו של האדם, העמיד מולו את 'עץ החיים', ושלל ממנו לאכול מפריו, למען
להוכיח לאדם שהוא יצור נברא, שהוא מוותי, שהוא לא זהה עם בורא העולם. הוא מיד שם
את שאיפותיו, את הבטחותיו של ה'נחש' לאל.

     בעל המשל
מנה את יתרונות הכלי שחוה ואדם רכשו, הוא הצביע על כך שהרכש החדש מאפשר לאדם
'מודעות', דבר שמבדיל אותו מהברויים ב'גן עדן', מודעות המאפשרת לחוה ואדם לנכר את
עצמם מגופם, לתת ריבונות ל'דעת' שרכשו, על הגוף. ריבונות זו של 'דעת' מיד מורידה
את הגוף לדרגה נמוכה יותר. גוף זה, שה'מודעות' מפרידה אותו מ'דעת', מביך את חוה
ואדם, הם נוכחים לדעת שהוא ערום, דבר שבמצבם הקודם, בגן עדן לא היו מודעים לו.
היכולת הזו של ניכור ש'דעת' מעניקה,  בהמשך
מאפשרת לחוה ואדם גם להתבונן על סביבתם, ניכור זה מאפשר להם גם ליצור. אבל היצירה
ש'דעת' מאפשרת, היא קודם כל יצירת חיים במודעות. יצירת חיים במודעות היא שונה מההולדה
של ברויים אחרים על כדור הארץ, הברויים האחרים מולידים מתוך דחף בלבד. האדם הבורא
חיים נוכח לדעת שצאצאיו יהוו את שרשרת הדורות, שהנה הנצחיות האנושית, במקום
הנצחיות הגוף עצמו. נוסף ליצירת חיים בעל המשל מצביע על כך שהאדם יכול ליצור את
מחיתו, אמנם בעמל רב, בהבדל מהברויים האחרים הניזונים מהמוגמר.

    צנון זה של
שאיפות האדם על-ידי בעל המשל, מנע ממחשבת התנ"ך, מהחברה שנוצרה על בסיסה את
השאיפות להיהפך ל'אדם-אל'.

     מלכי יהודה
אף פעם לא ראו את עצמם כ'אדם-אל', תופעה שאנו מוצאים בתרבויות אחרות, שבהם המלכים
לעתים קרובות מציגים את עצמם כאלים עלי אדמות. גם הנביאים לא ראו את עצמם
כריבוניים, תמיד ראו את עצמם כשליחי האלוהות. אנו נראה את השוני בראיתם זו את עצמם
של הנביאים, מראיתו את עצמו של ישוע, בברית החדשה, הרואה את עצמו ריבון, כאשר הוא
כל פעם מכריז 'אני אומר לכם', כאילו הוא ריבון, דבר שהנביאים לא העיזו להגיד.

     סיכום נטית
האדם הלשוני להיות זהה עם האלוהות, במטפורה נחשית, מנע לתמיד מגיבורי התנ"ך
לשאף לריבונות. הנטיה הזו של האדם שסוכמה במטפורה של נחש בזוי, שמה לאל רברבנות זו,
הוכיחה את נלוזות נטיה זו בדמותו של נחש זוחל.

      לא בכדי
האדם נרתע מהצגת דמותו הרוצה להפליג למרחבי היקום, הרוצה ריבונות על חוקי הקיום,
הרוצה נצחיות הגוף, הסולד מהגזרה שנגזרה עליו קיום של משך קצר, לראות את עצמו
בדמות נחש זוחל. האדם באשר הוא, מנסה להתעלם ממשל גאוני זה, אם הסתפקות לא להזכירו,
או יותר מכך ניטרולו המוחלטת.

     אנו לא
מוצאים התיחסות למשל זה במסורת העברית, היהודית, אנשי הקבלה נצמדים תמיד ל'עץ
החיים', שוללים את 'עץ הדעת'. מספיק להזכיר כאן את ספרו של חיים וויטאל, תלמידו של
האר"י שכתב ספר 'עץ החיים', הוא מתעלם מ'עץ הדעת', יוצר קוסמולוגיה שונה
לגמרי מזו שאנו מוצאים בפרק א' של ספר בראשית.

      אבל משל
מופלא זה מצא את אויבו הגדול ביותר ביהודי הלניסטי, השליח פאול, שעיגן במשל זה את
ה'מוות', סיבת המוות. ביטול המשל לפיו, יאפשר לאדם לחזור למצבו האידיאלי, מצבו
הגן-עדני. מצב אידיאלי זה של השליח פאול, לפי בעל משל 'עץ הדעת', הוא מצב חייתי.

     באמת,
השליח פאול בשאיפותיו לשנות סדרי עולם, הצליח לנטרל משל זה, ניטרול התקף עד היום
הזה.

    למרות שמשל
זה, 'עץ הדעת', הוא בסיס המחשבה התנ"כית, העניק לה את יחודה, אף אחד לא חזר
לרעיונות הגאוניים הטמונים בו, לא פיתח אותם. ההיפך הוא נכון, אויביו של משל זה
הצליחו להוקיע את עקרונותיו. כך 'ההבדלה', ההבדלה בין טוב לרע, ה'ניכור' נעשו
מושמצים. אפילו המומר מרכס, שאביו כנהו 'פאוסט', יצא במסה שלו 'על השאלה היהודית',
נגד 'הניכור' היהודי, הוא אפילו העדיף להיות חיה בין חיות, כך אנו מוצאים את
השאיפה הזו שלו בכתביו המוקדמים. מרכס  הדחיק את שאיפותיו האמיתיות להיות 'אדם-אל'
ריבוני, למרות שלקח לעצמו ריבונות, כאשר בא לשנות סדרי עולם.

     וראה זה
פלא, מחשבתו הפרדוכסלית של מרכס, הובילה באמת במקום לשינוי סדרי עולם, גן-עדן,
ליצירת הגולג. אולי כדאי להזכיר כאן את צחוקו של 'מפיסטו',  מספרי 'מפיסטו צחק, הה, הה'.
הלותרנים בעקבות לותר הפכו את השטן מיצירת איוב, למפיסטו כל יכול, שטן
שבאיוב הוא בסך הכל שדון קטן בשליחות האלוהות, שדון הצוחק על יומרות האדם, יומרות
איוב הרוצה תמורת קורבנות לעצור את המוות. גיתה שהמחיז את תיאולוגית לותר ביצירתו
פאוסט, הוא אשר הפך את השטן למפיסטו כל יכול, לבן האהוב של האלוהות, ממונה על
מאגיה וכח.
במציאות מפיסטו זה צוחק על משובות האדם, צוחק על יומרותיו, על ההובריס שלו,
המורד בחוקי הקיום, מורד במגבלות שהוטלו עליו, רוצה להיות 'אדם-אל'. אדם זה רוצה
לשנות סדרי עולם, לבסוף גומר עם ה'גולג', או אפילו פתרון יותר מתוחכם, משרפות  'לאויב הקוסמי', תואר שיהודים קבלו מאת  הלותרנים.

      השפה היא
רבת פנים, היא מאפשרת לאדם את כל משובותיו, את כל הפרדוכסים. כך למשל, הגרמנים עם
הפילוסופים הנאורים, יכלו להפוך את המיעוט היהודי חסר הגנה, ל'אויב קוסמי',  כפי שתיארתי את זה בספרי 'האויב הקוסמי'. הרי
הגרמנים הנאורים לא יכלו לתרץ את מעשיהם הנלוזים, שהם נלחמים בחסרי ישע, כך השפה
רבת הפנים זמנה להם פתרון, אפשר לכנות את חסרי הישע כ'אויב קוסמי', ואם ינצחו
'אויב קוסמי' זה, הם יהפכו ל'אדוני העולם'. עם נאור זה באמת החל להאמין בדחליל
שהוא יצר. ובכן מפיסטו באמת יכול רק 'לצחק, הה, הה, הה', על האדם.

       ובאמת,
האדם בעל היומרות הרוצה להיות ריבון, הרוצה להיות 'אדם-אל', הרוצה לשנות סדרי עולם
כיוון שהסדרים הקיימים לא נושאים חן בעיניו, אדם זה לא רוצה לראות את עצמו בשאיפותיו
הנלוזות  בדמות 'הנחש' הזוחל על ארבע.

     על המרד של
האדם בחוקי הקיום, בעולם הנגלה, ותוצאות מרד זה בהמשך.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 257 – האדם האל

     את ספרי
'האדם האל', פרסמתי כבר בשנת 1975, והוא
שני במספר הספרים שפרמתי עד אז. באותה תקופה עדיין לא עסקתי בפילוסופית
השפה, שלתוכה גלשתי רק בסוף שנות התשעים של המאה הקודמת. גלשתי לדיסציפלינה זו
מתוך צורך לתת הסברים יותר בסיסיים להתנהגות האדם עלי אדמה.

      רק הבנת
הכלי, השפה, שהוענקה לאדם והמבדילה אותו משאר הברויים על כדור הארץ שלנו, יכול
להסביר את העולם הלשוני שהאדם יוצר באמצעות כלי זה. כפי שכבר ראינו משעורים קודמים
במשל 'עץ הדעת' אנו פוגשים למעשה את היסודות לפילוסופיה לשונית. משל זה מוסר לנו
בצורה מינימליסטית את עקרונות פעילות השפה.

     ובכן בספר קדום
זה 'האדם האל', עדיין לא סיכמתי את סיבות נטיותיו אלו של האדם, את רצונו להיות אל,
לא התעכבתי  בהסבריו של בעל מחבר משל 'עץ
הדעת', על נושא זה. הוגה דעות גאוני זה סיכם בצורה מינימליסטית,  את השורש לנטיה זו של האדם, כנטיה הנובעת מאי
שביעות רצונו  מהנתונים הקיומיים, מהקיצוב
שחוקי הקיום קוצבים לו, משך קיום מוגבל, לא מעניקות לו שלטון על חוקי הקיום
השרירותיים, הוא לא ריבון עליהם.

      בשעור הקודם עסקנו בערך 'צדק', שהאדם הלשוני
יצר ויוצר, לצרכים חברתיים, ערך  המזכה
אותו לדרוש זכויות, אם הוא ממלא אחרי מערכות ערכיות לשוניות שהקהילה יוצרת. אבל
ראינו שערך זה, שצריך לשרת את האדם לתביעות לזכאות מהחברה, וגם מהאלוהות, לאט לאט
הופך כלי של מרד בחוקי הקיום בידי האדם. ערך זה הופך לכלי מרד מאחר שהאדם לא משלים
עם ההגבלות שחוקי הקיום מטילים עליו, ואזי הוא רוצה לתקן סדרי עולם, רוצה להיהפך
לריבון אשר בורא עולם יותר מושלם, אם לא בעולם הנגלה אזי בעולמות חלופיים אחרי
המוות.

      אבל אם
אנו בודקים את משל 'עץ הדעת', אנחנו נוכחים לדעת שבעל המשל עמד על תכונה זו של
האדם שרוכש את כלי השפה, את 'דעת', ממקור חיצוני. בעל משל זה שעמד על נטיתו זו של
האדם להיות זהה עם בורא עולם, שם את השאיפה הזו בפי 'הנחש', נחש שהוא מייצג את הפן
המרדני של השפה, אשר מבטיח לחוה שאם היא תאכל מפרי העץ היא תהיה זהה עם הבורא.

     בעל משל
זה, שיצר אותו מתוך הסתכלות במנהגי אדם, בהיווכחו שהאדם בורא את עולמו הלשוני,
עולם לשוני בתוך העולם הדטרמיניסטי, לא משלים עם גזרות חוקי הבריאה, מורד בהם,
רוצה להיות ריבוני. בעל משל זה ראה את הסכנה בדחף אנושי זה, הוא מיד צינן את
השאיפות האלו של האדם, העמיד מולו את 'עץ החיים', ושלל ממנו לאכול מפריו, למען
להוכיח לאדם שהוא יצור נברא, שהוא מוותי, שהוא לא זהה עם בורא העולם. הוא מיד שם
את שאיפותיו, את הבטחותיו של ה'נחש' לאל.

     בעל המשל
מנה את יתרונות הכלי שחוה ואדם רכשו, הוא הצביע על כך שהרכש החדש מאפשר לאדם
'מודעות', דבר שמבדיל אותו מהברויים ב'גן עדן', מודעות המאפשרת לחוה ואדם לנכר את
עצמם מגופם, לתת ריבונות ל'דעת' שרכשו, על הגוף. ריבונות זו של 'דעת' מיד מורידה
את הגוף לדרגה נמוכה יותר. גוף זה, שה'מודעות' מפרידה אותו מ'דעת', מביך את חוה
ואדם, הם נוכחים לדעת שהוא ערום, דבר שבמצבם הקודם, בגן עדן לא היו מודעים לו.
היכולת הזו של ניכור ש'דעת' מעניקה,  בהמשך
מאפשרת לחוה ואדם גם להתבונן על סביבתם, ניכור זה מאפשר להם גם ליצור. אבל היצירה
ש'דעת' מאפשרת, היא קודם כל יצירת חיים במודעות. יצירת חיים במודעות היא שונה מההולדה
של ברויים אחרים על כדור הארץ, הברויים האחרים מולידים מתוך דחף בלבד. האדם הבורא
חיים נוכח לדעת שצאצאיו יהוו את שרשרת הדורות, שהנה הנצחיות האנושית, במקום
הנצחיות הגוף עצמו. נוסף ליצירת חיים בעל המשל מצביע על כך שהאדם יכול ליצור את
מחיתו, אמנם בעמל רב, בהבדל מהברויים האחרים הניזונים מהמוגמר.

    צנון זה של
שאיפות האדם על-ידי בעל המשל, מנע ממחשבת התנ"ך, מהחברה שנוצרה על בסיסה את
השאיפות להיהפך ל'אדם-אל'.

     מלכי יהודה
אף פעם לא ראו את עצמם כ'אדם-אל', תופעה שאנו מוצאים בתרבויות אחרות, שבהם המלכים
לעתים קרובות מציגים את עצמם כאלים עלי אדמות. גם הנביאים לא ראו את עצמם
כריבוניים, תמיד ראו את עצמם כשליחי האלוהות. אנו נראה את השוני בראיתם זו את עצמם
של הנביאים, מראיתו את עצמו של ישוע, בברית החדשה, הרואה את עצמו ריבון, כאשר הוא
כל פעם מכריז 'אני אומר לכם', כאילו הוא ריבון, דבר שהנביאים לא העיזו להגיד.

     סיכום נטית
האדם הלשוני להיות זהה עם האלוהות, במטפורה נחשית, מנע לתמיד מגיבורי התנ"ך
לשאף לריבונות. הנטיה הזו של האדם שסוכמה במטפורה של נחש בזוי, שמה לאל רברבנות זו,
הוכיחה את נלוזות נטיה זו בדמותו של נחש זוחל.

      לא בכדי
האדם נרתע מהצגת דמותו הרוצה להפליג למרחבי היקום, הרוצה ריבונות על חוקי הקיום,
הרוצה נצחיות הגוף, הסולד מהגזרה שנגזרה עליו קיום של משך קצר, לראות את עצמו
בדמות נחש זוחל. האדם באשר הוא, מנסה להתעלם ממשל גאוני זה, אם הסתפקות לא להזכירו,
או יותר מכך ניטרולו המוחלטת.

     אנו לא
מוצאים התיחסות למשל זה במסורת העברית, היהודית, אנשי הקבלה נצמדים תמיד ל'עץ
החיים', שוללים את 'עץ הדעת'. מספיק להזכיר כאן את ספרו של חיים וויטאל, תלמידו של
האר"י שכתב ספר 'עץ החיים', הוא מתעלם מ'עץ הדעת', יוצר קוסמולוגיה שונה
לגמרי מזו שאנו מוצאים בפרק א' של ספר בראשית.

      אבל משל
מופלא זה מצא את אויבו הגדול ביותר ביהודי הלניסטי, השליח פאול, שעיגן במשל זה את
ה'מוות', סיבת המוות. ביטול המשל לפיו, יאפשר לאדם לחזור למצבו האידיאלי, מצבו
הגן-עדני. מצב אידיאלי זה של השליח פאול, לפי בעל משל 'עץ הדעת', הוא מצב חייתי.

     באמת,
השליח פאול בשאיפותיו לשנות סדרי עולם, הצליח לנטרל משל זה, ניטרול התקף עד היום
הזה.

    למרות שמשל
זה, 'עץ הדעת', הוא בסיס המחשבה התנ"כית, העניק לה את יחודה, אף אחד לא חזר
לרעיונות הגאוניים הטמונים בו, לא פיתח אותם. ההיפך הוא נכון, אויביו של משל זה
הצליחו להוקיע את עקרונותיו. כך 'ההבדלה', ההבדלה בין טוב לרע, ה'ניכור' נעשו
מושמצים. אפילו המומר מרכס, שאביו כנהו 'פאוסט', יצא במסה שלו 'על השאלה היהודית',
נגד 'הניכור' היהודי, הוא אפילו העדיף להיות חיה בין חיות, כך אנו מוצאים את
השאיפה הזו שלו בכתביו המוקדמים. מרכס  הדחיק את שאיפותיו האמיתיות להיות 'אדם-אל'
ריבוני, למרות שלקח לעצמו ריבונות, כאשר בא לשנות סדרי עולם.

     וראה זה
פלא, מחשבתו הפרדוכסלית של מרכס, הובילה באמת במקום לשינוי סדרי עולם, גן-עדן,
ליצירת הגולג. אולי כדאי להזכיר כאן את צחוקו של 'מפיסטו',  מספרי 'מפיסטו צחק, הה, הה'.
הלותרנים בעקבות לותר הפכו את השטן מיצירת איוב, למפיסטו כל יכול, שטן
שבאיוב הוא בסך הכל שדון קטן בשליחות האלוהות, שדון הצוחק על יומרות האדם, יומרות
איוב הרוצה תמורת קורבנות לעצור את המוות. גיתה שהמחיז את תיאולוגית לותר ביצירתו
פאוסט, הוא אשר הפך את השטן למפיסטו כל יכול, לבן האהוב של האלוהות, ממונה על
מאגיה וכח.
במציאות מפיסטו זה צוחק על משובות האדם, צוחק על יומרותיו, על ההובריס שלו,
המורד בחוקי הקיום, מורד במגבלות שהוטלו עליו, רוצה להיות 'אדם-אל'. אדם זה רוצה
לשנות סדרי עולם, לבסוף גומר עם ה'גולג', או אפילו פתרון יותר מתוחכם, משרפות  'לאויב הקוסמי', תואר שיהודים קבלו מאת  הלותרנים.

      השפה היא
רבת פנים, היא מאפשרת לאדם את כל משובותיו, את כל הפרדוכסים. כך למשל, הגרמנים עם
הפילוסופים הנאורים, יכלו להפוך את המיעוט היהודי חסר הגנה, ל'אויב קוסמי',  כפי שתיארתי את זה בספרי 'האויב הקוסמי'. הרי
הגרמנים הנאורים לא יכלו לתרץ את מעשיהם הנלוזים, שהם נלחמים בחסרי ישע, כך השפה
רבת הפנים זמנה להם פתרון, אפשר לכנות את חסרי הישע כ'אויב קוסמי', ואם ינצחו
'אויב קוסמי' זה, הם יהפכו ל'אדוני העולם'. עם נאור זה באמת החל להאמין בדחליל
שהוא יצר. ובכן מפיסטו באמת יכול רק 'לצחק, הה, הה, הה', על האדם.

       ובאמת,
האדם בעל היומרות הרוצה להיות ריבון, הרוצה להיות 'אדם-אל', הרוצה לשנות סדרי עולם
כיוון שהסדרים הקיימים לא נושאים חן בעיניו, אדם זה לא רוצה לראות את עצמו בשאיפותיו
הנלוזות  בדמות 'הנחש' הזוחל על ארבע.

     על המרד של
האדם בחוקי הקיום, בעולם הנגלה, ותוצאות מרד זה בהמשך.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 257 – האדם האל

     את ספרי
'האדם האל', פרסמתי כבר בשנת 1975, והוא
שני במספר הספרים שפרמתי עד אז. באותה תקופה עדיין לא עסקתי בפילוסופית
השפה, שלתוכה גלשתי רק בסוף שנות התשעים של המאה הקודמת. גלשתי לדיסציפלינה זו
מתוך צורך לתת הסברים יותר בסיסיים להתנהגות האדם עלי אדמה.

      רק הבנת
הכלי, השפה, שהוענקה לאדם והמבדילה אותו משאר הברויים על כדור הארץ שלנו, יכול
להסביר את העולם הלשוני שהאדם יוצר באמצעות כלי זה. כפי שכבר ראינו משעורים קודמים
במשל 'עץ הדעת' אנו פוגשים למעשה את היסודות לפילוסופיה לשונית. משל זה מוסר לנו
בצורה מינימליסטית את עקרונות פעילות השפה.

     ובכן בספר קדום
זה 'האדם האל', עדיין לא סיכמתי את סיבות נטיותיו אלו של האדם, את רצונו להיות אל,
לא התעכבתי  בהסבריו של בעל מחבר משל 'עץ
הדעת', על נושא זה. הוגה דעות גאוני זה סיכם בצורה מינימליסטית,  את השורש לנטיה זו של האדם, כנטיה הנובעת מאי
שביעות רצונו  מהנתונים הקיומיים, מהקיצוב
שחוקי הקיום קוצבים לו, משך קיום מוגבל, לא מעניקות לו שלטון על חוקי הקיום
השרירותיים, הוא לא ריבון עליהם.

      בשעור הקודם עסקנו בערך 'צדק', שהאדם הלשוני
יצר ויוצר, לצרכים חברתיים, ערך  המזכה
אותו לדרוש זכויות, אם הוא ממלא אחרי מערכות ערכיות לשוניות שהקהילה יוצרת. אבל
ראינו שערך זה, שצריך לשרת את האדם לתביעות לזכאות מהחברה, וגם מהאלוהות, לאט לאט
הופך כלי של מרד בחוקי הקיום בידי האדם. ערך זה הופך לכלי מרד מאחר שהאדם לא משלים
עם ההגבלות שחוקי הקיום מטילים עליו, ואזי הוא רוצה לתקן סדרי עולם, רוצה להיהפך
לריבון אשר בורא עולם יותר מושלם, אם לא בעולם הנגלה אזי בעולמות חלופיים אחרי
המוות.

      אבל אם
אנו בודקים את משל 'עץ הדעת', אנחנו נוכחים לדעת שבעל המשל עמד על תכונה זו של
האדם שרוכש את כלי השפה, את 'דעת', ממקור חיצוני. בעל משל זה שעמד על נטיתו זו של
האדם להיות זהה עם בורא עולם, שם את השאיפה הזו בפי 'הנחש', נחש שהוא מייצג את הפן
המרדני של השפה, אשר מבטיח לחוה שאם היא תאכל מפרי העץ היא תהיה זהה עם הבורא.

     בעל משל
זה, שיצר אותו מתוך הסתכלות במנהגי אדם, בהיווכחו שהאדם בורא את עולמו הלשוני,
עולם לשוני בתוך העולם הדטרמיניסטי, לא משלים עם גזרות חוקי הבריאה, מורד בהם,
רוצה להיות ריבוני. בעל משל זה ראה את הסכנה בדחף אנושי זה, הוא מיד צינן את
השאיפות האלו של האדם, העמיד מולו את 'עץ החיים', ושלל ממנו לאכול מפריו, למען
להוכיח לאדם שהוא יצור נברא, שהוא מוותי, שהוא לא זהה עם בורא העולם. הוא מיד שם
את שאיפותיו, את הבטחותיו של ה'נחש' לאל.

     בעל המשל
מנה את יתרונות הכלי שחוה ואדם רכשו, הוא הצביע על כך שהרכש החדש מאפשר לאדם
'מודעות', דבר שמבדיל אותו מהברויים ב'גן עדן', מודעות המאפשרת לחוה ואדם לנכר את
עצמם מגופם, לתת ריבונות ל'דעת' שרכשו, על הגוף. ריבונות זו של 'דעת' מיד מורידה
את הגוף לדרגה נמוכה יותר. גוף זה, שה'מודעות' מפרידה אותו מ'דעת', מביך את חוה
ואדם, הם נוכחים לדעת שהוא ערום, דבר שבמצבם הקודם, בגן עדן לא היו מודעים לו.
היכולת הזו של ניכור ש'דעת' מעניקה,  בהמשך
מאפשרת לחוה ואדם גם להתבונן על סביבתם, ניכור זה מאפשר להם גם ליצור. אבל היצירה
ש'דעת' מאפשרת, היא קודם כל יצירת חיים במודעות. יצירת חיים במודעות היא שונה מההולדה
של ברויים אחרים על כדור הארץ, הברויים האחרים מולידים מתוך דחף בלבד. האדם הבורא
חיים נוכח לדעת שצאצאיו יהוו את שרשרת הדורות, שהנה הנצחיות האנושית, במקום
הנצחיות הגוף עצמו. נוסף ליצירת חיים בעל המשל מצביע על כך שהאדם יכול ליצור את
מחיתו, אמנם בעמל רב, בהבדל מהברויים האחרים הניזונים מהמוגמר.

    צנון זה של
שאיפות האדם על-ידי בעל המשל, מנע ממחשבת התנ"ך, מהחברה שנוצרה על בסיסה את
השאיפות להיהפך ל'אדם-אל'.

     מלכי יהודה
אף פעם לא ראו את עצמם כ'אדם-אל', תופעה שאנו מוצאים בתרבויות אחרות, שבהם המלכים
לעתים קרובות מציגים את עצמם כאלים עלי אדמות. גם הנביאים לא ראו את עצמם
כריבוניים, תמיד ראו את עצמם כשליחי האלוהות. אנו נראה את השוני בראיתם זו את עצמם
של הנביאים, מראיתו את עצמו של ישוע, בברית החדשה, הרואה את עצמו ריבון, כאשר הוא
כל פעם מכריז 'אני אומר לכם', כאילו הוא ריבון, דבר שהנביאים לא העיזו להגיד.

     סיכום נטית
האדם הלשוני להיות זהה עם האלוהות, במטפורה נחשית, מנע לתמיד מגיבורי התנ"ך
לשאף לריבונות. הנטיה הזו של האדם שסוכמה במטפורה של נחש בזוי, שמה לאל רברבנות זו,
הוכיחה את נלוזות נטיה זו בדמותו של נחש זוחל.

      לא בכדי
האדם נרתע מהצגת דמותו הרוצה להפליג למרחבי היקום, הרוצה ריבונות על חוקי הקיום,
הרוצה נצחיות הגוף, הסולד מהגזרה שנגזרה עליו קיום של משך קצר, לראות את עצמו
בדמות נחש זוחל. האדם באשר הוא, מנסה להתעלם ממשל גאוני זה, אם הסתפקות לא להזכירו,
או יותר מכך ניטרולו המוחלטת.

     אנו לא
מוצאים התיחסות למשל זה במסורת העברית, היהודית, אנשי הקבלה נצמדים תמיד ל'עץ
החיים', שוללים את 'עץ הדעת'. מספיק להזכיר כאן את ספרו של חיים וויטאל, תלמידו של
האר"י שכתב ספר 'עץ החיים', הוא מתעלם מ'עץ הדעת', יוצר קוסמולוגיה שונה
לגמרי מזו שאנו מוצאים בפרק א' של ספר בראשית.

      אבל משל
מופלא זה מצא את אויבו הגדול ביותר ביהודי הלניסטי, השליח פאול, שעיגן במשל זה את
ה'מוות', סיבת המוות. ביטול המשל לפיו, יאפשר לאדם לחזור למצבו האידיאלי, מצבו
הגן-עדני. מצב אידיאלי זה של השליח פאול, לפי בעל משל 'עץ הדעת', הוא מצב חייתי.

     באמת,
השליח פאול בשאיפותיו לשנות סדרי עולם, הצליח לנטרל משל זה, ניטרול התקף עד היום
הזה.

    למרות שמשל
זה, 'עץ הדעת', הוא בסיס המחשבה התנ"כית, העניק לה את יחודה, אף אחד לא חזר
לרעיונות הגאוניים הטמונים בו, לא פיתח אותם. ההיפך הוא נכון, אויביו של משל זה
הצליחו להוקיע את עקרונותיו. כך 'ההבדלה', ההבדלה בין טוב לרע, ה'ניכור' נעשו
מושמצים. אפילו המומר מרכס, שאביו כנהו 'פאוסט', יצא במסה שלו 'על השאלה היהודית',
נגד 'הניכור' היהודי, הוא אפילו העדיף להיות חיה בין חיות, כך אנו מוצאים את
השאיפה הזו שלו בכתביו המוקדמים. מרכס  הדחיק את שאיפותיו האמיתיות להיות 'אדם-אל'
ריבוני, למרות שלקח לעצמו ריבונות, כאשר בא לשנות סדרי עולם.

     וראה זה
פלא, מחשבתו הפרדוכסלית של מרכס, הובילה באמת במקום לשינוי סדרי עולם, גן-עדן,
ליצירת הגולג. אולי כדאי להזכיר כאן את צחוקו של 'מפיסטו',  מספרי 'מפיסטו צחק, הה, הה'.
הלותרנים בעקבות לותר הפכו את השטן מיצירת איוב, למפיסטו כל יכול, שטן
שבאיוב הוא בסך הכל שדון קטן בשליחות האלוהות, שדון הצוחק על יומרות האדם, יומרות
איוב הרוצה תמורת קורבנות לעצור את המוות. גיתה שהמחיז את תיאולוגית לותר ביצירתו
פאוסט, הוא אשר הפך את השטן למפיסטו כל יכול, לבן האהוב של האלוהות, ממונה על
מאגיה וכח.
במציאות מפיסטו זה צוחק על משובות האדם, צוחק על יומרותיו, על ההובריס שלו,
המורד בחוקי הקיום, מורד במגבלות שהוטלו עליו, רוצה להיות 'אדם-אל'. אדם זה רוצה
לשנות סדרי עולם, לבסוף גומר עם ה'גולג', או אפילו פתרון יותר מתוחכם, משרפות  'לאויב הקוסמי', תואר שיהודים קבלו מאת  הלותרנים.

      השפה היא
רבת פנים, היא מאפשרת לאדם את כל משובותיו, את כל הפרדוכסים. כך למשל, הגרמנים עם
הפילוסופים הנאורים, יכלו להפוך את המיעוט היהודי חסר הגנה, ל'אויב קוסמי',  כפי שתיארתי את זה בספרי 'האויב הקוסמי'. הרי
הגרמנים הנאורים לא יכלו לתרץ את מעשיהם הנלוזים, שהם נלחמים בחסרי ישע, כך השפה
רבת הפנים זמנה להם פתרון, אפשר לכנות את חסרי הישע כ'אויב קוסמי', ואם ינצחו
'אויב קוסמי' זה, הם יהפכו ל'אדוני העולם'. עם נאור זה באמת החל להאמין בדחליל
שהוא יצר. ובכן מפיסטו באמת יכול רק 'לצחק, הה, הה, הה', על האדם.

       ובאמת,
האדם בעל היומרות הרוצה להיות ריבון, הרוצה להיות 'אדם-אל', הרוצה לשנות סדרי עולם
כיוון שהסדרים הקיימים לא נושאים חן בעיניו, אדם זה לא רוצה לראות את עצמו בשאיפותיו
הנלוזות  בדמות 'הנחש' הזוחל על ארבע.

     על המרד של
האדם בחוקי הקיום, בעולם הנגלה, ותוצאות מרד זה בהמשך.