אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 257 – האדם-האל

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 257 – האדם האל

     את ספרי
'האדם האל', פרסמתי כבר בשנת 1975, והוא
שני במספר הספרים שפרמתי עד אז. באותה תקופה עדיין לא עסקתי בפילוסופית
השפה, שלתוכה גלשתי רק בסוף שנות התשעים של המאה הקודמת. גלשתי לדיסציפלינה זו
מתוך צורך לתת הסברים יותר בסיסיים להתנהגות האדם עלי אדמה.

      רק הבנת
הכלי, השפה, שהוענקה לאדם והמבדילה אותו משאר הברויים על כדור הארץ שלנו, יכול
להסביר את העולם הלשוני שהאדם יוצר באמצעות כלי זה. כפי שכבר ראינו משעורים קודמים
במשל 'עץ הדעת' אנו פוגשים למעשה את היסודות לפילוסופיה לשונית. משל זה מוסר לנו
בצורה מינימליסטית את עקרונות פעילות השפה.

     ובכן בספר קדום
זה 'האדם האל', עדיין לא סיכמתי את סיבות נטיותיו אלו של האדם, את רצונו להיות אל,
לא התעכבתי  בהסבריו של בעל מחבר משל 'עץ
הדעת', על נושא זה. הוגה דעות גאוני זה סיכם בצורה מינימליסטית,  את השורש לנטיה זו של האדם, כנטיה הנובעת מאי
שביעות רצונו  מהנתונים הקיומיים, מהקיצוב
שחוקי הקיום קוצבים לו, משך קיום מוגבל, לא מעניקות לו שלטון על חוקי הקיום
השרירותיים, הוא לא ריבון עליהם.

      בשעור הקודם עסקנו בערך 'צדק', שהאדם הלשוני
יצר ויוצר, לצרכים חברתיים, ערך  המזכה
אותו לדרוש זכויות, אם הוא ממלא אחרי מערכות ערכיות לשוניות שהקהילה יוצרת. אבל
ראינו שערך זה, שצריך לשרת את האדם לתביעות לזכאות מהחברה, וגם מהאלוהות, לאט לאט
הופך כלי של מרד בחוקי הקיום בידי האדם. ערך זה הופך לכלי מרד מאחר שהאדם לא משלים
עם ההגבלות שחוקי הקיום מטילים עליו, ואזי הוא רוצה לתקן סדרי עולם, רוצה להיהפך
לריבון אשר בורא עולם יותר מושלם, אם לא בעולם הנגלה אזי בעולמות חלופיים אחרי
המוות.

      אבל אם
אנו בודקים את משל 'עץ הדעת', אנחנו נוכחים לדעת שבעל המשל עמד על תכונה זו של
האדם שרוכש את כלי השפה, את 'דעת', ממקור חיצוני. בעל משל זה שעמד על נטיתו זו של
האדם להיות זהה עם בורא עולם, שם את השאיפה הזו בפי 'הנחש', נחש שהוא מייצג את הפן
המרדני של השפה, אשר מבטיח לחוה שאם היא תאכל מפרי העץ היא תהיה זהה עם הבורא.

     בעל משל
זה, שיצר אותו מתוך הסתכלות במנהגי אדם, בהיווכחו שהאדם בורא את עולמו הלשוני,
עולם לשוני בתוך העולם הדטרמיניסטי, לא משלים עם גזרות חוקי הבריאה, מורד בהם,
רוצה להיות ריבוני. בעל משל זה ראה את הסכנה בדחף אנושי זה, הוא מיד צינן את
השאיפות האלו של האדם, העמיד מולו את 'עץ החיים', ושלל ממנו לאכול מפריו, למען
להוכיח לאדם שהוא יצור נברא, שהוא מוותי, שהוא לא זהה עם בורא העולם. הוא מיד שם
את שאיפותיו, את הבטחותיו של ה'נחש' לאל.

     בעל המשל
מנה את יתרונות הכלי שחוה ואדם רכשו, הוא הצביע על כך שהרכש החדש מאפשר לאדם
'מודעות', דבר שמבדיל אותו מהברויים ב'גן עדן', מודעות המאפשרת לחוה ואדם לנכר את
עצמם מגופם, לתת ריבונות ל'דעת' שרכשו, על הגוף. ריבונות זו של 'דעת' מיד מורידה
את הגוף לדרגה נמוכה יותר. גוף זה, שה'מודעות' מפרידה אותו מ'דעת', מביך את חוה
ואדם, הם נוכחים לדעת שהוא ערום, דבר שבמצבם הקודם, בגן עדן לא היו מודעים לו.
היכולת הזו של ניכור ש'דעת' מעניקה,  בהמשך
מאפשרת לחוה ואדם גם להתבונן על סביבתם, ניכור זה מאפשר להם גם ליצור. אבל היצירה
ש'דעת' מאפשרת, היא קודם כל יצירת חיים במודעות. יצירת חיים במודעות היא שונה מההולדה
של ברויים אחרים על כדור הארץ, הברויים האחרים מולידים מתוך דחף בלבד. האדם הבורא
חיים נוכח לדעת שצאצאיו יהוו את שרשרת הדורות, שהנה הנצחיות האנושית, במקום
הנצחיות הגוף עצמו. נוסף ליצירת חיים בעל המשל מצביע על כך שהאדם יכול ליצור את
מחיתו, אמנם בעמל רב, בהבדל מהברויים האחרים הניזונים מהמוגמר.

    צנון זה של
שאיפות האדם על-ידי בעל המשל, מנע ממחשבת התנ"ך, מהחברה שנוצרה על בסיסה את
השאיפות להיהפך ל'אדם-אל'.

     מלכי יהודה
אף פעם לא ראו את עצמם כ'אדם-אל', תופעה שאנו מוצאים בתרבויות אחרות, שבהם המלכים
לעתים קרובות מציגים את עצמם כאלים עלי אדמות. גם הנביאים לא ראו את עצמם
כריבוניים, תמיד ראו את עצמם כשליחי האלוהות. אנו נראה את השוני בראיתם זו את עצמם
של הנביאים, מראיתו את עצמו של ישוע, בברית החדשה, הרואה את עצמו ריבון, כאשר הוא
כל פעם מכריז 'אני אומר לכם', כאילו הוא ריבון, דבר שהנביאים לא העיזו להגיד.

     סיכום נטית
האדם הלשוני להיות זהה עם האלוהות, במטפורה נחשית, מנע לתמיד מגיבורי התנ"ך
לשאף לריבונות. הנטיה הזו של האדם שסוכמה במטפורה של נחש בזוי, שמה לאל רברבנות זו,
הוכיחה את נלוזות נטיה זו בדמותו של נחש זוחל.

      לא בכדי
האדם נרתע מהצגת דמותו הרוצה להפליג למרחבי היקום, הרוצה ריבונות על חוקי הקיום,
הרוצה נצחיות הגוף, הסולד מהגזרה שנגזרה עליו קיום של משך קצר, לראות את עצמו
בדמות נחש זוחל. האדם באשר הוא, מנסה להתעלם ממשל גאוני זה, אם הסתפקות לא להזכירו,
או יותר מכך ניטרולו המוחלטת.

     אנו לא
מוצאים התיחסות למשל זה במסורת העברית, היהודית, אנשי הקבלה נצמדים תמיד ל'עץ
החיים', שוללים את 'עץ הדעת'. מספיק להזכיר כאן את ספרו של חיים וויטאל, תלמידו של
האר"י שכתב ספר 'עץ החיים', הוא מתעלם מ'עץ הדעת', יוצר קוסמולוגיה שונה
לגמרי מזו שאנו מוצאים בפרק א' של ספר בראשית.

      אבל משל
מופלא זה מצא את אויבו הגדול ביותר ביהודי הלניסטי, השליח פאול, שעיגן במשל זה את
ה'מוות', סיבת המוות. ביטול המשל לפיו, יאפשר לאדם לחזור למצבו האידיאלי, מצבו
הגן-עדני. מצב אידיאלי זה של השליח פאול, לפי בעל משל 'עץ הדעת', הוא מצב חייתי.

     באמת,
השליח פאול בשאיפותיו לשנות סדרי עולם, הצליח לנטרל משל זה, ניטרול התקף עד היום
הזה.

    למרות שמשל
זה, 'עץ הדעת', הוא בסיס המחשבה התנ"כית, העניק לה את יחודה, אף אחד לא חזר
לרעיונות הגאוניים הטמונים בו, לא פיתח אותם. ההיפך הוא נכון, אויביו של משל זה
הצליחו להוקיע את עקרונותיו. כך 'ההבדלה', ההבדלה בין טוב לרע, ה'ניכור' נעשו
מושמצים. אפילו המומר מרכס, שאביו כנהו 'פאוסט', יצא במסה שלו 'על השאלה היהודית',
נגד 'הניכור' היהודי, הוא אפילו העדיף להיות חיה בין חיות, כך אנו מוצאים את
השאיפה הזו שלו בכתביו המוקדמים. מרכס  הדחיק את שאיפותיו האמיתיות להיות 'אדם-אל'
ריבוני, למרות שלקח לעצמו ריבונות, כאשר בא לשנות סדרי עולם.

     וראה זה
פלא, מחשבתו הפרדוכסלית של מרכס, הובילה באמת במקום לשינוי סדרי עולם, גן-עדן,
ליצירת הגולג. אולי כדאי להזכיר כאן את צחוקו של 'מפיסטו',  מספרי 'מפיסטו צחק, הה, הה'.
הלותרנים בעקבות לותר הפכו את השטן מיצירת איוב, למפיסטו כל יכול, שטן
שבאיוב הוא בסך הכל שדון קטן בשליחות האלוהות, שדון הצוחק על יומרות האדם, יומרות
איוב הרוצה תמורת קורבנות לעצור את המוות. גיתה שהמחיז את תיאולוגית לותר ביצירתו
פאוסט, הוא אשר הפך את השטן למפיסטו כל יכול, לבן האהוב של האלוהות, ממונה על
מאגיה וכח.
במציאות מפיסטו זה צוחק על משובות האדם, צוחק על יומרותיו, על ההובריס שלו,
המורד בחוקי הקיום, מורד במגבלות שהוטלו עליו, רוצה להיות 'אדם-אל'. אדם זה רוצה
לשנות סדרי עולם, לבסוף גומר עם ה'גולג', או אפילו פתרון יותר מתוחכם, משרפות  'לאויב הקוסמי', תואר שיהודים קבלו מאת  הלותרנים.

      השפה היא
רבת פנים, היא מאפשרת לאדם את כל משובותיו, את כל הפרדוכסים. כך למשל, הגרמנים עם
הפילוסופים הנאורים, יכלו להפוך את המיעוט היהודי חסר הגנה, ל'אויב קוסמי',  כפי שתיארתי את זה בספרי 'האויב הקוסמי'. הרי
הגרמנים הנאורים לא יכלו לתרץ את מעשיהם הנלוזים, שהם נלחמים בחסרי ישע, כך השפה
רבת הפנים זמנה להם פתרון, אפשר לכנות את חסרי הישע כ'אויב קוסמי', ואם ינצחו
'אויב קוסמי' זה, הם יהפכו ל'אדוני העולם'. עם נאור זה באמת החל להאמין בדחליל
שהוא יצר. ובכן מפיסטו באמת יכול רק 'לצחק, הה, הה, הה', על האדם.

       ובאמת,
האדם בעל היומרות הרוצה להיות ריבון, הרוצה להיות 'אדם-אל', הרוצה לשנות סדרי עולם
כיוון שהסדרים הקיימים לא נושאים חן בעיניו, אדם זה לא רוצה לראות את עצמו בשאיפותיו
הנלוזות  בדמות 'הנחש' הזוחל על ארבע.

     על המרד של
האדם בחוקי הקיום, בעולם הנגלה, ותוצאות מרד זה בהמשך.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 257 – האדם האל

     את ספרי
'האדם האל', פרסמתי כבר בשנת 1975, והוא
שני במספר הספרים שפרמתי עד אז. באותה תקופה עדיין לא עסקתי בפילוסופית
השפה, שלתוכה גלשתי רק בסוף שנות התשעים של המאה הקודמת. גלשתי לדיסציפלינה זו
מתוך צורך לתת הסברים יותר בסיסיים להתנהגות האדם עלי אדמה.

      רק הבנת
הכלי, השפה, שהוענקה לאדם והמבדילה אותו משאר הברויים על כדור הארץ שלנו, יכול
להסביר את העולם הלשוני שהאדם יוצר באמצעות כלי זה. כפי שכבר ראינו משעורים קודמים
במשל 'עץ הדעת' אנו פוגשים למעשה את היסודות לפילוסופיה לשונית. משל זה מוסר לנו
בצורה מינימליסטית את עקרונות פעילות השפה.

     ובכן בספר קדום
זה 'האדם האל', עדיין לא סיכמתי את סיבות נטיותיו אלו של האדם, את רצונו להיות אל,
לא התעכבתי  בהסבריו של בעל מחבר משל 'עץ
הדעת', על נושא זה. הוגה דעות גאוני זה סיכם בצורה מינימליסטית,  את השורש לנטיה זו של האדם, כנטיה הנובעת מאי
שביעות רצונו  מהנתונים הקיומיים, מהקיצוב
שחוקי הקיום קוצבים לו, משך קיום מוגבל, לא מעניקות לו שלטון על חוקי הקיום
השרירותיים, הוא לא ריבון עליהם.

      בשעור הקודם עסקנו בערך 'צדק', שהאדם הלשוני
יצר ויוצר, לצרכים חברתיים, ערך  המזכה
אותו לדרוש זכויות, אם הוא ממלא אחרי מערכות ערכיות לשוניות שהקהילה יוצרת. אבל
ראינו שערך זה, שצריך לשרת את האדם לתביעות לזכאות מהחברה, וגם מהאלוהות, לאט לאט
הופך כלי של מרד בחוקי הקיום בידי האדם. ערך זה הופך לכלי מרד מאחר שהאדם לא משלים
עם ההגבלות שחוקי הקיום מטילים עליו, ואזי הוא רוצה לתקן סדרי עולם, רוצה להיהפך
לריבון אשר בורא עולם יותר מושלם, אם לא בעולם הנגלה אזי בעולמות חלופיים אחרי
המוות.

      אבל אם
אנו בודקים את משל 'עץ הדעת', אנחנו נוכחים לדעת שבעל המשל עמד על תכונה זו של
האדם שרוכש את כלי השפה, את 'דעת', ממקור חיצוני. בעל משל זה שעמד על נטיתו זו של
האדם להיות זהה עם בורא עולם, שם את השאיפה הזו בפי 'הנחש', נחש שהוא מייצג את הפן
המרדני של השפה, אשר מבטיח לחוה שאם היא תאכל מפרי העץ היא תהיה זהה עם הבורא.

     בעל משל
זה, שיצר אותו מתוך הסתכלות במנהגי אדם, בהיווכחו שהאדם בורא את עולמו הלשוני,
עולם לשוני בתוך העולם הדטרמיניסטי, לא משלים עם גזרות חוקי הבריאה, מורד בהם,
רוצה להיות ריבוני. בעל משל זה ראה את הסכנה בדחף אנושי זה, הוא מיד צינן את
השאיפות האלו של האדם, העמיד מולו את 'עץ החיים', ושלל ממנו לאכול מפריו, למען
להוכיח לאדם שהוא יצור נברא, שהוא מוותי, שהוא לא זהה עם בורא העולם. הוא מיד שם
את שאיפותיו, את הבטחותיו של ה'נחש' לאל.

     בעל המשל
מנה את יתרונות הכלי שחוה ואדם רכשו, הוא הצביע על כך שהרכש החדש מאפשר לאדם
'מודעות', דבר שמבדיל אותו מהברויים ב'גן עדן', מודעות המאפשרת לחוה ואדם לנכר את
עצמם מגופם, לתת ריבונות ל'דעת' שרכשו, על הגוף. ריבונות זו של 'דעת' מיד מורידה
את הגוף לדרגה נמוכה יותר. גוף זה, שה'מודעות' מפרידה אותו מ'דעת', מביך את חוה
ואדם, הם נוכחים לדעת שהוא ערום, דבר שבמצבם הקודם, בגן עדן לא היו מודעים לו.
היכולת הזו של ניכור ש'דעת' מעניקה,  בהמשך
מאפשרת לחוה ואדם גם להתבונן על סביבתם, ניכור זה מאפשר להם גם ליצור. אבל היצירה
ש'דעת' מאפשרת, היא קודם כל יצירת חיים במודעות. יצירת חיים במודעות היא שונה מההולדה
של ברויים אחרים על כדור הארץ, הברויים האחרים מולידים מתוך דחף בלבד. האדם הבורא
חיים נוכח לדעת שצאצאיו יהוו את שרשרת הדורות, שהנה הנצחיות האנושית, במקום
הנצחיות הגוף עצמו. נוסף ליצירת חיים בעל המשל מצביע על כך שהאדם יכול ליצור את
מחיתו, אמנם בעמל רב, בהבדל מהברויים האחרים הניזונים מהמוגמר.

    צנון זה של
שאיפות האדם על-ידי בעל המשל, מנע ממחשבת התנ"ך, מהחברה שנוצרה על בסיסה את
השאיפות להיהפך ל'אדם-אל'.

     מלכי יהודה
אף פעם לא ראו את עצמם כ'אדם-אל', תופעה שאנו מוצאים בתרבויות אחרות, שבהם המלכים
לעתים קרובות מציגים את עצמם כאלים עלי אדמות. גם הנביאים לא ראו את עצמם
כריבוניים, תמיד ראו את עצמם כשליחי האלוהות. אנו נראה את השוני בראיתם זו את עצמם
של הנביאים, מראיתו את עצמו של ישוע, בברית החדשה, הרואה את עצמו ריבון, כאשר הוא
כל פעם מכריז 'אני אומר לכם', כאילו הוא ריבון, דבר שהנביאים לא העיזו להגיד.

     סיכום נטית
האדם הלשוני להיות זהה עם האלוהות, במטפורה נחשית, מנע לתמיד מגיבורי התנ"ך
לשאף לריבונות. הנטיה הזו של האדם שסוכמה במטפורה של נחש בזוי, שמה לאל רברבנות זו,
הוכיחה את נלוזות נטיה זו בדמותו של נחש זוחל.

      לא בכדי
האדם נרתע מהצגת דמותו הרוצה להפליג למרחבי היקום, הרוצה ריבונות על חוקי הקיום,
הרוצה נצחיות הגוף, הסולד מהגזרה שנגזרה עליו קיום של משך קצר, לראות את עצמו
בדמות נחש זוחל. האדם באשר הוא, מנסה להתעלם ממשל גאוני זה, אם הסתפקות לא להזכירו,
או יותר מכך ניטרולו המוחלטת.

     אנו לא
מוצאים התיחסות למשל זה במסורת העברית, היהודית, אנשי הקבלה נצמדים תמיד ל'עץ
החיים', שוללים את 'עץ הדעת'. מספיק להזכיר כאן את ספרו של חיים וויטאל, תלמידו של
האר"י שכתב ספר 'עץ החיים', הוא מתעלם מ'עץ הדעת', יוצר קוסמולוגיה שונה
לגמרי מזו שאנו מוצאים בפרק א' של ספר בראשית.

      אבל משל
מופלא זה מצא את אויבו הגדול ביותר ביהודי הלניסטי, השליח פאול, שעיגן במשל זה את
ה'מוות', סיבת המוות. ביטול המשל לפיו, יאפשר לאדם לחזור למצבו האידיאלי, מצבו
הגן-עדני. מצב אידיאלי זה של השליח פאול, לפי בעל משל 'עץ הדעת', הוא מצב חייתי.

     באמת,
השליח פאול בשאיפותיו לשנות סדרי עולם, הצליח לנטרל משל זה, ניטרול התקף עד היום
הזה.

    למרות שמשל
זה, 'עץ הדעת', הוא בסיס המחשבה התנ"כית, העניק לה את יחודה, אף אחד לא חזר
לרעיונות הגאוניים הטמונים בו, לא פיתח אותם. ההיפך הוא נכון, אויביו של משל זה
הצליחו להוקיע את עקרונותיו. כך 'ההבדלה', ההבדלה בין טוב לרע, ה'ניכור' נעשו
מושמצים. אפילו המומר מרכס, שאביו כנהו 'פאוסט', יצא במסה שלו 'על השאלה היהודית',
נגד 'הניכור' היהודי, הוא אפילו העדיף להיות חיה בין חיות, כך אנו מוצאים את
השאיפה הזו שלו בכתביו המוקדמים. מרכס  הדחיק את שאיפותיו האמיתיות להיות 'אדם-אל'
ריבוני, למרות שלקח לעצמו ריבונות, כאשר בא לשנות סדרי עולם.

     וראה זה
פלא, מחשבתו הפרדוכסלית של מרכס, הובילה באמת במקום לשינוי סדרי עולם, גן-עדן,
ליצירת הגולג. אולי כדאי להזכיר כאן את צחוקו של 'מפיסטו',  מספרי 'מפיסטו צחק, הה, הה'.
הלותרנים בעקבות לותר הפכו את השטן מיצירת איוב, למפיסטו כל יכול, שטן
שבאיוב הוא בסך הכל שדון קטן בשליחות האלוהות, שדון הצוחק על יומרות האדם, יומרות
איוב הרוצה תמורת קורבנות לעצור את המוות. גיתה שהמחיז את תיאולוגית לותר ביצירתו
פאוסט, הוא אשר הפך את השטן למפיסטו כל יכול, לבן האהוב של האלוהות, ממונה על
מאגיה וכח.
במציאות מפיסטו זה צוחק על משובות האדם, צוחק על יומרותיו, על ההובריס שלו,
המורד בחוקי הקיום, מורד במגבלות שהוטלו עליו, רוצה להיות 'אדם-אל'. אדם זה רוצה
לשנות סדרי עולם, לבסוף גומר עם ה'גולג', או אפילו פתרון יותר מתוחכם, משרפות  'לאויב הקוסמי', תואר שיהודים קבלו מאת  הלותרנים.

      השפה היא
רבת פנים, היא מאפשרת לאדם את כל משובותיו, את כל הפרדוכסים. כך למשל, הגרמנים עם
הפילוסופים הנאורים, יכלו להפוך את המיעוט היהודי חסר הגנה, ל'אויב קוסמי',  כפי שתיארתי את זה בספרי 'האויב הקוסמי'. הרי
הגרמנים הנאורים לא יכלו לתרץ את מעשיהם הנלוזים, שהם נלחמים בחסרי ישע, כך השפה
רבת הפנים זמנה להם פתרון, אפשר לכנות את חסרי הישע כ'אויב קוסמי', ואם ינצחו
'אויב קוסמי' זה, הם יהפכו ל'אדוני העולם'. עם נאור זה באמת החל להאמין בדחליל
שהוא יצר. ובכן מפיסטו באמת יכול רק 'לצחק, הה, הה, הה', על האדם.

       ובאמת,
האדם בעל היומרות הרוצה להיות ריבון, הרוצה להיות 'אדם-אל', הרוצה לשנות סדרי עולם
כיוון שהסדרים הקיימים לא נושאים חן בעיניו, אדם זה לא רוצה לראות את עצמו בשאיפותיו
הנלוזות  בדמות 'הנחש' הזוחל על ארבע.

     על המרד של
האדם בחוקי הקיום, בעולם הנגלה, ותוצאות מרד זה בהמשך.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 257 – האדם האל

     את ספרי
'האדם האל', פרסמתי כבר בשנת 1975, והוא
שני במספר הספרים שפרמתי עד אז. באותה תקופה עדיין לא עסקתי בפילוסופית
השפה, שלתוכה גלשתי רק בסוף שנות התשעים של המאה הקודמת. גלשתי לדיסציפלינה זו
מתוך צורך לתת הסברים יותר בסיסיים להתנהגות האדם עלי אדמה.

      רק הבנת
הכלי, השפה, שהוענקה לאדם והמבדילה אותו משאר הברויים על כדור הארץ שלנו, יכול
להסביר את העולם הלשוני שהאדם יוצר באמצעות כלי זה. כפי שכבר ראינו משעורים קודמים
במשל 'עץ הדעת' אנו פוגשים למעשה את היסודות לפילוסופיה לשונית. משל זה מוסר לנו
בצורה מינימליסטית את עקרונות פעילות השפה.

     ובכן בספר קדום
זה 'האדם האל', עדיין לא סיכמתי את סיבות נטיותיו אלו של האדם, את רצונו להיות אל,
לא התעכבתי  בהסבריו של בעל מחבר משל 'עץ
הדעת', על נושא זה. הוגה דעות גאוני זה סיכם בצורה מינימליסטית,  את השורש לנטיה זו של האדם, כנטיה הנובעת מאי
שביעות רצונו  מהנתונים הקיומיים, מהקיצוב
שחוקי הקיום קוצבים לו, משך קיום מוגבל, לא מעניקות לו שלטון על חוקי הקיום
השרירותיים, הוא לא ריבון עליהם.

      בשעור הקודם עסקנו בערך 'צדק', שהאדם הלשוני
יצר ויוצר, לצרכים חברתיים, ערך  המזכה
אותו לדרוש זכויות, אם הוא ממלא אחרי מערכות ערכיות לשוניות שהקהילה יוצרת. אבל
ראינו שערך זה, שצריך לשרת את האדם לתביעות לזכאות מהחברה, וגם מהאלוהות, לאט לאט
הופך כלי של מרד בחוקי הקיום בידי האדם. ערך זה הופך לכלי מרד מאחר שהאדם לא משלים
עם ההגבלות שחוקי הקיום מטילים עליו, ואזי הוא רוצה לתקן סדרי עולם, רוצה להיהפך
לריבון אשר בורא עולם יותר מושלם, אם לא בעולם הנגלה אזי בעולמות חלופיים אחרי
המוות.

      אבל אם
אנו בודקים את משל 'עץ הדעת', אנחנו נוכחים לדעת שבעל המשל עמד על תכונה זו של
האדם שרוכש את כלי השפה, את 'דעת', ממקור חיצוני. בעל משל זה שעמד על נטיתו זו של
האדם להיות זהה עם בורא עולם, שם את השאיפה הזו בפי 'הנחש', נחש שהוא מייצג את הפן
המרדני של השפה, אשר מבטיח לחוה שאם היא תאכל מפרי העץ היא תהיה זהה עם הבורא.

     בעל משל
זה, שיצר אותו מתוך הסתכלות במנהגי אדם, בהיווכחו שהאדם בורא את עולמו הלשוני,
עולם לשוני בתוך העולם הדטרמיניסטי, לא משלים עם גזרות חוקי הבריאה, מורד בהם,
רוצה להיות ריבוני. בעל משל זה ראה את הסכנה בדחף אנושי זה, הוא מיד צינן את
השאיפות האלו של האדם, העמיד מולו את 'עץ החיים', ושלל ממנו לאכול מפריו, למען
להוכיח לאדם שהוא יצור נברא, שהוא מוותי, שהוא לא זהה עם בורא העולם. הוא מיד שם
את שאיפותיו, את הבטחותיו של ה'נחש' לאל.

     בעל המשל
מנה את יתרונות הכלי שחוה ואדם רכשו, הוא הצביע על כך שהרכש החדש מאפשר לאדם
'מודעות', דבר שמבדיל אותו מהברויים ב'גן עדן', מודעות המאפשרת לחוה ואדם לנכר את
עצמם מגופם, לתת ריבונות ל'דעת' שרכשו, על הגוף. ריבונות זו של 'דעת' מיד מורידה
את הגוף לדרגה נמוכה יותר. גוף זה, שה'מודעות' מפרידה אותו מ'דעת', מביך את חוה
ואדם, הם נוכחים לדעת שהוא ערום, דבר שבמצבם הקודם, בגן עדן לא היו מודעים לו.
היכולת הזו של ניכור ש'דעת' מעניקה,  בהמשך
מאפשרת לחוה ואדם גם להתבונן על סביבתם, ניכור זה מאפשר להם גם ליצור. אבל היצירה
ש'דעת' מאפשרת, היא קודם כל יצירת חיים במודעות. יצירת חיים במודעות היא שונה מההולדה
של ברויים אחרים על כדור הארץ, הברויים האחרים מולידים מתוך דחף בלבד. האדם הבורא
חיים נוכח לדעת שצאצאיו יהוו את שרשרת הדורות, שהנה הנצחיות האנושית, במקום
הנצחיות הגוף עצמו. נוסף ליצירת חיים בעל המשל מצביע על כך שהאדם יכול ליצור את
מחיתו, אמנם בעמל רב, בהבדל מהברויים האחרים הניזונים מהמוגמר.

    צנון זה של
שאיפות האדם על-ידי בעל המשל, מנע ממחשבת התנ"ך, מהחברה שנוצרה על בסיסה את
השאיפות להיהפך ל'אדם-אל'.

     מלכי יהודה
אף פעם לא ראו את עצמם כ'אדם-אל', תופעה שאנו מוצאים בתרבויות אחרות, שבהם המלכים
לעתים קרובות מציגים את עצמם כאלים עלי אדמות. גם הנביאים לא ראו את עצמם
כריבוניים, תמיד ראו את עצמם כשליחי האלוהות. אנו נראה את השוני בראיתם זו את עצמם
של הנביאים, מראיתו את עצמו של ישוע, בברית החדשה, הרואה את עצמו ריבון, כאשר הוא
כל פעם מכריז 'אני אומר לכם', כאילו הוא ריבון, דבר שהנביאים לא העיזו להגיד.

     סיכום נטית
האדם הלשוני להיות זהה עם האלוהות, במטפורה נחשית, מנע לתמיד מגיבורי התנ"ך
לשאף לריבונות. הנטיה הזו של האדם שסוכמה במטפורה של נחש בזוי, שמה לאל רברבנות זו,
הוכיחה את נלוזות נטיה זו בדמותו של נחש זוחל.

      לא בכדי
האדם נרתע מהצגת דמותו הרוצה להפליג למרחבי היקום, הרוצה ריבונות על חוקי הקיום,
הרוצה נצחיות הגוף, הסולד מהגזרה שנגזרה עליו קיום של משך קצר, לראות את עצמו
בדמות נחש זוחל. האדם באשר הוא, מנסה להתעלם ממשל גאוני זה, אם הסתפקות לא להזכירו,
או יותר מכך ניטרולו המוחלטת.

     אנו לא
מוצאים התיחסות למשל זה במסורת העברית, היהודית, אנשי הקבלה נצמדים תמיד ל'עץ
החיים', שוללים את 'עץ הדעת'. מספיק להזכיר כאן את ספרו של חיים וויטאל, תלמידו של
האר"י שכתב ספר 'עץ החיים', הוא מתעלם מ'עץ הדעת', יוצר קוסמולוגיה שונה
לגמרי מזו שאנו מוצאים בפרק א' של ספר בראשית.

      אבל משל
מופלא זה מצא את אויבו הגדול ביותר ביהודי הלניסטי, השליח פאול, שעיגן במשל זה את
ה'מוות', סיבת המוות. ביטול המשל לפיו, יאפשר לאדם לחזור למצבו האידיאלי, מצבו
הגן-עדני. מצב אידיאלי זה של השליח פאול, לפי בעל משל 'עץ הדעת', הוא מצב חייתי.

     באמת,
השליח פאול בשאיפותיו לשנות סדרי עולם, הצליח לנטרל משל זה, ניטרול התקף עד היום
הזה.

    למרות שמשל
זה, 'עץ הדעת', הוא בסיס המחשבה התנ"כית, העניק לה את יחודה, אף אחד לא חזר
לרעיונות הגאוניים הטמונים בו, לא פיתח אותם. ההיפך הוא נכון, אויביו של משל זה
הצליחו להוקיע את עקרונותיו. כך 'ההבדלה', ההבדלה בין טוב לרע, ה'ניכור' נעשו
מושמצים. אפילו המומר מרכס, שאביו כנהו 'פאוסט', יצא במסה שלו 'על השאלה היהודית',
נגד 'הניכור' היהודי, הוא אפילו העדיף להיות חיה בין חיות, כך אנו מוצאים את
השאיפה הזו שלו בכתביו המוקדמים. מרכס  הדחיק את שאיפותיו האמיתיות להיות 'אדם-אל'
ריבוני, למרות שלקח לעצמו ריבונות, כאשר בא לשנות סדרי עולם.

     וראה זה
פלא, מחשבתו הפרדוכסלית של מרכס, הובילה באמת במקום לשינוי סדרי עולם, גן-עדן,
ליצירת הגולג. אולי כדאי להזכיר כאן את צחוקו של 'מפיסטו',  מספרי 'מפיסטו צחק, הה, הה'.
הלותרנים בעקבות לותר הפכו את השטן מיצירת איוב, למפיסטו כל יכול, שטן
שבאיוב הוא בסך הכל שדון קטן בשליחות האלוהות, שדון הצוחק על יומרות האדם, יומרות
איוב הרוצה תמורת קורבנות לעצור את המוות. גיתה שהמחיז את תיאולוגית לותר ביצירתו
פאוסט, הוא אשר הפך את השטן למפיסטו כל יכול, לבן האהוב של האלוהות, ממונה על
מאגיה וכח.
במציאות מפיסטו זה צוחק על משובות האדם, צוחק על יומרותיו, על ההובריס שלו,
המורד בחוקי הקיום, מורד במגבלות שהוטלו עליו, רוצה להיות 'אדם-אל'. אדם זה רוצה
לשנות סדרי עולם, לבסוף גומר עם ה'גולג', או אפילו פתרון יותר מתוחכם, משרפות  'לאויב הקוסמי', תואר שיהודים קבלו מאת  הלותרנים.

      השפה היא
רבת פנים, היא מאפשרת לאדם את כל משובותיו, את כל הפרדוכסים. כך למשל, הגרמנים עם
הפילוסופים הנאורים, יכלו להפוך את המיעוט היהודי חסר הגנה, ל'אויב קוסמי',  כפי שתיארתי את זה בספרי 'האויב הקוסמי'. הרי
הגרמנים הנאורים לא יכלו לתרץ את מעשיהם הנלוזים, שהם נלחמים בחסרי ישע, כך השפה
רבת הפנים זמנה להם פתרון, אפשר לכנות את חסרי הישע כ'אויב קוסמי', ואם ינצחו
'אויב קוסמי' זה, הם יהפכו ל'אדוני העולם'. עם נאור זה באמת החל להאמין בדחליל
שהוא יצר. ובכן מפיסטו באמת יכול רק 'לצחק, הה, הה, הה', על האדם.

       ובאמת,
האדם בעל היומרות הרוצה להיות ריבון, הרוצה להיות 'אדם-אל', הרוצה לשנות סדרי עולם
כיוון שהסדרים הקיימים לא נושאים חן בעיניו, אדם זה לא רוצה לראות את עצמו בשאיפותיו
הנלוזות  בדמות 'הנחש' הזוחל על ארבע.

     על המרד של
האדם בחוקי הקיום, בעולם הנגלה, ותוצאות מרד זה בהמשך.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 257 – האדם האל

     את ספרי
'האדם האל', פרסמתי כבר בשנת 1975, והוא
שני במספר הספרים שפרמתי עד אז. באותה תקופה עדיין לא עסקתי בפילוסופית
השפה, שלתוכה גלשתי רק בסוף שנות התשעים של המאה הקודמת. גלשתי לדיסציפלינה זו
מתוך צורך לתת הסברים יותר בסיסיים להתנהגות האדם עלי אדמה.

      רק הבנת
הכלי, השפה, שהוענקה לאדם והמבדילה אותו משאר הברויים על כדור הארץ שלנו, יכול
להסביר את העולם הלשוני שהאדם יוצר באמצעות כלי זה. כפי שכבר ראינו משעורים קודמים
במשל 'עץ הדעת' אנו פוגשים למעשה את היסודות לפילוסופיה לשונית. משל זה מוסר לנו
בצורה מינימליסטית את עקרונות פעילות השפה.

     ובכן בספר קדום
זה 'האדם האל', עדיין לא סיכמתי את סיבות נטיותיו אלו של האדם, את רצונו להיות אל,
לא התעכבתי  בהסבריו של בעל מחבר משל 'עץ
הדעת', על נושא זה. הוגה דעות גאוני זה סיכם בצורה מינימליסטית,  את השורש לנטיה זו של האדם, כנטיה הנובעת מאי
שביעות רצונו  מהנתונים הקיומיים, מהקיצוב
שחוקי הקיום קוצבים לו, משך קיום מוגבל, לא מעניקות לו שלטון על חוקי הקיום
השרירותיים, הוא לא ריבון עליהם.

      בשעור הקודם עסקנו בערך 'צדק', שהאדם הלשוני
יצר ויוצר, לצרכים חברתיים, ערך  המזכה
אותו לדרוש זכויות, אם הוא ממלא אחרי מערכות ערכיות לשוניות שהקהילה יוצרת. אבל
ראינו שערך זה, שצריך לשרת את האדם לתביעות לזכאות מהחברה, וגם מהאלוהות, לאט לאט
הופך כלי של מרד בחוקי הקיום בידי האדם. ערך זה הופך לכלי מרד מאחר שהאדם לא משלים
עם ההגבלות שחוקי הקיום מטילים עליו, ואזי הוא רוצה לתקן סדרי עולם, רוצה להיהפך
לריבון אשר בורא עולם יותר מושלם, אם לא בעולם הנגלה אזי בעולמות חלופיים אחרי
המוות.

      אבל אם
אנו בודקים את משל 'עץ הדעת', אנחנו נוכחים לדעת שבעל המשל עמד על תכונה זו של
האדם שרוכש את כלי השפה, את 'דעת', ממקור חיצוני. בעל משל זה שעמד על נטיתו זו של
האדם להיות זהה עם בורא עולם, שם את השאיפה הזו בפי 'הנחש', נחש שהוא מייצג את הפן
המרדני של השפה, אשר מבטיח לחוה שאם היא תאכל מפרי העץ היא תהיה זהה עם הבורא.

     בעל משל
זה, שיצר אותו מתוך הסתכלות במנהגי אדם, בהיווכחו שהאדם בורא את עולמו הלשוני,
עולם לשוני בתוך העולם הדטרמיניסטי, לא משלים עם גזרות חוקי הבריאה, מורד בהם,
רוצה להיות ריבוני. בעל משל זה ראה את הסכנה בדחף אנושי זה, הוא מיד צינן את
השאיפות האלו של האדם, העמיד מולו את 'עץ החיים', ושלל ממנו לאכול מפריו, למען
להוכיח לאדם שהוא יצור נברא, שהוא מוותי, שהוא לא זהה עם בורא העולם. הוא מיד שם
את שאיפותיו, את הבטחותיו של ה'נחש' לאל.

     בעל המשל
מנה את יתרונות הכלי שחוה ואדם רכשו, הוא הצביע על כך שהרכש החדש מאפשר לאדם
'מודעות', דבר שמבדיל אותו מהברויים ב'גן עדן', מודעות המאפשרת לחוה ואדם לנכר את
עצמם מגופם, לתת ריבונות ל'דעת' שרכשו, על הגוף. ריבונות זו של 'דעת' מיד מורידה
את הגוף לדרגה נמוכה יותר. גוף זה, שה'מודעות' מפרידה אותו מ'דעת', מביך את חוה
ואדם, הם נוכחים לדעת שהוא ערום, דבר שבמצבם הקודם, בגן עדן לא היו מודעים לו.
היכולת הזו של ניכור ש'דעת' מעניקה,  בהמשך
מאפשרת לחוה ואדם גם להתבונן על סביבתם, ניכור זה מאפשר להם גם ליצור. אבל היצירה
ש'דעת' מאפשרת, היא קודם כל יצירת חיים במודעות. יצירת חיים במודעות היא שונה מההולדה
של ברויים אחרים על כדור הארץ, הברויים האחרים מולידים מתוך דחף בלבד. האדם הבורא
חיים נוכח לדעת שצאצאיו יהוו את שרשרת הדורות, שהנה הנצחיות האנושית, במקום
הנצחיות הגוף עצמו. נוסף ליצירת חיים בעל המשל מצביע על כך שהאדם יכול ליצור את
מחיתו, אמנם בעמל רב, בהבדל מהברויים האחרים הניזונים מהמוגמר.

    צנון זה של
שאיפות האדם על-ידי בעל המשל, מנע ממחשבת התנ"ך, מהחברה שנוצרה על בסיסה את
השאיפות להיהפך ל'אדם-אל'.

     מלכי יהודה
אף פעם לא ראו את עצמם כ'אדם-אל', תופעה שאנו מוצאים בתרבויות אחרות, שבהם המלכים
לעתים קרובות מציגים את עצמם כאלים עלי אדמות. גם הנביאים לא ראו את עצמם
כריבוניים, תמיד ראו את עצמם כשליחי האלוהות. אנו נראה את השוני בראיתם זו את עצמם
של הנביאים, מראיתו את עצמו של ישוע, בברית החדשה, הרואה את עצמו ריבון, כאשר הוא
כל פעם מכריז 'אני אומר לכם', כאילו הוא ריבון, דבר שהנביאים לא העיזו להגיד.

     סיכום נטית
האדם הלשוני להיות זהה עם האלוהות, במטפורה נחשית, מנע לתמיד מגיבורי התנ"ך
לשאף לריבונות. הנטיה הזו של האדם שסוכמה במטפורה של נחש בזוי, שמה לאל רברבנות זו,
הוכיחה את נלוזות נטיה זו בדמותו של נחש זוחל.

      לא בכדי
האדם נרתע מהצגת דמותו הרוצה להפליג למרחבי היקום, הרוצה ריבונות על חוקי הקיום,
הרוצה נצחיות הגוף, הסולד מהגזרה שנגזרה עליו קיום של משך קצר, לראות את עצמו
בדמות נחש זוחל. האדם באשר הוא, מנסה להתעלם ממשל גאוני זה, אם הסתפקות לא להזכירו,
או יותר מכך ניטרולו המוחלטת.

     אנו לא
מוצאים התיחסות למשל זה במסורת העברית, היהודית, אנשי הקבלה נצמדים תמיד ל'עץ
החיים', שוללים את 'עץ הדעת'. מספיק להזכיר כאן את ספרו של חיים וויטאל, תלמידו של
האר"י שכתב ספר 'עץ החיים', הוא מתעלם מ'עץ הדעת', יוצר קוסמולוגיה שונה
לגמרי מזו שאנו מוצאים בפרק א' של ספר בראשית.

      אבל משל
מופלא זה מצא את אויבו הגדול ביותר ביהודי הלניסטי, השליח פאול, שעיגן במשל זה את
ה'מוות', סיבת המוות. ביטול המשל לפיו, יאפשר לאדם לחזור למצבו האידיאלי, מצבו
הגן-עדני. מצב אידיאלי זה של השליח פאול, לפי בעל משל 'עץ הדעת', הוא מצב חייתי.

     באמת,
השליח פאול בשאיפותיו לשנות סדרי עולם, הצליח לנטרל משל זה, ניטרול התקף עד היום
הזה.

    למרות שמשל
זה, 'עץ הדעת', הוא בסיס המחשבה התנ"כית, העניק לה את יחודה, אף אחד לא חזר
לרעיונות הגאוניים הטמונים בו, לא פיתח אותם. ההיפך הוא נכון, אויביו של משל זה
הצליחו להוקיע את עקרונותיו. כך 'ההבדלה', ההבדלה בין טוב לרע, ה'ניכור' נעשו
מושמצים. אפילו המומר מרכס, שאביו כנהו 'פאוסט', יצא במסה שלו 'על השאלה היהודית',
נגד 'הניכור' היהודי, הוא אפילו העדיף להיות חיה בין חיות, כך אנו מוצאים את
השאיפה הזו שלו בכתביו המוקדמים. מרכס  הדחיק את שאיפותיו האמיתיות להיות 'אדם-אל'
ריבוני, למרות שלקח לעצמו ריבונות, כאשר בא לשנות סדרי עולם.

     וראה זה
פלא, מחשבתו הפרדוכסלית של מרכס, הובילה באמת במקום לשינוי סדרי עולם, גן-עדן,
ליצירת הגולג. אולי כדאי להזכיר כאן את צחוקו של 'מפיסטו',  מספרי 'מפיסטו צחק, הה, הה'.
הלותרנים בעקבות לותר הפכו את השטן מיצירת איוב, למפיסטו כל יכול, שטן
שבאיוב הוא בסך הכל שדון קטן בשליחות האלוהות, שדון הצוחק על יומרות האדם, יומרות
איוב הרוצה תמורת קורבנות לעצור את המוות. גיתה שהמחיז את תיאולוגית לותר ביצירתו
פאוסט, הוא אשר הפך את השטן למפיסטו כל יכול, לבן האהוב של האלוהות, ממונה על
מאגיה וכח.
במציאות מפיסטו זה צוחק על משובות האדם, צוחק על יומרותיו, על ההובריס שלו,
המורד בחוקי הקיום, מורד במגבלות שהוטלו עליו, רוצה להיות 'אדם-אל'. אדם זה רוצה
לשנות סדרי עולם, לבסוף גומר עם ה'גולג', או אפילו פתרון יותר מתוחכם, משרפות  'לאויב הקוסמי', תואר שיהודים קבלו מאת  הלותרנים.

      השפה היא
רבת פנים, היא מאפשרת לאדם את כל משובותיו, את כל הפרדוכסים. כך למשל, הגרמנים עם
הפילוסופים הנאורים, יכלו להפוך את המיעוט היהודי חסר הגנה, ל'אויב קוסמי',  כפי שתיארתי את זה בספרי 'האויב הקוסמי'. הרי
הגרמנים הנאורים לא יכלו לתרץ את מעשיהם הנלוזים, שהם נלחמים בחסרי ישע, כך השפה
רבת הפנים זמנה להם פתרון, אפשר לכנות את חסרי הישע כ'אויב קוסמי', ואם ינצחו
'אויב קוסמי' זה, הם יהפכו ל'אדוני העולם'. עם נאור זה באמת החל להאמין בדחליל
שהוא יצר. ובכן מפיסטו באמת יכול רק 'לצחק, הה, הה, הה', על האדם.

       ובאמת,
האדם בעל היומרות הרוצה להיות ריבון, הרוצה להיות 'אדם-אל', הרוצה לשנות סדרי עולם
כיוון שהסדרים הקיימים לא נושאים חן בעיניו, אדם זה לא רוצה לראות את עצמו בשאיפותיו
הנלוזות  בדמות 'הנחש' הזוחל על ארבע.

     על המרד של
האדם בחוקי הקיום, בעולם הנגלה, ותוצאות מרד זה בהמשך.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • nachum  ביום 6 בנובמבר 2011 בשעה 12:20

    רק הבנת
    הכלי, השפה, שהוענקה לאדם והמבדילה אותו משאר הברויים על כדור הארץ שלנו, יכול
    להסביר את העולם הלשוני — הבנת=femenine

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: