אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 258 – האדם-האל ב'

ה

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור  258  –
האדם-האל ב'

     אם השליח
פאול ניטרל את משל 'עץ הדעת', כיוון שבו נאסר על חוה ואדם לאכל מ'עץ החיים', הוא
ניטרל את המשל הזה גם מסיבות אחרות, שוודאי הוא לא היה מודע להן. הרי משל זה מכיל
את עקרונות פעילות השפה. אבל השפה עצמה כאמצעי של בריאה לא היתה לרוחו של השליח
פאול. הרי שליח זה הביא עמו ירושה יוונית או כבר הלניסטית, ירושה תרבותית שלא
הכירה בשפה ככלי יצירה.

       הסיבה
שהתרבות היוונית לא הכירה בשפה ככלי יצירה היתה עקרונית לתרבות זו. הרי היוונים
טענו שהעולם הוא נצחי, ואם כך, הרי אין צורך לברא אותו, כפי שמסופר בפרק א' של ספר
בראשית. אבל היוונים התנגדו לשפה ככלי יצירה גם מסיבות אחרות. הרי השפה יוצרת יש
מאין, ואם היא יוצרת יש מאין היא שוללת נצחיות. השפה גם מבוססת כולה על יכולת
השלילה, הרי כל מלה הנוצרת על-ידי בני אדם מעצם מהותה מכלילה בגבולות, סימול של
חפץ, שהנו בלעדי, המבדיל אותו מחפץ שני, משלילתו.

  יצירה יש מאין
מבוססת על עיקרון ה'שלילה'. אלהים בורא את העולם, כיוון שקודם הוא לא היה קיים.
אלהים בורא את הישויות, כיוון שהן לא היו קיימות קודם. אלהים יכול גם לשלול את
העולם, כפי שרצה לשלול אותו בזמן המבול.

       ברור מה
שהפחיד את השליח פאול שהתחנך גם על ברכי התרבות היוונית, שעולם לשוני בהכרח מונע
קיום נצחי. לא רק האיסור לאכל מ'עץ החיים' הצביע על מוותיות האדם, אבל פילוסופית
השפה שבתשתית משל 'עץ הדעת', מעצם מהותה סתרה את האמונה היוונית על נצחיות. לא
בכדי היוונים לא רצו להכיר בשפה ככלי יצירה, הם הבינו שהכרה כזו תסתור את אמונתם
בנצחיות העולם ואולי האמינו גם בנצחיות האדם.

     השליח פאול
הבין שעקרונות שתי התרבויות, היוונית והעברית סותרים זה את זה. לכן התחכם, ומצא
פתרון באמונה השולית ביהודה על ימי משיח שישנו סדרי עולם. ובכן, אם כך מצא פיתרון,
ישוע שנחשב בעיני סובביו כגואל, צליבתו התבצעה כתכנית ההשגחה, כקורבן למען  תוכל לבצע שינוי סדרי עולם, החזרתו למצב מקובע,
נצחי.

      ובכן,
ישוע האדם שהפך לבן אלהים, הפך לאדם-אל, קיבל על עצמו את גזר דין ההשגחה לשמש
כקורבן למען גאולת העולם, גאולת האדם המוותי, הפיכתו לנצחי. השליח פאול פתר את
בעית הכתות המשיחיות ביהודה וגם את בעית התרבות היוונית שנקלעה למערבולת טראגית,
הוא פתר את זה ב'אגרת אל הרומיים' שלו. ההרגשה הטראגית ביוון התחוללה, כיוון
שהיוונים לא יכלו לפתור את הסתירות שהתגלו בתרבותם  בין המוסר האנושי לבין מוסר חוקי הקיום, או
חוקי הגורל השרירותיים.

      אבל
פתרונו של השליח פאול לא היה שלם, את המלאכה השלים השליח יוחנן. שליח זה חולל
מפנה, הפך את השפה, את הכלי שהיה בידי האלוהות בבריאת העולם, מכלי לריבון, ולא רק
זה, הפך את ישוע האדם להתגלמות ה'דבר', השפה, בצורה כזו הפך אותו מאדם לאל שעתיד
לשנות סדרי עולם, יחזיר את הנצחיות, יקבע את הקיום. את כל המהפך הזה של השליח
יוחנן אנו מוצאים בפרק א' של בשורתו, פרק המתחיל עם ההכרזה 'בראשית היה הדבר',
בהמשך הפרק הוא מגלם את ה'דבר' בישוע, ובסוף הפרק הוא מכריז שאת האלוהות אף אחד לא
ראה, לכן היה צורך בהתגלמותה בישוע, המגלם את ה'דבר'.

      ובכן,
מהפך גמור, האדם המורד באלוהות, נוטל ממנה את כלי הבריאה, הדבר או השפה, מכריז על
עצמו כ'האדם-האל'. יוחנן בהבדל מהשליח פאול שניטרל את משל 'עץ הדעת', ניטרל את
השפה ככלי יצירה, החזיר את השפה, עשה אותה ריבונית, גלם אותה בישוע. אבל ישוע לא עשה
שימוש בשפה ככלי יצירה, וכך נאמר שם בפרק א' 17: 'כי התורה נתונה ביד משה וחסד
ואמת ממקור ישוע המשיח יצאו'. ובכן, חסד ואמת אינם צווים, כפי שהתורה שניתנה על-ידי
משה היא מערכת של צווים איך לנהג. חסד ואמת נאצלים על בני אדם ממקור של ישוע בצורה
פסיבית.

      השפה,
הדבר, המגולם בישוע אינו כלי לעשיה, לביצוע צווים, אלא היא שורה על האדם. אלו
המצטטים תמיד את הפסוק של יוחנן 'בראשית היה הדבר', כמקור לשפה הפועלת, היוצרת,
טועים, יוחנן משאיר את האדם במצב נירוונה, ישוע התגלמות הדבר כבר מבצע את המעשים
במקומם, או אפילו יותר, הוא הקיבוע של המעשים שאין יותר צורך לבצעם. את הנטיה הזו
של יוחנן אנו יכולים לראות עוד יותר מהדברים המופיעים בפרק ו' של בשורתו, פסוק 48 והלאה:
'אנכי הוא לחם החיים. אבותיכם אכלו את המן במדבר וימתו. זה הוא הלחם הירד מן השמים
למען יאכל איש ממנו ולא ימות. אנכי הלחם החי הירד מן השמים איש כי יאכל מן הלחם
הזה ויחיה לעולם והלחם אשר אתננו הוא בשרי אשר אתן בעד חיי העולם'. כאן לפנינו
תמצית משמעות המיסה הקאתולית, טכס לפיו המאמין אכל בצורה סמלית לחם, בשרו של ישוע,
שתה יין, בצורה סמלית כדמו של הגואל.

      אנחנו
רואים לפי דברים אלו שהשליח יוחנן כביכול אימץ את ה'דבר', את השפה, אבל עשה לה
טרנספורמציה גמורה, הפך אותה לישות מיסטית אשר מבטיחה נצחיות, דבר מנוגד למהות
השפה כפי שהיא מופיעה במשל 'הבריאה' ובמשל 'עץ הדעת'. ולא רק זה. על-ידי טכס זה
שיוחנן הציע למאמינים, טכס שהפך לטכס המיסה, הוא הפך את המאמין ל'אדם-אל'.

      הרי לפי
הצעותיו של יוחנן המאמין האוכל את הלחם שהנו גופו של ישוע, שותה את היין שהנו דמו,
הוא נעשה זהה אתו. ואם ישוע הוא האדם-האל, גם המאמין המבצע את הטכס שבאמצעותו הוא
זהה עם ישוע, גם הוא אדם-אל.

      אנחנו
רואים עד כמה השפה היא רבת פנים, אפשר לעשות בה את כל הטרנספורמציות.
והטרנספורמציות האלו שהתבצעו בשפה על-ידי השליח יוחנן היו הרבה יותר לרוחם של האנשים,
כיוון שהן לא תבעו מהם עשייה כפי שבעל 'עץ הדעת' דרש מחוה ואדם, ועוד יותר מכך, אם
בעל משל 'עץ הדעת' מנע מחוה ואדם לאכל מ'עץ החיים', השליח יוחנן מבטיח לחסידי ישוע
שאם הם יאכלו מהלחם המסמל את גופו יזכו לנצחיות דבר שנמנע מהם קודם.

      לכאורה
במשנות אלו של שני השליחים אין מרד גלוי בהשגחה, אין מרד גלוי בחוקי הקיום,
בבריאה, יש כאן רק אינטרפרטציה חדשה למושגים קודמים.

       האינטרפרטציות
החדשות האלו מזכירות את האינטרפרטציות של אבות העברים, שעשו שימוש במיתוסים ישנים
ושינו אותם. כך כל משל 'עץ  הדעת' מבוסס על
שרידי מיתוסים ישנים, עם אינטרפרטציה חדשה. וודאי היה קיים מיתוס ישן בעולם
שהעברים הנוודים עברו על גן עדן, תקופת זהב, שבה האדם חי בגן ולא הצטרך לעמל למחייתו.
אב בעל משל 'עץ הדעת', קבע שלפני שחווה ואדם אכלו מפרי העץ, הם היו ערומים כיתר
החיות, לא היו מודעים לכך, בצורה כזו בעל המשל הוציא מהמיתוס הזה את היתרון, הצביע
על היותו מצב פחות, שהמודעות שחווה ואדם רכשו מהפרי של העץ הוא מצב עדיף, הוא שלב
יותר גבוה.

      כנראה היה
גם קיים מיתוס על 'נחש' חכם, ובעל המשל הפך חיה זו לפן השלילי של השפה, הפן
המרדני, הוריד את הנחש מקן הגבוה שלו של בעל חכמה ועשה ממנו חיה בזויה. אבל
האינטרפרטציות האלו של בעל משל 'עץ הדעת' יצרו את עולמו הלשוני של האדם, עולם לשוני
בתוך עולם דטרמיניסטי. פרשנות זו של דור האבות הראשון על-ידי האינטרפרטציות שלהם
ביטלו את האמונה שהעולם נשלט על-ידי גורל, שחררו את עולמו הלשוני של האדם מהחוקים
הדטרמיניסטיים, יצרו השקפה קיומית שבו ניתנה לאדם האפשרות ליצור.

      השליחים פאול ויוחנן על-ידי האינטרפרטציה שלהם
הסיגו את העולם בחזרה לשלב קודם, שלב פסיבי, נלקחה מהאדם הרצון החופשי לפעל
וליצור. אם בכל זאת הנצרות לא היתה נסיגה מלאה מהיתרונות שבעלי המשלים של
התנ"ך חוללו, זה היה הודות לכך שהם השאירו את מחשבת התנ"ך בצד הבשורות
שלהם כמקור, ולכן למרות רצונם עקרונות מסוימים של מחשבת התנ"ך חדרו לעולם של
הדת החדשה שהם יצרו.

      למרות
שבאמצעות המיסה, הטכס המיסטי הזה שהמאמינים קיימו לפי הבשורות של השליחים,
שדרכו  השיגו הרגשה שהם בהזדהותם עם ישוע
אף הם אדם-אל, הממסד הקאתולי שרצה בהמשך שהמאמינים יבצעו מצוות חברתיות, הבינו שהם
צריכים לחזור לעקרון של 'רצון חופשי', אחרת הרי הם לא יכלו לדרוש מהמאמינים למלא
אחרי הצווים שלהם. אנחנו רואים שלמרות השינויים שהשליחים חוללו, חדרו לדת החדשה
מושגים שלא היו קיימים בעולם היווני.

      למרות
הפיכת הבשורות של שינוי סדרי עולם לטכס המיסה, שכביכול היה צריך בצורה מיסטית
להגשים את ההבטחות, העולם הנוצרי של ימי הביניים היה בתסיסה מתמדת, המאמינים רצו
בגשום קיומי ממשי של שינוי סדרי עולם, תסיסה שנגמרה ברפורמציה, במרד בממסד
הקאתולי.

     אנחנו
יכולים לראות שהמרד ה'נחשי' של השליחים, רצון לנצחיות, רצון להיות זהים עם
האלוהות, להיות אדם-אל, לא צלח, כיוון שחוקי הקיום מונעים מהאדם לאכל מ'עץ החיים'.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור  258  –
האדם-האל ב'

     אם השליח
פאול ניטרל את משל 'עץ הדעת', כיוון שבו נאסר על חוה ואדם לאכל מ'עץ החיים', הוא
ניטרל את המשל הזה גם מסיבות אחרות, שוודאי הוא לא היה מודע להן. הרי משל זה מכיל
את עקרונות פעילות השפה. אבל השפה עצמה כאמצעי של בריאה לא היתה לרוחו של השליח
פאול. הרי שליח זה הביא עמו ירושה יוונית או כבר הלניסטית, ירושה תרבותית שלא
הכירה בשפה ככלי יצירה.

       הסיבה
שהתרבות היוונית לא הכירה בשפה ככלי יצירה היתה עקרונית לתרבות זו. הרי היוונים
טענו שהעולם הוא נצחי, ואם כך, הרי אין צורך לברא אותו, כפי שמסופר בפרק א' של ספר
בראשית. אבל היוונים התנגדו לשפה ככלי יצירה גם מסיבות אחרות. הרי השפה יוצרת יש
מאין, ואם היא יוצרת יש מאין היא שוללת נצחיות. השפה גם מבוססת כולה על יכולת
השלילה, הרי כל מלה הנוצרת על-ידי בני אדם מעצם מהותה מכלילה בגבולות, סימול של
חפץ, שהנו בלעדי, המבדיל אותו מחפץ שני, משלילתו.

  יצירה יש מאין
מבוססת על עיקרון ה'שלילה'. אלהים בורא את העולם, כיוון שקודם הוא לא היה קיים.
אלהים בורא את הישויות, כיוון שהן לא היו קיימות קודם. אלהים יכול גם לשלול את
העולם, כפי שרצה לשלול אותו בזמן המבול.

       ברור מה
שהפחיד את השליח פאול שהתחנך גם על ברכי התרבות היוונית, שעולם לשוני בהכרח מונע
קיום נצחי. לא רק האיסור לאכל מ'עץ החיים' הצביע על מוותיות האדם, אבל פילוסופית
השפה שבתשתית משל 'עץ הדעת', מעצם מהותה סתרה את האמונה היוונית על נצחיות. לא
בכדי היוונים לא רצו להכיר בשפה ככלי יצירה, הם הבינו שהכרה כזו תסתור את אמונתם
בנצחיות העולם ואולי האמינו גם בנצחיות האדם.

     השליח פאול
הבין שעקרונות שתי התרבויות, היוונית והעברית סותרים זה את זה. לכן התחכם, ומצא
פתרון באמונה השולית ביהודה על ימי משיח שישנו סדרי עולם. ובכן, אם כך מצא פיתרון,
ישוע שנחשב בעיני סובביו כגואל, צליבתו התבצעה כתכנית ההשגחה, כקורבן למען  תוכל לבצע שינוי סדרי עולם, החזרתו למצב מקובע,
נצחי.

      ובכן,
ישוע האדם שהפך לבן אלהים, הפך לאדם-אל, קיבל על עצמו את גזר דין ההשגחה לשמש
כקורבן למען גאולת העולם, גאולת האדם המוותי, הפיכתו לנצחי. השליח פאול פתר את
בעית הכתות המשיחיות ביהודה וגם את בעית התרבות היוונית שנקלעה למערבולת טראגית,
הוא פתר את זה ב'אגרת אל הרומיים' שלו. ההרגשה הטראגית ביוון התחוללה, כיוון
שהיוונים לא יכלו לפתור את הסתירות שהתגלו בתרבותם  בין המוסר האנושי לבין מוסר חוקי הקיום, או
חוקי הגורל השרירותיים.

      אבל
פתרונו של השליח פאול לא היה שלם, את המלאכה השלים השליח יוחנן. שליח זה חולל
מפנה, הפך את השפה, את הכלי שהיה בידי האלוהות בבריאת העולם, מכלי לריבון, ולא רק
זה, הפך את ישוע האדם להתגלמות ה'דבר', השפה, בצורה כזו הפך אותו מאדם לאל שעתיד
לשנות סדרי עולם, יחזיר את הנצחיות, יקבע את הקיום. את כל המהפך הזה של השליח
יוחנן אנו מוצאים בפרק א' של בשורתו, פרק המתחיל עם ההכרזה 'בראשית היה הדבר',
בהמשך הפרק הוא מגלם את ה'דבר' בישוע, ובסוף הפרק הוא מכריז שאת האלוהות אף אחד לא
ראה, לכן היה צורך בהתגלמותה בישוע, המגלם את ה'דבר'.

      ובכן,
מהפך גמור, האדם המורד באלוהות, נוטל ממנה את כלי הבריאה, הדבר או השפה, מכריז על
עצמו כ'האדם-האל'. יוחנן בהבדל מהשליח פאול שניטרל את משל 'עץ הדעת', ניטרל את
השפה ככלי יצירה, החזיר את השפה, עשה אותה ריבונית, גלם אותה בישוע. אבל ישוע לא עשה
שימוש בשפה ככלי יצירה, וכך נאמר שם בפרק א' 17: 'כי התורה נתונה ביד משה וחסד
ואמת ממקור ישוע המשיח יצאו'. ובכן, חסד ואמת אינם צווים, כפי שהתורה שניתנה על-ידי
משה היא מערכת של צווים איך לנהג. חסד ואמת נאצלים על בני אדם ממקור של ישוע בצורה
פסיבית.

      השפה,
הדבר, המגולם בישוע אינו כלי לעשיה, לביצוע צווים, אלא היא שורה על האדם. אלו
המצטטים תמיד את הפסוק של יוחנן 'בראשית היה הדבר', כמקור לשפה הפועלת, היוצרת,
טועים, יוחנן משאיר את האדם במצב נירוונה, ישוע התגלמות הדבר כבר מבצע את המעשים
במקומם, או אפילו יותר, הוא הקיבוע של המעשים שאין יותר צורך לבצעם. את הנטיה הזו
של יוחנן אנו יכולים לראות עוד יותר מהדברים המופיעים בפרק ו' של בשורתו, פסוק 48 והלאה:
'אנכי הוא לחם החיים. אבותיכם אכלו את המן במדבר וימתו. זה הוא הלחם הירד מן השמים
למען יאכל איש ממנו ולא ימות. אנכי הלחם החי הירד מן השמים איש כי יאכל מן הלחם
הזה ויחיה לעולם והלחם אשר אתננו הוא בשרי אשר אתן בעד חיי העולם'. כאן לפנינו
תמצית משמעות המיסה הקאתולית, טכס לפיו המאמין אכל בצורה סמלית לחם, בשרו של ישוע,
שתה יין, בצורה סמלית כדמו של הגואל.

      אנחנו
רואים לפי דברים אלו שהשליח יוחנן כביכול אימץ את ה'דבר', את השפה, אבל עשה לה
טרנספורמציה גמורה, הפך אותה לישות מיסטית אשר מבטיחה נצחיות, דבר מנוגד למהות
השפה כפי שהיא מופיעה במשל 'הבריאה' ובמשל 'עץ הדעת'. ולא רק זה. על-ידי טכס זה
שיוחנן הציע למאמינים, טכס שהפך לטכס המיסה, הוא הפך את המאמין ל'אדם-אל'.

      הרי לפי
הצעותיו של יוחנן המאמין האוכל את הלחם שהנו גופו של ישוע, שותה את היין שהנו דמו,
הוא נעשה זהה אתו. ואם ישוע הוא האדם-האל, גם המאמין המבצע את הטכס שבאמצעותו הוא
זהה עם ישוע, גם הוא אדם-אל.

      אנחנו
רואים עד כמה השפה היא רבת פנים, אפשר לעשות בה את כל הטרנספורמציות.
והטרנספורמציות האלו שהתבצעו בשפה על-ידי השליח יוחנן היו הרבה יותר לרוחם של האנשים,
כיוון שהן לא תבעו מהם עשייה כפי שבעל 'עץ הדעת' דרש מחוה ואדם, ועוד יותר מכך, אם
בעל משל 'עץ הדעת' מנע מחוה ואדם לאכל מ'עץ החיים', השליח יוחנן מבטיח לחסידי ישוע
שאם הם יאכלו מהלחם המסמל את גופו יזכו לנצחיות דבר שנמנע מהם קודם.

      לכאורה
במשנות אלו של שני השליחים אין מרד גלוי בהשגחה, אין מרד גלוי בחוקי הקיום,
בבריאה, יש כאן רק אינטרפרטציה חדשה למושגים קודמים.

       האינטרפרטציות
החדשות האלו מזכירות את האינטרפרטציות של אבות העברים, שעשו שימוש במיתוסים ישנים
ושינו אותם. כך כל משל 'עץ  הדעת' מבוסס על
שרידי מיתוסים ישנים, עם אינטרפרטציה חדשה. וודאי היה קיים מיתוס ישן בעולם
שהעברים הנוודים עברו על גן עדן, תקופת זהב, שבה האדם חי בגן ולא הצטרך לעמל למחייתו.
אב בעל משל 'עץ הדעת', קבע שלפני שחווה ואדם אכלו מפרי העץ, הם היו ערומים כיתר
החיות, לא היו מודעים לכך, בצורה כזו בעל המשל הוציא מהמיתוס הזה את היתרון, הצביע
על היותו מצב פחות, שהמודעות שחווה ואדם רכשו מהפרי של העץ הוא מצב עדיף, הוא שלב
יותר גבוה.

      כנראה היה
גם קיים מיתוס על 'נחש' חכם, ובעל המשל הפך חיה זו לפן השלילי של השפה, הפן
המרדני, הוריד את הנחש מקן הגבוה שלו של בעל חכמה ועשה ממנו חיה בזויה. אבל
האינטרפרטציות האלו של בעל משל 'עץ הדעת' יצרו את עולמו הלשוני של האדם, עולם לשוני
בתוך עולם דטרמיניסטי. פרשנות זו של דור האבות הראשון על-ידי האינטרפרטציות שלהם
ביטלו את האמונה שהעולם נשלט על-ידי גורל, שחררו את עולמו הלשוני של האדם מהחוקים
הדטרמיניסטיים, יצרו השקפה קיומית שבו ניתנה לאדם האפשרות ליצור.

      השליחים פאול ויוחנן על-ידי האינטרפרטציה שלהם
הסיגו את העולם בחזרה לשלב קודם, שלב פסיבי, נלקחה מהאדם הרצון החופשי לפעל
וליצור. אם בכל זאת הנצרות לא היתה נסיגה מלאה מהיתרונות שבעלי המשלים של
התנ"ך חוללו, זה היה הודות לכך שהם השאירו את מחשבת התנ"ך בצד הבשורות
שלהם כמקור, ולכן למרות רצונם עקרונות מסוימים של מחשבת התנ"ך חדרו לעולם של
הדת החדשה שהם יצרו.

      למרות
שבאמצעות המיסה, הטכס המיסטי הזה שהמאמינים קיימו לפי הבשורות של השליחים,
שדרכו  השיגו הרגשה שהם בהזדהותם עם ישוע
אף הם אדם-אל, הממסד הקאתולי שרצה בהמשך שהמאמינים יבצעו מצוות חברתיות, הבינו שהם
צריכים לחזור לעקרון של 'רצון חופשי', אחרת הרי הם לא יכלו לדרוש מהמאמינים למלא
אחרי הצווים שלהם. אנחנו רואים שלמרות השינויים שהשליחים חוללו, חדרו לדת החדשה
מושגים שלא היו קיימים בעולם היווני.

      למרות
הפיכת הבשורות של שינוי סדרי עולם לטכס המיסה, שכביכול היה צריך בצורה מיסטית
להגשים את ההבטחות, העולם הנוצרי של ימי הביניים היה בתסיסה מתמדת, המאמינים רצו
בגשום קיומי ממשי של שינוי סדרי עולם, תסיסה שנגמרה ברפורמציה, במרד בממסד
הקאתולי.

     אנחנו
יכולים לראות שהמרד ה'נחשי' של השליחים, רצון לנצחיות, רצון להיות זהים עם
האלוהות, להיות אדם-אל, לא צלח, כיוון שחוקי הקיום מונעים מהאדם לאכל מ'עץ החיים'.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור  258  –
האדם-האל ב'

     אם השליח
פאול ניטרל את משל 'עץ הדעת', כיוון שבו נאסר על חוה ואדם לאכל מ'עץ החיים', הוא
ניטרל את המשל הזה גם מסיבות אחרות, שוודאי הוא לא היה מודע להן. הרי משל זה מכיל
את עקרונות פעילות השפה. אבל השפה עצמה כאמצעי של בריאה לא היתה לרוחו של השליח
פאול. הרי שליח זה הביא עמו ירושה יוונית או כבר הלניסטית, ירושה תרבותית שלא
הכירה בשפה ככלי יצירה.

       הסיבה
שהתרבות היוונית לא הכירה בשפה ככלי יצירה היתה עקרונית לתרבות זו. הרי היוונים
טענו שהעולם הוא נצחי, ואם כך, הרי אין צורך לברא אותו, כפי שמסופר בפרק א' של ספר
בראשית. אבל היוונים התנגדו לשפה ככלי יצירה גם מסיבות אחרות. הרי השפה יוצרת יש
מאין, ואם היא יוצרת יש מאין היא שוללת נצחיות. השפה גם מבוססת כולה על יכולת
השלילה, הרי כל מלה הנוצרת על-ידי בני אדם מעצם מהותה מכלילה בגבולות, סימול של
חפץ, שהנו בלעדי, המבדיל אותו מחפץ שני, משלילתו.

  יצירה יש מאין
מבוססת על עיקרון ה'שלילה'. אלהים בורא את העולם, כיוון שקודם הוא לא היה קיים.
אלהים בורא את הישויות, כיוון שהן לא היו קיימות קודם. אלהים יכול גם לשלול את
העולם, כפי שרצה לשלול אותו בזמן המבול.

       ברור מה
שהפחיד את השליח פאול שהתחנך גם על ברכי התרבות היוונית, שעולם לשוני בהכרח מונע
קיום נצחי. לא רק האיסור לאכל מ'עץ החיים' הצביע על מוותיות האדם, אבל פילוסופית
השפה שבתשתית משל 'עץ הדעת', מעצם מהותה סתרה את האמונה היוונית על נצחיות. לא
בכדי היוונים לא רצו להכיר בשפה ככלי יצירה, הם הבינו שהכרה כזו תסתור את אמונתם
בנצחיות העולם ואולי האמינו גם בנצחיות האדם.

     השליח פאול
הבין שעקרונות שתי התרבויות, היוונית והעברית סותרים זה את זה. לכן התחכם, ומצא
פתרון באמונה השולית ביהודה על ימי משיח שישנו סדרי עולם. ובכן, אם כך מצא פיתרון,
ישוע שנחשב בעיני סובביו כגואל, צליבתו התבצעה כתכנית ההשגחה, כקורבן למען  תוכל לבצע שינוי סדרי עולם, החזרתו למצב מקובע,
נצחי.

      ובכן,
ישוע האדם שהפך לבן אלהים, הפך לאדם-אל, קיבל על עצמו את גזר דין ההשגחה לשמש
כקורבן למען גאולת העולם, גאולת האדם המוותי, הפיכתו לנצחי. השליח פאול פתר את
בעית הכתות המשיחיות ביהודה וגם את בעית התרבות היוונית שנקלעה למערבולת טראגית,
הוא פתר את זה ב'אגרת אל הרומיים' שלו. ההרגשה הטראגית ביוון התחוללה, כיוון
שהיוונים לא יכלו לפתור את הסתירות שהתגלו בתרבותם  בין המוסר האנושי לבין מוסר חוקי הקיום, או
חוקי הגורל השרירותיים.

      אבל
פתרונו של השליח פאול לא היה שלם, את המלאכה השלים השליח יוחנן. שליח זה חולל
מפנה, הפך את השפה, את הכלי שהיה בידי האלוהות בבריאת העולם, מכלי לריבון, ולא רק
זה, הפך את ישוע האדם להתגלמות ה'דבר', השפה, בצורה כזו הפך אותו מאדם לאל שעתיד
לשנות סדרי עולם, יחזיר את הנצחיות, יקבע את הקיום. את כל המהפך הזה של השליח
יוחנן אנו מוצאים בפרק א' של בשורתו, פרק המתחיל עם ההכרזה 'בראשית היה הדבר',
בהמשך הפרק הוא מגלם את ה'דבר' בישוע, ובסוף הפרק הוא מכריז שאת האלוהות אף אחד לא
ראה, לכן היה צורך בהתגלמותה בישוע, המגלם את ה'דבר'.

      ובכן,
מהפך גמור, האדם המורד באלוהות, נוטל ממנה את כלי הבריאה, הדבר או השפה, מכריז על
עצמו כ'האדם-האל'. יוחנן בהבדל מהשליח פאול שניטרל את משל 'עץ הדעת', ניטרל את
השפה ככלי יצירה, החזיר את השפה, עשה אותה ריבונית, גלם אותה בישוע. אבל ישוע לא עשה
שימוש בשפה ככלי יצירה, וכך נאמר שם בפרק א' 17: 'כי התורה נתונה ביד משה וחסד
ואמת ממקור ישוע המשיח יצאו'. ובכן, חסד ואמת אינם צווים, כפי שהתורה שניתנה על-ידי
משה היא מערכת של צווים איך לנהג. חסד ואמת נאצלים על בני אדם ממקור של ישוע בצורה
פסיבית.

      השפה,
הדבר, המגולם בישוע אינו כלי לעשיה, לביצוע צווים, אלא היא שורה על האדם. אלו
המצטטים תמיד את הפסוק של יוחנן 'בראשית היה הדבר', כמקור לשפה הפועלת, היוצרת,
טועים, יוחנן משאיר את האדם במצב נירוונה, ישוע התגלמות הדבר כבר מבצע את המעשים
במקומם, או אפילו יותר, הוא הקיבוע של המעשים שאין יותר צורך לבצעם. את הנטיה הזו
של יוחנן אנו יכולים לראות עוד יותר מהדברים המופיעים בפרק ו' של בשורתו, פסוק 48 והלאה:
'אנכי הוא לחם החיים. אבותיכם אכלו את המן במדבר וימתו. זה הוא הלחם הירד מן השמים
למען יאכל איש ממנו ולא ימות. אנכי הלחם החי הירד מן השמים איש כי יאכל מן הלחם
הזה ויחיה לעולם והלחם אשר אתננו הוא בשרי אשר אתן בעד חיי העולם'. כאן לפנינו
תמצית משמעות המיסה הקאתולית, טכס לפיו המאמין אכל בצורה סמלית לחם, בשרו של ישוע,
שתה יין, בצורה סמלית כדמו של הגואל.

      אנחנו
רואים לפי דברים אלו שהשליח יוחנן כביכול אימץ את ה'דבר', את השפה, אבל עשה לה
טרנספורמציה גמורה, הפך אותה לישות מיסטית אשר מבטיחה נצחיות, דבר מנוגד למהות
השפה כפי שהיא מופיעה במשל 'הבריאה' ובמשל 'עץ הדעת'. ולא רק זה. על-ידי טכס זה
שיוחנן הציע למאמינים, טכס שהפך לטכס המיסה, הוא הפך את המאמין ל'אדם-אל'.

      הרי לפי
הצעותיו של יוחנן המאמין האוכל את הלחם שהנו גופו של ישוע, שותה את היין שהנו דמו,
הוא נעשה זהה אתו. ואם ישוע הוא האדם-האל, גם המאמין המבצע את הטכס שבאמצעותו הוא
זהה עם ישוע, גם הוא אדם-אל.

      אנחנו
רואים עד כמה השפה היא רבת פנים, אפשר לעשות בה את כל הטרנספורמציות.
והטרנספורמציות האלו שהתבצעו בשפה על-ידי השליח יוחנן היו הרבה יותר לרוחם של האנשים,
כיוון שהן לא תבעו מהם עשייה כפי שבעל 'עץ הדעת' דרש מחוה ואדם, ועוד יותר מכך, אם
בעל משל 'עץ הדעת' מנע מחוה ואדם לאכל מ'עץ החיים', השליח יוחנן מבטיח לחסידי ישוע
שאם הם יאכלו מהלחם המסמל את גופו יזכו לנצחיות דבר שנמנע מהם קודם.

      לכאורה
במשנות אלו של שני השליחים אין מרד גלוי בהשגחה, אין מרד גלוי בחוקי הקיום,
בבריאה, יש כאן רק אינטרפרטציה חדשה למושגים קודמים.

       האינטרפרטציות
החדשות האלו מזכירות את האינטרפרטציות של אבות העברים, שעשו שימוש במיתוסים ישנים
ושינו אותם. כך כל משל 'עץ  הדעת' מבוסס על
שרידי מיתוסים ישנים, עם אינטרפרטציה חדשה. וודאי היה קיים מיתוס ישן בעולם
שהעברים הנוודים עברו על גן עדן, תקופת זהב, שבה האדם חי בגן ולא הצטרך לעמל למחייתו.
אב בעל משל 'עץ הדעת', קבע שלפני שחווה ואדם אכלו מפרי העץ, הם היו ערומים כיתר
החיות, לא היו מודעים לכך, בצורה כזו בעל המשל הוציא מהמיתוס הזה את היתרון, הצביע
על היותו מצב פחות, שהמודעות שחווה ואדם רכשו מהפרי של העץ הוא מצב עדיף, הוא שלב
יותר גבוה.

      כנראה היה
גם קיים מיתוס על 'נחש' חכם, ובעל המשל הפך חיה זו לפן השלילי של השפה, הפן
המרדני, הוריד את הנחש מקן הגבוה שלו של בעל חכמה ועשה ממנו חיה בזויה. אבל
האינטרפרטציות האלו של בעל משל 'עץ הדעת' יצרו את עולמו הלשוני של האדם, עולם לשוני
בתוך עולם דטרמיניסטי. פרשנות זו של דור האבות הראשון על-ידי האינטרפרטציות שלהם
ביטלו את האמונה שהעולם נשלט על-ידי גורל, שחררו את עולמו הלשוני של האדם מהחוקים
הדטרמיניסטיים, יצרו השקפה קיומית שבו ניתנה לאדם האפשרות ליצור.

      השליחים פאול ויוחנן על-ידי האינטרפרטציה שלהם
הסיגו את העולם בחזרה לשלב קודם, שלב פסיבי, נלקחה מהאדם הרצון החופשי לפעל
וליצור. אם בכל זאת הנצרות לא היתה נסיגה מלאה מהיתרונות שבעלי המשלים של
התנ"ך חוללו, זה היה הודות לכך שהם השאירו את מחשבת התנ"ך בצד הבשורות
שלהם כמקור, ולכן למרות רצונם עקרונות מסוימים של מחשבת התנ"ך חדרו לעולם של
הדת החדשה שהם יצרו.

      למרות
שבאמצעות המיסה, הטכס המיסטי הזה שהמאמינים קיימו לפי הבשורות של השליחים,
שדרכו  השיגו הרגשה שהם בהזדהותם עם ישוע
אף הם אדם-אל, הממסד הקאתולי שרצה בהמשך שהמאמינים יבצעו מצוות חברתיות, הבינו שהם
צריכים לחזור לעקרון של 'רצון חופשי', אחרת הרי הם לא יכלו לדרוש מהמאמינים למלא
אחרי הצווים שלהם. אנחנו רואים שלמרות השינויים שהשליחים חוללו, חדרו לדת החדשה
מושגים שלא היו קיימים בעולם היווני.

      למרות
הפיכת הבשורות של שינוי סדרי עולם לטכס המיסה, שכביכול היה צריך בצורה מיסטית
להגשים את ההבטחות, העולם הנוצרי של ימי הביניים היה בתסיסה מתמדת, המאמינים רצו
בגשום קיומי ממשי של שינוי סדרי עולם, תסיסה שנגמרה ברפורמציה, במרד בממסד
הקאתולי.

     אנחנו
יכולים לראות שהמרד ה'נחשי' של השליחים, רצון לנצחיות, רצון להיות זהים עם
האלוהות, להיות אדם-אל, לא צלח, כיוון שחוקי הקיום מונעים מהאדם לאכל מ'עץ החיים'.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור  258  –
האדם-האל ב'

     אם השליח
פאול ניטרל את משל 'עץ הדעת', כיוון שבו נאסר על חוה ואדם לאכל מ'עץ החיים', הוא
ניטרל את המשל הזה גם מסיבות אחרות, שוודאי הוא לא היה מודע להן. הרי משל זה מכיל
את עקרונות פעילות השפה. אבל השפה עצמה כאמצעי של בריאה לא היתה לרוחו של השליח
פאול. הרי שליח זה הביא עמו ירושה יוונית או כבר הלניסטית, ירושה תרבותית שלא
הכירה בשפה ככלי יצירה.

       הסיבה
שהתרבות היוונית לא הכירה בשפה ככלי יצירה היתה עקרונית לתרבות זו. הרי היוונים
טענו שהעולם הוא נצחי, ואם כך, הרי אין צורך לברא אותו, כפי שמסופר בפרק א' של ספר
בראשית. אבל היוונים התנגדו לשפה ככלי יצירה גם מסיבות אחרות. הרי השפה יוצרת יש
מאין, ואם היא יוצרת יש מאין היא שוללת נצחיות. השפה גם מבוססת כולה על יכולת
השלילה, הרי כל מלה הנוצרת על-ידי בני אדם מעצם מהותה מכלילה בגבולות, סימול של
חפץ, שהנו בלעדי, המבדיל אותו מחפץ שני, משלילתו.

  יצירה יש מאין
מבוססת על עיקרון ה'שלילה'. אלהים בורא את העולם, כיוון שקודם הוא לא היה קיים.
אלהים בורא את הישויות, כיוון שהן לא היו קיימות קודם. אלהים יכול גם לשלול את
העולם, כפי שרצה לשלול אותו בזמן המבול.

       ברור מה
שהפחיד את השליח פאול שהתחנך גם על ברכי התרבות היוונית, שעולם לשוני בהכרח מונע
קיום נצחי. לא רק האיסור לאכל מ'עץ החיים' הצביע על מוותיות האדם, אבל פילוסופית
השפה שבתשתית משל 'עץ הדעת', מעצם מהותה סתרה את האמונה היוונית על נצחיות. לא
בכדי היוונים לא רצו להכיר בשפה ככלי יצירה, הם הבינו שהכרה כזו תסתור את אמונתם
בנצחיות העולם ואולי האמינו גם בנצחיות האדם.

     השליח פאול
הבין שעקרונות שתי התרבויות, היוונית והעברית סותרים זה את זה. לכן התחכם, ומצא
פתרון באמונה השולית ביהודה על ימי משיח שישנו סדרי עולם. ובכן, אם כך מצא פיתרון,
ישוע שנחשב בעיני סובביו כגואל, צליבתו התבצעה כתכנית ההשגחה, כקורבן למען  תוכל לבצע שינוי סדרי עולם, החזרתו למצב מקובע,
נצחי.

      ובכן,
ישוע האדם שהפך לבן אלהים, הפך לאדם-אל, קיבל על עצמו את גזר דין ההשגחה לשמש
כקורבן למען גאולת העולם, גאולת האדם המוותי, הפיכתו לנצחי. השליח פאול פתר את
בעית הכתות המשיחיות ביהודה וגם את בעית התרבות היוונית שנקלעה למערבולת טראגית,
הוא פתר את זה ב'אגרת אל הרומיים' שלו. ההרגשה הטראגית ביוון התחוללה, כיוון
שהיוונים לא יכלו לפתור את הסתירות שהתגלו בתרבותם  בין המוסר האנושי לבין מוסר חוקי הקיום, או
חוקי הגורל השרירותיים.

      אבל
פתרונו של השליח פאול לא היה שלם, את המלאכה השלים השליח יוחנן. שליח זה חולל
מפנה, הפך את השפה, את הכלי שהיה בידי האלוהות בבריאת העולם, מכלי לריבון, ולא רק
זה, הפך את ישוע האדם להתגלמות ה'דבר', השפה, בצורה כזו הפך אותו מאדם לאל שעתיד
לשנות סדרי עולם, יחזיר את הנצחיות, יקבע את הקיום. את כל המהפך הזה של השליח
יוחנן אנו מוצאים בפרק א' של בשורתו, פרק המתחיל עם ההכרזה 'בראשית היה הדבר',
בהמשך הפרק הוא מגלם את ה'דבר' בישוע, ובסוף הפרק הוא מכריז שאת האלוהות אף אחד לא
ראה, לכן היה צורך בהתגלמותה בישוע, המגלם את ה'דבר'.

      ובכן,
מהפך גמור, האדם המורד באלוהות, נוטל ממנה את כלי הבריאה, הדבר או השפה, מכריז על
עצמו כ'האדם-האל'. יוחנן בהבדל מהשליח פאול שניטרל את משל 'עץ הדעת', ניטרל את
השפה ככלי יצירה, החזיר את השפה, עשה אותה ריבונית, גלם אותה בישוע. אבל ישוע לא עשה
שימוש בשפה ככלי יצירה, וכך נאמר שם בפרק א' 17: 'כי התורה נתונה ביד משה וחסד
ואמת ממקור ישוע המשיח יצאו'. ובכן, חסד ואמת אינם צווים, כפי שהתורה שניתנה על-ידי
משה היא מערכת של צווים איך לנהג. חסד ואמת נאצלים על בני אדם ממקור של ישוע בצורה
פסיבית.

      השפה,
הדבר, המגולם בישוע אינו כלי לעשיה, לביצוע צווים, אלא היא שורה על האדם. אלו
המצטטים תמיד את הפסוק של יוחנן 'בראשית היה הדבר', כמקור לשפה הפועלת, היוצרת,
טועים, יוחנן משאיר את האדם במצב נירוונה, ישוע התגלמות הדבר כבר מבצע את המעשים
במקומם, או אפילו יותר, הוא הקיבוע של המעשים שאין יותר צורך לבצעם. את הנטיה הזו
של יוחנן אנו יכולים לראות עוד יותר מהדברים המופיעים בפרק ו' של בשורתו, פסוק 48 והלאה:
'אנכי הוא לחם החיים. אבותיכם אכלו את המן במדבר וימתו. זה הוא הלחם הירד מן השמים
למען יאכל איש ממנו ולא ימות. אנכי הלחם החי הירד מן השמים איש כי יאכל מן הלחם
הזה ויחיה לעולם והלחם אשר אתננו הוא בשרי אשר אתן בעד חיי העולם'. כאן לפנינו
תמצית משמעות המיסה הקאתולית, טכס לפיו המאמין אכל בצורה סמלית לחם, בשרו של ישוע,
שתה יין, בצורה סמלית כדמו של הגואל.

      אנחנו
רואים לפי דברים אלו שהשליח יוחנן כביכול אימץ את ה'דבר', את השפה, אבל עשה לה
טרנספורמציה גמורה, הפך אותה לישות מיסטית אשר מבטיחה נצחיות, דבר מנוגד למהות
השפה כפי שהיא מופיעה במשל 'הבריאה' ובמשל 'עץ הדעת'. ולא רק זה. על-ידי טכס זה
שיוחנן הציע למאמינים, טכס שהפך לטכס המיסה, הוא הפך את המאמין ל'אדם-אל'.

      הרי לפי
הצעותיו של יוחנן המאמין האוכל את הלחם שהנו גופו של ישוע, שותה את היין שהנו דמו,
הוא נעשה זהה אתו. ואם ישוע הוא האדם-האל, גם המאמין המבצע את הטכס שבאמצעותו הוא
זהה עם ישוע, גם הוא אדם-אל.

      אנחנו
רואים עד כמה השפה היא רבת פנים, אפשר לעשות בה את כל הטרנספורמציות.
והטרנספורמציות האלו שהתבצעו בשפה על-ידי השליח יוחנן היו הרבה יותר לרוחם של האנשים,
כיוון שהן לא תבעו מהם עשייה כפי שבעל 'עץ הדעת' דרש מחוה ואדם, ועוד יותר מכך, אם
בעל משל 'עץ הדעת' מנע מחוה ואדם לאכל מ'עץ החיים', השליח יוחנן מבטיח לחסידי ישוע
שאם הם יאכלו מהלחם המסמל את גופו יזכו לנצחיות דבר שנמנע מהם קודם.

      לכאורה
במשנות אלו של שני השליחים אין מרד גלוי בהשגחה, אין מרד גלוי בחוקי הקיום,
בבריאה, יש כאן רק אינטרפרטציה חדשה למושגים קודמים.

       האינטרפרטציות
החדשות האלו מזכירות את האינטרפרטציות של אבות העברים, שעשו שימוש במיתוסים ישנים
ושינו אותם. כך כל משל 'עץ  הדעת' מבוסס על
שרידי מיתוסים ישנים, עם אינטרפרטציה חדשה. וודאי היה קיים מיתוס ישן בעולם
שהעברים הנוודים עברו על גן עדן, תקופת זהב, שבה האדם חי בגן ולא הצטרך לעמל למחייתו.
אב בעל משל 'עץ הדעת', קבע שלפני שחווה ואדם אכלו מפרי העץ, הם היו ערומים כיתר
החיות, לא היו מודעים לכך, בצורה כזו בעל המשל הוציא מהמיתוס הזה את היתרון, הצביע
על היותו מצב פחות, שהמודעות שחווה ואדם רכשו מהפרי של העץ הוא מצב עדיף, הוא שלב
יותר גבוה.

      כנראה היה
גם קיים מיתוס על 'נחש' חכם, ובעל המשל הפך חיה זו לפן השלילי של השפה, הפן
המרדני, הוריד את הנחש מקן הגבוה שלו של בעל חכמה ועשה ממנו חיה בזויה. אבל
האינטרפרטציות האלו של בעל משל 'עץ הדעת' יצרו את עולמו הלשוני של האדם, עולם לשוני
בתוך עולם דטרמיניסטי. פרשנות זו של דור האבות הראשון על-ידי האינטרפרטציות שלהם
ביטלו את האמונה שהעולם נשלט על-ידי גורל, שחררו את עולמו הלשוני של האדם מהחוקים
הדטרמיניסטיים, יצרו השקפה קיומית שבו ניתנה לאדם האפשרות ליצור.

      השליחים פאול ויוחנן על-ידי האינטרפרטציה שלהם
הסיגו את העולם בחזרה לשלב קודם, שלב פסיבי, נלקחה מהאדם הרצון החופשי לפעל
וליצור. אם בכל זאת הנצרות לא היתה נסיגה מלאה מהיתרונות שבעלי המשלים של
התנ"ך חוללו, זה היה הודות לכך שהם השאירו את מחשבת התנ"ך בצד הבשורות
שלהם כמקור, ולכן למרות רצונם עקרונות מסוימים של מחשבת התנ"ך חדרו לעולם של
הדת החדשה שהם יצרו.

      למרות
שבאמצעות המיסה, הטכס המיסטי הזה שהמאמינים קיימו לפי הבשורות של השליחים,
שדרכו  השיגו הרגשה שהם בהזדהותם עם ישוע
אף הם אדם-אל, הממסד הקאתולי שרצה בהמשך שהמאמינים יבצעו מצוות חברתיות, הבינו שהם
צריכים לחזור לעקרון של 'רצון חופשי', אחרת הרי הם לא יכלו לדרוש מהמאמינים למלא
אחרי הצווים שלהם. אנחנו רואים שלמרות השינויים שהשליחים חוללו, חדרו לדת החדשה
מושגים שלא היו קיימים בעולם היווני.

      למרות
הפיכת הבשורות של שינוי סדרי עולם לטכס המיסה, שכביכול היה צריך בצורה מיסטית
להגשים את ההבטחות, העולם הנוצרי של ימי הביניים היה בתסיסה מתמדת, המאמינים רצו
בגשום קיומי ממשי של שינוי סדרי עולם, תסיסה שנגמרה ברפורמציה, במרד בממסד
הקאתולי.

     אנחנו
יכולים לראות שהמרד ה'נחשי' של השליחים, רצון לנצחיות, רצון להיות זהים עם
האלוהות, להיות אדם-אל, לא צלח, כיוון שחוקי הקיום מונעים מהאדם לאכל מ'עץ החיים'.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור  258  –
האדם-האל ב'

     אם השליח
פאול ניטרל את משל 'עץ הדעת', כיוון שבו נאסר על חוה ואדם לאכל מ'עץ החיים', הוא
ניטרל את המשל הזה גם מסיבות אחרות, שוודאי הוא לא היה מודע להן. הרי משל זה מכיל
את עקרונות פעילות השפה. אבל השפה עצמה כאמצעי של בריאה לא היתה לרוחו של השליח
פאול. הרי שליח זה הביא עמו ירושה יוונית או כבר הלניסטית, ירושה תרבותית שלא
הכירה בשפה ככלי יצירה.

       הסיבה
שהתרבות היוונית לא הכירה בשפה ככלי יצירה היתה עקרונית לתרבות זו. הרי היוונים
טענו שהעולם הוא נצחי, ואם כך, הרי אין צורך לברא אותו, כפי שמסופר בפרק א' של ספר
בראשית. אבל היוונים התנגדו לשפה ככלי יצירה גם מסיבות אחרות. הרי השפה יוצרת יש
מאין, ואם היא יוצרת יש מאין היא שוללת נצחיות. השפה גם מבוססת כולה על יכולת
השלילה, הרי כל מלה הנוצרת על-ידי בני אדם מעצם מהותה מכלילה בגבולות, סימול של
חפץ, שהנו בלעדי, המבדיל אותו מחפץ שני, משלילתו.

  יצירה יש מאין
מבוססת על עיקרון ה'שלילה'. אלהים בורא את העולם, כיוון שקודם הוא לא היה קיים.
אלהים בורא את הישויות, כיוון שהן לא היו קיימות קודם. אלהים יכול גם לשלול את
העולם, כפי שרצה לשלול אותו בזמן המבול.

       ברור מה
שהפחיד את השליח פאול שהתחנך גם על ברכי התרבות היוונית, שעולם לשוני בהכרח מונע
קיום נצחי. לא רק האיסור לאכל מ'עץ החיים' הצביע על מוותיות האדם, אבל פילוסופית
השפה שבתשתית משל 'עץ הדעת', מעצם מהותה סתרה את האמונה היוונית על נצחיות. לא
בכדי היוונים לא רצו להכיר בשפה ככלי יצירה, הם הבינו שהכרה כזו תסתור את אמונתם
בנצחיות העולם ואולי האמינו גם בנצחיות האדם.

     השליח פאול
הבין שעקרונות שתי התרבויות, היוונית והעברית סותרים זה את זה. לכן התחכם, ומצא
פתרון באמונה השולית ביהודה על ימי משיח שישנו סדרי עולם. ובכן, אם כך מצא פיתרון,
ישוע שנחשב בעיני סובביו כגואל, צליבתו התבצעה כתכנית ההשגחה, כקורבן למען  תוכל לבצע שינוי סדרי עולם, החזרתו למצב מקובע,
נצחי.

      ובכן,
ישוע האדם שהפך לבן אלהים, הפך לאדם-אל, קיבל על עצמו את גזר דין ההשגחה לשמש
כקורבן למען גאולת העולם, גאולת האדם המוותי, הפיכתו לנצחי. השליח פאול פתר את
בעית הכתות המשיחיות ביהודה וגם את בעית התרבות היוונית שנקלעה למערבולת טראגית,
הוא פתר את זה ב'אגרת אל הרומיים' שלו. ההרגשה הטראגית ביוון התחוללה, כיוון
שהיוונים לא יכלו לפתור את הסתירות שהתגלו בתרבותם  בין המוסר האנושי לבין מוסר חוקי הקיום, או
חוקי הגורל השרירותיים.

      אבל
פתרונו של השליח פאול לא היה שלם, את המלאכה השלים השליח יוחנן. שליח זה חולל
מפנה, הפך את השפה, את הכלי שהיה בידי האלוהות בבריאת העולם, מכלי לריבון, ולא רק
זה, הפך את ישוע האדם להתגלמות ה'דבר', השפה, בצורה כזו הפך אותו מאדם לאל שעתיד
לשנות סדרי עולם, יחזיר את הנצחיות, יקבע את הקיום. את כל המהפך הזה של השליח
יוחנן אנו מוצאים בפרק א' של בשורתו, פרק המתחיל עם ההכרזה 'בראשית היה הדבר',
בהמשך הפרק הוא מגלם את ה'דבר' בישוע, ובסוף הפרק הוא מכריז שאת האלוהות אף אחד לא
ראה, לכן היה צורך בהתגלמותה בישוע, המגלם את ה'דבר'.

      ובכן,
מהפך גמור, האדם המורד באלוהות, נוטל ממנה את כלי הבריאה, הדבר או השפה, מכריז על
עצמו כ'האדם-האל'. יוחנן בהבדל מהשליח פאול שניטרל את משל 'עץ הדעת', ניטרל את
השפה ככלי יצירה, החזיר את השפה, עשה אותה ריבונית, גלם אותה בישוע. אבל ישוע לא עשה
שימוש בשפה ככלי יצירה, וכך נאמר שם בפרק א' 17: 'כי התורה נתונה ביד משה וחסד
ואמת ממקור ישוע המשיח יצאו'. ובכן, חסד ואמת אינם צווים, כפי שהתורה שניתנה על-ידי
משה היא מערכת של צווים איך לנהג. חסד ואמת נאצלים על בני אדם ממקור של ישוע בצורה
פסיבית.

      השפה,
הדבר, המגולם בישוע אינו כלי לעשיה, לביצוע צווים, אלא היא שורה על האדם. אלו
המצטטים תמיד את הפסוק של יוחנן 'בראשית היה הדבר', כמקור לשפה הפועלת, היוצרת,
טועים, יוחנן משאיר את האדם במצב נירוונה, ישוע התגלמות הדבר כבר מבצע את המעשים
במקומם, או אפילו יותר, הוא הקיבוע של המעשים שאין יותר צורך לבצעם. את הנטיה הזו
של יוחנן אנו יכולים לראות עוד יותר מהדברים המופיעים בפרק ו' של בשורתו, פסוק 48 והלאה:
'אנכי הוא לחם החיים. אבותיכם אכלו את המן במדבר וימתו. זה הוא הלחם הירד מן השמים
למען יאכל איש ממנו ולא ימות. אנכי הלחם החי הירד מן השמים איש כי יאכל מן הלחם
הזה ויחיה לעולם והלחם אשר אתננו הוא בשרי אשר אתן בעד חיי העולם'. כאן לפנינו
תמצית משמעות המיסה הקאתולית, טכס לפיו המאמין אכל בצורה סמלית לחם, בשרו של ישוע,
שתה יין, בצורה סמלית כדמו של הגואל.

      אנחנו
רואים לפי דברים אלו שהשליח יוחנן כביכול אימץ את ה'דבר', את השפה, אבל עשה לה
טרנספורמציה גמורה, הפך אותה לישות מיסטית אשר מבטיחה נצחיות, דבר מנוגד למהות
השפה כפי שהיא מופיעה במשל 'הבריאה' ובמשל 'עץ הדעת'. ולא רק זה. על-ידי טכס זה
שיוחנן הציע למאמינים, טכס שהפך לטכס המיסה, הוא הפך את המאמין ל'אדם-אל'.

      הרי לפי
הצעותיו של יוחנן המאמין האוכל את הלחם שהנו גופו של ישוע, שותה את היין שהנו דמו,
הוא נעשה זהה אתו. ואם ישוע הוא האדם-האל, גם המאמין המבצע את הטכס שבאמצעותו הוא
זהה עם ישוע, גם הוא אדם-אל.

      אנחנו
רואים עד כמה השפה היא רבת פנים, אפשר לעשות בה את כל הטרנספורמציות.
והטרנספורמציות האלו שהתבצעו בשפה על-ידי השליח יוחנן היו הרבה יותר לרוחם של האנשים,
כיוון שהן לא תבעו מהם עשייה כפי שבעל 'עץ הדעת' דרש מחוה ואדם, ועוד יותר מכך, אם
בעל משל 'עץ הדעת' מנע מחוה ואדם לאכל מ'עץ החיים', השליח יוחנן מבטיח לחסידי ישוע
שאם הם יאכלו מהלחם המסמל את גופו יזכו לנצחיות דבר שנמנע מהם קודם.

      לכאורה
במשנות אלו של שני השליחים אין מרד גלוי בהשגחה, אין מרד גלוי בחוקי הקיום,
בבריאה, יש כאן רק אינטרפרטציה חדשה למושגים קודמים.

       האינטרפרטציות
החדשות האלו מזכירות את האינטרפרטציות של אבות העברים, שעשו שימוש במיתוסים ישנים
ושינו אותם. כך כל משל 'עץ  הדעת' מבוסס על
שרידי מיתוסים ישנים, עם אינטרפרטציה חדשה. וודאי היה קיים מיתוס ישן בעולם
שהעברים הנוודים עברו על גן עדן, תקופת זהב, שבה האדם חי בגן ולא הצטרך לעמל למחייתו.
אב בעל משל 'עץ הדעת', קבע שלפני שחווה ואדם אכלו מפרי העץ, הם היו ערומים כיתר
החיות, לא היו מודעים לכך, בצורה כזו בעל המשל הוציא מהמיתוס הזה את היתרון, הצביע
על היותו מצב פחות, שהמודעות שחווה ואדם רכשו מהפרי של העץ הוא מצב עדיף, הוא שלב
יותר גבוה.

      כנראה היה
גם קיים מיתוס על 'נחש' חכם, ובעל המשל הפך חיה זו לפן השלילי של השפה, הפן
המרדני, הוריד את הנחש מקן הגבוה שלו של בעל חכמה ועשה ממנו חיה בזויה. אבל
האינטרפרטציות האלו של בעל משל 'עץ הדעת' יצרו את עולמו הלשוני של האדם, עולם לשוני
בתוך עולם דטרמיניסטי. פרשנות זו של דור האבות הראשון על-ידי האינטרפרטציות שלהם
ביטלו את האמונה שהעולם נשלט על-ידי גורל, שחררו את עולמו הלשוני של האדם מהחוקים
הדטרמיניסטיים, יצרו השקפה קיומית שבו ניתנה לאדם האפשרות ליצור.

      השליחים פאול ויוחנן על-ידי האינטרפרטציה שלהם
הסיגו את העולם בחזרה לשלב קודם, שלב פסיבי, נלקחה מהאדם הרצון החופשי לפעל
וליצור. אם בכל זאת הנצרות לא היתה נסיגה מלאה מהיתרונות שבעלי המשלים של
התנ"ך חוללו, זה היה הודות לכך שהם השאירו את מחשבת התנ"ך בצד הבשורות
שלהם כמקור, ולכן למרות רצונם עקרונות מסוימים של מחשבת התנ"ך חדרו לעולם של
הדת החדשה שהם יצרו.

      למרות
שבאמצעות המיסה, הטכס המיסטי הזה שהמאמינים קיימו לפי הבשורות של השליחים,
שדרכו  השיגו הרגשה שהם בהזדהותם עם ישוע
אף הם אדם-אל, הממסד הקאתולי שרצה בהמשך שהמאמינים יבצעו מצוות חברתיות, הבינו שהם
צריכים לחזור לעקרון של 'רצון חופשי', אחרת הרי הם לא יכלו לדרוש מהמאמינים למלא
אחרי הצווים שלהם. אנחנו רואים שלמרות השינויים שהשליחים חוללו, חדרו לדת החדשה
מושגים שלא היו קיימים בעולם היווני.

      למרות
הפיכת הבשורות של שינוי סדרי עולם לטכס המיסה, שכביכול היה צריך בצורה מיסטית
להגשים את ההבטחות, העולם הנוצרי של ימי הביניים היה בתסיסה מתמדת, המאמינים רצו
בגשום קיומי ממשי של שינוי סדרי עולם, תסיסה שנגמרה ברפורמציה, במרד בממסד
הקאתולי.

     אנחנו
יכולים לראות שהמרד ה'נחשי' של השליחים, רצון לנצחיות, רצון להיות זהים עם
האלוהות, להיות אדם-אל, לא צלח, כיוון שחוקי הקיום מונעים מהאדם לאכל מ'עץ החיים'.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: