אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 260 – שפה ושלילה

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 260 – שפה ושלילה

     בשעורים האחרונים דנו בתופעת האדם- האל, האדם הרוצה רצף, רוצה נצחיות, רוצה לשנות את חוקי הקיום. ראינו שכל האמצעים שהאדם-האל משתמש למען להשיג מטרות אלו מושמות לאל על-ידי חוקי הקיום.

      אמנם האדם הלשוני זכה לאוטונומיה מוגבלת, עולמו הלשוני המצומצם הוא שרירותי, הוא לא נשלט על-ידי החוקים הדטרמיניסטיים, למרות שגופו הביאולוגי הוא תחת חוקים אלו הקוצבים לאדם משך מוגבל.

      אנחנו רוצים כאן לדון בעולמו הלשוני של האדם, העולם השרירותי שהאדם אינו מרוצה ממנו למרות האוטונומיה המוגבלת שהוענקה לו בעולם זה. האדם רוצה שהאמצעי שאותו רכש או שהוענק לו על-ידי האבולוציה יהיה ריבוני גם על חוקי הקיום, ישנה אותם. במציאות השפה ככלי מאכזבת את האדם כיוון שהיא לא צולחת להיות ריבונית על חוקי הקיום, היא לא צולחת להעניק לאדם את משאלותיו לנצחיות, לרצף.

      ובכן, האדם רוצה קיבוע ולמורת רוחו של האדם הכלי שבידיו, השפה ממאנת להתרצות לו. במציאות השפה פועלת על קיבוע ועל שלילה. ברור ששלילה לא מאפשרת רצף, לא מאפשרת נצחיות. האדם אף פעם לא משלים עם העובדה שהכלי שבידיו יכול לפעל רק אם הוא גם שולל. מעצם מהותה השפה פועלת אם היא מקבעת ישות קיימת תחת שם, אם היא מקבעת  פעולה תחת שם. אבל קיבוע דבר תחת שם אפשרי רק אם כלי זה שולל כל דבר מחוץ לשם. שם מעצם מהותו הוא פרי ניכור. השם מנכר מעצמו את ה'חוץ' ממנו, הוא מבוסס על קיבוע על בסיס 'אין'.

     אלהים לפי פרק א' של ספר בראשית יוצא מה'אין', בהגדיו הוא, בורא, מקבע אנרגיה מסוימת תחת שם, מנכר כמות אנרגיה, מרצף אנרגיה, בהשאירו חלל ריק ביניהם, בשלילת , הרצף. הישות הנוצרת תחת שם היא מנוכרת מהרצף, נוצר 'אין' בינה לבין הרצף, אי אפשר לקבע דבר תחת שם, מבלי ליצור 'אין' מסביבו.

      האדם משיג מודעות, אם הוא מנכר את עצמו מאחרים, יוצר 'אין' בינו לאחרים. ה'אין' הוא שלילת ה'יש'. מכל זה אנו יכולים להסיק שכל בריאה היא קיבוע ושלילה. לאדם, קשה להשלים עם ה'אין' המופשט, עם ה'שלילה' המופשטת.

      ממשל מגדל בבל אנו לומדים, שאפילו אם בני עמק שנער הנם בעלי שפה אחת, משמעות דבר זה שוב הוא רצף מסוים, עובדה זו גורמת להם למרד בחוקי הקיום, הם רוצים 'בשם', ובהקשר המשל, 'שם' מקף הכל, שם רצוף. משאלתם של בני עמק שנער נוגד את חוקי הקיום, הוא מרד בחוקי הקיום. במשל נאמר שאלהים מבלבל את לשונם. ברור שבמשל זה נאמר שקיום הוא אפשרי רק ברבוי, אפשרי רק אם קיים 'אין' בין ישות לחברתה.

      משל זה מדבר על בבל, האימפריה הגדולה, ששליטיה רצו רצף טריטוריאלי, רצו בשפה אחת, ובעל המשל רוצה להוכיח ששאיפות כאלו הן מנוגדות לחוקי הקיום. בעל המשל רוצה להגיד שהקיום הוא בהפרדויות, כל קבוצה עם לשונה, כל קבוצה עם מנהגיה.

       במציאות, מההיסטוריה האנושית אנחנו באמת רואים, שאימפריות גדולות שניסו לכפות על קבוצות קטנות את שלטונם בסופו של דבר התפוררו. אם כובשים גדולים ניסו להשיג נצחיות על-ידי השתלטות על טריטוריות לא להם, כתחליף לנצחיות, דבר זה לא עלה בידם לאורך ימים. הכובשים הגדולים לא השיגו את משאלתם, כיוון שהשתלטות כזו נוגדת את הבריאה שהיא מקציבה לכל קבוצה שטח מוגבל.

      כאן במשל זה של 'מגדל בבל' נמסר לנו מסר זה, ששאיפות כאלו מושמות לאל, בצורה מטפורית, שאלהים מבלבל את לשונם של אלו אשר יוצאים נגד חוקי הבריאה.

      למעשה לאדם עולמו הלשוני אפשרי רק אם הוא משלים עם חוקי השפה, שפה אשר יוצרת ישויות לא רציפות, אשר יוצרת, מקבעת ישויות תחת שם, וישויות אלו מעומתות עם ה'אין'. קיום מקבל משמעות אם הוא מעומת עם האין. האין מונע את הרצף.

      אבל לא רק טריטוריות קיימות רק אם הן מעומתות עם האין. כל היצירות הלשוניות מבוססות על רקע ה'אין'. טוב קיים רק אם הוא מעומת עם שלילתו, עם ה'רע'. יום קיים, זריחת השמש מוגדרת כיום, כאשר הוא מעומת עם שלילתו, העדר זריחה, מעומת עם הליל.

      התנ"ך אשר אימץ את העובדה שהעולם האנושי הוא שפה, השלים עם חוקים אלו, שכל קיבוע דבר, מקבל משמעות רק אם הוא מעומת עם שלילתו. לכן מחשבת התנ"ך השלימה עם כך שחייו של האדם קצובים, שקיומו מעומת עם שלילתו, עם המוות. מחשבת התנ"ך לא רקמה עולמות חלופיים שבהם האדם משיג נצחיות. ברור היה למחשבת התנ"ך, שקיומו של האדם מקבל את אשורו אם הוא מעומת עם העדר קיום.

      אנחנו רואים ממשל 'עץ הדעת', שהרכש החדש, 'דעת', מאפשרת לאדם להבדיל בין טוב לרע, הכוונה שהטוב מעומת עם שלילתו, עם הרע. אבל לא רק זה. חוה ואדם אחרי שרכשו את 'דעת', הם מיד מבדילים בין הרכש החדש 'דעת', לבין הגוף, הכוונה בקביעה זו היא, שהם מודעים לכך שהרכש החדש, 'דעת' הוא בעל תוקף רק אם הוא לא גוף, שהגוף הוא שלילתו של 'דעת'.

     המודעות היא תוצר תהליך זה, שהאדם מסוגל לנכר את עצמו קודם מגופו, להניח שהוא שלילת 'דעת', אחר כך לנכר את עצמו מאחרים, שהם שלילתו הוא, הזולת הוא לא ה'אני'. התבוננות שהאדם משיג באמצעות הרכש החדש, 'דעת', שהאדם מבדיל את עצמו מהעולם החיצון, שהוא שלילת ה'אני' שלו, יוצר 'אין' בינו לבין העולם החיצון, כך מתאפשרת לאדם ההתבוננות.

     כל זהותינו מבוססת על כך שאנו יכולים לטעון, 'אני לא הוא', האני שולל מהזולת את השתיכותו ל'אני' שלו. 'אני ישראלי', הוא לא 'אני' 'סיני'. בהמשך ההידברות היא בין שנים על תהום ה'אין' שביניהם.

      השפה מקשרת בין שניים על תהום ה'אין' ביניהם. ברור שתהליך זה של השפה מקשה על האדם, לכן הוא רוצה להיפטר מכלי זה, הוא רוצה אחדות עם הכוליות. הפילוסוף היווני אנכסימנדר טען שהבדלות  האדם מהכוליות היא חטא, והכוליות תובעת את היחיד בחזרה לחיקה.

      אבל אותה שפה מנכרת היא גם מקהילה. הרי לשפה ככלי אין משמעות ביחידות. היא השפה כאלגוריתם מקהילה את היחידים המנוכרים לקהילה, מקהילה אותם להידברות. האדם הביאולוגי בלבד יכול להתקיים ביחידות, אבל האדם הלשוני מתפקד רק בקהילה. אבל גם בקהילה היחיד שומר תמיד על פרטיותו. האדם בתוך הקהילה מחפה את עצמו תחת שם, בונה לעצמו זהות באמצעות סיפור על מעשיו, המזכים אותו בראואיות.

     אל תטעה אותנו השאיפה האנושית להיפטר מהניכור, מההבדלות מהזולת. כל אלו השואפים להתמזג עם הכוליות, המיסטיקונים, או אלו הרוצים להיות חלק מהטבע, רוצים באני גדול יותר, לא באני קצוב. לכן המיסטיקון אשר לרגע מדמה שהוא משתחרר מהניכור שלו, נעשה חלק מהכוליות הרצופה, מתמלא מרה שחורה כאשר הוא חוזר ל'אני' הקצוב שלו.

      האדם אף פעם לא מוותר על יותר, אלא שבמציאות, בקיום, ביותר האדם מאבד את זהותו, כיוון  שזהות אפשרית רק בגבולות.

      אנחנו יכולים לראות את התופעה הזו שבשפע הדברים מאבדים את ערכם. מושג ה'אינפלציה', מושג זה מכיל את הגזרה של הקיום, שכאשר דבר מתרבה מעבר לגבולותיו, הוא תמיד מאבד את משמעותו. כאשר הזהב מהעולם החדש שאותו כבשו הספרדים, את אמריקה הפרה-קולומבינית, זרם לאירופה בכמויות גדולות, הוא איבד הרבה מערכו. כאשר כסף מתרבה מעל כמות מסוימת בשוק, הוא גורם לאינפלציה.                                

      עשרת הדברות מצוה על האדם להגביל את תאוותיו ליותר ויותר. הנביאים אימצו את הצווים האלו ויצאו נגד התקיפים שגזלו את רכושם של העניים. התנ"ך שאימץ את היות העולם פרי השפה, הבין גם שהבריאה קיימת רק אם כל הישויות שומרות על הקצבה שקבלו מחוקי הקיום. כל פריצת הקיצבה היא מרד נגד חוקי הבריאה. עשרת הדברות כוללות תמצית העקרונות המאפשרים קיום. העקרונות להצטמצם בגבולות אינם שרירותיים, רק הם מאפשרים קיום תקין.

      לעומת עשרת הדיברות המצווים על האדם לא לפרוץ גבולות הקצבה שלהם, הגיבור הבדיוני של גיתה ביצירתו 'פאוסט', רוצה לפרוץ את ההגבלות, העונש עליו שהוא בסוף ימיו מעומת עם האין. פאוסט לא משיג דבר, כיוון שהוא פורץ את גבולות הקצבות המאפשרות קיום.

      אפילו בגוף האדם, גוף שלא קיבל אוטונומיה, יש פיקוח של מנגנון, האימונולוגיה, השומר שכל יחידה בגוף לא תפרוץ את גבוליה. פריצת גבולות יחידות הגוף מוביל להתפתחות סרטנים, למוות.

      אפשר להגיד שעקרונות עשרת הדיברות האוסרות יציאה מקצבות שהוקצבו לאדם, הוא מנגנון לשוני הממלא את אותו תפקיד כמו המנגנון האמונולוגי.

     פריצות היחידות הקצובות מוביל לרצף, לביטול ה'אין', בין היחידות, 'אין' ההכרחי לקיום.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: