Monthly Archives: דצמבר 2011

האוניברסיטה הווירטואלית – שעור 264 – האדם הלשוני 'נחש' מתפתל, בזוי?

אוניברסיטה ווירטואלית שעור – 264   –  האדם הלשוני 'נחש' מתפתל בזוי?

     בעל משל 'עץ הדעת', מעניק לאדם הלשוני  את התאר 'נחש'. הוא רואה את האדם היומרני, הרוצה להיות 'ריבון', רוצה להיות 'אל', כנחש מתפתל. המין האנושי לא סלח לבעל המשל זה את הכנוי שהוא העניק לו, כל בעלי היומרות מנסים תמיד לנטרל משל זה , להתעלם ממנו, להשתיק אותו. ביחוד יהודים מתבוללים כמו השליח פאול בעל התרבות ההלניסטית, מרכס בעל התרבות הפאוסטית, האדון נעם חומסקי, הממשיך את המסורת הפאוסטית, עושה את האדם ריבון על ה'שפה', הופך אותה מולדת, לא פרי אינטראקציה עם היסודות ביקום, פרי אינטראקציה עם הזולת, אדון פינקר ההולך בעקבותיו.

      נדמיין את בעל משל 'עץ הדעת' יוצא בחבורתו של אברהם, מנהיגו, שאלוהות התגלתה לו, וצוותה עליו: 'לך לך מארצך….'. החבורה נודדת מקהילה לקהילה, בעל המשל שומע  בנדודיו מיתוס על גן-עדן, ששם האדם חי ללא עמל, הוא שומע מיתוס על 'עץ דעת', שומע מיתוס על 'עץ החיים', הוא שומע מיתוס על 'נחש חכם'.

   בעל המשל יחד עם החבורה עוברים בקהלות עם מושלים קטנים וגדולים ושומע את יומרותיהם, יומרות שהם אלים.

     בנדודים אלו, בעל המשל נוכח לדעת שכל קהילה היא בעלת שפה שונה, בעלת מיתוסים שונים, כל  קהילה יוצרת לעצמה קוסמולוגיות שונות, מיישבת את היקום עם אלים שונים. הוא מגיע למסקנה שהאדם יוצר את שפתו, שהוא יוצר את עולמו הלשוני.

     כתוצאה מנסיונותיו בעל המשל עושה שימוש בכל המיתוסים שהוא שמע, עושה להם טרנספורמציה בהתאם למסקנותיו שהוא הגיע אליהן. כך 'גן-העדן', שלפי האמונה אנשים חיו בו ללא עמל, נהפך  אצל בעל המשל לגן שבו האדם מחוסר השפה הנו חיה כיתר החיות, מתהלך בגן עירום, מיתוס 'עץ הדעת', הופך אצל בעל המשל מטפורה ל'דעת' היקומית, בלשונינו הנוכחית, לאינפורמציה היקומית, היוצרת את הישויות. ה'נחש החכם', הופך למטפורה של האדם הלשוני הרוצה ריבונות,  המורד, הוא הופך אצלו  לחיה בזויה, חיה מתפתלת, חיה מרדנית עם יומרות לריבונות על חוקי הקיום. חיה זו הופכת את השפה, כלי  שהנו בורא לפי תכתיבים, ל'ריבון'. בעל המשל מבין ש'עץ החיים' המעניק כביכול נצחיות, רצף, במציאות משמעו  ביטול הבריאה, ביטול חיים, כיוון שברצף אין קיום, רצף הוא 'אין'.

     בעל המשל בעשותו טרנספורמציה לכל המיתוסים שהוא הכיר, מזמן את  חוה ואדם מ'גן-העדן' ששם הם בחזקת חיות, מאפשר לחוה לאכל מפרי 'עץ הדעת', דעת ההופכת את חוה ואדם ליצורים מודעים לעצמם, מודעים להיותם עירומים, מודעים להיותם מוותיים.

      בעל המשל מצנן את כל היומרות של חוה ואדם, יומרות שה'נחש' בפיתויו הבטיח להם, על ריבונות, מצביע על היותם יצורים נבראים שהרכש החדש שהם רכשו עמל בצדו, צער בצדו, שמה שהם יכולים ליצור הם  חיים במודעות, שהנצחיות שהם משתוקקים לו מושגת על- ידי שרשרת הדורות.

      בעל המשל לא הסתפק רק באזהרות אלו לחוה ואדם, הוא הוסיף חלק שלישי למשל, את החלק על קין והבל. וכאן שוב בעל המשל המבין את יומרותיו של האדם, שרכש 'דעת', אדם השוכח שהוא יצור נברא, שהאמצעי שהוא רכש צריך לשרת אותו לשיפור תחזוק גופו בלבד, בחלק זה הוא רוצה להוכיח את רצחנותה של בריה זו. הוא מעמיד את קין בנסיון, בנותנו בכורה לאחיו הבל, דבר המעורר את קנאתו של אחיו, אשר מיד עושה שימוש רע בנכס שאבותיו רכשו, בוחר ברע, הורג את אחיו.

       האם חכמי הדורות למדו ממסקנותיו העילאיות של בעל משל 'עץ הדעת'? לא ולא, ביחוד צאצאי העברים שיצאו מאור כשדים לא למדו. לא למדו מאבותיהם, אותם עברים שלמדו בנדודיהם את איוולת האדם. צאצאי העברים  מוקסמים דווקא תמיד מהאלילים של שכניהם, אלילים צבעוניים, המבטיחים גן-עדן, המבטיחים 'נצחיות'. ביחוד צאצאי העברים בגלויות, לא מרוצים מאלוהי אבותיהם המחמיר, הם רוצים בשינוי סדרי עולם, סדרים שישחררו אותם מעול חובות, סדרי עולם שיחזירו אותם ל'גן-עדן'.

      צאצאי העברים משתיקים את הנביאים אשר מטיפים לשמור על הירושה של האבות, רוצים עולם חלופי, רוצים גן-עדן.

      אבל המורד הגדול פאול, שאול השליח, חוזר למולדתו, יהודה, עם ירושה 'נאורה', ירושה הלניסטית, יוונית, שלא מאמינה בעולם שהשגחה בראה אותו למען האדם, שעליו לשמר  עולם זה, שעול תחזוקו על כתפיו. ה'עול' הזה נראה בעיניו כבד מדי, אזהרות בעל משל 'עץ הדעת' נראות בעיניו מחמירות, הוא דווקא מעדיף את עצות ה'נחש'.

      שאול ה'נאור' מחליט לרתם את ההשגחה, שתשנה את סדרי העולם התובעניים, לשם כך הוא מוכן להצדיק את צליבתו של ישוע, שהתימר להיות המבשר של השינוי, לחזור 'לגן- עדן', ללא חובות. ואם השינוי התאחר, שאול המתוחכם, ה'נאור', מבטיח שהשנוי בוא יבוא. ואם השינוי לא התגשם, אלו המאמינים בהבטחת שאול, מעלים על המוקד את כל אלו, היהודים, המואשמים שמנעו התגשמות ההבטחה.

      אבל צאצאי העברים לא למדו את הלקח של המבשר הקודם, שהבטחותיו הושמו לאל, אחינו המומר, מרכס ה'נאור', עם הירושה הפאוסטית, תלמידו של הגל ה'נאור', יוצא שוב נגד אותו משל 'עץ הדעת', נגד 'הניכור' היהודי. הוא מבטיח שוב שסדרי עולם ישתנו אם יבטלו את ה'ניכור', יאמצו את בשורת פאוסט, ידמו לאיתני הטבע, הרי הטבע עדיף על עולמו  ה'מנוכר' של האדם. אם ה'חטא הקדמון', לפי השליח שאול היה אכילת פרי 'עץ הדעת', אזי בעיני מרכס המומר ה'חטא הקדמון' הוא ב'כסף', אמצעי החליפין. אם יבטלו אותו, אזי האדם יזכה לחזור ל'גן-עדן', לגולג, שלשם נשלחים כל אלו שמנעו התגשמות ההבטחה.

      יהודים 'נאורים' לא פסקו מעולמינו. יהודים מוקסמים מהנאורות ה'פאוסטית', לא לומדים דבר, לא לומדים לאן זה הוביל.

      יהודים 'נאורים' חניכי 'הרוורד', חניכי העולם הגדול הנאור, מוקסמים מה'פאוסטיות', מוקסמים מהבשורה הלותרנית הליבניצית, שהאדם הוא 'מונדה' סגורה, ריבון על השפה, על המידע, לא זקוק לאיש, מוקסמים מה'אפרייוריות הקאנטינית', בעל המוסר הפנימי, הסולד מהמוסר התנ"כי, המחוקק ליקום, שהנו אל, כדברי היינה החכם. נעם חומסקי רוצה להיות דומה להם, גם הוא רוצה להיות ריבון על השפה, הרי לפיו היא 'גן לשוני', עם דקדוק מולד. כך משתחררים מהצורך לשאת ולתת עם הזולת, לשאת ולתת מייגע.

     מי זקוק לשפה שהנה חלק מהאינפורמציה היקומית, החיצונית לאדם, שמיזער ממנה הוענק לאדם הקטן, על כדור ארץ קטן? שפה זו שהמח הפלאי התאים לשמושו של האדם מהמענק שהאונות הקדמיות נכסו מים האינפורמציה היקומית. האינפורמציה היקומית הענוה פועלת על-ידי אינטראקציה עם היסודות ביקום. אולי גם האדם הקטן צריך בדומה לאמא הורתו, האינפורמציה היקומית, לשאת ולתת ? אבל האדון קאנט חושב שהוא ריבון, הוא ראשית ואחרון, הוא מחוקק ליקום, הוא משוחרר מהצורך לשאת ולתת עם אף אחד, הוא רק צריך לצוות, בדומה לפאוסט ביצירתו של גיתה,  לצבא של עבדים.

     אני מציעה לכל היהודים ה'נאורים', האדון חומסקי, פינקר וכל אלו שנוהים אחריהם, לעשות מחקר שווקים, להתבונן מה עולל לעולם האדם הפאוסטי הריבון על השפה הפנימית.

     אם השפה היא מולדת, האדם הופך לישות סגורה, ישות שלא צריכה לשאת ולתת עם האחרים. הרי לפי היידיגר בראשית דרכו, בספרו Sein und Zeit האחר הוא האויב , הוא הנו das Man , מאן דהוא, שיש לברח ממנו. היידיגר הקתולי לפחות בסוף המלחמה חזר לשפה החיצונית הבוראת, אבל לא רצה להודות בכך שהיהודים ניצחו אותו.

    השפה 'דעת' לפי בעל משל 'עץ הדעת', היא ממקור חיצוני. בעל המשל הזה הבין באינטואיציה שהיא אינה מולדת, היא חלק מהיסודות ביקום, יסודות שיש ביניהם אינטראקציה. האדם שהאבולוציה בשלב מאוחר יותר, בשלב שהאונות הקדמיות התפתחו בו, קשרה אותו עם יסוד האינפורמציה, כפי שבשלב מוקדם יותר קשרה אותו עם יסוד האור, הפוטונים שהמח הפלאי הופך לראיה. המח הפלאי שהנו מעבדה קולט יסודות מהיקום עושה להם טרנספורמציה לרווחת האדם. אם השפה לא היתה חיצונית אזי האדם לא היה מסוגל ליצור, בדומה לחיות מחוסרות השפה. משא ומתן, חליפין הם מעמסה, אבל בלעדיהם האדם אינו אדם. חליפין, אפילו כסף, שנוא נפשו של מרכס, עדיף על עולם הגולג, שבו אמצעי ה'כח' מכריע.

      מוסר פרי משא ומתן לשוני עדיף על מוסר 'מולד' פנימי של קאנט, מוסר פנימי של פאוסט המוביל לשעבוד הזולת, לחיסולו. האדם הסגור ששפתו מולדת, שמוסרו מולד, אינו זקוק לזולת, הזולת מיותר למענו, מותר להשמידו, זה מה שהפאוסטים הסגורים עשו.

      מוטב לפי עצת בעל משל 'עץ הדעת', להמנע מפתויו של ה'נחש', להיות ריבונים, להיות בעלי שפה מולדת, להיות סגורים לעולם, לזולת. נשיאה בעול משא ומתן, נשיאה בעול אחריות על הזולת עושה את הישות שהוענקה לו שפה לאדם.

מודעות פרסומת

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור – 264 – האדם הלשוני 'נחש' מתפתל, בזוי?

אוניברסיטה ווירטואלית שעור – 264   –  האדם הלשוני 'נחש' מתפתל בזוי?

     בעל משל 'עץ הדעת', מעניק לאדם הלשוני  את התאר 'נחש'. הוא רואה את האדם היומרני, הרוצה להיות 'ריבון', רוצה להיות 'אל', כנחש מתפתל. המין האנושי לא סלח לבעל המשל זה את הכנוי שהוא העניק לו, כל בעלי היומרות מנסים תמיד לנטרל משל זה , להתעלם ממנו, להשתיק אותו. ביחוד יהודים מתבוללים כמו השליח פאול בעל התרבות ההלניסטית, מרכס בעל התרבות הפאוסטית, האדון נעם חומסקי, הממשיך את המסורת הפאוסטית, עושה את האדם ריבון על ה'שפה', הופך אותה מולדת, לא פרי אינטראקציה עם היסודות ביקום, פרי אינטראקציה עם הזולת, אדון פינקר ההולך בעקבותיו.

      נדמיין את בעל משל 'עץ הדעת' יוצא בחבורתו של אברהם, מנהיגו, שאלוהות התגלתה לו, וצוותה עליו: 'לך לך מארצך….'. החבורה נודדת מקהילה לקהילה, בעל המשל שומע  בנדודיו מיתוס על גן-עדן, ששם האדם חי ללא עמל, הוא שומע מיתוס על 'עץ דעת', שומע מיתוס על 'עץ החיים', הוא שומע מיתוס על 'נחש חכם'.

   בעל המשל יחד עם החבורה עוברים בקהלות עם מושלים קטנים וגדולים ושומע את יומרותיהם, יומרות שהם אלים.

     בנדודים אלו, בעל המשל נוכח לדעת שכל קהילה היא בעלת שפה שונה, בעלת מיתוסים שונים, כל  קהילה יוצרת לעצמה קוסמולוגיות שונות, מיישבת את היקום עם אלים שונים. הוא מגיע למסקנה שהאדם יוצר את שפתו, שהוא יוצר את עולמו הלשוני.

     כתוצאה מנסיונותיו בעל המשל עושה שימוש בכל המיתוסים שהוא שמע, עושה להם טרנספורמציה בהתאם למסקנותיו שהוא הגיע אליהן. כך 'גן-העדן', שלפי האמונה אנשים חיו בו ללא עמל, נהפך  אצל בעל המשל לגן שבו האדם מחוסר השפה הנו חיה כיתר החיות, מתהלך בגן עירום, מיתוס 'עץ הדעת', הופך אצל בעל המשל מטפורה ל'דעת' היקומית, בלשונינו הנוכחית, לאינפורמציה היקומית, היוצרת את הישויות. ה'נחש החכם', הופך למטפורה של האדם הלשוני הרוצה ריבונות,  המורד, הוא הופך אצלו  לחיה בזויה, חיה מתפתלת, חיה מרדנית עם יומרות לריבונות על חוקי הקיום. חיה זו הופכת את השפה, כלי  שהנו בורא לפי תכתיבים, ל'ריבון'. בעל המשל מבין ש'עץ החיים' המעניק כביכול נצחיות, רצף, במציאות משמעו  ביטול הבריאה, ביטול חיים, כיוון שברצף אין קיום, רצף הוא 'אין'.

     בעל המשל בעשותו טרנספורמציה לכל המיתוסים שהוא הכיר, מזמן את  חוה ואדם מ'גן-העדן' ששם הם בחזקת חיות, מאפשר לחוה לאכל מפרי 'עץ הדעת', דעת ההופכת את חוה ואדם ליצורים מודעים לעצמם, מודעים להיותם עירומים, מודעים להיותם מוותיים.

      בעל המשל מצנן את כל היומרות של חוה ואדם, יומרות שה'נחש' בפיתויו הבטיח להם, על ריבונות, מצביע על היותם יצורים נבראים שהרכש החדש שהם רכשו עמל בצדו, צער בצדו, שמה שהם יכולים ליצור הם  חיים במודעות, שהנצחיות שהם משתוקקים לו מושגת על- ידי שרשרת הדורות.

      בעל המשל לא הסתפק רק באזהרות אלו לחוה ואדם, הוא הוסיף חלק שלישי למשל, את החלק על קין והבל. וכאן שוב בעל המשל המבין את יומרותיו של האדם, שרכש 'דעת', אדם השוכח שהוא יצור נברא, שהאמצעי שהוא רכש צריך לשרת אותו לשיפור תחזוק גופו בלבד, בחלק זה הוא רוצה להוכיח את רצחנותה של בריה זו. הוא מעמיד את קין בנסיון, בנותנו בכורה לאחיו הבל, דבר המעורר את קנאתו של אחיו, אשר מיד עושה שימוש רע

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 263 – האם השפה היא מולדת?

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 263 –  האם השפה היא מולדת?

      דווקא שני חוקרי שפה, נעם חומסקי ופינקר המבקר עתה בארץ הם חסידי התיאוריה שהשפה היא מולדת, תוצר גן לשוני. פינקר בספרו האינטלקט הלשוני חוזר רק על דברי מורו חומסקי. מפליא לראות שיהודים רב תרבותיים, יהודים מתבוללים תמיד יוצאים נגד הירושה של הפילוסופיה הלשונית הנמצאת במשלים בתנ"כיים. כפי שכבר הוזכר אין ספור פעמים היהודי הרב תרבותי השליח פאולוס יצא נגד משל 'עץ הדעת', נגד עיקרון ההבדלה, עיקרון הניכור,  ב'אגרת אל הרומיים', השני שחזר על דבריו הוא מרכס, שיצא בשצף קצף נגד ה'ניכור' היהודי במסה שלו 'על השאלה היהודית'.

      בזמנינו מרד זה של יהודים מתבוללים, רב תרבותיים חוזר על עצמו, חומסקי, מי שקורא את ספריו, נוכח לדעת שהוא חוזר על עקרונות של האידיאולוגיה הגרמנית, אידיאולוגיה שהמציאה את מושג ה'מונדה'. לייבניץ היה זה שטען טענה זו, לפיו שכביכול המידע נמצא בתוך האדם, חזר על טענתו זו בצורה שונה קאנט, שטען שמושגים כמו 'זמן' ו'מרחב' הם א-פריוריים. טענות אלו הן ארכיטיפיות, כבר סוקראטס בדיאלוגים של אפלטון טוען שהמידע נמצא בתוך האדם, שיש רק לילד אותו.

     נשאלת השאלה מדוע אנשים נוטים לתיאוריות מעין אלו? התשובה היא די פשוטה, האדם נרתע מהצורך לשאת ולתת עם הזולת, צווי האלגוריתם הלשוני. האדם אינו רוצה להיות חייב לזולת,  הוא רוצה להיות אדון ל'ידע' שלו, לא רוצה להיות חייב לקהילה הזוכרת, לא רוצה להיות חייב לגנזך הקהילתי הלשוני.

      רק פילוסוף יהודי אחד, רוזנצוויג עמד על ההבדל בין הגרמני הסגור, בעל הידע הפנימי, לבין היהודי הפתוח, בעל השיח. אי אפשר להגיד על רוזנצוויג שהבין את מכלול הפילוסופיה הלשונית התנ"כית, אבל הוא יחד עם בובר באינטואיציה העלו פן אחד של הפילוסופיה התנ"כית, העלו את ה'שיח', שיח עם הזולת.

       ועכשיו חוזרים יהודים מתבוללים, על נעם חומסקי אפשר להגיד שהוא בעל שנאה עצמית יהודית, ומאמצים את העקרונות הפילוסופיים הגרמניים, על גן לשוני, על דקדוק מולד.

       ברצוני כאן לשאל שאלה אחת של השכל הישר, האם ה'אור', הפוטונים, נמצאים בתוכינו, שאותם המח האנושי מעבד והופך לראיה שלנו, האם אור זה הנו מולד? האם הקול שהמח שלנו מעבד והופך אותו לשמיעה, הוא מולד? מדוע אם כן, יש לקבל את הטענות של שני מלומדים אלו, שהשפה, האינפורמציה היא פנימית, מולדת?

      היום תורת האינפורמציה יודעת שהישויות ביקום מתהוות כתוצאה של התרכבות אינפורמציה עם אנרגיה. אפילו נוסחתו של איינשטין שאנרגיה שווה מסה כפול מהירות האור בריבוע, מצביעה על כך שהאנרגיה כלואה באינפורמציה. איינשטין בעצמו לא הסיק מסקנה כזו, אבל הפיזיקאי Heinz Pagels בספרו    The Cosmic Code  טוען שהנוסחה של איינשטיין מצביעה על כך שהאנרגיה שבויה בנוסחה. פג'לס שהיה פיזיקאי, לא דיבר על שפה, אבל אני מתרגמת את מסקנתו, שהנוסחה של איינשטין מצביעה על כך שהאנרגיה כלואה בשפה, באינפורמציה.

    מסקנות אלו חשובות, כיוון שמדע האינפורמציה מאשש את מה שאבות העברים באינטואיציה עילאית הבינו שהעולם הוא אינפורמציה, שהאדם מנכס 'דעת', שפה, ממקור חיצוני, שהשפה אינה מולדת.

      אנחנו יכולים כאן להיעזר בעוד מלומד יהודי בשם: אלחנן גולדברג, שהיה תלמידו של

 מלומד יהודי בברית המועצות, בשם: אלכסנדר לוריא, נירו-פסיכולוג. גולדברג כתב ספר בשם:The Executive Brain בו הוא מביא את מסקנות רבו, לוריא, וכן את מסקנותיו הוא, שהאונות הקדמיות שנוספו למח האנושי בשלב מאוחר של האבולוציה, הם הם הממונים על האינטלקט האנושי.

     שוב, גולדברג אינו מדבר על שפה, הוא מדבר על האינטלקט האנושי. אבל אם אנו לוקחים אנלוגיה מאופן תפקוד המח האנושי, המעבד יסודות מהיקום, כמו את הפוטונים, שאותם הוא מעבד לראיה של הברויים על כדור הארץ, אזי בביטחון גמור יש להניח, שהאונות הקדמיות אשר נוספו למח האנושי בשלב אבולוציוני מאוחר יותר, מכילים קולטנים המקושרים לאינפורמציה היקומית, והמח הפלאי האנושי מעבד אינפורמציה זו לשפה האנושית. מסקנה זו תואמת את האינטואיציה במשל 'עץ הדעת', שהאדם מנכס את 'דעת'  את השפה ממקור חיצוני, ש'דעת' אינו מולד.

       אבות העברים עם ההבנה האינטואיטיבית העילאית שלהם, הבינו את העובדה ש'דעת' הוא ממקור חיצוני, הם הגיעו להבנה זו, למרות שעדיין לא ידעו על קיום המח. רק במאה השניה לספירה נקבע על-ידי הרופא הפילוסוף גלן, שהמח הנו מרכז ההבנה האנושית, לא הלב, כפי שחשבו קודם, כך אפילו חשב אריסטו.  מסקנתינו הנה שאבר המח הוא מעבדה  של היסודות שהוא קולט מהיקום, עושה להם טרנספורמציה לשרות האדם, מאפשר לו לראות, מאפשר לו שימוש בשפה. אם אבות העברים לא ידעו על המח, הם וודאי לא ידעו על האונות הקדמיות, זה לא מנע מהם בהתבוננות בצורת פעילות האדם הלשוני, להגיע למסקנות התואמות את מדע האינפורמציה של היום, או מדע האינפורמציה של היום מאשש את מה שאבות העברים בהבנתם העילאית הבינו, כתוצאה מהתבוננותם בתרבויות שונות שדרכם נדדו, ראו איך האדם יוצר את מוסדותיו, את ערכיו באמצעות שפה.

      אבות העברים שיצאו ממרכז תרבותי מפואר, יצאו מאור, מרכז שומרי, הכירו תרבויות שונות, כמו התרבות החתית, הכנענית-פיניקית, נכסו לעצמם את הכתב של האחרונים, סיגלו לעצמם ראיה 'יחסית' של דברים, שבני אדם יוצרים את מוסדותיהם. לכן מוסדות אלו אינם אורגניים, מולדים, אוטוכטוניים. הם הגיעו למסקנות אלו כפי שהגיעו למסקנה שהאלוהות אינה קשורה לטריטוריה, שהיא יקומית. לכן הם צלחו ליצור את האלוהות המופשטת ביותר, אלוהות הבוראת את העולם באמצעות אינפורמציה, שפה.

     עלי שוב להזכיר את ניוטון, שאותו כבר הזכרתי פעמים אחדות, שאמר שלקדמונים התגלו דברים שבני דורו לא מבינים. ניוטון לא צדק לגמרי, כיוון שהפילוסוף הנומינליסט הובס, לפחות חלקית הבין את הפילוסופיה הלשונית התנ"כית, כיוון שספרו 'הלוויתן', כולו מבוסס על מקור זה. הוא טוען בהקדמה לספר הזה שלאדם ניתנה היכולת ליצור כמו לטבע. הוא הגשים את הבנתו זו בכך, שהוא יצר דגם מדינה מלאכותית, מבוססת על הסכמים לשוניים בין בני אדם.                                                                                                                     הובס גם התוכח עם דקרט, שטען שהאדם יכול לחשוב ללא שפה, בעוד שהוא רצה להוכיח לו שהאדם חושב באמצעות השפה. גם דקרט נטה לתיאוריה שהמידע הוא מולד, שהמידע אינו פרי השפה. דקרט לא הרגיש בפרדוכס בטעוניו, הרי הגיגיו קבלו תוקף רק כאשר הוא נתן להם ביטוי בשפה.

      שוב נשאלת השאלה, מדוע הנומינליסטים האנגליים, כמו אוקם, הובס ולוק, כמו המשורר מילטון אימצו את עקרונות המחשבתיים התנ"כיים, כמו גם הרפורמטור קלוויין אימץ אותם, נתן מקום כבוד למושג ה'ההשגחה', בעוד שיהודים נלחמים בירושתם?

    פינקר גם הולך בעקבות השליח פאול, הולך בעקבות מרכס, צופה אפוקליפסה, כאשר האדם בצורה פלאית ינטוש אלימות, כך הוא מקווה, את דעותיו אלו סיכם בספרו: The Better Angels of Our Nature   .    פינקר שגדל בחממה של קנדה, יותר מאוחר בבוסטון, בהרוורד, כנראה לא קרא היסטוריה חדשה, לא מודע ל'שואה', לא מודע ל'גולג'. הוא לא מודע שהדברים הכי אכזריים התרחשו רק במאה הקודמת, התרחשו בעקבות אידיאולוגיות דומות לשלו ושל רבו חומסקי, על היות השפה מולדת. במקרה כזה כפי שכבר רוזנצוויג הבין באינטואיציה, האדם סגור ואין לו צורך להידברות, אין לו צורך להתחשב  בזולת.

       לפי קאנט, שחומסקי הוא חסיד שלו, המוסר התנ"כי הוא בזוי, כיוון שהוא פרי הידברות חיצונית, פרי שפה, פרי משא ומתן, הוא העדיף מוסר פנימי, מולד, דטרמיניסטי, שבמציאות משותף לאדם ולחיה, מוסר פנימי שהוביל לאושוויץ.

      יהודים מתבוללים בכל התקופות, בתקופה ההלניסטית, השליח פאול, בתקופת העולם הלותרני, מרכס,  אפילו היום, חומסקי ופינקר, היותם בני מיעוט, לא חיים במדינתם ששם הם הרוב, הרי מעצם טבעו מיעוט הוא נחות, רוצים להזדהות עם האדונים, מקווים שתתרחש אפוקליפסה, סדרי עולם ישתנו. ואזי הם ישיגו שויון, יחזרו לחיות בגן-עדן בין החיות, דומים להם, כמו זרטוסטרא שהתבודד על ההר בין החיות. גיבור זה של ניטשה, משאת נפשם של יהודים, שלא שמו לב שגיבור זה ירד מההר, כיוון שהחיות לא הבינו את בשורתו, 'האדם העליון',  אדם עליון?  החורף הרוסי לא שמע את שמם, כסה אותם בלובן שלו.

אוניברסיטה ווירטואלית – שור 262 – יצירה וניכור

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 262 – יצירה וניכור

     מי שבקי במרד האדם בכלי שלו, השפה, במשך ההיסטוריה האנושית, ביחוד המרד ב'ניכור', שאומץ על-ידי הפילוסופיה הלשונית התנ"כית, תוהה איך אנשים 'חושבים' יכלו להעלות על דעתם, שללא 'ניכור' עולמו של האדם הלשוני יתכן. הרי מתת ה'ניכור', ההבדלה, הם היתרון שהוענק לאדם, המעלה אותו מעל ברויים אחרים על כדור הארץ שלנו, אולי גם מעלה אותם על ישויות ביקום, ישויות אלמות.

     נושא זה 'ניכור' הוא רחב, ובבלוג זה ברצוני להצטמצם בפן אחד של מתת זו, פן היצירה.

עלינו לחזור למשל העילאי, משל 'עץ הדעת'. לפי משל זה חוה ואדם בנכסם לעצמם את 'דעת', רכש  המעניק להם מיד 'מודעות', המתאפשרת מאחר שהרכש מעניק להם את יכולת הניכור, המאפשר 'לנכר את דעת' מגופם. בשלב השני רכש זה מאפשר להם להתבונן. בעל המשל  במשפט אחד מצביע במה חוה  ואדם כתוצאה מהרכש נבדלים מהחיות, במצבם החיתי בגן-עדן,  לא התבוששו מעירומם, ועתה המודעות מאפשרת להם להתבונן על גופם העירום, שהם סולדים ממנו, מתבישים בו.

     חוה ואדם לא רק מגיעים למסקנה שגופם עירום, הם ממסגרים את תחושת הסלידה במושג 'בושה', נוסף לכך  מיד יוצרים כסויים לגוף זה. מסגור תחושת הסלידה במושג 'בושה', מצביע על כך שהם יוצרים באמצעות הרכש החדש 'מושג', 'מושג הבושה', הם גם יוצרים כסוי, דבר המלמד שהרכש החדש מעניק להם  יכולת של יצירה, יצירת מלים, מושגים, יצירת חפצים, כסוי. ובכן, רכישת יכולת של יצירה באמצעות 'ניכור', הוא נושא בלוג זה.

    מפליאה העובדה ששני יהודים רב תרבותיים, השליח פאול ומרכס היותר מאוחר, יכלו בכלל להעלות על דעתם שאפשר לנטרל את 'הניכור'.מפליאה העובדה שהם לא נתנו לעצמם דין וחשבון שאפילו העובדה שהם יכולים למרוד בנתון אנושי זה, ה'ניכור', הוא הודות לכך שהם עושים בו שימוש. מפליאה עוד יותר העובדה שדבריהם התקבלו על-ידי חוגים רחבים. אמנם הם נימקו את המרד שלהם, ב'ניכור', בציפיה שסדרי עולם ישתנו והסדרים החדשים ייתרו את ה'ניכור'. כאשר אפוקליפסות אלו לא התממשו, בני אדם לא הצביעו על התרמית של שני הוגים אלו.

     אבל עלינו לא להשלות את עצמינו שצאצאי אבות העברים הבינו את ההבנה העילאית של אבותיהם, את המשלים הלשוניים. לא יפלא שדווקא מבין צאצאי אבות העברים יצאו הכופרים הגדולים בתרומת אבותיהם, אישים כמו השליח פאול ומרכס המומר, אפשר להוסיף עליהם את שפינוזה ואת נעם חומסקי.

      למרות המרידות האלו של 'חכמים' אלו בכלי שהאבולוציה או אלוהות העניקו לאנושות, בניגוד להם, האדם של יום יום עושה שימוש בכלי זה בהתעלמו ממרד  'החכמים' האלו בו, בהבטחה שלהם של שינוי סדרי עולם. האדם הפרגמטי יוצר את עולמו האנושי הלשוני, כיוון שהאלגוריתם הלשוני מוביל אותו לעשות כך.

     החכמים העוסקים בשפה, תמיד מדגישים את הפן הקומוניקטיבי שלה, הם שוכחים שגם לחיות המפותחות יש יכולת קומוניקציה. הם גם שוכחים שגם לחיות המפותחות יש אונות קדמיות, אפילו שאצלם הן פחות מפותחות מאשר אצל האדם. העובדה שהאונות הקדמיות של האדם מפותחות יותר מאשר אצל החיות, עובדה זו מלמדת שהשלב היותר מפותח של האדם, כתוצאה מהתוספת זו למח, תוספת האונות הקדמיות, מאפשרים לאדם את ה'ניכור'.

        הניכור, מושג מושמץ על ידי בני אדם, הוא הוא אשר מאפשר להם ליצור. הרי אפילו  יצירת הכלי הראשוני, כלי בישול, למען יצירתו האדם צריך להוציא מהאדמה כמות מסוימת של חמר, לנכר כמות מסוימת, וכך ליצור את הכלי. האדם יוצר 'לבנים', כמות של חמר שהוא מעניק לו גבולות, הלבנים משמשים אותו לבנית מקום מקלט מפגעי הטבע, בית.

     דיברנו על יצירת כלים מוחשיים. אבל האדם הלשוני יוצר 'מילים'. איך הוא יוצר מלה? הוא מבתר קול רציף היוצא מגרומו, את יחידת הקול המופרדת, המנוכרת הוא הופך לישות נעלמת, למלה. החיה המפותחת מוציאה מגרונה קול רצוף, היא לא מבתרת אותו. ובכן היכולת הזו של האדם 'לנכר', לבתר, להבדיל מאפשרת  לו ליצור  את המלה.

      עוד לפני היווצרות הקוסמולוגיה התנ"כית בפרק א' של ספר בראשית, המזופוטמים  יצרו את הקוסמולוגיה שלהם, הכתובה ב'אנומה אליש'. לפי קוסמולוגיה זו, האל מרדוך מנצח את האלה תיאמת, אלה סבילה ראשיתית, ואחר כך מבתר את גופה וכך יוצר את העולם, אנחנו רואים שגם המזופוטמים הבינו שבריאה משמעה ביתור רצף.

       לפי הקוסמולוגיה של פרק א' של ספר בראשית אלהים יוצא מה'אין', מבתר את הרצף, וכך הוא בורא את העולם.

   ביקום האינפורמציה מבתרת את רצף האנרגיה, מתחברת אתה ויוצרת את הישויות ביקום. הישויות בעולם הן אלמות, חסרות זהות. בהבדל מאופן היצירה של האינפורמציה היקומית המבתרת את האנרגיה, מתחברת אתה, ויוצרת ישויות אלמות, האבולוציה בשכלול אבר המח, שהנו מעבדה, מעבדה, הקולטת מהיקום יסודות, ועל-ידי טרנספורמציה שלהם מתאימה אותם לשימושו של האדם, העניקה  לאדם עוד יכולת, את יכולת השפה. כלי זה השפה, מאפשר את היצירה האנושית, הוא מאפשר את זה בכך שהוא מוסיף  את יכולת הקיבוע של הישויות הנוצרות על-ידי הניכור,  באמצעות ה'שם'. השם מעניק קיבוע לישות המנוכרת, מעניק לה זהות.

     בפרק א' של ספר בראשית, אלהים המבתר את הרצף בבוראו את העולם, מיד מעניק ליחידות המבותרות שם וזהות.

      משל האכילה מ'עץ הדעת', קדם למשל הבריאה בפרק א' של ספר בראשית. בגן עדן, אלהים מביא לפני אדם את ההחיות שברא, למען יתן להם שם. בשלב ראשון זה של נתינת שמות האדם עדיין מחוסר יכולת היצירה, הוא רק מעניק לישויות קיימות שמות. רק אחרי שהאדם אוכל מפרי 'עץ הדעת', הוא רוכש את יכולת היצירה.

      הנומינליסטים בימי הביניים הסתפקו בשלב ראשון זה של הענקת שמות לישויות, הם לא הבינו שיחודו של האדם הוא לא רק בנתינת שמות לישויות קיימות, אלא יחודו בנתינת שמות לפעולותיו, שמות ההופכים פעולות אלו לאבני בניה. ראינו שהאדם יוצר מילים מקול היוצא מגרונו, קול שהוא אנרגיה שהוא מבתר אותה, מנכר אותה ויוצר ישויות, מילים שהוא מעניק להן שמות, כפי שהוא העניק לתחושת הסלידה את השם 'בושה'. יצירת המילים היא היצירה הראשיתית של האדם. בהמשך האדם באמצעות מילים אלו שהוא יצר כולא את היקום, מנכס לעצמו אותו על-ידי הכליאה. ההתבוננות האנושית לא תיתכן ללא שפה, ללא מילים כולאות.

      אבל עלינו לחזור לראשית פעילותו של האדם, ברגע שהוא באמצעות 'דעת', או השפה ניכר את עצמו קודם מגופו, ניכר את 'דעת' מהגוף, בהמשך ניכור את ישותו הדואלית מהזולת, הוא מסכם את עצמו, או כולא את עצמו במושג 'אני'. למעשה האדם המשיג מודעות, יוצר את עצמו כיחידה שלה הוא מעניק את המושג או את השם 'אני'. בהמשך הוא לא מסתפק במושג 'אני', הוא מקבע את עצמו תחת 'שם'.

     אנו לא מודעים לתהליך  הזה של יצירת עצמינו באמצעות השפה. לא רק שהאדם מסכם את עצמו תחת המושג 'אני', בהמשך הוא מסכם את עצמו ב'שם' המוענק לו על-ידי הוריו, על-ידי החברה. אבל האדם במשך כל חייו יוצר את עצמו תחת שמו, שלו הוא מוסיף רבדים, רבדים, את פעולותיו. הוא רוקם מסביב לשם של עצמו סיפור, הסיפור הופך לזהות שלו. הוא יוצר את עצמו לא רק על-יד מעשיו, הוא מוסיף לזהותו רכוש. הכובש לא מסתפק בטריטוריה מוגבלת, הוא מרחיב את האני שלו על-ידי כיבושים של עוד ועוד טריטוריות. הפרעה  בונה פירמידות למען הגדלת האני. הפירמידות של הפרעונים  במשך הדורות השתכללו יותר ויותר,  הרי כל פרעה רצה להתעלות על קודמו.

      אבל לא כולם מגדילים, יוצרים את האני הגדול על-ידי טריטוריות, על-ידי פירמידות, יש המגדילים את ה'אני' שלהם באמצעות יצירות לשוניות, על-ידי מעשי גבורה.

      סופרים, משוררים, מעצימים את ה'אני' שלהם על-ידי יצירות. ואלו שידם לא משיגה יכולת יצירה מזדהים עם היוצרים, שואלים מהם את זהותם. הרי ה'זהות' היא מאד נזילה ואדם מהשורה תמיד יכול לנכס לעצמו זהות של הזולת.

      במסגרות יותר מסורתיות בני אדם היו מנכסים לעצמם את הזהות של האלים שלהם. אנו יכולים לראות שהנצרות איפשרה למאמינים על-ידי טכס המיסה לנכס לעצמם את הזהות של ישוע..

      אבל קיימת עוד תופעה יותר מעניינת. מיסטיקונים שכביכול רוצים לאפס את האני שלהם, למעשה רוצים להתמזג עם הכוליות, משמע הם רוצים את הזהות של הכוליות.

       אנחנו רואים את חשיבות ה'ניכור' המאפשר לנו ליצור את עצמינו, ליצור את זהותינו, שאנו תמיד שואפים להגדיל את ממדיו.

       בהמשך נדון איך האדם יוצר לא רק את זהותו הוא, איך הוא יוצר את עולמו הלשוני האנושי.

אוניברסיטה ווירטואלי – שעור 261 – בחירת הרע

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 261  – בחירת הרע

     חוקי הקיום ביקום הם דטרמיניסטיים, יוצרים ישויות מקובעות, מנכרים אותן אחת מרעותה, יוצרים ביניהן אין, למען לא יווצר רצף. בעולמו הלשוני של האדם, האלגוריתם הלשוני העניק ליחיד אוטונומיה מוגבלת, רצון חופשי, כך שבידיו היכולת ליצור. אבל לאדם ניתנה גם על-ידי האלגוריתם הלשוני הברירה לבחר בין 'טוב לרע'.

     מה פירוש לבחר ב'רע'? אנחנו צריכים ללכת בעקבות מחבר משל 'עץ הדעת' על שלושת חלקיו של המשל. בחלק השני של המשל נאמר על-ידי הנחש לחוה, אחרי שהיא פירטה את האיסור לאכל מפרי העץ: 'לא מות תמתון. כי ידע אלהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם  כאלהים ידעי טוב ורע'. תוצאת האכילה של חוה ואדם מפרי העץ גורמת להם שעיניהם נפקחות, והם יודעים שהם עירומים. כפי שכבר ציינו, בעל המשל בחלק הראשון שלו, חלק גן-עדן, מציין  את העובדה שחוה ואדם בגן הם עירומים ולא מתבוששים בעירומם. ובכן, האכילה מאפשרת לחוה ואדם, מודעות, התבוננות, והם נעשים מודעים  לעירומם שקודם לא היו מודעים לו, כיוון שהם בגן היו  דומים לחיות.

    ובכן, האכילה מפרי העץ, כפי שראינו, מעניקה לחוה ואדם את יכולת ההבדלה בין 'טוב לרע', ההבדלה הזו, מעניקה קודם 'מודעות', שתוצאתה היא 'התבוננות', הבחנה של חוה ואדם שהם עירומים, דבר שבגן טרם אוכלם מפרי העץ לא היו מודעים לו, נוסף לכך ההבדלה מיד מאפשרת להם יצירה, יצירת כסוי לעירומם. ובכן, דברי הנחש כביכול מתאמתים. אבל בעל המשל מזים מיד את ההסתה של הנחש, על-ידי התערבות האלוהית, האוסרת על חוה ואדם לאכל מ'עץ החיים'

       מה פרוש האיסור לאכל מפרי 'עץ החיים'? פרוש הדבר שנשלל מהאדם השגת 'רצף', נצחיות. בעל המשל משתמש כאן כמו לאורך כל החלקים של משל זה במטפורות. איסור האכילה מ'עץ החיים', מונע מאדם את רצף הנצחיות, שנוגד את חוקי הקיום שמונעים רצף, למען שהבריאה תיתכן.

      במשל עילאי זה, הנחש מסמל את הפן השלילי של השפה, הפן השואף לנצחיות שפירושה רצף, שפירושה ביטול הבריאה, שפירושה בחירת ה'רע'. אמנם אנחנו רואים שאלהים מזים את הנטיה הזו אצל האדם הלשוני, את שאיפתו לנצחיות, לרצף, אבל אצל האדם שהוענקה לו אוטונומיה, רצון חופשי, נשארת היכולת לבחר ב'רע'.

      ובכן, בחלק השלישי של משל עילאי זה, החלק בו מסופר על קין והבל, בעל המשל מדגים לפנינו מה משמעות בחירת ה'רע'. אמנם נשללה היכולת של האדם להשיג נצחיות, רצף, ובצורה כזו לבטל את הבריאה, אבל נשארה אצלו  היכולת לבחר ב'רע', שאף היא מובילה לביטול הקיום.

     ראינו בשעור הקודם שה'טוב' מקבל משמעותו אם לידו 'רע'. כפי שיום מקבל את משמעותו,  זריחת השמש, אור, כאשר הוא מעומת עם 'לילה', העדר זריחת השמש, העדר  אור. אבל במקרה של 'רע', אנחנו רואים ממשל קין והבל, שבחירת ה'רע' מביא לביטול   הקיום. אמנם בחירת ה'רע' אינו דומה לשאיפתו של האדם לנצחיות, לרצף, שפירושו ביטול הבריאה, במקרה של בחירת ה'רע' האדם רק יכול להשמיד את יצירתו הוא, יכול להשמיד את הזולת, יכול להרוס את העולם האנושי בלבד.

    מדוע רע הוא ביטול הקיום האנושי? ראינו ש'טוב' הוא למעשה קיום אנושי. הרי האדם לוקח את גופו כפרמטר לטוב, דבר טוב לגופו, דבר טוב לקיומו. ה'רע', הוא הפך של 'טוב', הוא שלילת 'טוב', הוא שלילת הפרמטר ל'טוב', שלילת הגוף. ובאמת אנו רואים בחלק השלילה של משל 'עץ הדעת', שקין הבוחר ב'רע', הורג את אחיו הבל.

      בעל משל 'עץ הדעת', רצה להגיד שאמנם הוענקה לאדם היכולת להבדיל בין טוב לרע, ניתנה לו היכולת ליצור חיים, דבר שחוה ואדם מבצעים בהולדת קין, אבל אם האדם בוחר ברע, הוא משמיד חיים. האזהרה בחלק שלישי זה של משל 'עץ הדעת' הוא שאל לו לאדם  לבחר ב'רע'. בעל המשל אומר גם בשלושת החלקים של משלו, שאמנם נלקח מהאדם היכולת לאכל מ'עץ החיים', יכולת שהיתה מובילה אותו להשמיד את הבריאה, כיוון שנצחיות פירושה רצף, וברצף אין קיום. אבל נשארה בידי האדם היכולת להבדיל בין טוב לרע, נשארה בידו היכולת רק להשמיד את עולמו הוא.

      ובכן, השפה שהוענקה לאדם אינה מאפשרת לו ריבונות על חוקי הקיום, אבל השפה מאפשרת לאדם ריבונות על חייו הוא.

     מסקנות אלו של בעל המשל מזכירים את דברי הובס האומר שהאדם יכול רק להבין דברים שהוא יוצר, וויקו הפילוסוף האיטלקי חזר על דבריו. אבל שני הפילוסופים האלו אינם מגיעים למסקנה זו של בעל משל 'עץ הדעת', שנוסף לכך שהאדם יכול רק להבין את מה שהוא יוצר, הוא גם יכול להשמיד את היצירה של עצמו, הוא יכול להשמיד את העולם הלשוני עם יצוריו.

     מסקנה זו של בעל משל 'עץ הדעת', יכולה להסביר לנו את קורות מלחמת העולם השניה,   כאשר הלותרנים בעקבות לותר, בעקבות גיתה בחרו ב'רע'. ראינו בשעורים קודמים שלותר המליך את השטן על העולם הנגלה, מאחר שהוא הגיע למסקנה שההבטחות בשמו של ישוע על שינוי סדרי עולם לא התממשו. ואם כך, חשב לותר, אזי כנראה אויבו של ישוע שליט, אויב זה השטן שהוא ממונה על כח ועל מאגיה.

      לותר לא השלים את הקוסמולוגיה שהחל ביצירתה, גיתה למעלה ממאתים שנה אחריו, השלים את יצירת לותר, ביצירתו 'פאוסט'. הרי לא היה די בהמלכת השטן, שאצל גיתה הפך למפיסטו. היה צורך שהאדם-אל חדש יכרות אתו ברית.

     גיתה ביצירה הבדיונית הזו 'פאוסט', בחר בדמות חצי היסטורית, אלכימאי שחי בתקופתו של לותר, ד"ר פאוסטוס, שלו ייחסו מעשים על-טבעיים. ובכן, דמות זו, ד"ר פאוסטוס, הפך ביצירתו זו של גיתה לאדם-האל, אשר כורת ברית עם מפיסטו הממונה על כח ומאגיה.

       אנשים לא התרכזו בחלק השני של יצירה זו של 'פאוסט', כאשר הגיבור יחד עם מפיסטו, נפגשים עם קיסר, לא נאמר איפה קיסר זה מושל, אשר נלחם עם אויביו. מפיסטו  מעניק לפאוסט אמצעי מאגי שבאמצעותו הוא משמיד את אויביו של הקיסר. האחרון בהמשך   מעניק לגיבור את חלקת האדמה שעליו הוא ימשל.

      ובכן, היצירה הזו של גיתה שנעשתה תשתית הרייך השלישי, זו פעלה לפי עקרונות היצירה. אנשי הרייך השלישי באמת כרתו ברית עם מפיסטו, ואלוהות חדשה זו שהיא לפי היצירה ממונה על מאגיה, העניקה באמת למושלי רייך זה אמצעי מאגי, את ה'גאז', להמתת מליונים, להמתת ה'אויב הקוסמי', שאנשי הרייך השלישי ראו ביהודים.

     האם מישהו קישר עד היום הזה בין קין הרוצח את הבל, לבין 'פאוסט', לבין 'אנשי הרייך השלישי', שבחרו ברע?

      בעל משל 'עץ הדעת', בהבנתו העילאית הבין איזה אמצעי מסוכן ניתן לאדם, הוא יכול לבחר ברע, הוא יכול להשמיד את יצירתו הוא.

     היום ישנו בידי האדם אמצעי 'מאגי' עוד יותר יעיל מאשר ה'גאז' של אנשי הרייך השלישי, בידיו האמצעי של 'פצצת אטום'.

     דברים אלו רק רוצים להצביע על כוחה של השפה, שאמנם נלקח ממנה היכולת של ריבונות על חוקי הקיום, אבל נשארה בידה הריבונות על חיי אדם.

     את הסכנה מפני האמצעי הזה, השפה, אפשר למנע אם האדם מקדש את הפרמטר שלו, את גופו, כפרמטר ל'טוב', אם הוא מאמץ כעיקרון 'קדושת החיים'. מחשבת התנ"ך באמת אימצה את 'קדושת החיים'.

    עלינו לדעת, שלמרות שהאדם יוצר לעצמו תחליפים, כמו 'שם עולם', אחרי כליון גופו, יוצר לעצמו עולמות חלופיים, ששם הוא משליט את חוקיו, זוכה לנצחיות, 'טוב' , חיי גוף, נשארים כאידיאל. בלי ספק שהשקפה קיומית המקדשת את החיים, היא הנה ה'טוב' האנושי. בחירת ה'רע', השמדת הקיום האנושי בשם תחליפים לשוניים אחרי כליון הגוף, פירושו במציאות השמדת ה'טוב', השמדת הקיום של האדם החי.

    בסופו של הדבר השפה כאמצעי צריכה לשרת את החיים, ולא להחליפם.