האוניברסיטה הווירטואלית – שעור 264 – האדם הלשוני 'נחש' מתפתל, בזוי?

אוניברסיטה ווירטואלית שעור – 264   –  האדם הלשוני 'נחש' מתפתל בזוי?

     בעל משל 'עץ הדעת', מעניק לאדם הלשוני  את התאר 'נחש'. הוא רואה את האדם היומרני, הרוצה להיות 'ריבון', רוצה להיות 'אל', כנחש מתפתל. המין האנושי לא סלח לבעל המשל זה את הכנוי שהוא העניק לו, כל בעלי היומרות מנסים תמיד לנטרל משל זה , להתעלם ממנו, להשתיק אותו. ביחוד יהודים מתבוללים כמו השליח פאול בעל התרבות ההלניסטית, מרכס בעל התרבות הפאוסטית, האדון נעם חומסקי, הממשיך את המסורת הפאוסטית, עושה את האדם ריבון על ה'שפה', הופך אותה מולדת, לא פרי אינטראקציה עם היסודות ביקום, פרי אינטראקציה עם הזולת, אדון פינקר ההולך בעקבותיו.

      נדמיין את בעל משל 'עץ הדעת' יוצא בחבורתו של אברהם, מנהיגו, שאלוהות התגלתה לו, וצוותה עליו: 'לך לך מארצך….'. החבורה נודדת מקהילה לקהילה, בעל המשל שומע  בנדודיו מיתוס על גן-עדן, ששם האדם חי ללא עמל, הוא שומע מיתוס על 'עץ דעת', שומע מיתוס על 'עץ החיים', הוא שומע מיתוס על 'נחש חכם'.

   בעל המשל יחד עם החבורה עוברים בקהלות עם מושלים קטנים וגדולים ושומע את יומרותיהם, יומרות שהם אלים.

     בנדודים אלו, בעל המשל נוכח לדעת שכל קהילה היא בעלת שפה שונה, בעלת מיתוסים שונים, כל  קהילה יוצרת לעצמה קוסמולוגיות שונות, מיישבת את היקום עם אלים שונים. הוא מגיע למסקנה שהאדם יוצר את שפתו, שהוא יוצר את עולמו הלשוני.

     כתוצאה מנסיונותיו בעל המשל עושה שימוש בכל המיתוסים שהוא שמע, עושה להם טרנספורמציה בהתאם למסקנותיו שהוא הגיע אליהן. כך 'גן-העדן', שלפי האמונה אנשים חיו בו ללא עמל, נהפך  אצל בעל המשל לגן שבו האדם מחוסר השפה הנו חיה כיתר החיות, מתהלך בגן עירום, מיתוס 'עץ הדעת', הופך אצל בעל המשל מטפורה ל'דעת' היקומית, בלשונינו הנוכחית, לאינפורמציה היקומית, היוצרת את הישויות. ה'נחש החכם', הופך למטפורה של האדם הלשוני הרוצה ריבונות,  המורד, הוא הופך אצלו  לחיה בזויה, חיה מתפתלת, חיה מרדנית עם יומרות לריבונות על חוקי הקיום. חיה זו הופכת את השפה, כלי  שהנו בורא לפי תכתיבים, ל'ריבון'. בעל המשל מבין ש'עץ החיים' המעניק כביכול נצחיות, רצף, במציאות משמעו  ביטול הבריאה, ביטול חיים, כיוון שברצף אין קיום, רצף הוא 'אין'.

     בעל המשל בעשותו טרנספורמציה לכל המיתוסים שהוא הכיר, מזמן את  חוה ואדם מ'גן-העדן' ששם הם בחזקת חיות, מאפשר לחוה לאכל מפרי 'עץ הדעת', דעת ההופכת את חוה ואדם ליצורים מודעים לעצמם, מודעים להיותם עירומים, מודעים להיותם מוותיים.

      בעל המשל מצנן את כל היומרות של חוה ואדם, יומרות שה'נחש' בפיתויו הבטיח להם, על ריבונות, מצביע על היותם יצורים נבראים שהרכש החדש שהם רכשו עמל בצדו, צער בצדו, שמה שהם יכולים ליצור הם  חיים במודעות, שהנצחיות שהם משתוקקים לו מושגת על- ידי שרשרת הדורות.

      בעל המשל לא הסתפק רק באזהרות אלו לחוה ואדם, הוא הוסיף חלק שלישי למשל, את החלק על קין והבל. וכאן שוב בעל המשל המבין את יומרותיו של האדם, שרכש 'דעת', אדם השוכח שהוא יצור נברא, שהאמצעי שהוא רכש צריך לשרת אותו לשיפור תחזוק גופו בלבד, בחלק זה הוא רוצה להוכיח את רצחנותה של בריה זו. הוא מעמיד את קין בנסיון, בנותנו בכורה לאחיו הבל, דבר המעורר את קנאתו של אחיו, אשר מיד עושה שימוש רע בנכס שאבותיו רכשו, בוחר ברע, הורג את אחיו.

       האם חכמי הדורות למדו ממסקנותיו העילאיות של בעל משל 'עץ הדעת'? לא ולא, ביחוד צאצאי העברים שיצאו מאור כשדים לא למדו. לא למדו מאבותיהם, אותם עברים שלמדו בנדודיהם את איוולת האדם. צאצאי העברים  מוקסמים דווקא תמיד מהאלילים של שכניהם, אלילים צבעוניים, המבטיחים גן-עדן, המבטיחים 'נצחיות'. ביחוד צאצאי העברים בגלויות, לא מרוצים מאלוהי אבותיהם המחמיר, הם רוצים בשינוי סדרי עולם, סדרים שישחררו אותם מעול חובות, סדרי עולם שיחזירו אותם ל'גן-עדן'.

      צאצאי העברים משתיקים את הנביאים אשר מטיפים לשמור על הירושה של האבות, רוצים עולם חלופי, רוצים גן-עדן.

      אבל המורד הגדול פאול, שאול השליח, חוזר למולדתו, יהודה, עם ירושה 'נאורה', ירושה הלניסטית, יוונית, שלא מאמינה בעולם שהשגחה בראה אותו למען האדם, שעליו לשמר  עולם זה, שעול תחזוקו על כתפיו. ה'עול' הזה נראה בעיניו כבד מדי, אזהרות בעל משל 'עץ הדעת' נראות בעיניו מחמירות, הוא דווקא מעדיף את עצות ה'נחש'.

      שאול ה'נאור' מחליט לרתם את ההשגחה, שתשנה את סדרי העולם התובעניים, לשם כך הוא מוכן להצדיק את צליבתו של ישוע, שהתימר להיות המבשר של השינוי, לחזור 'לגן- עדן', ללא חובות. ואם השינוי התאחר, שאול המתוחכם, ה'נאור', מבטיח שהשנוי בוא יבוא. ואם השינוי לא התגשם, אלו המאמינים בהבטחת שאול, מעלים על המוקד את כל אלו, היהודים, המואשמים שמנעו התגשמות ההבטחה.

      אבל צאצאי העברים לא למדו את הלקח של המבשר הקודם, שהבטחותיו הושמו לאל, אחינו המומר, מרכס ה'נאור', עם הירושה הפאוסטית, תלמידו של הגל ה'נאור', יוצא שוב נגד אותו משל 'עץ הדעת', נגד 'הניכור' היהודי. הוא מבטיח שוב שסדרי עולם ישתנו אם יבטלו את ה'ניכור', יאמצו את בשורת פאוסט, ידמו לאיתני הטבע, הרי הטבע עדיף על עולמו  ה'מנוכר' של האדם. אם ה'חטא הקדמון', לפי השליח שאול היה אכילת פרי 'עץ הדעת', אזי בעיני מרכס המומר ה'חטא הקדמון' הוא ב'כסף', אמצעי החליפין. אם יבטלו אותו, אזי האדם יזכה לחזור ל'גן-עדן', לגולג, שלשם נשלחים כל אלו שמנעו התגשמות ההבטחה.

      יהודים 'נאורים' לא פסקו מעולמינו. יהודים מוקסמים מהנאורות ה'פאוסטית', לא לומדים דבר, לא לומדים לאן זה הוביל.

      יהודים 'נאורים' חניכי 'הרוורד', חניכי העולם הגדול הנאור, מוקסמים מה'פאוסטיות', מוקסמים מהבשורה הלותרנית הליבניצית, שהאדם הוא 'מונדה' סגורה, ריבון על השפה, על המידע, לא זקוק לאיש, מוקסמים מה'אפרייוריות הקאנטינית', בעל המוסר הפנימי, הסולד מהמוסר התנ"כי, המחוקק ליקום, שהנו אל, כדברי היינה החכם. נעם חומסקי רוצה להיות דומה להם, גם הוא רוצה להיות ריבון על השפה, הרי לפיו היא 'גן לשוני', עם דקדוק מולד. כך משתחררים מהצורך לשאת ולתת עם הזולת, לשאת ולתת מייגע.

     מי זקוק לשפה שהנה חלק מהאינפורמציה היקומית, החיצונית לאדם, שמיזער ממנה הוענק לאדם הקטן, על כדור ארץ קטן? שפה זו שהמח הפלאי התאים לשמושו של האדם מהמענק שהאונות הקדמיות נכסו מים האינפורמציה היקומית. האינפורמציה היקומית הענוה פועלת על-ידי אינטראקציה עם היסודות ביקום. אולי גם האדם הקטן צריך בדומה לאמא הורתו, האינפורמציה היקומית, לשאת ולתת ? אבל האדון קאנט חושב שהוא ריבון, הוא ראשית ואחרון, הוא מחוקק ליקום, הוא משוחרר מהצורך לשאת ולתת עם אף אחד, הוא רק צריך לצוות, בדומה לפאוסט ביצירתו של גיתה,  לצבא של עבדים.

     אני מציעה לכל היהודים ה'נאורים', האדון חומסקי, פינקר וכל אלו שנוהים אחריהם, לעשות מחקר שווקים, להתבונן מה עולל לעולם האדם הפאוסטי הריבון על השפה הפנימית.

     אם השפה היא מולדת, האדם הופך לישות סגורה, ישות שלא צריכה לשאת ולתת עם האחרים. הרי לפי היידיגר בראשית דרכו, בספרו Sein und Zeit האחר הוא האויב , הוא הנו das Man , מאן דהוא, שיש לברח ממנו. היידיגר הקתולי לפחות בסוף המלחמה חזר לשפה החיצונית הבוראת, אבל לא רצה להודות בכך שהיהודים ניצחו אותו.

    השפה 'דעת' לפי בעל משל 'עץ הדעת', היא ממקור חיצוני. בעל המשל הזה הבין באינטואיציה שהיא אינה מולדת, היא חלק מהיסודות ביקום, יסודות שיש ביניהם אינטראקציה. האדם שהאבולוציה בשלב מאוחר יותר, בשלב שהאונות הקדמיות התפתחו בו, קשרה אותו עם יסוד האינפורמציה, כפי שבשלב מוקדם יותר קשרה אותו עם יסוד האור, הפוטונים שהמח הפלאי הופך לראיה. המח הפלאי שהנו מעבדה קולט יסודות מהיקום עושה להם טרנספורמציה לרווחת האדם. אם השפה לא היתה חיצונית אזי האדם לא היה מסוגל ליצור, בדומה לחיות מחוסרות השפה. משא ומתן, חליפין הם מעמסה, אבל בלעדיהם האדם אינו אדם. חליפין, אפילו כסף, שנוא נפשו של מרכס, עדיף על עולם הגולג, שבו אמצעי ה'כח' מכריע.

      מוסר פרי משא ומתן לשוני עדיף על מוסר 'מולד' פנימי של קאנט, מוסר פנימי של פאוסט המוביל לשעבוד הזולת, לחיסולו. האדם הסגור ששפתו מולדת, שמוסרו מולד, אינו זקוק לזולת, הזולת מיותר למענו, מותר להשמידו, זה מה שהפאוסטים הסגורים עשו.

      מוטב לפי עצת בעל משל 'עץ הדעת', להמנע מפתויו של ה'נחש', להיות ריבונים, להיות בעלי שפה מולדת, להיות סגורים לעולם, לזולת. נשיאה בעול משא ומתן, נשיאה בעול אחריות על הזולת עושה את הישות שהוענקה לו שפה לאדם.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: