אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 268 – הקיום בזכות המודעות

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 268 – הקיום בזכות המודעות

     האדם לא מודע לעובדה שמודעות קיומו הוא תרומת השפה. החיה קיימת, היא בעלת יצר קיום, עובדה שהיא בורחת מסכנות, אבל לחיה אין מודעות על קיומה. האדם נעשה מודע לקיומו רק אחרי שהוא רוכש מודעות. והרי מודעות היא תרומת השפה. רק כאשר האדם מסוגל לנכר את עצמו מהזולת, מהעולם הסובב הוא נעשה מודע לקיומו. עובדה היא שלילוד לוקח זמן עד אשר הוא נעשה מודע ל'אני' שלו, זה קורה לו כאשר הוא מצליח לנכר או להיפרד מתלות באמו.

       חשוב לציין את העובדות האלו, כיוון שהוגים שמיחסים להם הבנה, מגנים את 'הניכור', ניכור שהוא אמצעי של השפה המבדילה. דבר זה נראה תמוה, אבל עובדה היא שהאדם החושב העושה שימוש בכלי השפה, מתנכר לה. היינו יכולים להצטמצם בהוגים אשר באופן מפורש רצו לבטל את 'הניכור', אנשים כמו השליח פאול, ובזמן החדש המהפכן מרכס. אבל הצטמצמות באנשים אלו היא מוטעית, כל אלו אשר טוענים שהם חושבים בלי שפה, אפילו פילוסוף כמו דקרט, או כל אלו הטוענים שהמידע נמצא בתוכם, שהם משוחחים עם נפשם ללא שפה, לאלו שייכים הפילוסופים כמו סוקראטס, בעת העתיקה, קאנט בעת החדשה, גם אחרונים אלו מתנכרים לעובדה שהם יכולים לנהל שיח עם עצמם, רק לאחר שהם השיגו מודעות, אחרי שהם הפנימו את השפה המנכרת.

      טענות שנציין בהמשך ייראו מופרכות בעיני רוב האנשים שאין להם פרספקטיבה רחבה על ההגות האנושית, טענות שרק אבות העברים הגיעו להבנה שהעולם הוא שפה. הם גם הבינו שהפעולה הראשונית של כלי השפה, או 'דעת' שהוענק לאדם ממקור חיצוני, מ'עץ הדעת', היא להעניק לאדם 'מודעות'. גם טענות אלו נראות מופרכות  בעיני רוב האנשים. וודאי טענות נוספות נראות מופרכות בעיני אנשים ששני יהודים רב-תרבותיים, כמו השליח פאול ובעת החדשה מרכס, ראו ב'ניכור', אופן פעולת השפה המעניקה לאדם 'מודעות', חטא, עובדה שכך הם חשבו.

    נשאלת השאלה מדוע אנשים שאנו מייחסים להם 'הבנה' יכלו להתנכל לאופן תפקוד הכלי, השפה שהוענקה להם? אפשר לסכם נטיות אלו של בני אדם חושבים, המתנכלים לאופן פעולת הכלי שבידם, כפרי הנטיה האנושית לחיות באשליות. ברור שמסקנה כזו תראה פשטנית בעיני רוב האנשים.

     שוב, רק ההבנה של אופן תפקוד כלי השפה, יכול לפתר את החידה הזו שהאדם מתנכר לאופן פעולת הכלי שהוענק לו, כלי המעניק לו את מודעות 'קיומו'.

     ובכן, השפה המעניקה לנו את מודעות קיומינו, היא גם מעניקה לאדם 'אשליות', ואלו הם פרי הפן השני של השפה, הפן המאפשר לאדם את ה'שלילה'. השפה מאפשרת לאדם באותה מידה שהיא מעניקה לו את מודעות 'קיומו', היא מעניקה לו גם את יכולת ה'שלילה' של קיומו. האדם יכול להתכנס לתוך עצמו, לשלול את העולם מחוץ לעצמו. האדם המשתמש בכלי השפה, יכול גם לשלול כלי זה, לטעון שהוא משוחח עם 'נפשו' ללא שפה.

     ומדוע מעדיף האדם את ה'שלילה' שהשפה מאפשרת לו? כדי לעמוד על עובדה זו, על  האדם המתעניין בהגות, לקרא את ספרו של היידיגר Sein und Zeit, כדי לעמד על כל הפחדים האנושיים הגורמים להם להתכנס בתוך עצמם. למרות שאני הייתי רוצה להתעלם מהוגה זה שהיה שונא ישראל, בשלב מסוים הזדהה עם השלטון הנאצי. עלי להשתמש בדבריו כדי להמחיש את הסיבות הגורמות להוגים להתכחש לשפה, גורמים להם לבחר בפן ה'שלילה' שלה.

     היידיגר בספר זה מסכם את כל הפחדים של האדם, פחד מפני המוות, פחד מהדאגות שהקיום מטיל על האדם, אי רצון להיות חייב לזולת, אי רצון לשאת ולתת אתו, להיות חופשי מחובות. למרות שהידיגר היה קתולי, הוא היה חלק מהתרבות הלותרנית, הוא כמו לותר, נותן ביטוי לפחד מפני המוות, כגורם לבריחה מהעולם, מהזולת. הביטוי המובהק של היידיגר הוא Das Man , הזולת, המאן דהוא, שיש לברח ממנו כיוון שהוא בכליון שלו ממחיש את המוות המצפה לאדם, הזולת המטיל חובות על היחיד.

        שם הספר של היידיגר Sein und Zeit , לכאורה משמעות השם הוא: 'היות וזמן', למעשה בשביל היידיגר זמן משמעו מוות, לכן יש לתרגם את השם הספר הזה: 'היות ומוות'. . היידיגר שאל מניטשה את ההבנה ש'זמן' משמעו 'מוות'.

     אני דנה בהיידיגר באי רצון, בכל זאת חוזרת אליו, כיוון שהוא ממחיש ומסכם את הגורמים של הוגי דעות לאמץ את פן השלילה של השפה, כיוון שאחרים אף פעם לא הודו שפחד מפני המוות דוחף אותם למסקנות שלהם. נוסף לכך, היידיגר בסוף ימיו חזר לשפה ככלי יצירה, אבל לא חזר אליה כפי שהיא באה לידי ביטוי במחשבת התנ"ך, אלא ייחס את הבנת השפה למשוררים, כמו גאורגה, טרקל, הולדרלין, ראה בשפה יצירת  העולם, אבל סרב לראות בה כלי להסדרת חייו של האדם, חיוב לחיות בקהילה, צווי ליצור מוסדות וערכים, חוקים ומוסר. אבל אפילו בהסתיגויות אלו של היידיגר, מתפקוד השפה, הוא מסמל את החזרה לשפה, שהלותרניות שללה, הוא אפילו חוזר לפסוק של השליח יוחנן שבראשית היה הדבר, השפה, שגיתה ביצירתו פאוסט שלל, העמיד את ה'מעשה' במקום ה'דבר'. בחוזרו ליוחנן, היידיגר לכאורה עשה מפנה במחשבה הלותרנית, התעמת עם גיתה שנחשב בעיני הלותרנים התגלמות מחשבתם.

     וכפי שאנו רואים, למרות שבסוף ימיו אנו מוצאים אצל היידיגר מפנה במחשבתו, חזרה לשפה היוצרת, ולא השוללת, לאחר התמוטטות הרייך השלישי, הוא אף פעם לא הודה בכך, וכמובן ברוב גאוותו ויהירותו לא היה מודה שמקור הפילוסופיה הלשונית היא בתנ"ך, הוא לא היה מוכן להודות ליהודים שהם יצרו את פילוסופית השפה.

      וכפי שראינו שהיידיגר  לא רצה לאמץ את השפה המוליכה את האדם להתכנס לקהילה, ליצור ערכים ומוסדות למען קיום תקין, הוא רצה בשפה יותר אורגנית, כפי שהרדר ראה אותה, הוא רצה בשפה שאפשר להסתתר בתוכה, לברח לתוכה.

      חשיבותו של היידיגר היא בכך שהוא מפרט את הסיבות, שאחרים לא עשו, מדוע הוגים מאמצים את הפן של 'שלילה' של כלי השפה. יש גם להתיחס להיידיגר, שבהרצאותיו על ניטשה, הוא טען, שפילוסוף זה מסמל את סוף המטפיזיקה, מבלי להודות בכך שאם כך, יש  לחזור לפילוסופית השפה כפתרון, דבר שהוא במידה מסוימת עשה, אבל לא הודה בכך.

      לאור טענותיו של היידיגר, מה גורם לבריחת האדם מהשפה שהוא עושה בה שימוש, אפשר לחזור לאבות העברים שחוללו את המהפכה המחשבתית הגדולה ביותר כאשר אימצו את השפה ככלי בריאת העולם וגם ככלי בידי אדם ליצור את עולמו. אבות העברים היו נוודים, הכירו תרבויות רבות. כבר אברהם יצא מאור כשדים, אור מרכז תרבות שומרית, הוא גם נדד בטריטוריות של עמים בעלי תרבות. היחסיות של תרבות האדם איפשרה לו ולאלו שנלוו אליו להגיע למסקנות מרחיקות אלו, שהאדם יוצר את תרבותו, יוצר את שפתו באמצעות כלי שהוענק לו. ממסקנה זו אברהם והנלווים לו הגיעו גם למודעות שגם העולם הוא פרי שפה, ועולם לשוני זה שונה מהעולם הדטרמיניסטי, בעולם לשוני זה לאדם אוטונומיה מוגבלת ליצור את עולמו, הרשות נתונה לו לעשות כך. אישים אלו יצרו עולם בתוך עולם, עולם לשוני בתוך העולם הדטרמיניסטי, הגיעו למסקנה שהאלוהות היא חלק מהעולם הלשוני.

     אבות עברים אלו הגיעו למסקנה שיתרונו של האדם על החיות הוא בכך שהם הודות לשפה שהוענקה להם, מודעים לקיומם. ואם הם מודעים לקיומם, עליהם גם להיות מודעים לחוקי הקיום המקציבים לאדם משך קיום מוגבל, אבל השפה מאפשרת לאדם לראות בצאצאיו המשך לעצמו, אם צאצאים אלו נושאים את השם שהוריו קבעו אותו בו, שם לעצמו ושם הוריו.

      ההשקפה של אבות העברים היא השקפה קיומית, מסתפקת בעולם הנגלה. אבות העברים בהבדל מהוגי רוב התרבויות לא בחרו בפן השלילה של השפה, לכן לא ראו בעולם ישות חסרה שיש לברח ממנו לעולמות חלופיים. מאחר שאבות העברים התברכו בקיומם, קבלו את חוקי הקיום, חוקי הבריאה, הם השלימו עם המוות וראו בשרשרת הדורות מתנת הקיום.

      רק כאשר אנו משווים את המסקנות שאליהם הגיעו אבות העברים שיצרו את ההשקפה הקיומית, עם השקפותיו של היידיגר המפרט בספרו  Sein und Zeit את הגורמים לבריחתו מהזולת, התכנסותו בתוך עצמו או בשפה, אפשר להבין גם את המטפיזיקאים האחרים שהתכחשו לשפה. מטפיזיקאים אלו ראו את העולם כחסר, לא עמדו על העובדה שהם מודעים לקיומם רק הודות לאותה צורת פעולה של כלי זה, השפה, שהיא מנכרת את האדם מגופו, מסביבתו, ובכך מעניקה מודעות המאפשרת להם להרגיש בקיומם.

      אימוץ פן השלילה של השפה על-ידי הוגים ומטפיזיקאים, גורם לכל הסתירות במחשבתם. אימוץ זה של פן השלילה לא עושה אישים אלו למאושרים יותר, למבינים יותר. אימוץ פן השלילה של השפה של הוגים אלו, מסביר לא רק את הסתירות במחשבתם, מסביר את הסתירות שהכלי שבו הם משתמשים, הכלי שמאפשר להם את מודעות קיומם, גורם לכך שהם מתכחשים לו. הם לא מודעים לכך שבצורה זו הם כאילו כורתים את ענף העץ שעליו הם יושבים.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 268הה – הדואליות של האדם

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 268 – הדואליות של האדם

     כאשר אנו דנים בהתפתחות האנומלית של המח האנושי, שנוספו לו האונות הקדמיות

המקושרות לאינפורמציה היקומית על-ידי הקולטנים שבהם, אונות קדמיות אלו המפותחות יותר אצל האדם מאשר אצל חיות מפותחות, עלינו לא לשכח שתוספת זו למח שלנו, היא שכבה דקה החולשת על הגוף הביאולוגי שלנו, שהוא ישות מתוכנתת, ישות הדומה לחיות אחרות על כדור הארץ שלנו.

      גם הישות הביאולוגית שהאונות הקדמיות עם הקולטנים שלהם חולשים עליה, היא אנומליה ביקום, כפי שכל תופעת כדור הארץ שלנו המאפשר חיים הוא אנומליה, כיוון שעד היום הזה לא נמצאו עוד גרמי שמיים שעליהם התפתחו חיים. גם הגוף הביאולוגי של האדם הוא פרי אינפורמציה, DNA , אבל אינפורמציה זו חסרה את האוטונומיה נחלת השפה, שפה שהנה היצירה המוגמרת שהמח הפלאי יצר על-ידי טרנספורמציה לאינפורמציה שהאונות הקדמיות נכסו מיסוד נעלם זה.

      כאן עלינו להגדיר את ההבדל בין האינפורמציה שב-DNA , המרכיב את גופינו הביאולוגי, לבין האינפורמציה שהמח הפלאי יצר, הפך לשפה, שהיא מעין 'מפעיל' אוטונומי, אלגוריתם לשוני, המסוגל ליצור, ליצור דברים שלא בנמצא ביקום, דברים אפיגנטיים, שלא משכפלים את עצמם. ה-DNA , בהבדל מהאלגוריתם הלשוני, אף הוא יוצר, אבל הוא יוצר רק דגם אחד, דגם האדם.

      עלינו להקדים, ששני החלקים המרכיבים את האדם אינם חיים בשלום, קיים מאבק מתמיד ביניהם, פעם יד חלק אחד על העליונה, פעם אחרת יד החלק השני על העליונה. ברור שרצוי שיהיה שיתוף פעולה ביניהם, כיוון שהתוספת הזו, החלק 'המפעיל' האוטונומי, יכול לקדם את הישות הביאולוגית רק אם היא מספקת לו אנרגיה.

     למדע היום עם כל התפתחותו, אין הסברים יותר מתוחכמים לגבי ה'אנומליה' הזו, האדם הדואלי, מאשר למיתוסים עתיקים, הבנות עתיקות.

      אם הוגים של היום עם כל המידע המדעי, סוברים שהמידע האנושי הוא מולד, ז.א. הוא מתוכנת, אזי הם פחות מבינים מאלו שיצרו את המשלים הפילוסופיים הלשוניים של התנ"ך.

      הבעיה העיקרית עם התוספת האנומלית הזו, השפה, שהיא מעוררת אצל האדם ציפיות על ריבונות, שהיא אינה מסוגלת למלא. הרי היצירות של כלי השפה, האלגוריתם הלשוני, הן 'אפיגנטיות', הן לא משכפלות את עצמן, נוסף לכך, לשפה עם כל יומרותיה, אין שליטה על חוקי הקיום, חוקי הקיום החלים על הגוף הביאולוגי המספק את האנרגיה לתוספת אנומלית זו.

      אם כלי השפה היה פחות יומרני, לא היה מעיז לרצות להיות ריבון על חוקי הקיום, היה מסתפק בגבולות יכולתיו, היה נעשה תוספת מועילה, תוספת היכולה לאפשר ליצור הדואלי הזה קיום טוב יותר, היה מאפשר ליצור הדואלי הזה הפלגות מבוקרות לרחבי היקום, הפלגות היכולות לגוון את חייו הקיומיים.

       אם עד עכשיו הזכרנו רק את חסרונות התוספת האנומלית, השפה, אזי עלינו גם  להתרכז בחסרים של הגוף הביאולוגי המספק את האנרגיה לתוספת האנומלית שלו. הגוף  רוצה לספק את דחפיו הביאולוגיים, לא משתף פעולה עם אותה שכבה דקה, האלגוריתם הלשוני, שלה השגות אחרות איך על הגוף הביאולוגי להתנהג, למען להגשים את הסדר החדש שהיא,  השפה, רוצה להנהיג למען חיים רוחניים יותר.

   האלגוריתם הלשוני שואף ליצור עולם לשוני לאדם, שונה מהעולם הביאולוגי המתוכנת של הגוף הביאולוגי, הרי גוף ביאולוגי מתוכנת זה עולמו דומה לעולם החיות. כאן מתחיל המאבק בין שני החלקים המהווים של האדם, האם האלגוריתם הלשוני הוא הריבון, או שמא הישות הביאולוגית המספקת את האנרגיה היא הריבונית.

      האמצעים של הגוף הביאולוגי המתוכנת הוא הכח, כפי שהכח הוא הכלי של החיות, בעוד שהכלי של הישות האנומלית, האלגוריתם הלשוני הוא כלי השפה, כלי היוצר ישויות נעלמות, כמו ערכים ומוסדות. הרי כח בלבד, כפי שהנה האנרגיה, לא מסוגל ליצור, אלגוריתם לשוני הוא היסוד הדינמי כמו האינפורמציה היקומית, יסוד זה הוא אשר הנו ה'מפעיל' ביקום.

      ובכן, השפה, האלגוריתם הלשוני יוצר מערכות אחרות מאלו השולטים בגוף הביאולוגי המתוכנת. האלגוריתם הלשוני שלו אוטונומיה מוגבלת ליצור, מעומת עם מצב של אין, כיוון שהוא צריך ליצור דברים שלא בנמצא ביקום. אבל האלגוריתם הלשוני מעומת לא רק עם בעיות אלו שאין לפניו דגם שאותו הוא צריך לחקות, הוא גם מעומת עם בעיה נוספת, העובדה שיצירותיו הן ישויות נעלמות, לא מוחשיות. אפילו יכולת הלשונית היא נעלמת, לא מוחשית כמו הכח כאמצעי העומד לרשות החיות.

     האלגוריתם הלשוני צריך ליצור את עצמה קודם כשפה, והרי השפה אינה ישות מוחשית. כבר עובדה זו שהשפה אינה ישות מוחשית גורם לאלגוריתם להקהיל את היחידים לקהילה, למען שהם בכוחות משותפים יאשרו את יצירתם, את השפה. הרי לשפה אין משמעות ביחידות, לשפה משמעות רק בקהילה. עובדה זו כבר מכניס גורם חדש שהאלגוריתם צריך לפתח, גורם ערבות הדדית, גורם ה'אמונה' שאכן המילים הנוצרות מסמלות חפצים קיימים, המילים הנוצרות מסמלות פעולות מסוימות.

      כאשר נוצרת הקהילה, האלגוריתם הלשוני צריך ליצור למענה מוסדות שיסדירו את החיים בקהילה. שוב המוסדות הנוצרות על-ידי האלגוריתם הלשוני אינם מוחשיים, הם ישויות נעלמות, שוב יש צורך שיחידי הקהילה יתנו את 'אמונם' בהם. חיי קהילה מצריכים נוסף למוסדות גם ערכים, איך להתנהג בקהילה, חיי הקהילה מצריכים חוקים, כל אלו הנם ישויות נעלמות הקיימות רק כל עוד יחידי הקהילה 'מאמינים' בהם.

      אנחנו רואים שהשכבה הדקה שנוספה לאדם על-ידי האונות הקדמיות, יוצרת עולם לשוני שהוא מנוגד לדחפים של הגוף הביאולוגי. הגוף הביאולוגי מונע בדחף לקיום, קיום זה מתאפשר על-ידי כך שהגוף מפעיל כוח. הגוף המונע על-ידי דחף הקיום משיג את מטרותיו באמצעות כח, הוא משיג את מזונו כך, הוא מגן על טריטוריה שלו באמצעות כח, הוא משיג מין באותה שיטה.

      אנחנו רואים שלשני החלקים המהווים את האדם מערכות שונות ואלו נמצאות במאבק מתמיד זה עם זה. בהבדל מהאינפורמציה שנרכשה על-ידי האונות הקדמיות שלא מסוגלות לשכפל את עצמן, הגוף הביאולוגי יכול לשכפל את עצמו.

      העולם הלשוני שהאלגוריתם הלשוני יוצר מנסה לכפות את ערכיו על הגוף שלא תמיד מוכן לקבל את מרות עולם אפיגנטי זה.

      האלגוריתם הלשוני רואה את עצמו ריבון על הגוף, אבל במציאות הוא תלוי באנרגיה שגוף זה מספק לו. מספיק שהגוף לא יספק אנרגיה בצורת דם למח הפעלתן, אבר מתוחכם זה שהפך את האינפורמציה שנרכשה על-ידי האונות הקדמיות לשפה עם אוטונומיה, למען שאבר זה ימות, יפסיק לפעל.

      אם הגוף הביאולוגי מוגבל ביכולתיו, הוא רק יכול לשכפל את הדגם שב-DNA שלו, האלגוריתם הלשוני כולו ינוסי, מצד אחד הוא יודע שעליו להגבל בגבולות, הרי אחרת הוא לא יכול ליצור, מצד שני בהיותו חלק מהאינפורמציה היקומית, הוא מסוגל להפליג מעבר לגבולות, הוא מפליג למען שליטה על מרחבים. האלגוריתם הלשוני לא רק יוצר מוסדות וערכים למען הסדרת חיי קהילה, הוא מפליג למרחבים, מאכלס את החלל עם ישויות,  בעלי ברית, כורת אתם בריתות למען שאלו יעניקו לו הגנה, למען שאלו יעניקו לו מעבר מה שהוא יכול להשיג בזיעת אפו.

      האלגוריתם הלשוני מתחיל את צעדיו הראשוניים במדידות. ראינו שהוא צריך ליצור את עצמו כשפה, אבל לא רק שפה מאפשרת לישות זו את ההפלגות. בין היצירות הראשוניות נוסף לשפה האלגוריתם הלשוני שנוצר על-ידי המח הפלאי, יוצר את ה'מודעות' של האדם. הרי בלי מודעות היחיד לא יכול להבדל מזולתו, לא יכול לבוא אתו בדברים. לכן המודעות היא התרומה החשובה ביותר של האלגוריתם הלשוני, מחוץ ליצירת השפה. המודעות גם מאפשרת לאדם להתבונן על היקום, רק התבוננות כזו בהמשך מאפשרת לאדם את ההפלגות.

      כל תעלולי האלגוריתם הלשוני מנוגדים לדחפיו הביאולוגיים של הגוף. האלגוריתם הלשוני מושך את הגוף הביאולוגי למחוזות זרים לו. הרי הגוף הביאולוגי מתוכנת וחוקי הקיום הקציבו לו משך מוגבל. האלגוריתם הלשוני המפליג למרחבים, אינו יכול להשלים עם ההגבלות האלו שחוקי הקיום מקציבים לגופו. אבל האלגוריתם הלשוני הינוסי שוכח שהוא לא ריבון על חוקי הקיום. כאן שוב נוצר המאבק בין  הגוף לבין האלגוריתם הלשוני המכריז מרד נגד חוקי הקיום.

       האלגוריתם הלשוני הנוכח לדעת שאין לו שליטה על כליון הגוף, הגוף המספק לו אנרגיה, רוצה להיהפך ל'שם', ל'נשמה', הנמלטים מגזרות חוקי הקיום. האלגוריתם הלשוני גם יוצר לעצמו עולמות חלופיים ששם הוא מגרש את חוקי הקיום הגוזרים כליה, מגרש את הזמן  המבשר את סוף פעילות הגוף.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 267 -האדם המתכנת, האדם המתוכנת

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 267 – האדם המתכנת, האדם המתוכנת

    המח האנושי מספק לאדם הביאולוגי את כל היסודות מהיקום שאותם הוא מנכס  ועושה להם טרנספורמציה לרווחתו. למעשה האדם הביאולוגי המתוכנת חסר את היסודות הדינמיים מהיקום כמו את האור, שאותו הוא הופך לראיה, למען יוכל לראות את היקום הדינמי, הרוקד את ריקוד הקיום, משחק  במחבואים מופיעים ונעלם. המח הפלאי מספק לאדם את יכולת השמיעה, ביחוד תרומתו של המח, שנוספו לו האונות הקדמיות, שדרכם, דרך הקולטנים, הוא מקושר עם האינפורמציה היקומית, מספק לאדם את השפה, את היסוד הדינמי היוצר. המח מעניק לאדם את היסוד המוגמר, מספק לו יסוד זה, אחרי שהוא חולל טרנספורמציה לאינפורמציה זו, הפך אותה לשפה עם תוספת של אוטונומיה, המאפשרת לו ליצור, לתכנת את עולמו הלשוני האנושי.

      אלו הסבורים שהאדם הביאולוגי מכיל כבר את כל היסודות האלו, טועים. אף אחד מהם וודאי לא יכחיש שהאור, הפוטונים שהמח מחולל בהם טרנספורמציה, והופך אותם לראיה, הוא בתוככי האדם, הרי אפילו הצמח קולט יסוד זה ועושה לו פוטוסינתזה. בדומה לצמח, המח האנושי קולט את הפוטונים, מחולל טרנספורמציה בהם, התוצר המוגמר מספק לרוב הברויים על כדור הארץ שלנו את הראיה. משום מה, מתוך רצון להיות ריבון,  על ידע, על  שפה, האדם מתכחש לעובדה שיכולות אלו, ידע, שפה, הם מנוכסים על-ידי המח ממקור חיצוני, מהאינפורמציה היקומית. נוסף לרצונו של האדם להיות ריבון על יכולות אלו, הוא גם לא רוצה להיות תלוי באחרים, בקהילה, לא משלים עם העובדה שהשפה היא תוצר קהילתי ולא אינדיבידואלית.

     האדם בצורה פרדוכסלי מעדיף שכל יכולתיו תהיינה מולדות, אבל אם זה נכון, האדם מפסיד את האוטונומיה, הוא חדל להיות חלק מהיקום הדינמי, דינמיות המתאפשרת רק אם ישות היא חלק מהאינטראקציה היקומית של היסודות. אם כל יכולתיו של האדם הם מולדים, האדם נעשה סגור בתוך עצמו, מאבד את היכולת לפתח אשנבים לעולם, לראות את היקום על רב-גווניותו.

      אדם שכל יכולתיו הם מולדים הוא אדם מתוכנת, דטרמיניסטי, מחוסר יכולת יצירה, כיוון שזו האחרונה היא פרי אינטראקציה עם העולם, עם הזולת. האם עדיף להיות ישות סגורה או עדיף להיות ישות עם חלונות המאפשרים התבוננות בחוץ? האם עדיף להיות ישות סגורה שאינה יכולה לשוחח עם הזולת?

                  ברור שגופו הביאולוגי של האדם הוא מתוכנת, לכן יכול רק לשכפל את עצמו לפי ה-DNA . הגוף האנושי חסר אוטונומיה לסטות מהנחיות ה-DNA שלו. אבל האדם הדואלי, שנספח לגופו הביאולוגי יסוד נוסף, אינפורמציה עם אוטונומיה מוגבלת, נעשה ישות מתכנתת, לא יותר ישות מתוכנתת כמו הגוף. יסוד חדש זה מוסיף לאדם אמצעי חדש את אמצעי השפה, כלי המאפשר לו לא רק ליצור, אלא גם לרכוש את מזונו ביתר קלות.

      מעניין לציין שאלו הרואים את האדם כישות סגורה, מונדה או מיקרוקוסמוס, באמת נסוגים לשימוש באמצעי המשותף לאדם ולחיה, אמצעי הכח. הזכרנו את שופנהאואר ואת ניטשה שהעלו את הכח כמניע, כמפעיל. הזכרנו ששופנהאור ראה ב'כח' כמניע את כל הישויות על כדור הארץ שלנו, בעוד שניטשה ראה ב'כח' מניע את האדם לשלט, מניע את האדם העליון לשלט על האחרים.

     הוגים אלו לא היו מודעים  שמסקנותיהם ש'כח' הוא המניע, שכח הוא המפעיל, הן תולדה מההשקפה שהאדם הוא ישות סגורה המכילה כבר את כל הידע, שמסקנותיהם למעשה מובילות לנסיגה של האדם למצב החיות. אנחנו רואים שעקרונות מסוימים יש להם את ההגיון שלהם, אם האדם מכיל את כל המידע, אזי הוא ישות מתוכנתת, ואם הוא ישות מתוכנתת, למעשה הוא מאבד את האוטונומיה לתכנת, מאבד את הכלי המספק לו אוטונומיה זו.

      שני ההוגים האלו, שופנהאואר וניטשה היו לותרנים, לא חשבו שבצורה לא מודעת הם הסיקו מסקנות מהתיאולוגיה של לותר, אשר ראה את העולם נשלט על-ידי השטן, שטן הממונה על מאגיה וכח. הם נולדו בתוך קוד תרבותי, קוד תרבותי שהנחיל להם לותר, שהתיאולוגיה שלו שללה 'רצון חופשי', המפעיל את השפה. הוא גרם לכך שממשיכיו בצורה לא מודעת, נסוגו למצב של התכחשות לתוספת האבולוציונית, תוספת של שפה, רצו להיות מתוכנתים, ישויות המכילות כבר את כל הידע. במציאות פירוש התכחשות לשפה, לתוספת  החיצונית שהאבולוציה העניקה לאדם, שהם נסוגו למצב חיתי, ואם כך, הם גם חזרו לאמצעי ה'כח' כמפעיל, בדומה לחיות.

     גם ההתכחשות של גיתה לשפה, ביצירתו הבדיונית פאוסט, היתה מעשה לא מודע, שהוא הסיג את גיבורו למצב חיתי, למצב שלרשותו עמד רק אמצעי הכח. לכן לא יפלא, שהגיבור פאוסט בסוף הדרמה אינו מנהל שיח עם אלו בסביבתו, הוא איבד את כלי השפה.

       כל החזרות האלו על דברים שכבר נידונו באים להבהיר מחדש, שההתפתחות של האידיאולוגיה הגרמנית שחזרה לשימוש בכוחנות לא היתה מקרית, אלא היתה פועל יוצא מהעקרונות שאותם טבע לותר בתיאולוגיה שלו.

      עולמו של האדם הוא תולדה של כמה עקרונות יסוד, לעקרונות יש הגיון המוביל את היחיד, את הקהילה לתוצאות מסוימות. ברור שהלותרנים נשארו ישויות לשוניות, אבל האלגוריתם הלשוני שלהם שנקבע על-ידי העקרונות בתיאולוגיה של לותר, הוביל אותם למסקנות היחידות שהתאפשרו לפיהן. הלותרנים הובלו למסקנותיהם בלי להיות מודעים לכך, הם התעוררו לשאל שאלות מדוע, רק אחרי שתוצאות מסקנותיהם הוביל את העולם לשואה וגם אותם.

      תומס מאן, היחידי שבאמת הבין מה הוביל את הלותרנים לדרך הרסנית, התעורר רק בזמן מלחמת העולם השניה, הביע את מסקנותיו בספרו 'ד"ר פאוסטוס'. מפליא שיהודים קורבנות השואה, עד היום מוקסמים מה'רוחניות הצרופה' הקאנטיאנית, הלותרנית.

     ברור שיהודים שהיו מיעוט ומסורת אבותיהם הכבידה עליהם, גם כיוון שמסורת זו במשך הדורות הסתאבה, רצו להשתחרר ממנה, האשימו אותה במצבם, ראו את האידיאולוגיה הקוטבית למסורת אבותיהם, לזו הכלולה בפילוסופיה הלשונית התנ"כית, את האור, ועדיין הם עבדי השקפה מעוותת זו. מעייף לחזור ולהזכיר אנשים כמו נעם חומסקי ופינקר תלמידו, החושבים בדומה ללותרנים שהשפה היא פרי גן לשוני, לכן מולדת, שהדקדוק הוא מולד.

      מזל העולם המערבי, הקלוויניסטי, העולם ממשיך הפילוסופיה הנומינליסטית, שלא מושפע מתיאולוגית לותר, גם אם עולם זה אפילו, עד היום הזה לא מודע לעובדה שהשפה האנושית היא תרומה ממקור חיצוני, ממקור האינפורמציה היקומית, היסוד הדינמי ביקום.

     ברור שסוד העולם הוא מעבר ליכולת הבנת האדם. אבל האדם יכול להבין שהוא חלק מהיקום הדינמי, הוא יכול להיווכח שמוחו הוא האבר המשוכלל ביותר ביקום, שאבר זה הוא ראי היקום, שבו מליוני הנירונים העמלניים, פועלים בדומה למיתרים ביקום, כפי שהפיזיקה היום סבורה. עלינו להיות אסירי תודה על המתתים של האבולוציה כיוון שעדיין אין לנו מידע על ישויות דומות לאדם על גרמי שמיים אחרים. אבל מהידע שיש בידינו, רק כדור הארץ שלנו מאפשר חיים. ואם רק כדור הארץ שלנו מאפשר חיים, הרי זה יתרון שיש לברך על כך. אנו גם יכולים להיווכח שעל כדור הארץ הזה מוחו של האדם מפותח יותר ממוחם של ברויים אחרים, גם על כך יש לברך. ואם מח אנושי זה מאפשר לאדם חיים משופרים גם על זה יש לברך.

      האדם צריך ללמד מההיסטוריה האנושית שכל האפוקליפסות לא התממשו, לא יתממשו. ואם הן לא מתממשות, אין לראות יתרון בנסיגה לשלב התפתחותי קודם, שבו האמצעי הוא כח, כמו אצל החיות, לחזור לגן-עדן, ששם האדם לפי בעל משל 'עץ הדעת', היה חיה בין החיות. עד כמה שאנו יכולים להסיק מהתבוננות, חיי חיות פחותות מחיי אדם. השפה פרי ניכור, המושמץ, המאפשר יצירה, הוא בסופו של דבר עדיף על כלי הכח הקוסם לאדם, המסוגל רק להרס ולא ליצור.

     אנו גם צריכים ללמד מההיסטוריה ששלטונו של השטן, שאותו המליך לותר על העולם, המעניק לאדם 'כח', לא הגשים  את 'רייך אלף השנה'. אם ככה, יש לברך על  שלטונה של ההשגחה, כפי שראה את זה קלווין, שמעניקה לאדם כלי יותר מתוחכם, את כלי השפה, יש לברך על המתת זו.

      נדז'דה מנדלשטם בספרה מאיר העיניים, 'תקווה באין תקווה', מתארת את המצב בברית המועצות אחרי המהפכה, כאשר האמונה בהבטחה המרכסיסטית שהמדע הצועד, או ההיסטוריה הצועדת, תפתור את המצוקות הקיומיות, איפשרה את ההתרחשויות המעוותות. אמונה זו איפשרו לבעלי הכח לשלח את התמימים, שהאמינו בבשורה, לגולג. אמונה זו אף היא היתה תרומה של יהודי בעל שנאה עצמית, מרכס, שהיה סבור כמו קודמו, השליח פאול שהניכור היהודי, ניכור המאפשר את פעילות השפה, ניכור המאפשר את ה'רצון החופשי', שאותו שלל לותר, הוא החטא הקדמון.

       אנחנו צריכים לברך על המתת שהוענק לנו, מתת השפה המאפשרת לנו לתכנת את חיינו, לשפר אותם במעט,  כיוון שכל האפוקליפסות על שינוי סדרי עולם הן מקסם שוא.

אןניברסיטה ווירטואלית – שעור 266 – המח האנושי הפרמטר להבנת הקיום

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 266 – המח האנושי הפרמטר להבנת הקיום

     בשעור הקודם דנו בהתפתחות מושג ה-0 , שלא היה ידוע בימי קדם, קיבל את משמעותו מהתחלה היולית בהודו, דרך ארצות מוסלמיות, ורק בעת החדשה עם חזרה של העולם הנוצרי, הקלוויניסטי, הנומינליסטי, לעקרונות התנ"ך, קיבל את משמעותו העכשווי. כך אנו  יכולים לדבר על המח האנושי, שאף הוא לא היה ידוע בימי קדם, רק במאה ה-2 לספירה קיבל את מקומו כמרכז החשיבה, על-ידי הרופא הפילוסוף גלן.

     המח האנושי הוא האבר המשוכלל ביותר ביקום, לפחות עד עכשיו לא נמצאו גרמי שמיים שעליהם חיים, וכמובן לא נמצאו יצורים בדומה לאדם עם אבר משוכלל כמו המח. ובכן, המח מאחר שהוא האבר המשוכלל ביותר ביקום, יכול לשמש אותנו להבנת ה'קיום'.

      חשוב לציין עובדה זו כיוון שאנו מכירים שתי השקפות קוטביות, האחת הסבורה ש'כח' הוא המניע של הקיום, השקפה שניה, הסבורה ש'אינפורמציה' הנה המניעה של הקיום.  השקפה זו שהאינפורמציה מניעה את הקיום מיוצגת במחשבה הלשונית הפילוסופית של התנ"ך.

     בעת החדשה שני פילוסופים נתנו ביטוי לכך שה'כח'  מניע את הקיום. שופנהאואר טען

שהישויות רוצות בכח, שקיומן מונע על-ידי כח. שופנהאואר התכוון שמטרת קיום הישויות הוא השגת כח. במציאות הדבר הוא הפוך,  הישויות רוצות ב'קיום', דבר לא מוחשי, ולמען 'קיום' לא מוחשי זה הן נזקקות לכח, לאנרגיה. עובדה היא שהישויות היותר מפותחות על כדור הארץ שלנו, נמצאות בבריחה מתמדת מסכנות, הן רוצות לשמר את ה'קיום' שלהן.

     ניטשה שאל משופנהאואר את המושג 'רצון לכח', נתן לו פרשנות חדשה, דיבר על האדם העליון הרוצה ב'כח', בשלטון על אחרים. השקפתו זו של ניטשה הניעה את הרייך השלישי.

      אבל אנו רוצים לדון ב'מח' שהנו הפרמטר ל'קיום' הישויות על כדור הארץ שלנו, ולא רק קיומו של האדם, אבל הקיום ביקום. ובכן, המח, האבר האבולוציוני המשוכלל ביותר ביקום, שהנו מעבדה, קולט יסודות מהיקום, מעבד אותם לרווחת הברויים על כדור הארץ.  עיניינינו ב'מח', איך איבר זה שבהתפתחותו האבולוציונית קושרת אותו על-ידי הקולטנים באונות הקדמיות עם יסוד האינפורמציה, מעבד אותה לצרכי האדם, על-ידי טרנספורמציה שלה   לשפה, שהיא כלי קומוניקציה, שלה גם אוטונומיה ליצור.

      אם המח צריך להיות הפרמטר לקיום ביקום, אזי עלינו להתבונן איך איבר זה פועל. אנו יודעים שאבר זה, המח, מופעל על-ידי הדם שגופו של האדם מספק לו. אם כך, האנרגיה, הכח ביקום הוא משני, הוא משרת את ה'אינפורמציה'.

      אנו יכולים להסיק מצורת פעילות המח, אשר מזדקק לאנרגיה, לדם, למען ליצור את השפה, שהיא בהמשך תיצור את עולמו הלשוני של האדם.

      ובכן, שופנהאואר טעה, הכח אינו מבטא את הקיום, הקיום, ישות נעלמת, מצבור של אינפורמציה מזדקק ל'כח', לאנרגיה, למען להתממש, כפי שהמח האנושי זקוק לדם כדי לממש את השפה, שהיא טרנספורמציה של האינפורמציה היקומית. מושג נעלם, קיום, העולם האנושי הלשוני מתגשם, אם דם, אנרגיה, מסופק למח.

      אבל אם אנו יורדים מהסולם האבולוציוני ששם ה'מח' הנו בראש, ומתבוננים בגוף האדם, הרי היום אנו יודעים שהוא תוצר ה-DNA , אינפורמציה. ולמען שאינפורמציה זו תתגשם הגוף זקוק לאנרגיה, לאוכל. שוב אנו רואים ש'קיום', הגוף, הוא אינפורמציה, DNA, שאנרגיה משרתת אותו להתממש.

      אפשר להסיק משתי דוגמאות אלו ש'אנרגיה' הנה שרת ה'אינפורמציה', זו ה'אינפורמציה', הנה היסוד הדינמי המניע את הקיום, היא הפעילות, פעילות שאינה רצופה שמועצמת על-ידי ה'איינים' השורים בין פעילות לפעילות.

      אנו רואים שלקח למין האנושי הלשוני אלפי שנים להבין ממה עולמו מורכב, להבין שלא הלב הרועש הוא מרכז החשיבה, שדווקא האבר השותק, המח, הנו מרכז החשיבה. לקח לאדם אלפי שנים להבין שהעולם הוא פעילות לא רצופה, שיש חשיבות ל'איינים', שרק בעת החדשה סומלו ב-0 .

      לקח עוד זמן רב לאדם להבין שלא כח מניע את הקיום, שכח זה הוא שרת של אינפורמציה, אינפורמציה דינמית, פעלתנית.

      ואם אמרנו שלקח לאדם אלפי שנים להבין מה משמעות ה'קיום', הרי לא דייקנו. מחשבת התנ"ך, הפילוסופיה הלשונית, שנוצרה באמצעות משלים מתומצתים באינטואיציה, הבינה שהעולם הוא אינפורמציה. מחשבה אינטואיטיבית זו לא הובנה על-ידי הדורות, גם לא על-ידי צאצאי אבות העברים. לאנושות, בעיקר האנושות המערבית, לקח עוד אלפיים שנה לבנות על ההבנה התנ"כית האינטואיטיבית את מדע האבולוציה, את מדע הפיזיקלי על המפץ הגדול, את מדע האינפורמציה.

      הלותרנים, בעקבות הרפורמציה של רבם לותר, ששללו את האינטואיציה הלשונית התנ"כית, חזרו וניסו להסביר את הקיום כתולדה של 'כח' בלבד. המציאות שמה לאל את ריצת האמוק של הכח הלותרני במלחמת העולם השניה.

       אנחנו צריכים לנסות להבין את ה'קיום', מהות נעלמת, לפי השלב הגבוה ביותר של סולם האבולוציוני, היווצרות ה'מח', ה'מח' האנושי, שהוא מפותח יותר אצל האדם מאשר אצל ברויים אחרים על כדור הארץ שלנו. אבר זה, ה'מח' הוא הקוסם הגדול ביותר, הוא כולו 'פעילות'. פעילות מונעת על-ידי אינפורמציה, ואם אבר משוכלל זה הוא כולו 'פעילות', הוא מסמל את הקיום הדינמי של היקום, קיום שהנו אינפורמציה דינמית מוגשמת בבליעת אנרגיה, כח.

      אנחנו, בני אדם, הננו תוצר הפעילות המתמדת הזו של המח. מספיק לנו לקחת בתור דוגמה את מחלת האלצהיימר, מחלה שלאט לאט משתקת את פעילות המח. אם המחלה הזו משתקת את פעילות המח, נשאר האדם הביאולוגי. אלו שתמיד רוצים להיות חלק מחוקי הטבע, ז.א. מחוסרי שפה, תרומת המח הפעלתן, צריכים להתבונן על חולה אלצהימר ולראות מה משמעות אדם ללא תרומות המח. חולה האלצהיימר נשאר גוף ביאולוגי, שאף הוא פרי אינפורמציה, DNA, אבל הגוף הנו תוצר אינפורמציה מתוכנתת, דטרמיניסטית.

      לא רק אלו הרוצים להדמות לאיתני הטבע, כמו פאוסט, גיבורו הבדיוני של גיתה, גם אלו אשר טוענים שהמידע הוא מולד, אלה הטוענים שהשפה היא מולדת, אף הם צריכים  להתבונן על חולה האלצהימר כדי לראות מה משמעות אדם שמוחו אינו מקשר אותו עם העולם החיצוני, עם האינפורמציה החיצונית, שהמח הפעלתן עושה לה טרנספורמציה, הופך אותה לשפה אוטונומית היכולה ליצור. כך המח החולה חדל לבצע יותר את פלאיו, טרנספורמציה של האינפורמציה לשפה אוטונומית יוצרת.

      המח הפעלתן אינו גנזך האינפורמציה, הוא מנכס אותה ממקור חיצוני, כפי שהמח אינו גנזך האור, ה'פוטונים', הוא מנכס אותם מבחוץ ומעבד אותם לראייה. המח הפעלתן מעבד יסודות מבחוץ, מעבד את יסוד האינפורמציה שהוא קולט מבחוץ לשפה, לכלי שבהמשך יצור את עולמו הלשוני של האדם.

     אלו הטוענים שהמידע הוא מולד, סוברים שגוף האדם הוא גנזך האור, שגוף האדם הוא גנזך האינפורמציה. אמנם, כפי שראינו, גם הגוף הוא פרי אינפורמציה, DNA , אבל זו אינפורמציה מתוכנתת על ידי חוקי הקיום, אינפורמציה מתוכנתת זו יכולה ליצור רק דגם אחד.                                                                                                                                     אבל אם אנו לוקחים כדוגמה את הראיה של הברויים על כדור הארץ היא תוצר טרנספורמציה של הפוטונים חיצוניים. אפילו הצמחים מעבדים את אור השמש החיצוני על-ידי פוטוסינתזה.   ואם ככה, האם עלינו להניח שהאינפורמציה הפעלתנית, שהנה השפה האנושית היא פרי גן לשוני? אם היא באמת היתה תוצר גן לשוני, אזי השפה היתה מתוכנתת, ואז אנו שואלים האם כל היצירות הלשוניות נמצאות בתוך הגן הביאולוגי והן מתוכנתות, לא פרי יצירה לשונית אוטונומית?  חומסקי מדבר על דקדוק מולד, האם זה הכל, האם זה הכל שהגן הלשוני יוצר? במציאות יכולת של האדם לשפה היא גנטית, מורשת, אבל כל היצירות הלשוניות הן אפיגנטיות, לא מורשות. ילד שנולד להורים דוברי צרפתית, אם הוא מאומץ על-ידי הורים אנגליים המדברים אליו אנגלית, הוא ידבר בשפתם, שפתו הצרפתית לא מורשת. הילד לומד יצירות אנגליות, הוא לא יורש את היצירות הצרפתיות של הוריו.

     אלו המדברים על 'יידע' מולד, על 'שפה מולדת' פרי גן לשוני, נסוגים לשלב התפתחות של כמעט אלפיים שנה, לשלב שלא הכיר את ה'מח', המקשר את האדם עם יסודות ביקום, עם אינפורמציה חיצונית פעלתנית, הופך אותה לשפה יוצרת.

      קיום האדם הלשוני, קיום נעלם, הוא תולדה של האינפורמציה שהמח הפלאי מנכס מיסוד ביקום, אינפורמציה זו עוברת טרנספורמציה על-ידי מח זה לשפה, מתממשת על-ידי אנרגיה, כח. הריבון היא האינפורמציה לא הכח, כפי שחשב שופנהאואר, כפי שחשב ניטשה.

     מי יוצר האינפורמציה ביקום? זוהי חידת הקיום. אבל לפי פרק א' של ספר בראשית, השפה משמשת את האלוהות לברא את העולם, האינפורמציה היא כלי בידיו בבריאה. .

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 265 – פלאי ה-0

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 265 – פלאי ה-0

     ההיסטוריה מלמדת אותנו שמושג ה-0 לא היה ידוע בעולם העתיק. אמנם לשומרים היתה תובנה על צורך במושג מעין זה. אבל המושג לא התפתח כפי שאנו מכירים אותו היום. מאחר שהשומרים לא הרחיבו את הבנתם על מושג זה, גם יורשיהם, המזופוטמים לא הרחיבו עליו.

      מן הדין היה שהיוונים שפיתחו גאומטריה יפתחו מושג מעין זה, אבל כפי שנסביר בהמשך מושג כזה המסמל 'אין', נוגד את הפילוסופיה שלהם. לפי חוקרים של מושג זה ראשית ההופעה היולית של מושג זה בהודו, ששם הוא כונה בשם 'סוניה', שלא סמל למעשה 'אין', ווקום, אלא מעין 'רחם', כלי קיבול.

      מושג זה שראשית דרכו בהודו, עבר לארצות מוסלמיות, סוחרים מוסלמים אימצו אותו, אבל גם בשלב זה ה-0 עדיין היה בחיתוליו. בימי הבינים מושג זה חדר מהעולם המוסלמי לעולם המערבי. כמה מחכמי המערב כינו מושג זה 'מושג מוסלמי מאגי', לא ירדו למהותו.

     מושג ה-0 החל לקבל את משמעותו בערך במאה ה-16 באירופה, לאט לאט מושג זה יחד עם הסדרת הספרות לפי חשיבותם, קיבל את משמעותו כפי שאנו מכירים את זה.

      ובכן, מדוע היוונים למרות פיתוח הגאומטריה לא המציאו מושג זה, את ה-0 ? אנו צריכים להבין שלפי ההשקפות הפילוסופיות היווניות העולם הוא נצחי, משמעות הדבר הוא שהעולם הוא רציף, אין חייצים בעולם כזה, אם אין חייצים, אין 'איינים'. לפי פרמנידס העולם הוא 'ישות' סטטית. גם פילוסופים שבאו אחריו, לא חלקו על דעותיו של פרמנידס, אפילו אריסטו חשב על עולם נצחי, רציף.

       בדיונים קודמים שלנו ציינו שהיוונים שהאמינו בנצחיות העולם, לא הזדקקו לשפה יוצרת, הם ראו את האדם רק כחקיין של דברים נצחיים. ואם לא מכירים בשפה ככלי יוצר אזי גם אין מקום ל'אין'. הרי השפה פועלת על-ידי שלילות, יוצרת ישויות מובדלות, לא רציפות.

     אמנם גם תרבות התנ"ך לא פיתחה את מושג ה-0 , אבל מושג ה'אין' הפך אצלה חלק מפעילות השפה, חלק  מהות השפה, חלק מהפילוסופיה הלשונית. ומה משמעות שפה 'מנכרת', שפה 'מבדילה', משמעותה שהשפה יוצרת את הישויות על-ידי יצירת חייצים בין ישות לישות, ז.א. יוצרת 'איינים' בין ישות לישות.

     אבל יותר מכך, פרק א' של ספר בראשית מתחיל עם יציאת האלוהות מה'אין', אלוהות הבוראת ישויות מה'אין', מבדילה ישות מישות, חוצצת ביניהם, מכנה כל ישות בשם, שם המקבע את הישות, יוצרת חלל בין ישות לישות, חלל שהוא 'אין', המעצים את הישות.

     האלוהות בוראת את ה'שמש', מקבעת אותה ב'שם', שם, המצביע על תפקודה, זריחה במשך יום. אבל ישות ה'שמש' מועצמת על-ידי כך שהאלוהות מכנה את העדר תפקוד השמש, בשם 'לילה'. תפקוד ה'שמש' מועצמת על-ידי העדרה, על-ידי 'שלילת תפקודה'.

     אנחנו רואים שהאלוהות לפי פרק א' של ספר בראשית בוראת את העולם ב'הגדים', ב'שפה', עושה שימוש במהות הכלי הזה, כלי השפה, היוצרת ישויות על-ידי השארת חייץ בין ישות לישות, השארת ריקנות בין ישות לישות. האלוהות גם מעצימה את חשיבות הישויות שהיא בוראת, בהעמתתם עם 'העדרם', עם ה'ריקנות'.

       אנו רואים שמחשבת התנ"ך שעמדה על מהות ה'שפה', ככלי בורא, כלי יוצר, הבינה שהעולם נברא מ'אין', שהאלוהות יצאה מ'אין', שהדברים נוצרים מ'אין'. כאשר כלי השפה מבתר חלל, מקבע יחידה מבותרת ב'שם', בשפה, יוצרת 'חיצים' בין ישות לישות, בצורה כזו מעצימה אותם. החייץ, ה'ריקנות' מעצימה כל ישות.

      ובכן, אנחנו רואים שההשקפה הפילוסופית הלשונית התנ"כית שונה מההשקפה היוונית שלא הכירה ב'אין', 'בריקנות', בשפה יוצרת ושוללת.

       לכן, ההשקפה הלשונית של התנ"ך גם אם היא לא יצרה את מושג ה-0 , היא איפשרה את התפתחותו.

      ובאמת אנו עדים לכך שרק בסביבות המאה ה-16 מושג זה החל להתפתח בצורתו כפי שאנו מכירים אותו. ואם אלו העוסקים במושג זה, לא שמו לב לעובדות היסטוריות, עלינו להצביע על כך, שבמאה ה-16, קלווין, בהבדל מלותר, חזר לעקרונות התנ"ך, על רקע הרפורמציה הזו של קלווין, על רקע מחשבתם של הנומינליסטים האנגליים שאף הם חזרו לעקרונות התנ"ך, מושג ה-0 יכול היה להתפתח.

     העקרונות הפילוסופיים הלשוניים שחדרו מהתנ"ך למחשבה המערבית, איפשרו להפוך את היצור 0, ההיולי, להפוך אותו כסמל ה'ריק', כסמל ה'אין', כסמל ה'ווקום'. מושג ה-0 הוא מושג פילוסופי, הוא פרי אופן פעולת השפה היוצרת והשוללת. למען שכלי השפה תוכל ליצור, היא בהכרח מוכרחה להשאיר ריקנות בין ישות לישות, מוכרחה להשאיר 'אין' שיכול להיהפך ל-0 .

     כל המתמטיקה החדשה התאפשרה רק אחרי התפתחות מושג ה-0 המסמל את הקיום המורכב מישויות שמועצמות על ידי ריקנות בצדם, ריקנות החוצצת ביניהם לישויות אחרות.

      מכאן, מושג ה-0 לבדו מסמל  'אין',  'ריקנות', אבל כאשר מעמידים 0 ליד ספרה 1 , ספרה המסמלת ישות, או פעולה, אזי ה-0 מעצים את ה-1 פי עשרה. הריקנות, ה-0 מעצים את היש, את ה-1 המסמל ישות, פעולה.

       בצורה פרדוכסלית אנחנו יכולים להגיד ש'אדם גדול' מועצם על-ידי כך שלידו הרבה 000 , אנשים קטנים.

      ה'שמש' הנה גרם שמיים הגדול ביותר  שכדור הארץ שלנו סובב מסביבו, היא מועצמת, כיוון שלידה הרבה  0000, גרמי שמיים, שלא משתווים לה, גרמי שמיים קטנים אלו גם יוצרים חייצים בינם לבין השמש, חייצים המעצימים את השמש.

      מכל זה אנחנו יכולים ללמד שמתמטיקה היא פן של השפה היוצרת, היא מודדת  מרחבים, היא מודד של פעולות.  מתמטיקה כפי שהיא היום יכלה להתפתח רק כאשר  פילוסופית השפה התנ"כית השתלטה על העולם המערבי.

         אנחנו יכולים להבין את תופעת ה-0 , את חשיבותו, את היכולת של מושג זה להתפתח, אם אנו מעמתים את ההשקפה הפילוסופית היוונית עם ההשקפה הפילוסופית התנ"כית הלשונית.

       היוונים שהאמינו בעולם סטטי, שללו את השפה היוצרת, פיתחו 'גאומטריה'. מה משמעות העובדה הזו שהיוונים פיתחו גאומטריה? עובדה זה שהיוונים פיתחו גאומטריה שפירושה מדידת טריטוריה, מחזקת את השקפתם הפילוסופית על נצחיות העולם. הרי טריטורית כדור הארץ היא רציפה, אין עליה חייצים, כך היוונים לא היו זקוקים להתמודד עם 'איינים', לא היו זקוקים ל-0 , שמסמל 'ווקום', 'ריקנות', 'חלל'.

      ליוונים היתה השקפה 'אורגנית', אפלטון רצה במדינה 'אורגנית', מדינה מקובעת, מדינה שונה ממדינת אתונה הדמוקראטית, שבמידת מה היתה מבוססת על שפה פרגמטית, על משא ומתן. במדינה אורגנית מקובעת אין מקום ל'איינים', ל'חייצים', לכן גם אין מקום לסימול שלהם על-ידי 0 , סמל 'ריקנות'.

      כבר אוקם הנומינליסט מרד בהשקפה היוונית על נצחיות העולם, הביא את  המבול כדוגמה מהתנ"ך, טען שאלהים יכול להשמיד את העולם, יכול להחזיר אותו ל'אין'. זוהי רק דוגמה של מרד נומינליסטי שהושפע ממחשבת התנ"ך נגד ההשקפה היוונית על עולם נצחי. כאשר עקרונות הפילוסופיה הלשונית התנ"כית חדרה למערב, ה-0 אומץ כמסמל את ה'חייצים' בין הישויות.

     אבל השתלטות מחשבת התנ"ך הוכיחה למדענים שהעולם אינו סטטי, כפי שהמדע היווני סבר, היקום הוא פעילות מתמדת. ופעילות, יצירת ישויות, משמעה שהיקום אינו רציף אלא קיימות 'ריקנויות' בין ישות אחת נוצרת לבין אחותה. היה צורך במדידה חדשה, מדידת הפעילות שרק השפה היוצרת יכולה לתת לה ביטוי. הרי ראינו שהשפה יוצרת ושוללת, השלילה מצביעה שקיימות 'איינים' וכך נכנס המושג החדש ה-0 למחשבה המדעית,  למחשבה הפילוסופית.

      נוצרה אלגברה על כל הסתעפויותיה, שבהבדל מהגאומטריה לא הסתפקה במדידת מרחב רציף, אלא החלה במדידת הפעילות ביקום. ואם מודדים את הפעילות, חייבים לתת סימול ל'איינים', ל'ריקנויות' הנוצרות בין פעילות לפעילות. הרי פעילות אינה רציפה, כאן נכנס המושג החדש ה-0 , המסמל את ה'ריקנות' הנוצרת על-ידי הפעילות הלא רציפה.

     המדענים נוכחו לדעת שה-0 מעצים את הקיום. העובדה שאלהים יצא מה'אין' וברא עולם, ה'אין' מעצים את חשיבות הבריאה, כפי ששלילת החיים, המוות, נותן משמעות לקיום.

      ה-0 מסמל פילוסופיה חדשה, פילוסופיה דינמית, הוא מסמל מדע חדש, מדע העוסק בדינמיות היקום, יקום מתהווה. המדע החדש לא רק מודד טריטוריה רציפה, גאומטריה, אלא מדע המודד התהוות, משכים של פעילות.

     המדע החדש הדינמי, מדע המודד בפעילות ביקום, מדע דינמי, יכול היה להתפתח רק על בסיס חדירת הפילוסופיה הלשונית התנ"כית הדינמית.