אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 268 – הקיום בזכות המודעות

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 268 – הקיום בזכות המודעות

     האדם לא מודע לעובדה שמודעות קיומו הוא תרומת השפה. החיה קיימת, היא בעלת יצר קיום, עובדה שהיא בורחת מסכנות, אבל לחיה אין מודעות על קיומה. האדם נעשה מודע לקיומו רק אחרי שהוא רוכש מודעות. והרי מודעות היא תרומת השפה. רק כאשר האדם מסוגל לנכר את עצמו מהזולת, מהעולם הסובב הוא נעשה מודע לקיומו. עובדה היא שלילוד לוקח זמן עד אשר הוא נעשה מודע ל'אני' שלו, זה קורה לו כאשר הוא מצליח לנכר או להיפרד מתלות באמו.

       חשוב לציין את העובדות האלו, כיוון שהוגים שמיחסים להם הבנה, מגנים את 'הניכור', ניכור שהוא אמצעי של השפה המבדילה. דבר זה נראה תמוה, אבל עובדה היא שהאדם החושב העושה שימוש בכלי השפה, מתנכר לה. היינו יכולים להצטמצם בהוגים אשר באופן מפורש רצו לבטל את 'הניכור', אנשים כמו השליח פאול, ובזמן החדש המהפכן מרכס. אבל הצטמצמות באנשים אלו היא מוטעית, כל אלו אשר טוענים שהם חושבים בלי שפה, אפילו פילוסוף כמו דקרט, או כל אלו הטוענים שהמידע נמצא בתוכם, שהם משוחחים עם נפשם ללא שפה, לאלו שייכים הפילוסופים כמו סוקראטס, בעת העתיקה, קאנט בעת החדשה, גם אחרונים אלו מתנכרים לעובדה שהם יכולים לנהל שיח עם עצמם, רק לאחר שהם השיגו מודעות, אחרי שהם הפנימו את השפה המנכרת.

      טענות שנציין בהמשך ייראו מופרכות בעיני רוב האנשים שאין להם פרספקטיבה רחבה על ההגות האנושית, טענות שרק אבות העברים הגיעו להבנה שהעולם הוא שפה. הם גם הבינו שהפעולה הראשונית של כלי השפה, או 'דעת' שהוענק לאדם ממקור חיצוני, מ'עץ הדעת', היא להעניק לאדם 'מודעות'. גם טענות אלו נראות מופרכות  בעיני רוב האנשים. וודאי טענות נוספות נראות מופרכות בעיני אנשים ששני יהודים רב-תרבותיים, כמו השליח פאול ובעת החדשה מרכס, ראו ב'ניכור', אופן פעולת השפה המעניקה לאדם 'מודעות', חטא, עובדה שכך הם חשבו.

    נשאלת השאלה מדוע אנשים שאנו מייחסים להם 'הבנה' יכלו להתנכל לאופן תפקוד הכלי, השפה שהוענקה להם? אפשר לסכם נטיות אלו של בני אדם חושבים, המתנכלים לאופן פעולת הכלי שבידם, כפרי הנטיה האנושית לחיות באשליות. ברור שמסקנה כזו תראה פשטנית בעיני רוב האנשים.

     שוב, רק ההבנה של אופן תפקוד כלי השפה, יכול לפתר את החידה הזו שהאדם מתנכר לאופן פעולת הכלי שהוענק לו, כלי המעניק לו את מודעות 'קיומו'.

     ובכן, השפה המעניקה לנו את מודעות קיומינו, היא גם מעניקה לאדם 'אשליות', ואלו הם פרי הפן השני של השפה, הפן המאפשר לאדם את ה'שלילה'. השפה מאפשרת לאדם באותה מידה שהיא מעניקה לו את מודעות 'קיומו', היא מעניקה לו גם את יכולת ה'שלילה' של קיומו. האדם יכול להתכנס לתוך עצמו, לשלול את העולם מחוץ לעצמו. האדם המשתמש בכלי השפה, יכול גם לשלול כלי זה, לטעון שהוא משוחח עם 'נפשו' ללא שפה.

     ומדוע מעדיף האדם את ה'שלילה' שהשפה מאפשרת לו? כדי לעמוד על עובדה זו, על  האדם המתעניין בהגות, לקרא את ספרו של היידיגר Sein und Zeit, כדי לעמד על כל הפחדים האנושיים הגורמים להם להתכנס בתוך עצמם. למרות שאני הייתי רוצה להתעלם מהוגה זה שהיה שונא ישראל, בשלב מסוים הזדהה עם השלטון הנאצי. עלי להשתמש בדבריו כדי להמחיש את הסיבות הגורמות להוגים להתכחש לשפה, גורמים להם לבחר בפן ה'שלילה' שלה.

     היידיגר בספר זה מסכם את כל הפחדים של האדם, פחד מפני המוות, פחד מהדאגות שהקיום מטיל על האדם, אי רצון להיות חייב לזולת, אי רצון לשאת ולתת אתו, להיות חופשי מחובות. למרות שהידיגר היה קתולי, הוא היה חלק מהתרבות הלותרנית, הוא כמו לותר, נותן ביטוי לפחד מפני המוות, כגורם לבריחה מהעולם, מהזולת. הביטוי המובהק של היידיגר הוא Das Man , הזולת, המאן דהוא, שיש לברח ממנו כיוון שהוא בכליון שלו ממחיש את המוות המצפה לאדם, הזולת המטיל חובות על היחיד.

        שם הספר של היידיגר Sein und Zeit , לכאורה משמעות השם הוא: 'היות וזמן', למעשה בשביל היידיגר זמן משמעו מוות, לכן יש לתרגם את השם הספר הזה: 'היות ומוות'. . היידיגר שאל מניטשה את ההבנה ש'זמן' משמעו 'מוות'.

     אני דנה בהיידיגר באי רצון, בכל זאת חוזרת אליו, כיוון שהוא ממחיש ומסכם את הגורמים של הוגי דעות לאמץ את פן השלילה של השפה, כיוון שאחרים אף פעם לא הודו שפחד מפני המוות דוחף אותם למסקנות שלהם. נוסף לכך, היידיגר בסוף ימיו חזר לשפה ככלי יצירה, אבל לא חזר אליה כפי שהיא באה לידי ביטוי במחשבת התנ"ך, אלא ייחס את הבנת השפה למשוררים, כמו גאורגה, טרקל, הולדרלין, ראה בשפה יצירת  העולם, אבל סרב לראות בה כלי להסדרת חייו של האדם, חיוב לחיות בקהילה, צווי ליצור מוסדות וערכים, חוקים ומוסר. אבל אפילו בהסתיגויות אלו של היידיגר, מתפקוד השפה, הוא מסמל את החזרה לשפה, שהלותרניות שללה, הוא אפילו חוזר לפסוק של השליח יוחנן שבראשית היה הדבר, השפה, שגיתה ביצירתו פאוסט שלל, העמיד את ה'מעשה' במקום ה'דבר'. בחוזרו ליוחנן, היידיגר לכאורה עשה מפנה במחשבה הלותרנית, התעמת עם גיתה שנחשב בעיני הלותרנים התגלמות מחשבתם.

     וכפי שאנו רואים, למרות שבסוף ימיו אנו מוצאים אצל היידיגר מפנה במחשבתו, חזרה לשפה היוצרת, ולא השוללת, לאחר התמוטטות הרייך השלישי, הוא אף פעם לא הודה בכך, וכמובן ברוב גאוותו ויהירותו לא היה מודה שמקור הפילוסופיה הלשונית היא בתנ"ך, הוא לא היה מוכן להודות ליהודים שהם יצרו את פילוסופית השפה.

      וכפי שראינו שהיידיגר  לא רצה לאמץ את השפה המוליכה את האדם להתכנס לקהילה, ליצור ערכים ומוסדות למען קיום תקין, הוא רצה בשפה יותר אורגנית, כפי שהרדר ראה אותה, הוא רצה בשפה שאפשר להסתתר בתוכה, לברח לתוכה.

      חשיבותו של היידיגר היא בכך שהוא מפרט את הסיבות, שאחרים לא עשו, מדוע הוגים מאמצים את הפן של 'שלילה' של כלי השפה. יש גם להתיחס להיידיגר, שבהרצאותיו על ניטשה, הוא טען, שפילוסוף זה מסמל את סוף המטפיזיקה, מבלי להודות בכך שאם כך, יש  לחזור לפילוסופית השפה כפתרון, דבר שהוא במידה מסוימת עשה, אבל לא הודה בכך.

      לאור טענותיו של היידיגר, מה גורם לבריחת האדם מהשפה שהוא עושה בה שימוש, אפשר לחזור לאבות העברים שחוללו את המהפכה המחשבתית הגדולה ביותר כאשר אימצו את השפה ככלי בריאת העולם וגם ככלי בידי אדם ליצור את עולמו. אבות העברים היו נוודים, הכירו תרבויות רבות. כבר אברהם יצא מאור כשדים, אור מרכז תרבות שומרית, הוא גם נדד בטריטוריות של עמים בעלי תרבות. היחסיות של תרבות האדם איפשרה לו ולאלו שנלוו אליו להגיע למסקנות מרחיקות אלו, שהאדם יוצר את תרבותו, יוצר את שפתו באמצעות כלי שהוענק לו. ממסקנה זו אברהם והנלווים לו הגיעו גם למודעות שגם העולם הוא פרי שפה, ועולם לשוני זה שונה מהעולם הדטרמיניסטי, בעולם לשוני זה לאדם אוטונומיה מוגבלת ליצור את עולמו, הרשות נתונה לו לעשות כך. אישים אלו יצרו עולם בתוך עולם, עולם לשוני בתוך העולם הדטרמיניסטי, הגיעו למסקנה שהאלוהות היא חלק מהעולם הלשוני.

     אבות עברים אלו הגיעו למסקנה שיתרונו של האדם על החיות הוא בכך שהם הודות לשפה שהוענקה להם, מודעים לקיומם. ואם הם מודעים לקיומם, עליהם גם להיות מודעים לחוקי הקיום המקציבים לאדם משך קיום מוגבל, אבל השפה מאפשרת לאדם לראות בצאצאיו המשך לעצמו, אם צאצאים אלו נושאים את השם שהוריו קבעו אותו בו, שם לעצמו ושם הוריו.

      ההשקפה של אבות העברים היא השקפה קיומית, מסתפקת בעולם הנגלה. אבות העברים בהבדל מהוגי רוב התרבויות לא בחרו בפן השלילה של השפה, לכן לא ראו בעולם ישות חסרה שיש לברח ממנו לעולמות חלופיים. מאחר שאבות העברים התברכו בקיומם, קבלו את חוקי הקיום, חוקי הבריאה, הם השלימו עם המוות וראו בשרשרת הדורות מתנת הקיום.

      רק כאשר אנו משווים את המסקנות שאליהם הגיעו אבות העברים שיצרו את ההשקפה הקיומית, עם השקפותיו של היידיגר המפרט בספרו  Sein und Zeit את הגורמים לבריחתו מהזולת, התכנסותו בתוך עצמו או בשפה, אפשר להבין גם את המטפיזיקאים האחרים שהתכחשו לשפה. מטפיזיקאים אלו ראו את העולם כחסר, לא עמדו על העובדה שהם מודעים לקיומם רק הודות לאותה צורת פעולה של כלי זה, השפה, שהיא מנכרת את האדם מגופו, מסביבתו, ובכך מעניקה מודעות המאפשרת להם להרגיש בקיומם.

      אימוץ פן השלילה של השפה על-ידי הוגים ומטפיזיקאים, גורם לכל הסתירות במחשבתם. אימוץ זה של פן השלילה לא עושה אישים אלו למאושרים יותר, למבינים יותר. אימוץ פן השלילה של השפה של הוגים אלו, מסביר לא רק את הסתירות במחשבתם, מסביר את הסתירות שהכלי שבו הם משתמשים, הכלי שמאפשר להם את מודעות קיומם, גורם לכך שהם מתכחשים לו. הם לא מודעים לכך שבצורה זו הם כאילו כורתים את ענף העץ שעליו הם יושבים.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: