Monthly Archives: פברואר 2012

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 273 – ה'שפה המאגית', ה'שם המאגי'

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור   273 – ה'שפה המאגית', ה'שם המאגי'

     מעניין להתבונן בשתי תרבויות עיקריות של העת העתיקה, התרבות המזופוטמית שתחילתה בתרבות השומרית, והתרבות המצרית שהחזיקה מעמד במשך אלפי שנים ולא שונתה. אם דברנו בשעור הקודם על ההבדל בין התרבות המזופוטמית לבין התרבות המצרית, שהראשונה היתה יותר אגרסיבית, בעוד השניה היתה פחות, אנחנו יכולים לייחס את ההבדל בין שתי התרבויות על בסיס ההשקפה הקוסמולוגית שלהם.

      הזכרנו שהמזופוטמים לא האמינו בעולם חלופי, לכן ניסו להשיג את נצחיותם, שאיפה  אנושית כללית, על-ידי הרחבת הטריטוריות שלהם, טריטוריה רצופה הפכה בדמיונם לקיום רציף. המצרים לעומת המזופוטמים מצאו פיתרון לשאיפותיהם לנצחיות בהאמינם בעולמות חלופיים.

        אם המזופוטמים ששאפו להרחבת הטריטוריות שלהם על-ידי כיבושים, פיתחו אמונה במאגיה כוחנית כדי להשיג את מטרותיהם, המצרים פיתחו אמונה במאגיה של השפה, פיתחו מאגיה של שם. המאגיה של השפה היתה צריכה לשמש את המצרים ביצירת 'השבעות', השבעות שלמעשה כללו נוסחאות לשוניות לא ברורות, נוסחאות אלו היו צריכות לסייע לנפטרים בנדודיהם לעולמות חלופיים.

      ההשבעות המאגיות האלו של המצרים קובצו בקורפוס של טכסטים של קבורה, שהיה .ידוע כ'ספר המתים', ספר זה תורגם לאנגלית בשם"The Book of the Dead' .

      התנ"ך בעיקרו הושפע מהתרבות המזופוטמית, בעיקר מהתרבות השומרית, לכן אין בתנ"ך אמונה בעולם חלופי, אנו מוצאים בתנ"ך איזכורים של שאול, כמו אצל המזופוטמים. אבל מחשבת התנ"ך בהבדל מהמזופוטמים לא האמינה ב'כח-מאגי', לכן גם לא פיתחה שאיפות אימפריליסטיות אגרסיביות. אבל התנ"ך בשלב השני שלו, כאשר שבטי העברים ירדו למצריים, הם הכירו גם תרבות זו, ואנו מוצאים איסורים בתנ"ך לאמונות במאגיה לשונית. כך נאמר בספר במדבר פרק כ"ג, 23:'כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל'. מחשבת התנ"ך לא האמינה לא במאגיה של כח ולא במאגיה של השפה.

      אבל לפנינו עוד מקום של שלילת אמונה מצרית מובהקת, אמונה במאגית השם. את האיסור למאגיה זו אנו מוצאים בדבר השלישי מעשרת הדברות, ששם נאמר:'לא תשא את שם יהוה אלהיך לשוא כי לא ינקה יהוה את אשר ישא את שמו לשוא'.המפרשים של התנ"ך לא שמו לב שבאיסור זה יש להתיחס לאמונה המצרית, שמוצאים אותה בטכסטים הפירמידיים, ששם הפרעונים טוענים נגד האלים שהם מכירים את שמם, לכן הם מסוגלים להלחם בהם. ובכן הכרת השם של האל, שם שלו ייחסו המצרים יכולת מאגית, העניק לפרעונים את היכולת להלחם באלים שלהם, למען שאלו יעתרו לבקשותיהם לנצחיות.

     לפי מיתוסים מצריים על אלים, אנו מוצאים את האמונה שהשם כבר מכיל את כל יכולתיו של האל. כך נאמר באחד המיתוסים על האל 'רה', שהוא הסתיר את שמו, כמובן שם מאגי, מתחת לעורו, למען לא ילקח ממנו, והאלה איזיס בעורמה נכסה את שמו של אל זה, וכך היכולת המאגית של האל עברה אליה.

     בשתי הצורות, הענקת יכולת מאגית לכח, או הענקת יכולות מאגיות לשפה ולשם, אותה מטרה, מטרה לרכוש נצחיות. המאגיה משמשת את האדם במרד שלו נגד חוקי הקיום הקוצבים לאדם משך מוגבל, מרד נגד חוקי הקיום השרירותיים, רצון לשלט בהם.

      אנחנו רואים שאפילו בעת החדשה, הלותרנים חזרו ל'כח מאגי', כאמצעי נגד חוקי הקיום, רצון לנצחיות, רצון שליטה על חוקי הקיום המגבילים. האדם לא החכים במשך ההיסטוריה, או אפשר להגיד שלא לא למד מההיסטוריה האנושית שכל צורות המאגיה לא צלחו נגד חוקי הקיום, שאלו מנערים את המורדים בהם.

      ולא רק זה, אם האדם מתכחש לפן היצירתי של השפה, מיחס יכולת מאגית לכח, הוא יוצר לעצמו 'חורים שחורים', שאף הם נעדרי אינפורמציה, חורים שחורים הבולעים אותם.

      אפשר אפילו להגיד דברים יותר פשוטים, שכל המרידות האנושיות בחוקי הקיום מושמות לאל. הכובשים הגדולים לא השיגו את משאלותיהם על-ידי כיבושים, לגבי אלו המאמינים בעולמות חלופיים אי אפשר לאשר ציפיה כזו, ובאותה מדה אי אפשר להכחיש אותה. עובדה שאמונה בעולם חלופי קיימת בתרבויות רבות, אפילו העברים המאוחרים יותר חזרו לאמונה כזו, למרות שבתנ"ך היא לא קיימת.

      קיום המאגיה מלמד אותנו שהאדם אינו מוותר על יכולת השליטה על חוקי הקיום, שלפי אמונתו מתנכלים לו, קוצבים לו משך מוגבל, משאירים אותו בעולם שרירותי שאין לו שליטה עליו.

      האמונה במאגיה הוא ביטוי למרד האדם בחוקי הקיום, בחוקי הבריאה. אפילו העובדה שהאדם יוצר לעצמו עולמות חלופיים מלמד על המרד של האדם בבריאה, מאחר שהוא יוצר עולמות חלופיים שבהם הוא משליט חוקים שונים מאלו בעולם הנגלה.

      עלינו לא לשכח שהשפה מעצם מהותה היא מקור המרד האנושי, כיוון שהיא מאפשרת את ההפלגות האנושיות על אפשרויות בלתי אפשריים.

      ראינו שבעל משל 'עץ הדעת' כינה את השפה היומרנית בשם 'נחש', שפה שהבטיחה לחוה שאם תאכל מפרי עץ הדעת תהיה דומה לאלהים. אבל אזהרת בעל משל 'עץ הדעת' לא הועילה, האדם לא משלים עם גזרות הקיום.

      אבל קיים עוד מרד מסוג אחר בחוקים השרירותיים של עולמו של האדם. אנשי מדע של העבר ואפילו של תקופתינו מתכחשים לעולם האנושי, לעולם יציר השפה, עולם בתוך עולם. אפילו איינשטין שמיחסים לו חכמה עילאית, נאחז בעולם הדטרמיניסטי, אפילו אמירתו ש'אלהים לא משחק בקוביה', מלמד על כך. איינשטין לפי עדותו הוא טען שהוא נמלט לחוקים הדטרמיניסטיים, לטבע ששם שולטים חוקים דטרמיניסטיים, נמלט לשם מההתרחשויות ההיסטוריות שהוא היה עד להם בין שתי מלחמות העולם.

       איינשטין ניסה למצא מפלט  בעולם הדטרמיניסטי, שהיום מדענים סבורים שאף הוא אינו כזה, הם מאמינים שגם היקום הוא פרי מקריות, מאמינים שחוקי האבולוציה חלים גם עליו. זה היה הויכוח בין איינשטין למדענים אחרים שיותר ויותר התרחקו מאמונה שחוקי הקיום הם דטרמיניסטיים.

      אנחנו כאן לא נכנס לכל הויכוח הזה בין איינשטין לבין מדענים אחרים, אבל ברצונינו להצביע על כך שמדען זה הנחשב לגדול, יכול היה להגיד שסיפורי התנ"ך הם סיפורים למען ילדים. הוא התכחש לגמרי לעולם הלשוני מבלי להבין שיכולתו בכלל לחשוב, לחקור את חוקי הקיום, התאפשר לו בזכות אותה שפה שהוא ניסה להתכחש לה, או לפחות התכחש ליצירות השפה, כמו ליצירות התנ"ך.

      ברור שמסקנות מרחיקות לכת אלו של איינשטין היו תולדה של המרד שלו בעולם האנושי השרירותי האכזר. אבל במציאות גם היכולת הזו למרוד היא מתת שהוענקה לאדם על-ידי האבולוציה. אפילו האוטונומיה החלקית הזו שהוענקה לאדם היא חלק מאותה התפתחות מיוחדת של חוקי הקיום, המאפשרים בסופו של דבר לאדם להתבונן על היקום.

       דוגמת איינשטין עם בריחתו מגורל האדם, מגורלו הוא, רק מצביע על כך שיכולת מחשבתית של האדם בתחום מסוים מעוור אותו בתחומים אחרים. הרי בעולם דטרמיניסטי יצור, אם זה אדם, לא יכול להתבונן על היקום. הרי השפה מעניקה לאדם את המודעות, על-ידי כך שהיא מאפשרת לו לנכר את עצמו קודם מגופו, יותר מאוחר מהסובב אותו. ללא מודעות, תרומת השפה, האדם היה חסר יכולת התבוננות, עובדה זו כוללת גם איינשטין.

      לאור כל המרידות של האדם בחוקי הקיום, ביוצרו מאגיות מסוגים שונים, בהאמינו שאלו יעניקו לו ריבונות על חוקי הקיום, לאור עוורונם של אחרים לגבי העולם  הלשוני, עוורונם לגבי השפה, שבזכותו הם בכלל מסוגלים להתבונן על היקום, יש לחזור לחכמתם העילאית של אבות העברים שיצרו במשלים המופלאים שלהם את הפילוסופיה הלשונית. הם צמצמו את כלי השפה לתפקיד לשרת את הגוף, לשפר את תנאי החיים שלו. חכמים אלו, אבות העברים, השלימו עם גזרות חוקי הקיום הגוזרים משך מוגבל ליחיד, אבל נחמו אותו עם עיקרון המשכיות הדורות.

חכמים אלו, אבות העברים, קבלו את הטבע  כנתון שבו האדם מתקיים, לא חפשו בו את סוד הקיום, בדומה ליוונים היותר מאוחרים, הסתפקו בסוד השפה, האינפורמציה הבוראת את העולם.

     חכמים אלו, אבות העברים יצרו עולם בתוך עולם, עולם לשוני בתוך העולם הדטרמיניסטי. עולם לשוני אנושי זה מאפשר לאדם להציץ על העולם הדטרמיניסטי בזכות אותה מתת השפה, המעניקה לאדם אוטונומיה מוגבלת ליצור את עולמו ולהתבונן. האדון איינשטין שכח, או עוור, שאפילו רצונו לברח מהעולם האנושי, הוא מתת השפה השרירותית שהוענקה לו, המילוט הזה אינו מתת חוקים דטרמיניסטיים, הוא מתת האבולוציה  שבמקריות יצרה יצור כמו האדם שלו הוענקה יכולת השפה. מקרה האדם הלשוני הנה אולי תופעה חד-פעמית ביקום, שלא תחזור על עצמה.

     איינשטין ברח למדע, מעולם לא מושלם, כפי שאחרים יוצרים לעצמם עולמות חלופיים למילוט מעולם לא מושלם.

מודעות פרסומת

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 272 – 'הכח המאגי', ה'חור השחור'

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 272 – ה'כח המאגי', ה'חור השחור'

      האדם נסוג לכלי הכח המשותף לו ולברויים אחרים על כדור הארץ שלנו, כיוון שהוא מדמה שלכלי זה יכולת מאגית. האדם מגיע למסקנה זו שלכלי כח יכולת מאגית, אחרי  אכזבותיו מהכלי השפה שלא מגשים את הבטחותיו, שאין לו שליטה על חוקי הקיום.

     האדם המאוכזב סבור שבאמצעות כלי הכח, שלו הוא מיחס יכולת מאגית, ישיג את מה שהוא לא מסוגל להשיג באמצעות כלי השפה.

      הכובשים הגדולים של העת העתיקה, כולם נדחפו לריצת האמוק שלהם לכפות את רצונם על חוקי הקיום בהאמינם שבידם כלי היכול לחוקי הקיום, המאפשר לכפות באמצעותו למחזיק בו, את רצונו על הקיום.

      המצרים העתיקם בהבדל מהכובשים הגדולים שרובם יצאו ממזופוטמיה, האמינו דווקא שלכלי השפה פן מאגי, מכאן שהם רקמו השבעות שבאמצעותן הם האמינו שיזכו למשך קיום נצחי בעולמות חלופיים. מכאן שהמצרים העתיקים לא הצטיינו בכובשים אגרסיביים דווקא. על כך נדון בשעור הבא.

      אבל המזופוטמיים שלא האמינו בעולמות חלופיים, האמינו רק בקיום השאול, ניסו להשיג את משאלתם למשך קיום רציף דווקא בעולם הנגלה, בכופם את משאלתם על חוקי הקיום באמצעות כלי הכח המאגי. אנחנו פוגשים את הכובש הראשון, את סרגון מלך אכד, שכבש את כל טריטורית מזופוטמיה. סרגון סלל את הדרך לכל הכובשים המזופוטמיים שבאו אחריו, ביחוד לאשורים, בבלים, פרסים.

      ובכן, איך אנו יודעים על הקשר בין הפעלת כח למאגיה? בספריתו של אשורבניפל המלך האשורי הגדול האחרון, ספריה שהתגלתה בחפירות ארכיאולוגיות, רוב הספרים היו ספרים על מאגיה. האשורים שהיו הכובשים האכזריים ביותר בימי קדם, מלכיהם האמינו שיכפו את רצונם בכוחנות מאגית, על הקיום, כפי שהם כפו את רצונם על עמים שכבשו את הטריטוריה שלהם. לפי אמונתם של האשורים, האל אשור היה מעניק למלך החדש את חרב הכיבוש.

     הכובשים הגדולים האלו דימו להם, כפי שראינו ממשלו של ישעיהו, בפרק י"ד שהם זכאים למעמד בקרב כוכבי השמיים.

      למלכי אשור ולמלכי עמים כובשים אחרים, כמו לאלכסנדר מוקדון, טריטוריה רציפה, הפכה בדמיונם לטריטוריה נעלמת, רצף קיום נעלם, קיום שמימי.

      הקדמה זו באה למען להצביע על עובדה תמוהה שהאדם בעת החדשה הגיע למסקנות דומות לאלו של הכובשים הגדולים, מסקנות שלכח יכולת מאגית. אנחנו לא צריכים לסגת הרבה במנהרת הזמן, להגיע לתרבות הלותרנית, שחזרה על אותה אמונה שלאמצעי הכח פן מאגי שבאמצעותו האדם יכול להשליט את רצונו על חוקי הקיום, ואלו יעניקו לאדם הגדול שליטה עליהם, שהאדם הגדול יכול גם להכריח אותם, את חוקי הקיום, שיעניקו לו משך קיום רצוף.

     אם אנו בודקים את מהלך התפתחות המחשבה הלותרנית, אנחנו יכולים לראות את אותו מהלך שהנחה את הכובשים הגדולים של העת העתיקה, אכזבה מכלי השפה חסר האונים להשליט את רצון האדם העושה בו שימוש, על חוקי הקיום. מכך הסיקו מסקנה, שאם כך, יש לחזור לכלי הכח, שלו יכולות מאגיות.

     לותר התאכזב מההבטחות של השליח פאול על שינוי סדרי עולם, סדרים שיחזירו לאדם קיום רצוף, נצחיות. בראותו שהם לא התגשמו,  המסקנה ההגיונית של איש זה היתה, שאם הבטחות לשוניות לא צלחו, יש לחזור לאמצעי יותר יעיל, אמצעי הכח שלו יכולות מאגיות. למען שהכלי היעיל הזה יקבל לגיטימיות, הוא המליך על העולם הנגלה את הנסיך הממונה על אמצעי הכח המאגי, את השטן.

      לותר לא השלים את המלאכה, היה צורך לעוד יותר ממאתים שנה שמלאכתו של לותר  תושלם, היא הושלמה על-ידי המשורר הלאומי הגדול גיתה ביצירתו הבדיונית 'פאוסט'. גיתה בצורה הגיונית הבין שלא מספיק להמליך את השטן, יש לכרות אתו ברית למען שהוא יעניק לאדם את האמצעי שברשותו, אמצעי הכח עם יכולת מאגית.

      גיבור הדרמה הבדיונית הזו של גיתה, פאוסט, כמו הדומים לו במשך ההיסטוריה האנושית, לא השלים עם גזרות חוקי הקיום המקציבים לאדם משך מוגבל, הוא לא השלים עם גזרות בני אדם שהם עוד יותר מקפחים את האדם בשאיפותיו. הוא הונחה על-ידי המשורר החכם, לפנות לישות שהיא מורדת בעצמה בהגבלות, ישות מתחרה בישוע שהבטחותיו לא התגשמו. הוא הופנה לישות שניתנה לה עתה שם חדש, לא עוד השטן שנדחה הצדה, הוא בשמו החדש, 'מפיסטו', הנו המנצח, ולכן רצוי לכרות אתו ברית למען יעניק לגיבור הדרמה את האמצעי שלו, כח-מאגי.

      אפשר היה לצפות שהאדם במשך אלפי שנים החכים, למד שכח מאגי אף הוא לא יכול לחוקי הקיום, ששאיפותיהם של הכובשים הגדולים של העבר הושמו לאל. גיתה לא שעה לכשלונות ההיסטוריה. גיתה יצר דמות, בדיונית, אבל דמות זו היתה מבוססת על דמות של אלכימאי שחי בתקופת לותר, שהיה בעל כוחות מאגיים. 'פאוסט' גיבורו של גיתה, הוא רק דמות בדיונית, אינו מלך, אינו מנהיג, לכן היה צורך לעוד כמאה שנים שיופיע בן דמותו של פאוסט, בשר ודם, שיכרות ברית עם הממונה על כח-מאגי, מפיסטו. בן דמות כזו נמצא, ועיני הלותרנים אורו, הם הכירו את גואלם בדמותו של היטלר.

     אבל גיתה ביצירתו הבדיונית הזו, 'פאוסט', לא היה היחיד שהכשיר את הקרקע להופעתו של הגואל החדש, שצריך להיות האלטר-אגו של מפיסטו, שלו יעניק האל החדש חרב עם כוחות מאגיים. גם ניטשה תרם את חלקו בהאלהת הכלי המועדף, כלי הכח, שלו יכולות מאגיות. ניטשה סיכם את תורתו בעיקרון 'רצון לכח'. כלי חדש זה לפי הוגה זה יצור את האדם העליון, אדם עליון עם ערכים חדשים, לא עוד ערכים של העבדים.

     אמנם הלותרנים כתבו הרבה ספרים, ספרים עבי כרס, אבל הם לא למדו מההיסטוריה האנושית ששום כח מאגי אינו יכול לחוקי הקיום, שממלכות אגרסיביות נעלמו כלא היו. מהאשורים לא נשאר זכר, המאגיה לא הועילה להם.

      וראה זה פלא, הקורבנות של האשורים, העברים דווקא שרדו, שרדו כיוון שהם נאחזו ביצירות לשוניות שחוקי הקיום לא יכולים להם.

     אם היו הלותרנים לומדים מההיסטוריה, היו נוכחים לדעת שכלי השפה יותר יעיל, מאפשר יותר הישרדות. אם היו הלותרנים לומדים מההיסטוריה, לא היו יוצאים בשצף קצף נגד ערכי השפה, לא היו עושים דלגיטימציה לתנ"ך.

      אם היו הלותרנים לומדים מההיסטוריה יכלו להיווכח שכח, אפילו כח מאגי, לא יוצר דבר,

שהאדם שורד, מתחדש אחרי כל האסונות בזכות אותו כלי שפה, שהוא מתכחש לו, שהם התכחשו לו.

      הגואל של הלותרנים, התגלמות מאווייהם עלי אדמות, זה שכרת ברית עם מפיסטו, לא צלח להתגבר על חוקי הקיום. החרב שהוענק לו על-ידי מפיסטו, חרב מאגי, הצליח רק להרוס. האדם העליון של ניטשה ניגף על שדות השלג של רוסיה.

      בדיעבד היומרות האנושיות, ההובריס הגרמני מתגלה בכל מערומיו, מדוע בכל זאת ממשיך לקסום לבני אדם 'הכח המאגי'?

     מעניין לתהות על תופעת ה'חור השחור' ביקום, מישות שחורה זו נעדרת אינפורמציה. ה'חור השחור', אנרגיה, 'כח-מאגי' מסוגל רק לבלע הכל מסביב. האם ישות זו צריכה ללמד אותנו על חידת הקיום? או שישות זו לפחות צריכה ללמד אותנו מה משמעות 'כח-מאגי' בידי האדם?

   מה'חור השחור' ביקום נעדרת אינפורמציה, וראה זה פלא, הלותרנים מאז לותר השתדלו בכל כוחם לנטרל אינפורמציה יוצרת. הזכרנו כבר שלותר ביטל 'רצון חופשי', שהנו אמצעי של כלי השפה ליצור. גיתה עלה עליו, הוא ביטל את השפה, את 'הדבר', בבשורתו של השליח יוחנן, במקום ה'דבר', השפה הוא קבע את עיקרון ה'מעשה', פעילות מכנית ללא הנחיה של אלגוריתם לשוני. ראינו שניטשה רצה בעיקרון 'רצון בכח'. ובכן הלותרנים ניטרלו את הפעילות היצרנית של השפה, הם הפכו את עצמם ל'חור שחור', מחוסר אינפורמציה יוצרת.

     האם יפלא, שה'חור השחור' הלותרני הזה כמו ה'חור השחור ביקום', ניסה לבלע את כל אירופה, ביחוד את היהודים שסמלו לגביהם בירושתם התנ"כית את האינפורמציה היוצרת? אמנם ה'חור השחור' הזה המלאכותי שהלותרנים יצרו במרכז אירופה הוכשל. אבל
משום מה השרידים של ה'חור השחור' עדיין קוסמים ליהודים.

     גיתה שטרח על יצירתו זו 'פאוסט' במשך ששים שנה מחייו, הסתיר מקוראיו את מסקנותיו האחרונות, לא רצה לפרסם אותן בחייו. הוא הבין לבסוף שה'כח-המאגי' לא הועיל לגיבורו פאוסט, שה'חור השחור' שנוצר כתוצאה מביטול האינפורמציה היוצרת, המגבילה, בולעת גם את הגיבור המורד, פאוסט. בהיווכחו שהמרד לא הועיל לגיבורו,  שגיבור זה בסופו של דבר הזדקן, התעוור ומת, גיתה למען להנצל מהגולם שהוא יצר, המציא את ישות 'הנשים המיטיבות' המצילות את נפש גיבורו מידי פטרונו מפיסטו. הלותרנים התעלמו מתחכומו של משוררם.

      אבל הלותרנים גם התעלמו מכך שהאדם העליון 'ניטשה', איבד את שפיותו, גזר דין הקיום על הובריס אנושי. ה'חור השחור' שניטשה יצר גזל ממנו את אנושיותו, גם בלע את 'האנשים העליונים שלו'.

      הכובשים הגדולים עם חרב ה'כח המאגי', שיצרו במשך ההיסטוריה 'חורים שחורים', בסופו של דבר הם  נבלעו בגולם שיצרו, גולם ה'חור השחור'.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 271 – מדוע מעידיף האדם כח כאמצעי על שפה כאמצעי

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 271 –  מדוע מעדיף האדם כח כאמצעי על שפה כאמצעי

     רוב בחירות אידיאולוגיות אנושיות שליליות של האדם, נובעות מהעדר ידיעת בסיסי המחשבה האנושית. ברצוני כאן להביא דוגמה של בחירות בני עמינו באידיאולוגיות שליליות, כמו האידיאולוגיות הגרמניות, שהביאו להשמדתם ברייך השלישי.

      במשך כמה עשורים עסקתי באידיאולוגיה הגרמנית שסיכמתי אותה בארבע ספרים: 'אויב קוסמי', 'אושוויץ כממלכת פאוסט', ' השורשים התיאולוגיים של הרייך השלישי', 'מפיסטו צחק: הה, הה'.

     מעסוקי באידיאולוגיה הגרמנית הזו, נוכחתי לדעת שהיא ניסתה לעשות דה-לגיטימציה למחשבת התנ"ך. נוסף לכך נוכחתי לדעת, שאידיאולוגיה זו תקפה את שורש המחשבה התנ"כית, את הפילוסופיה הלשונית, פילוסופיה הטוענת שהעולם נברא בשפה. האידיאולוגיה הגרמנית יצאה נגד עיקרון זה של היות העולם פרי שפה, בדרמה של גיתה פאוסט, נאמר ש'בראשית היה המעשה', במקום בראשית היתה השפה הבוראת.

      אני חוזרת על דברים אלו, כיוון שלא מזמן תורגם מחדש ספרו של ניטשה 'זרטוסטרא', ויצירה זו התקבלה על-ידי הציבור הישראלי בהתלהבות.

      טענותי בספרים הנ"ל שניטשה היה חלק מהאידיאולוגיה הגרמנית שהובילה לרייך השלישי, לא נקלטו. לכן אני רוצה כאן לחזור על דברים שכבר נגעתי בהם בשעורים קודמים, מדוע האדם מעדיף את אמצעי הכח על אמצעי השפה. הרי ניטשה הוא נביא עיקרון: 'רצון לכח'.

     מה מאפיין את משנתו של ניטשה? נוסף לעיקרון של 'רצון לכח', הוא היה בעד מצב 'מעבר לטוב ולרע'. משמעותו עיקרון זה הוא ביטול השפה, גם אם זה לא נאמר. הרי השפה במציאות מבדילה, מבדילה בין טוב לרע. עיקרון זה של ניטשה הוא חזרה על דבריו של לותר שכתב ספר בשם 'העדר רצון חופשי', שוב עיקרון כזה,  משתק את השפה, שהיא פועלת על-ידי רצון חופשי. אנחנו רואים שההוגים הגרמניים אימצו את הקוד המחשבתי של לותר, ביטול פעולת השפה, לכן לא יפלא שרפורמטור זה המליך את השטן על העולם הנגלה, השטן הממונה על כח.

     העיקרון השלישי של ניטשה, כפי שנראה בהמשך, הוא בשורת ה'אדם העליון'.

     ניטשה ביצירתו 'זרטוסטרא', בדומה להיידיגר בורח מהאדם, מתבודד על ההר עם חיותיו האהובות. אבל הפרדוכס האנושי, שגם כאשר הוא רוצה לבטל את הכלי, כלי השפה, המבדיל אותו מברויים אחרים, רוצה בכח, הוא נשאר ישות לשונית. אותו זרטוסטרא, ניטשה, רוצה להביא לאדם בשורה חדשה, הרי בשורה היא פרי שפה, חיות מחוסרות שפה אינן בעלי בשורות, אינן בעלי בשורות של ה'אדם העליון', לכן הוא יורד מההר ששם התבודד עם החיות, יורד לאדם שברח מפניו, להביא לו את בשורתו: 'האדם העליון'.

     ניטשה מאפיין את המחשבה הפרדוכסלית האנושית. מצד אחד ניטשה יוצא נגד כל הערכים המערביים, שהנם נוצריים, הוא יוצא נגד השפה, כאשר הוא טובע את העיקרון 'מעבר לטוב ולרע', הוא מבשר של ה'אדם העליון'. ובכן על העקרונות האלו של ניטשה הם עקרונות לשוניים, הרי החיה מחוסרת השפה אינה טובעת עקרונות. וכאן אנו רק בתחילת פרדוכסליות המחשבה של ניטשה.

     אם אנו בודקים את עקרונותיו של הוגה זה, אנו עדים שהאדם הלשוני אומר דבר והפוכו. זרטוסטרא שקודם התבודד עם החיות, בסופו של דבר כאשר הוא רוצה להביא לבני אדם בשורה חדשה, מוכרח לרדת אליהם. ומהי בשורת ה'אדם העליון'. הרי ללא שפה אי אפשר להבדיל בין אדם מן השורה לבין אדם עליון. במצב 'מעבר לטוב ולרע' איך אפשר לקבע ש'אדם עליון' עדיף? הרי שוב למען לקבע עדיפות, יש להבדיל, להבדיל מה טוב ומה רע.

       מאחר שאי אפשר כאן לחזור על כל משנתו של ניטשה, נתעכב על ספרו האחרון, לפני התמוטטותו, כאשר איבד את שפיותו, בשם Ecce Homo . בספר זה בו הוא מנסה להוכיח את תרומתו למחשבת האדם, מנסה לטעון שלא העריכו נכונה את בשורתו, הוא מסיים את הספר הזה בהכרזה שהוא הנו האל 'דיוניזוס', נוסף לכך הוא גם ה'צלוב'.

      אין סתירה גדולה מזו, מהזדהות ניטשה עם שני מושגים קוטביים, 'דיוניזוס', מסמל את  הטבע, וברור שה'צלוב', ישוע, מסמל בשורה אחרת לגמרי, הוא מסמל את הרצון האפוקליפטי של שינוי סדרי עולם.

      הבאת דבריו הפרדוכסליים של ניטשה מטרתם היא כפולה, להביע את התמיהה שיהודים עדיין מאמצים את בשורתו, למרות מה שתורתו מסמלת, התגלמותו בדמות הרייך  השליש. אבל המטרה בהבאת דבריו של ניטשה היא גם לעמד על סיבות התכחשותו של האדם  לכלי שהוענק לו, כלי השפה, והעדפתו את כלי הכח.

      ובכן, מה הן מכשלות כלי השפה הגורמות לאדם את התנכרות לו? הסיבה העיקרית להתנכרותו של האדם לכלי שבידיו, היות הכלי ישות נעלמת, כלי זה לא קיים ביחידות. הרי החיה באמצעות כלי הכח יכולה להשיג את מזונה לבד, אין לה צורך בזולת. היתרונות שכלי השפה מעניק לאדם יכולות להתבצע רק בהדדיות. הכלי מראשיתו מטיל על האדם חובות טרם יזכה בתועלת ממנו.

     כפי שראינו, כלי השפה פועל רק בהדדיות, הרי הכלי הוא ישות נעלמת, בכלל לא קיים ביחידות. ההזדקקות של היחיד בזולת היא כבר מעמסה. אבל עוד טרם שהאדם מזדקק לזולת למען יוכל לעשות שימוש בכלי, התוספת הזו, האינפורמציה, שהפכה לשפה על-ידי המח הפלאי, מתנכרת לגוף הביאולוגי שעליו היא הורכבה, מתבוננת בו כזר. ההתבוננות הזו הופכת ל'מודעות', שאף היא ישות נעלמת, זקוקה להדדיות, להכרת הזולת למען קיומה.

     התוספת הזו, האינפורמציה שהורכבה על הגוף הביאולוגי, הנה ישות נעלמת, יכולה לפעל רק כאשר היא יוצרת כללים המאפשרים את קיומה. ראינו כבר שהישות הזו, השפה שהורכבה על הגוף, לא יכולה לפעל ביחידות, יכולה לפעל רק בהדדיות. לא רק זה, לישות נעלמת זו, כלי השפה, לא מספיקה הדדיות למען לפעל, היא חייבת ליצור מערכות חדשות, שלא קיימות ביקום למען תוכל לתפקד.

   כלי השפה הופכת ל'מפעיל' של הקהילה, מפעיל שאפשר לכנותו כה'אלגוריתם הלשוני'. מפעיל זה מוביל את האדם ליצור מוסדות וערכים בחלל ריק, מוסדות וערכים שנעדרים מהיקום. ה'אלגוריתם הלשוני' הזה מוליך את האדם ליצור את עולמו הלשוני. למרות שה'מפעיל' מעניק לאדם את ה'מודעות', שבלעדיה היחיד לא יכול ליצור, מודעות זו אצל רוב היחידים היא חלקית בלבד, זוהי הסיבה שהאדם לא מודע לאופן תפקודו בהשראת ה'מפעיל', ה'אלגוריתם הלשוני'.

     הישות הנעלמת הזו, השפה, זרה לגוף, ריבונית עליו, משתמשת בו כספק האנרגיה לקיומה, מוליכה אותו לשדות זרים לו, מפליגה מעבר לקיום הממשי של הגוף, היא מפליגה לחלל היקום.

     אל נתפלא שהצעות של הוגים לחזור למצב קודם, מצב 'גן-עדן', ללא הפלגות מעייפות, קוסמות לאדם. אל נתפלא שנסיגה למצב אורגני, כחלק מהטבע, קוסם לאדם. הוא האדם הלשוני, הרוצה כל הזמן להפליג בהנחית ה'מפעיל', ה'אלגוריתם הלשוני', מצד אחד, גם רוצה רוגע, מצב פשוט יותר, ללא צורך לעמד על המשמר, להתדיין כל הזמן עם הזולת על מעמדו.

     כל הרצונות האלו של האדם לברח מהחובות שהכלי שהוענק לו הוא מרד, במציאות מרד זה לא משחרר את האדם מלהיות ישות לשונית. המרד גורם רק לכך, שהאדם הרוצה בכלי הכח, נעשה ישות הרסנית, הכח ככלי לא יוצר, בידי האדם הוא הופך לכלי משחית.

      נשאלת השאלה, מדוע יהודים חלשלושים, שעדיין לא השתחררו משעבודם הרוחנית, מהיותם מיעוט בזוי, ולא מודעים  שבינתיים בכל זאת  השתחררו לפחות פיזית, ולא חייבים להשתחוות לאדונים של אתמול, שהעולם 'הגדול' של אתמול לא קיים יותר, עדיין נפעמים מ'זרטוסטרא'? מדוע יהודים חלשלושים מנוכרים עדיין מאמצים את 'הרצון לכח' של פילוסוף זה, שגמר את חייו כחולה נפש, שעקרונותיו נכשלו, שהרייך השלישי שאותו הזין, נוצח על-ידי החורף הרוסי, שה'אדם העליון' שלו גמר את תפקידו בגולג הרוסי ? ומדוע יהודים אלה הרוצים להיות חלק מהעולם הגדול של 'אתמול', עולם שנמוג, מתעלמים מתוצאות עיקרונות אלו של הוגה זה, וכל חבורתו הנאורה ששאפה ל'רוחניות הצרופה', שהובילו לשואה? מדוע יהודים חלשלושים עדיין מבקשים לשמע את זמרת החתול פאוסט, שנעשה סמל הרייך השלישי?

     ישראלים עדיין לא השתחררו מסינדרום היותם מיעוט, לכן הם עומדים ביראה מול כל האדונים הקודמים, שהשפילו אותם.

     יהודים לא מודעים לעובדה שאלו ששחררו אותם מה'אדון' בעל עיקרון הכח, הם צאצאי הנומינליסטים האנגליים, צאצאי ניוטון, צאצאי משנת קלווין. כל אלו בניגוד ליהודים החושבים את עצמם ל'נאורים' ומתכחשים לירושת אבותיהם, לפילוסופיה הלשונית שהנה בסיס מחשבת התנ"ך, דווקא מאמצים את מחשבת התנ"ך. אלו ששחררו אותם מ'הרוחניות הצרופה' הגרמנית, בניגוד להם, מהווים היום את העולם המערבי והם חזרו לפילוסופית השפה התנ"כית, לא מעריצים את 'פאוסט'.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 270 – המודעות השואפת להתעצם

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 270 – המודעות השואפת להתעצם

     האדם שבאמצעות סולם השפה מגיע למודעות קיומו, מהר מאד הוא רוצה להשליך סולם זה, המצביע על קיצוב קיומו.

     אנחנו נוכל לעמד על יחס שגוי של הוגים שצוינו על-ידי האנושות כ'גדולים', לשפה, מתוך סיפור חייהם, עד כמה שידועים פרטים עליהם. נקח כדגם את סוקראטס שאנו יודעים את רוב סיפור חייו ממה שתלמידו אפלטון מספר עליו בדיאלוגים שלו.

     סוקראטס נחשב כמרטיר, שבני עירו אתונה דנו אותו למוות למרות סגולותיו, הם טענו שלסוקראטס השפעה מזיקה על הנוער של העיר. האם בני אתונה הגזימו בהאשמות שלהם? אנו צריכים לחפש בדיאלוגים אלו של אפלטון על התנהגותו של רבו. בדיאלוג 'המשתה', מסופר, שסוקראטס יעץ לתלמידו אלקיביאדס לא לעסוק בענייני חברה, אלא לדאג לנפשו בלבד.

     ובכן, סיפור זה בדיאלוג 'המשתה', מתנהל בתקופת המלחמה הפלופונזית. פילוסוף מהולל זה סוקראטס מייעץ לתלמידו לא לקחת חלק בחיי עירו שנמצאת במצב פוליטי חמור. ממה שאנו יודעים על מעשיו של אלקיביאדס מההיסטוריה האתונאית, מדינאי זה היה דמות שלילית ביותר. ובכן, אם דאגה חברתית היא מיותרת לפי סוקראטס, אזי אין לדון לחובה את אלקיביאדס המושחת. האם ההאשמות של האתונאים נגד סוקראטס צדקו?

     מתוך הדיאלוגים האלו של אפלטון, דיאלוג בשם 'פרוטגורס', מתברר שהוא ורבו יצאו בשצף קצף נגד הסופיסטים, אלו היו פילוסופים פרגמטיים, כמו הסופיסט פרוטגורס עצמו, שלמדו את הנוער נוהגים חיוביים בפוליטיקה. סוקראטס יצא נגד סופיסט זה כיוון שלפיו הוא כביכול עוסק בענייני הגוף ולא בענייני הנפש, בענייני הרוח.

     פרוטגורס האמין בחינוך למידות טובות, סוקראטס כפר ביכולת זו, טוען נגד יריבו שהאדם אינו עושה רע מרצון חופשי. מקביעה זו של סוקראטס ברור שהוא לא האמין בעיקרון של 'רצון חופשי', שבאמצעותו האדם יכול לשנות דברים, עיקרון שבכלל לא היה מודע ליוונים, שהאמינו בדטרמיניזם ביקום ובחיי אדם. אבל הסופיסטים, למרות העדר מודעות יוונית של מושג 'רצון חופשי', היו יותר פרגמטיים, לפחות בחיים של יום יום אימצו יכולת להבדיל בין טוב לרע, בצורה פרגמטית, והאמינו שאפשר לחנך נוער למידות חברתיות חיוביות.

     ובכן אנו רואים מהדיאלוגים האלו שסוקראטס לא האמין בחינוך פרגמטי למידות, הוא כל הזמן חזר על המנטרה שלו של טיהור הנפש כעיקרון. שוב, האם ההאשמות נגד סוקראטס של האתונאים היו מוצדקות?

    אנחנו יכולים לעמד על משנתו של סוקראטס-אפלטון, משני דיאלוגים נוספים, הדיאלוג 'קראטילוס' והדיאלוג 'פיידרוס'. בשני הדיאלוגים האלו סוקראטס-אפלטון יוצאים, בראשון, נגד יעילות השפה לרדת לעומק האמת, שפה שעל סולמה הם עלו, בזכותה רכשו את יכולת הדיון, סולם שהם בכל כוחם רצו להפיל. בדיאלוג השני 'פיידרוס', אנו מוצאים ששני הפילוסופים האלו מבטלים את חשיבות הכתב.

      לפני שנרחיב על תוכן שני הדיאלוגים האלו, עלינו לנסות להבין את משנת שני הפילוסופים האלו, שאי אפשר להפריד ביניהם. משנתם היא ביטול האמצעים של כלי השפה, למרות שהם עושים בה שימוש, הם מבטלים אותם בשם ה'נפש', מבלי להיות מודעים לכך, שמושג ה'נפש' הזה אף הוא הנו ילוד השפה. אנחנו נראה כאשר נידון בדיאלוג 'פיידו' שהנפש אינה ישות צנועה, היא ישות הרוצה להתעצם ללא גבולות, השואפת למעמד 'אל'.

     ובכן, בדיאלוג 'קרטילוס', סוקראטס טוען שבהבדל ממה שפרוטגורס טוען שהאדם נותן שמות לדברים, שמות ניתנים למעשה על ידי הטבע, על-ידי האלים. בהמשך סוקראטס מדבר על כך שהגוף הוא בית סוהר של הנפש. ושוב,  אנו נוכחים לדעת שסוקראטס סבור ששמות הניתנים על-ידי מחוקקים, לא מלמדים על מהות הדברים, כיוון שהם מסמלים השתנות, בעוד שהדברים האמיתיים הם סטטיים, אינם משתנים. מכאן סוקראטס מסיק שגם הדברים האמיתיים אינם משתנים, הם סטטיים.

     סוקראטס בדיאלוג זה יוצא נגד תורת הרקליטוס על זרימת הדברים והשתנותם, כתוצאה  מכך הוא  גם שולל את השמות שהם משתנים. ברור מכל מה שכאן אומר סוקראטס, שאין להסתמך על שמות, לפי דעתו, כיוון שהם לא נוגעים במהות האמיתית של דברים, דברים אמיתיים כתובים בנפש. ממסקנות אלו ברור שסוקראטס שולל לגמרי את השפה, שהוא כבר מזמן הפיל את סולם השפה שעליו עלה, שהודות לכלי זה הוא הגיע למסקנותיו.

     בדיאלוג 'פיידרוס', אנו מוצאים עוד שלילה של סוקראטס-אפלטון. בדיאלוג זה סוקראטס   הפוגש את פיידרוס,  ושניהם דנים בסוגי האהבות, שהראשון שולל. הם מגיעים לדון בנפש, שאותה רואה סוקראטס כמונעת מעצמה ולכן נצחית. לפי סוקראטס הנפש היא בעלת הידע האלוהי. הדיון סובב על רטוריקה שסוקראטס שולל אותה, כיוון שהיא מכוונת לשכנע בני אדם, בעוד שעל האדם לדבר על דברים הרצויים לאלים.

     אחרי שהמשוחחים מגיעים לדעה שמספיק נאמר על אומנות דיבור אם היא נכונה או לאו.  הם מחליטים לדבר על אומנות הכתיבה. סוקראטס בהזדמנות זו רוצה לספר לפיידרוס על מיתוס מצרי שהוא שמע.

     לפי המיתוס בעיר מצרית בשם ניאוקראטיס שכן אל בשם טוט, אל זה סומל על-ידי  ציפור בשם אביס, ציפור מקודשת. אל זה היה ממציא אומנויות רבות, ביניהן אריטמטיקה וגיאומטריה, וכן אסטרונומיה. מומחיותו המיוחדת היתה המצאת האותיות.

     בתקופה ההיא מלך תמוז בעיר שנקראת תבס. האל טוט פירט לפני המלך את כל האומנויות, כאשר הגיע לספר על אומנות האותיות, טוט אמר למלך תמוז שידיעתן תחכים את המצרים, אומנות זו תשפר אח זכרונם. המלך תמוז לא התרשם מדברי האל, ואמר לו שממציא אומנות מסוימת אינו שופט אמיתי לערך המצאותיו. ידיעת האותיות, הוא אמר תביא על המצרים שכיחה, האומנות שהנך מציע תגרום להזכרות ולא  זכרון של  אמיתות הדברים.

      מסקנות סוקראטס ממיתוס זה, וכך הוא מפרש את זה לפיידרוס, שכתיבה מעניקה לכותב תמונה לא מדויקת, כיוון שהמלה החיה של ידע הנה בנפש. שוב אנו רואים שסוקראטס מיתר לא רק את השפה אלא גם את הכתב המקבע אותה.

     פיידרוס שואל את סוקראטס, אתה חושב שהמלה החיה של ידע לה נפש, והמלה הכתובה היא רק חקוי שלה?

      מתשובת סוקראטס  בדיאלוג זה לפיידרוס על כתיבה, אנו שוב נוכחים לדעת, שהשקפות של סוקראטס-אפלטון הנן, שכל האומנויות המלאכותיות שהן תולדה של השפה, הן רק חקוי של הדברים האמיתיים, הכוונה חקוי של האידיאות הנצחיות, חקוי של האמת הנצחית. עלינו שוב להעיר, ששני הפילוסופים האלו לא היו מודעים לעובדה שגם המושגים 'אידיאות', מושג 'אמת' הן יצורי השפה.

     סוקראטס בדיאלוג זה יוצא גם נגד המחוקקים, שלא מבדילים בין הזיות לבין מציאות אמיתית.

      בדיאלוג זה ובקודם לפנינו לא רק שלילת כל האומנויות המבוססות על השפה החיצונית, כיוון שסוקאטס האמין רק בדברים הרשומים בנפש, למעשה כאן לפנינו שלילת העולם הנגלה, שהאדם מסוגל לקלוט אותו רק אחרי שהוא רכש שפה, רכש באמצעותה מודעות, וזו מאפשרת לו להתבונן על העולם החיצון לו. את שלילת העולם הנגלה של סוקראטס נראה מהדיאלוג 'פיידו', שבו לפנינו דבריו האחרונים של סוקראטס לפני הוצאותו להורג.

       בדיאלוג פיידו סוקראטס רוצה להשמיע לפני תלמידיו שבאו להיפרד ממנו לפני מותו, שהלוגיקה מלמדת על נצחיות הנפש. סוקראטס שקודם שלל את השפה, כאן רוצה להוכיח באמצעותה את נצחיות הנפש.                                                                                                    סוקראטס האמין שהגוף הוא בית סוהר הנפש, והיא רוצה להשתחרר ממנו. אבל ההוכחות הלוגיות שבאמצעותן רצה קודם סוקראטס להוכיח את נצחיות הנפש, כנראה לא סיפקו אף אותו. ואזי הוא מתחיל לספר לתלמידיו אמונה אורפית, אמונה עממית, לפיה הנפש עוברת מטמפסיכוזיס, גלגולים למען להטהר.

      סוקראטס מבדיל בין נפשות של נפטרים, אלו שלהם  נפש דומה  לשלו, שדאגו בחייהם  לטהר אותה, לבין נפשות של אחרים אשר לא דאגו לטיהור שלהן. אלו שלא דאגו לטיהור נפשם חייבים בגלגולים רבים עד אשר יטהרו.

     אבל למעשה מטרת סוקראטס להציג את יעוד נפשו, אחרי מותו, נפשו שהשתחררה מבית סוהר הגוף. לפי המיתוס, טוען סוקראטס, נפשו תובל בדרך על-ידי ישות לא מוגדרת  על-ידו, בדרכים, עד אשר משכנה הסופי יהיה בקרב האלים.

       ברור שתיאורי כאן  של המיתוס האורפי שסוקראטס נעזר בו הוא מקוצר, אבל מדהימה מסקנת המספר, שאיפתו היא לשכון בין האלים. ובכן, סוקראטס הסגפן, שטען שמעלתו היא שהוא יודע שאינו יודע, פתאם יודע שהוא ישכון בין האלים, יהיה אחד מהם.

     ובכן, אלו השוללים את העולם הנגלה שקיום בו קצוב, המתימרים להיות סגפנים, מסתפקים במועט, כל מטרתם היא להיהפך לאלים. אותה שפה מושמצת המעניקה לאדם 'מודעות' קצובה, המודעות זו מתעצמת אצל אלו השוללים אותה לכאורה, אצלם היא מורדת, רוצה לפרוץ הגבולות.

     ובכו, אנו לא יודעים אם נפשו של סוקראטס באמת הושכנה בין האלים, אבל אם אנו יודעים עליו, הרי זה הודות לאותה שפה שהוא שלל, שבאמצעותה תלמידו אפלטון העלה את הגיגיו, שבזכות הכתב שהוא שלל נשמרו. לפנינו כאן פרדוכסי המחשבה האנושית.